אור ברסלב
דרכי שלום סימן א

דרכי שלום· רבי יחיאל מיכל לייטר

סימן א

הקדמת המחבר

לידידי הרב הגאון כו' מו"ה דוב בעריש סים שליט"א (זללה"ה) אבד"ק נאהריוב יצ"ו:

[א] אחדשה"ט בענין שדברנו פא"פ בהיותי בצ"ק במה שאמרו בגמ' פסחים (ו') הבודק צריך שיבטל וכו' שמא ימצא גלוסקא יפה כו' דילמא משכח לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא א"ת לקדושין ע"כ. והנה באה"ע (סי' כ"ח) פסק המחבר המקדש באיסור הנאה דרבנן לגמרי היא מקודשת והקשה הב"ש (סעי"ק י"ב) ולכאורה נראה דאינה מקודשת בכל איה"נ דרבנן אפילו אין לו עיקר בתורה מכל מקום כיון דמדרבנן אסור אינו נותן לה כלום וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כן י"ל לענין זה עכ"ל הב"ש. ולפי"ז תקשה מה ראי' מייתי הש"ס מהא דר"ג דילמא שם היינו טעמא כקושית הב"ש כיון דמדרבנן אסור בהנאה ואינו שוה מאומה אצלה דארי' הוא דרבע עלוה ומאי נ"מ לה אם אסור מה"ת או מדרבנן סוף סוף אין בידה כלום ואינה מקודשת אבל מנלן דבשעה ששית אינו מועיל הביטול

וכת"ה אמר ליישב דבקדושין (דף נ"ו) במתני' המקדש בערלה אינה מקודשת והקשה הריטב"א הא יכולה ליהנות מהאפר ושמא האפר שוה פרוטה ותירץ הריטב"א וז"ל דאפילו אם יש בהאפר שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן עכ"ד. ולפי"ז ניחא דג"כ על מימרא דר"ג קשה קושית הריטב"א ז"ל דהרי יכולה ליהנות מהאפר ושמא שוה פרוטה וע"כ כתירוץ הריטב"א דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וא"כ ממילא שמעינן דלאו ברשותיה הוא ושפיר מייתי הש"ס ראי' שאינו יכול לבטלו בשעה ששית עכ"ד שאמר לי פא"פ:

[ב] לכאורה אין אנו אחראין לדברי הריטב"א דגם התוס' בע"ז ר"פ השוכר הקשו קושיא זו וז"ל וקשה בגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו כיון שכ"ז שהוא בעין אסור למכרו מה"ת כמו כן אסור לקדש בו את האשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש בו את האשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או שאר הנאות עכ"ד. וא"כ נוכל ליישב בהא דר"ג כתירוץ התוס'. אמנם הדברים נכונים, דבגמרא קדושין (ג') בכסף מנלן אר"י אמר רב אמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. הרי דרב לא ס"ל דגמרינן קדושי כסף מקיחה בשדה עפרון וא"כ לדידיה לא נוכל לתרץ כתירוץ התוס'. ואע"ג דאמרינן שם בגמ' ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואצטריך כי יקח מ"מ עיקר הילפותא למר מהכא ולמר מהכא. תדע דשם (דף ו') אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ובשם (דף מ"ז) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת יע"ש פירוש רש"י דפירש (על מימרא זו דאביי) רק דחסר לשון זה דקיחה משדה עפרון ילפינן והוא אשר דברנו דרב לא גמר מקיחה ולפי"ז מוכרת לתרץ כתירוץ הריטב"א ודברי כת"ה נכונים:

[ג] אמנם בפסחים פרק כ"ש פליגי ר"י וחכמים דר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ורבנן ס"ל דהשבתתו בכל דבר וכתבו שם התוס' (דף כ"א ד"ה בהדי) דלרבי יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא מן הנשרפין שאפרן מותר אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה הוא מן הנקברין שאפרן אסור וכן כתב הטור וכן הסכמת הפוסקים ולפי"ז יש מקום לדבריו לר"י דאפרן מותר וקשה דיכולה ליהנות מהאפר ואע"ג דשם (דף י"ב) בתוס' (ד"ה אימתי) כתבו בשם ר"ת דבשעה ששית גם לר"י השבתתו בכל דבר וכתב הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת דלשיטה זו גם לר"י בשעה ששית אפרן אסור הרי התוס' פירשו בשם ר"ת דהך מימרא דר"ג לאתר שש מיירי וא"כ או בשריפה לר"י ולפי"ז ניחא בין לשיטת רש"י בין לשיטת ר"ת ודו"ק. אבל כ"ז לר"י אולם לרבנן דהשבתתו בכל דבר וא"כ אפרן אסור ושוב לא קשה דיכולה ליהנות מהאפר והדק"ל ודו"ק:

[ד] ונראה לפיענ"ד דהנה הפוסקים הקשו על הרמב"ם ז"ל שסותר עצמו דפסק בסוף הל' פסולי המוקדשין דכל הנקברין לא ישרופו שאעפ"י שמחמיר בשריפתן הרי הקל באפרן דאפר הנקברין אסור ובחמץ פסק בפרק ג' מהל' חו"מ שאפרן אסור ואפי"ה פסק שמותר לשרפו ועיין באוה"ח (סי' תמ"ה) במ"א וח"י שם. ונקדים ליישב קושית השאג"א (סי' פ"ז) וז"ל דקשה לי מה דר"י יליף דחמץ בשריפה מנותר בק"ו שאינו בב"י וב"י וכו' ואמרו ליה לר"י דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל ול"ל לרבנן למימר להאי סופו להקל בלא מצא עצים לשרפו הול"ל להאי סופו להקל בכל פעם דהא בשלהי תמורה תנן אלו הן הנקברין ובתר הכי חשיב כל הני שדינן בשריפה וחשיב חמץ בהדיהו ואמרינן בגמרא דהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור ופרשו התוס' דהיינו טעמא דהנשרפין אפרן מותר כיון שצוה הכתוב לשרפו כיון שנעשית מצותו הלך איסוריהו אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשרפן משוך איסוריהו לעולם והשתא א"א דחמץ מן הנשרפין אפרן מותר ואם אינו מהנשרפין אפרן אסור א"כ לעולם דין זה של ר"י סופו להקל לענין האפר עכ"ד:

[ה] ונראה לי דיש מחלוקת בין הפוסקים אם האפר מה"ת אסור או האיסור רק מדרבנן ועיין פמ"ג יור"ד (בפתיחה להלכות בב"ח) מצדד בזה וגם באו"ח ובפתיחה כוללת וכתב דמדברי תוס' תמורה הנ"ל נראה דאסור מה"ת ועיין ח"י שם כתב דהוא מדרבנן. ועיין תוס' פסחים (דף ה' ד"ה וכתוב) ודו"ק. והנה לשיטת הפוסקים דהאפר רק מדרבנן אסור לא קשה קושית השאג"א הנ"ל דר"י יליף מנותר דמה"ת בעי שריפה וגם האפר מותר מה"ת ולא הוי סופו להקל אבל לשיטת התוס' תמורה דהאפר אסור מה"ת קשה קושית השאג"א ונראה שכיוון לזה והביא תוס' תמורה הנ"ל:

לפי דעתי נראה דהא דר"י ורבנן פליגי בתמורה דרבנן ס"ל דכל הנקברין לא ישרופו ור"י ס"ל אם רוצה להחמיר לשרוף רשאי דרבנן סבירא להו דאפר הנקברין מה"ת אסור ולזה גזרו חכמים שמא יבוא ליהנות מהאפר דהוי חשש איסור תורה ור"י סבירא ליה דהאפר רק מדרבנן אסור ובדרבנן לא גזרינן ולזה מודה ר"י דכל הנשרפין לא יקברו דשוב הוי חשש איסור תורה וכפירש"י דילמא אתי אינש ומשכח להו ואכיל להו יע"ש. ובזה מיושב קושית השאג"א דלכן לא השיבו חכמים לר"י דדין זה של ר"י סופו להקל לענין עפר כי ר"י סובר דהאפר רק מדרבנן אסור ולא הוי סופו להקל מן התורה לדידיה ולכן השיבו מלא מצא עצים לשרפו:

[ו] ומיושב בזה קושית הפוסקים על הרמב"ם ז"ל שפסק דכל הנקברין לא ישרופו שמא יבוא ליהנות מהאפר ובחמץ פסק דמותר לשרפו אעפ"י שאפרן אסור, דלעולם הרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דכל הנקברין לא ישרופו דהאפר מה"ת אסור והא דפסק בחמץ דמותר לשרפו דהרמב"ם מיירי שבא לבערו בשעה שתיקנו חכמים לבערו דהיינו בשעה ששית דכבר פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' חו"מ הלכה ט') וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת ש"ש כדי שלא יגע באיסור תורה ומתחלת שעה ששית יהא החמץ אסור באכילה ובהנאה כל שש שעות מדברי סופרים וכו' עד שתגיע שש ושורפין את הכל עכ"ל. והא דפסק הרמב"ם (בפ"ג הל' י"א) כיצד ביעור חמץ שרפו כו' כוונת הרמב"ם שבא לבערו בשעה שתיקנו חכמים לבערו וכאשר ביאר למעלה והא דמותר לשרפו בשעה ששית הוא מטעם דאמר רבא בפרק כל שעה חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ ה"ה אם שרפו בשעה שאסור רק מדרבנן, האפר אח"כ אינו אסור רק מדרבנן כמו בחרכו קודם זמנו דמותר לגמרי וזוהי סברת הרמב"ם דמותר לשרפו דעיקר הטעם דכל הנקברין לא ישרופו הוא משום דהאפר אסור מה"ת ובדאורייתא גזרינן אולם בכאן דהאפר רק מדרבנן אסור מותר לשרפו אף מדין חכמים דבזה מודים לר"י דמותר לשרפו ולא גזרינן שמא יבוא ליהנות מהאפר ודו"ק:

[ז] ועפי"ז נכונים דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפרק כ"ש וז"ל ולכך ראוי להחמיר לשרפו ושריפה חמורה כדאיתא שלהי תמורה אם רצה להחמיר על עצמו לשרפו רשאי עכ"ל. והקשה בקרבן נתנאל וז"ל וקשה לי מה ראי' זו הלא חכמים פליגי ואמרו לו אינו מותר לשנות מטעם אעפ"י שמחמיר בשריפתן הרי הקל באפרן שהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור עכ"ל ולפי שכתבתי ניחא דהרא"ש מיירי שבא לשרפו בשעה שתיקנו חכמים לבער דהיינו בשעה ששית דאז אפרן אח"כ אינו אסור רק מדרבנן וכמו בחרכו קודם זמנו דמותר לגמרי ובזה אף לרבנן מותר לשנות ומייתי ראי' מר"י דבדרבנן לא חיישינן:

ואמרתי ליישב דברי הפוסקים דהנה הפר"ח כתב (מביאו הפמ"ג שם בפתיחה להל' בשר בחלב) וז"ל ורבים משליכים בב"ח לאפר שע"ג כירה וטעו בדבר משנה דכל הנקברין לא ישרופו וכתב הפמ"ג בשם המ"י לתרץ דסוברים כהרא"ש דפסק בחמץ כר"י דמותר לשרפו עכ"ד ולפי מה שכתבתי אין הכרת לומר דהרא"ש פסק כר"י:

[ח] ונראה לפי ענ"ד ליישב קושית הפר"ח דהכו"פ (בסי' פ"ז) כתב דהא דתנן דכל הנקברין לא ישרופו לאו כלל גמור הוא ולא נאמר רק היכא דאסור במשהו ולא בטל אז גם האפר אסור אבל היכא דאינו אסור במשהו אז האפר מותר וע"ש. לכאורה הא הרמב"ם ז"ל פסק (בפרק תשיעי מהל' מ"א) דבב"ח מן הנקברין ואפילו אם שרפו האפר אסור בהנאה הרי דבב"ח אינו אסור במשהו ואפ"ה האפר אסור ונראה דזה תליא בפלוגתא הנ"ל אם האפר מה"ת אסור או רק מדרבנן דלשיטה שהאפר רק מדרבנן אסור אפשר לומר דאינו אסור רק היכא דאסור במשהו כשם שהחמירו לאסור במשהו החמירו ג"כ לאסור האפר אבל להסוברים דהאפר מה"ת אסור ליכא למימר דתליא באיסור משהו דהא כל למעלה מס' הוא רק מדרבנן ולכן אסור האפר גם היכא דאינו אסור במשהו. ולפי"ז ניחא ולא קשה קושית הפר"ח דהפוסקים שהורו לשרוף בב"ח ס"ל דהאפר רק מדרבנן אסור ולכן בב"ח דאינו אסור במשהו האפר מותר ושפיר הורו לשרוף אבל הרמב"ם ז"ל סובר דהאפר אסור מה"ת וא"כ לא תליא כלל באיסור משהו וכל הנקברין אפרן אסור ולכן פסק בב"ת דאם שרפו האפר אסור ודו"ק:

ומעתה הדרן לדר"ג דאם נימא דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי שפיר נכון ואפילו נימא דס"ל כרבנן י"ל דס"ל דאפר הנקברין מדרבנן אסור ואם אינו אסור רק מדרבנן אינו אסור רק היכא דאסור במשהו ואם כן קודם הלילה דלא נאסר במשהו האפר מותר וקשה דיכולה ליהנות מהאפר וע"כ כתירוץ הריטב"א ושפיר מייתי ראי' מר"ג אמנם הב"ת (באה"ע סי' כ"ח) כתב דר"ג לא ס"ל כר"י ולפימ"ש אין הכרת:

ט] ובעיקר דברי הב"ח במה שפסק דהמקדש בחמץ בפסח דחוששין לקדושין דקיי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכל הנשרפין אפרן מותר ושמא שוה פרוטה במדי ור"ג לא ס"ל כר"י עכ"ד. ואמרתי לבאר דבריו דלכאורה הרי עיקר דינו של הב"ח תלוי בחד תירוץ בתוס' (קדושין דף נ"ו) דמיירי שאינו שוה פרוטה אח"כ ונראה מדברי הב"ח אפילו היכא דלא ידעה שהוא איסור הנאה. ובאמת לפי תירוץ השני של התוס' כיון שסבורה ליהנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות אין מקום לדינו של הב"ח וכן כתבו בח"מ ובב"ש דאם אינה יודעת הוי קדושי טעות וגם כתבו דבהא מיירי ר"ג. ונראה לפע"ד לפרש דעת הב"ת כאשר נעמוד על כונת דברי התוס' ר"פ השוכר בד"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתבו וז"ל משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית בה שוה פרוטה עכ"ל, וקשה לכאורה למה הקשו מדיוקא דסיפא הרי מפורש ברישא המקדש בערלה אינה מקודשת ועיין מל"מ בפ"ד מהל"א שכתב שדברי התוס' תמוהים:

[י] ונראה לפע"ד דהנה הרא"ש הקשה על הא דתנן מכרן וקידש בדמיהן היא מקודשת וא"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזירן כיון שמכר לו דבר איסור וי"ל דמיירי כשמכרו לעכו"ם או לישראל והכיר בהם דהוי מעות מתנה עכ"ל. ובארתי בזה דברי התוס' דלכאורה למה לא תירצו בכאן כמו שתירצו בקדושין כיון שסבורה ליהנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות עכ"ד. אך דגם להתוס' הוה קשיא להו כקושית הרא"ש דהני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים וניחא להו כתירוץ הנ"ל דמיירי כשהקונה ידע והכיר בהם דהוי מעות מתנה ומזה משמע להתוס' מדיוקא דכמו שמכרן לישראל מיירי שהקונה ידע והכיר בהם ומשמע מזה דאם נתן לה בעצמה באופן שמכרן להקונה דהיינו שנתן לה גוף האיסור הנאה וידעה דהיא איסור הנאה אינה מקודשת דאם לא כן לאשמעינן רבותא טפי דאפילו אם נתן לה בעצמה גוף האיסור הנאה באופן שמכרן להקונה נמי מקודשת אלא ודאי דאינה מקודשת בכה"ג וקשה אמאי הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן או באפר ולפ"ז לא יכלו לתרץ כתירוצן בקדושין דהוי קדושי טעות דהא מדיוקא דסיפא משמע אפי' היכא דידעה אינה מקודשת ודו"ק (ודבר זה אמרתי לפני הרב הגאון המובהק רבי יצחק שמלקיש ז"ל אבד"ק לבוב בהמ"ס בית יצחק והוטב בעיניו):

ואין לומר דהא אפשר דמיירי כשמכרו לעכו"ם דז"א דמבואר בירושלמי על הא מתני' "הדא דתימא מקדשין בגזל" ונראה דהירושלמי לא ניחא ליה לתרץ דמתני' מיירי דוקא כשמכרו לעכו"ם או לישראל וידע והכיר בהם דבמתני' סתמא תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומשמע בכל גוונא ואנן קיי"ל דהמקדש בגזל אינה מקודשת ובמתני' היינו טעמא כתירוץ הרא"ש והר"ן ועל כל פנים אינו נכון לומר דמתני' מיירי רק כשמכרו לעכו"ם לבד מאחר דמירושלמי משמע דבמתני' מיירי בכל גוונא ועכ"פ יש לומר דמתני' מיירי ג"כ כשמכרו לישראל רק דידע והכיר בהם ודו"ק:

ולפ"ז נכונים דברי הב"ח במה שפסק דהמקדש בחמץ בפסח חוששין לקדושין דקיימא לן דאין ביעור חמץ אלא שריפה והנשרפין אפרן מותר ושמא שוה פרוטה במדי ור"ג לא סבירא ליה כרבי יהודה והוא עפ"י תירוץ הראשון של התוס' בקדושין דאין לתרץ כתירוץ השני של התוס' דכבר בארנו דמדיוקא דסיפא משמע אפילו היכא דידעה אינה מקודשת ובשלמא במתני' דקדושין איכא למימר אינה מקודשת בודאי אבל אי חיישינן שמא שוה פרוטה במדי הוי ספק קדושין אבל בכאן במימרא דר"ג דקאמר אין חוששין ומשמע דאפילו ספק קדושין לא הוי והרי קשה אמאי וע"כ דר"ג לא ס"ל כר"י נמצא דעכ"פ לדידן דקיי"ל כר"י הרי הוי קדושי ספק ודו"ק:

תוכן העניינים

דרכי שלום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה