דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר
סימן יד
נשאלתי מאחד שהכניס בלילה באכסדרה (שאפע) ארבעים אווזות וכמה בר אווזות וכן כמה תרנגולים ובבוקר מצא בר אווזא אחת פצועה ונת ובהעופות האחרים לא ראה שום ריעותא. אח"כ היו הבר אווזות אצל הנהר ומצא שתי בר אווזות שהיו פצועות ונקרעות ובבר אווזות אחרות לא היתה שום ריעותא. אח"כ הכניס בלילה רק הבר אווזות באכסדרה והדלת היתה פתוחה ובבוקר מצא בר אווזא אחת פצועה ונקרעת ודם יוצא מפיה מפרפרת ונוטה למות. ובר אווזא אחרת פצועה שחט לחסרון ידיעתו והביאה לפני וראיתי שכל צוארה מלא פצעים ונראו מאיזה נשיכה וסיפר לי את כל הנעשה ואמר שנמצא שם בשכונתו כלב שדרכו לרדוף אחר העופות ולהזיקם:
[א] אודות הספק הא' שנולד בארוה (שאפע) באנו למחלוקת הצ"צ והפמ"ג דלדעת הצ"צ אין להקל מטעם דקטל חד די"ל השתא מתה והפמ"ג טען עליו בדברים נכונים וכן כתב כדבריו בלב"ש בחדושי דינים (ס"ק ל"א). וכבר נחלקו כיוצא בזה הטו"ז ומהר"ם מינץ ביור"ד (סי' שצ"ז) אי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא או בתר השתא ודעת הטו"ז היכא שמבורר שמת אמרינן דמעיקרא היה מת ע"ש:
והטו"ז ביור"ד (סי' ק"ד) הביא דברי או"ה וז"ל דלא כאו"ה שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה אנו הולכין בתר שעת המצאה ואפילו שבודאי היה רך בעת נפילת האיסור דשמא נתקשה בתוך מעל"ע לנפילת העכבר והביא ראי' מהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ד. והטו"ז לא הודה לו בזה כי דעתו דרק במיתה אזלינן בתר השתא משום דכל חי עמד למות כמבואר בדבריו (בסי' שצ"ז) ואין סתירה לדבריו מדבריו שבאה"ע (סי' קנ"ו) שכתב לדחות דברי היש שרוצים לחלק שהאדם סופו למות ע"ש דשאני התם דשניהם מתו ורק דיש ספק מי שמת קודם וכן הוא בתשו' שו"מ מהד"ת (ח"ב סי' ל"א) ע"ש:
ולא תקשה על הטו"ז ממה שכתבו התוס' חולין (דף י') גבי הא דילפינן חזקה מנגע והקשו התוס' דילמא ה"מ היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא מנלן ותירצו התוס' דה"נ יש ריעותא דאפילו אי אשתכח חסר לסוף ז' מטמאין כל מי שנכנס לבית תוך ז' ולא אמרינן מדהשתא חסר מעיקרא נמי חסר עכ"ד התוס' והרי דלא אזלינן בתר השתא וניחא דהטו"ז לא כתב כן רק גבי מיתה משום דכל חי עומד למות לכן היכא דאיכא מיתה לפנינו אזלינן בתר השתא ועיין בפ"י בקו"א למסכת קדושין (דף ס"ד) ודוק:
והמעיין בנקה"כ ביור"ד (סי' שנ"ז) במה שכתב לדחות ראיות הטו"ז יראה דבנ"ד מודה דמה שדחה ראי' הא' מהמפקח את הגל וז"ל י"ל דשאני התם דאיכא ריעותא שנפל הגל עליו עכ"ל גם בנ"ד איכא ריעותא שהרי נפל הדורס עליו. ומ"ש עוד וז"ל ועוד כשאמרינן למפרע משעת נפילת הגל מת יש זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע לומר למפרע מיום זה מת עכ"ל וביאור דבריו אף דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא היכא דיש לנו זמן קבוע לומר שנתחדש הענין בהיפוך ממעמדו וחזקתו הראשונה אזלינן בתר השתא ומתקיימות שתי החזקות ולפ"ז גם בנ"ד יש לנו זמן ידוע לומר שמת בשעה שדרסו ובכה"ג אזלינן בתר השתא:
ומה שדחה הנקה"כ הראי' השניה מהמחליף פרה בחמור וז"ל דהתם איכא חזקה כנגדה וכו' גם בנ"ד יש חזקה להעופות האחרים והיא חזקה ברורה שבשעה שנולדו לא נולדו דרוסות. ועיין תב"ש (סי' כ"ט) וכבר העיר הפמ"ג מט"ז (סי' ע"ט) ועכ"פ איכא חזקת כשרות ודוק. ואף שכתבו התוס' דלא אזלינן בתר החזקה בדרוסה בספק משום דשכיחא טפי לאיסורא היינו היכא דספק אם דרס או לא אבל בנ"ד דלו ידענו שמת הנדרס הראשון תיכף לא היה לנו ספק כלל ועיקר הספק אם מת תיכף הנדרס הראשון או לא וזה לא שמענו מדברי התוס' והוי כשאר ספק השקול שהחזקה מכריעה וכיון שבאנו לזה אין אנו מוכרחים בנ"ד לבוא לסברת הטו"ז משום דכל תי עומד למות דדין זה מוסכם דהיכא דאיכא חזקה בהדי חזקה דהשתא אזלינן בכל מקום בתר השתא כמבואר בתוס' נדה (דף ד' ד"ה שכל) דהיכא דאיכא חזקת טהרה מסייע לחזקה דהשתא אמרינן דהוי כשעת מציאתן אף להקל וגם התב"ש בבכור שור למסכת מו"ק שחולק על הטו"ז בסי' שצ"ז מדברי התוס' שכתבו דלא אמרו כשעת מציאותן רק בקדשים מודה הוא דאם היה אפשר לומר אוקי גברא אחזקתיה שאינו אבל רק שדעתו שעכ"פ אבל הוא אפילו משמועה רחוקה ומצאתי סמוכין לדבריו מדברי התוס' קדושין (דף ע"ט ד"ה קידשה) וז"ל אבל אחר שקידשה היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ"נ אשת איש היא עכ"ל. ועכ"פ הכל מודים דהיכא דאיכא חזקה מסייעה לחזקה דהשתא אזלינן בתר חזקה דהשתא:
[ב] ואין סתירה לכלל זה שאמרנו מדברי התוס' חולין (דף ו' בד"ה ודלמא) שהקשו שם וז"ל דהוי לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר גברא ואוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך עכ"ד. דהרי בנדה כתבו התוס' ישוב לזה וז"ל י"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא נמי חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת עכ"ל. וביאור דבריהן דבמקוה כיון דחסר לפנינו וידענו כי דרכם של מים להתחסר מעט מעט אם כי אין נ"מ לנו בהחסרון והמקוה בכשרותו עד שיגיע החסרון לטפה הראשונה מן הארבעים סאה ואותה הטפה נחסרה בבת אחת מכל מקום נשתנה ממדתו וממעמדו עוד טרם שנמדד לזאת הוא למפרע בחזקת חסר אבל בנגע יש לומר דברגע זה נחסר בבת אחת וטרם שראינו הנגע היה בחזקתו ומעמדו הראשון לכן החזקה דמעיקרא אלימה טובא ולא אזלינן בתר השתא נמצא בנ"ד דדמיא למקוה דמעת שהתחיל הדורס לדרום נתחסר חיות הנדרס מעט מעט חיותו הלכה הלוך ופחות כי כן דרכו של הנפצע והמוכה שחיותו הולכת לאט לאט ופוחתת אם כי אין נ"מ לנו כלל בחלישת הנדרס רק על רגע שמתה מ"מ הרי גם במקוה אין נ"מ לנו בחסרון שמקודם ורק על הטיפה הראשונה מארבעים סאה ואעפי"כ אזלינן בתר שעת המצאה שהרי לא נוכל לומר שברגע זה נשתנה מעמד המקוה בבת אחת ועד עתה היתה על מעמד הראשון ועיין בתבו"ש (סי' ב' ס"ק ל"ב) שהאריך לחלוק על הב"ח וכתב דהאי דמקוה דאורייתא היא וזה מוכרח ממה שהקשו התוס' מאי שנא נגע ממקוה ע"ש. א"כ בנ"ד דדמיא למקוה אזלינן בתר חזקה דהשתא מאחר שיש להעופות האחרים חזקת כשרות וז"ב:
[ג] ובהיותי בזה תמהתי על הגאון באבני מלואים (סי' כ"ז ס"ק י"ח) שהביא דברי מהרי"ט ז"ל שחידש בהא דנתן הוא ואמרה היא וז"ל דכי אמרינן העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופה דלא אתרעי עד השתא אבל חזקה דפנויה הא אתרעי שהרי פשטה ידה וקיבלה הקדושין אלא שאנו מסופקין במעשה הקדושין ומאותה שעה שפשטה ידה וקיבלה את הקדושין יצאה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמידה על חזקתה ונסתייע מהתוס' כתובות שכתבו כיון דודאי זרק לה קדושין לית לן למימר אוקמה אחזקתה וכו' וכ"ת התם גבי נגע נמי אורעה שהרי חסר לפניך התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיים עכ"ד המהרי"ט וכתב עלה באב"מ וז"ל וכל דבריו תמוהים דמעולם לא נשמע בספק איסור שיהי' חלוק מה"ת בין לכתחילה לדיעבד גם מ"ש דנגעים לא יורע חזקתו מבואר בהיפוך בתוס' (חולין דף י' ד"ה ודילמא) שכתבו וז"ל וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשכח חסר לאחר שבעה ומבואר דחזקה דנגע איתרע מקרי עכ"ל ואני תמה איך העלים עינו מהתוס' נדה שהבאתי שכתבו דבנגע היא רגילות להתחסר בבת אחת. והנה כוונת מהרי"ט הוא דבנגע אזלינן בתר חזקה דמעיקרא משום דאמרינן דברגע זה נחסר וע"ע היה על מעמדו הראשון ומה שעתה חסר לא איכפת לן כי על השעה שאנו דנין דהיינו בשעה שנכנס האדם לשם לא נודע לנו באותה שעה שום ריעותא שיהי' איזו שינוי ממעמדו ומצבו הראשון ואני אומר שבשעה שנכנס לשם האדם היה הנגע כבתחילה וזאת תורת החזקה להעמיד הענין המסופק על חזקתו הראשונה באם אין ריעותא לפנינו בשעה המסופקת אבל בהא דמהרי"ט הרי הריעותא לפנינו בשעת הספק במעשה הקדושין ומה ענין זה לזה דכאן על שעה שאנו משתמשים בהחזקה כבר יש הריעותא לפנינו ושם גבי נגע באותה שעה שאנו משתמשים בהחזקה לא נודע לנו שים ריעותא וכ"ז נכלל בלשון המהרי"ט שביאר וכתב וכ"ת התם נמי אורעה שהרי חסר לפנינו התם איכא למימר השתא הוא דחסר דאין הריעותא בעת הספק וריעותא כזו אינה מגרעת כח החזקה דמעיקרא וכן הוא בש"ס חולין (דף ט' ע"א) הא קמ"ל דאע"ג דאתיליד בה ריעותא והיינו ריעותא שנוכל לומר דאח"כ נעשה וכו' ולא זכיתי להבין דברי הא"מ כלל:
ומה שכתב דלא שמענו לכתחילה ודיעבד מה"ת עיין תוספות כתובות (דף ל' ע"א ד"ה איכא) וז"ל דהאי לא ישא הוי מה"ת ואע"ג דאם נשא נשוי עכ"ל ועיין תוספות פסחים (דף י"א ד"ה קוצרין) ועיין בתב"ש (סי' י' ס"ק א') ואכ"מ להאריך:
[ד] ובנ"ד יש לצרף דעת המהרי"ט שהעלה דדעת התוס' דהיכא דאיכא ריעותא בשעה שאנו דנין על החזקה אין להעמיד על החזקה דמעיקרא מה"ת אפילו היכא דליכא חזקה דהשתא ואין לומר דלא נאמרו הדברים רק בחזקת פנויה דהיא חזקה גרועה כנראה מדברי התוס' כתובות (דף ע"ה ד"ה אבל ונראה להרשב"א) וע"ש דז"א דהרי עיקר סברתו הוא דאינו דומה לחזקה דנגע דאמרינן שם השתא הוא דחסר ועיין בפ"י מה שכתב על דברי התוס' כתובות בהא דכתבו בשם הרשב"א הנ"ל ועיין בר"ן בפ"ק דחולין בד"ה גרסינן בגמרא מנא הא מילתא דאזלינן בת"ר ושם כתב ותירצו התוספות וכו' היינו דוקא בחזקה אלימתא כגון חזקת פנויה וכו' ע"ש. ועיין במחנה אפרים (הלכות נדרים סי' י"ב) מה שהעלה לענין סתם נדרים להחמיר וז"ל כיון שהוא מודה שנדר איתרע חזקתו ונסתייע מתוס' כתובות הנ"ל ע"ש:
[ה] והמ"א (באו"ח סי' ח' ס"ק י"א) כתב גבי ציצית דלא מיקרי חזקה דעשויה ליפסק בכל שעה ועיין בתשו' חת"ס חאה"ע (ח"ב סי' קמ"א) שבנה יסוד על זה מכש"כ בנ"ד בעת שנפל עליו הדורס הרי חזקת חי עומדת להפסק ומרגע זה נסתלקה החזקה ועיין בטו"ז (ביור"ד סי' מ') מה שכתב בפירוש דברי בה"ג ע"ש ודוק:
[ו] עוד נראה לפענ"ד היתר בנ"ד לפימ"ש התוס' בגטין (כ"ח ד"ה והניחו) שהקשו מפרק המפקיד גבי האי סבתא ותירצו דבשביות חיישינן טפי למיתה ובפ' המפקיד ביארו דבריהן מאחר שנשבו חיישינן טפי דילמא מתו לפי שעשו להן יסורין עכ"ד הרי מבואר דביסורין לא אזלינן בתר חזקת חי א"כ בנ"ד שאין לך יסורין יותר מלהיות מוכה ופצוע תחת צפרני הדורס ואם היה נעלם מאתנו זה הנדרס והי' מספקא לן אם חי או לא בודאי לא היינו מעמידין אותו בחזקת חי לפי דברי התוס' הנ"ל א"כ בכה"ג שחזקה דמעיקרא אין כאן שוב אזלינן בתר שעת המצאה להעמיד העופות האחרים בחזקת כשרות:
וראיתי בספר ג"ד (סי' נ"ז אות ל"ז) הביא טוטו"ד (מהד"ק סי' פ"ח) דאף דתולין במצוי היינו לגבי אותו הדבר שנמצא בו הריעותא אבל אחרים שלא ראינו בם ריעותא דאיכא ס"ס עדיף ממצוי ועוד דשכיח שהנדרס יהי' בו רושם ופצע וא"כ הוי מצוי להיפוך והביא שם עוד מה שכתב במה"ת (סי' רמ"ז) דאם אחר איזו ימים נראה שם דורס לא מחזקינן למפרע עכ"ל. וע"ש עוד מה שהביא משם תשו' חסל"א (סי' כ"ט) באם שלא נודע שעת כניסת הדורס הרי אי נוקי אחזקה דמעיקרא לומר דהשתא מת ה"נ אנו אמרינן דהשתא נכנס הדורס ועיין בחו"ד (סי' ק"ד ס"ק ג' ובסי' ק"ה סק"ד) בקושית הכו"פ ודוק והותר הספק הראשון:
[ז] ואודות הספק השני שנולד אצל הנהר הרי מבואר בשו"ע דמקום רחב לא חיישינן ומבואר בש"ך (ס"ק כ"ג) דאפילו נמצא אחד מהן דרוסה אין חוששין לאידך ואמרינן דלא השיגם. ויש להעיר לפי מה שחידש הגאון מהרש"ק ז"ל בהגהותיו לפמ"ג יור"ד (סי' ל"ו) דהיכא דבעינן חזקה גמורה ולא מהני מצוי בזה דוקא תלתא בעינן אבל בטריפות דקיי"ל דתולין במצוי וכיון שיש שנים מיקרי מצוי ונסתייע מהר"ן נדרים שכתב בשם הירושלמי דבשתי פעמים מקרי רגיל וכדומה איתא בגמרא ביצה (דף ט"ז ההוא סמיא וכו') ע"ש א"כ בנ"ד דכבר פסק הרשב"א ז"ל דתולין במצוי א"כ לאחר שנמצא שנים נדרסים הוי מצוי לאיסור. אמנם בג"ד (סי' ל"ו ס"ק ל"ז) חולק על דברי הגאון מהרש"ק ז"ל ובנ"ד גם הגאון מהרש"ק מודה דהרי גם בג' יש פלוגתא וגם הרי דעת הגאון מהרש"ק דלגבי אחרים איכא ס"ס דעדיף ממצוי. ולפענ"ד נראה דמה שנחלקו אי בג' הוי חזקה במקום רחב היינו רק בחדר גדול ולא בחוץ דהוי כמחזקינן ממקום למקום ואטו ניחוש לכל העופות שהיו בשכונה הזאת ובחדר גדול שאני דהוי מקום אחד ודוק:
[ח] ועל אדות הספק השלישי שנולד בהאכסדרה והדלת היה פתוח בזה באנו למחלוקת האחרונים אי מעלמא הוי חזקה בג' כי הדלת היתה פתוחה והרי הוא כמקום רחב שהרי יכולין לברוח והוא המ"כ שהביא הט"ז ודעת הט"ז והמ"א דלא הוי חזקה ובספר ת"י חולק וגם גאוני זמננו נו"נ בזה בספר בי"צ להגאון מלבוב (בח' יור"ד סי' ע"ח) פסק להקל והגאון מהרש"ם ז"ל בספרו ג"ד (סי' נ"ז ס"ק ל"ט) נוטה להחמיר ודוקא שידוע שדרס ג' אבל בנמצא פצועין והשאר אינן פצועין יש להקל ע"ש. ואני אינני מבין דברי הטו"ז שכתב שמ"כ אם נמצא ג' נדרסים יש להחמיר ולאסור כולם אפילו במקום רחב שכבר הוחזק עדר זה בנדרסין וכתב הט"ז שזה טעות דשם אמרינן דטבע של ירקות זו לגדל בו תולעים משא"כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה עכ"ד ולא אבין, אם כי דברי הט"ז נכונים, מה שכתב על הלשון של המ"כ כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין אבל לדינא מה לנו לומר שהוחזק עדר זה הרי איכא למימר שהוחזק דורס זה שיוכל לדרוס אף במקום רחב והרי מדינא לולא שהמקום רחב קיי"ל חוששין לספק דרוסה ולא מהני החזקה שיש להבהמה ואך עיקר ההיתר משום שהמקום רחב ואחר שחזינן שהוחזק דורס זה לדרוס אף במקום רחב הרי נעשה מועד לדרוס במקום רחב ואין לומר דשמא עוף אחר חזק יותר ויוכל להשמיט את עצמו ולברוח הרי אמרינן במשנה דבבא קמא (דף ל"ז) מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים הרי דבמין אחד אין חילוק וה"ה בהא דנמצא ג' טעיות בספר תורה היינו טעמא דהוחזק סופר זה לכתוב בטעות ממילא אין להס"ת חזקת כשרות. והמ"א באו"ח לא הביא רק דברי הט"ז בשם רש"ל (בסי' פ"ד) ודבריהם נכונים לפי שיטתם אבל מה ענין דרוסה וס"ת לשם בדרוסה הוחזק הדורס ובס"ת הוחזק הסופר. וכן נראה לדקדק מדברי מהרש"ל שהביא הש"ך (ס"ק כ"ג) דבמקום רחב אפילו נמצא אחד מהן דרוסה אין חוששין לאינך עכ"ל. ולכאורה הרי מהרש"ל הוא הסובר דבעלמא לא חיישינן כמבואר בט"ז (סי' פ"ד) בשמו ולמה כתב אחד מהן והיה לו לכתוב אפילו נמצאו נדרסים רבים. ואם כדברינו הרי ניחא דבנמצא כבר הוחזק הדורס לדרוס אף במקום רחב ואין זה ענין להא דמהרש"ל:
[ט] והנה לפי דעת מהרש"ם ז"ל בנמצאו ג' פצועין והשאר אינן פצועין יש להקל מ"מ בנ"ד הרי לא ראינו בבר אווזא השלישית שום ריעותא רק לאחר שחיטה ואין לומר דממ"נ מותר לשחוט האחרות דאם לא נראה ריעותא אתר שחיטה הרי לא הוחזק לדרוס בלא פצועה והרי היא מותרת ואם נראה ריעותא נאסרנה דז"א שהרי כתב הטור בשם הרשב"א דאם לא בדק סמוך לדריסתו חיישינן שמא הבריא והטור השיג עליו והב"י הסכים להרשב"א בנ"ד כבר עברו איזו ימים ובפרט כשנמצאו דרוסות שלש פעמים מלבד שבפעם השלישית היו שלש דרוסות ועיין פמ"ג (סי' פ"ד ס"ק י"ז) דאם ג' אנשים לקחו ונמצא בג' תולעים (מילבין) יש לאסור גם בשאר בב':
[י] לכאורה י"ל הא דכתב הרשב"א ז"ל אהא דתלינן בכלב דדוקא כשיש לפנינו כלב וחתול שיש לפנינו דבר שיש לתלות בו להקל אבל כשבא לפנינו ולא ידענו במה, תולין במצוי בין להקל בין להחמיר עכ"ל ולדבריו הא דאמרו בגמרא דתלינן בכלבא זה דוקא היכא שהספק שקול דאיכא לפנינו כלב וחתול הרגילים לדרוס אבל היכא שהכלבים קרובים והדורסים רחוקים דיש צד לתלות בהקרוב זה לא שמענו מדברי הרשב"א א"כ בנ"ד שהכלבים הם קרובים ובפרט כפי ענין השאלה יש כלב ידוע שרגיל להזיק את העופות איכא למימר שהחזקה והקרוב עדיפי מרובא ואף שהתוס' (נדה דף י"ת) גבי תשע חניות כתבו דאזלינן בתר רובא נגד חזקה וכתבו התוס' אף שנמצא קרוב לחנות המוכרת נבילה י"ל דשאני התם דהוא רובא דאיתא קמן דחשוב טובא ועיין בתוו"ד (סי' ס"ג) ועיין בפמ"ג או"ח (סי' שכ"ה במש"ז ס"ק ז') וז"ל נסתפקתי רוב וקרוב וחזקה מסייע להקרוב אי אזלינן בתר קרוב וכעת הדבר צריך תלמוד עכ"ל ולא העיר מדברי התוס' נדה הנ"ל ועיין שו"מ מהד"ת (ח"א סי' מ' ד"ה והנה) אמנם מבואר בריב"ש (סי' שע"ט) דשתי חזקות הוי כמו רוב וא"כ אף אם הקרוב הוי כחזקה הוי ספק השקול ובגמ' אמרינן שם דתלינן בכלבא משום דאיכא חזקה להיתרא ובנידון דידן כבר פעלה החזקה להיות ספק השקול ובפרט שהכלבים מסתמא בני תרבות המה ואין להקל ולפענ"ד נראה לאסור הבר אווזות שנראה שנמשך לשם איזה דורס שנתן עיניו בבר אווזות והוי מועד לכך ויש להתיר למכרן לעכו"ם. ודוק: