אור ברסלב
דרכי שלום סימן ג

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן ג

סימן ב

לידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם מו"ה אברהם אהרן יודילעוויטש שליט"א (זללה"ה) בעהמ"ס שו"ת ב"א ועוד:

בדין המקוה שנעשית ע"י סילונות הנמשכים מן המעיין ובאמצע הסילון יש כלי קיבול הנקרא מודד-מים (וואססער מעססער) וגם בשם אם (מוטטער) ובו נקב-כניסה ונקב שדרך אותו נקב נמשכים המים להמקוה וכבר דיברנו על-אדות המקוה הנ"ל פא"פ:

הנה מבואר בש"ע (סי' ר"א סעיף ח') מעיין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצא מהכלי וכתב בש"ך (ס"ק כ"ו) בשם הב"ח דל"ש כשהכלי שלם בלי שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפה הכלי ולחוץ ול"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה עכ"ד. בנ"ד המקוה נעשית כאופן השני שכ' הש"ך בשם הב"ת ולפ"ז המקוה פסולה:

וכת"ה בתשו' ב"א (סי' רמ"ד) העלה להכשיר ואבוא על סדר דבריו. הביא את דברי הר"ש והרא"ש שכתבו דהפסול מהשוקת אינו אלא גזירה מדרבנן שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין ולזה פסלו גם המים היוצאים מהשוקת ועפי"ז כתב כת"ה דזה רק היכא דאפשר לטבול בתוך השוקת אבל בכלי קטן כמו מודד-מים (וואססער מעססער) דאי אפשר לטבול בו מצד קטנותו וגם חתום הוא מהשררה לא שייך למיגזר ונסתייע מדברי הטו"ז (בסי' קצ"ח) במה שכ' לענין הנסרים:

[א] לפענ"ד אין הכוונה דגזרו שמא יטבול בתוך כלי זה דוקא רק דגזרו שמא יבוא לטבול בכלי אחר הראוי לטבילה וטבילה בכלי אסור מה"ח והרי מבואר בתוס' פסחים (דף י"ז) ובהרא"ש (סוף נדה) שכתבו בשם ר"י שכולו שאוב כשר מה"ת והקשה לפ"ז אמאי גזרו בשאיבה כלל וי"ל משום גזירה שמא יטבול בכלי דהא וודאי אסור מדאורייתא עכ"ל. ואם גזרו על כל מים שאובים מחשש שמא יבואו לטבול בתוך כלי מכש"כ שיש לגזור מכלי זה על כלי אחר וכולה חדא גזירה היא ואין זה ענין לנסרים שאין להם בית- קיבול וכן כתב בתשו' נוב"ת (סי' קל"א) וז"ל מ"מ הבו דלא לוסיף מהיתר הנסרים ושם שייכים כמה סברות להיתר עכ"ל הנו"ב יע"ש:

[כ] אמנם בנ"ד מעיקרא דדינא פירכא דמה שכתבו הר"ש והרא"ש בהא דמעיין שהעבירו ע"ג השוקת דהוא פסול משום גזירה משום דקשיא להו מהא דרבא (פרק חומר בקודש) כשיש בפיו כשפוה"נ טובלין בתוכו ומשום האי קושיא כתבו דהכא היינו טעמא משום גזירה וזה דוקא היכא שיש נקב כשפוה"נ אבל היכא דליכא כשפוה"נ אין הפסול משום גזירה רק פסול מדינא כמבואר ברמב"ם (פ"ג דמקואות הלכה כ"ו) ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להן טבילה עד שיהי' פיו רחב כשפוה"נ עכ"ל וכן הוא בשו"ע (סי' ר"א סעיף ט') ועיין שם בטו"ז (ס"ק י"ח) ובש"ך (ס"ק כ"ח) מה שכתב בשם הר"ש ודין זה הוא מהתוספתא בלי שום חולק ולפ"ז בנ"ד דהנקב הוא מן הצד והקנה היורד להנקב של המודד-מים (מוטטער) הוא כאצבע קטנה ויש לו בית קיבול ופסול משום כלי מדינא ולא משום גזירה:

[ג] ולפ"ז נסתר מה שכתב בתשו' לצרף דברי הרשב"א בתשו' וכפי מה שפירש הב"י דבריו דאפילו כל מי המעיין מקלחים לתוך השוקת כשר להטביל בהמים היוצאים ממנה דזה דוקא כשהנקב הוי כשפוה"נ דהרי הב"י אחר שפירש דברי הרשב"א בתשו' כתב וז"ל וכן נראה ממ"ש בשער המים שבסוף ת"ה כלים העשוים לקבל את המים אם ניקבו בשוליהם אפי' נקב כל שהוא אם עברו בהם מים ונפלו מעצמם למקוה אינם נחשבים כלים לפסול את המקוה ואם ניקבו מן הצדדים פוסלים את המקוה עד שיהי' בנקב כשפוה"נ ויראה לי שכל שיש נקב כשפוה"נ אינו כלי לפסול את המקוה ע"כ ואעפ"י שסיים וכתב אלא שראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאפי' יש בצדו נקב כשפוה"נ אם יכול לקבל מים כל שהוא למטה מן הנקב פוסל את המקוה ולו שומעין שאמר להחמיר עכ"ל. מ"מ י"ל שדברי הרשב"א בתשו' הם עפ"י שנראה לבעל שער המים מדעת עצמו עכ"ל הב"י. הרי מבואר שהרשב"א אינו מתיר להכשיר מים היוצאים רק כשיש נקב כשפוה"נ והב"י מביא משם ראי' לפירושו בתשו' וא"כ בנ"ד דליכא נקב כשפוה"נ אין שום היתר גם לדיעה זו:

[ד] גם מה שכתב בתשו' הנ"ל וז"ל אע"ג דהרשב"א בתורת הבית לא פסק הכי כבר כתב מהרי"ל בתשו' דכל פוסק שהוא סותר א"ע בתשו' לפסקיו דבריו שבתשו' הם עיקר מפני שהוא הלכה למעשה עכ"ד יעיין כת"ה בב"י (סי' ר"א) בדין דאין טובלין בכלים מה שהביא שם שהרא"ש סותר א"ע בפסקיו למ"ש בתשו' וכתב וז"ל ואפשר לומר דהתם לאו כללא כייל לכל מקום אלא בההוא תשו' דוקא קאמר שהיה ידוע לו דדבריו בפסקיו היו אחרונים שכבר השיב אותה תשובה כאשר כתב אותו דין בפסקיו עכ"ל ולפ"ז אמינא דאין ראי' ממ"ש המהרי"ל דזה נכון באם אנו רואים סתירה בדעת הפוסק שחזר מדעתו נכון לומר דחזר ממה שכתב בפסקיו עד שנאמר שחזר ממה שכתב בתשובה כי דבריו שבתשו' הם עיקר ולא נאמרו לחזור אמנם בנ"ד דבאמת לא חזר הרשב"א מדעתו וגם בפסקיו גילה דעתו כדעתו בתשו' ורק שביטל דבריו ממה שראה לאחד מגדולי המורים ואם היה כותב הלכה זו בפסקיו קודם שכתב התשובה איך השיב בתשובה כפי דעתו אחר שביטל דעתו מקודם נגד גדול המורים וכתב ולו שומעין ולמה לא הודיע הרשב"א ז"ל להשואל דעת גדול המורים לכן יותר נכון לומר שכתב התשובה מקודם כפי דעתו וכאשר כתב הלכה זאת בפסקיו ראה לגדול המורים שהחמיר וביטל דעתו מפני דעתו:

[ה] עוד הביא בתשו' הנ"ל מתשו' פמ"א (ח"ב סי' ק"ה) דהא דהמעיין שהעבירו לתוך השוקת דפסולים גם המים שיוצאים מהשוקת לחוץ זה דוקא דרך זחילתן אבל באשבורן טהורין עכ"ד אבל הרי ידוע לכת"ה שבתשו' הר המור (סי' כ"ב) דחה את דבר. הפמ"א גם בתשובת זכרון יוסף שהביא השיג עליו ובפרט בנ"ד שהנקב הוא מן הצד ואינו כשפוה"נ גם הפמ"א מודה דהמים היוצאין פסולין וכמו שביארתי:

[ו] ומה שכתב בתשו' לסייע להפמ"א מדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל דהרי כתב שם בפ"ט דמקואות מעיין שמימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת ואח"כ יוצאין ונזחלין דמלת ונזחלין היא מיותרת וע"כ בא לדייק דרק בעודן נזחלין פסולין אבל באשבורן כשרין עכ"ל, דבריו תמוהים (במח"כ) לומר דמלת "ונזחלין" היא מיותרת דהרי כתב הש"ך (ס"ק ל"ג) בהא דאם מקלח על שפת הכלי ולתוכו דחוצה לו מותר שדין מעיין עליהם לטהר בזוחלין יע"ש ודין זה מבואר הוא ברמב"ם שכתב ונזחלין וכתב שחוץ לשוקת כשרים מבואר בדבריו שהמים שחוץ לשוקת כשרים בזחילה הרי הוצרך הרמב"ם לומר ונזחלין להורות האי דינא דאם מקלח גם על שפת הכלי הרי הם כמעיין לטהר בזחילה. ומצאתי בספר לחם ושמלה שדייק כן מדברי הרמב"ם ז"ל ושכן הוא מבואר בפיה"מ להרמב"ם (פ"ה דמקואות) וז"ל אמנם אם יהי' שופע על השוקת וקצתם ילך לתוך השוקת וקצתם על שפת השוקת הנה המים היוצאים מן השוקת כשרין והם מי מעיין עכ"ל ואין מקום לדבריו:

[ז] לפ"ז נסתר ההיתר שהביא מתשו' המבי"ט (ת"ג ס"ס ע"א) דמכשיר מים העליונים שלמעלה מהנקבים דהמבי"ט מיירי שהנקבים בהחבית היו כשפוה"נ כמבואר להדיא בדבריו וביאר דברי המהרי"ט דהוא סובר כמו שאם היה בחבית נקב בשוליים או מן הצד נקב כשפוה"נ סמוך לשוליים באופן שלא תוכל לקבל מים כל שהוא דאז היה מותר לטבול אף בתוכה דשוב לא הוי כלי ולא גזרו רק על כלי כמו כן לא גזרו על המים העליונים מה שלמעלה מהנקבים שיהיו דינם כמו מים שבתוך הכלי מטעם שלמעלה מהנקבים לא תוכל החבית להחזיק ולהכיל שום מים ולא חשוב כלי כלל למעלה מהנקבים ולא גזרו על מים העליונים האלה ואם כי יש על מים העליונים חשש שאובים כי נתערבו עם המים שבתוך הכלי לא איכפת לן כי מים שאובים נטהרין בהשקה ולא גזרו רק על מים שבתוך הכלי שלא יטהרו בהשקה ולא על מים שאובים שאינם בתוך כלי ומים הללו עדיפי ממים שאובים שלא באו לכלל שאובים מעולם היות כי באו להחבית והכשרם עמם. ואין להקשות עמ"ש דמים העליונים למעלה מהנקבים אין עליהם רק דין מים שאובים א"כ למה כתב המבי"ט כשנפסק הקילוח מן ההר אותם המים שיורדים אז ממקום פסיקת הקילוח עד הטבילה הן כשאובות הרי קיי"ל בשאובין שהושקו פעם אחת אעפ"י שהופסקה ההשקה נשארו בהכשרן לעולם כמבואר בשו"ע (סי' ר"א סעי' נ"ב) דז"א דאין אנו אומרים דהמים חוזרין ונפסלין רק דאנו אומרים דהם נעשו פסולין מחדש דרק כשיש חיבור להמעיין דאז מדינא גם המים שבתוך הכלי למטה מהנקבים כשרין ע"י השקה רק פסולין משום גזירה ואז אמרינן דעל המים שלמעלה מהנקבים לא היתה הגזירה כי אינם בתוך כלי כי למעלה מהנקבים לא מיקרי כלי אבל כשנפסק המעיין ואין שם ארבעים סאה לחברם ולהשיקם הרי נעשו שאובים מחדש ככל המים שבתוך הכלי שלא נפסלו עוד משום גזירה רק מדינא ואין חילוק בין מים העליונים למים התחתונים אחר שנתערבו, והבן היטב ועיין תשו' נוב"ת (סי' קל"ט) ודו"ק:

[ח] עוד הביא בתשו' הנ"ל דברי מהרי"ט שכתב דשאובה שהמשכוה כולה איכא כמה רבוותא דמכשרי כהוראת חכמי המערב שהביא הרמב"ם ז"ל עכ"ד. גם דבריו הללו הם בלתי נכונים (במח"כ) דמבואר בשו"ע (סי' ר"א סעי' ל"ו) ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו נעשה כולה על ידה כלי והקשה הש"ך (בס"ק ע"ז) דהרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשכוה כשרה ותירץ דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים דאינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב מים כשרים עכ"ל. ובנקה"כ חזר מזה וכתב וז"ל נמשכתי אחר לשון הרא"ש שכתב כל המים העוברים על הגומא הוי שאובים אבל האמת הוא לאו דוקא אלא כל הצינור חשוב כלי ע"י אותן הגומות וכמש"כ הטור וצריך לפרש כמובן הוא ט"ס וצ"ל וא"כ אין צריך לפרש דמיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצינור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה עכ"ל ותמהתי על הבאר היטב (בס"ק נ"ה) שכתב שם וז"ל וי"ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצינור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה כ"כ בנקה"כ עכ"ל שם, והמעיין יראה דאין פירוש לדברים אלו ואני תמה איך לא הרגיש כי יש ט"ס ודו"ק והרי מפורש יוצא מפי כהן גדול שבאם יש גומא בהסילון נעשה כל הסילון כלי ולא הוי המשכה כלל ועיין בשלטי הגבורים בגמרא ב"ב (פ"ד) שהביא דברי הרמב"ם ז"ל והטור והחליט דכל הדף נעשה כלי ע"י אותה גומא קטנה יע"ש:

[ט] ומה שכתב כת"ה בתשו' דנעשה לחברם בקרקע בתשו' נוב"ת (סי' ק"ט) כתב על קושית השואל וז"ל אני תמה מה ענין שאובה שתלוי רק בשם כלי ואף שאינו מקבל טומאה ובזה לא מהני אפילו חקקו על מנת לקבעו שאינו מקבל טומאה מ"מ שם כלי עליו בתלוש עכ"ל וכן הוא בספר בית מאיר (סוף הלכות מקואות) וכן הורה הגאון רבי מרדכי באנעט ז"ל בתשו' פרשת מרדכי (סי' י"ז) ובתוס' חדשים יע"ש:

[י] וראיתי בתשו' מהרש"ם (ח"ג סי' ק') שהמציא היתר לפי המבואר בפי"ג מכלים (משנה ט') גבי תיבה אף דבפתחה מצדה טמאה מדרס וטמא מת מ"מ בנפתחה למטה חכמים מטהרין מפני שבטל העיקר דהיינו מה שראוי לקבל בטל נמי הטפל טומאת מדרס וכן במשנה שם גבי משפלת שנפחתה וכן בפ"כ מכלים (משנה א') ורמב"ם פכ"ד מכלים (הלכה י"א) ולפ"ז בנ"ד דעיקר תשמיש הכלי להוליך המים גם בנעשה נקב לקבל מ"מ נקרא טפל נגד עיקר תשמישו להולכת המים וכיון שנתבטל העיקר נתבטל גם הטפל ענ"ד שם (באות ט'):

ולפענ"ד אין זה דמיון דשם כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו כמבואר בפי"א דכלים (משנה א') ומבואר ברמב"ם פי"א מכלים (הלכה ב') כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו הוא כלי וחשוב כלי שלם וכל שאינו עושה מעין מלאכתו בכלי מתכות טהור יע"ש והיינו דאם אינו עושה מעין מלאכתו הרי הוי כנשבר ודין זה בין בפשוטיהן בין בקבוליהן. אמנם כשאדם עושה כלי כמו תיבה שעיקר עשייתה הוא לקיבול ולפעמים לישיבה וכאשר נתקלקלה ונפחתה שאינה ראויה עוד לקבלה והרי היא כשבורה אז לא נחשבה כלי כלל אם כי עוד ראויה לישיבה עכ"ז עיקר עשיית הכלי היתה לשם הקיבול ואינה ראויה לתכלית מלאכתו העיקרית שנעשה בכינה תחלה לשם כך ומפני שבטל העיקר בטל הטפל שהרי לולא העיקר לא היה עושה כלי זה בשביל הטפל לחודו והרי זה כאילו נשבר הכלי ואינו ראוי לתשמישו כלל וההיתר של נשבר שייך גם לענין כלי-ישיבה. אמנם בנ"ד דהא דפשוטי כלי מתכות אינם מקבלים טומאה כשחברם לקרקע לאו מטעם דהם כנשברין, אדרבה, דנעשה על ידם המלאכה שנעשו לכך לחברם לקרקע ולהמשיך המים על ידם ורק דכן הדין דאם הם מחוברים לקרקע הרי הם כקרקע ואינם מקבלים טומאה והרי הם ככלי גללים וכלי אבנים שאף שכלים הם אינם מקבלים טומאה והיתר זה לא שייך כלל לענין כלי קיבול להכשיר המים מאחר שדין שאובים אינו תלוי כלל בקבלת טומאה ולא נעשה שום קלקול בהכלי שנאמר שהרי הוא כמו שנתקלקל כולו ולא נוכל לומר רק כמו שבטל העיקר לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה כמו כן בטל הטפל דהיינו הקיבול ואינו מקבל טומאה ומאי אהני לן בזה דהרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים דאינם מקבלים טומאה אעפי"כ המים שבהם הוי שאובים ודו"ק:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה