דרך המלך· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה
תורה
בראשית
דרך המלך
חלק א
על פרשיות
פרשת בראשית תר"צ
בראשית ברא אלקים וכו'. פרש"י ז"ל בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראים ראשית. ונבין נא, הלא יש עוד דברים שכתוב בהם ראשית, בראשית ממלכת יהויקים כפרש"י. וכן נבין נא קושית ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. ולמה לא יתחיל בבריאת העולם שקדמה לנתינת המצוה של החודש וכו' אמנם איתא מהבעש"ט ז"ל על הפ' מציץ מן החרכים. שכשהאדם בא לעשות עבירה או דבר מכוער ח"ו נופל עליו יראה ואומר הלואי שלא יראני אדם כדאיתא בגמרא, זאת היא התלבשות ניצוץ אלקות, שהוא ית' מצמצם את יראתו על האדם לשמרו מן דבר המכוער והאדם אינו יודע שד' ית' מביט עתה עליו במדת יראתו ונדמה לו שאיש מביט עליו דרך החלון, הפתח וכו' והוא מסתתר ואומר הלואי שלא יראני האדם עכ"ל הק'.
כי ד' ית' הוא לעילא מכל שמהן וכינוין ומשגיח בישראל אשר בעולם הזה ע"י מדותיו הקדושות, לכן כל מדותיו נמצאות בעולם רק שהן נסתרות מן האדם מפני שהאדם מסתיר אותם, אך כשבא לפגוע בהן ולכבות מדה מן המדות היא מתעוררת מתוך לבושה. למשל גחלת עוממת, כיון שמכוסה באפר אין האדם יודע שיש אש לפניו. וכשבא לכבותה במים היא מרתיחה ומשמיעה קול. כן מדות הקדושות נמצאות בכל דבר בעולם ובאדם, רק שמכוסות בהעפר שדרך האדם עליהן בשטויות ובהבלים שראשו ולבו של האדם מלאים, וכשבא לעשות דבר מכוער. שהוא ענין סילוק שכינה מקרבו בדבר הזה אז מתעוררת המדה, והאיש מרגיש יראה.
ובאמת גם אהבה וכל המדות היה צריך האיש להרגיש אז, כי את כולן הוא פוגע עתה. רק כיון שהיראה היא מדה הראשונה שהאדם נכנס בה כנודע בחי' בזאת יבא אהרן אל הקודש, הבחי' שנקראת זאת, לכן מרגיש מתחילה את מדת היראה והשאר נשארות עוד מכוסות ממנו. כי גם את היראה עודו מרגיש מלובשת בלבוש גס, ביראה מן האדם, שלא יראני האדם.
ואם מתבונן ביראה זו ואומר הלא ד' מביט עתה עלי ביראתו. ומתגבר ומתקרב לד' ביראה זו אז מרגיש יראה טהורה לד' בלא לבוש, ולא יראה בלבד רק גם שאר המדות. כיון שהסיר מעט את הלבוש מן מדותיו. ולא במי שבא לעשות דבר מכוער בלבד, רק בכלל. כי איתא בספ"ק שאף מי שהולך בדרך הישר ג"כ אל יחזיק טובה לעצמו כי הרבה מן טובו שהוא הולך בו בא מפני שמתבייש בפני בנ"א, ובפרט מי שמרגיש בקרבו בפועל ממש פניות ח"ו, צריך הוא להתבונן כנ"ל שזה הכל הבטת ד' שמביט בו ומתלבש ראיית ד' בלבוש של פניה ויראה. לאמר הלא אנשים רואים אותי. וכשידע זאת יוכל להסיר את הלבוש ולירא לפני ד'.
לכן ראשית כל צריך הישראל לדעת שד' ית' אינו מתנהג עמו כמו שהוא מתנהג עם ד'. ואף שהוא התרחק ממנו. ד' קרוב אליו ומצמצם את מדותיו לכל עניניו. ובכל דבר שבא לפני האדם הן במחשבה רצון ומעשה יכול לגלות את מדות הקדושות, כנ"ל שאפי' כשבא לעשות דבר מכוער ח"ו גם אז יראת ד' לפניו, וכמו שאמרה הגמ' בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה, שגם אז יכולים לדעת ולהכיר אותו ית', וזהו כל יכולתנו להתפלל לד' ע"י שד' ית' בנו תמיד.
וכשבא האיש ישראל להתפלל צריך לגלות מקודם את הבחי' שכינה שירדה עלינו בגלות והיא נמצאת גם בקרבנו רק שהיא מכוסה בלבושים, והוא מוציאה ומגלה אותה בתפלתו בחי' ממעמקים קראתיך ד', כמו ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור. כן קורא אני את ד' שיעלה מן המעמקים שלי, פין מיין טיפעניש ריף איך דיך ארוים ד'. ובהאלקות שמגלה מקרבו מתפלל לד', ואז התפלה שמתפלל היא כמו שאיתא בקדושת־לוי על ויקרא ה' ה', שד' ית' קורא לד'.
וצריך להפריש עצמו קודם התפלה מן העולם ולכוון שהוא מתקרב עתה לדבר עם ד'. כביכול. וכשמפריש את עצמו מן העולם ושאונו. אז גם הלבושים שחלק אלקות מלובש בהם בכחו מחשבותיו רצוניו וכל מעשיו חולפים. והאלקות שבהם מתגלה, לפי הפרשתו עתה מן העולם והתקרבותו לד'. ובשעת התפלה צריך לשעבד את כל כחו שיפעלו האהבה היראה, ובכלל גם בכח גופו יעבוד. בחי' כל העונה אמן בכל כחו. ואפשר זה הענין לפי ענינינו בעבודה, הא דאיתא בר"מ בהר ק"ט ב' שהקרבנות א"א להקריב בזמן הגלות מפני שהקרבן עולה עד בחי' יצירה ובריאה. ושם יש פגם ביחוד בזמן הגלות, משא"כ תפלה עולה עד לאצילות ולשם לא הגיע הפגם לכן גם בזמן הגלות יכולים להתפלל, ע"כ. כי אלמלא חטא האיש בדבר מדברי העולם כי אז לא היה נפגם ונתרחק כ"כ, כי כל ענין החטא נשתלשל מן השבירה, והשבירה היתה מפני שקבלו יותר מכפי יכולתם לקבל כנודע. ע"פ פשוט יכול להיות כיון שגם את הכלים והצמצום עשה ד' וגם הם מאלקותו ית' האציל ד'. לכן לא יכלו לצמצם כ"כ וקבלו בלא צמצום והגבלה, וכשנשברו ונפלו ושם בהתרחקותם יכול היה להתוסף עליהם לבוש וצימצום יותר עד שמחל' החיצוניות שבהם נעשה סט"א ר"ל יכול היה גם מן הטוב שבהם לברא עולם התיקון שהוא בצמצום והגבלה שיקבלו רק כפי יכולתם לקבל.
לכן גם האדם שפוגם ח"ו, אם פגם רק בעצמו כיון שגם הלבוש וההסתר שעשה בזה מעצמו הוא, והוא טרם שחטא עוד לא התרחק כ"כ, לכן א"א לו לעשות מעצמו הסתר גדול, משא"כ כשחטא עם דבר מדברי העולם, שחלק קדושתו ונפשו שבקרבו התרחק ממנו לעולם, יכול להעשות שם קליפה גסה והסתר גדול ח"ו. ותשובתו יותר קשה.
והגמ' אומרת על עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו מיד, וכנ"ל מפני שעבר על עשה שלא עשה אותה ולא פעל ועשה בדבר מדברי העולם ולא זז משם חלק קדושתו וכל הלבוש וההסתר עם עצמו עשה, לכן מוחלין מיד. משא"כ בלא תעשה שעשה פגמו עם דבר מדברי העולם, נעשה מיץ שבירת הכלים ולבוש גס נתוסף על חלק נפשו והאלקות שיצא ממנו, תשובתו חמורה. וגם חטאת באה על לא תעשה, כין שזז משם והלבוש וההסתר עשה עם דבר מדברי העולם. צריך הוא להקריב דבר מדברי העולם לד' ולבטל בזה את חלק העולם והלבוש לד'. ולא על העבירות שעשה בפועל ממש עם העולם צריך קרבן כפרה, רק גם על הרהור הלב שהרהר עם העולם צריך קרבן, כמו העולה. אף שהוא דורן מ"מ מכפרת על הרהור הלב. וכן התמידין אמרו חז"ל שהן לכפר, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות היום.
וכיון שהקרבן הוא תיקון העולם. ובהעולמות אין אור אלקי שופע עתה בזמן החורבן ביחוד שלם. לכן אסור להקריב. משא"כ התפלה שהיא תיקון האדם בעצמו ואת האלקות שבקרבו הוא מגלה בתפלה ובהאלקות הזה מתפלל. בחי' ויקרא ה' ה', לכן גם בזמן החורבן יכול להתפלל, כי תפלת ד' שבקרבו עולה למעלה מן העולמות עד בחי' האצילות, למקום שלא פגע הפגם בהיחוד. גם הקרבנות עתה הם בחי' ונשלמה פרים שפתינו, שע"י הדבורים שמדבר מן הקרבן בתפלה יכולים לתקן מה שלא יכולים עתה בזמן החורבן לתקן בקרבנות בפועל. הקרבנות בעולם עולים רק עד יצירה ובריאה וכיון ששם אין היחוד בשלימות לכן אין יכולים להקריב. משא"כ התפלה שעולה עד האצילות, אז דבורי הקרבן שאומר ג"כ עולין עמהם עד האצילות, ושם היחוד שלם והקרבן נתקבל.
אלא שהתשובה בקרבן בפה היא יותר קשה מאשר לפנים, בקרבן בפועל. משל לבן שחטא נגד אביו. ואף שבמעשיו שעשה לא גרם נזק לאביו מ"מ כועס עליו אביו מפני שפגם באהבתו ובהתקשרותו אליו. כי אילו היה אוהבו אהבה שלמה לא היה עושה נגד רצונו. לכן אם אינו מוסיף עתה אהבה יתירה על זו שהיתה לו בשעה שחטא ולא נתעלה למצב שהוא למעלה מן החטא. ורק שמפייס את אביו שלא יחטא עוד. נשאר עדיין פגם וטינא באביו אף שכיפר לו על חטאו. משא"כ אם מעורר בקרבו אהבה יתירה על זו שהיתה לו מקודם ועולה למצב שלמעלה מן החטא אז כל החטא נמחק כיון שהוא עתה במצב שלמעלה מן החטא, ולמצב הזה אין החטא נוגע ופוגע.
לכן התפלה והתשובה שצריכות לעלות עד למעלה מן פגם היחוד צריך האיש גם בעצמו להתעלות למעלה מן הפגם שלו. כי האהבה והיראה שיש לאיש ישראל יש בהן גם כן מדרגות. אהבה שבעשיה. למשל אם אהב את ד' רק בשביל הטובות שעשה עמו בעוה"ז שבאה אהבתו רק מן העשיה. וכן יראת העונש שלא יענש בעוה"ז. ויש אהו"י למעלה מזה. אם אוהב את ד' בשביל שעזרו לנצח את יצרו וירא מעונש של גיהנום. והיא בחי' אהו"י של יצירה וכו' ויש אהו"י טהורה, שבשעה שמתבונן בד' נפשו משתוקקת באהבה רבה אליו בלא שום טעם רק סתם נפשי חולת אהבתך. ומזה מתעורר ביראה לד' יראה טהורה, כמו שמרגיש האיש בקרבו לפעמים בזמנים של מוחין דגדלות שלו, והיא אהו"י של אצילות בקרבו. והיא אהבה רבה כנ"ל בחי' חולת אהבה, נכסוף נכספתי, לא לפי ערך הטובות שעשה ד' ולא כפי שאוהבים ג"כ לאיש שעשה טובות, רק אהבה טהורה לד', אהבה שלמעלה מן מצבו שלפנים בעת חטאו.
לכן אם כששב, אינו מתעורר לשוב באהבה יתירה ע"ז שהיתה לו בשעה שפגם ונשאר באהו"י של בריאה יצירה ועשיה שלו, אז כמו שאת הקרבנות בפועל א"א להקריב כן גם דבורי הקרבנות אינם עולות, משא"כ התשובה שלו שעולה עד האצילות יכולה להעלות גם את הקרבנות שלו שבדבור. וכן התפלה שעולה עד האצילות צריך גם הוא לעלות בה עד בחי' האצילות שלו, שהיא התעוררות שלמעלה מן העולמות. ואם מתעורר רק מדבורי התפלה ואינו עולה מהם ולמעלה וגם התגלות האלקית שבקרבו לא גילה יותר רק כפי דיבורי התפלה של צרכיו, הגם שזו ג"כ תפלה מ"מ נשארה תפלתו בבריאה יצירה ועשיה, וע"ז הן פסוקי דזמרה לספר שבחי ד' ולהתעורר מהם. וחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה, להתעורר למעלה מן הדבור בכלל, ובדברם אח"כ דבורי התפלה היו מורידים את אור האצילות והתעוררות אהו"י ותפארת של אצילות גם לדבריהם. אף לדברי התפלה של צרכי עוה"ז, ובכל העולמות האירו אור העליון, והכל היה לשם ד'.
ואפשר זו גם העצה. איך יכולים לבא להתעוררות ולהתגלות חלק אלקות שבקרבו בלא התעוררות של צרכי עצמו. אף למעלה מן הדבור ע"י שוהין שעה אחת קודם התפלה. כי כנ"ל באמת יש בכל איש ישראל בכל עניניו חלק אלקות, רק שהאדם מסתיר זאת במחשבותיו רצוניו וכל עניניו. עד שגם הקדושה ואף מדה קדושה כיראה כשמתגלית לו ע"י עניניו נראית לו יראה שלא יראהו איש. ובאם היה האדם מעמיד ומפסיק על שעה את כל שטף מחשבותיו ורצוניו, היה חלק אלקות נראה לו בלא לבוש. רק כיון שהאדם רודף אחר מחשבותיו, מה יעשה מחר איך יתפרנס איך יתכבד, לכן כל מחשבותיו שוטפות בלי הפסק. וזה שאמרה המשנה ושוב יום אחד לפני מיתתך. שיחשוב בדעתו שאין לו ח"ו מחר ואין לו לחשוב על מחר ולא יטריד במחשבותיו. וזה שוהין שעה אחת קודם התפלה. שוהין והוא נשאר עומד בדעתו ומחשבותיו. ואז אהו"י טהורה של בחי' אצילות שלו תתגלה לו.
והנה על בראשית אומר רש"י ז"ל שאין המקרא אומר אלא דרשני. כי תיבת בראשית זו אינה סמוכה כבראשית ממלכת יהויקים וכו' ולכן דרשו חז"ל בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית, כי אם אומרים בראשית דבר זה. אז רק מן קצה הראשון שלו מדברים, כי בראשית ממלכת יהויקים אין מדברים מרגע קודם שמלך רק מן הזמן שכבר מלך, רק מראשית ממלכתו. ואם היתה כוונת התורה בבראשית על בראשית בריאת שמים וארץ אז היו מדברים מן הזמן שכבר התחילה הבריאה. וכיון שזאת א"א מפני שהמים קדמו כפרש"י ז"ל. ותיבת בראשית אינו סמוך לאמר בראשית בריאת העולם כנ"ל כי המים קדמו לא השמים. ובראשית תיבה לעצמה היא. א"כ מדברים מן הראשית לעצמו ראשית שקדם לבריאת השמים וארץ ומהו הראשית שקדם לבריאת העולם. התורה וישראל. ואף שהתורה הרבה אחר הבריאה ניתנה וכן ישראל, מ"מ כיון שבשביל התורה וישראל נברא העולם הם הראשית לו. וקודם לו. בחי' עלה במחשבה. לכן יכולת הישראל לעלות בתפלתו גם אל בחי' אצילות למקום שהקרבנות מן העולם אינם יכולים לעלות. כי הם תחת הבראשית בהעולם והישראל הם בחי' בראשית. אצילות שאיהו וחייהו חד בהון כנודע.
וע"ז מקשה ר"י, כיון שלא באה התורה להורות לנו את סדר הבריאה רק להורות לנו את הראשית שקדמה לעולם היה צריך להתחיל במצוה ראשונה. שישראל הם ראשית העולם. ולמה מפני התורה והמצות שקבלו. א"כ רק בשעה שקבלו את המצוה ראשונה נתגלה הראשית שלהם. ובה היה צריך להתחיל. אלא משום כח מעשיו וכו'.
נח
פרשת נח תר"צ
אלה תולדות נח. נח וכו,. ונבין נא. אם הואיל והזכירו סיפר בשבחו למה הוצרך לכפול את שמו ולא היה די אלה תולדות נח איש צדיק וכו'. וכן ענין היש דורשין לשבח ולגנאי.
אמנם איתא מהרבי ר' דוב זצ"ל. שהא דנודע מהאר"י זצ"ל שאחר התפלה הרצויה נשאר רשימה מן המוחין. זאת היא ההכנעה שנשאר בהאדם. היינו אף שא"א שיהיה האדם בכל היום בהתגברות המוח והלב כמו בתפילה מ"מ המוחין היינו ההכנעה נשארת בו עכ"ל הק'.
ע"פ פשוט הוא. מה היא רשימה. כשכותבים אות ומוחקים אותה נשארת רשימה, היינו שלבנונית הניר אינו ניכר כ"כ בגלל שחרות האות שהיתה כאן. ולולא שחרות האות שמקודם היתה הלבנונית ניכרת. רק שהלבנונית נכנעה ונתבטלה מעט להשחרות שעליו. וזה הוא ענין הכנעת אמיתית שבאדם. אם היא מן האור ששוכן עליו יכולה להיות הכנעה. ואם לאו אין זאת הכנעה, וסימן לגסות הרוח עניות בתורה. שבאם הוא עני בתורה ואין אור של קדושה בו א"א לו שיהיה נכנע והוא גם הרוח, ואפילו אם נדמה לו שהוא נכנע ושפל רוח אין זאת הכנעה ועניוות אמיתית רק בערות וריקות היא, כי יש אדם שבכלל אין בו רוח דעת ורצון חזק והוא בשפלות רק כמו חולה ח"ו ששפל הוא לא מפני מדת ענוה רק מפני שאינו מרגיש בקרבו רוח וכח ואבריו מתפרקים. שבירה היא שבירת עצמותו. אבל דרך התורה היא אדרבה הוי עז כנמר. איש חזק במוח ורצון חזק לעבודה ועם כל זה יהיה בהכנעה. לא מפני שהוא ריק, רק מפני האור ששוכן עליו ונתבטל ונכנע עצמותו, עד שאינו ניכר. בתפילתו ותורתו שהאור בו הרבה נתבטל יותר ונכנע לקדושה, וגם אחר התפילה רשימה עוד עכ"פ נשארה ועודו נכנע.
ותלוי אם בתפלתו האור מקיף את כל גופו וחודר בכל פנימיותו והאור העליון נכתב ונחקק על כל גופו וכחותיו, אז גם נכנע בתפלה וגם לאחר התפילה מן הרשימה שנשארה בו, משא"כ כשהקדושה לא הקיפה את כל גופו ולא נכנסה בו בכל פנימיותו מבית ומבחוץ אף שבמחשבה כיון את תפלתו מ"מ גופו לא נתרגש וכתב עליון באש לבנה לא נכתב בגופו שיכנע וניכר גופו. לכן כל ענין הכוונה מוזכרת בגמרא בלשון כוונת הלב, אם כיון לבו, אף שעיקר הכוונה הוא במחשבה שהיא במוח אבל בכוונת המוח בלבד לא די, רק גם בכוונת הלב שכולל את כל הגוף הדבר תלוי.
וזה הוא ענין ההתפעלות בתפלה, למשל כשמביאים לאדם דבר שאינו יקר כ"כ בעיניו. אינו מתפעל ממנו מפני שיקרת הדבר לא פעלה עליו כ"כ לבטל את כל עצמות רוחו ונפשו אליו, משא"כ כשמביאים לפניו דבר יקר ערך מאוד ומכש"כ כשבא לפניו בנו שלא ראהו זמן הרבה מתפעל כולו מפניו עד שישכח בשעה זו גם לאכול לשתות ולישן. מפני שיקרת בנו פעלה עליו כ"כ עד שכל עצמותו רוחו ונפשו נתבטלו אליו וגם רעבונו וכו' נתבטלו עתה אל הדבר. כן איש ישראל אפי' איש הפשוט כשמתפלל לד' על צרכיו וחושב במחשבה חזקה איך שעומד הוא עתה לפני ד', אשר בידו כל חיות העולמות, ולו הכח והממשלה להושיעו בכל צרכיו בגוף ונפש. וכל חיותו חיות ב"ב וחיות כל ישראל וכל שאר צרכיהם תלויים על שעה זו שמתפלל ומתחנן לפני ד' אז נפשו משתפכת כ"כ לד' עד שמתפעל כולו, וכל כחותיו משתעבדים ומתבטלים לד'. ומכש"כ האיש שיש לו לב ומוח להתפעל גם בשעה שאינו מבקש את צרכיו רק בשעה שאומר ברוך אתה ד' בלבד. ומתבונן כמה קרוב אני לד' עתה עד שאומר אליו בלשון נוכח אתה, ונדמה לו שדרך כל העולמות מסכים ומחיצות המפסיקות נפרץ לו פתח ישר אל ד' והוא עומד עתה לפני הדר קדושתו ונוראת מלכותו ואומר אליו אתה ד' ברוך. כמה מתלהב ומתפעל הוא מזה, כל כחי גופו בטלים ונכנע כולו אליו ית' מאור קדושתו ששורה עליו, עד שגם אחר התפלה רשימה מן הקדושה ששרתה ונחקקה עליו נשארת בכל היום ונשאר בהכנעתו.
והנה הכנעה כגון זו. הכנעה מפני שאור עליון נכתב עליו כמשל הנ"ל, היא עיקר ההכנעה בעבודה. כי אפי' מי שמכניע א"ע רק ע"י שמדבר אל עצמו איך הוא קרוץ מחומר בריה שפלה מלא גשם ומדות רעות וכו' אף שבהתחלה שבא האדם להכניע א"ע טובה היא, וצריך האדם להכניע א"ע גם בזה. מ"מ קשה לו להאיש להעלות א"ע על ידה כי נדחק הוא עי"ז לנמיכיות, וחוץ מזה שאין האיש משתוקק אחריה לגדלות וכל מה שעושה מדברים קדושים בתורה עבודה ותפלה אפי' רק מקצת מהם כבר די לו. באומרו מה יש לבקש מאיש נמוך כמוני, והאם אפשר שאעלה ואתקדש במדרגות גבוהות וקדושות, אין כל המדרגות לפני. כמו שכבר דברנו מזה. אבל חוץ מזה. כל מדרגה קדושה וכל חידוש אמיתי שבתורה ועבודה באים מן השמים. ד' נותן את התורה והאדם רק ממשיכה אליו. ולהמשיך מדרגה או תורה ממרום צריך גם האיש להתרומם להגיע אליה ולקבלה בחי' משה עלה למרום והוריד עוז מבטחה, ואם מכניע א"ע דעתו ורוחו ופוסק עליו את הדין ומחליט בדעתו שהוא שפל מגושם ונמוך אז נשאר בשפלות וא"א לרוחו ודעתו להתעלות ולקבל שום דבר עליון ולהמשיכו אליו, ואפי' כשמחדש איזה חידוש בתורה בנגלה אין זה חידוש אמיתי. משא"כ כשנתרומם בקדושה ומדבק את דעתו בד' כנ"ל, אז בשעה זו שנתרומם יכול להשיג איזה השגה ולהמשיך אותה אליו, ואפי' כשלומד אח"כ וצריך לעבוד בשכלו לחדש איזה חידוש לא בדעתו לבד הוא מחדשה עתה, רק הוא כבר המשיכה מקודם בשעה שנתרומם ועתה מורידה לשכלו ועובד בדעתו להבין מה שהשיג.
לכן איתא בספרי כ"ק אא"מ זצ"ל בשם זקני הה"מ זצ"ל מקאזניץ המשל שמי שנפצע במלחמה ברגלו לא יעמוד עתה הרבה לחבוש את רגלו כי יכול ח"ו עוד להפצע בראשו רק צריך לרוץ הלאה. ובבית־אהרן איתא שהחשבונות שצריך האדם לחשוב בדעתו את מצבו הנמוך בגשמיותו אל יחשוב תמיד רק לפעמים, היינו כנ"ל כדי שלא ישאר תמיד בשפלותו. וצריך איש הישראל לחשוב איך שאני נמצא מ"מ אני ישראל, וד' ית' זכני לומר לפניו ברוך אתה ד' ודרך כל המסכים נפרץ לפני פרצה לעמוד נוכח ד' ולאמר לפניו ית' ברוך אתה ד', וע"י שמתרומם וממשיך אור עליון ע"ע גם הוא מתהפך לדיוקנא קדושה.
למשל מי שבמחשבתו איזה ציור חדש לבנות בית ומצייר את הצורה הזאת על הנייר, שאף שבדעתו ובמוחו לא היה שום ציור גשמי וכתב מ"מ ממש אותו הציור שצייר על הנייר הוא הוא שהיה במחשבתו, עד שיכולים לומר שהמחשבה שהיתה במוחו נתגשמה לציור הזה שעל הנייר. כן האור ששורה עתה לא מלמעלה מראשו ולבו רק בו בראשו ולבו עד שמתבטל ומתפעל כולו ממנו. וגם אחר התפלה נשאר בו רשימה כנ"ל באות שנכתב על הנייר. מעשה הציור נעשה בו, שאור העליון נתגלם למוחו לבו והתפעל כוחותיו ואור עליון נתגלם לציור הזה למוחו ולבו וכח התפעלותו וחכמת אדם תאיר פניו וכל הדיוקן שלו נתהפכה לצורה של קדושה. והקדושה נתגלמה לצורה זו שעליו על שאמרו בזוה"ק שבהאי דיוקנא של האדם בעוה"ז קיים בה בעולם העליון. מפני שצורתו בעוה"ז צורה קדושה היא שאור עליון נתגלם לצורה זו.
וזה ענין דבורי התורה והתפלה שיוצאים מן האדם בחי' כל עצמותי תאמרנה לא במחשבה לבד רק גם תאמרנה בדבור פה, כי הדיבור הוא חיתוך אותיות וכיון שאורות קדושות מתגלות בו בצורתן שנתגלמו בו. כל ניצוץ אור בצורתו. מתגלים בו אותיות שונות (כלומר צורות אורות אלו שנתגלמו בו. הן הם אותיות רוחניות ממרום) שבצירופיהן נעשות לתיבות בדבור. וכיון שכנ"ל האור שורה על כל גופו לכן דבורו שבפה לא מחשבה קדושה לבד באה במחשבתו. והפה מלבישה בדבור רק גם הדיבור נתגלה לו. ולא הפה לבד מדבר רק הקדושה שבכל הגוף שנצטיירו בצורות כחי ואברי גופו הן הם אותיות הדבור שלו כל עצמותי תאמרנה וכו'. וזה שמרגיש האדם לפעמים כשבא לאמר או לכתוב דבר שחידש בתורה. אז בשעה שמדברו או כותבו נתוסף לו חידושים על חדושו שהיה במחשבתו מקודם עד שלפעמים כל החידוש נשתנה בדברו מאשר היה במחשבתו, וזה הוא כנ"ל שחוץ מן החידוש במחשבה גם הדיבור חידוש לעצמו הוא ועתה נתחדש ונמשך אליו אור חדש.
וחוץ מץ הפשוט בוכל העם רואים את הקולות. שפרש"י שראו את הנשמע. עוד ירמז לנו כנ"ל שכיון שפסקה זוהמתן. ונתעלו ונתקדשו ישראל כ"כ נתהפכו לאותיות של מעלה מדבר ד' שדיבר אליהם בקבה"ת כ"א כפי שורשו. ובהצטרף כל ישראל יחד ונצטרפו האותיות לדבור ראו את הקולות שדיבר ד'. היינו בהישראל ראו. וזה וכל העם רואים את הקולות וכל העם יחד ראו. ע"י שנצטרפו יחד מאותיות לדבור. והם חשבו שהם בעצמם יתבטלו לגמרי ותחתיהם יתגלו אותיות של מעלה. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, לא שיהי' רואים את הקולות שאנחנו נתבטל רק ונשמעה. ואל ידבר וכו' כנ"ל שלא נתבטל לגמרי. ויאמר משה אל תראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים. כפרש"י להרים אתכם. ולא שאתם תתבטלו ואותיות של מעלה יבאו תחתיכם. רק שאתם תתעלו ותתהוו לאותיות של מעלה כנ"ל.
ואפשר זה הוא ענין התנועות שמתנענע האיש ישראל בדברו דברי תורה ותפלה. כנודע מזוה"ק שאלה זו ותשובה עליה. ולמה דוקא בשעה שמדבר ולא בשעה שחושב. אבל להנ"ל הדבור אינו התלבשות המחשבה לבד רק התגלות אותיות בגופו ובהצטרפם נעשות לדבור. ונודע שצירוף האותיות היא תנועות האותיות למשל אותיות א' ב' ן' כשהם מפוזרות ונפרדות אין תיבה שלימה וכשמתנענעים ומתקרבים אחד אל אחד נעשה תיבת אבן. וכשמתנענעים באופן אחר שאות אחרונה באה ראשונה ואות ראשונה הולכת לסוף נעשה תיבה אחרת נבא וכדומה. וכיון שבשעה שמדבר מתנענעות האותיות בצרופיהן והאותיות צורות ודיוקן של גופו וכחותיו הן לכן גם בפועל גופו מתנענע, משא"כ כשאינו מדבר רק חושב ואין גופו שהן צורות אותיות הדבור מתנענע ומצטרף. גם גופו בפועל נח. וזה שה תפלה לא דיה בכונת הלב בלבד רק צריכה לדבור. מפני שהדיבור ממשיך את אורות של מעלה לצורת אותיות ומצטרפות למעלה וגם בו ליהודים קדושים.
וזה ענין הכוונות בתפלה. חוץ מן כוונה הפשוטה שבפירוש המלות והאותיות בעצמן כוונה להן. כנודע מזוה"ק והאר"י ז"ל איך כל אות מרמז בצורתו במלואו בהגמטריא שלו ושלובי אותיות באותיות וכו' ואפי' מי שאינו יכול לכוין כונת האר"י ז"ל וליחד יחודים ג"כ צריך לדעת שלא בפירוש המלות בלבד תלוי ולא כשמכוין בפירוש המלות בלבד יצא רק גם האותיות קדושה לעצמן הן. וכמו שאיתא מהמגיד הגדול זצ"ל עה"פ צהר תעשה לתיבה. לתיבה שאתה מדבר בתפלה, תעשה צהר. אור. גם התיבה והאותיות בעצמן קדושה לעצמן הן, וכשמתפלל בקול ובכמה שכל אות ותיבה חתיכה של עולם העליון היא. אבר מאברי המרכבה. אז יתרגש בדבור כל אות ותיבה ישמח ויתפעל מן חלקי המרכבה שעוברים עתה דרך פיו. והגמרא אומרת השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. אף שיודע הוא מה שהוא מדבר וגם קודם שדיבר היה הדבר במחשבתו כי רק מה שבמחשבתו הוא מדבר ומוציא בה' מוצאות הפה, אבל כנ"ל גילוי אותיות הדבור הן לעצמן חוץ מן הגילוי אשר במחשבה.
נחזור להנ"ל. אורות עליונים מתגלמים לצורות אלו שלו עד שחכמת אדם תאיר פניו, ובדיוקנו של עוה"ז הוא עומד בעולם העליון, וזה גם אחד מהענינים לפי מצבנו שאיתא בזוה"ק בהצדיקים שנכפלו שמם יעקב יעקב וכו' חד לעילא וחד לתתא, כי דיוקנו בעוה"ז גם לעילא הוא. ולא בו בלבד מצטיירים האותיות מאורות של מעלה, רק גם שאר אנשים שמכניסים את דבריו בלבם ונפשם ומתנהגים כן אז אורות אלו גם בגופם ודיוקנם מצטיירים בפועל.
אלה תולדות נח נח. חד לעילא וחד לתתא, ולא בעצמו בלבד רק גם בדורותיו עם הדורות שבהם נצטיירו, ואיך הלא בני הדור רשעים היו, רק ויולד נח וכו' ובבניו נצטייר. ויש דורשים לגנאי בדורותיו וכו' כי אברהם גייר גרים את הנפש אשר עשו, והוא רק בבניו נצטייר, והיש דורשים לשבח אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק ביותר. היינו יותר מבניו.
חיי שרה
פרק א
פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה וכו'. המדרש אומר יודע ד' ימי תמימים. כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. בת כ' כבת ז' וכו'. ואומר היפ"ת שזה ב' פשטים וגורם ד"א בת כ' כבת ז' וכו'. והמדרש הזה הוא בכמה מקומות. והסיום שלו שהקב"ה ממלא שנותיהם וכו'. ואם ע"פ פשוט שביום שנולדו נסתלקו, הלא כמה צדיקים נפטרו לא ביום שנולדו. וכן במדרש ר"ע היה דורש והצבור מתנמנם וכו' אמר מה ראתה אסתר וכו'. ולמה יעוררם דוקא בזה, בטח גם מקודם אמר ר"ע דברים יקרים ומדוע לא נתעוררו ורק בזה עוררם.
אמנם איתא מהה"ק רל"י זצק"ל בעל הקדושת לוי. על נושא עון וכו' כי היצה"ר הקב"ה מתחרט עליו בכל יום שבראו כנודע. לכן הקב"ה נושא עון כביכול על עצמו ואומר אני חייב בדבר. וזה נושא עון כביכול על עצמו ובזה ועובר על פשע. וכששב האדם בתשובה וד' מוחל לו ונעשה מזה זכיות אז ד' אומר שזה מעשינו. וזה ישוב ירחמנו, כשהאיש שב וד' מרחמו אז יכבוש עונותינו. שד' כובש עונותינו שלנו כדי שיהיה הזכות לנו. עכ"ל הק'.
אבל גם זה צריך להיות מדה במדה, ומתי ד' נושא את העון לעצמו ואומר כביכול אני חייב בדבר, כשהאיש אומר אני חייב בדבר. משא"כ כשח"ו האיש אומר ד' כביכול (היינו שהיה מצטייר גם באחרים. לא רק בבניו). חייב, אז אומר ד' אתה חייב ח"ו. אין כוונתי עתה דוקא בעבירות בפועל, אך כמה פעמים אין האיש מתבונן אפילו איך התפלל היום, האם למד היום ואיך למד, כמה מחשבות עברו במוחו בשמ"ע, ומכש"כ להתפלל בדחילו ורחימו ובהתעוררות התפילה מזה אין לדבר וזאת אינו מבקש מעצמו כלל וכלל, כאילו זאת נצטוו מין ישראל אחר והוא מין אחר מבני ישראל.
ועוד ישנם הרבה דברים שאין האיש מתבונן עליהם כלל, ואף אם מתבונן עליהם פעם אחת ביובל אז נמצא לו תיכף תירוץ בצידו, ומה אעשה הלא טרוד אני, הלא יש לי עגמת נפש מזה ומזה ורגלי כואבת לי. ומחשבות של תרוצים אלו דקים הם ומתגנבים תמיד בלב האדם, ואף אם רואה כבר חובה לעצמו ג"כ אינו חף מלתרץ את עצמו, והא ראיה שאינו כועס על עצמו אם עושה פגם כמו על אחרים אם רואה אותם בפגם הזה. ובאמת התרוצים האלו הם כאילו ח"ו ד' חייב בדבר על אשר אינו נותן לו מן, ואינו מושיעו מכל דאגותיו. ויוכל להיות שזה פירוש הפסוק, הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי. אתה נשפט על מעשיך, ודע כי באם אתה אומר לא חטאתי אתה משלח החטא עלי ח"ו, ואתה ממשיך את המשפט גם עלי, וזה הנני נשפט אתך ולא כתיב הנני שופט רק אני כביכול ג"כ נשפט. והכל על אמרך לא חטאתי. לכן אל תמהר לאמר כן, כי בזה אתה מוסיף חטא על שאתה מושך גם אותי במשפט. וכנ"ל גורם בזה שד' אומר אתה חטאת, וח"ו אינו נושא עון.
הסיבה לזה שאין האיש רואה חובה לעצמו, הוא מפני שאינו מרגיש את החטא רק מבינו בשכל. כמו למשל בגשמיות, אם יתחב מי יתד ברגלו, יכול מזה להגיע מחלה ללבו אם לא יוציאו את היתד מרגלו. הדם סובב מהלב לגוף ומכל הגוף אל הלב. לכן אם ישאר היתד ברגלו ויעשה מוגלה או תוכל המוגלה להמשך עם הדם אל הלב. אבל האם בגלל השכליות הזו האיש ממהר להוציא את היתד מרגלו, לא, הוא אינו צועק בגלל השכל ואינו ממהר להוציאו בגלל המורא שלא תגיע המוגלה ללבו, רק פשוט בגלל ההרגשה שמרגיש בהרגשה לבדה בלי שכל שרגלו כואבת לו.
כן הוא בענין החטא, החוטא עושה פגם למעלה בבחי' הקב"ה הוא לבן של ישראל, אבל חוץ מזה גם הנשמה נפגמת. ובראשית צריך האיש להרגיש את כאב נפשו שנפגמה, ואז לא יצטרך להשתדל שיראה את חטאיו ויראה חובה לעצמו, רק הוא מרגיש כעס על עצמו וצועק מתוך כאביו ויסוריו שמרגיש, למה תחבתי יתד בנשמתי. משא"כ מי שאינו מרגיש פגמיו ואין לו צער ויסורים פנימיים על גודל שברו רח"ל. רק הוא מתבונן בשכלו לבד שחטא והחטא יכול לגרום פגם למעלה כי ד' אמר שלא יחטא. ואם פגם בתפלתו מתבונן הוא הלא את דברי תפילה אלו אני שולח למרום ואם פגומים הם יכול אני לגרום ח"ו פגם למעלה וכו'. לכן יען שאת חטאיו רואה בשכל בלבד לכן ממציא לו השכל שכליות שקר שאין הוא חייב בדבר. כי כבר דברנו איך שהשכל משועבד לרצון האדם, ואם רצונו לא טוב. אז ממציא לו שכלים לא טובים ג"כ. כי גם לגנב יש שכליות שצריך הוא לגנוב. והוא מפני שרצונו לגנוב. וזהו בחי' אין אדם רואה חובה לעצמו. אם אינו מרגיש את החטא רק מבינו ורואהו אז אינו רואה חובה לעצמו, רק כנ"ל כביכול מטילו למעלה.
ודוד המלך ע"ה בקש, חנני אלוקים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי וכו' כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לך לבד חטאתי וכו' למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך (תהלים נ"א) אשר ע"פ פשוט יש לדקדק שאומר הטעם חנני וכו' יען כי פשעי אני אדע, האם יען שהוא כבר יודע שחטא לכן יחננו. לך לבדך חטאתי וכו', הלא כל הפשעים הם נגדו ית' ולולא דבר ד' לא היו חטאים. אבל כנ"ל. אף שדוד המלך היה במדרגה גבוהה הרבה. מ"מ גם למצבנו רמז בתהילים. כי תהילים תיקן עבור כל ישראל. אף שאיני ראוי לפי מדת מדה כנגד מדה שתשא עוני ותאמר כביכול אני חייב. מ"מ חנני בבחי' מתנת חנם, כי רש"י פירש בואתחנן אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם. ומפרש למה הוא צריך למתנת חנם, כי פשעי אני אדע, בדעת בלבד ולא בהרגשה פנימית. וחטאתי, שאדע שזה חטאתי ואני חייב בדבר. זהו נגדי תמיד. בבחי' מתנגד. כי איני רואה חובה לעצמי ויש לי תמיד תירוץ כנ"ל ואיני מרגיש דיו את הפגם והיתד שתחבתי בנשמתי רק לך לבד חטאתי והרע בעיניך עשיתי, לכן אני מבקשך חנני וכו' בחי' מתנת חנם. למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך. שלא תהיה ח"ו נשפט עמי בבחי' הנני נשפט אתך וכו', לכן מחה פשעי שלא תהיה אתה כביכול נשפט כנ"ל.
אמנם אף אם אין האיש מרגיש את פגם נשמתו אין הפירוש שגם נשמתו אינה מרגשת, הנשמה מרגשת בצערה רק הוא האיש אינו מרגיש בצערה של הנשמה. הוא דר עם הנשמה כמו בין שכנים בבית אחד. שאחד אינו מרגיש בצערו של חבירו מפני שאינו קשור ומתיחד עם חברו. ויכול להיות שהנשמה יושבת ובוכה על פגמיה מכותיה ותחלואיה שגרם לה האיש, והוא עם הנפש הבהמית שלו שמחים עמה שמחה של הוללות. ולו יפתח אז האדם את עיניו יראה את צערה. איך היא יושבת וראשה חפוי על רוב פצעיה.
לכן האיש הישראלי צריך להיות עם הנשמה מעורב. לא כב' שכנים שהוא רק התקרבות מקום. כלומר אין זה לזה שום שייכות רק המקום שהם נמצאים בו יחד קרוב. אך התקרבות העצם שתהיה נשמתו נמשכת ומעורבת בבשרו ודמו. כי באמת למה אינה מעורבת. ומי הדיחה מאבריו אשר נפחה ד' בהם. נפש העולם הדיחה. כי כל איש מרגיש איך שהעולם מעורר בו איזה התפעלות. פעם אהבה לדבר שרואה. פעם שנאה וכעס וכו'. וזהו מפני שלכל דבר מהעולם יש נפש, והנפש מהדבר שנתעורר ממנו נכנסת בו ע"י הראיה או שאר חושים. לכן לולא ראה זאת לא היה האיש מתעורר. כי לא מנפשו נתעורר. רק מנפש הדבר שנכנסה עתה בו. ויש מי שמתעורר מהקדושה שיש בעולם וממצותיו. ואז אין נפשו שנמצאת בו נדחקת לצאת מאבריו וחושיו, רק מתפשטת לאבריו ומעורבת בהם. משא"כ מי שאינו שומר א"ע בהתעוררותו מן העולם שתהיה בקדושה, ונפש גשמיות העולם נכנסת בו, אז נפשו נדחקת ונרדפת מגופו ונבדלת ממנו כנ"ל.
ויוכל להיות שזה פשט המדרש. כי נודע מספ"י שיש עולם שנה נפש בחי' והר סיני "עשן" כולו, ומה שיש בזה יש בזה וצריכין שלשתן להיות. נפש ועולם ידועים, אבל שנה מהו. לכאורה נראה שרק השם שנה נמצא ולא עצמותה, כי מהו שנה. בשלמא יום ע"פ פשוט החמה הולכת ממזרח למערב וזה עצם שיש לו מציאות בעולם, אבל שנה מהו, כי אין לאמר שיבת השמש למקומה בהקיפה הגדול כי הלא בנ"י מונים ללבנה והשמש לא שבה עדיין למקומה כשאנו גומרים ומחדשים את השנה. ושנות העיבור הוא שלא להרחיק את שנות הלבנה מהחמה יותר מדי וע"פ רוב בראש השנה שלנו או שאר יו"ט לפי שנות החמה חול הוא. ומהו שנה כך וכך ימים וחדשים. נמצא לפ"ז שרק הימים נמצאים ולא עצם שנה, רק שאנו מכנים אותם מספר הימים והחדשים שנה, כלומר הימים נמצאים אף לולא כינינו אותם ימים כי גם בלעדי זאת השמש סובבת את הארץ, אבל שנה לולא לא היינו מכנים למספר של ימים וחדשים שנה אז לא היתה נמצאת, כן נראה לכאורה.
אמנם באמת גם עצם שנה נמצאת רק שהוא דבר רוחני. עצם בלתי נראה ונמצא בארץ, ונמצאת בשמים, זמן הרוחני. וכשהאיש שומר את הימים שהם מן העולם שהם מן הילוך השמש ומתקנם ומחברם לנפש, היינו עולם ונפש שאין הנפש נדחה מפני העולם, אז נותן ד' להם גם את השנה. וזה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. אם הם תקנו הימים אז ד' ממלא השנים. ועל כמה אנשים אמרו חז"ל ימים האריכו שנים לא האריכו. כי נפשם חסרה מהם. ולא התחברו עולם נפש, וממילא לא נתן ד' להם את השנה ונשאר רק בימים.
ויכול להיות שזה ענין גילגול. כי כשקצבו בשמים לאיש חיים כך וכך שנים משכו לו, והוא חוזר בימים ולא בשנים. מוכרח לשוב לחיות ולהמשיך השנים שלו. ויש שהאיש חי שנים. אבל לא כל שניו שהקציבו לו. אבל בשרה אמנו אומרת התורה, שני חיי שרה, שהקכ"ז שנים היו כל שנותיה. ולא השאירה בשמים שנים שנקצבו בעדה שלא המשיכה אותם.
וזה ענין תפלה בציבור ג"כ. לכאורה גם שם "צבור" הוא שם לבד, התאספות אנשים שהאנשים הפרטים נמצאים, ואנו מכנים אותם בשם צבור. ואם לא היינו מכנים אותם בשם צבור גם אז היו האנשים הפרטים נמצאים אבל לא הציבור. אבל כנ"ל הציבור הוא עצם לבדו, והוא נמצא בשמים. בחי' כנסת—ישראל כנודע, וכשבנ"י מצטרפים יחד לעבוד את ד' אז ד' ית' מוריד להם את בחי' צבור כנסת ישראל לפי חלקם. לכן אף שכל איש ישראלי קדוש ומחויב לעבוד את ד' מ"מ אינו רשאי להתפלל כל התפילות כמו הצבור, היינו קדושה וברכו וכו'. מפני שלצבור נמשך קדושת הצבור. חוץ מקדושת כל אחד, ויכולים להוסיף תפילות. וכן כשאתה אומר דבר תורה לצבור. ג"כ צריכה להיות כונתך להמשיך נשמת הצבור, חוץ ממה שמעורר נשמתם הפרטי.
לכן כשהיה ר"ע דורש והיה הצבור מתנמנם. כל אחד לעצמו היה ער רק נשמת הצבור ישנה. למה. יען שכ"א חשב הלא די לי אם את נשמתי עוררתי, כי צבור הוא שם לבד ואין לו מציאות בפני עצמו. לכן אמר ר"ע מה ראתה אסתר וכו' שחייתה קכ"ז שנים וכו' שלא חייתה ימים לבד רק שנים כנ"ל, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ומזה אתם רואים שגם עצם צבור נמצא אך צריכים להמשיכו כמו שנה, לכן גם את הצבור עורר והמשיכו וק"ל.
פרק ב
פרשת חיי שרה תרצ"א
ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו' ופרש"י ז"ל לכך נכתב שנה וכו' בת ק' כבת כ' וכו' ונבין נא, למה התורה מרמזת זאת בשרה יותר מבשאר הצדיקים. ובכלל נראה שהרמז בא להודיענו שאת השנים בעצמן תיקנה שרה. כי הגמרא [במדרש ב"ר פנ"ח] אומרת ר"ע היה יושב ודורש וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז שנה ותמלך על קכ"ז מדינות. ונראה שעוד מקבלת שכר על חיותה שנים הללו עד שנכדתה תמלך בשביל זה על קכ"ז מדינות. ולמה עוררן ר"ע בזה יותר מבשאר דרשותיו.
אמנם איתא במד"ר בראשית פ"י ויכל וכו' מלאכתו, א"ר ברכיה בשם ר"ס. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו אתמהא, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת. שאנן ונחת שלוה והשקט עכ"ל המדרש.
המדרש אומר דרשני, כי בקושיתו אומר שנברא לא בעמל ויגיעה. ומסיים להפרע וכו' וליתן שכר טוב וכו' שנברא בעמל ויגיעה. ואם באמת נברא שלא בעמל ויגיעה איך יפרעו מהם לאמר שנברא בעמל ויגיעה. והאם ח"ו כתבה התורה מלאכתו שיהיה משמע שנברא בעמל כדי להפרע וכו' אף שלא נברא בעמל ויגיעה. ובעשרה מאמרות שאמרה המשנה כדי ליתן שכר טוב וכו' ולהפרע. באמת נברא העולם בי' מאמרות שייך כדי ליתן שכר טוב ולהפרע. ובפרט לפי דברי התוי''ט שם שמה שאומרת המשנה ומה תלמוד לומר אלא וכו' לא שמשום זה בראו ד' בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר ולהפרע, רק כן רצה ד'. ושאלת המשנה היא מה תלמוד לומר מה למדין אנחנו מזה שנברא בי' מאמרות. משא"כ כאן שמסיים המדרש שנברא בעמל כדי להפרע וליתן שכר טוב. ואומר מתחילתו שנברא בלא עמל ויגיעה.
אבל המדרש מסיים בבת אחת, ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט. שע"פ הפשוט קשה להבין איזה שייכות זה לזה. ונראה מזה שתרוצו של המדרש שנברא כולו בעמל ויגיעה לא בעמל ויגיעה פשוטה שהוא מלשון עבודה כונתו. רק בעמל ויגיעה שהם היפך מן השאנן ונחת השלוה והשקט. שעמל הוא מלשון ואת עמלנו אלו הבנים, ויגיעה מלשון כל הדברים יגיעים, והן עבודה שאין לו להאדם קורת רוח בה רק דאגה ועצבות. וזה שמתרץ המדרש הן אמת שעמל ויגיעה פשוטה בכח לא היתה אצלו ית', אבל עמל ויגיעה זו שהן היפך של הנחת ושלוה שנברא בשבת זאת היתה ובשביל זה כתיב מלאכתו, אבל לא אצלו ית' היתה העמל והיגיעה הזאת רק כשנשתלשל העולם לבחירת טוב ורע לרשעים וצדיקים נעשה העולם בעמל ויגיעה, ולא מן העולם בעצמו רק מן גשם העולם. וירא ד' כי רבה וכו' ויתעצב אל לבו עמל ויגיעה, והוא ית' את הכל ראה מראש. כי גם כתות מהמלאכים אמרו אל יברא. אבל ד' אמר הכל כדאי בשביל איש אחד אשר יעבוד אותו ית'. וכמו שאומרת המשנה על הלומד תורה לשמה שכל העולם כולו כדאי הוא לו. וכיון שעולם כזה, לא העולם בעצמו רק גשם העולם והטוב והרע שבו קשה לד' לברוא ומ"מ בראו, והרשעים מאבדים עולם כזה שנברא בעמל ויגיעה נפרעים מהם. ולצדיקים נותנים שכר על שמקיימין עולם כזה.
וזהו עמל ויגיעת העולם. אדם לעמל יולד תרי גווני עמל, עמל של עבודה ועמל של דאגה. ותלוי בזה מה רוצה האיש לקחת מן העולם, מי שרוצה לקחת ממנו עולמיות וגשמיות אז כיון שנברא גם בעמל של דאגה גם לאיש הזה כל ימיו כעס ותמרורים, לא דוקא שיש לו צרות, רק שבכלל בפנימיותו אינו שבע־רצון ואין לו נחת מן העולם. ותמיד מבקש להרגיע את נפשו המתיסרת, והן הנה התאוות שהוא להוט אחריהן כדי להשביע את עמי נפשו. משל למי שמריח ריח רע מבקש לו בשמים ושאר דברים מריחים להפיג את צער אפו מריח רע. משא"כ מי שאינו מריח את ריח הרע אינו מבקש את הבשמים. אבל איש הישראל שיודע שלא לעניני גשם העולם שלחו ד' לעולם הזה. ותמיד זוכר הוא שבזמן הקצר הזה שימצא בעולם לא יאבד את קיום הנצחי של נשמתו בעולם העליון ורק לקנות תורה ועבודה בא לעולם וזאת הוא מבקש מן העולם אז הוא למעלה מן העמל והיגיעה. בבחי' שאנן ונחת שלוה והשקט הוא.
לא שאומרים אנו בזה שלאיש העובד את ד' אין שום יסורים בעולם. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל הגמרא אומרת שלשה פתחו באף ונאבדו באף נחש קרח והמן. הנחש פתח ואמר אף כי אמר וכו' פשוט נראה לכאורה שבתיבה זו, אף, לבדה פתחו אבל בכהן שאמרו חז"ל לפתוח ראשון וכו' ועוד במקומות נראה תיבת פתיחה היא על דבר שנמשך גם הלאה רק הוא התחיל בה, הוא והמסובין אוכלין רק הוא היה המתחיל. כי האיש ישראל נמצא בעולם ויש בו גם טוב של קדושה גם הרע של העולם, והאיש ישראל שהקדושה היא העיקרית אצלו. ובה הוא מתחיל ופותח. אז מרגיש את השלוה והנחת, את הטוב ואת עונג העליון ורואה את כל אשר עשה ד' כי טוב הוא. ואת עמל העולם רואה רק כדבר שצריך למתק, כתבואה שצריכה לטחון כדי להוציא ממנה את הקמח. משא"כ הם גשמיות העולם היה עיקר אצלם ופגעו בעמל ותלאות העולם ופתחו באף, לכן התאוו תאוות כשאול שאינו שבע וכל דבר מעט לו להרגיע את נפשו המעונה ביסודי העולם.
וזה ענין עצבות ושמחה. יכול האיש לטעות ולאמר שאנשי עוה"ז בעלי תאוות והוללים הם בעלי שמחה, ואיש העובד הוא ברוח נכאה וח"ו בעצבות. ואיך באו הם למדריגה גבוהה של שמחה אשר איש ישראל צריך לעבוד עליה כ"כ עד שיגיע אליה. אבל כל הוללותם ותאותם מן הפנימיות שלהם היא, בנפשם פנימה יש מין דאגה של עמל ותלאה ורוצים להשתכר ולהפיג זאת בהוללות בבחי' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ולהאיש העובד בפנימיותו שלוה והשקט, ואף דאגותיו שסובל הן שלו הן של שאר ישראל. כולם מין מוץ התבואה אצלו, וכשבא לעשות לעצמו תמצית ומושג מן העולם, בא אל הוירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, יש תורה ותפלה ישנן מצוות ומע"ט שבת פסח שאר ימים טובים זהו העולם. והכל טוב הנאה ועונג, ורק שיש גם מוץ וקשין שצריכים להטפל גם בהם.
והנה איתא בגמרא חגיגה ה'. על הפסוק במסתרים תבכה נפשי והא אין עצבות לפני המקום ומשני הא בבתי גואי יש עצבות, הא בבתי בראי אין עצבות. ובמדרש איכה איתא, שהמלאך לא רצה שיבכה ד', ואמר הקב"ה אכנס במקום שאין לך רשות לכנס ואבכה. ומשמע אדרבא שכל שלמעלה יותר יש עצבות, ולפי הנ"ל העמל ויגון שהוא בחי' דאגה רק למטה במקום שיש גם רשעים ולמעלה רק נחת ושלוה השקט ובטח יש.
אבל בחדושי אגדות שם איתא. בתי גואי ה' ראשונה בתי בראי ה' אחרונה. היינו בינה ומלכות. בבינה יש גם עצבות ולא נשתלשלה למטה עד מלכות, כי גם על עוה"ז אמר ד' כי טוב מאד רק שהאנשים בבחירתם עושים אותו לרע ולעמל אם אינם בוחרים בטוב, היינו שד' ית' נתן להם רק את היכולת שיוכלו לעשות מן העולם עמל ויגיעה, ולא שנשתלשל לעולם הזה עמל ויגון. כי באם היה נשתלשל לעוה"ז לא היה אפשר לעשות את ההיפך כמו שא"א לעשות מן האבן עץ, אך רק בחירה ואפשרות ניתן לו. ותלוי בו אם למשוך את עולם העליון יחד עם השלוה והנחת או לפתוח באף. והמלאך שהוא בחי' וברוח פיו כל צבאם רק חיצוניות ההשתלשלות הוא כמו כל העולם, רק שאינו סוף ההשתלשלות שבעולם העשיה רק למעלה ממנה בחי' יצירה. בחי' ואו מהשם הק', אין לו רשות לכנס לבתי גואי שהיא בינה ה' עילאה, לכן גם בחירה אין לו כי רחוק הוא מן העמל ויגיעה ורק בשמחה וקדושה הוא, בהשתלשלות שא"א לשנות, אך לא בהשתלשלות של ההסתר רק בהשתלשלות של קדושה.
ואיש הישראלי שמקורו בחי' מחשבה עילאה שהוא בחי' חכמה ובחי' בינה בחי' שימני כחותם על לבך, בינה לבא. ובבינה גם הכשרה של עצבות של עמל ויגון נמצא לכן יש להם בחירה ואפשרות, וכיון שהמציאות של מעלה באיש ישראלי נמצא לכן עיקר הבחירה שלו בהבחי' בינה שלו מצויה. לעבוד את ד' יכול גם איש הפשוט. ואם רק מקיים את התורה בכל לבו ומעט השגתו כבר עובד ד' הוא. ובתד"א איתא שאף מי שאינו יכול ללמוד תורה ואומר בכל היום את הפסוק בתורה ואחות לוטן תמנע גדול הוא אצל הקב"ה. גם דעת התורה חסרה לו ורק מה שיכול עושה לשם ד' ואומר בכל היום ואחות לוטן תמנע עובד הוא את ד' בזה. משא"כ להיפך. להרע יכול האיש רק ע"י חכמים הם להרע, ומי שאין לו סיבה למשל כשאינו נמצא בין אנשים רעים או שאר סיבה. לא יתחיל להתקלקל בלתי אם בדעתו מתחיל לחשב מחשבות לא טובות אם של פגם אמונה או של שאד עבירות ר"יל, ואף אם יכשל ח"ו ישוב אם לא יתחיל הפגם בדעתו. גם ההשתלשלות של עוה"ז טובה היא. כמו שאמר הפסוק וירא אלקים וכו' והנה טוב מאד. וכמו שאמר המדרש בראן משבחן מי מגנן, ורק בבתי גואי בבינה היא הבחירה ובבינה שלו יכול לבחור בזה או בעצבות ועבירה.
לעבוד את ד' יכול אפילו בפשטות, אבל רק להיות עומד יכול בלא עבודת המחשבה. אבל להיות הולך מדרגא לדרגא יכול רק בדעת ועבודת המחשבה. כי זה כחה של החכמה לאחוז גם בדברים הרחוקים. וגם בבינה היא הבחירה וכדי ללכת מוכרח להיות בוחר בכל פעם יותר למעלה. ומי שאין לו בחירה אינו יכול לעלות. לכן האיש הפשוט אינו כ"כ בסכנה שלא יתקלקל מפני שאינו כ"כ במקום הבחירה. הוא כבר הולך בדרכו בכל יום, תפלתו במדה אחת. מעט תורתו ומצותיו וכו' הכל במדה אחת. ואיש ישראל ההולך תמיד נמצא תמיד במקום הבחירה בבחי' בינה שלו. והוא יכול ליפול ולבחור ח"ו גם בלא טוב. והיצה"ר בת"ח יותר כדברי הגמ' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
ואפשר זהו ענין יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. כי צדיקים אין להם מנוחה לא בערה"ז ולא בעוה"ב כי ילכו מחיל אל חיל. כמו שבעה"ז עבודתו בהליכה ועליה שבחר תמיד עוד למעלה ועוד למעלה כך עבודתו בעולם העליון ללכת. ובזה הדבר תלוי. אם בעה"ז את כל כח בחירתו אשר לו הוציא לבחור וכל שהיה יכול בחר בקדושה. אז בעולם העליון אין לפניו ב' דרכים בחי' בחירה. רק עבודה של הולך לו. משל למי שכבר החליט ללכת למקום ומכיר הוא את כל הדרך שמה. אז אף בעוברו על פרשת ב' דרכים אין דרך האחר נמצא במוחו וק את הדרך אשר ילך בה. מפני שכבר מסר את כל דעתו לדרך הזה. משא"כ מי שלא גמר בדעתו אז בכל פרשת דרכים ב' הדרכים במוחו. אף כן מי שבעוה"ז הוציא ומסר את כל בחירתו לבחור בטוב אז מנוה"ע עולה ורק דרך אחת לפניו. משא"כ מי שלא הוציא את כל בחירתו וכח נפשו אז שם לפניו ב' דרכים. ואף ששם ח"ו אין שייך רע ובחירה רעה אבל במקום הבחירה נוגע, מקום שגם עצבות ועמל נמצא. מקום הדין שיכולים לדקדק עמו כחוט השערה ולענשו. ועל ר' בון אמרו שיגע לא כבן שלושים שנשאר בו כח ונפש לבחירה, רק יותר מתלמיד בן מאה. וריב"ז בכה ואמר ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים וכו' ואיני יודע להיכן מוליכין אותי. לא אמר שיהיה לפני ב' דרכים. רק שיש לפני. בענותנותו חשב שעתה יש, לפניו עוד ב' דרכים ולא מסר את כל עצמו נפשו ובחירתו בבחירת טוב. וגם שם יהיו לפני אותן הב' דרכים ואיני יודע וכו' כנ"ל מפני שעודו נוגע במקום עמל.
נחזור להנ"ל. העובד יכול להיות בפשטות ובלא מחשבה. ולעלות יכולים רק במחשבה. אז מגיע למקום הבחירה. קרוב לשכר וגם להפסד ח"ו הוא וכל הגדול מחבירו וכו'. וכשמתגבר עולה. לכן העולה צריך להמשיך את עבודתו ואת עלייתו אל העבודה ואל הפשטות ותמימות. פשוט שכל שמוסיף מחשבה יוסיף עבודה גם בפועל. אבל גם בזה, שאת המחשבות ואת ההשגות ילביש בעבודת העשיה, כמו שרואים בספרי המגיד זצ"ל מקאזניץ איך ממשיך דברים גבוהים בקבלה ומפרשם בעניני עבודת האדם.
וכן מי שמרגיש ח"ו לפעמים נפילה בעניני עבודת המחשבה התפלה וכו' אז ישלשל א"ע לפשטות ויאמר הנני עתה עבד פשוט של ד' ואומר אדון עולם וכו' כבן כפר עם פירוש המלות פשוטות, כי כיון שבענינים הגבוהים של המחשבה נכשל לשעה מפני שאז הוא בבחי' הבחירה והב' דרכים, יקטין א"ע להפשטות לבתי גואי ששם אין עצבות.
והנה נודע שאיש הישראלי צריך לקדש את העולם בעבודתו, ואת הזמן מקדשים ע"י מצות שהזמן גרמא. כיון שבזמן תלויים. והנה הא בכלל שיכול איש הישראל לכוין כמות של דברים עליונים. הוא מפני שכיון שד' צונו לעבדו והעבודה צריכה למחשבות אלו, לכן נצטוינו לחשוב מחשבות אלו. נמצא ששרה שהיתה פטורה מן המצות עשה שהזמן גרמא כי מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, יכלה לקיים בלא כוונות הגדולות, ואת חלק הזמן קדשה בעבודה של תמימות. והגם שקודם קבה"ת היתה, מ"מ האבות כל עבודתם לא למענם בעצמם היתה רק לטובת ישראל, וכשיעקב צלע על ירכו נעשה מזה מצוה שלא לאכול גיד הנשה. לכן גם בהם חילוק בין מצות שנצטוו ללא נצטוו.
לכן ר"ע שהיה דורש דברים גבוהים ולא יכלו כל האנשים לעלות עמו ונרדמו ולא שמעו לגמרי, כי חשבו שכיון שר"ע דורש כ"כ דברים גבוהים א"א להם לקיים ולעבוד בהם בתמימות. ביקש לעוררם וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז וכו'. היינו שעל חיות שנותיה עוד מגיע לה שכר מפני שתיקנה את הזמן, ובמה בעבודת התמימות כנ"ל, וגם אתם עבדו עכ"פ בתמימות.
ויהיו חיי שרה וכו' בת ק' כבת כ' וכו'. לא מבעי האבות, אבל גם שרה שהיתה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא. מ"מ את כל שנותיה תיקנה וקידשה.
פרק ג
פרשת חיי שרה תרצ"ג
ויהיו חיי שרה. ואיתא במדרש רבה יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, ונחלתם לעולם תהיה שנאמר ויהיו חיי שרה. מה ענין ונחלתם לעולם תהיה לויהיו וכו'. וכן ר"ע היה דורש וכו'
אמנם איתא במדרש תהלים ק' ל"ב עה"פ אשרי אדם ד' לא יחשוב לו עון, פלוגתא בין ר"א בן יעקב לרבנן בענין עבירות שהתודה עליהם בשנה שעברה אם יחזור ויתורה עליהם או לא. רבנן אומרים שיחזור ויתודה וראב"י אומר אל יחזור ויתודה. ושואל המדרש לראב"י שאומר אל יחזור ויתודה הא כתיב וחטאתי נגדי תמיד. ומתרץ שיהיה כנגד לבו ודעתו אבל אינו מזכירן בפיו עכ"ל הק'
החילוק הפשוט בין להזכירן בפיו שאוסר ראב"י. ובדעתו ולבו כן מזכירן. אפשר. כי התוס' אומרים על חציף עלי מאן דמפרש חטאוי. כי הגמרא אומרת כל שעבר עבירה ומתבייש בו נתכפר לו, והוא שמפרש אותם לרבים נראה שאינו מתבייש בו לכן חציף הוא. ואפשר זהו גם בענין הוידוי. לכן בפעם הא' אפשר מתודה כדי שיתבייש לכן מתכפר לו, אבל בפעם הב' הלא כבר יודעים הם וכבר אפשרי להתבייש על ידי ידיעתם ולמה אתה כופל בזה, אלא ודאי שהדבר הזה לא דבר של בושה אצלך ורק ככלב שב על קיאו הוא.
אבל צריכים להבין את הפלוגתא של ראב"י ורבנן. ונבין מה הוא ענין וידוי בכלל בפה, כי רואים שגם לפני ד' בעצמו צריכים להתודות, בין אם צריך לפרט החטא בין לא. מחויב להתודות. והכהן גדול התודה בשביל ישראל שאין זאת להתבייש בפני אנשים כי על חטאי זולתו התודה. ולמה אין החרטה והתשובה בלב דיה, כי התפילה צריכה להיות בפה אף שנקראת עבודה שבלב. גם מפני שצריכה להמשיך אור וישועה לעולם הזה, ובדבר ד' שמים נעשו, והדבור הוא צירופי אותיות אלו שהם כלים לאורות אלו ובהפגם צירופיהן לצירופים רעים ח"ו האורות נתמעטים, לכן בתפלה שמתפלל בדיבור על דבר זה עושה בזה כלים וצינורות להמשיך את ההשפעה.
אבל מהי התשובה ומהו הוידוי. אבל כבר דברנו שראשית התשובה היא שינוי מכפי שהיה, כלומר הכח שיוכל האיש להתגבר ע"ע ולאמר רוצה אני בחדשות. לא כמו שהיה עד עתה. ותשובה כזו לא בחוטאים בלבד, רק בכלל גם בעובד. ויפה שעה אחת בתשובה וכו' שאין לומר שרק החוטאים יכולים לזכות לשעה גדולה כזו הטובה מכל חיי עוה"ב.
מי שאין לו כח זה לבטל את העבר, אז עומד תמיד על מקום אחד. אם בחסרונותיו ואפי' אם אין לו כ"כ חסרונות נשאר במצבו הנמוך, ורק מי שיש לו כח התשובה יכול לעלות בעבודתו. והתשובה קדמה לעולם. וממילא קודמת להחטאים, כי זאת עיקר התשובה לא על חטאים בלבד רק כח עבודה לבטל את הקודם.
ותשובה עילאה בחי' בינה היא כי נודע שבבינה מתחלת התגלות הבריאה שהיא בחי' בראשית ברא אלקים, כנודע שהשם אלקים היא מ"י אל"ה, בחי' מ"י' בינה עולם הנסתר שבא לראשית התגלות שקיימא עכ"פ לשאלה ברא אל"ה' עולם הנגלה. להנ"ל שגם עיקר העולם בחי' בינה תשובה היא, לחדש את אשר לא היה. והמדרש אומר שבנה עולמות והחריבן וכו' דין הניין לי יתהון לא הניין לי. והגם שזהו ענין שבה"כ. סודות שאין לנו לדבר עתה בזה. אבל להנ"ל אפשר ב' בחינות התשובה ברא ד' בעולם בשביל האדם. תשובה של עובד שאף שגם עד עתה טוב היה מ"מ יוכל לאמר לא די לי כך מוכרח אני להוסיף ולעבוד מחדש, והיא בריאה הא' שאף שגם קודם בריאת העולם הכל טוב היה מ"מ ברא וחידש העולם. אבל גם לחוטא ברא תשובה שיוכל לבטל את המקודם. זה לא טוב רק זה. ובנה עולמות והחריבן יתהון לא הניין ודין הניין.
יסוד כל העולם היא תשובה וגם החטא יסודו כח התשובה הוא. תשובה מקולקלת. באם לא היה כח הזה לו לא היה יכול לבטל את דרכו הטוב ע"ע ולחטא. רק כיון שבו כח התשובה נמצא. קילקל את כח הזה והפכו לרע. לא טוב לו דרך הטוב של עד עתה רק הרע ר"ל והפסוק מייסר שובו בנים שובבים. כי כשאומרים שובו לחוטאים אומרים, ואמר
להם לא כ"כ קשה לכם לשוב כי גם עתה אתם בתשובה, גם בחטאיכם בתשובה אתם תשובה מקולקלת, שובו בנים שובבים, שגם עתה שובבים בתשובה א"כ רק להפוך את תשובה המקולקלה לטובה עליכם לעשות.
נחזור להנ"ל, התשובה כח התחדשות בעצמו מין בריאה בעצמו היא, כי למשל שני בני אדם המזמרים מטוב לבם כל אחד משמחתו השונה משמחת חבירו, אז אע"פ שניגון אחד שניהם מזמרים מ"מ כ"א שמחתו לעצמו מגלה. ובשמחתו חלק עצמותו מגלה. כן ענין נפש האיש. כ"א במעשיו וכל הנהגתו נפש ותוכן כזה מגלה, וכשמדברים מאיש ומדרכו מן עצם תוכן ונשמתו מדברים. האיש הזה הוא איש במצב ותוכן כזה מפני מעשיו אלו שבכל חייו, וזהו איש גדול יותר מפני הנהגתו היותר טובה, והמגיד מקאזניץ גילה עצמות קדשו ע"י מעשיו הקדושות.
לכן מי שבא להתגבר על מעשיו ולאמר לא אסתפק במעשי של עד עכשיו, ובפרט מי שבא לבטל את מעשיו של ע"ע. לא את מעשיו לבד הוא מבטל ולא עליהם בלבד הוא צריך להתגבר רק גם על עצמו, כנ"ל שמעשיו הם עצמותו, וכשבא לבטל את מעשיו את עצמו שהיה בא לבטל. ובמה יתגבר על עצמו הלא צריך הוא לכח הגדול מעצמו.
אבל נודע שיש ה' חלקי הנפש. נ'ר'נ'ח'י'. וכד אתיליד ב"נ יהבין ליה נפש, זכה יתיר יהבין ליה רוח, לכן כשבא לשוב מוכרח הוא להמשיך בקרבו חלק נפש הגדול מעצמו, חלק כזה שלא נמשך עוד אל קרבו וכיון שגדול הוא מעצמו יכול להתגבר בה על עצמו, וזהו בחי' תשובה, "מ"י" בינה, "מי" דבר שלא התגלה בו עוד.
ותלוי במהות תשובתו, העובד שתשובתו רק להוסיף התחדשות בקרבו אינו צריך למשוך אור כ"כ נסתר וגדול כיון שאינו בא לבטל א"ע בחי' בונה עולמות והחריבן ואינו צריך לכח גדול כ"כ הרבה מעצמו ותשובתו מצויה תמיד. משא"כ מי שבא לשוב על חטאים, ובפרט מי שמשוקע בשטותים ומורגל בהם שצריך כח גדול לחזק ולבטל א"ע, צריך כח יותר גדול ונעלם מקרבו כדי שיוכל להתגבר ע"ע. ואף שכח גדול שלו עוד פחות הרבה מכח שאינו גדול של העובד שממשיך בתשובתו. וכמו שהתקרה של הדר במרתף עוד נמוכה הרבה מן רצפת הדר בדיוטה הרביעית, ואם התגבר טיפס ועלה אל התקרה שלו לערך הדר בדיוטא הד' נמוך הוא עדיין, מ"מ לפי ערכו כח עשה ונתעלה. כן גם הבעל־תשובה לפי ערכו ממשיך כח יותר גדול בתשובתו מהצדיק בתשובתו, ותשובתו יותר קשה לו.
אבל חז"ל שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים וכו', לא אמרו במצב או במדריגה שבע"ת וכו' רק במקום. כי מקום הוא דבר שאינו מוחלט רק תלוי בהדבר שנמצא במקום הזה ולפי ערכו. למשל הכוס עומד על השולחן אז מקום השלחן שהכלי עומד עליו מקומו. וכשנעביר את הכלי ונשאל סתם מהו מקום, נשיב שסתם מקום אין כי בלא הכלי אין מקום, רק שלחן הוא והשלחן ג"כ נמצא במקום, ולא על השלחן לבד רק גם כשהכוס באויר האויר הוא מקומו. כמו שנודע מספ"ק בזה שלכן מקום בחי' מלכות דלית לה מגרמה כלום. ורק לפי הדבר הנמצא בה צורתה. גם המ"ד שאומר במקום שבע"ת עומדים וכו' ג"כ מרמז שלא, שבאמת מצב הבע"ת גדול כ"כ מן הצדיק רק מצבו לפי ערכו גדול יותר, וגדלותו היא שהתגבר בכח כ"כ להמשיך אור יותר נסתר וחלק נפש יותר עליון מאשר הצדיק, והוא כבחי' עולם התוהו שקודם שבה"כ ובונה עולמות והחריבן, ובחי' עולם הזה שלאחר החורבן והתיקון.
המלאכים הם מן הטוב שבעולם התוהו שעלה ולא שלטה בהם השבירה והפגם. לכן אף שגדולים וקדושים הם הרבה מן האדם שהוא בעולם הזה שלאחר השבירה והתיקון. מ"מ בהאדם נתגלה כח יותר מאשר בהם. היינו שלפי ערך האיש יותר גדול הוא. רצון לעצמו. חפשי עם עבודה בבחירה. אף שעבודתם בהתבטלות יותר קדושה מן בחירת האדם מ"מ בחי' במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בזה גדול הוא האדם מהמלאכים.
ומעתה כ"א צריך למדוד בעצמו ערך תשובתו וכחו אשר צריך הוא לעורר בקרבו לזה. ואפי' מי שבא לתקן את מדותיו. לא מבעי כשפעל במדות רעות לנקום למשל בכעסו בחבירו וכדומה, רק גם אם רק הכעיס, ולא עוד אלא גם כשלא נתפעל בכעסו רק שבא לתקן הכעס הנמצא בו או הגאות ושאר מדות רעות. לא תיקון בלבד הוא רק גם תשובה. ותשובה בונה והחריבן הוא כיון שאת עצמו הוא בא לבטל, הכעס אשר בו.
והגמרא אומרת המקדש את האשה וכו' אעפ"י שרשע גמור וכו' שמא הרהר תשובה וכו', רק הרהר תשובה. ובתלמיד חכם אומרת הגמרא אם ראית ת"ח שעבר וכו' שמא וכו' ודאי עשה תשובה. אם בהרהור תשובה לבד די למה הת"ח צריך לעשות תשובה ולא די בהרהור לבד. וכנ"ל סימן זה יראה האיש בעצמו, אם הרצון לשוב ולעשות טובות מעתה בא לו ברצון ומחשבה קלה וקלושה סימן הוא שתשובתו קשה וצריך הרבה לסתור את עצמו, וכיון שצריך אור רב למשוך בקרבו אשר נעלם ממנו לכן המחשבה קלה כאור הבא מרחוק ודרך מחיצה. והוא רק הרהור תשובה. משא"כ בת"ח אדרבא עיקרו הוא הטוב והקדושה. והפגם הוא שנכשל בו. ולא א"ע הוא צריך לסתור רק את החטא. לכן מחשבת התשובה באה לו בחזקה עד שכל עצמו מתפעל ממנו. ולא שמא רק ודאי. ולא הרהור רק עשה תשובה. וזה רשעים מלאים חרטות. כיון שהוא הרהור בלבד אם אינו מתחזק ומרחיב את ההרהור ומביאו לגופו ח"ו נאבד ממנו.
ואפשר, דבר זה להביא את ההרהור תשובה לפועל ולא יאבד, תלוי בהמרירות שיש לו ע"ע נמיכיותו וחטאו, כי הרהור התשובה בא מן חלק נשמתו המוסתרת, וכשמתמרמר ובוכה מעורר למעלה בחי' מסתרים שאין המלאכים יכולים להכנס כנודע שאמר ד' אל המלאך אכנס למקום נסתר שאין לך רשות [להכנס]. ואפשר זה הרמז בתשובת מנשה שחתר לו הקב"ה מתחת כסא כבודו לקבלו בתשובה, תחת כסא כבוד, כנ"ל הבכיה לפניו ית' אינה לפי הכבוד כמו שאמרה הגמרא גנאי לארי שיבכה בפני השועל, ונכנס למקום סתרים שאין רשות למלאך ואז מקבלו בתשובה. שחתר וכו' תחת כסא הכבוד מפני המלאכים כדי לקבלו בתשובה. וכשמתמרמר בבכיה מעורר גם למעלה רחמנות ע"ע ומתחזק ומתקשר בהרהור התשובה שלו ואז יכול גם לגמור תשובתו, משא"כ כשאינו מתמרמר ע"ע ואינו רואה את נמיכיותו, רק אדרבא מצדיק א"ע. יכול ההרהור לעבור מע"ע ח"ו בלא עשיית תשובה.
אבל רק בתשובה על עבירות חילוק הנ"ל הוא בין העובד למשוקע בחטא, שהעובד אין מחשבת תשובתו באה בהרהור לבד רק במחשבה חזקה, משא"כ בשאר עניני עבודה אל יסתפק העובד במחשבות החזקות לבד שכל גופו מתרגש מהן, רק יתפוש בקרבו כל מחשבה אף כל ברכה שמתברך בעצמו, אילו היה כך וכך אילו היה כצדיק הזה וכדומה טוב היה לו, וישתדל להמשיך את המחשבה הזו אל קרבו ויעבוד בה את ד' כי גם לו חלקי נשמה אשר ממעל לו שצריך להמשיכם אל קרבו, ורק בבא לשוב על חטא אמרה הגמרא ודאי עשה תשובה ולא הרהור, כיון שלשוב על חטא אינו צריך לסתור א"ע וכח הגדול ממנו כנ"ל.
נחזור להנ"ל, התשובה היא בריאה חדשה להמשיך חלק נשמה הנעלמה בו, לכן צריך גם להתודות בפיו, כי בדבר ד' שמים נעשו, וממשיך את חלק הנשמה הנעלמה אל קרבו וגופו. וצריך לשנות את הצרופים הרעים לטובים ע"י שמתודה החטאים בתשובה, וזהו בפעם הא' אבל עבירות שהתודה וכו' שכבר שינה אותם לגופים טובים למה יוסף לדבר, ורק בלבו ודעתו צריך להמשיך יותר מחשבות קדושות לעומת החטא העבר. ורבנן סברי כיון שבמחשבתו צריך להוסיף להמשיך מחשבות קדושות לפיהן גם את הצרופים הטובים צריך להוסיף.
וזהו גם ענין דרך הצדיקים שצריכים ללכת בהם. כי העשיה שלהם בחי' הרהור ומחשבה לנו שצריכים לעבוד להמשיכה. מ"מ כיון שמחשבה זו כבר נמשכה והיתה בעשיה של הצדיק יקל גם לנו להמשיכה. וזה יודע ד' ימי תמימים זו שרה, שלא במחשבה לבד היתה צדקת רק גם במעשיה היתה תמימה. ונחלתם לעולם תהילא עבר בלבד רק גם לעולם. ויהיו חיי שרה. לעולם יהיו. שיכולים אנו לעבוד ולהמשיכם.
וזה ר"ע וכו' והציבור מתנמנם. שאצלם דברי ר"ע היו רק כמחשבה קלה ודקה כמו שמתנמנם, מין דרמוטא. ביקש לעוררן. שיעוררו וימשכו את דבריו ודרכיו גם לגופם ולעשיה. אמר מה ראתה אסתר וכו'. שחיי' של שרה נמשכו גם באסתר, כן גם דרכו של ר"ע יעשה להם דרך ועבודה.
תולדות
פרשת תולדות תר"צ
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ונבין נא למה מבאר הפסוק עוד שאברהם הוליד את יצחק מה שכבר נאמר בפרשה הקודמת. ורש"י פי', וע"פ פשוט היה צריך לבאר זאת מקודם בלידתו של יצחק.
אמנם איתא מהרבי ר' אלעזר זצ"ל בהה"ק הרבי ר' אלימלך זצללה"ה. על הגמרא שאמר המן לאחשורוש ואת דתי המלך אינם עושים. דמפקי לכלא שתא בשבת היום ופסח היום וכו' והקשה איך זה כלא שתא, שבת הוא רק יום בשבוע ופסח שבוע בשנה. ואמר בקדשו, שהיה כקוץ בעיני המן אותן ההכנות שעושים ישראל קודם כל מצוה. וממש כל השנה עוסקים בהכנות פסח וכל השבוע בהכנות שבת עכ"ל הק'.
כי כל מצוה גבוה היא וא"א לו לישראל שיבא אליה בפעם אחת, ורק כיון שעושה אליה הכנות כל הכנה היא עליה והתקרבות אל המצוה עד שבא אליה. משל למי שעולה להר גבוה, האם רק בשעה שנמצא כבר על ראש ההר נאמר שעלה, גם כל פסיעה ופסיעה שפוסע עליה היא. ואף כשעומד עוד באמצע ההר כבר עלה להר למעלה מכל העם הנמצאים בארץ ובאם לא היה ההר גדול יותר כבר היה עולה להר, נמצא שהוא כבר עלה להר רק שעתה יש לו עוד לעלות להר השני שנמצא מעל ההר שעלה כבר. כן כל ההכנות שעושה הישראל למצוה עשיות ועליות הן, רק שהמצוה עוד יותר גבוה, ושוב עושה הכנות וכו' עד שבא למצוה.
כי איתא במדרש וכי מאי איכפת ליה להקב"ה בין שוחט ואוכל לנוחר ואוכל, הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. שעיקר המצוות הן לזכך ללבן ולגלות את הישראל האמיתי, משל לבעל הגן שעליו לעשות מעשים אלו בגנו לחרוש ולנטוע לנכש ולהשקות ותכלית כל מעשיו היא להוציא את השושנה. ואם יעשה הכל ואת השושנה לא יעלה לא פעל כלום. כן העיקר הוא להוציא את איש הישראל האמיתי.
בעוה"ע יש הרבה קדושה. וגם הנשמה בעצמה שם עיקר קדושתה ותפארתה נגלה. רק שצריכים לגלות מין קדושה זו גם בעולם הזה בגוף מן האדמה, לא הרכבה בלבד שיהיו הנשמה והגוף דרים יחד הנשמה בקדושתה והגוף בנמיכיותו. כי זהו בחי' רשעים בחייהם קרוים מתים, כי הנשמה גם קודם שבאה לעוה"ז חיתה רק שגם הגוף צריך לחיות בשעה שהנשמה נמצאת כאן. ואם הגוף אינו זולת לבוש להנשמה בלבד א"כ אינו חי. כי גם הלבוש בשעה שלובשים רואים שהוא ג"כ מתנענע ומ"מ לא נאמר עליו בשביל זה שהוא חי כיון שכל תנועותיו הם רק מן האדם שנמצא בו. רק שע"י התחברות גוף ונשמה יתגלה מין קדושה שלא נמצאת גם בעולמות העליונים. הנשמה וגם הגוף נתהפכו לקדושה, קדושה אחת נעשה מהם. משל לנר הדולק, מה יש באש הזה שמן ופתילה, אבל האם קוראים לאש שמן ופתילה, הן בתחילה היו בו שמן ופתילה אבל עתה נתהפכו לאור. אור אחד שמאיר. ואלמלא חטא אדה"ר לא היה שייך מיתה ופירוד בין הנשמה והגוף כי לא היה הרכבה מב' דברים רק אור אחד, ואחר שחטא אמר לו ד' כי עפר אתה ואל עפר תשוב שנראה שזה נתינת טעם למה אל עפר תשוב מפני שעפר אתה, א"כ לכאורה גם קודם שחטא היה מוכרח למות כי עפר היה, אבל כנ"ל אז לא היה עפר כי נשתנה לאור כמו השמן באור כנ"ל, ורק כיון שחטא ועפר אתה ורק הרכבה מגוף ונשמה לכן אל עפר תשוב. וגם עתה אף שא"א לחיות לעולם זהו רק כעין חלק שמן שנשאר שא"א שידלק ויתהפך לאור, אבל כל הגוף כוחותיו רצוניו מחשבותיו צריכים להתהפך לאור וקדושה אחת עם הנשמה.
נמצא שעיקר המצוות הן להוציא את איש הישראל האמיתי מן קדושה אחת שהיה בה מתחילה גוף ונשמה ועתה אור אחד הם, מין קדושה כזו שאין דוגמתה גם בעולמות העליונים וקדושה זו נקראת איש ישראל. ועכו"ם ששבת חייב מיתה אף שג"כ עשה את המצוה. אבל אין פוטרים א"ע בהעשיה לבד רק התגלות עצם הישראל הוא העיקר ועשיית העכו"ם לא כלום הוא, לכן ההכנות למצוה אינן הכנות לעשיה בלבד שתהיינה הן מכשירות בלבד רקניות בעצמן, רק ממש עשיה הן שאיש ישראל עשה דבר לד' והוא מזדכך וחלק מחלק ישראל יוצא. ושוב מכין ושוב אבר מחלק ישראל יוצא, עד שבא למצוה וכל חלק הזה של ישראל נתגלה. וזה ענין שאותיות ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אנשים לישראל, יש ששים רבוא אותיות לתורה. לא שמספר אנשים מישראל הם ורק נרמזים במספר אותיות התורה, אלא שאנשים מישראל הם עיקר אותיות התורה כי כל התורה והמצוות הן רק לגלות את האנשים מישראל. הישראל האמיתי הוא עיקר האות רק שהאותיות שבכתב ועשיות המצוות הן המוציאים. בבחי' לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. ובשביל זה מספר האותיות כמספר הישראל ומספר המצות כמספר אברי וגידי האיש.
ואפשר זה רמז הגמרא (שבת פ"ט.) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות א"ל משה אין שלום בעירך א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו א"ל היה לך לעזרני. מיד א"ל ועתה יגדל נא כח ד' וכו'. ע"פ פשוט נבין נא מה ענין שלום בשעה שקושר ד' כתרים לאותיות, ומה ענין כתרים לאותיות. רש"י ז"ל פי' תגין לאותיות. ולמה קוראים אותם תגין בלשון תרגום ולא כתרים כמו שאמרה הגמ' כאן, ומה ענין תגין בכלל ע"פ פשוט בעבודה.
אבל ישראל נקראים עטרת תפארת ישראל. שהם מעטרים ומפארים אותו ית' בקדושה שהם מגלים מקרבם בעבודתם עד שגם המלאכים יכולים לעטרו רק עם ישראל, כתר יתנו לך מלאכים וכו' רק עם עמך ישראל קבוצי מטה, כיון שישראל הם בראשו של מלך בחי' מחשבה הם יכולים לעטרו וליתן כתר מלכות בראשו כביכול וגם התפילין דמארי עלמא שנקראין פאר מישראל הם וכתוב בהם מי כעמך ישראל. כמו שאמרה הגמרא. וזה ענין בחי' כתר ובחי' מלכות, ספירת כתר היא בראש ומלכות שהיא כנסת ישראל היא בסוף. ובאמת אחת הן כתר ומלכות, כיון שכנסת ישראל הם בראשו של מלכות לכן גם ישראל שהם בסוף בעוה"ז יכולים לעטרו בכתר יתנו לך, וכיון שהאותיות שבכתב הם המגלים את ישראל לכן צריכים הם להיות כצורה שהם מגלים, היינו כישראל עם כתריהם עטרת תפארת ישראל, כי לא את קדושת ישראל בלבד מגלים רק ישראל עם כתר, שמעטר אותו ישראל בו, וצריכים האותיות לכתרים ותגין.
והנה איתא בסתרי תורה בפרשת לך. שכשרוצה ד' לדבר עם ישראל שלא יתקנאו המלאכים מדבר עמם בלשון תרגום כי אין מלאכי השרת נזקקים בלשון תרגום. ולכן אברהם עד שלא נימול כתיב אחר וכו' במחזה שהוא לשון תרגום. כדי שלא יתקנאו על שדבר עמו ד' קודם שנימול. נמצא שכאשר מתגלה עצם קדושת ישראל שגם המלאכים רואים את גדלותם כמו בקבה"ת שהודו המלאכים למש"ר. אז אין צריכים לדבר בלשון תרגום רק בלשון הקודש. לכן כשהאות נכתב, שעוד לא נתגלה עצם הישראל. כי האות נכתב שיגלה את הישראל, ובשעה שנכתב עוד לא נתגלה, אז הכתר שהוא כתר שישראל יתן בראשו של מלך עד שגם המלאכים יהיו משועבדים לו לעטרו רק ע"י ישראל, מוכרחים לקרא בלשון תרגום תגין כדי שלא יקנאו המלאכים כנ"ל בס"ת. משא"כ כשעלה משה למרום בקבה"ת שאמרה הגמרא שהודו המלאכים למש"ר וראו את גדלות ישראל מרמזת הגמרא שאז לא היה הדבר בסתר רק מצא להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. לא תגין בתרגום. ורש"י ז"ל פי' שזה תגין שאנו קוראים. והמשנה מרמזת המשתמש בתגא חלף. הן אמת שלענין כתיבה הם נקראים תגים מפני שבשעה שכותב עוד לא נתגלה הישראל האמיתי וצריכים להשמר מקנאת המלאכים, אבל להשתמש בפועל ולעשות העטרות צריכים להיות בחי' כתרים, לא תגין, ולא יקנאו המלאכים בראותם את איש הישראל האמיתי.
ומש"ר שידע שהוא בא עתה לקבל את התורה לישראל, ולא קבלו עוד ולא נתגלה עוד בכל ישראל ישראל האמיתי. ואין ראוים להשתמש עוד בכתר רק בתגא, לא אמר כלום. ואמר לו ד' משה אין שלום בעירך, אף שאתה שלום בבחי' כתר לא רצית לעזרני מפני שבעירך היינו שאר העם אינם שלמים. מ"מ היה לך, לעצמך לעזרני ולתת כתר, מיד אמר ועתה יגדל וכו' שיתגדל ויתקדש שמה רבא.
נחזור להנ"ל, באם היתה העשיה של המצוה עיקר המצוה כי אז ההכנה לא היתה כלום בלתי הכשרה בלבד כיון שעוד לא עשה את המצוה. אבל כיון שהעיקר הוא עצם הישראל שיוצא בה לכן בכל חלק עשיה ובכל חלק ישראל שיוצא והתקרב לד' חלק מצוה עשה. לא הכנה והכשרה לבד רק גם חלק מצוה עשה כמשל הנ"ל בעולה על ההר. וזה שאמר המן דמפקי לכלא שתא בשה"י ופה"י. ע"י ההכנות שמכינים א"ע לשבת ופסח.
וזה שמעתי מכ"ק חותני הה"צ הק' זצללה"ה שאמר בשם הקדושת לוי זצללה"ה. שכשעבר קודם הפסח לפני הנשים שניקו את הכלים לכבוד הפסח אמר יה"ר שהמלאכים היוצאים מן קשר"ק קראצי"ן שאבי"ן ראבי"ן כשרי"ן יעלו וימליצו טוב בעדנו. עכ"ל הק'.
כי כמו שמן כל מצוה נברא מלאך כן גם מן ההכנות למצוה, כי המלאכים הם ביצירה ונשמות ישראל בבריאה וחיה יחידה באצילות, וכיון שהם מתחלקים לעולמות המלאכים בעולם היצירה והנשמות בבריאה משמע שהשתלשלותם ג"כ כפי העולמות היא. וכמו שהתגלות עולם היצירה מן הבריאה היא באצילות האור. כמו למשל כל אור מאציל מקרבו הארה, ואף שבמקום רחוק מן האור אין האור נמצא מ"מ נאצל ממנו הארה שהיא פחות מן האור, ובמקום יותר רחוק ההארה יותר פחותה, כן אור עולם הבריאה מאציל הארה גם למקום רחוק רק שההארה פחותה מן האור שבעולם הבריאה והיא רק בחי' יצירה. וכיון שהנשמות בבריאה והמלאכים ביצירה, הארת המלאכים מנשמות ישראל היא ג"כ באצילות האור.
נשמות ישראל מאצילות הארה מהן. ובמקום רחוק ביצירה נעשה מזה מלאכים. כלומר ההארה שהיא פחותה מן האור שבנשמות הן הנה המלאכים. וכל עוד שלא נתגלה העצם ישראל לא נתגלה המלאך. רק כשעשה את המצוה ונתגלה העצם ישראל ומאיר הארה למרחוק ג"כ נברא המלאך. והיא היא הארה. לכן גם מההכנה למצוה שנתגלה מהם גם חלק ישראל ונעשה הארה ג"כ מלאך נברא, אף שפחות הוא מן מדרגת המלאך שנברא בעשיית כל המצוה מפני שאז חלק יותר של ישראל נתגלה.
ולכאורה מן עשיה אחת של מצוה היו צריכים להבראות מלאכים בלי הפסק. לא מלאך אחד בלבד, כי אם מן העשיה לבד היה המלאך נברא שפיר שייך לומר מכל מצוה מלאך, וכשגמר את המצוה שוב לא יברא מלאך, אבל כיון שבריאת המלאך היא מה שעצם הישראל מאיר מקרבו א"כ כיון שנתגלה חלק עצם ישראל היה צריך להאיר מלאכים בלא הפסק. אבל זה אינו, כי למשל כשמדליקים אור בבית נתמלא כל הבית אורה, ואין נתוסף הארה יותר מפני שכל מה שהיה יכול להמלאות אור כבר נתמלא אור, רק כשפותחים החלונות והדלתות נתוסף אור גם לחדרים הסמוכים שהיו עד עתה חשכים, כן כשהישראל עושה מצוה ומגלה את חלק עצם ישראל כבר מתמלאים המקומות שיכולים להתמלא אור ואין שייך אח"כ תוספות הארה ומלאכים, ורק כשבא איש שהיה עד עתה בקרבו חושך תוהו ובוהו ופותח את הדלתות וחלונות אל נפשו ומקבל בקרבו מן הארה זו שמילא איש ישראל מקודם בתורתו ומצותיו. אז נתוסף אור למלאכים.
וכשאנו מקרבים א"ע אל הצדיקים שבעולם האמת ומקבלים בקרבנו קדושתם ודרכם דרך הקודש. אז כיון שפתחנו מקום חדש לכן נתוסף עתה מלאכים. מלאכים מנשמתם בגנזי מרומים, והן הם נעשים מליצים ישרים בעדנו. וח"ו כשמתרחקים מהם ובמקום שהיה שם אור מנשמות הצדיקים נתחשך ח"ו והמלאכים נכלים או נפגמים אז נעשה ח"ו מקטריגים. והתלמיד שגלה מגלים את רבו עמו, שזהו ענין דין על הרב שמוכרח לגלות, והדין הוא מפני שהתלמיד חטא ונפגמו מלאכיו שנאצלו מאור נשמתו של הרב.
היוצא לנו מדברינו, שאיש הישראל שמכין דבר למצוה צריך לדעת שלא את העשיה לבד מכין רק גם את עצמו, ולא הכשרה לבד היא, רק ג"כ מצוה היא שחלק ממנו מתגלה וכשיעשה את המצוה כל אותו החלק יתגלה, לכן גם המצוות שאינן צריכות הכנה כפסח ושבת צריכים ג"כ להכין א"ע להם. כמו רבא ב"ר הונא רמי פוזמקי ומצלי. למה משום הכון לקראת אלקיך ישראל, שאתה צריך להכין את עצמך וא"א להחלק שלך שיצא בפעם אחת בשעת המצוה וצריך אתה לעשות הכנות שיצאו חלקים ממך, ואז תבא למצוה.
וההכנה צריכה להיות בכל מחשבה דבור ומעשה של האדם, כי מי שחושב שהמצוה היא ככל עשיה שעושים לצרכי המלך הרי שיכול משרת כזה להיות בביתו כמו שהוא וכיון שעושה הדבר הזה למשל שגובה את המסים למלך די לו, משא"כ מי שיודע כנ"ל שעיקר המצוה היא שהוא יתגלה, עצם ישראל יתגלה, אז יודע שבאם יהיה שקוע כל היום בנמיכיותו ושטותיו לא עשה ולא כלום אף אם במצוה עשה ככל הדין.
וזה ששמאי הזקן בכל יום אכל לכבוד שבת, כל רצוניו ודעתו של הגוף השקיע בשבת ובהכנותיו, אם הבהמה טובה היא ורצון של האיש בה, הקדיש את הרצון לכבוד שבת, ואם מצא אחרת טובה הימנה והנאתו ורצונו בה יותר הקדיש גם זו לשבת. וכנ"ל אפשר להבין יותר את הגמרא שבכל יום אכל לכבוד שבת הלא אכל את זו שלא השאיר לשבת. ורש"י ז"ל פי' כיון שאכל אותה והשאיר את הטובה ממנה לכבוד שבת היה אוכל לכבוד שבת. ולהנ"ל אפשר עוד כיון שגם ההכנה חלק המצוה וחלק ישראל יוצא בה א"כ בהמה הא' שהכין לשבת חלק מצוה היא וחלק ישראל יצא בה. וכשאוכלה ע"י שמצא טובה הימנה אכל בהמה שחלק מצוה של כבוד שבת נעשה בה.
נחזור להנ"ל מן נשמת ישראל מתפשט אורו והארה בכל מקום שיכול להתפשט. וכשבא איש אחר שלא קיבל בקרבו אור עד עתה ורוצה לקבל בו אור מן הנשמה שנתגלה ע"י תורה ומצות ועבודה שעשה איש ישראל אחר מקודם. אז מין מקום חדש עשה להוסיף אור כבמשל הנ"ל בפתיחת החלונות. ורש"י ז"ל פי' על אלה תולדות נח וכו' שתולדותיהם של צדיקים מע"ט. והכתוב מרמז זאת בתולדות ממש של ויולד נח וכו' כי גם בהולדת הבנים כוונת הצדיק שתמשך הארתו ותתפשט למקומות וגופים חדשים. וכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו כיון שגם בו מתפשט אורו כמו בבניו.
והנה באם היה יצחק אבינו באותה בחי' כמו אברהם חסד. ורק שאורו של אברהם התפשט, היה רק אברהם המוליד והמאיר. אבל כיון שאברהם היה בחי' חסד ויצחק גבורה ובלבוש ודרך הגבורה הרחיב את אורו של אברהם. א"כ הוא יצחק עזר לעשות דרך ומקום חדש להתפשטות אורו של אברהם. אלה תולדות יצחק וכו' אברהם הוליד את יצחק, מה שאברהם הוליד את יצחק גם פעולת יצחק היתה.
ויצא
פרק א
ויצא תר"ץ
ואנכי לא ידעתי, ופרש"י אילו ידעתי לא ישנתי. ונבין הא רש"י פי' שאמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ויהיב דעתי' למהדר וכו' וא"כ ידע טרם שישן. וידר וכו' לאמר אם יהי' וכו', הלא ד' הבטיחו שיהי' עמו. ומה הלאמר, והי' די וידר יעקב נדר אם יהי' וכו'.
אמנם איתא מזקני הק' הרבי ר' אלימלך זצלל"ה עה"פ (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצות הם לאמר אנכי וכו' שידע האיש את האנכי ד' וישיג את מציאותו ית'. עכ"ל הק'. כל תכלית התורה ומצוות הוא שנדע את ד'. ולכאורה ישאל השואל ולמה צריכים כ"כ הרבה מצוות ע"ז. הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שד' ית' נמצא, כבר יודעים אותו. אבל רק מי שאינו יודע מה זאת ידיעת ד' יכול לדמות שידיעת ד' קל להשיג ולשאול שאלה הנ"ל. בכל משך ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכולי האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו. רק גם על ידיעה פשוטה שד' ית' נמצא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
וחז"ל תקנו לנו (ברכות י"ג) שכאשר מכונים בק"ש להמליך אותו ית' שהוא למעלה ן למטה ובד' רוחות העולם נכוון גם במסירת נפשינו אליו ית'. כי דא ודא אחת היא. כי I ישנה ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו. הוא יודע מכמה דברים וגם מדבר זה יודע, ואין ידיעה זו פועלת על שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו. ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו, למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנו ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה, ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר בקרא הזה, וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו הרבה i ופועלת על כל ידיעותיו עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר.