דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · ט
לפרק שני מאמר בירור אליהו
הנה חכם אחד מופלג ושלם במדע טען טענות נגדי במכתבו אלי כתוב, נגד היתר נאמן שתקעתי בפרק זה בהוראה, דבירור מעמד ומצב הענין יוכל אליהו ע״פ כח נבואי לברר, אולם להורות אין בידו על פי כח נבואי, מפני שמתנגד לעיקר שנתנה תורה לא בשמים הוא, והנני מעתיק בקיצור לשונו וז״ל, ראשונה לא הבינותי מה ירצה רומכ״ת במלות מעמד ומצב הדברים לפי אמתות מציאותם, כי לפי דעתי כל ספק מוסב על העלם מעמד ומצב הדבר, דרך משל בעניני איסור והיתר, יהיה הספק אם הדבר אשר אנחנו דנין עליו הוא במעמד איסור או במעמד היתר, והדמיון במחלוקת ר׳ יוסי בר׳ יהודה וחכמים בנקבה המרה (חולין מ״ג) לר״י בר״י טרפה משום שבהמה זאת הוא במעמד אינה יכולה לחיות, ולחכמים היא במעמד יכולה לחיות, ואם דעת רומכ"ת שרק בהעלם סיבות המתנגדות מושגות בשכל, ואין אנו יודעים להכריע שני חלקי הסותר אחד על חבירו, בזה אין יכול אליהו להכריע, אולם בהעלם סיבות מהצדדים אשר מולידות הספק, בזה יוכל אליהו להכריע, אכן אחת אשאל מאתו, על מה הטביע רומכ״ת יסודו בזה, מה לנו לחלק אם שני צדדי הספיקות נמשכות אחר סיבות בלתי מבוארות, או נמשכות אחר טענות מתנגדות מבוארות בשכל, ואין בידינו להכריע, ומדוע נשלל ממנו הכרעה בפנים השני, ונאמין לו בפנים הראשון, ועוד הלא ש״ס מפורש (ב״מ קי״ד ע"ב) אשכחי׳ רבה בר אבוה לאליהו אמר לי׳ מנין שמסדרין לבעל חוב, א"ל גמר מיכה מיכה מעירוכין ע״ש, ראינו שעסק אליהו ג״כ להכריע בספיקות הדינים עכ״ל השואל:
וזה מה שהשבתי לו, ידידי, רואה אנכי שעדיין לא ירד רו״מ לעומק הסברא אשר יריתי פה לאבן פינה, לכן מוכרח אנכי להאריך קצת להסביר על נכון ביתר שאת ויתר עוז, למען לא ישאר שום ספק ונבוכה, ומקורם אראהו שבעיקר חילוק זה, כבר דרך בו שר התורה הגאון בעל משנה למלך פ״ט מה׳ אישות סוף ה״ו, ורמז בקצרה לחילוק זה ע״ש, אולם לא הביא הראיות אשר יחדתי להם בספרי, ועתה אבאר קצת ללבן הדבר בדמיונות קרובות לנו, ומזה יקיש על השאר, שתי חתיכות אחת כשרה ואחת טרפה שנתערבו, בענין שאין להכיר איזה כשרה ואיזה טרפה ויבא איש המוני אחר ויקיף חתיכה זאת לבהמה הכשרה, ועל ידי עוצם חוש הראות ובקיאתו בענין זה, יכיר כי חתיכה אחת דומה ממש להבהמה, ואין ספק אצלו כי חתיכה זאת מבהמה כשרה היא נפרדת, הנה לפי ההלכה דמקיפין בריאה (יו״ד סי׳ ל״ו) ולפי הכלל דעד אחד נאמן באיסורין, נאמין לו ויהיה הרשות לנו לאכול החתיכה, אשר היה עליה שם ספק מקודם מחמת התערובות, וכן קי״ל (יו״ד סי' צ״ח) בתערובות טעמים, מועיל לנו קפילא ארמאה מפני דלא מרעי אומנתו, והנכרי הזה וההמוני הזה, אשר אנו עושים מעשה ע״פ דבורם, הנה לא יעלה על דעת שום איש שהמה המורים בחתיכה זאת, ודבורם נקרא הוראה, כי בודאי אין בידם ללמד ולהורות, ואינם רק מגלים לנו דבאופן הזה שנתברר אצלו איזהו איסור ואיזהו היתר, לא אסרה תורה מעולם:
אבל בדבר שנעלם מאתנו ההכרעה, מצד הדרשה או מצד הסברא, כמו במשל שהביא רו״מ, הנה הכרנו המרה בחוש וראינו כי נחסרה בבהמה זאת ואין על העדרה שום ספק לנו, רק הספק תלוי בחוק המקובלות, אם גם חסרה המרה הוא בכלל הטריפות שאסרה התורה או לא, ועתה מה יש בכח איש המוני לברר באופן הזה הרי בירורו אינו מועיל בדבר שנראה לעינים לכל העולם, והספק אם הוא בכלל טרפה אינו בידו ג״כ לבצע הדבר ולומר חוות דעתו ולא גרע שוב כח אליהו ע״י הכרתו וחכמתו אשר נשפע בו מכח רוח נבואי, ובפינה הראשון שאמר שיודע שחתיכה זאת כשרה, נאמין לו, ובפינה השנית אם יבא אליהו אלינו ויאמר בא אלי ברוה״ק שדבר זה אסור או מותר, ולא יגיד סברא וראי׳ לדבריו, זה הוא מתנגד להכלל שנתנה תורה לא בשמים הוא, ואין נביא רשאי לחדש, וכיוצא בזה מצינו (יו״ד צ"ח ס"ג) לענין ספק חסרון ידוע, דקי״ל דאינו נופל בגדר הספק, מפני דאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר ע"ש בטו״ז, ראינו דאם אפשרות מפנים רחוק לבא אל בירור הדבר שוב זה אינו נופל בגדר הספק מה שנעלם מאיש אחד פרטי, ורק בנעלם הדבר מכל מין האדם יחד, זה מקרי ספק, היינו מפני שנפסקה הנבואה מאתנו ולא ניתנה התורה למלאכי השרת רק לבני אדם לפי התנהגותם בהילוך וסידור הטבע, ומפ"ז כל שאי אפשר להתברר לפי מעמד האנושי נקרא אצלנו ספק, ואין אנו דנין על אפשרות בירור למעלה מטבע אנושי, אולם לעתיד שתהיה הנבואה מצויה אצלנו, כמו שיעיד לנו הכתוב שנאמר והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו׳ (יואל ג׳) אזי כל הספיקות שיהיו במהות הדבר לא יהיו נקראים ספיקות, דיהיו ספק חסרון ידוע, מפני שיהיה אז אפשרות לבירור, ע״י הבטה נביאות אשר כחה עכ״פ כהשגה חושית:
ומזה הענין הם כל הענינים שהבאתי בספרי שם, ואנכי מוסיף פה עוד (פסחים ט״ו) איך נשרוף התלויה עם הודאי, שמא יבא אליהו ויטהרנו, וגם בירושלמי רפ״ק דברכות לכשיבא אליהו ויאמר זה בין השמשות מאן פליג, היינו מי חולק על נביא מוחזק, אשר יבא להגיד אימת יום ואימת לילה, וע׳ תוס׳ (מנחות ס"ד ע״א) ד"ה ואפילו נתכפר שאפשר שיגיד לנו אליהו אם הוא כחושה בבני מעיים, וע׳ תוס' (חולין ל״ח ע״ב) ד״ה זה פרוש למיתה, דאצטרך קרא מיוחד אם יבא אליהו ויאמר, שיציאת נשמה מהאם, והולדת הולד היו כרגע אחת מבלי קדימת אחד על חבירו ע״ש, ראינו דלא חשבו ידיעה נבואית לדבר רחוק עד שהצריכו קרא מיוחד ע״ז, כיון שתהיה ענין נבואה נחוצה להנהגת ישראל לעתיד, וא״כ תהיה אפשרות אז לבירור אחר בלא השגה חושית, וע' עוד דברי החלקת מחוקק ה׳ קידושין סי׳ ל״ה ס"ג שהבאתי שכ' שאם יבא אליהו ויאמר שהאמת כדברי העדים רק שהחסרון מצדנו א״כ מידי ספק קידושין לא נפקי ע"ש:
ואולם מה שבא בהשגת רו״מ מהך (דב״מ קי״ד) דחשיב אליהו גמר מיכה מיכה מעירוכין, הנה ראיתי כי לא ע׳ רו״מ בעיקר הדברים בספרי, וכי אני אמרתי ושללתי שאליהו לא יהיה חכם בחכמת התורה כלל שלא יבין לדרוש בי״ג מדות שהתורה נדרשת, או שיהיה נעלם מאתו דרכי הבנת המקרא והסברא כשאר חכמי הדור לא אמרתי רק דבהשגת הנבואה אסור לו להורות, אבל במה שנוגע מצד ידיעתו בחכמת התורה, אינו נופל משאר חכמי הדור כמ"ש בפ״א ״ואכן צריך שתדע שאע״פ שנתאחדו שתי המעלות באיש אחד, היה מתנהג בכל אחת לפי משפטה וחוקתה, ולא היה מערבב הדברים, ובעת שנחה עליו רוח ה׳, אמר כל הדברים שקבל מרוה״ק, ובעת שהיה דן והורה היה מתנהג בהוצאת הדינים ע"י המדות הנדרשת, כמו שיתנהנו שאר חכמי דור ע"ש״ ועתה הנה בהך דשמין לבעל חוב ראינו דלא בא אליהו מכח נבואה, רק מכח דרשה גז״ש מיכה מיכה, וכאשר ספרו חז״ל שאליהו היה שכיח בישיבות א"י ובבל, ולמד אצלם והיה נחשב כשאר חכם מחכמי הישיבה, ומזה המין המה כל דינים הנזכרים (פ"ק דברכות ג׳ ע״א) שמתפללין בדרך, ומתפללין תפלה קצרה, ואין נכנסין לחורבה ע״ש, וכדומה כל אלו הדברים לא אמרם מטעם הנבואה, ומזה המין הוא ג״כ מה שהבאתי בפנים מהך (בכורות (פ״ד) [כ"ד] ע״א) עד יבא ויורה צדק לנו נקט לשון ויורה, היינו מצד חכמת התורה אשר בו ויקרא מורה בפינה זאת לא מנבא, וכן (מנחות מ"ה) אליהו עתיד לדורשו וכן הך דכ׳ רש״י (חולין ל״ו ע"א) חולין לעולם משמע, פרש״י עד שיבא אליהו, ושם ג״כ אינו ענין בירור, רק פלוגתא דדינא, אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ומ״מ הכרעת אליהו יהיה באלו הענינים, ע״י ראיות וסברות כשארי משא ומתן של הלכה ע״י חכמי הדור, ועיקר קו׳ הש״ס (שבת ק״ח ע״א) מאי דאמר עד שיבא אליהו ויאמר, היינו דאם היה נאמר עד שיבא ויורה, לא היה מקום להקו׳ דלא בשמים הוא, אולם לשין ויאמר משמע שאמירתו לבד תספיק בלי שום ראי׳ נוסדת ע״פ התורה והסברא, ומפ"ז שאל הש"ס מה עד שיבא ויאמר ופרש"י איסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים הוא, ואם יבא מצד חכמתו נופל הלשון עד שיבא ויורה או וידרוש38:
ומה שהביא רו״מ מהך הדמיון דנקבה המרה, אחשוב שבירר לו ראיה זאת, להראות שגם ספק טרפה הוא ספק במציאות הדבר, דעיקר הטרפות מפני שאינה יכולה לחיות, וא״כ יודע אליהו זאת אם יכולה לחיות בחולי זה, הנה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה סי׳ צ"ח מובא יו״ד סי׳ נ״ז דודאי טרפה, ששהתה יותר מן י״ב חודש אינו מועיל ולא נתכשרה ע״י כך, ועובדא שלו היתה ביתרת אבר שחי יותר מן יב"ח, והטרפות כלם המה רק הלכה מסיני, ואין משגיחים על המקרים הרחוקים, ועיין (חולין נ״ד) בהך דמחו להו בכוליא ובגיד הנשה ומתו, דסבר למטרפי׳, א"ל וכי להוסיף על הטרפות הוא בא, אין לך אלא מה שמנו חכמים, וע׳ רמב"ם פ״י מה׳ שחיטה הי״ב וז״ל ואין להוסיף על הטרפות כלל, שכל שארע לבהמה וחיה חוץ מאלו שהסכימו בבתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, וכן בהי״ג כ׳ שכל אלו שאמרו חכמים שהוא טרפה, אע״פ שיראה בדרכי רפואה שמקצתן אין ממיתין, ואפשר שתחיה, אין לך אלא מה שמנו חכמים ע״ש, וע׳ סי׳ ל״ג ביו״ד מה שטענו על הרמב״ם שהטריף ניטל לחי העליון, אחר שלא הוזכר בין ח"י טרפות למה לנו להוסיף, עכ״פ אם יבא אליהו ויאמר דחסרון המרה יכולה לחיות יב״ח, מ״מ אם היתה בכלל טרפות המסורות, לא יועיל דבורו מאומה, ואין לברר דינים אלו רק דרך דרשה וסברא כשאר הוראות המסורות רק לב״ד לבד: