דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
הוספות לספרי · ה
ומ״ש מנ״ל לרו״מ שהנביאים לא הסתכנו עצמם לעלות לרגל, הרי מבואר בילקוט מלכים שנבות עלה לרגל בכל עת, ומעולם לא חמד אחאב כרמו, ופעם אחת לא עלה, וחמד אחאב כרמו, וכן אותו ששלח אלישע למשוח את יהוא בן נמשי למלך על ישראל, היה יונה בן אמתי כפרש״י (מלכים ב׳ ט') ועל כרחך היה תלמיד אלישע מן מלכי ישראל, ומ״מ אמרינן (עירובין דף צ״ז ע״א) דאשתו של יונה עלתה לרגל עכ״ל, ואני אומר מהך דיונה בן אמיתי הביא אדוני ממרחק לחמו, ומצינו ירושלמי מפורש סוכה רפ״ה פליגי שם אמוראי, חד אמר יונה משבט זבולון וחד אמר משבט אשר, ולדברי שניהם היה ממלכי ישראל, ומכל מקום מצינו שם בירושלמי א"ר יוחנן יונה בן אמתי מעולי רגלים היה, ונכנס למקדש ושרתה עליו שכינה, ראינו דהוא בעצמו עלה לרגל אע"ג שהיה משאר שבטי ישראל ולא גר בארץ יהודה, אכן לדעתי מכאן ראי׳ דשאר נביאי ישראל לא עלו לרגל, מדספרו חז״ל מה שהיה אצלם קבלה נאמנת מאבותם, דיונה בן אמתי ואשתו עלו לרגל, מכלל ששאר נביאים לא עלו, רק הם החמירו על עצמם במקום סכנה, ובשלמא באשתו של יונה הוי חידוש דלא מיחו בה חכמים, אע״ג שעברה על בל תוסיף כמ״ש התוס׳ שם, אבל ביונה עצמו מה חידוש דקיים מצות התורה, אלא ודאי לענין מצות ראי׳ חשבו אז את ארץ עשרת השבטים כחוץ לארץ מפני המלחמות שנתהוו ע״פ הרוב ביניהם, וע״י פרוזדאות גם כן ויונה הכניס עצמו בסכנה, ועפ"ז יש להבין נמי מה שהביאו (תוס׳ עירובין צ״ז ע"א) בשם פסיקתא דאשת יונה הושבה ומיכל בת שאול מיחו בה חכמים, ורש"י פי׳ משום ב"ת, והתוס׳ דחו פרש״י דהרי בנשים הוי שלא בזמנו ולא שייך בל תוסיף רק מיחו דנראה כחולין בעזרה, ובסמיכה מיחו משום עבודה בקדשים, ובאמת הוא דוחק גדול כמו שהק׳ הגאון ש״א בטורי אבן לר״ה דהרי בזבחי׳ ל״ג קי״ל סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ומ״מ סומך באיקופי ידו ואמאי התירו במצורע יותר מבנשים ע"ש, אולם לדעתי הטעם דהושבה כיון דהיה במקום סכנה ולדידה ליכא מצוה כלל, ויונה בן אמתי דמכל מקום מצוה עלי' דידי׳ רמיא בהעדר הפרוזדאות, אפשר דהחמיר ע״ע אפילו בכה״ג, משא״כ באשה הוי מ״ע שהזמן גרמא פשיטא דאין להכניס עצמה במקום סכנה ופשוט: