דרך המלך· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה
שיחות, מאמרים ומכתבים
דרשת שבת תשובה
דרשת שבת־תשובה מאדמו"ר זצוקלל"ה בבהמ"ד בפיסעצנא
ב"ה. מה שאמרתי בבהמ"ד בשבת שובה
המדרש אומר בפרשה זו וילך עה"פ הן קרבו ימיך למות שאמר ה' למש"ר, למה נגזר עליו מיתה בלשון הן. רבנן אמרו למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורן חרב חדה. אמר המלך התיזו את ראשו בה. א"ל אותו האיש, אדוני המלך במה שכבדתיך בה אתה מתיז ראשי, כך אמר משה. רבש"ע בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וכו'. ובהן אתה גוזר עלי מיתה, א"ל הקב"ה אי אתה זכור בשעה ששלחתיך גאול אותם ממצרים, ואמרת הן לא יאמינו לי, הוי הן קרבו ימיך וכו' עכ"ל המדרש.
מה מאד מתפעל ומתרגש האיש הישראלי מזה. משה רבינו, הביא דורן לקב"ה ושבח ורומם לה' בלשון הן, והיה הדין נותן שבו בלשון יתעלה מש"ר. אבל כיון שדבר בלשון הזה על ישראל. אמר הקב"ה כל תהילותך וכל הדורן שהבאת לי לא יועילו מפני שדברת על ישראל אהובי בני רחומי, ובשביל זה בו בלשון הן, נגזר עליו מיתה, הן קרבו ימיך, ואיזה דבור רע דבר משה רבינו על ישראל, לא שגנבו ולא שרצחו, רק שלא יאמינו ח"ו, הן לא יאמינו לי, וזהו הרע מכל, כי האם יש עוד דבר רע ושפל מזה שלא להאמין בה', כשהוא ית' אוהב אותנו כ"כ ומעלה אותנו על תהלותיו כביכול.
האמונה היא בלא טעם וסברה רק אמונה פשוטה היא. והרי זה כבן האוהב את אביו. קשור בו וכרוך אחריו, בלא טעם ושכל. בני אדם אוהבים את זולתם בגלל איזה סברה וטעם, או בגלל איזה טובה, או ברוב הימים נכרתת ברית אהבה ביניהם. ואת האב. הבן אוהב בלא סברה וסבה רק מפני שקשור הוא בו, בגופו ובנפשו, התקשרות פנימית. ואם ישאלוהו, למה אתה אוהב אותו כ"כ וכרוך אחריו, בעצמו לא ידע מה לענות, רק אבי הוא ואני קשור בו. וזהו כל ענין קיום התורה ומצות של ישראל. אם נקח כפרי ונכריחהו שיתנהג בכל דבריו כבן מלך באכילתו דבורו וכו', אז אף אם נפרט לו כזאת וכזאת תעשה, וכזאת וכזאת לא תעשה, לא יוכל להתנהג ככה. כ"כ הרבה ציווים וכ"כ אזהרות קשות יצעק, איך אפשר לקיים, ואיך אפשר בכלל לזכור בכל רגע ורגע. כשלוקח אני את הכף לאכול. שלא לחטוף ושלא לפתוח את הפה יותר מדי, בדבור, בהלוך וכו' איך אפשר לזכור הכל, ובן המלך אינו מרגיש שום עבודה בכל אלה, האם אפשר להתנהג אחרת. אדרבה אם יאלצוהו להתנהג ככפרי עונש קשה הוא לו, מפני שנפש זכה, נפש אביו המלך בו, והכפרי שנפש גסה ומגושמה לו, בעיניו כל אלה צווים קשים ומרים הם, כן מי שהוא באמת ישראל לא כחיה ובהמה, רק נפש ישראלית בו והוא קשור בה', מרגיש א"ע לאיש זך וא"א לו להתנהג אם לא בדרך התורה. ולמשל כל. היהודים הנמצאים עתה פה, באם יאנסו ח"ו לאכול דבר אחר. או חמץ בפסח. כמה צער ויסורים מרים יסבל מזה ולמה הוא מצטער ע"ז כ"כ האם באמת מרים הם כ"כ. אבל נפש קדושה בו נפש אלקית היא. וא"א לה להתנהג רק כפי התורה ובהנהגת הכפרי מצטערת היא, וכן הוא בכל המצוות במדה שהאיש הישראלי מתקרב יותר אל ה', אף אם הוא סוחר בעל מלאכה, אבל שידע שהוא איש ישראל אשר התורה כתבה עליו בנים אתם לה' אלקיכם, ואינו אומר נהיה ככל הגויים, במרה זו אין המצוות קשות עליו לעשות ולא רבות הן בעיניו, אבל מי שחושב א"ע ככל הגויים ח"ו גם המצוות קשות עליו.
האמונה היא עילאה (געהויבענקייט) וגדלות, שמרגיש האיש שקרוב הוא לה', והוא בן מלך, וקשור ומאמין הוא בה בלא טעם ושכל רק כבן באביו, וחסרון האמונה היא נפילה וגסות. ואמונה ואהבת ה' יסוד לאהבת ישראל היא, איש המעלה הזך שרואה א"ע כאיש ממרום. גם על ישראל יביט כך. גם הוא איש ממרום נשמה טהורה בעולם הזה, וגם את ישראל חבירו אוהב מכבד ומוקיר, ואם אמונתו בד' ח"ו נפגמה וכאיש גם מרגיש א"ע, כמו כל חיתו ארץ, אז חברו גם חיה בעיניו, ורק לנשך רוצים אלו את אלו, וחז"ל אמרו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, וביותר צריכים להזהיר זאת בעירנו. ששתיהן ירדו כ"כ עשר מעלות אחורנית. שמירת התורה ואהבת ישראל. וכ"כ נתגברה שנאת איש לרעהו. עד שכ"א אינו יודע אחרת רק איך לעקור את זולתו, ואם ישאלו את כל אחד על מעשיו יענה שאתו הצדק ורק חברו בעוכרו, אבל גם עם חברך כאשר ידברו גם הוא כן יענה. כלם צודקים וכלם שונאים זה את זה. והנה היום שבת תשובה מעבר מזה הי' לנו ר"ה, ומזה יוה"כ מתקרב ובא. ואנו בתוך. ומי יתפאר לאמר שהוא צדיק, עכ"פ נהי' כבינונים שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. ומחכים בשמים. מה נעשה עד יוה"כ, אם נשוב ונטהר את עצמנו או ח"ו לא. והנה באם רק יעשה האיש חשבון הנפש מה המה ימים אלו, ומה הוא משפט עליון עליו, כבר הי' זה די לו לעורר אותו משפלותו של כל השנה, כי מי הוא האיש אשר לא יחוס על נפשו כמו שאיתא בספרי כ"ק אא"מ זצלל"ה. הלא גם הבהמה יראה לנפשה, ובידעו שבימים אלו דנים מי יחיה ומי ח"ו לא. מי יתפרנס ומי ח"ו לא. למי יהי' נחת ושלוה בביתו. וביתו של מי יהי' ח"ו מקום של דאגה ואנחה, כבר יקום לשוב, אבל האיש כבר מורגל. גם ביום הדין. מורגל הוא כבר שבימי הסליחות לוקחים הסליחה. בר"ה את המחזור של ר"ה. ביוה"כ של יו"כ. יו"ט הוא. ואוכלים מוציא עם דבש וזה הכל אצלו ולא יותר. ואינו נותן לב שהיום יום הדין. שגם המלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ואינו שואל א"ע האם אני ראוי להקרא בשם ישראל, ה' אמר לישראל כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. והאם קדוש אני, במה אני מובדל משאר בני אדם הנמוכים שכל שנותיהם מבלים באכילה ושתיה כבהמה, ובקרוב קיצם מביטים ע"ע מה פעלתי ומה עשיתי בעוה"ז, ולמה אינו שב ולמה אינו מעלה א"ע להיות ישראל, כל זה נשכח מלבו. ויתכן שזהו הרמז באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וצדקנו וכו', אשר פשוט קשה להבין, באם אין מליץ יושר צדקנו, ומהו תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. אבל באם איש ישראל שב בתשובה כבר יש לו מליצים ישרים, וכל החסרון הוא שאין שמים לב כנ"ל, לכן מבקשים באין מליץ וכו' וכל זה הוא מפני שאין שמים לב שהיום יום המשפט, אז תגיד ליעקב וכו' אמור להם שהיום יום המשפט תן בלבם יראה. וכן תן פחדך, ואז ישובו, וצדקנו במשפט.
והנה לעורר ולהטיף מוסר עתה על כל פרט ופרט שצריכים לשוב ולתקן. הן על דברים שבין אדם למקום, והן על דברים שבין אדם לחבית. שכ"א שונא את חברו. ודומה הוא בזה לאיש שראה והנה ידו צבה, והניח עלי' סמרטוט ואח"כ ראה שגם רגלו צבה והניח גם עלי' סמרטוט. וגם רגלו השניה, וגם פניו וכו', עד שכסה את כל גופו בסמרטוטים. ואח"כ בא אליו איש מבין, ויאמר לו הלא בטח יש יסוד למחלתך אם מן הכליות באה הנפיחות או ממחלת הלב ר"ל דרוש את עיקר סיבתה ורפא אותה ואם לאו. לא תועיל ברבוי סמרטוטיך. כן כל החסרונות הן בדברים שבין אדם למקום הן בדברים שבין אדם לחברו יסוד יש למחלות אלו, והוא חסרון האמונה, ההתרחקות והנפילה וגסות ושפלות, נפילה מבן מלך שמרגיש התקרבות קדושת המלך, לגסות של שור וסוס, וכשכן המלך נעשה כפרי גם הוא שואל, איך יכול הוא לעשות כ"כ הרבה מצוות כנ"ל. וכשהרגיש שהוא בן מלך זך בקדושה המצוות אינן קשות לו, אדרבה לא ידע איך אפשר להתנהג אחרת, בדברים שבין אדם למקום, ואיך יתכן שלא לאהוב את ישראל.
ויתכן זהו רמז הגמרא מעשה בגר שבא לפני שמאי. וא"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת וכו'. בא לפני הלל אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד. ופרש"י רעך זה הקב"ה, ועל פי פשוט. למה דוקא כשאני עומד על רגל אחת, ואם כונתו שילמדנו במהירות, הי' לו לומר למדני ברבע שעה. ומה הסימן דוקא. כשאני עומד על רגל אחת. ולמה מהר את עצמו כ"כ. וכן תשובת הלל דעלך סני לחברך וכו', דבר מאהבת ישראל. וכיון לאהבת ה', כפרש"י, ולמה לא אמר לו פשוט מקרא מלא, ואהבת את ה' אלקיך.
אבל הנה נודע משמונה־עשרה, שבשמ"ע צריכים לחבר את ב' הרגלים יחד, שיראו כאחת, והטעם שנראה כמלאכים שכתוב בהם ורגליהם רגל ישרה שהיא אחת, וגם בזה צריכים להבין. למה דוקא, ברגלים צריכים להדמות למלאכים. והאם כיון שיש כנפים למלאכים. גם בזה צריכים להדמות להם. אבל נודע שכל דבר טוב ודרך הישר נקרא ימין, והרע נקרא שמאל, לב חכם לימינו. ולב כסיל משמאלו, וגם רגלי האדם, יש בו רגל ימין ושמאל. מי שהולך בדרך הישר זהו בחי' ימינו. ומי שהוא בחי' רגליהם לרע ירוצו זהו שמאלו. ולא בהילוך בפועל ממש ברגליו, ני גם מי שעומד על מקום אחד וח"ו עושה עבירות ג"כ נקרא שמאל. ורגליהם לרע ירוצו. והנה תמיד יש לישראל מלחמה זו, הרגל המנית מושכתו ללכת בדרך הישר, והרגל השמאלית לרע, והמלאכים שאין להם יצה"ר אין להם רק רגל ישרה בלא שמאל, לכן כשבא האיש לשמ"ע, אמרו חז"ל, עתה כשאתה עומד לפני ה' בתפלה, השלך את השמאל והריצה לדרך הרע ממך, והדמה למלאכים שאין להם רק רגל ישרה. והגר שהי' גוי והרגיש שנמשך דוקא לשמאל ולדרך הרע ככפרי הנ"ל. ובקש למדני כה"ת כשאני עומד על רגל אחת כשמ"ע, ורק דרך ישר יהי' לפני, והשיב לו הלל לשון שמשמע לתרי אפי, אהבת ה' וישראל, אם תתעלה ותתקרב להיות בן מלך אמונה אהבה בה' ולישראל, אז נפשך מעצמה רק את המצוות תחפץ.
אבל איך באים לזה. בן המלך שגורש מעל אביו ונתגשם ונעשה כפרי איך ישוב ויתעלה וידע שאינו כפרי, או כחיה ובהמה. שדרכה רק לאכול לשתות ולנשך את זולתה, רק ירגיש בקרבו התרוממות וקדושה עד שיאמין בה' ויאהבו בלא שום שכל רק כבן את אביו. ע"ז אמרה תורה שמע ישראל וכו' ה' אחד, שהיא אמונה ואהבת ה' וכו'. ואיך תבא לזה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וכו' שתעשה ותקיים את התורה ומצוות ותהיה קשור בהם. עשית המצוות פועלת על ישראל להעלותו מרפשו, ולקרבו למי שהוא טהור ומשרתיו טהורים באמונה ואהבה, ומי שרחוק מהתורה ומצוות ח"ו. ואינו מקיימן בפועל, נתרחק מה' נתגשם ויורד לבחי' בהמה. איש ישראל שאינו מקיים את התורה ומצוות, לא זו בלבד שחוטא נגד ה', רק גם נגד עצמו חוטא, שאת איש ישראל זהם וגשם. וישעיה הנביא מיסר את ישראל, עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, אשר לכאורה רק תיבות כפולים רואים כאן, עזבו את ה' חטא נגד ה', נאצו את קדוש. ישראל. שוב חטא נגד ה', ונזורו אחור שוב הנ"ל. אבל להנ"ל אמר הפסוק, עזבו את ה' וחטאו נגדו. ולא נגדו בלבד חטאו אלא גם נאצו את קדוש ישראל. ישראל ממש. קדושת ישראל עצמם נאצו בזה שנזורו אחור ונתרחקו מה' ומקור הקדושה. והנביא אומר הלאה חודש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה. ולמה החדש שהוא הימים טובים התלוים בחדש, והשבת. און ועצרה. אבל על וביום השמיני עצרת תהיה לכם. פרש"י עצורים מעשית מלאכה. זהו האון והכשלון מה שחושבים את היו"ט ואת השבת שנתן ה' רק לטובתם ותענוגם בלבד, ליום שביתה ממלאכה, וליום מנוחה, וכיון שע"פ טעותם רק יום מנוחה לעצמם הוא, אז רק בהם תלוי הדבר ואם אחד מתענג ממשחק התיאטרון בשבת זאת מנוחתו, ואם צריך הוא להרויח מעות כש"כ שמותר לו שלא לסגור את חנותו קודם הדלקת נרות או בכל השבת ח"ו. חדש ושבת וכו' און, זהו האון מפני "ועצרה" שהשבת היא לכם רק ליום מנוחתכם ממלאכה. אכל איני מבין איך בני אדם כ"כ מתטפשים לחשוב שטות כזו, הלא התורה אמרה מחלליה מות יומת על שבת. ואיך יתכן לאמר לאיש את טובתך אני מבקש שתאכל מגדנות ואם לא תאכל אהרוג אתך. כמה יקר נפש ישראל בתורה, כדי להציל נפש ישראל ממות מותר לבטל את הכל כמעט, ומזה רואים את גדלות השבת שכל המחלל שבת אמרה התורה מות ימות עליה.
השבת אינה בשביל זה וזה. שהוא ישבות והוא ינוח, רק מצוה וגזרה שגזר ה' ככל המצוות היא. ולא ככל המצוות בלבד רק שקולה שבת ככל התורה, וכל המחלל שבת בפרהסיה הרי הוא כעכו"ם לכל דבר, פתו פת עכו"ם, ויינו יין נסך. כך עלתה בימינו. שבעירנו שהיתה תמיד עיר חרדית נצטרך לדרוש בדבר חלול שבת, ונצטרך לבקש יהודים אל תשמדו את עצמכם ח"ו. אבל כנ"ל אין האדם מחלל את השבת בלתי אם רואה את השבת ליום מנוחה שלו. טעות היצה"ר הוא, שהיצה"ר מטעהו. בכל העולמות הוא השבת, אף הנשמות בעולם העליון שומדות את השבת, מפני שגם ה' שמר ושומר את השבת, לכן לפנים לא הוצרכו לדבר ולעורר בדבר שמירת השבת, מפני שכל איש ישראל ראה את השבת ליום של ה', יום של עוה"ב של טהרה וקדושה. האיש הישראלי פנה א"ע מכל העולם ושפלותו, אין מסחר ולא מלאכה, אין ערמה ולא תחרות אף לא דאגה על אכילת היום, וממרום אור של הג"ע, שבת של הנשמות מופיע עליו. ובביתו אור ושמחה ובלבו טהרה.
וכן היה בעירנו תמיד. מי שרצה להסתכל על יהודים ועל בתי ישראל בערב שבת עם דמדומי חמה, ראה והנה ענן ה' יורד ומתפשט עליהם. כ"א רץ למקוה לטהר את נפשו מכל חלי וכתם. כי כך אמרה התורה שמקוה מטהרת. ושב לביתו והדליקו את נרות השבת. לא נרות פשוטים היו. המדרש אומר בדבר המנורה, ישראל מאירים למי שאמר והיה העולם, בכח ישראל להאיר אור עליון, נר תמיד של קדושת ישראל שבכל השבוע כהה הדליקו והאירו אז, והאיש הרגיש א"ע בפעם אחת והנה אחר הוא, לא האיש השפל של כל השבוע. של החנות והסוס, איש מרומם הוא, ממש כאילו יכלו לכנות שיש ב' מיני יהודים, יהודי של חול ויהודי של שבת. וכשיצאתי לפני שנים בלילות השבת בעיר, ושמעתי קולות שונים מחלוני ישראל, מזה נשמע קידוש, ומזה נגינה של זמירות, מזה העברת הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום, ומזה שבחן איש את בנו בחומש או בגמרא שלמד בחדר, ונדמה שכל אלו הקולות והנגינות הקדושות כשנשמעות יחד בשמים נגינה ושיר אחד נשמע מהם. כך דרך המקהלה המנגנים כ"א מנגן תנועה אחרת, ומכלן שירה אחת נשמעת. מכל בתי ישראל נשמע עתה שירה אחת לה'. מעין שירת הלוים בבהמ"ק. הפסוק אומר ושמרו בנ"י את השבת וכו' ביני ובין בנ"י אות היא לעולם. אין השבת דבר פשוט רק לנוח אלא טעם והרגשה עלאה יש בה. שרק בינו ובין בנ"י סוד הוא. וא"א לפרשה ולא להודיעה לאחר. ואף במאכלי שבת אמרה הגמרא שאנטונינוס מלך עכו"ם שאל את רבינו הקדוש, למה מאכלי שבת יש להן טעם טוב לעצמן ולא של חול, אמר לו תבלין יש לי ושבת שמה. ומזה טעם המאכל של שבת, א"ל תנהו לי, א"ל רבי, כל ששומר שבת טועם אותה. ושאינו שומר שבת אינו טועם. גם בהם יש דבר שא"א לפרש וליתן לאחר. ורק השומר שבת מרגישה. כל השבת הוא ענין התרוממות קדושה והרגשה עילאה. שרק ביני ובין בנ"י אות היא לעולם וא"א לפרשה לאחר, ולא שבשבת לבד מרגיש האיש שנתעלה שוב מכפרי לבן מלך, מגסות ובערות, להתרוממות טהרה וקדושה, אלא גם בכל השבוע רשימה של קדושה זו נשארת לו, ואף כששב למסחרו ולמלאכתו מרגיש הוא, שהוא קרוב לה', בה' מאמין, ואת ישראל חברו אוהב, וכל מעשיו הם כמצות התורה. אבל עתה שירד השבת גם אצל שומרי השבת, שבת רק יום של מנוחה היא. ולשתות שכר. כל האיש הישראלי ירד, ויש בוגדים שגם מנסים לחלל את השבת ח"ו. כי חושבים שרק להם לבדם נמסר השבת כנ"ל. אם רוצה מי לשתות שכר ישקהו. אבל הכל כישראל בן המלך.
למה תעבור השבת לריק עשו לכם חבורות ללמוד בהם, אותם שיכולים ילמדו יחד בעצמם, ושאינם יכולים יקחו להם רבי והוא ילמד עמהם, חומש משניות מדרש עין־ יעקב וכו' גם הבחורים לא יתביישו לעשות חבורות כאלה, בושה היא ללכת בטל ולדבר כל השבת דברים בטלים, ולהיות כסוס וכשור שאינו יודע יותר רק לעבוד ולאכול, וללמוד ולדעת מה דיבר ה' ולזכך בהם את הגוף והנשמה אין זו בושה, ואם יש בכם חברים אשר ישחקו לכם, לא תפלו בעיניכם עי"ז, כי מי הוא שיתבייש משוטה ומשוגע ומן השחוק שלו, כל יהודי פיאסצנא צריכים להתחבר לחבורות ללמוד בשבת, בין הזקנים בין הבחורים איפה אתם בחורים, אתם הייתם תמיד עדי עם ישראל המרגליות שבצואר העם.
וכמה פעמים מצינו שהתורה מתפארת בבחורים גן נעול וכו' אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ועתה ישנם בחורים שכ"כ התרחקו מעם ישראל ותורתו שאינם יודעים מאומה מן התורה. ומה ה' מדבר אליהם אין נוגע להם. ראו נא בווארשא ישנם חברות בחורים בעלי מלאכה. חברה אחת נקראה "תפארת־בחורים", והיא באמת תפארת ויופי. סוחרים שכירי יום. וכשדברתי עמהם ראיתי והם בני תורה. ושאלתי את אחד מתי אתה לומד, והשיב לי בשעה שהאחר הולך בטל ומדבר דברים בטלים. וחוץ מזה שילמדו, בכלל הלמוד בחברה נעים מאשר הלומד יחידי, וכמו שאמר רש"י ז"ל אין דומין מועטין העושין את המצוה, למרובין העושין. ומובן בזה המדרש. אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג כי יום א' וב' זוג, ג' וד' זוג. ה' וו' זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך. ונבין נא מה ענין הזוג של יום א' וב' וכו' עד שיחסר לשבת הזוג. ולמה כנסת־ישראל תהי' בן זוגך, ולא ישראל. אבל איתא בתנאים שלוו מן הימים ושלמו, היינו באם לא יכלו ביום הזה ללמוד ככל אשר קבלו עליהם, השלימו זאת ביום אחר, וכמו שכל ישראל עושה בעצמו, כשאינו יכול ללמוד ביום א' כל שעוריו, מקדים לקום ביום ב' ומשלים, והנה הלמוד של ימות החול יכול האיש להשלים ביום של חול חברו, כי הטעם של הלמוד אשר ביום הזה לזה. אבל הטעם שאיש ישראל מרגיש בתפלת שבת, בהעברת הסדרה ובכל דבר שלומד בו. אינו יכול להרגיש כשילמד בחול. וזאת טענה השבת, לכלם נתת בן זוג ואשר יחסר לו ביום זה משלים ביום השני. אבל לי לא נתת בן זוג, וא"א להשלים את יום השבת ביום אחר. ואיך אפשר שילמד ויעשה האיש הישראלי ביום אחד של שבת, ככל אשר עליו לעשות וככל תשוקתו לעשות, וע"ז ענה ה' כנסת ישראל שיתכנסו ויתאספו ויעשו חבורות ללמוד זה בן זוגתך, ומה שלא יעלה ביד היחיד תעלה ביד החברה לגמור וללמוד.
אבל כאמור שמירת השבת ירדה פה הרבה לדאבוננו, לא שמירת השבת בלבד רק גם שמירת המצוות, ויש אבות אשר רואים בניהם מחללים שבת או עוברים שאר עבירות ר"ל ושותקים, ואם לפעמים מזכירים עצמם שיש בורא עולם, ולא לעולם יחיו וסוף אדם למות, ומה יענו לאחר מאה שנים ליום הדין על שרואים בניהם או בנותיהם יוצאים ח"ו לתרבות רעה ושותקים ואינם מוחים, נאנחים הם ואומרים ומה נעשה, כך הוא העולם הזה מוכרחים לשתוק ולסבול, אבל אתם אבות ואמהות מתי נעשיתם שתקנים וסבלנים כ"כ. לו נגעו בקצה דבר מצרכיכם, כי אז לא שתקתם ולא סבלתם. לו שרף אחד מבניכם את חנותו של אביו או כלי מלאכתו, אז צעקתכם היתה נשמעת בכל העיר. האב הסבלן היה צועק רוצח, מה אתה רוצה ממני ומחיינו, והאם השתקנית היתה מתפלשת בעפר וצועקת למה לי חיים, ורק כשהם מחריבים את עיקר קדושת ישראל ועושים עברות ובכלל גדלים ללא תורה וללא מצוות נעשיתם שתקנים וסבלנים, ולבית יעקב אלו הנשים צריכים לאמר, הרבה הרבה ירדתן ממעלתכן. אם אז לא רציתן לתת את הנזמים, לברכה נכתב לכם עד עולם, עתה החלק הגדול מירידת התורה עליכן. רואות אתן איך בניכן גדלים בלא ניצוץ ישראל. וכאילו לא נגע הדבר בכן, מגדלות אתן את בניכן בביה"ס הנכרי. ואין אתן עוזרות להקים או לקיים את ביה"ס היהודי. ומה יהי' הסוף מזה. שום אדם אינו חי לעולם. ומה תשאירו אחריכן. דורות של הפקר, דורות ודורי דורות של מחללי שבת ועוברי עבירה ח"ו. והכל יהי' נמשך מהתרשלותכן, שלא רציתם לעמוד בפרץ. ולגדל את בניכם ובנותיכם לתורה ומצוות. הדבר הגיע לידי כך, עד שאני כאשר התחלתי פה לעסוק בעניני תקוני שבת. שלחו לי שילשינו עלי בעניני משרד הרבנות שלי, אבל בערים שוטים, בזה הם רוצים להפחידני. שאחדל מלעשות תקונים למצוות ה'. האם רק את משרת הרבנות בלבד מוכן אני להפקיר בעד ה'. הלא גם את צוארי מוכן אני להפקיר, האם אין אתם יודעים שאיש ישראל, כשאומר שמע ישראל וכו' ה' אחד, מוכן להדקר להשחט להתלות ולהשרף בעד ה'. אבל מבקש אני שלא תדברו מהדבר הזה, ולא ירצה שום איש לתבוע את עלבוני בדבר הזה. רק דואג אני רק ע"ז שישנם אנשים שחושבים שאת התקונים בדבר השבת שעושים כונתנו רק נגד זה או זה. אבל התיקונים גם העונשים שעונשים בדבר שמירת שבת הם כמו התוכחה בתורה, האם רוצה התורה לענוש זה או זה, הן אמת שהעובר על התורה ח"ו יענש, אבל כונת התורה לקרב את ישראל שלא יעברו ולא יענשו, אף אלה שעברו עד עתה כונתנו לקרבם שמעתה ישובו. הן אמת שכאשר רואה אני בעיר אחרת מחלל שבת, שונא אני אותו יותר מעכו"ם, כי אפילו אחים בני אב ואם אחד שאוהבים א"ע מאד. כאשר יראו שאחד מהאחים לוקח סכין ודוקר את אמו עד ללבה. דמה זורם והיא נופלת. האם גם אז יאהבוהו ויאמרו לו אחינו אתה. האם לא ישנאוהו עד מות. ובכלל רואים במחללי שבת את צעקת הנביא ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל, אוה"ע שיום השביתה שלהם הוא רק יום מנוחה כ"כ משתדלים לשמור אותו. עד שאפילו ליהודי אינם נותנים לחללו. מפני שיודעים, שהגוי כשיחלל את יום השביתה שלהם את כל עמם שובר ומחלל הוא. ואנו ישראל שיום השבת שלנו יום קדושה הוא. ימצאו יהודים שהם בעצמם יחללוהו. ההמיר גוי וכו'. הלא גם אוה"ע אינם עושים כן. ואם רואה אני בוגדים כאלה שהם שונאי ה' ושונאי ישראל, האם יתכן שלא לשנוא אותם. אבל פה בעירנו בתורת רב, כשרואה אני כזאת. לא שנאה מתעוררת בקרבי. רק רחמנות על הבן הזה ששורף את נפשו באש, ולא רחמנות בלבד רק גם בקשה, בקשת המלכה האומללה.
מעשה במלכה עשירה מאד שהיו לה ערים ומדינות, היו לה בירנות ומבצרים וצבא רב. וכרוב עשרה כן רבו שונאיה ומלחמותיה, אבל בכל פעם כאשר ראתה את עצמה בסכנה מפני השונאים הסתירה א"ע באחד ממבצריה, שהיה מיוחד בחזקתו ונצלה, ויהי היום ובמלחמה איבדה את כל עשרה עריה ומדינותיה בירנותיה ומבצריה עם צבאה, מלבד המבצר הזה שברחה שמה עם בניה, אבל שונאיה לא הסתפקו על כל אבדותי' שאבדה כבר, ושפכו סוללה גם על המבצר החזק הזה, וירו עליו באבני בלסטיראות חזקות ולא יכלו לו. ויהי בינם בן אחד סכל, וחשב שכל שנאת השונאים היא על שיש להם מבצר. וכשלא יהיה להם מבצר יתקבלו בין שונאיהם לאוהבים, ויקם בבוקר בשעה שכלם ישנו והתחיל לשרוף את המבצר, המלכה קמה וראתה והנה אחד מבניה מדליק תבערה לשרוף את המבצר הזה שמסתיר אותם זה כמה, וצעקה בקול מרי. בני קומו ראו נא, כלנו אבדנו ח"ו, כל זמן שהמבצר הזה היה קיים היתה לנו מחיה, ועתה שגם המבצר נשרף ונפלנו ביד שונאינו ויטרפו אותנו כחיות טורפות. בני יקירי בקשו את אחיכם זה, מה הוא רוצה מאתנו. כל השונאים מבחוץ לא יוכלו לסתור את המבצר ויש עוד לנו תקוה, אבל בני זה מבפנים בקלות יוכל לו. הוי בני רחם נא עליך עלי ועל בני אחיך. אל תסתור את המבצר האחרון שמסתיר אותנו.
הנמשל מובן מאליו. כנסת ישראל בחינת ספירת מלכות היתה מלכה עשירה. לה א"י. לה בהמ"ק, לה נביאים כהנים לווים וצבא רב של ישראלים וכלם הגנו על ישראל שלא יאבדו בין האומות, אבל בין המבצרים האלה היתה השבת המבצר החזק, ועוד במצרים בחר מש"ר בשבת, וקודם קבלת התורה לא יכלו בנ"י להמתין עם השבת עד שיקבלו את כל התורה, והקדים ונתן להם את השבת במרה. וגם השונאים ידעו שזהו המבצר החזק, וכשרצו לגזור שמד על ישראל ח"ו. ולא יכלו, התחכם אנטיוכוס מלך יון בימי מתתיהו כהן גדול, לגזור עליהם שיבטלו חודש, שהוא ימים טובים שבת ומילה. וידע שבאם השבת תשבר ח"ו יתבוללו (אויסגעמישט) לגמרי בין העכו"ם, אבל אז עמדו מתתיהו ובניו ומסרו נפשם והצילו את המבצר הזה, השבת. וכשהמבצר קיים כלנו קיימים. אבל עתה אשר לא שערנו נעשה. אחדים מבניה של המלכה קמו להם, בעצמם אמרו לשרוף את המבצר הזה, ולחלל את השבת, ומלכות שהיא כנסת ישראל צועקת חוסו רחמו מה אתם עושים, כ"ז שמבצר זה קיים לא יכלו לכם. ועתה אבדנו. כלנו אבדנו ח"ו, כ"ז שרק השונאים מבחוץ ירו על המבצר לא יכלו לו, אבל כשהבנים מבפנים אמרו להרוס את מבצרינו האחרון שמסתיר אותנו זה אלפי שנים, בקלות יהרסו, והיינו ח"ו טרף בשיני אריות מבחוץ. עם ה' חזקו ונתחזקה בעד ה' ובעד קיום עמו ותורתו, זה הרבה שבשרנו היה מאכל לשונאנו ודמנו יין לאויבי נפשינו, את בשרנו אכלו, ואת דמנו שתו, ואנחנו לא נסוגנו אחור, את ה' לא עזבנו ואת תורתו לא הזנחנו, והאם עתה נניח שמעם ישראל ותורתו לא ישאר שריד ופליט. הם שורפים את מבצרנו ואנחנו נשפוך מים ונכבה, ואם ימעט ולא נכבהו, אז את עצמינו נשליך בתוך להבות האש ונכבה...
ובכלל רציתי לאמר שאת החברה שומרי שבת לא תראו בעיניכם "כזונדריס" אשר ח"ו את רעתכם מבקשים ולא תתקוטטו עמהם, כבמתנגדיכם. דעו נא שבשעת השרפה ח"ו ובפרט שרפה כזו שגם הגופות וגם הנפשות בלהבי אש ח"ו. כל העיר מחויבת לעמוד ולבכות, והאם ימצא אז איש אשר עוד יתקוטט עם החברה מכבי האש. על שקבלו ע"ע עבודה קשה ונחוצה כזו. אדרבה בכל דבר יעזר להם, וכעל מלאכי עליון להציל יביטו כלם עליהם.
חזקו ונתחזקה ואז נבטח שה' יגמור חתימתנו לטובה.
מסירת מודעה
מסירת מודעה שכתב רבינו זצ"ל כהקדמה לרשימות הזוהר פי' על ספר הזוהר הקדוש שנאבד מאתנו בשואה. ונשאר רק מאמר אחד המובא להלן
עזרא הסופר. כאשר שב לד' והתודה בשם כל ישראל על בגידתם אשר בגדו. אמר: ועתה מה נאמר אלקינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך (עזרא ט' י'). יש קצת לדקדק על לשון עזיבה שמשמעותה שאין פוגמים בידים את הנעזב בעת שעוזבים אותו. רק אח"כ נתקל ע"י דבר אחר, כמו שנאמר במצריים. ואשר לא שם לבו וכו' ועזב את מקנהו בשדה, שהעוזב לא הרג את מקנהו רק אח"כ הכה אותם הברד וכדומה. משא"כ המצות כשאין מקיימין אותן לא עזיבה גרידה. רק בטול הוא כמו מי שמבטל מצות סוכה. האם רק עזב את מצות סוכה לנפשה, הלא בטלה, ופרט שם בעזרא שעשו עבירה בפועל ממש ר"ל, בנשים נכריות שעליה התודה מדוע אמר לשון עזיבה.
אמנם כאשר הסתכל עזרא אז בכל התנהגות ישראל, ובסקירה אחת סקר את כל שלשלת מעלליהם מאז ועד עתה. אמר: כי מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה (שם פסוק ז'). רק יחידים הם צדיקים, ולא שאר ההמון והצר לו מאד ע"ז. כי את התורה נתן ד' לכל בית ישראל מפני שכולם יחד הם קומה שלמה וגוף אחד, ולא יפטר הכלל באחדים הפרטיים שבהם אחד בעיר ושנים במשפחה, וביקש עצה ותחבולה איך לרפא את שבר עמו ואת פצעי התורה אשר חלו עובריה בה. וישא את עיניו וירא והנה התורה עצמה ורוחה עומדת מחוץ לישראל, כל תחנוניה לא הועילו וגם אחרי כל קריאתה פתחי לי אחותי וכו'. בתוך לבם לא הכניסוה ובסתר נפשם לא הסתירוה. ויגש למצא את הדרך ואת המבוי אשר מובילים אל מעמקי האיש ואשר בהם יכניס את התורה. וירא והנה ההרגשה והשכל הן המה דרכי האיש אשר על ידיהם כל דברי העולם עם כל שטותיה נכנסות. דעות נפסדות, מחשבות, תאוות ודמיונות שוא. מצא כשהם זורמים אל קרבו ממלאים את רוחו ומפגלים אותו. ועל ידיהם כל מעשה האיש ותחבולותיו נחרתות. והתורה שהיא היתה צריכה להיות חיינו נשמתנו וגבורת לבבנו. עומדת בעלבונה בחוץ ורק אם תרשה השפחה שירשה את מקום גבירתה, לתת איזה נדבה ומצוה קלה לתורה ברתא דמלכא שעומדת בנזיפתה בחוץ. עושה האדם.
והאם כך היא דרכה של תורה, והאם מי שאין כל עצמותו וחייו משועבדים לד' ותורתו, יאמר אשר בשם ישראל יכונה
אבל איך אפשר להכניס את התורה נשמתה ורוחה, שארוכה מארץ מידה. דרך פתח לב האדם אם אין פתחו כפתחו של אולם. כאשר בבני עליה. שהם מועטים וע"ז התפלל והתמרמר, כי מימי אבותינו אנחנו באשמה גדולה עד היום הזה, כי עזבנו מצותיך. כי אפילו המצוה שעשינו לפעמים, היתה רק בתורת נדבה לעצם התורה שעזבנוה מחוצה לנו. ויורהו ד' והעיר רוח הקודש בו ובשאר הצדיקים שעמו, שיגלו את התורה שבע"פ, אבל לא בדינים קצרים ובמסקנות בלבד. רק מהתורה יגלו שכל והרגשה מתאימים לשכל והרגשת האדם, למען יוכלו לעבור דרך שערי האדם לדור בקרבו ולהתאחד עמו. לכן במשנה שהתחילה מעזרא ואנשי כנה"ג (אבות א' א') [ועוד שם איתא משנה, מן שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה שיסד עזרא], לא אמרו את מסקנת הדינים בלבד רק גם פלפול שקלא וטריא. אשר כל איש לפי מצבו יוכל מעט להבינו ולהכניסו במוחו. (עיין אבות ה' וסוכה פ"ב דף כ"ח) בר' יוחנן בן זכאי דבר קטן הויות דאביי ורבא. שהיה להם בזמן המשנה גמרא ופלפול. ובזה אפשר להבין למה לא נשארה לנו הגמרא של זמן המשנה. מפני שעיקר כוונתם ז"ל בנתינתם לנו את הגמרא היתה לתת לנו שכל התורה, למען נוכל להאחז בה. וכיון שנתגלה לנו פלפול הגמרא של האמוראים ז"ל נגנזה זו של התנאים ז"ל. והיה כאשר יעמיק האיש בשכל התורה שזהו דעת ורצון אלקים, כי כן רצה מדד והבין הוא ית' שזו מצוה וכו' כבר נכנסת התורה במוחו, וד' אלקי ישראל שוכן בקרבו כנודע.
אבל אם בגמרא דברו חז"ל אל שכל האדם, ודרך בו הכניסו בקרבו את התורה. דברו במדרש ובאגדה, אל הרגשת לבו. כמו שאמרו בגמרא שמושכת את לבו של האדם כאגדה, דוקא לבו. כלומר חז"ל צמצמו בדברים אלו דברי המדרש, את אשר הרגישו והתפעלו הם בכל מצוה ומצוה, ודבר מדברי התורה, למען יוכל כל איש לפי מצבו ג"כ להתפעל ולהתרגש ולהתלהב כאשר ילמד וידבר בפיו את דבריהם דברי המדרש. וזהו ההבדל בין דור לדור. בדברי התורה. הנביאים. והכתובים. יש בו די בער ודי עולה. להעלות נפש כל איש ישראל באש של מעלה בהתלהבות והתפעלות עד שיתמוגג וימס הלב ויתבטל מגודל התרגשותו והשתוקקותו לד'. וחוץ מהאור שמאירים כתבי הקדש בלב כל איש ישראל. והקדושה שכל אות זורקת בו בלי ידיעתו. כמה מתרחב ומתלהב לב הישראלי באומרו. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו. וכדומה מן הפסוקים. אבל כתבי הקודש שנתגלו בדורות הקודמים בזמן שישראל היו קרובים יותר אל האחדות פשטות. וכללות עם אחד ישב יחד בארץ אחת תחת עיני ד' אחד. ועוד לא נעץ הצמצום את צפתי הפרוד בהם, להפריד בין איש לחברו שיהיה כל איש מתגאה לעצמו. ואף באיש עצמו שיהיה כל כח וכל אבר יש בפני עצמו נפרד מאחדות הלב והנשמה. אז לא היו צריכים להלהיב כל כח וכל אבר שבו. מכל מצוה שעליו לעשות. ולהשכין ולהרכיב את כל נשמת מצוה ופסוק באברו ובכחו של האדם בפרטיות. והיה די לעוררם בכלל לקשר את אחדותם בד' אחד. ואם לא יבינו את ד' בשכלם ירגישוהו, וניצוץ גדולתו ית' עליהם יתגלה, ומן האור ההוא אשר עלה על כל גדות לבם יתלהבו ויתאחדו בו נפש בנפש. וכל שאר אבריהם וכוחותיהם יתבטלו ויכללו במצות ורצון לד' שהתקשרה ונתאחדה נפשם בהם. לא כן היה אח"כ בימי עזרא. דורות אחרונים שירדו יותר להפירוד ועיקבות פזור הגלות, פזור ופרוד הנפש נכרו ונחרתו בהם. עד שיכול להיות איש ישראל קרוב מאד בלבו ומוחו לד' ואבריו וכוחותיו הכל יש בהם, עושה מתאוה וחושב אחרת. הוצרכו עזרא ואנשי כנה"ג, התנאים והאמוראים בזמן ההוא וכו' לקשר כל מצוה וניצוץ תורה בישראל, ולהכניסם באישיות, פרטיות כוחם, ודעתם, ע"י רוח הקודש אשר בדברי המדרש.
לכן בתנ"ך הדינים נאמרים בקיצור ובצו וזירוז. וכשבא לקרב ולהלהיב את לב האדם בידיעתו, היינו בדעתו ומחשבות לבו. חוץ מן הקדושה שכל אות מוספת בו, הם מלהיבים רק בדרך כלל. מד' ית', בריאתו וממשלתו על העולם. כמו אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים וכו' אין עוד מלבדו. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', כי אראה שמיך וגו' וכדומה. וכן מהתקרבות ד' לישראל וישראל לד'. ומן התורה בכלל, ודרכיה דרכי נועם שאשר ד' בהם את ישראל. כמו מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ואשר לו חקים ומשפטים צדיקים וכו' דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וכן מרככת התורה שבכתב את הגוף והלב לב האבן של האדם, ומוציאה את נפשו ומלמדת אותה להשתוקק לד' ולהשתפך בחי' אביה בשירה ובזמרה ומקרב לבה אומרת למשל, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. וכאשר איש ישראל סוגר עיניו ומסב עיניו אל הקיר. ובפרט בערבי שבתות בתפלתו ואומר טוב להודות לד' וגו'. ונראה נא אל מי הוא מדבר עתה. דרכו של איש שאינו מדבר לעצמו רק לזולתו, וזה עומד ומדבר אל הקיר. אבל הניחו לו לישראל עתה. שיח לו עם הקב"ה ונפשו ממעמקיו שרה לה' ואומרת טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון, אבל רבש"ע כ"כ גדול רצוני לדבר אליך וכ"כ רבה תשוקתי להודות לך עד שאין די במו פי רק עלי עשור ועלי נבל, בכל מיני תוף וכנור וכו'. ולפעמים משתאה האיש מעצמו. מה זאת נעשה עמי. מי אני שאקרב כ"כ, ולדבר עם האין סוף ואין תכלית כמעט ברעות, ולאמר לפניו לזמר לשמך עליון. וממש מרגיש הוא איך שלקחוהו עתה בציצית ראשו, והעלוהו מחול אל עולם טהור, בין מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים, ונפשו תשיר בשירה ובזמרה לחי עלמין. ומנצוצי נפשו פנינים יקרים, אשר מקרבה נתזים ובאהבתה שוטפים תעשה עטרות לעטר בהן את דודה ומלכה. וכאמור כבר היה די בזה ובכיוצא בזה לקשר את העם האחוז באחדות מופשטת ובאחדות נפשו בד' אחד, וכל אבריו כוחותיו ועשתונותיו היו בטלים לאחדותו, לעשות ולרצות רק את רצונו יוד. אבל אח"כ כאשר נתפרדו ונתפוררו, הוצרכו להלהיב ולקשר חוט בחוט נימה בנימה, כל כח במצוה וכל רחש מרחשי נפשו בפרטי כל פסוק מפסוקי התורה. ע"י הנימים וחוטי רוה"ק שגילו חז"ל והסתעפו מגוף דברי התנ"ך.
לכן גם הפשט אשר בדברי המדרש ואגדה, אינם דברים אשר יתפלפל בהם ויחקרו בשכל. רק דברי הלב המה והרגשותיו אבל לא בהרגשות והתפעלות אנושיות, אשר בלבו של האדם נולדה, בדמותו כצלמו כרצונו ומחשבתו שמתרגש בהם תמיד כדרכו בהתפעלויותיו הגופניים, אף מאהבה נפולה ומכל מדות נפולות. רק ארון הקודש, שבו כל קדושת ישראל וקדושת אלקי ישראל צבור. היא התורה פותחת את שעריו, כל תיבה ואות פותחת את פתחו, ורוח הקודש יוצא וקורא מקרא, ולהוציא את רוחו של ישראל מנרתיקו. ובתרועת שמחה והתלהבות זה בזה מתעטף, וזה אל זה מזדווג. ומעתה מי שמתעקש ללמוד את המדרש רק בשכלו. יתקשה על כל דבר, ורק מי שיודע שזוהי מלאכת הלב שהלב צריך לקלוט את המדרש אל קרבו. אז לפי מצבו יבין ובאורו יסע ילך.
למה הדבר דומה. למי שרואה את חבירו צועק ובוכה בתפילתו. ורואה הוא שאין זאת בכיה של צער ולא צעקה מתוך כאב. ומשתאה עליו מה צעקתו ומה בכיותיו ורוצה הוא להבין בשכלו מעשה חבירו זה. אבל רק אם לב ישראל לך. וגם אתה תתפעל מהתפעלויותיו ותשתוקק מהשתוקקותו לבך יבין לו ובשכלך לא תחקור מאומה. לכן אגדה זו. למשל בגמרא שבת דף ל"א שאיל שאילתא לעילא מר"ת וכו' וסיים נשמתו של אדם קרויה נר. והנר קרוי נר. מוטב שיכבה נרו של בו"ד ולא יכבה נרו של הקב"ה. ופרש"י הגם שמן הפסוק וחי בהם דרשו על פקוח נפש שדוחה שבת, אך כיון שבאו נשים וע"ה לשמוע את הדרשה הטעימן באגדה המושכת את הלב. אבל דברים הללו רק לנשים וע"ה נאמרו ובן תורה שלומד את הגמרא הזו ידלג את הדרש הזה אפילו כלנו חכמים וכו' כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו ללמוד את הדברים הללו, ורש"י ז"ל אך מתרץ למה עזב את עיקר הדרש של וחי בהם ואמר להם את האגדה בלבד, מפני נשים וע"ה כדי שהם יבינו, אבל גם זאת תורה. אגדה שמושכת את הלב היא, כיון שמן הלב יצאה כנ"ל, מלבו של ר' תנחום, והרגשתו שהתרגש משאלתו הוציא באגדה זו. כי כיון ששאלוהו אם לכבות נר בשבת עבור איש ישראל חולה שיש בו סכנה נבהל להציל את איש ישראל ונתפעל מנועם צדקת המצוה שצותה וחי בהם לחלל שבת בשביל להציל את איש ישראל. ותהי עליו רוח ד' וראה את אור העולם נשמת ישראל שהאיר ד' במקום זה ובחשכה זו. ואמר כל מה שיש לעשות בשבילה יעשה. כי כל העולם כולו כדאי הוא לה, מוטב שתכבה נרו של בשר ודם ולא תכבה נרו של הקב"ה. לא אגרה בשביל נשים וע"ה בלבד אנו רואים בזה, רק נפשו של ר"ת מזדעזעת ומפרכסת להציל את נר ד' אור העולם מכליה לפנינו.
וכן הגמרא למשל (תענית ה' ע"ב) אר"י יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדי ספדנייא וחנטי חנטייא וכו', א"ל מקרא אני דורש וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. כמה פשטים שנרצה לומר בשכל על הגמרא הזו תשאר פליאה, וכיון שהוא דורש את הפסוק אזלא לה הקושיא וכי בכדי וכו'... ורש"י ז"ל פי' שנדמה להחנטייא שמת. עכ"פ קשה להבין הא תינח הסופדים יאבל החונטים הלא מעשה עשו, ואם גם להם נדמה למה לו לאמר מקרא אני דורש עיקר תירוצו חסר, ישיב בקצרה שנדמה להם שמת ובאמת לא מת. ושמעתי מתרצים שכיון שזרעו בחיים הבחי' יעקב קיימת, כי עם ישראל נקרא יעקב כנודע. אבל לפי זה כל עצם פשטו של הדבר שאמר בראשונה יעקב אבינו לא מת חלפה לה, כי לא על יעקב אמר, רק על העם יעקב. ולמה לא השיבו בקיצור שכונתו על העם יעקב כנ"ל.
אבל כאשר מדברים מיעקב, לא בתור אדם מדברים, רק בתור אחד מן האבות ובחיר האבות מדברים. האבות העמידו את עם ישראל, והבדילו קבוצת אנשים זו, משאר אנשי העולם. בזה שהשקיעו רוח קדושתם. וכל צורות עבודתם בהם. כל אחד כדיוקנו ומהותו. אברהם הנחיל בנו חסד ואהבה לד' ולישראל. יצחק גבורה ויראה. ויעקב רחמים, שהוא מן עבודה והתקשרות, שכלול בה שניהם אהבה ויראה. זאת אומרת שאין צורות אלו צורת ותוכן קדושת הנפשות והעבודות שנתגלו מלפנים בצורות ודיוקין אנשי קודש הללו. ועתה בנו בני ישראל מדברים עתה. וכמו הנביא ששרה עליו רוח ד'. ונתעלה אל עולם הנשמות, שלא הביט בחומריות כל דבר, רק בנשמתם גם בנפש חומריותם הסתכל איך הן משתלשלות ומתרקמות בצורות עוה"ז. בנבואה זו ראה מקל שקד, ובאחרת מנורת זהב. לא שהנביא נתן סימן לבד במקל שקד או במנורת הזהב, רק באמת ראה, מפני שבעיניו הפקוחות עיני ד' אשר בו ראה את העצם המופשט עצם השקידה ועצם העונש שד' מלקה בה כשהוא מתלבש בגוף מקל שקד. כן התנא או האמורא שדרש, רוח ד' פעם בו. התפעל והתלהב בשעה שדרש. ואת זרעו של יעקב לא ראה בתור אנשים, רק את קדושתם ועבודתם אשר שקועה בהם בדמם ונפשם. לא בשכלו לבד התבונן. כמו שיכול זאת כל איש, רק ראיה ממש, ראית נביאות שראה את ישראל סבא. צורתו ונפשו פורש על עם ישראל ומתפשט בלבם וכל אבריהם ממש, עד שכל ישראל הם אברים ליעקב אחד שנראה בהם, כמו שראה הנביא מנורת זהב וכו'. וע"ז השיב מקרא אני דורש. וכיון שאני במצב של דורש ורוח ד' בי אני רואה ממש את זרעו, ליעקב חי.
ובדרך זה מפרש המדרש כל פסוק וכל מצוה לעצמה, עד שכל אבר וכוח נתלהב ונאחז במצוות שעליו לעשות. ובדרך זה המשלים הנזכרים במדרש, שיש שאיזה תנאים אמרו כ"א משל אחר על דבר אחד, ובדרך השכל קשה למצא חילוק בולט בין משל אחד לחבירו. כמו במדרש שה"ש א' ח'. וכדומה. אבל כנ"ל בהתפעלם התפעלויות אשר רוח נבואה בה, ראה כ"א דמות אחרת. ורבה ור"ת מסדרי המדרשים כתבו את כל ראיותיהם של התנאים ושלהם.
אבל אם אנו קרוצי חומר לרוח נבואה לא הגענו. ודרכם דרך הדורש מאתנו נסתם אל נא נתיאש מלזכות עכ"פ לנובל שבנובלות. ולאבק שבאבק. ניצוץ־התלהבות והסתכלות של הדורש.
וגם ע"פ שכל פשוט אפשר להבין מעט. כי חכמת אדם תאיר פניו. וכל אחד מכיר בין רב למעט בצורת זולתו, אם חכם או טפש הוא. אם מגושם או בעל נפש הוא. היינו אף שמביטים בפניו של בשר ועצמות, מ"מ גם רוחו נראית בו, רק כיון שחוש הראיה שלנו מוכשר לתפוס רק דברים גופניים, לכן א"א לנו לראות רוחו של איש מפשטת לבדה מגופו, ורואים אותה רק דרך אגב, ובעיקר הבשר ועצמות רואין. אבל מאין נבדלת איכות כל חוש הראיה בצורתו, שמהדברים הנראים יבחר לראות את זה בעיקר, והשני היינו רוחו ג"כ דבר הנראה לו כנ"ל חכמת אדם וכו' רק דרך אגב. ולמה זה תחדל ראיתו של האיש כאשר יסגור את עיניו ולא יביט עליהם זמן מרובה. אבל דברי העולם דברים הנראים מוציאים את חוש הראיה ומרגילים אותה לראות רק בדמותם דמות העולם ובצורה ואיכות זו מגבילים אותה. וכשסוגר את עיניו. ולא יתן לדברי העולם שיוציאוה ויחזרו ויוציאו ממנו את ראיתו. תעלם שוב ראיתו באחדות נפשו. כמו שדברנו כבר מזה באריכות בענין הראיה ובשאר החושים. ולפ"ז מי שמרבה לעורר ולהלהיב א"ע ולהוציא את נפשו ממאסריה, ומתמיד בהתלהבותו וברוחו אשר גבר להתפרץ על גדות גופו, מרבה להסתכל בעצם רוחו של כל דבר, וחדר בתוך כל דבר לפגוש שם את צורת נפשו ורוחו של הנראה, שמזה לא יבצר ממנו לגלות בקרבו ניצוץ ראיה עילאה לראות צורת דיוקין הנפש של כל דבר. לא שיראה האדם א"ע בדמיונות שוא, וידמה לו מגדל הפורח באויר צורות דמויות, רק כשמסתכל על האדם וכדומה יראה באמת את צורת רוחו וחכמתו של הנראה בעיקר, ואת גופו דרך אגב. עד שיזכה להסתכל בנפש כשהיא לעצמה כפי הצורה ולבוש שתשתלשל ותתרקם בו.
נחזור לנ"ל. בדברי המדרש אמרו חז"ל להכניס את התורה עם אדונה, אדון עולם בקרב איש ישראל ע"י מפתחי לבם והרגשותיהם, בזה שאת התלהבות רוח קדשם מכל פסוק ומצוה צמצמו בדברת בני האדם ועשו אזנים להתלהבותיהם ולמראות הקודש שראו הם. מה שיכול הלב לשמוע. אבל אם בדברי המדרש צמצמו חז"ל עוד את מראות דרשתם ושפע קדושתם בלבוש אנושי, עד שיהיה עוד הלבוש הולמתו, האוזן תוכל לשמוע והלב להבין. העמידו בזוה"ק את התלהבות רוח קדשם כמעט ערומה כמות שהיא אם מפני שאת הזוה"ק למדו במדבריות ומערות הרחק מישוב בני אדם, והתעלו ע"י השגותיהם ומחשבותיהם עד שרשב"י כשיצא מן המערה בפעם הא' לא הבין למה זה קוצר וזה זורע. או פשוט כיון שרוב דברי המדרש דרשו לעם שבאו לשמוע כמו שפרש"י ז"ל בשאלת ר"ת שהשיב נר קרוי נר והנשמה קרויה נר וכו', לכן צמצמו את רוח התלהבות קדשם בדברים אלו, שגם העם יוכלו להבין לכאורה מעט לפי מצבם. משא"כ את הזוה"ק שלמדו התנאים רק זה עם זה, שלא הוצרכו לכווץ ולצמצם את דבריהם צמצום אחר צמצום בדברת בני אדם, והיה די להם ברמז אשר הם בעצמם יבינו זה את זה. לכן חוץ מן הקבלה, גם הדרוש אשר בזוה"ק שונה הוא בזה משל הדרש והאגדה שבגמרא. שיוצא הוא מעל גדות השגת האדם, והתלהבות רוח הקודש אשר בו בוער באש ערומה. ואין שכל והשגת האדם מקפת ומגבלת אותו. אבל לא רק הדרוש שבו הוא מהדברים שבלב, רק גם איזה שכל שאנו מבינים לפעמים בזוה"ק אם בקבלה שבו או באופן אחר, ג"כ דברי הלב והנפש הוא. השכל הוא רק שכל לנו. ולהם היה גם זה רק מין רוה"ק ואש של מעלה שנתגלה להם. ולמה הדבר דומה, למי שמתרגש משמחתו ומספר את שמחתו לחבירו, והנה כל עוד שהתרגשות לבו משמחתו מצומצמת יכול הוא לספר אותה בדבורים, משא"כ כאשר מתגברת התפעלותו ביתר שאת עד שמתפרצת מעל גדותיה וחושיו מתבטלים ומאבדים ממנו, אז אינו יכול כבר להוציא את התפעלותו בדבורו, רק מתחיל לרקוד ולצעוק בקול תרועת השמחה, באין אומר ואין דברים וכו'. והרואה אותו בכך, רק אם בעל שכל הוא יכול הוא להבין מעט בשכלו, מרמיזותיו ותנועותיו את שמחתו וסיבת שמחתו וכו'. והאם יען שהרואה צריך לשמש בשכלו להבינו. ודברי שכל לפניו, האם בשביל זה גם לשמח ולרקוד בעצמו רק דבר שכל הוא. שמחתו. פשוט הוא. שאצלו רעידת והתפרצות כל אברי הנפש היא, ולא פעולת המוח בלבד. כן הם גם השכליים אשר אנו מבינים בזוה"ק. ובקבלה שבו.
התנאים ז"ל בעלי הזוה"ק התרחקו מכל העולם. לא שהתרחקו בלבד. אלא אף הועלו מכל העולם. והגיעו אל מקום אשר כל השגותיהם ומושגיהם של בני אדם, תשוקותיהם ומטרת תשוקותיהם אינם מגיעים, וכל צורת העולם שנתנו לבני אדם שם חדלה. והגיעו אל מקום הטהרה והנקיון אחדות ופשטות. ואת אין סופיותו של הא"ס ראו. ואת אין תכליתו של הבלתי ב"ת השיגו. כי לא יסתפק האדם לאמר אין סוף רק במו פיו, ולא יפטר את עבודת מחשבתו והשגתו בטמטום לבו ועכירת מוחו לאמר, ולא ישיגוהו משיגי הגוף בלבד. כי גם לדעת שאין סוף הוא, הכרה היא. וכאן שזיו כבודו ית' עליהם התפשט ובאורו עלו הלך ועלה. הלך והתקרב. עוד צעד ועוד פסיעה, וכבר נתבטלו מכל וכל, ושום רשות ופרטים מהם לא נשאר. וכאור השמש בשמש. וכנר בפני אבוקה נתכללו ונתבטלו. אבל גם שם. במקום להבת שלהבת, את גדולתו ית' אינם משיגים ואת מדותיו אינם רואים. ויחד עם מלאכי מעלה תוהים ושואלים איה מקום כבודו, התשוקה רבה והצמאון כבר לחך את לשד גום, ועצמותיו כמוקד נחרו וכאיל תערוג וכו' נפשם תערוג גלה כבוד מלכותך עלינו. אבל גדול אדונינו ואין חקר לתבונתו, ורק שם ממרחק דוקא מתחת, במקום אנשים, ראו אור גדול היא התורה, אשר האיר ד' עיניהם לראות איך שבתורה זו דעשיה דוקא. גלה ד' את גדלותו ואת השתלשלות התגלותו. הספירות והכסאות. הכתות והגלגלים. העולמות הבחינות. "האלף ביתים" וכו', כולם נמצאו בתורה. ויהי כאשר גילו בעלי הזוה"ק את גדלות אלקותו ית' בתורה. ואת כל העולמות העליונים עם גילוי האור כמו שהוא למעלה מהעולמות הביאו אותם לעשיה. וכל אות שנכתב ע"ג עור בהמה. ובכל מצוה מעשית ראו את פני מלכם שוכן, לא יכלו להקיף ולצמצם את כל חשקם בדבורים תיבות אף אותיות, ונשארה כל תורתם ערומה בלי לבוש. כעין המשל מהתגברות שמחתו של האיש (אבל רק כעין המשל מפני שאינו דומה לנמשל). רק אנו בני אדם כשבאים לרדות מעט דבש מקצה המטה. מטה אלקים אשר בידם, ולהבין מעט את בחינות סודותיהם, ולהבין מרמיזתם ומתנועות אותיותיהם, את מראות קדשם, ואת הרוח האלוקית המרחפת בלבם, יכולים רק אם יש לנו שכל להבינו. אבל להם לא היה זה דבר מצומצם בשכל לבד, רק התגלות תורת האצילות בתוך עולם העשיה. וג"ע העליון בתוך עולם השפל. ומי שחושב להבין בשכל בלבד בזוה"ק והקבלה, הרי זה דומה לחרש משוגע שדי לו הקריצות והרמיזות לבד, ללא תוכן וללא מחשבה.
ומעתה הזוה"ק בכללו. הקבלה והמדרש שבו, אינו שכל ללמוד בלבד, רק עצם אוצר התורה והחכמה שהורידוהו רשב"י וחבריו ז"ל לעוה"ז כמו שהוא במרום טרם התלבש והתרקם באיזה צורה ומאמר. לכן כמו כל דברי נבואה אשר נשמתם גדלה מגופם היינו מגוף דבורם ורוח קדשם גדולה מתיבותיהם, נראים בהרבה גופים, ומובנים בהרבה פשטים. ואפילו דברי המוסר אשר במשלי וקהלת יכול כל איש למצוא בהם את דרכי חייו. עד שהרבה פעמים כשעומד אדם על חסרונו בהליכותיו הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחבירו, נופל לו פסוק בקהלת או משלי בפיו, ודומה לו שרק בעבורו אמרו שלמה המלך להורות לו דרכי חייו, ורואה הוא בזה פירוש חדש בפסוק אשר לא נמצא בשום ביאור. וכל זה הוא מפני שהמופשט אשר בהם גדל על המלובש, והנשמה יתירה על גוף המאמר תיבות וצורות פשטיהם, עד שהמופשט העודף מתלבש במעשיו של הדורש אותם ונראה בהליכותיו של הסר לראות. כן אוצר התורה והחכמה הערטילאה שנקרא זוהר יכול האדם למצוא בו כל מחשבות הלב והמוח, וכל דרך טוב שהוא לעבודה בין שהיא עבודה למקום ובין במוסר לעצמו, איך לזכך ולכבס כל הגוף רוח ונפש שלו. בכולם מופשט הזוה"ק מתגלה.
היוצא לנו מכל זה אשר בכלל לאמרי פשט בדברי הזוה"ק שזאת כונתו. וצורת הפשט הזה בו מצויר, יכול רק צדיק מבני עליה שקרוב הוא למצבם של הרשב"י וחבריו ז"ל ובעליותם עלה, ולא אנו קרוצי חומר. כי הפשט אתה מבין בשכלך, שכל כזה אשר החכמה שבו אסורה בבית הכלא של בינתך. ומצומצמת בדמיונך אף ברצונך ובסבותיך שסבבו את עליות רצונך, עד שצורת כל שכלך ופשטיך שאתה מחדש הוא שביב נשמה כשהיא מהולה בערבוביה של חמדות, רצונות מחשבות, ודמיונות של דורך ודורות הקודמים לך אשר מורכבים בדעתך. ואיך תתפוש בכלי זה את הנשמות הערטילאות שבזוה"ק ותפרש בה את הכוח מה שבחכמה שהוא בעצם טהרתו ונקיותו. ולמה זה תעפיל על הזוה"ק לדחוק ולהכניס בו את פשטיך וצורת דעתך.
איש ישראל כשבא ללמוד זוהר יכין את לבו ויתבונן בדעתו איך שצריך הוא עתה לעזוב על שעה עכ"פ את העולם והמונו, ובפסיעה אחת עליו עתה לפסוע מתחתית העשיה עד ריש האצילות. כל חכמתו ושכלו שרחש לו בעוה"ז לא יועילו לו שם בעולם האמת ובמשכן זוה"ק. וכל השתדלותו צריכה להיות שידור עם נפשו. לפני ולפנים מן הפרגוד. ויבוא עד מקום שהסנה בוער באש וניצוצות דינור יכנסו בקרבו. ויאירו את רוחו ויזכה לתפוס משהו מן האור הזה של נפשו. לשלשלו לחכמתו ולציידו בתבונתו. כי נודע מזוה"ק שה"ש מובא בפרדס שעיקר הטעמים בגין דאמת אוירא דכיא דלא אתפס כלל. ומה שאיתפס בשכלו ובינתו יתראה לפניו בצורת פשט מפשטי הזוה"ק, כי זה הוא אור מאורות נפשו שהאיר בו הזוה"ק. ובא לידי גילוי בחכמה ובינה שלו. אבל רק אור נפשו הוא. ואור עצם הזוה"ק נשאר טמיר וגנוז מחכמתו וציורו תבונתו כמו שהיה, הארה דהארה היא. בחי' בני בנים של זוה"ק הוא.
לכן אני מוסר מודעה זו. בריש קונטרסי הדל, שאני רושם בו רק רשימות הזוה"ק היינו הרשימות אשר יעזור ד' ית' וירשם בי זוה"ק, ואשר יעלה בידי בעזה"י לתפוס מה מהם ולציירם בחכמה ובינה העניות שלי. ובגלל זה גם ציורי החכמה בינה שבהם אני רוצה בעזרת החונן דלים לצייר ולדבר, ג"כ רק איך הם באיש הישראלי, ואיך צריך האיש לזכך בהם את נפשו וחייו לעבודת ד'. וגם זאת לא לפרש את כל הענין האמור בזוה"ק. והיה אם אזכה שיגלגלו דברי ליד איש ישראל וישמש מי שהוא מזה להבין משל ומליצה, בבחי' מבשרי אחזה וכו', וכמו שנודע. בבחי' דע מה למעלה ממך, אם תרצה לדעת למעלה תדע זאת ממך. אז אודה מעתה לד' על הטוב שגמלנו, ועל החסד ורחמים שיחוננו. ובנמיכת רוח וכפיפת קומה אני שופך את לבי בתפלה לפני אב הרחמן המרחם גם על בניו הנדחים להשיבם ולקרבם, ובגודל חמלתו שלח את הרשב"י וכל צדיקיו בעלי הקבלה והחסידות ז"ל להוריד את נרו ואורו לכל המדרגות הנמוכות אשר ירדו בניו ובאש של מעלה אשר בידם את כל העולם ידליקו. עד שכל איש ישראל כשמסתכל על העולם לא יראה עולם מת, עולם מזוהם, רק מנורת זהר ונר אלקים אשר רשפי שלהבת י ה ממנה מתנוצצים ואת כל מקום חושך, ואת כל לב כהה מאירים. שירחם גם עלי ויאיר גם את עיני ולבי ע"י תורתו, וכל מקום כהה ושכל אנושי אשר בי יזכה להתהפך לחלוקי דרבנן שיתלבשו ויראהו בהם אור התורה ודברי הזוה"ק כדי שיזכו גם גופי רוחי ונשמתי וכו' להכלל בתורה ואור החיים אמן.
רשימות הזוהר
המאמר היחידי שנשאר מספר רשימות הזוהר. רשימות הזהר
ענין יחוד בחי' האחד והד' בשמע. שהיא יחוד מלכות בו"ק, יחודא עילאה, ואח"כ יחוד שלה בו"ק דילה שהוא יחודא תתאה. כפי שאיתא בסידור הרב ז"ל קודם ק"ש. על דברי זוה"ק פינחס רל"ו, כיון דהיא אתייחדת לעילא כדקא יאות. נחתת לתתא לאתאחדא באוכלסהא. שפירש הוא ז"ל אוכלסהא על העולמות שלמטה ממנה בריאה יצירה עשיה, שלא בו"ק דילה בלבד רק גם בהם מתאחדת ביחודא תתאה דבשכמל"ו. אפשר כי לכאורה יש לשאול. איך אפשר שהאיש ישראל יגרום יחודא עלאה קודם יחודא תתאה. הלא שורש נשמת ישראל היא במלכות כנסת ישראל, וכשמקדש עצמו לד' שיוכל מה לגרום למעלה, כבר הבחי' מלכות מתיחדת בעצמה, כלומר הן לפי סדר העולמות ז"א קודם למלכות, אבל הלא ביחוד שישראל מיחדים באמירתן. והם רק יחודא תתאה מקודם מיחדים, ולהיפך ג"כ קשה להבין. איך אפשר בכלל להאיש ישראל שיתעורר לתקן עצמו באדל"ת וליחד את עצמו כי יחוד מלכות היא ממוחין דאו"א הנמשכין בז"א ובמלכות. וכיון שעוד את עצמו לא תיקן, ולא עשה יחוד במלכות ומכש"כ בזעיר, איך ימשך מוחין לזעיר ותתא בהיחוד שהישראל גורם. אבל איתא בע"ח שבמחשבה נתגלה הבחי' מלכות מקודם כי היא היתה תכלית הבריאה ובמעשה נתגלה לבסוף. כי סוף מעשה במחשבה תחילה. לכן כשאיש ישראל מתעורר במחשבתו לעבודה. טרם עובד ומקדש עצמו בפועל, אז מתעורר הבחי' מלכות כנס"י שבמחשבה. כי גם הוא רק במחשבתו נתעורר, וכשמוסיף להעמיק ולחזק את מחשבתו מד' ומעבודתו עד שמתעורר באהבה ויראה. ממשיך בזה מוחין לו"ק דזעיר. כיון שגם במדותיו התחיל להתעורר. והכל במלכות דמחשבה. [כי מלכות ממש] טרם עוד נתתקנה ונתיחדה, וזה ד' דאחד שהיא בחי' מלכות הכלולה בו"ק, כי עוד לא נתגלו מדותיו הגופניות, אשר נפגמו מן הנחש הכרוך בהן. [וטרם] נתקנה ונתיחדה. רק מעוררת המוחין דאו"א, ויחוד ו"ק דזעיר שהן התעוררות מדות הקדושות אשר בו מנפש דקדושה הישראלית, ואח"כ מעורר גם הגופנית ומדות הגופנית שבו, ואח"כ מתקן את מדותיו עד שכל גופו מתתקן, והיא יחוד מלכות בבחי' יחודא תתאה. לכן ביחודא עלאה אומר זוה"ק ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו. ברצון ומחשבה, וביחודא תתאה למעבד פירין ואיבין וכו' היינו בפועל, ואף בעולמות למטה ממנה מאירה כי זהו בחי' יחודא תתאה כנ"ל. ואין קושיא שבמאמר הג' בקונטרס חוה"ת אמרנו, שכל עבודת ישראל אף כשמשעבד א"ע במחשבה תיקון מלכות היא, כי שם דברנו מהעבודה באיש בעצמו, ועתה מהפעולות שמעורר גם למעלה.
מאמר שנשאר מספר חובת האברכים
מאמר יחידי שנשאר מספרו הגדול חובת האברכים. מה הוא דרך העיון המיוחד של ישראל ותורתו
איתא בבראשית רבה פ' כ"ו וז"ל לפי שבעוה"ז הרוח היא נבזקת באחד מאבריו [במפרשי המדרש, היינו בשכל לבד] אבל לע"ל היא נבזקת בכל הגוף הה"ד ואת רוחי אתן בקרבכם. [יחזקאל ל"ו] עכ"ל המדרש. זהו עיקר ענין הנבואה שיהי' רוח ד' בנו בכל גופנו.
מי הוא האיש אשר לא ישתוקק אליו ית' ואף אם האיש בעצמו אינו משתוקק קול דודי דופק... למה זה ד' יתחמק כבודך ממני אחר שתדפק על לבי, הן התמהמהתי עד שקמתי. הן מאנתי תחילה באמתלאות שונות. אבל הלא יצר בי. הלא מן עפר בראתני... האם אל מלאכי קודש תדמני ואל שרפי א־ל תשוני אשר מועף ביעף וכבר הוא לפני כסא כבודך. הלא חומר אנו ובחומר ישיבתנו. וכמה עבודה לנו... והאם אין העבודה טיסה אליך ד'... יש אשר היאוש יאחזני ואל אחד הבורות יפילני מי יודע אם אוכל להתקרב אליך ד'... ואם לא אתה ד' מי יחזקני, ואם עוד בין כה ובין כה תתחמק מי יעמוד. ועוד יתחזק היאוש... אנה ד' אני רוצה לעבוד אותך ואתה בקדושת רחמיך רחם עלי והורני דרכך.
צדיקנו בעלי קבלה הראשונים דרכם לכנות את הקבלה בשם חכמת האמת. לענ"ד לא בלבד מפני שכל הנאמר בה אמת. ושאר החכמות גם את אשר כבר יסכימו חכמי' שאמת היא, רק לדור ההוא נראה שאמת הוא משא"כ הדור אשר יקום אחריו [או ב' דורות] יכחיש ויראה כי טעה הדור אשר מלפניו. כמו שנהרסו כל מבצרי חכמות בני קדם יון רומי אף מדורות הקרובים אשר לפנינו, והקבלה אמיתתה אמת לעולם ועד. כנצחות התורה, מפני שממרום ברוח הקודש נתנה. לא בשביל זה בלבד רק גם מפני שאת שם חכמה רק לעיון באופן כזה יש לקרא, ושאר החכמות רק בהשאלה כנו אותן חכמה. כמו שמכנים רגל השלחן רגל שלא באמת רק בהשאלה. ולזה צריכים מקודם לדעת ב' דברים. מה היא חכמה ומה פעולת האיש בה.
כנודע פעולת החכמה באיש מתחלת בהחושים, ובהם האדם והבהמה שוים. ועליהם ומהם מתחיל דעת האנושי המותר מן הבהמה להפשיט אותם ולעשותם מושגים. ישנה הפשטה שנשארה מושג לבד. למשל האיש רואה אישיות פרטיים של בהמה שדומים אחד לחבירו, וישנם שאינם דומים. ומפשיט את פרטיות האישים ועלה בו מושג שיש מין, מין בהמה זה וזה. ושוב רואה שגם במינים ישנם הדומים ושאינם דומים ומפשיטם ועולה בו מושג של סוג. סוג בעל חי סוג צומח וכו', והוא בדבר בלתי פועל, שמפשיט ועולה בו מושג. וישנה הפשטה בדברים פועליים שמפשיט ועולה בו כלל. ואחר שעולה בו איזה כללים. מקיש ומסבך כלל בכלל עד שעולים בו ידיעות יותר רחבות. למשל בחוש הראי, ראה שסיר מים עומד על האש ואד יוצא מהם. ובראיה זו הוא דומה לבהמה שג"כ ראתה. ומוסיף דעת האנושי להפשיט כלל מן הפרט הזה לאמר לא עתה בלבד כך הוא רק כלל הוא שכל מים העומדים על האש יוצא ממנו אד, ושוב מביא חוש הראי' לו ידיעה שהאד אם אין לו דרך לצאת דוחה את הדבר אשר יעצור את דרכו, וגם בזה הבהמה שוה לו, כי גם היא ראתה כך, אבל אצלה נשארה ידיעה חושית בלבד, ושכל האנושי עושה כלל ונשארה לידיעה קבועה במוחו שכל אד דוחה הוא. ושוב באה ידיעה להאדם ולבהמה לא מהראיה רק מהשמיעה, קול שריקה, לבהמה נשארה ידיעה חושית בלבד, ודעת האנושי פועל לחבר את ב' ידיעות החושיות הבאות יחד של הראיה ושל השמיעה, הנה אד דוחק ויוצא וקול נשמע בטח זה את זה מסבב, דחיקת ודחיפת האד משמיעה קול שריקה. וכלל חדש זה נקבע במוחו, ומוסיף שכל האנושי לסבך הידיעות והכללים זה בזה, א"כ אפשר לקחת סיר מים גדול ולבשלו ולהוביל את האד למנועי גלגלים, גם אל חליל אשר יוכל לשרוק ויהי למכונת מסילת ברזל אשר תסע וגם תשרוק להודיע את העומדים שם לפנות לה דרך. גם שכל האנושי אשר ישכיל לדעת ולהשיג בלבד לא לפעל בפועל, על ידיעות עביות חושיות נבנה, והיא חכמת התכונה שעיניו רואות שהלבנה מסבכת לכך וכך ימים ושעות ונעשה לו לחק קבוע וכוכב זה לכך וכך ימים ושעות, ואז מסבך ידיעה בידיעה עד שעולה לו שבשעה זו תהיה לקוי חמה או לבנה.
זאת אומרת שאף שפעולת שכל האנושי בלתי חושית ולמעלה מחושית היא, והיא מותר האדם מן הבהמה, מ"מ בנינה על ידיעות חושיות היא ובלעדיהן אי אפשר לשום פעולות אף התגלות שכל אנושית. וכמו שכח הגוף אשר יוסיף ממאכל ומשתה, לא את הלחם ואת המים צורתם נשארים בגוף להחיותו רק היסודות, גם הכח אשר יוציאו כלי העיכול מהם ויפשיטו את מראיתם, אף את כל עצם צורתם והוא מזון הגוף וכחו. וגם השכל אוכל את ידיעות החושיות ומהם ועליהם בונה את בניניו, אבל הבדל גדול ביניהם תחת שצורת מאכלי הגוף נמסים ונאבדים לגמרי בגוף מבלי ראות ומבלי הכר אפילו את זכרם, ורק כחו של אדם וצורתו נראות שמן המאכל נתוספו בשרו עצמותיו וגידיו וכו' בשכל האדם כשמבינים בכלל בדבר השכל אז בשכלנו מבינים אנו את השכל, משא"כ כשרוצים לפרוט ולציין איזה הוא זישכל, מה ואיפה הוא, אז שוב רק ידיעות חושיות רואים ולא השכל, לא מפני שאין שכל בו כלל, רק מפני ששאלתנו שאנו שואלים, בדעה גופנית אנו שואלים, ובו אנו רוצים לקבל תשובה וידיעה, ובדעה וראיה גופנית א"א לציין את השכל שלמעלה מגופניות וידיעות החושיות. כשמביטים בפרטות רואים רק ידיעות החושיות שמהם ועליהם נבנה השכל, הידיעה שהאש מרתיח המים, והכלל שהמים הרותחין אד יוצא מהם והאדים דוחה ושורק, אבל בשכלנו שלמעלה מידיעות החושיות משיגים את השכל ששורה על כללות ידיעות החושיות וצרופיהן גם יחד. ואם לא הי' לנו ידיעות החושיות הבהמיות, כי אז גם ההפשטה האנושית והשכל שעל גביהן לא ידענו ולא השגנו, ומעתה איך ישתטה האיש לחקור בדברים שאינם תלוים בידיעות חושיות, pn מזה שהאיש בשכלו אינו מוכשר בכלל להשיג דברים רוחניים, הלא אפילו בידיעות גופניות כמוהן ג"כ א"א לו לדעת אם אין לו ידיעות חושיות מקודם, אף בדברים רוחניים שאין להם שום ערך ודמיון לידיעות החושיות להשגותיהן. ישנם אנשים שטועים בחקירתם לאמר שכל חקירתם תהי' כעין וכדומה. לא שהעולם הרוחניי הוא כעוה"ז בידיעותיו. רק כיון שבידיעות עוה"ז החקות כך וכך ואופן ידיעתם בדרכים אלו. לכן כעין זה יכולים לשער גם חקירות וידיעות דברים הרוחניים. אבל לא את העולם הרוחניי לגמרי לבד א"א לדמות לעולם הגבול שבעוה"ז. רק גם בעוה"ז דבר היותר רוחניי שבו כגון המחשבה א"א לדמות להגשם יותר שבו. והרי זה דומה למי שיאמר הן המחשבה והדמיון אינם בעלי גבול כשטח קרקע, ולדמות שטח של פרסה אין צריכים שהמוח אשר ידמה אותה יהיה גדול פרסה. אבל מ"מ התדמות של כעין בטח יש. ויחקור כמה שטח יהיה אפילו קטן צריכים במוח לדמות בדמיון שטח של פרסה. וכמה גובה מוח צריכים לראות בדמיון הר גבוה מיל. או האם יאמר איש הן אמת שכל דבר גופני ממש מוכרח להמצא בזמן מדויק. כמה שנים וימים יש לו, עשר מאה שנים וכו' ואת החשבון אין לדייק בזמן מדויק. מ"מ בערך כמה אלפים שנה מתקיים שב' פעמים ב' הוא ד'.
כך נראות הידיעות בהתדמות. והאמת היא שכל שכל אנושי הוא הפעולה על ידיעות החושיות להפשיטן לעשות מהן מושגים להקישן ולהרכיבן זו בזו ולהוציא מהן מסקנות, לכן דברים שהן למעלה מידיעות החושיות אין ידיעת האדם יכולה אפילו לאחו בהן, לא לדעת בלבד א"א לו רק גם לעיין א"א לו. ולא בדברים שלמעלה מהגבול לגמרי ונבדלות מידיעות החושיות לגמרי בלבד כדברים הרוחניים שלמעלה מהטבע לגמרי. אך גם ידיעות טבע העוה"ז רק אחר שנבראו אפשר מעט לעיין את פעולותיהם לעצמם וכל אחד בחבירו. אבל להבין למה ברא ד' אותם באופן זה דוקא מטעם זה וזה, איש שאינו משוגע לגמרי א"א לו שירצה לדעת ולהבין. למשל לכאורה נראה פשוט כ"כ לאמר שלכן ברא ד' שירד מטר על פני הארץ מפני שא"א שיצמיח בלי מים, ולכן את אופן ירידת המטר ברא ד' שאד יעלה מן הארץ, וכמו שאמר רשב"ל בב"ר י"ג שגם עתה עננים עולים מלמטה. מפני שדרך האד שהוא קל לעלות למרום, אבל גם את השכל הפשוט הזה רק אחר שברא ד' את חקות הטבע שלא יצמח בלתי מים. ושהאדים יהיו קלים ויעלו על האויר. יש לך לאמר שכל זה ולא לאמר בזה גם טעם על הבריאה, שלכן ברא ד' באופן זה מפני שכל זה, כי בכלל האם כל האיש ודעתו אמיתיים לעצמם. הלא רק לדעת את החקות אשר חקק ד' יש בכחם. ורק עליהם נסמכים. והשכל הפשוט לעשות מכונה ע"י לחץ האדים אשר יעלו מבישול המים ג"כ רק בחקות אלקים תלויות. ואילו לא הי' דרך האש לפשט את המים לטפות הכי דקות ולהעלותם כמו אד רק לכווץ ולא הי' אד עולה, או לא היה דרך האדים לדחוף רק להתכווץ יותר. ובכלל היו חקי העולם אחרות מעתה כי אז כל שכל האדם לעשות מכונה לא היה קם. או היו כל השכליות אחרות והפכיות מעתה. ומעתה איך אפשר לומר שזה הטעם והוא השכל שברא ד' את העולם באופן זה וזה. ומפני השכל שא"א לצמוח בלא מים וטבע האדים לעלות ממטה למעלה והמים יורדים מעלה למטה, לכן ברא ד' המטר, הלא על העת אשר ברא ד' וקבע את חקות העולם אנו דנים עתה. ויש לשאל למה לא ברא ד' את העולם בחקות אחרות, והיו שכליות אחרות, אם ברא ד' את האדם והבהמה שיצטרכו לשאוף רוח אז ישנם דברים שכליים איך פעולת הנשימה באדם בריאה בלב ובקיבה בעור ובכלו. וכלם מבינים שלא בלבד שא"א להם לחיות בלעדו רק גם אויר מושחת מזיק להם. וכשברא דגים וכל בהמות אף האדם במים כלם מבינים בשבלים שרק במים אפשר להם לחיות ולא ביבשה.
היוצא מזה ששונה הרבה השכל ופעולותיו מהשכל אשר בפעולות ד'. האדם ע"י שכלו פועל. ע"י שכלו יודע. ובפעולות ד' לא בשביל השכל פעל ד' רק מפני שכן רצה, כיון שפעל ועשה חקות השמים והארץ ברצונו ית' באופנים אלו דוקא לכן יצא גם שכל. לא שהשכל שבהם הוא הטעם והסבה לעשותם באופנים אלו. עד שנוכל לומר שהשכל אשר בהם רק אחד מתוארי התגלותו ית' הוא. אחד מתוארי האתרוג הוא שריחו יפה, היינו שמתחילה נמצא היש והפרי ואז גם התואר. ריח יפה נמצא בו. וזה הבדל הרחוק אשר בין חכמה באמת לבין החכמה אשר באדם. החכמה באמת היא דבר יש חיות ומציאות וקדושה אשר גם חכמה אחד מתואריה והתגלותיה, ולכן בספ"ק מדברים מחכמה וחיות כמדבר אחד, וחכמת האדם היא דבר ריק בלא מציאות ולא חיות, החכמה רק סבה היא שע"י יוכל לעשות להרכיב כח בדבר שאין בו כח שיניעה כמו שקושרין סוס במרכבה שיניע את המרכבה, והאם נאמר שכח נמצא בדעת האיש שהניע את המרכבה רק הסיבה היא שהסב את התנועה ומי הוא המנענע הכח אשר בסוס, ומה המה ההשערות והשכליות שיודע ומשער בגרמי השמים וחושב מחשבות מתי יהיה לקוי או פלא אחר רק בתואר החכמה אשר מתגלה מכח ובריאה אשר ברא ד' הוא משער. אבל אין לו לא עצם , ולא כח. השמש והלבנה אפשר תסבב ידיעתו אשר יוכל לשמש בהם ובכחם. אבל רק סבה היא. והחכמה בעצמה של האיש דבר ריק בלא חיות ובלא מציאות.
ומעתה בין תבין למה בסדר הספירות שהיא השתלשלות התגלות הבריאה אשר ברא ד' ראשית ההתגלות היא כתר ואח"כ חכמה, והכתר אינה נמנה בין הספירות לדרי מטה כמו שאיתא בפרדס הק' מפני גודל העלמו, ועוד איתא בספ"ק שכתר הוא גם לשון רצון. שראשית התגלות הויה הרצון הפשוט. ולהנ"ל באיש הראשית היא החכמה וע"י בא לעשות, והיא רקנית, ולהבדיל בהתגלות במרום החכמה אינה לעצמה ולא דבר ריק וחושך רק יוצא מעצם חי נמצא, ואם נשאל מה הוא העצם, אז נשיב מה לנו מה העצם במרום, והאם מה הוא העצם בכל דברי הבריאה למטה נדע, אך את תוארו האחרון אנו רואים. אם ישאל מי איך נראה אתרוג מה צורתו ותואריו, נשיב, ריחו יפה טעמו מר [או מתוק כשיגמר] צבעו ירוק וכו'. ואם ירצה מי להתחכם יותר יוסיף עוד שכך וכך יסודות בו, אבל מה העצם שינק אל קרבו דוקא מספר יסודות אלו וצורה זו לו, א"א לנו לדעת מפני שעצם כל דבר הוא השתלשלות וניצוץ בחי' כתר שבו שא"א לדעת, ורק תואריו יודעין, ומה לנו לשאל לבחי' כתר ועצם של מעלה. לכן אין הכתר נמנה לנו מפני שאין אנו משיגים אותו רק מחכמה שהיא מתוארי הכתר, וא"א לנו לאמר שבשביל החכמה והשכל שבכל דבר ברא ד' כך. רק מרצונו הטוב וכתר הוא גם רצון. וכיון שעלה כך ברצונו הפשוט וקבע חקים אלו נעשה שכליות וחכמה.
היוצא לנו מזה שהחכמה שלנו רק בשם המושאל מתארים בשם חכמה כרגל החי הנמצא שמו רגל. ושל השלחן בלא חיות רק משום צורתו והשתוותו נקרא ג"כ רגל. חכמת האיש ריקנית בלא חיות ומציאות, וחכמה אמיתית במרום היא דבר יש חיות ועצם. לכן כשהודיע ד' לישראל חכמה ודעת רק בחכמת אמת הודיע, הנבואה היא שדיבר ד' אף הראה את הדבר אשר יעשה, לא בחכמות ומושכליות ריקניות ח"ו הודיע רק במציאות וישות, דיבור ד' הוא ישות וחיות שבא בנביא עד שרחפו עצמותיו ויהי בו כאש אשר לא יוכל הכיל [ירמיהו כ']. אף המעשה אשר יעשה ד' כבר ראה בפועל כי ידיעתו מציאות וישות היתה. האיש יודע לצייר צפור שאין בו לא עצם לא ישות וחיות. ובמרום אין רמי' וחושך זה נמצא, רק ד' ברא צפור חי ונמצא. וגם חוץ הנבואה כל התקשרות ישראל בד' וידיעתם את שם קדשו הכל בישות חיות ומציאות. כי רק האדם המציא את הריקנית החושך והציור בלא מציאות, ציור איזה דבר בלא אותו הדבר וחכמה בלי ישות וחיות, ובמרום יש רק חיות וישות.
האמונה מי שמאמין רק מפני שיודע בדעתו שמחויב להאמין שוב דבר ריק הוא בדעתו בלבד, אף אנשים פשוטים רואים שאמונתם בד' בתורה אף אמונת חכמים אצלם לא מפני שיודעים בדעתם שמחויב כל איש ישראל להאמין בלבד, רק כל עצמם מלא בידיעה זו וודאות זאת שד' ית' ברא ומנהיג את העולם בכל פרט ופרט. וכל המתרחש אצלם הכל הוא ית' פועל, והאמונה אצלם ידיעה היא אך לא בשכל לבד כידיעה אנושית רק ידיעה אמיתית עם מציאות וישות כדעת עליון. וזה הדבר אשר הקבלה נקראה חכמת האמת, חוץ מזה שכל הנאמר בה אמת, רק גם האיש לא בחכמת האיש שאינה חכמת אמת ילמדה, רק בחכמת אמת, בחכמה של ישות וחיות, לא הידיעה לבד העיקר הוא בקבלה רק העבודה עמה לכוון עניניה בתפלה ובמצוות, אם לא בפרטיות עכ"פ [כללות] הענינים בה, כמו שכבר הבאנו את דברי המכתב הק' בסידור הרב זצוקללה"ה... ולא בכוונה במוח בלבד רק גם בכל גופו, גם במלבושיו אם להתלבש לבנים להמשיך חסד ואם שחורים וכו', וכבר אמרנו בההקדמה איך שהקבלה וביותר החסידות, לא לימוד לבד הן רק המשכה והשתלשלות.
החכמה בה היא בחי' הארת מחכמת אלקים שהעיקר בה הוא העצם, וכיון שנמשך בו העצם גם החכמה נתגלה בו, הוא לומד ובין מה שמבין בשכלו ובין לא, דברים הקדושים נכנסים אל קרבו וממלאים אותו והם ודאים וברורים לו, וישנם דברים שגם לשכלו מגיע ומשיג ורואה שכן הוא וישנם שאין משיג בשכל, אבל גם כשמבין בשכל אין ידיעתו מפני שכלו, רק בידיעה ופשטות יותר ברורה וחזקה עד שידיעת השכל אצלו רק הארה מן ידיעתו אשר בקרבו. לכן גם בשעה שאינו מבין בשכלו אין ידיעתו נפגמה, כל למודו אמונתו ועבודתו בפשטות וידיעה ברורה יותר מאשר בהירות היום. ובפרט כשמתפלל ממש עומד הוא לפני ד' משבחהו ומתפעל מן עמידתו לפני כסא כבודו אף מבקש לו על צרכיותיו.
ומה היא הידיעה אם אינה זו של שכל האדם. אבל הלא כבר אמרנו שגם בדבר גופני א"א לנו לאמר אף לדעת מהו מהותו וישותו מפני שהיא הארת בחי' הכתר שבדבר, ורק תואריו וציוריו יכולים לתפוס, ומכש"כ ביש רוחני ומציאות וחיות קדושה אשר הוא מתמלא, שא"א לדעת מה היא, רק את הפעולות והתוארים ממנה יודעים, כל פעולות בעבודה תרארים מהיש ומציאות הקדושה אשר התמלא בו הן, וזהו הסימן מי שחכמתו שמשיג בו איזה דבר קדושה רק שכל אנושי הוא, אז רק הבנה בו ולא פעולת קדושה אחרת. למשל אהבה חסרה לו ואם מתעורר רק אהבה לו ולא דעת ולא יראה מפני שרק ציור הדבר ולא העצם בו ובציור רק מה שמצייר מצייר ולא השאר, אם צייר ראש הצפור רק ראש הצפוד מצייר ולא יותר, משא"כ כשיחד עם חכמתו גם אהבה וגם יראה מתעוררת בו סימן הוא שגם עצם וישות בו לכן כל הפעולות והתוארים בו נתגלו. וזהו שאומר המדרש הנ"ל לפי שבעוה"ז וכו', זהו רוחי אתן בקרבכם רוח הנבואה של לעתיד. שלא בשכל לבד יבין רק גם בכל הגוף מפני שלא שכל לבד רק יש ועצם יהי' בנו וכל התוארים בכל גופנו יתגלו.
זהו ראשית דעת שלא ידמה האיש את ידיעת הארת ד' וקדושה לידיעת העולם וחכמותי', כלומר שגם באדם וידיעותיו שיודע בהם אינם שוות, הידיעות נבדלים הם כרחוק מזרח ממערב..., ידיעת הקדושה היא בישות וחיות, ולא בשכל לבד רק גם בכל הגוף, והוא רוח הנבואה שבכל איש רוחי אתן בקרבכם. והשכל אשר באיש שכל האנושי הריק אשר בו בתחילה צריך לשמש בו רק איך ליישר א"ע ולהכין לו לידיעה אמיתית. ואת כל עצמותו צריך להכין כי זה הוא ... וזה כוונתנו בחיבורנו הזה בסיעתא דשמיא ... לכן לא יהי' מרחק לנו בדיבורנו בין חכמה למדות האיש, בין הדברים אשר יבין לבין אשר יתרגש אף יעשה, כי העיקר בנו ישות הדעת אשר החכמה ההתרגשות אף העשי' תואריה ופעולותיה
מאמר יסוד לספר חובת התלמידים
מאמר מכ"ק מרן אדמו"ר זצלה"ה שהיוה היסוד לספרו חובת התלמידים
א) מינטער אין פריילך זייא מיין קינד, דיא ביסט דער גליקליכער אין מוצלח'דיגער, דיא האסט דיא זכי, דיא תורה צי לערנען, די תורה וראם השי"ת האט זיא פ"ן היממעל פיר דיר געגעבין
ב) ווילסט דיא טאקי וויסען מיין קיבד וואם השיי'ת זאגט, ווילסט טאקי העריץ דיא ווערטער וואם דער באשעפער פין דיא וועלט רעדט צי דיר, הער-זשע גיט אוים וואם דיין רבי רעדט צי דיר, הער דיך נאר גיט צי וויא אין זיינע ווערטער שאלט אין קלינגט דאם קול ד כמו שאמרו חז"ל, והאלקים יעננו בקול, בקולו של משה.
ג) שטייא אויף פריא, זייא נזהר בנטילת ידים שחרית כדין, אין אייל דיך צי צים לערנען, דען דארט אין דיא ישיבה ווארט שויץ השי"ת אויף דיר, מיט דיר זיין היליגע תורה צי לערנען.
ד) איך ווייס, אז דיא מיין קינד, ווילסט אבער צי השי"ת אויך רעדין, דיא ווילסט עהם בעהטען, דיא האסט אסאך וואם צי בעטען, פיר דיר, פיר דיינע עלטערען, פיר אללע יודען, זייא-זשע נזהר בתפילה, זאג יעדעם ווארט גיט אתים, האב אין זינען פירוש המילות.
ה) די ווילסט מיין קינד דיא תורה הקדושה לערנען, דיין הארץ גליסט אז השי"ת זאל זיך צי דיר בעוויזען, אין זיינע סודות התורה מיט דיר לערנען, זעה-זשע, עס זאל נישט זיין קיץ חילול-השם, אין קיין בושה, אז דיא ביסט השי"ת תלמיד. פייהר דיך אויף אין דער היים, אין גאם, אין ישיבה, וויא עם געהער פ"ר השי"ת אתלמיד, זאללען אללע זעהען וויא די תורה האט דיך געמאכט פאר אגעלאסען לאטיש איידיל קינד, אפילו בדברים שבץ אדם לחבירו, זאללץ טאקי אללע זעהעץ וויא דיא הייבסט אהן צי ווערען מזוכך אין מקודש, כמאמר הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש
ו) חבר דיך נישט מיט קיין שלעכטע חברים, אפילו מיט א חבר פיץ ישיבה אויב עהר פ"הרט זיך נישט גיט, חבר דיך נישט מיט איהם, ביז עהר וועט בעסער ווערען.
ז) קים אין ישיבה אין דיא באשטימטע צייט.
ח) האסט ח"ו פאר שפעטיגט. ווייס ביא דיר אז דיא האסט געטאין א חטא, גייא-זשע נישט גלייך אדיין אין ישיבה, נאד בעהט דעם רבץ, עהד זאל דיר דאם מאעל מוחל זיץ, אין ישיבה אדיין לאזען.
ט) ביסט דוא אין ישיבה, דדייא זיך גישט ארים, נאר זעץ דיך אנידער באימה ובדרך-אp פאר השי"ת, וואם געפמט זיך דא.
י) ברוכיסט דיך אויף הייבען, נעם רשות ביים רבץ דערויף.
יא) אז די פרשטייסט נישט עפים אין לערנען, פרעג דעם רבץ איבער.
יב) אז דיא גייסט פץ ישיבה אהיים, זאלסטו פיהלען אין הע א בענקשאפט צי דיא ישיבה. האב אין זינעץ א אך וויא גיט איז מיד געווען ווען איך בץ אין ישיבה געווען. מיט השי"ת געוועזען. זיין תורה געהערט, לכן לייג דיך שלאפץ אז די זאלסט דיך אויס ריהען. ווידער צי די תורה אויף צי שטעהן
יג) ווילסט דיא טאקי אז דער שלאף זאלל דיך צי דיא תורה אויף פרישען, אין אז דיין נשמה זאל דיר אפרישען אגעזינדעץ דעת. אין רצון פץ גן־עדץ ברענגען, זעה-זשע אז דאם שלאפען זאל אויך זיין בקדושה ובטהרה. ליין קי'ש ערנסט. שטעל דיר נעגעל וואסער. טיא אכטונג אז דאס קאפיל זאל דיר אין שלאף נישט ארופ פאללען, רעד נישט פארץ שלאף קיץ דברים בטלים. האב אין זינען עפם א דבר שבקדושה פארן שלאף.
סיום הש"ס
כל השונה הלכות וכו' מובטח לו שהוא בן עוה"ב וכו' להבין הלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אבל כבר דברנו שהתורה מושכל שלנו אשר דלתנו נתלבש בו. ומהו המושכל שכל אלקי. שכל אלקי נעשה מושכל שלנו. שאנחנו בשכלנו נכנס בו. נמצא הלומד תורה לאו דוקא שעתיד הוא להיות לו עוה"ב לאחר חיותו. אלא יש לו תיכף בעת למודו. וזה החילוק כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שיהיה לו, משא"כ כל השונה וכו' מובטח לו שהוא עתה בן עוה"ב.
וזה נעוץ סופו בתחילתו, סוף הש"ס להתחלתו, מאמתי וכו' משעה וכו' לאכול בתרומתן, ומקשה בגמרא לתני מצאת הכוכבים, ומתרץ מילתא אגב אורחיה קא משמע לן וכו' וכפרה אינה מעכבת עכ"ל. אבל מ"מ צ"ע עוד, למה מודיענו דוקא בק"ש. הלא יש כמה מצוות שבתות וי"ט וכו' שמתחילים מצאת הכוכבים. ויודיענו שם. אך המשנה מרמזת איך צריכים ללמוד את התורה בקדושה ובטהרת הגוף והנפש, והרמז הוא. אתה יודע מתי מותר לך לאמר ק"ש וללמוד כשמותר לכהנים לאכול תרומה, אימתי כשמטהרים את עצמם מטמאתס. ואם תקשה, ולמה צריכים כ"כ טהרה כשלומדים שמודה במקצת ישבע, ושור שנגח את הפרה כך וכך, אבל דע לך שכל השונה הלכות וכו' מובטח לו שהוא בן עוה"ב. שתיכף יכנם בג"ע, לכן צריכים מקודם טהרה והבן.
מכתבים
פרק א
מכתבים קלונימוס קלמיש שפירא בה"צ מוהר"א זצלל"ה אב"ד בפיאסצנא
ב"ה יום ד' תבא תרצ"ז.
חיים ושלום וברכה לכבוד ידידי יקירי החסיד המופלג כ"ש ר' אלימלך נ"י.
מכתבך מיום א' דר"ח אלול קבלתי. כמוצק עופרת אני נדהם ולא אוכל ולא אדע מה לכתוב ומה לענותך, הגמרא אומרת על כל אשת נעורים כי תקרע מעל אשה ל"ע שהוא כחורבן בהמ"ק. הצרה הכי גדולה לישראל אשר את נפשם מסרו עליה, ואף על הצדקת הזאת שכ"כ פתאום נקרעה מאתנו בדמי ימיה. מאוד שמחה אחר החתונה של בתנו היקרה שתליט"א כי כבר הוצאנו את צאצאינו ב"ה ואת החתן בעל בתנו היקרה שליט"א אהבה מאד, ולא נתן ה' לה לשמוח. וקרע את האם מעל הבנים האהובים ואת האשה מן בעלה. אבל הנני רק לקיים בזה את הפסוק אשת חיל מי ימצא יבא בעלה ויהללה. ואספר לך מעט מן מעלותיה אפס קצתן תראה וכולן לא תראה, זה י"א שנים מעת עזבת אתה אותנו. ואף שגם אז היתה צדקת עדינה וטובה מצוינה מ"מ מן אז ועד עתה הרבה עלתה בכל הענינים, כמעט שלא עבר עליה יום שלא תלמד תורה, בשעה 6 בבוקר קמה ועד שעה 10 למדה והתפללה, ולשמה למדה כדי להתקשר בתורה וקדושה. ואם מפני איזה סיבה יוצאת מן הכלל נאנסה ולא למדה איזה יום נצטערה כל היום והתאוננה שיום חשוך לה היום. למודיה היו בתנ"ך מדרש זוהר ספרי קבלה וחסידות והיתה לה ידיעה רחבה בקבלה וחסידות, והרבה פעמים נשתוממתי על ידיעתה ורוחב דעתה בענינים אלו. ולא "לבד שלמדה רק גם עבדה עבודה שבלב גוף ומוח. ופעם התאוננה לפני שהיריד נפש בבוקר פלעגט איהר בעסער צי גראטן, בטח אח"כ שוב עלה לה כי את הטוב שבעבודתה לא ספרה. תמיד התגברה ע"ע שלא לכעוס. מדה טובה ממש אין להעריך. וכיון שידעה שמן כספי הבית א"א לה להשתיק את רצונה הגדול בצדקה וגמ"ח, לכן לותה גם על רבית והיתר עיסקא, והוסיפה על צדקותיה אשר נתנה מכספי הבית, עד שנשארתי עתה בעל חוב על איזה אלפים זהובים מזה. התקשרותה לישראל בכלל ולהידידים בפרט אין לשער, וכשהייתי בוויען עמה ונאנחה מגודל יסוריה אמרה כ'זאלל כאטש וויסען אז כ'קום אב פאר אלע יודען. זי'א שנחמה בזה א"ע שתכפר בשביל ישראל, ולא לחנם זעקו בכו וצעקו האברכים שלנו אחר מטתה. מאמע, דיא מאמע פן די חסידים איז אועק וכו'. בכלל היתה אשה מרוממה אשר הבריקה לכל עבר ופינה, מעבר מזה החסידים וכל ווארשא אומרים שהיתה מצוינה בין הצדקניות. ומעבר מזה גם המלומדים החפשים נתבטלו לפניה. הפרופסור בוויעץ התפלא על חכמתה וטוב טעמה. ובווארשא שאלנו ד"ר אמה חברה של צדקה היתה יותר קרובה לרוחה, כי רוצה הוא לנדב חמש מאות זהובים לטובת נשמתה לאיזה חברה של צדקה. התפל שבתפלים היתה היא עצמה בעיניה, תמיד דאגה לזה ולזה ולא לעצמה, ואם חייה נחלה מי מן החסידים ממש חלתה א"ע עליו ברוב התפילות וההשתדלות. דרכה היה לעמוד בהפרוזדור בכל ליל שבי'ק עד בוש ולשמוע את הח"ת שלנו. ועוד בחג שבועות הזה שביום א' הקודם לזה, כבר היתה קאנסאליע ע"ד מחלתה. פעלתי אצלה רק שבליל החג לא תעמוד וביום עמדה בב' הימים לשמוע דברי תורה. מן מחלתה ובפרט מימים האחרונים היו צריכים לכתוב הרבה אבל לא אוכל, רק זאת אספר לאבירם שב"ק יום פטירתה אמרה כהאב מורא כזאלל ענק נישט מאכין היינט קין פ'ערשטערטען שבת. איזה ימים מקודם תמכו אותה רק בזריקות עד שעלה כסף הזריקות למאה זהובים, כ"כ חלושה היתה. בשעה שתיים וחצי בשב"ק בצהרים, כמעט יצאה נשמתה וכבר היתה צעקה מכולם ועשו לה הידרי"ם שוב זריקות בלי מספר ושבה נפשה רק על רבע שעה בערך. תוכל לשער איזה חיים ופנים היה לה ברבע שעה זו והקשב ושמע, וברבע שעה זו אמרה געהט עסין סאיז שבת, כבה נרי ונרמס כל עצמי. ר, יוחנן בטח ראה את הנשמות גם אחר יציאתן מהגוף ומ"מ בכה על האי שופרא דבלי בעפרא. ומה אומר אני הן מר לי מר אבל לא מרירותי לבדה היא שמעיקה ולוחצת את לבי כ"כ רק היא איפוא העדינה ואיה הצדקת הטובה. צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. רצוני שילמדו גם בא"י אחריה משניות. כי אין תורה כתורת א"י. ואם תהיה בימים אלו במקומות הקדושים הזכר אותה שיסתירה בעל הרחמים בסתר כנפיו לעולמים וכו', הודיע זאת גם לידידנו החסיד המופלג ר' אבנר נ"י שילמוד משניות. גיסתי מרת חוהטשע שתליט"א מבקשת שנכתוב לה פרטים, אבל קשה לי לכן העתק לה מכתבי זה ושלח לה. ועתה הנני מברכך שתכתב ותחתם עם ב"ב בספר של צדיקים לאלתר לחיים טובים בישועה ברוחניות וגופניות. כ"ד ידידך הדד'ש קלונימוס קלמיש בהה"צ מוהר"א זצוק"ל.