אור ברסלב

דרך המלך· רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה

חגים

תורה

ראש השנה

פרק א

ראש השנה (תרפ"ו)

איתא בגמרא, ראש השנה (כט, ע"ב) יום טוב של ר"ה שחל בשבת וכו' אבל לא במדינה. ואמרו בגמ' מנה"מ וכו' כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה וכו', כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול. ונבין נא למה צותה התורה להזכיר בשבת את התרועה. וכן אנו מזכירים אותה בתפילתנו האם מצווים אנו בסוכות שחל להיות בשבת להזכיר את האתרוג וכו', וגם כמדומני שראיתי באיזה ספר שמקשה הלא פקוח נפש דוחה שבת והתקיעה היא לכפר עלינו למען נזכר לחיים, ואיך דוחים אותה מספק.

אמנם הפסוק אומר, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, שהסליחה היא כמו רפואה. מה הרפואה היא רק לאדם חי שנחלש לבד ולא שמת ח"ו, כן סליחה היא רק כל זמן שנפשו של האדם קיימת. משא"כ אם ח"ו כבר עזבה את חיות הקדושה שלה אין תרופה לה עד עת שיהיה תחיית המתים. ולא על מי שכבר איבד את כל נפשו כונתי. כי מי מכל איש ישראל אשר ישן שינת עולם. ולא יקום ויתנודד כשבגדיו כבר נשרפים. וחצי גופו כבר נכוה ח"ו. רק כונתי על כל ניצוץ וניצוץ מנשמת ישראל. כי תשובה היא להשיב את כל נפשו נפש הישראלי בבחי' שובה ישראל. את הישראל שלך שוב לה' ולא יחסר אף ניצוץ ממך. וכל שטות שעושה אף בלא חטא רק שכ"כ נכנס ונשקע בשטותיו עד שאבד בה חלק וניצוץ מנפשו לגמרי ח"ו, אז אין תשובתו שלימה. כי על כל ניצוץ מנשמתו נאמר הסולח וגו' הרופא, אם עוד הניצוץ חי בקדושה יש לו רפואה וסליחה. משא"כ ח"ו כנ"ל.

כי האיש הישראלי צריך להיות כמו שאמרו בגמ’ (קידושין מ' ע"ב) למה הצדיקים נמשלים לאילן שכולו עומד במקום טהרה. מחצה על מחצה ושתי רשויות. טהרה ולהיפך, זה אין בנמצא. רק טהרה בלבד יש. ובזה הישראלי נמצא כולו אף בגופו. אליהו אמר לבנ"י (מלכים א' י"ח) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' וגו' ואם הבעל וגו' אשר קשה לי תמיד איך העמיד את ב' הדרכים בחדא מתקלא. ובפרט לאותם שעבדו ע"ז. אבל אליהו אמר להם. מי שחושב שיש שתי סעיפים וב' דרכים. אף אם אינו עובד ע"ז ג"כ ניצוץ שתי רשויות הוא. ויכול להיות שגם זה רמזו לנו חז"ל, כי נודע שלא היה מקום פנוי לעמידת העולם. כי היה רק קדושה. ואיפה יעמדו עולמות אלו ובפרט עולם גשמי כזה. ועשה ד' מקום פנוי ע"י שסילק את האור לצדדין והמקום הזה שנעשה בו ההסתר נקרא טהירו, וכ"כ גדול ההסתר עד שכל עוה"ז יכול להמצא בו. נמצא שאף העולם החומרי אינו ח"ו דבר מעצמו רק מתת אלקים היא. ד' עשה הטהירא וההסתר. והישראלי צריך שלא לכנס בחשבונות. רק כה יאמר הלא גם ההסתר מתת אלקים הוא וצריך אני לדעת איך להתנהג במתנה שנתן לי המלך מלכו של עולם. שלא לפגמה ושלא להשתמש בה רק לצורך המלך. וכלי של מלך לא ישתמש בו הדיוט לצרכיו. ובפרט לצורך דברים נמוכים ח"ו. וזהו הרמז למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שעומד במקום טהרה שתמיד במחשבתם איך שהעוה"ז עומד במקום טהרה עלאה של בריאת העולם. וכל עצמות הגופניות מתת אלקים היא אשר צריכים להזהר בהם ולעבוד את ד' במתנה שנתן להם. ומחשבות אלו חוץ ממה שפועלים על עצמם להתאזר ולהתחזק בעבודה, עוד פועלים כי ע"י שבמחשבתם שאין דבר רק קדושה אז מחשבתם מועלת שגורמים עי"ז להכניס את כל עצמותם וכל חומריות העולם ששייך להם לקדושה. ולא יהיה מן סט"א ח"ו אף שם מק' נוגה ח"ו, וכמו שמפורש בהקדמת הזוה"ק י"ב ב' וכד יודע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא. אפי' ההיא סט"א יסתלק מעל עלמא, עכ"ל הק'. וממילא אף שח"ו נכשלים בדבר שטות וחומר רק חולה הנפש מיקרי ניצוץ נפשם, ולא מיתת הנפש. מפני שגם את כל חומר העולם שלהם הכניסו ג"כ לקדושה. משא"כ מי שאינו בבחי' זו של נמשלים בעוה"ז במקום טהרה. אף שאינו בבחי' להיפך. שאמרו חז"ל הרשעים נמשלים לאילן שכלו עומד במקום טומאה ר"ל, ולא נשתקע בהרע, רק שבדעתו סובר שהחומריות הוא דבר בפני עצמו ולא מתת אלקים ויכול להתנהג בו כמו עם דבר נמוך. אז חוץ מזה מה שמתנהג עם החומריות כתאותו, לא כמו הצדיקים שמתנהגים עמהם כמו עם מתת אלקים. אלא כיון שהוא חושבה לדבר בפני עצמו א"כ ח"ו שתי רשויות הוא. צד קדושה מד' ית'. וח"ו צד להיפך ח"ו. שאינו מד'. וכנ"ל שהפוסח על ב' סעיפים. הוא לאו דוקא מי שבחר לו את סעיף הלא טוב לבדו, רק כל מי שנדמה לו שיש ב' סעיפים. והוא האדם נמצא ביני וביני. בין הטוב והרע. זהו ח"ו ניצוץ ע"ז שמערב דבר זר לעולם. וממילא אם ח"ו נכשל בדבר תאוה אז חלק וניצוץ נשמתו ח"ו מתה, ולא חולה בבחי' הסולח הרופא. והישראלי צריך להיות בבחי' אילן שכולו עומד במקום טהרה, וכנ"ל פועל במחשבתו שמכניס כל חומריות העולם ששייך לו לקדושה.

והנה אנו מדברים כאן וכן במקום אחר, איך שמחשבת ודעת ישראל פועל שיהיה כן. למשל כאן שמכניס את העולם השייך לו לקדושה. ואם להיפך חושב אז פועל להיפך וכו'. וצריכים להבין איך פועל הדעת. ובאם יחשוב האדם על יום שהוא לילה וכו' האם נפעל בדעתו. הגם שבאמת אצל הצדיקים הגדולים כן הוא וכמו שאיתא בפרד"ס באיזה גוונים צריכים לאמר את השמות במחשבה. כפי הפעולות והישועות שרוצים להמשיך, אבל ע"ז אנו דנים למה הם פועלים במחשבתם. איזה מחשבה פועלת. ואיזה מחשבה נשארת מחשבה גרידא. אמנם מחשבה שתפעל. צריכה המחשבה בעצמה להיות עצם נברא. כמו מלאך נשמה וגוף קדוש. לא שהאדם לבדו נמצא והוא חושב, רק הנשמה בעצמה היא דבר הנמצאת. כי באמת מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית. כל עיקר התגלות הבריאה היא מה שפיזר ד' ניצוצות מחכמתו ית'. למשל האדם כשמכיר דבר זולתו לא את זולתו בלבד מכיר אלא אף את עצמו מכיר עי"ז שנתגלה הבעל מכיר. למשל וכעין דוגמא לזה יכולים לראות בירח ושמש, הירח יש לה עצם וברק. אבל לא הירח ולא הברק נתגלה לנו, רק אם הוא הירח עומד ממול השמש להשיג אורו, ואז אף שלנו מאיר אור השמש מ"מ נתגלה עתה עי"ז הבעל מכיר. הירח עם הברק. וכשמתרחקת מן השמש ואינה משגת את זולתו, היינו אור השמש, אז גם כל עצמותה נעלמת. אם חפץ האדם לדעת אם חכם הוא אזי צריך הוא להשיג שכל זולתו, ואם חפץ לדעת אם בעל רחמים הוא, יוכל לדעת אם מרגיש בצער זולתו. ואם לא ישיג את זולתו גם א"ע לא ישיג, אבל לא החכמה או הרחמנות בלבד נתגלה, רק הבעל חכמה, ועצם הנפש הבעלת רחמנות נתגלה, וכמו שאיתא בפרד"ס על כתר שהיא עצם בעל החכמה וכו'.

והנה כל הכרה היא אסיפת דברים זולתיים. כשיודע דבר אז נמצא עתה במוחו דבר זר. השכל שלא היה בו טרם השיג והבין. אבל איני מדבר עתה משכל בלבד. רק מן ההכרה. והכרה כוללת בתוכה ידיעה והרגשה. ויש מדרגות בהכרה. האדם הכרתו ממדריגה גבוהה בחי' דעת וחכמה. אבל גם לבהמה יש הכרה רק שהיא ממדריגה נמוכה. ואף להצומח, רק שהכרתו היא בחי' תרדמה ושינה. כי למשל מקיבת האדם ושאר בעלי חיים יש הכרה שבבוא אליה דבר מאכל תתעורר לעכלו, רק שהיא הכרה בלא ידיעה, כן אף הצומח הוא בעל הכרה זו, וכיון שהכרתה ממדריגה נמוכה בלא שום דעה. לכן אוספת בקרבה רק דברים פחותים בלתי בעלי דעה רק גשם בלבד. ובהמה שהכרתה ממדריגה יותר גבוה לכן אוספת בקרבה יותר רוחניות. בחי' רוח. והאדם שהכרתו בדעת ג"כ לכן אוסף דברים יותר רוחניים. וגם באדם יש מדרגות בהכרתו. ולפיהן אוסף בקרבו דברים רוחניים. והמדרש מרמז. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. ששאל ד' לכל אחד את דעתו איך להבראות. נמצא שדעתן קדמה לבריאתן ולפי דעתן נבראה עצמותן של כ"א. ולפי דברינו הנ"ל. לפי דעתן והכרתן עצם כזה נאסף אליהם.

היוצא לנו מדברינו שהדבר הניכר הוא גוף ויסוד להעצם ובעל המכיר אשר על ידו נתגלה. וכשאינו מכיר את זולתו. היינו את הדבר הניכר. אז גם עצמותו אינו מתגלה. וכנ"ל. לא שהחכמה היא כל עצם הדבר. רק כולם בחכמה עשית. החכמה שהיא דבוקה אל העצם היא ראשית ההתגלות. וכשהיא מתגלה גם העצם נגלה. והיא נתגלה ע"יגופה, ע"י דבר המכיר.

לכן מי שכל הכרתו. היינו הרגשה ודעת שלו, מכיר רק דברים נפסדים דברים גשמיים ודברי עולם אז כל עצמותו נפסד ואינו נשאר לחיי עוה"ב. כיון שכל עצמותו נתגלה כשהכיר את זולתו. וכשזולתו נפסד גם עצמותו נעלם ונפסד. משא"כ הישראלי שהכרתו בקדושה. נמצא שהקדושה הוא הלבוש והגוף של נפשו. אז נפשו קיימת לעד. כמו הלבוש והגוף שלהם שקיימים. וזה שאיתא בזוה"ק (ג' רכ"ב) שבעולם העליון הנשמה מתלבשת בלבושין שנעשו לה בעוה"ז ממצות כנ"ל בלא לבושין וגוף כלומר בלא דברים שנכרים נרגשים ונודעים. א"א שהנשמה בעצמה תתקיים. ורק בהמצות שהכרתו לא בלבד בעשיתה אלא שהכרתה גם עצמותה נתגלה וקיימת לעד לעוה"ב. כי הלבוש צריך להיות כפי העולם. בעוה"ז עולם העשיה צריך גם הלבוש להיות של עשיה, ע"י הכרתנו של דרמוטא שיש בנו. משא"כ בעוה"ב הלבוש הוא יותר זך. רק מהכרתנו של הדעת והרגשת הנפש שהרגשנו במצוות ותורה. לכן האיש הישראלי שבורא את עצמותו ע"י הכרה שבקדושה. נמצא שההכרה היא עצם קדוש. נמצא לעצמו. גוף קדוש ועצם קדוש בו. והעצם הזה והידיעה הזאת ביכולתה לפעול, והן המה כל המחשבות הגדולות שפועלות. שדברנו מקודם. אבל יש כמה פעמים שאף שהאיש יודע דבר שבקדושה. מ"מ לא הוליד עתה את עצמותו בזה. רק שמקודם הוליד חלק עצמותו ע"י ידיעה של דברים נפסדים. והבעל המכיר הזה שהוליד מקודם. יודע עתה את הדבר שבקדושה, וא"כ הידיעה היא רק גוף קדוש בלא נשמה ועצם קדוש. ואין הידיעה פועלת. כי אינו עצם קדוש נמצא לעצמו.

לכן הקפידו חז"ל תמיד על הראשית בהאיש הישראלי, תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה, ובכל יום ראשית דבורו יהי' תורה, ראשית חכמה יראת ד'. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. כדי שהעצם שלו יברא מקדושה ויהיה בריה רוחנית שלימה. גוף ונשמה קדושה, ולא יברא עצם נמוך ובעצם הזה יחשוב דברי תורה אשר אין לה קיום ח"ו. ולא בלבד מה שצריך להקדים את הקדושה, אלא אף בהכרת הקדושה בעצמה מרגיש האיש הישראלי בעצמו את ב' בחי' ההכרה, לפעמים מרגיש שנעשה לאיש אחר וכמו מלאך נתוסף בו. ומרגיש הוא איך שנתעלה ונתרומם מן הגוף. יש לו עונג עליון ומשתוקק ומתלהב לעלות השמימה אל ד'. והכרה זו יכול להשיג אף אחר דף גמרא של מודה במקצת. או המחליף פרה בחמור. ולהיפך. לפעמים אף אם מעיין בכל ספרי מוסר נשאר כמקדם כאבן שאין לו הופכין. קבוע בגשמיותו בלי שום הרגשת עליה. סיבת הדבר שבאמת לא נולד בו עתה עצמותו. העצם הקדוש. רק עם העצם שהוליד א"ע מקודם בדברים נבזים יודע. והדברים קדושים הם לבוש בלא עצם ונפש. אין לציין ולאמר הדבר אשר בה תלוי שתי ההכרות. כי תלוי בהכל. אם מקרב עצמו לתורה ולמצות בכל נפשו כיהודי. אז מוליד חלקי עצמותו עי"ז. ואם לאו הוא מבחי' הב' כנ"ל.

נחזור לענינינו, שהאיש הישראלי אף כשהוא בקדושה אל יהיה בחי' שתי הסעיפים והוא נמצא ביניהם. רק כולו עומד במקום טהרה. ועי"ז פועל שכל חומריותו לא יהיה אף מבחי' קליפת נוגה רק כולו מקדושה. ואף אם ח"ו נכשל לפעמים. מ"מ תמיד הוא תחת כנפי השכינה. ויכולים לפעול זאת במחשבה רק אם באמת נברא בקרבו מלאך ע"י ידיעתו והכרתו. משא"כ מי שנשאר בכבדות ובעצלות לא יפעל מאומה וח"ו הוא בחי' שתי סעיפים שהחומריות הוא חומריות מקליפת נוגה ויש עוד גרוע מזה ח"ו.

נחזור להנ"ל. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. שכפי דעתן כן כל עצם גופו. והדעת עם הדבר הנרגש הם גוף ונשמה שתלויים זה בזה. לכן האיש הישראלי צריך לדקדק על עצמו. שיהיה מבחי' נקיי הדעת. שיהיה דעתו וכל הכרתו נקיים וטהורים. כי כל עצמותו וגופו תלוים בזה. כי כמו שהאדם הגרוע. מכל דבר אף מדבר טוב מרגיש הרגשה לא טובהי כן צריך הישראלי להשיג הכרה טובה מכל דבר. ואם רואה איזה דבר לא טוב יצטער עליה. א"כ הרגיש הרגשה של צער מן הדבר לא טוב. שהיא הרגשה טובה. וזהו חומר התשובה. כי מכל חטא נשאר רושם לא טוב בגוף. וכ"ז שלא נמחק הרושם לא נגמרה תשובתו לגמרי. וע"ז הם הסגופים למחוק את רושם החטא מן הגוף. אבל הבעש"ט ז"ל גילה לנו את דרכו בקודש ע"י שמירת הדעת מההרגשה וההכרה. והדרך הזה יותר בטוח הוא. אבל לא קל הוא מן הראשון. בטוח הוא. כי לפי הנ"ל מה יועילו לו סגופיו אם אינו מרגיש בהם באמת צער על חטאיו. כי העיקר הוא אם הכרתו טובה. אז לדעתן נבראו. וכל גופו נברא מחדש, כמו שאנו רואים שמי שלומד תורה איזה שנים כל גופו נשתנה עד שחכמת אדם תאיר פניו. וכל כונת הסגופים ג"כ עיקרם הרגשת הצער היא. אבל לא קל שיתהפך הדעת וההרגשה תיכף בחוטא עד שבאמת יצטער מכל התנהגותו הלא טובה ואף אם רואה בכלל דבר לא טוב אף לא חטא של עצמו. רק הרע בעצמו מוליד הכרה זו של צער. ועי"ז נולד מחדש הבעל מכיר בחי' רוח חדש אתן בקרבכם. נמצא שע"י התשובה וההכרה של תשובה נולד עצם חדש של קדושה. וכפי הנ"ל. כל עצם שנולד ע"י ההכרה מוכרח לגוף ולמלבוש. היינו הדבר המכיר. ובלעדה אין לההתגלות שלו קיום. כמו שכל עצם הלבנה אינה מתגלה רק כשמכרת את זולתה אור השמש. לכן בהאיך אנפין יקום קדם מלכא בתשובתו. אם גופה מעבירה הוא. כי ע"י עבירה שהכיר ונצטער נולד עצמותו מחדש. והרי זה דומה לאדם שבא למלך לבקש על נפשו וכיון ששמע שצריכים לגהץ א"ע לפני המלך ניקה וטיהר את ראשו כחל ופירכס. וגופו השאיר כשהוא מגואל ומסואב עד שא"א לעמוד נגדו מן הריח רע שנודף ממנו, ואם יפרוש את גוף ולבוש העשיה של התשובה איך תתקיים.

לכן צוה לתקוע בשופר שהוא גנוחי גנח וילולי ילל, ובו יקבצו כל האנחות שהאיש ישראל נאנח בכל השנה. נפרדים הן מן גופם וחטאם. ונתלבשו בלבוש עשיה של תקיעת שופר: איודישער קרעכן איז אין הימעל זעהר טייער, אם בא מפנימיות הלב. רק שצריכים להשליך ממנו את הגוף המוציאו, אם יסודים או חטא, ובתקיעות שופר נאספים כל גניחות של כל השנה, גניחות טהורות בלא גופם, רק בגוף של מצות התקיעה. וזה הכל אם גם עתה גונח ומילל על כל מעשיו, לא דוקא החטאים אלא השטוחים והנמיכיות.

והפסוק מרמז. תקעו בחודש וכו' בכסה וכו' ודרשו חז"ל איזהו חג שהחדש נתכסה זה ר"ה. שזה קצת טעם ורמז לתקיעת שופר. ראה נא למה נעלמה הלבנה, מפני שנתפרשה מן הגוף שלה. אור השמש. לכן כשתשובתכם אנחתכם, תתפרש מן מעשה עבירות ג"כ תתבטל, ע"ז תקעו בשופר לאסוף ולקיים את כל צערכם שנצטערתם על כל הרע שנמצא בעולם וח"ו גם בכם. ובלבוש קדוש יעלו לפני אדון כל להמשיך לכם קדושה וישועה. אבל זה הכל בחול בימי המעשה אז גם התשובה צריכה להתלבש בלבוש עשיה כדי שתתקיים. משא"כ בשבת שהיא בחי' עוה"ב, בחי' מחשבה, אז די בזכרון תרועה. שתתלבש בזכרון ובמחשבה. אבל עכ"פ צריך להיות זכרון תרועה ולא כתיב זכרון תקיעה, כי התרועה היא המוחי גנח והילולי ילל. זאת תהיה בלבנו ובמחשבתנו ועי"ז תמשך ישועתנו. והבן.

פרק ב

ראש השנה

היום הרת עולם וכו' אם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים וכו'. למה לא כתוב תיבת אנחנו, כי לפי פשוט היה צריך לכתוב אם כבנים אנחנו וכו'.

אבל איתא בשער הגלגולים. שהאדם צריך לעסוק בעוה"ז בסתרי תורה בסוד עירוב. שהוא מלשין ערבון. שנותנים "האנד־געלד" דמי קדימה כשקונים דבר מה. כי עיקר לימוד זה הוא בעוה"ב. ומי לומד שם. מי שנתן ערבון בעוה"ז, לקנות את סתרי תורה. עכ"ל.

כי ד' ית' נתן את התורה לעמו ישראל. אבל התורה קדמה לעולם. וכשנבראו ישראל כבר היתה התורה נמצאת. נמצא שלא זו בלבד שנתן את התורה לישראל, אלא גם נתן את ישראל לתורה. כי כל דבר נמצא צריך לעבוד את ד'. אנחנו ישראל, מלאכים, שרפים חיות ואופני הקודש כולם עובדים את ד', ואף התורה עובדת אותו ית'. ישראל עובד את ד' בתורה. והתורה עובדת את ד' בישראל, בזה שמגלה את עצמה לישראל, אבל עבודת שנינו. היינו של ישראל והתורה, שאנחנו עובדים עם התורה והתורה עובדת עמנו. צריכה להיות בחי' קנין. כמו שאומרת המשנה (אבות ב. ז) קנה לו ד"ת וכו'. ובכל קנין צריכים ליתן זה לזה. ומה צריכים אנחנו לתת לתורה־את עצמנו. לא שאנו עומדים מחוצה לה ומביטים בתורה, רק שאת כל עצמותנו אנו נותנים לתורה, ואת כל נשמתנו אנו מכניסים בתורה. והעני בדעת שעומד בחוץ ורק מסתכל בתורה בעין שכלו בלבד תורתו נקראת ח"ו בחי' ספרים החיצונים, שהוא חוץ ממנה, והאיש הזה אינו מרגיש שום התפעלות והתלהבות של הקדושה והתורה, כי ההתלהבות וההתפעלות של הקדושה היא בחי' תענוג ג"ע ולהתענג בתענוג ג"ע צריכים להיות בג"ע ולא לעמוד חוץ ממנו. ובמה נותנים אנו את עצמנו לתורה, במה זוכים להיכנס בסתרי היכליה פנימה, בלימוד סתרי תורה כנ"ל בשם שער הגלגולים. שלימוד זה הוא בסוד ערבון. להיכנס לג"ע ללמוד שם כל סתרי אורייתא.

ומהו לימוד סתרי תורה. לא קבלה ורמזים בלבד. כי איך הם סתרי תורה אם כבר נדפסים בספרים קדושים לעיני כל. אבל לימוד סתרי אורייתא הוא המגלה בלימודו את נשמתו המוסתרת עתה. נפש הבהמית שבאדם מתגלה ופעולותיה נראות, אך הנשמה מוסתרת לא היא נראית בהתגלות ולא פעולותיה נראות. ומי שלומד בנשמתו ומגלה אותה. זהו לימוד סתרי אורייתא. בסוד ערבון. אף שלומד דיני מודה במקצת או שור שנגח את הפרה. ואף בתפלה עם כוונותיה וסודותיה איתא מהבעש"ט ז"ל. הן אמת שהכוונות והשמות הם מפתחות לשערי מעלה. אבל מה עושה הגנב שאין לו מפתח האם אינו פותח. ובמה הוא פותח בעבודה מוסתרת ובמס"נ שמוסר את נפשו עליה. איננו אומרים שאין צריכים ללמוד קבלה או הכוונות. כי כפי שנודע מהזוה"ק ומהאר"י ז"ל הם בחי' מחצדי חקלא שמקרבות הגאולה. אבל אין האיש פטור בלימוד זה עם דעתו בלבד. ויכול הוא ללמוד קבלה ולא ללמוד סתרי תורה. וכן אף מי שלא הגיע בדעתו לירד בעמקות הקבלה ולומד רק פשט התורה אינו יכול להיפטר ולאמר שמוחו אינו סובל את סתרי תורה. כי אף במודה במקצת כנ"ל ג"כ יכולים ללמוד את סתרי תורה. ע"י שמגלה את נשמתו המוסתרת והטמונה בקרבו.

נחזור לעניננו. שכמו שיש עבודת ישראל לד' כן יש עבודת התורה לד'. וגם העבודה הזאת תלויה בישראל שימסור לה את נפשו בסוד ערבון. והאיש הישראלי צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש הזה. ואף שעל עצמו אינו חס אם על עצמו היצה"ר מפתנו לאמור מה אני ומה עבודתי שתגרום כ"כ למעלה. וכל תנועה ומחשבה והרהור תבנה או תחריב עולמות. אבל מה אענה לעבודת התורה שאני מונע את עבודתה עבודת ד'. וזוהי מדת עניוות. כי באמת צריכים להיות שניהם באדם. עניוות וגיאות. הישראלי צריך להיות שפל רוח מאד. ומ"מ ויגבה לבו בדרכי ד'. ויחשוב בלבו איך שכל מעשיו חשובים לעילא עד שכל תנועה קלה פועלת במרום ואף מה שלא כתוב בפירוש בתורה. ואף בדברי הרשות. הריהו בונה או מחריב עולמות.

והיצה"ר עושה את שלו, אם יכול להביאו לידי גסות מביאו. ואם לאו מפתהו למה תרמה את עצמך. הלא ברגע הקודם אמרת בלבך שאתה אפס ואין. ואיך אתה מתגאה לאמור שכל מה שלמעלה. ממך הוא. ממך כל התיקונים ממך כל הצירופים וכו'. וא"כ ח"ו עשה מה שתעשה ואל תדקדק אחריך כי גם בשמים אין מדקדקין כ"כ אחריך. אבל לפי מה שדיברנו שניהם אמת. האדם יכול לחשוב לעצמו שהוא באמת אין ואפס ואם יאמר לו יצרו דא"כ עבודתך לא תעשה רושם. יענהו. הן אמת שעבודה שלי אינה עושה רושם אבל עבודת התורה שעובדת עמי. ואני החומר שלה לעבוד את ד'. זה עושה רושם, וא"כ בין כך ובין כך צריך אני לשמור את כל תנועותי ומחשבותי שיהיו לד'. הצמר כשהוא לעצמו אין חילוק אם יש לו קשרים וכמה קשרים. וכאשר נעשה חומר לבנ"י לעשות בו מצוה אזי כל קשר וגריל שלו עושה רושם. אם כך נעשה כשרה הציצית ובונה עולמות. ואם לאו ח"ו פסולה ומחריב עולמות. לכן גם האיש הישראלי אף אם הוא עניו ויודע שהוא אפס ואין. מ"מ צריך לשמור את עצמו מכל דבר במחשבה דיבור ומעשה שלו שיהיה לד' כנ"ל.

וזה מרמזת לנו המשנה (אבות ד. י) הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. מה ענין שפל רוח לבטלת מן התורה. ולא עוד אלא שהמשנה כותבת ו' שמוסיף על ענין ראשון. ואם בטלת וכו'. שנראה איך שדבר אחד הוא ממש. וביותר קשה על העונש שמאיימים בו את המבטל מתורה. שהרבה בטלים יש לו. הלא גם הוא בזה חפץ. כי מבטל הוא מעצמו מתורה. אבל להנ"ל מרמזת לנו המשנה הוי שפבןח בפני כל אדם. את חלק האדם שלך תוכל לבטל ולומר שאתה אפס ואין. ועבודתך מה היא ואם צדקת מה תתן לו, אבל מ"מ עבודתך תעבוד מפני עבודת התורה. משא"כ ואם בטלת מן התורה. אם מרגיש אתה בלבך עניוות גם ביחס לתורה ואתה מבטל עבודתה, באמרך ומה עבודת התורה חשובה עמי שפל ונבזה. אז זה הכלל תדע שהרבה בטלים יש לך. באם אין לך ביטול אחד שמבטל אותך בעצמך בלבד, רק יש לך הרבה בטלים שאתה מבטל בלבך אותך ואף את התורה, אז העניוות הזאת כנגדך היא ולא לטובתך, ואף ביטול שלך עצת היצה"ר הוא. אבל אם עמלת בתורה ואיך לך רק ביטול אחד שלך בלבד. אזי זהו ביטול ועניוות היצ"ט, ויש לך שכר הרבה.

נחזור לעניננו, שהשגת התורה היא בחי' קנין, כמאחז"ל קנה לו דברי תורה. וכפי מה שהאדם נותן לתורה כן התורה נותנת לו. ואם האדם נותן א"ע כולו לתורה זוכה לתורה של עוה"ב. שהתורה ניתנת לו ומוסרת לו צפונותיה בבחי' קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב, שיש לו כבר עתה חיי עוה"ב מלבד מה ששמור לו לאח"כ. כי עוה"ב הוא צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה וגם עתה כבר רואה הוא בסתרי תורה, ומה היא סתרי תורה. הא־ל מסתתר. שהסתתר בתורה בבחי' פקודי ד'. שהתורה נקראת פקודי מלשון פקדון שנפקד ונטמן בה ד' ית', וזאת היא הסתרי תורה שהתורה נותנת ומלמדת אותנו.

אבל מקודם צריכים אנחנו ללמוד סתרי תורה עם התורה. היינו ליתן א"ע לה וכפי שדיברנו לבוא לנתינת עצמו לתורה יכולים ע"י שמגלים בראשונה בתורה את נשמתנו המוסתרת. אבל מה היא הנתינה בעצמה שאנו נותנים א"ע להתורה אשר עי"ז התורה מגלה לנו את סתריה, היינו את הפקודי ד', כי למסור את נפשו בפועל הלא כל איש ישראל מוכן כפי הדין על איזה מצוה ובאיזה אופן שצריכים ומ"מ לא כולם רואים את הא־ל מסתתר שבתורה. ובפרט כי אנו מדברים במסי"נ בעבודה. שבחיינו נמסור את עצמנו לד' בעבודה. אבל לפי הנ"ל הוא ע"ד הפשוט כמו שדיברנו. כי מי שעובד בבחי' עבודתו של עצמו, קשה שלא תהיה בה שום פניה אם גשמית או רוחנית, היינו שיהיה לו ג"ע או שיתקרב לקדושה ויתענג ממנה. מפני שעבודתו עבודת עצמו הוא עובד. שהיא ישותו. אבל מי שמגלה את נשמתו בעבודה ובתורה. אז מגודל ההתלהבות לתורה ומפני שנשמתו שנתגלתה רואה את אור וגדלות התורה. היא מתבטלת לקדושת התורה ואין כוונתה לעבוד בשביל עבודתה רק בשביל עבודת התורה. ההתבטלות לפני התורה גדולה כ"כ עד שמוסר את כל נשמתו עליה ואינו מוצא א"ע מוכשר וחשוב להיות ראוי לעבוד את ד'. מה אני לעבוד את ד'. אני הנני רק החומר שתעבוד התורה עמי את ד' ית'. ואיש כזה יש לו יצ"ט גדול, התורה בעצמה היא היצ"ט שלו. כי היא חפצה לעבוד את ד'. ומה היא עבודתה לגלות לאיש ישראל את הפקודי ד' בכל מצוה וחלק התורה, והרצון הזה של התורה מעורר רצון פנימי באיש הישראלי שיתן ערבון להתורה כנ"ל ושיעבוד את ד' וילמוד תורה באופן הנ"ל, כלומר שיניח להתורה שתעבוד את ד'.

והגמרא מרמזת שאמר ד' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קדושין ל). אשר לכאורה קשה להבין הלא היצה"ר מפתה גם נגד התורה. ומה תועיל לו התורה אם אין היצה"ר מניח אותו לבוא אל התורה. אבל להנ"ל בראתי לו תורה תבלין. שמהתורה שופע יצ"ט ללבו של אדם. ואנו מבקשים ע"כ תורה הקדושה התחנני בבקשה שיהיה לישראל כ"ט ולא תהיה להם שום מניעה, כדי שתוכלי את לעבוד את ד' עמהם. אבל מתי צריכה התורה לעבוד עמהם את ד'. כשבנ"י הם בחי' בנים ואז רצון האב להתגלות ולהתראות עם הבן, והראיה הזו צריכה התורה לעשות שעבודתה היא שמגלית את הפקודי ד', את הא־ל מסתתר. לנו. משא"כ אם הם בחי' עבדים, שאין אז תשוקת ד' להתגלות לנו ח"ו, ונעשה ח"ו בחי' ואנכי הסתר אסתיר, ואז התורה ח"ו נפגמה כי אינה עובדת את ד'.

וד' אמר למש"ר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבנ"י וכו' אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' [שמות י"ט). אשר לכאורה קשה להבין מה ואתם. בשלמא אם עיקר הדיבור לא היה להם לישראל, אז אומרים אח"כ כשהדיבור הוא אליהם ואתם משא"כ כשכל הדיבור בעבורם מהו ואתם. אבל להנ"ל. רמז ד' לישראל, אם שמוע תשמעו בקולי אז ושמרתם את בריתי. אתם שומרים את התורה שתהיה שלמה ולא תיפגם בעבודתה, כי התורה נקראת ברית. מלשון אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי שנדרש על התורה. אבל זה הכל אם והייתם לי סגולה מכל העמים. כפרש"י אוצר חביב. שתהיו חביבים לי כבחי' הבן החביב שתשוקת אביו להתגלות אליו ולהתראות עמו. ולא שתהיה זאת עבודת התורה בעצמה ורק היא תתעלה עי"ז, רק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים גם אתם תתקדשו עי"ז.

ואיך נעשים בחי' בן ולא עבד. הכל חוזר לראשון, וכמו שאיתא בזוה"ק ובת"ז הק' כהאי ברא דמשתדל בתר אבוי ואמוי ומבקש למנדע יתיה. סימן של הבן הוא כשרוצה ומשתוקק לראות את אביו, והרצון הזה מעורר רצון באביו להתגלות לו, ומאין בא רצון פנימי של הבן לראות את אביו מפני שהבן ממוח האב כנודע, לכן כל עצמותו משתוקקת לאביו.

והנה בר"ה היתה בריאת העולם. אבל חד אמר בניסן נברא העולם, וחד אמר בתשרי נברא העולם (ר"ה י..יא). ואיתא בתוספות כ"ז. ד"ה כמאן מצלינן שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי בניסן היה הלידה בפועל ובתשרי רק במחשבה בחי' הריון. בחי' היום הרת עולם. נמצא דבר"ה נתגלתה המחשבה, ומה היתה המחשבה. ישראל שעלו במחשבה. לכן לפי"ז בר"ה נתגלתה מחשבתו ית'. דהיינו עם ישראל האדוקים במחשבה זו. ולכן אז היא עת התעוררות בכל איש ישראל לחפש בגנזי דמלכא ולמצוא את אבינו המלך, ועי"ז אנו בחי' בן, וממילא רצון ד' להתראות אלינו ע"י התורה ותפילה, והתורה מקבלת את החוב שלה לעבוד את ד', שהיא לגלות את הא־ל מסתתר לישראל. והתורה מוכרחת לבקש רחמים בעדנו כנ"ל תורה הקדושה התחנני בבקשה. כדי שתוכל לעבוד את ד' אשר לכך נוצרה, כי אנו עתה בחי' בן כנ"ל.

נמצא שמי שהוא בחי' בן זוכה בדין כיון שהתורה מבקשת בעדו. ובר"ה יש לנו היכולת להיעשות בחי' בן מפני שהיא זמן התגלות המחשבה של האב עם הבן האדוק בו, ולכן ע"ז בעצמו הוא דין. אם אנו בחי' בן או ח"ו בחי' עבד.

וזהו היום הרת עולם יען שאז המחשבה נתגלתה בבחי' הריון. לכן היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. ומהו המשפט. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, שקשה לזכות בדין מפני שאין התורה מבקשת כנ"ל. אבל עינינו לך תלויות שאתה תוציא כאור משפטינו וכו'. ועוד יכול להיות אף אם אנו היינו עד עתה בחי' עבדים ולא השתדלנו לחפש בגנזי דמלכא ולראות את המלך. אבל לא אבדנו מכל ח"ו את עינינו לראות אותך רק עינינו לך לראות אותך תלויות כי בינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ (ר"ה טז). וזה עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. שלע"ע תושיענו עם כ"ט על חשבון הזה ונוכל לעבוד אותך מתוך כ"ט ולראותך, ונהיה בחי' בן. וק"ל.

פרק ג

ראש השנה

קולי שמעת וכו'.

ונבין נא אם הפשט על העבר בלבד ששמע ד', למה כתיב על העבר לשון קול ועל תפילה זו שמבקשים לעתיד רוחתי שועתי, ולא ג"כ קול. וכן הא שאיתא בספה"ק, הא דבשבת של ר"ה אין תוקעין משום גזרה, אבל השופר הוא לזכותנו במשפט ובמה נזכה בשבת בלא שופר.

איתא במדרש עה"פ (יואל ב) וד' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכו' וד' נתן קולו לפני חילו בר"ה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. בבריאת העולם היה דיבור. בדבר ד' שמים נעשו. ובקבה"ת חוץ מהדיבור וידבר אלקים וכו' היה ג"כ קול, ועיקר היראה השיגו ישראל מהקול. כמו שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלקינו וכו'. והיא השלימה את בריאת העולם. כי אי יראת ד' אין ואי לא לא (שבת לא). לכן בר"ה שצריכים לשוב לד'. ומי ששב רק שבשעה שיהיה בבהמ"ד בתורה ותפילה רק אז בלבד יעבוד את ד', לא עשה ולא כלום. כי עיקר התשובה היא באותו מקום ובאותו זמן, היינו שגם כשנהיה בעולם בכל השנה נהיה עבדי ד' ונלך בדרכיו, לכן ביום בריאת העולם וד' נתן קולו לפני חילו קול של קבה"ת. ויראה נתוסף לנו שנירא את ד' יותר. ולא בשעה זו בלבד. רק גם איך שנהיה בעולם נירא אותו ית' ונעבדהו. ור"ה לא יום תשובה בלבד הוא רק גם יום היראה. שמוסיפים עתה כ"כ עד שגם בכל השנה תתפשט יראה זו של ר"ה. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה אבל לא יראה מעונש שמאיים עלינו ח"ו בעונשים ובגלל זה נפחדהו. כי אנו צריכים להיות בטוחים בד' שיוציא לצדק דיננו. וע"ז מתעטפים לבנים וכו' כדאיתא בש"ע א"ח. רק יראה של קבה"ת, יראה מזה שהוא ית' מתגלה יותר לנו

אדה"ר וחוה כששמעו את קול ד' בגן החביאו א"ע. וכן רצו ישראל לעשות בקבה"ת וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואמר להם מש"ר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ופרש"י להרים אתכם. בקבה"ת נעשו ישראל בנים למקום, והאב כשמטיל אימה על הבנים לא לרחקם ח"ו כונתו. רק גם להרים אותם אליו. וגם הבנים ביראתם לא יתרחקו ולא יטמינו א"ע רק עוד יותר יתקרבו ויכניסו א"ע תחת כנפי אביהם. ואפילו כשיראים מחטאיהם ג"כ יתקרבו וישליכו א"ע לפני אביהם. לאמר חטאנו עזור נא לכבס אותנו. הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני (תהלים נ"א). אבל לא ע"י יסורים וחליים רעים.

כשבאים ימים הנוראים. שכל הבריאה מן התולעת אשר מתחת לארץ ועד המלאכים אשר בשמים יחפזון. והאיש ישראל כלו מזדעזע מאימה ואינו יודע על מה לצעוק. אם על צרותיו המרובים שאינו רואה מבוא איך ימשך הדבר הלאה, או על עזיבת נפשו, ואיך יצעק על מצב גופו ודאגותיו אם עברה השנה הזאת ואינו רואה מה עשה בה. ובמה עבד את ד'. ואלו הביט בנפשו עתה איך תוארה מן מחשבותיו רצונותיו ומעשיו של כל השנה היה נופל על פניו ארצה. אבל הגמרא (ברכות ג') אומרת א"ר יצחק ב"ש משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי וכו' והגליתים לבין אוה"ע. היינו שעל שניהם יחד ד' שואג. על עונותיהם ועל שגלו שהיא צרותיהם. כי שני דברים הללו מצירים כביכול למעלה. ועל שניהם ד' שאג ישאג. וגם איש הישראלי. רק כשנטרד בצרכיו. או בשעה שכאבי גופניותו חזקים מרגיש רק את כאביו הגופנים. אבל כשנותן לב למצב נפשו בעוה"ז. ימיו קצרים שבעים ושמונים שנה. ועולם הנשמות הוא הנצח שלו. וכל הנצחיות תלויה באותם ימים הקצרים של עוה"ז. בשעה אחת של עוה"ז תלויות כמה מאות שנים של עולם הנצחי, ומה עשה בשעה זו או זו, ומה יהיה באותן מאות שנים אלו למעלה, אף בכל יום הזה אף בשבוע גם בשנה זו ובכל שנותיו איך תיקן איך טיהר א"ע בהם, ממש ימרט את שערות ראשו.

וכשימי ראש השנה באים. בא האיש בלב מלא דאגה משניהם. מגופו ומנפשו, רק שזה החילוק שבצרת נפשו הוא הגורם על שהתנהג כך. הן אמת שהטרדות הדאגות וצרות ישראל הם גורמים הרבה להתרחקותנו. אבל מ"מ ד' ית' אינו מנסה את האיש יותר מכפי יכולת האיש לעמוד בהם. ומי שחושב שצדיק הוא ומבקש לו תרוצים והצטדקאות על כל מעשיו. עליו אומר הפסוק הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ובימים אלו צועק האיש ביותר לד' אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני, וכיון שהאיש ישראל רוצה באמת לעבוד את ד' א"כ מה חסר לו.שמעתה יעבוד את ד', ב' דברים חסרים לו, ישועה מן צרותיו, וגם תוספת יראת ד' שיתחזק יותר בעבודה. לא יראה מאיום. כדרך שמאיימים ח"ו את הגזלנים והרוצחים השפלים השואפים באמת לגזול ולרצוח. כי אין רצוננו ח"ו להרע, וכל שמץ התרחקות ח"ו נוגע לנפשנו, וגם אין לנו כח לאיום יותר קשה. רק תוספת יראה מאהבה. וזהו אפשר רמז הגמרא שהקב"ה שואג כארי דוקא. פשוט מפני שקולו גדול. אבל גם להנ"ל. כי הפסוק אומר הישאג אריה ביער וטרף אין לו, היינו שהאריה אינו שואג לטרוף ולבצע את כעסו. רק בשעה שכבר יש לו טרף משמחת גבורתו אחר ששכך כעסו שואג. והנה הגמרא (קדושין ל"א. ע"ב) שואלת מזמור לאסף קינה לאסף מבעי ליה. ומשני ששפך חמתו על עצים ואבנים. היינו ששכך כעסו בעצמו כביכול שהחריב את ביתו. לכן בג' משמורות הלילה הקב"ה שואג כארי. והשל"ה הק' מביא סימן אריה שאג מי לא יירא. ר"ת אריה. אלול ר"ה יוה"כ הושענא רבא. ומדרש הנ"ל. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה. הן יראה נתוסף בימים אלו משאגת ד' במרום. אבל לא יראה של כעס ואיום ח"ו רק כאריה שכבר שכך כעסו ואצלו ית' שכך חמתו כביכול בעצמו כדי שלא להרע לישראל.

יראה של אהבה האיש ישראל משיג בקרבו בימים אלו. ובמה נתלבש קול ד' בימים אלו. בקול ישראל, בתפלתו. וד' נתן קולו וכו' בר"ה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. שבקול ישראל קול ד' נשמע. ובימים אלו האיש צועק יותר בתפילותיו. וכל דברי קדושה הם ברעש. וזה הדיוק שעל כל משמר אומרת הגמרא הקב"ה שואג. ובשעה שהתפלל רבי יוסי (ברכות ג') וכן הא שאמר לו אליהו ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות וכו' אף שג"כ אותן הדברים אומר הקב"ה כמו בג' משמורות, מ"מ לא אמרו שישאג כנ"ל, מפני שבשעת התפלה שישראל צועקים בתפילה וקול ד' בהם נתלבש. והרי הוא כמו כל דברים רוחניים שמתעלמים כשמתלבשים בלבוש, והאיש ישראל בקולו בתפלתו. ובפרט בימים אלו שד' נתן קולו בר"ה ע"י ישראל. נתוסף לו יראה, כי הוא ית' ישאג כאריה בו, ואריה שאג מי לא יירא. והסימן אם פעלה תפלתו במרום אם אצלו פעלה לעורר אותו ביראת ד'.

והנה כשבאנו עתה לשוב לתקן את פגמנו ולכבס אותנו לטהר לפני ד'. צריכים לדעת לתקן את שורש הפגם, כדי שנוכל לתקן. שלא נפגום יותר ח"ו ושמעתה נהיה עבדים ובנים תמימים לד' ית'. ושורש כל הפגמים הוא מחטא עץ הדעת טוב ורע, ובפרט שלפי דעה אחת במדרש, הדין בר"ה נקבע מפני שיצא אדה"ר אז בדימוס בפטור. לא שכל אחד יתקן את כל הפגם של עץ הדעת כוונתנו. שזה יהיה רק לעתיד, אבל החלק שמתקן האיש בקרבו צריך לתקן בשורש אותו החלק, כמו מי שיש לו מדה רעה של כעס והסבה היא בגלל ששותה הרבה משקאות המשכרים אז אף אם לא מסיר את כל כעסו מעליו מ"מ צריך לתקן את שורש פגמו. ולא במדת כעסו יתחיל. רק במדה המגונה של שתייתו יתחיל. כן צריכים להסתכל בשורש כל הפגמים. שהוא עץ הדעת טו"ר. וצריכים להבין, בשלמא ידיעת הרע רואים אשר פעל עץ הדעת, אבל ידיעת הטוב מה פעל. כלומר איזה ידיעה טובה פעל עץ הדעת, ואם הפשט עץ הדעת טו"ר כפשוטו לבד להבחין בין טוב לרע. האם לא ידע קודם שאכל להבחין בין טוב לרע. לפי ענין עבודה אפשר, כי איתא בספרי כ"ק אא"מ הק' זצוקללה"ה (בשם רבינו הק' מוה"ר רבי מנחם מנדל מרמינוב זצללה"ה) על וישלח אברהם את ידו, שכיון שבאמת רצון ד' היה שלא ישחטהו לכן לא רצתה היד לשחטו, והוצרך א"א לשלחה בע"כ מפני שהוא שמע מד' לשחטו ע"ש. והנה זאת היא מדרגה גדולה מאד מפני שאברהם אבינו שמע בפירוש שד' צוה לשחטו ומ"מ תרגיש היד להיפך, את שהוא באמת רצון ד'. אבל כשאינו שומע את ההיפך ואבריו מרגישים את רצון ד', מדרגה זו יש לכל ישראל, רק לאחד יותר ולאחד פחות. כי איתא מהאר"י זצ"ל שמי שבאה לו בכיה בלא סבה בימים אלו סימן הוא שדנין אותו במרום, היינו שלבו הרגיש עתה מה נעשה בשמים. אבל זהו רק בדבר מועט כזה, וגם בדבר שנוגע לו ולדינו בחי' לב יודע מרת נפשו, וכדי שירגיש יותר את אשר נעשה במרום ואת רצון ד' תלוי כבר בתיקון עצמותו והתקרבותו לד'.

והתחלת עבודת הרגשה זו אינה בדבר שאינו יודע אם מצוה היא, או בכלל כשאין דעתו עמו, שבשעה זו ירגיש שרצון ד' הוא. רק יתחיל בדבר שיודע שמצוה היא, יודע הוא שצריך עתה להתפלל אבל לא בלבד שלא תהיה תפילתו קבע וכחוב להתפטר ממנה. וגם לא יתפלל מפני שיודע בלבד שצריך להתפלל. אך גם ירגיש תשוקה להתפלל ותשוקה זו היא הרגשת רצון ד'. וכן בכל המצות. וזה עץ הדעת טו"ר. גם הדעת טוב פגם הוא. שאינו מרגיש מאומה את רצון ד'. רק מפני הדעת בלבד עושה. האב עם בנו כ"א עושה לשם השני לא רק מפני שמבין בלבד שצריך לעשות. רק שעושים מעצמם מאהבתם ומהתקשרותם זל"ז, ואם עושים רק ע"י ידיעה סימן התרחקות הוא.

והנה כל עשיה שעושה האיש מתוך רצונו וכוונתו. אז העשיה היא לבוש שהוא כולו עם כונתו ורצונו מתלבשים בה עד שהלבוש עצם ממנו הוא. וכמו הגוף שהוא לבוש הנפש ולא דבר נפרד ממנה, רק חלק הנפש שנתגשם עד שנעשה גוף. כן גם הוא פנימיותו רצונו ומחשבתו נתרקמו ונתגשמו עד שנעשה מהם עשיה זו. משא"כ כשאינו עושה מפנימיותו רק מפני שמבין לבד. אז לבוש העשיה נפרד ממנו כמו מלבוש נפרד שמלבישים לגופו.

והנה אומרים בפתח אליהו ולבושין תקינת להון, שכל העולמות לבושים שהארת ד' מתלבשת בהון. רק שהיא בחי' לבושיה מניה וביה כהדין קמצא. כנודע. חוץ מזה שלמעלה אין שייך פירוד והרכבה גם לשכל פשוט הוא כנ"ל, מפני שהוא ית' בדעתו ורצונו הפשוט ברא את העולמות, א"כ בעשיית העולמות נתלבשה הארתו ית' בלא פרוד רק מניה וביה. והעשיה היא התגלות הארתו ית' דעתו ורצונו. וכיון שהלבושים תלוים במעשה ישראל ועבודתם ולבושים דלבישת בצפרא לא לבישת ברמשא כנודע (תיקוני זוהר כ"א). לכן אם איש הישראלי עושה התורה ומצות מפני שרצון ד' ואור קדושתו אשר בקרבו מושך אותו, ועשיתו זו לבוש נפשו לבוש שאינו נפרד. גם במרום לא נעשה פגם כלבושין רק לבושיה מניה וביה כעין גוף כנ"ל. משא"כ כשעושה רק בחי' עץ הדעת טוב. מפני שיודע לבד. אז עשיה שלו את המצות כלבוש נפרד. לא כגוף. קודם חטא עץ הדעת היה רק גופם לבושם. ואח"כ שרק בשכל עשו, הוצרכו ללבוש נפרד, וגם למעלה נגע בלבושין הפגם.

ובזה אפשר להבין רמז הגמרא ברכות פרק אין עומדין (לב, א) עה"פ ועתה הניחה לי, אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. כי מש"ר אמר אז אם אין פניך הולכים וכו' לא מחילת עון וישארו רחוקים רק שלא יענישם בלבד. רק שיתקרבו שוב לד' כמו מקודם וידור ד' בכל לב ונפש ישראל כמו שהיה. וע"ז כביכול תפס וכו' בבגדו. שבאם לא יהיו שוב מלאים קדושה וכל מעשיהם יהיה מהתעוררות קדושה אשר בהם. ח"ו מגיע הפגם גם בבחי' לבושין של מעלה.

לכן עתה בר"ה כשבאנו לכבס את עצמינו. לא כדי להתפטר בלבד. רק גם לתקן הפגם של עץ הדעת טוב ג"כ באנו, והכל יעשה מקרבנו ומקדושתו ית' אשר בנו. אשר זאת היא הפשטות ותמימות ישראל, לא בחכמות ולא בעץ הדעת טו"ר, רק קדושת ד' אשר בקרבנו עושה, אז וד' נתן קולו וכו' בר"ה, ואיך נשמע קולו, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. בתוך ישראל קול ד' נשמע. לא בסתר לבם לבד, רק הצעקות וקולות של ישראל בתפילה ושופר קול ד' הוא. וזה שמתפללים קולי שמעת, הקול שלי בטח שמעת כיון שקולך הוא וכך הוא הדין השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך (ברכות יג, א) רק מתפללים אל תעלם גם לרוחתי לשועתי, גם הדיבורים שאני מדבר מצרכי צרכי הגוף והנפש שזה שלי, ג"כ תשמע.

לכן ברה"ש שחל בחול ישנם התקיעות שהם קול לבד בלא דיבור, קול ד', להעלות גם דבורי התפילה לד', בבחי' קולי שמעת הקול לבד לכן אל תעלם אזנך גם לרוחתי לשועתי. אבל בשבת שהכל קודש גם הדיבור, ודבר דבר וכו' מפני שהדבור ג"כ קודש, לכן גם הדיבור בלבד של ישראל ג"כ דבר ד' הוא, כלומר אין תוקעין פשוט כמו שאומרת הגמרא שלא יעביר ד' אמות ברה"ר. ולכן במקדש שאין שם שבות תוקעין, אבל גם עתה אנו זוכים לפני ד' בלא התקיעות מפני שגם הדיבור דבר ד', וד' שומע אותנו ומזכה אותנו.

מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה.

כי איתא מתלמידי הבעש"ט ז"ל, על הפסוק מלאה הארץ קנינך שאנו אומרים לד' ית', שבכל דבר מן העולם יכולים לקנות את ד' עכלה"ק. וזהו אצל כל איש ישראל, רק כל אחד לפי מצבו קונה את ד' ע"י דברי העולם, למשל האדם שהוא רעב ובאכילתו שבה אליו נפשו. אז אם יתבונן האדם אף מעט. מה היא פעולת התבואה והמאכל בעולם, ולמה נמצאת, אין לה שום תכלית אחר רק להשיב את נפשו או נפש שאר אדם, ורואה בזה את מפעלות ד' ית', איך שברא כל דבר בחכמה, וזוכר את טובת ד' אשר עליו שברא בריאות רק בשבילו כדי שיכנס לסעודה מיד כדאיתא במדרש. וכשהאדם אוכל לשם ד', אז באכילה עצמה ובחלק הקדושה אשר במאכל שבא עתה בקרבו נתוסף לו קדושה ובפרט מי שיודע לכוון כוונות אכילה. כי כל אחד לפי מצבו יכול למצא בספ"ק כוונות על כל דבר אף בדרך הפשוט. ואין קושי עבודת הכוונות, הכוונות עצמם. כי כמו בפשט, יש למוד לפני הלמדן, ואף לפני ילד שמתחיל גמרא כן בענין הכוונות רק כל הקושי להאדם הוא שיהיה דעתו ולבו קשור תמיד לקדושה.

ומי שמרגיל את עצמו כך מוסיף בכל דבר אכילה קדושה, וכמו שאמר רבא לר"נ (ב"ק עב) והאי דלא אמינא לך באורתא. דלא אכלנא בשרא דתורא, וע"י שאכל בשר שור נתוסף לו קדושה ודעת התורה שלא היה לו בערב. כי באמת יש הרבה בחינות בקדושה שצריך האדם להשיג ולקבל בכל עת ועונה, אבל יען שהאדם הוא בגוף ונמצא בעולם עשיה. לכן מוכרח לקבל זאת ע"י גוף. ע"י הלחם וכדומה, ולא דוקא ע"י אכילה, רק כל שאר דבר. (היתר חסר וחבל על דאבדין).

עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר זמרו אלקים זמרו.

איתא בזוה"ק תרומה קכ"ח ע"ב על הפסוקים. לך אמר לבי, צור לבבי. וטוב לב, מטוב לבי. כולהו בקב"ה קאמר (היינו שכל האמור בפסוקים אלו בקב"ה אמר) אוף הכא אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח, ולא באתר אחרא, ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה. כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה. ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' ע"ש.

הזוה"ק אומר שאת ד' אלקי ישראל אין סוף ואין תכלית יכולים למצוא בלב הישראלי, והסימן שד' שוכן באיש הזה הוא אם רצונו של האיש הזה לרדוף ולהשיג את הקב"ה בלבו ונפשו. ומי הוא איש הישראלי שלא יהיה רצונו ותשוקתו חזקים אל הקב"ה, כי אם מה רוצה הישראלי, האם להיות מוטרד בשוק עם האברים וכל פסולת רוצה. או לשבת בבהמ"ד ושטיבל בתורה ותפילה לפני ד'. וכן האם רוצה בחורבן בית ד' חילול שם ד' ושם ישראל. או כל תשוקתו יומם ולילה הוא שיתגדל ויתקדש שמיה רבה. ושם ישראל המוסרים עצמם על קדושת שמו ית' סוף כל סוף לא יסתכן ולא יתבזה כ"כ עוד. כל חיי ישראל מלאים תשוקה זו, והרבה אנשים ישנם שנלאו מרוב התשוקה והתקוה לזה. וחושב אני שהרבה אנשים ישנם שאינם יכולים לעורר א"ע בתפילה ועבודה לא מפני שנמוכים הם. רק מפני שנלאו ונחלה נפשם והיא שוכבת וקשה לה לקום בתפילה והתעוררות.

יש מי שכל תשוקתו היתה שמיד יאיר ד' את הודו בארץ וגם ישראל יושעו, ובכל יום ויום אומר היום או מחר בטח כבר יושיע ד' א"ע כביכול ואותנו. וישנם אנשים שיודעים שהארת פנים זו היא בחי' הגאולה, והקץ נסתר, והוא ית' הוא היודע מתי לגאלנו, אבל מקוה הוא שעכ"פ בגלות נושע ולא יתרבו כ"כ צרותינו עד שיקשה כ"כ לנו לעבוד אותו ית'. ולא זו בלבד אלא שהלב והמוח נעשים מטומטמים, ומקוה שד' יאיר את עיניהם ולבם של ישראל בקדושתו וכ"א יראה לפי מצבו את ההדור נאה. ומקוה איש זה לבוא אל בחי' זו וזה אל בחי' אחרת, אבל הכל נסתר ותשוקתו לא באה ולפעמים נדמה לו שעוד נופל הוא מכפי שהיה בימים הראשונים, ודומה האיש הזה למי שרץ בתשוקה רבה לבוא אל איזה מקום ונפגע בכותל, שככל שתשוקתו יותר גדולה יותר נופל ומתרוצץ הוא ר"ל. נפשי חולת אהבתך. אנא א־ל רפא נא לה וכו' אז תתחזק ותתרפא וכו'. שע"פ פשוטו הוא שכ"כ אהבתה רבה עד שקשה לה לנשאה. ונחלה. ובחולי זו לא נחלשה האהבה, רק עוד מתגברת ומבקש רפא וכו' בהראות. ובזה תתחזק וכו'. אבל זאת היא לצדיקים שכ"כ לבם בוער לד' עד שחולת אהבה הם. ולכל איש פשוט כמה שתהיה אהבתו. מכיון שאינו הולך הלאה ואינו עולה בה לכן נחלה מזה. אנא וכו' בהראות לה נועם זיוך. שבשעה שמרגשת מעט מנועם זיוך ומתעוררת בתשוקה אז תתחזק וכו' גם זאת מהבקשה רפא נא לה שתתחזק נפשי, כי היא עיקר מחלתה שנפלה וקשה לה להתחזק. וזה הסימן באיש. אם כשמרגיש עצמו בנפילה ואינו יכול לעורר א"ע. דואג ומיצר לו ולפעמים אף בוכה מי יודע אם אין זאת מפני שהשליך ד' אותי מעל פניו, סימן הוא שאין זאת השלכה ח"ו רק חולת אהבה כנ"ל מפני שאינו עולה אל אשר חשב. ואם ח"ו אינו דואג ולא מיצר לו או שמסתפק באנחה משפה ולחוץ ח"ו סימן התרחקות הוא.

איתא בזוה"ק ומובא בר"ח שעה"ק פ"א. לית קדושא לעילא אלא אי אית קדושה לתתא. (ג צג) עכלה"ק. א"כ לא את עצמנו לבד צריכים אנו לקדש בתשובתנו רק גם את העולמות אף העליונים. לכן זה החילוק בין תשובה מחטאים בלבד לבין תשובה יתירה לקדש א"ע ואת העולמות. ר"א ב"ד שביקש שמים וארץ בקשו עלי רחמים (ע"ז יז) לא רצו, מפני שזה היה טרם ששב. היינו בראשית תשובתו שעוד היה צריך לנקות עצמו מהחטאים ולא יגיע טובה להם, ואמרו שצריכים לבקש ע"ע. כיון שמתשובתו לא יגיע להם. משא"כ כשאיש ישראל מרבה בתשובה לקדש עצמו שכל העולמות מתוספים בקדושה עי"ז. כולם עוזרים לו. להאיש קשה להבין איך אפשר לו להוסיף קדושה גם בעולמות העליונים. אבל הדבר הוא להיפך. האיש ישראל עיקרו ושרשו במרום. וכל מעשיו פועלים במרום ושם במקום קדושה שאין רע אין קשה כ"כ להרבות קדושה. ובכל מצוה שעושה ובדברי קדושה שמדבר נתמלאו עולמות העליונים בקדושה. רק את עוה"ז הגשמי קשה לקדש. אבל לא שהאיש בן חורין מלקדש גם את עוה"ז. ודי לו הקדושה שמוסיף במרום, כי כשמקדשים את שמו ית' אין אומרים קדוש לעילא לבד רק גם לתתא. את הכל ברא ד' לעבדו. והפסוק אומר כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וכו' והיה מחנך קדוש. בב' דברים צריכם לעבדו ית', באחרי ד' אלקיכם תלכון. שאנו נלך אחריו ית', וגם שד' הולך אצלנו מתהלך בקרב מחנך. ואז כשגם הלתתא מתקדש והיה מחנך קדוש. כי כמו שא"א לשום נברא להשיג אותו ית' כך א"א להשיג במה לעבדו ית'. לכן אל יאמר האיש רק בדברים עליונים אפשר לעבדו ולקדשו. ולא בדברי עוה"ז. כי רק מי שחושב שהכל ח"ו שכל אומר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, והאיש ישראל שיודע שהוא ית' לית מחשבה תפיסה ביה כלל יודע שא"א להשיג ולהבחין במה לעבדו ובמה לא. ובכל דבר צריכים לעבדו, ולפעמים עבודה שנראה אצל האיש כרחוקה או שהוא במצב שפל עתה ורחוק. יכולה לעלות ולהעלות את האיש יותר משאר העבודות. בכל דבר ובכל זמן בכל דבר עבודה שבא לידו צריך הוא לעבוד את ד'.

למשל לפעמים חושב האיש מה טוב היה באם היה לנו קרבנות. בהם לא הייתי משגיח על כל מצב, ותמיד הייתי מתחזק כ"כ לעבוד בהם את ד' בכל כוחי ויותר מכוחי ואת כל נפשי הייתי מגלה, היש לשער קרבן ריח ניחוח לד'. והן אמת שצריך כאו"א לדאוג מאד על החורבן ועל ההסתר הנורא, אבל בגלל זה לא יתרשל מעבודתו, כי אם באמת רוצה הוא לעבוד את ד' יש לו עבודה שהיא עוד גדולה מן הקרבנות והיא התפילה כמו שאומרת הגמרא ברכות (פרק ה') גדולה תפילה מן הקרבנות. ואדרבה בזה יחזק האיש עצמו בתפילה. ויצייר בעיניו ויחשוב איך הייתי עומד על קרבני. הכהן עומד בבגדיו והלויים בשירתם ואש ד' יורדת מלמעלה ומעלה את הקרבן לריח ניחוח לד'. ועתה כשאני עומד בתפילה שזיכה ד' אותי ברחמיו שהיא גדולה מן הקרבנות איך ובאיזה אופן צריך אני לעמוד בתפילה.

ומי שחושב זאת, שאין לנו השגה גם בעבודה. ובכל דבר שד' מזמין לו צריך לעבוד. אז גם אינו נופל כ"כ כשנראה לו שלא הגיע אל אשר השתוקק להגיע. כי מי יודע מה דורשים ממנו במרום. ואפשר עבודה זו שנראה לו נמוכה דוקא עולה למרום. יותר מעבודה אשר קוה לה. משל למלך שצריך לשלוח שליח למערת פריצים גנבים ושבורים. הן אמת שמי שהולך לשם מעצמו בלא שליחות המלך שאיש גרוע הוא. אבל מי שמיצר לו ע"ז שמוכרח להמצא שמה. ורק משום כבודו של מלך נמצא שם ועובד את עבודת המלך שם בתמימות ולב שלם. הן אמת שמוחין גדולים אינם עולים במערת הגנבים ושבורים. אבל אם עבודתו שלימה שמוסר עצמו למקום הזה לשם המלך. מה גדולה עבודתו עד שלפעמים אפשר עוד יותר גדולה מעבודת השרים היושבים בהיכלי טוהר רואי פני המלך.

ודוד המלך ביקש. שמרה נפשי כי חסיד אני. ודורשת הגמרא (ברכות ד') לא חסיד אני וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'. והלא כל איש ישראל אומר תהילים ואיך אומרים כי חסיד אני ואין ידינו מלוכלכות וכו'. אבל האיש ישראל שמשתוקק לעבוד את ד' בתורה מצות שירות ותשבחות כל היום ובע"כ מושכין אותו אל הרחוב אל החנות וכו' צועק אל ד' שמרה נפשי כי חסיד אני. כל עצמי מלוכלך אבל לא מעצמי ומרצוני הלכתי שמה רק מפני ששלחתני לעבוד עבודתך שמה. אבל שמרה נפשי. המקומות מסוכנים לנפש ושמור נא אתה אותה.

נחזור לזוה"ק הנ"ל אשר ידבנו לבו מני' תקחו את תרומתי דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. המלאכים שרפים חיות ואופני הקודש שואלים איה מקום כבודו. ואיפה מקום הא"ס וא"ת. בלב איש הישראלי, והאיש הישראלי עומד לפני לבו כלפני ארון הקודש מסוגר וצועק ובוכה למה פנלך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. שכחה שייכת לדבר שהיה וכבר עבר ואיך אומרים תשכח עניינו ולחצנו, האם כבר חלפו עניינו ולחצנו. הלא כמעט אין לנו רגע מנוחה. אבל בעונש ח"ו כתוב ואנכי הסתר אסתיר ב' פעמים, וזה ח"ו רע. כי האיש שנותן לב שד' בקרבו ומוסתר ממנו, אז אף אם ההסתר אצלו ח"ו מטמטום הלב ונמיכיות הוא, מ"מ כשמסתכל הרבה בזה יתעורר בו כאב לב ויצעק ע"ז ואז סוף כל סוף יפתחו לו שערי לבו ואור ד' יופיע עליו. וממילא אל העונש לא יגיע כי ישוב מקודם. אבל מי שההסתר נסתר ממנו. שדעתו טרופה ומסובכת בשטותים ואינו נותן לב לאשר נסתר ממנו אינו צועק ואינו שם לב ואינו פותח שערי לבו וח"ו גם יענש. לכן ואנכי הסתר אסתיר זהו עונש שח"ו יסתירו את ההסתר שלא יראה שנסתר ממנו. אבל למה פניך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. הלא אנו כואב לנו ומתיסרים על זה שנסתר מאתנו. ואם כי אין הכאב תמידי אצלינו, זהו רק מפני הטרדות והצרות, ולמה תשכח עניינו ולחצנו שיש לנו לפעמים. היינו יסורים פנימיים מזה, ולמה תסתיר הלא היה לנו יסורים וצעקנו ע"ז.

וזהו אפשר רמז התקיעות לפי מצבנו ע"פ המשל הנודע מספר הקדוש אמרי אלימלך. למלך שהיה לו בן וכו' וגירש את בנו, אבל אמר המלך א"א לי להיות רחוק מבני אף יום. ואם יראני בני אין זה גלות. לכן במקום אשר תגרשו את בני עשו לי חדר בצד חדרו מכוסה שלא יראני. והיו שניהם בגלות האב והבן. והמלך ראה את כל אשר נעשה לבנו ואת צערו ויצטער גם הוא. אבל את צערו הסתיר ואת קול בכיתו העלים שלא ישמע בנו ויראהו. כי הכל לטובה. וגם האב כביכול גם הבן מוכרחים לסבול. הן בשעה שהיה הבן מוטרד לא הרגיש מאומה. אבל כאשר נפש מטרדותיו ודעתו ולבו היו צלולים היו הרבה זמנים אשר אמר אל לבו. מה זאת שאת רוח אבי אני מרגיש כאן כאלו היה בקרבתי, והביט אל ימין ואל שמאל ולא יראהו. ויתגברו געגועיו ותשוקתו אל אביו וישאף עמוק נשמתו אל קרבו. רוח אבי אהה, רוח אבי אהה ויאנח. אבי אבי מי יתן ואראך מי יתן ואשק אותך. וירא אביו את תשוקת בנו וצערו וכביכול הוסיף להשתוקק ולהצטער גם הוא, אבל התאפק כי כן מוכרח להיות ועוד לא הגיע העת להתודע. פעם נתיסר הבן מלך ימים רבים וצרות רבות עד בלתי נשוא, וכששב אל חדרו נפל לארץ מגודל עיפתו והנה מרגיש שוב את רוח אביו והתחיל לבכות הרבה ולצעק אבי אבי איך תראה ברעתי, האם ח"ו כלו רחמיך, אבי אבי הלא מרגיש אני שקרוב אתה אלי, ואיך תתאפק מבלי התראות אלי, וכ"כ צעק ובכה עד שלא היה אביו יכול להתאפק וגם הוא התחיל לבכות. ושמע הב"מ את קולו וידע את מקום חביון אביו ורץ אליו. ויחבקהו וינשקהו וישיבהו אביו אליו.

והנמשל מובן מאליו. נתגרשנו בגלות, אבל אדוננו אבינו מלכנו אינו יכול להיות בלעדנו וגם הוא כביכול בגלות עמנו מבלי שנראהו, ואיפה נסתר. בלבנו, כנ"ל בזוה"ק. דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. והן האיש הישראלי מרגיש את קרבת אביו אבל לא ידע איפה הוא. ד' ית' רואה בצערינו וכביכול מצטער עמנו והוא גלות השכינה ואינה מתגלית לישראל כי עוד לא הגיע הקץ.

והאיש מבקש שמע ד' קולי וחנני וענני. חנני בזה שתענני ואשמע את קולך וארון אליך ואחז בך כביכול ולא ארפה אותך. והקול שופר קול ד' הוא עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. וזה הכל כשהאיש כ"כ צועק ובוכה עד שנכמרו רחמי האב וגם הוא צועק ובוכה עמנו. עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. לכן זמרו אלקים זמרו. כי בטח עי"ז נושע כיון שאת קול ד' בשופר אנו שומעים ובזה לנו יתגלה ויתחבר ויושיענו.

פרק ד

ראש השנה תרפ"ו

אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון.

ומקשה במדרש (ויקרא רבה כט), וכי אוה"ע אינם יודעים להריע כמה קרנות יש להם וכו' אלא שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. ונבין במה מתורצת הקושיא, כי הקושיא הדרא לדוכתא כמה קרנות יש להם ולמה אינם יודעים לפתות את בוראם בתרועה. ומה בהלת השטן השתא ודאי אתי משיח, במה בטוח שודאי אתי השתא

אמנם איתא בתקונים תקון ה', בראשית ב' ראשית נקודה בהיכלי' והאי נקודה איהי מחשבה סתימא, אדהכי הא אליהו וכו' ואמר ר"ש ר"ש והא ב' פתיחא איהי א"כ במאי איהי מחשבה סתימא וכו' כגונא דא ם' בקדמיתא איהי מ"ם סתימא וכד איתפשט קו דהיא ו' מן המדה איהי אתפתחת ואתעבידת ב' וכו' עי"ש.

ובענין עבודה לפי מצבנו יכול להיות. כי כ"ק אא"מ זצלל"ה אמר שאינו ירא כ"כ מעונש גיהנם רק מהבושה לפני המשיח עכ"ל הק'. וכזה צריכה להיות אמונתנו במשיח האם רבותא היא להאמין במשיח, כל איש כשצר לו מאמין בישועה שמבטיחים לו ובפרט כשנביאינו הבטיחו לנו. אבל ואחכה לו בכל יום שיבא, צריך להיות שגם הבושה מלפניו נגד עיני תמיד, אני בטוח בכל רגע שיבא ומאד אני בוש לפניו, אשר הבושה זו גרועה מכל הגיהנם. ומהו הבושה לפניו יותר מן כל הצדיקים, הבושה היא שהפרענו ועצרנו ביאתו והוא מעונה על ידינו בבחי' והוא מחולל מפשעינו. וענין משיח נודע שחוץ מזה שיבא להושיע את ישראל עיקר ביאתו היא לעשות התגלות אלקות ומלאה הארץ דעה את ד'.

וזה ענין חכמה סתימא. כי חכמה המוזכרת בספרי קבלה. אין הפשט על חכמה זו שאנו קוראים חכמה ושכל, רק ראשית האצילות כשעוד הוא בלא לבוש בחי' כח מה והלבוש מתחיל מבינה עד שאפי' תורה זו המצויה עתה בידינו רק נובלת חכמה זו היא כנודע ממדרש נובלת חכמה תורה. והחכמה זו נמצאת בכל המציאות רק שהיא בחי' חכמה סתימא. ומי סותם בעדה הו' כנודע שו' הוא גוף ומדות, כן היא החכמה עצם האצילות נמצאת בכל דבר, רק אנחנו עם גופנו והמדות שלנו סותמים בעדה ונעשה סתימא ונעשה ם. וכד אתפשט, כשאתה נוטל את עצמך הצידה נעשה ב' ונתגלה לך החכמה בכל המציאות. וזה הסוד בחכמה יבנה בית, לצורך החכמה שתתגלה אתה צריך לבנות בית ב' שלא יהיה מם סתימא.

אמנם השגת החכמה סתימא זו אינה כמו חכמה ושכל שיש בה פרוד. משכיל ומושכל, המשכיל משיג את המושכל. וזה הוא מפני שהחכמה כבר נתלבשה בלבוש ובלבוש אל הפירוד, חלק ממנה בלבוש האדם נעשה ממנה משכיל, ובהשכל נעשה ממנה מושכל. משא"כ החכמה סתימא כיון שאין עליה לבוש אינה בחי' פרוד. וההשגה יכולה להיות רק בהתאחדות ע"י שהאדם מגלה מקודם את החכמה סתימא אשר בו, ומייחד את שניהם. והכל באופן הנ"ל ע"י שיקח את הו' הסותמת שיקח את עצמותו ומדותיו הצדה.

לכן ענין טהרת המדות שונה וחמורה היא מכל העבודה. כי בכל דברי עבודה נאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שגם הלא לשמה טוב הוא אף שאינו כמו הלשמה, וכן בענין תשובה אף שתשובה מיראה שהיא לעצמו שלא יענש, אינה כמו תשובה מאהבה מ"מ לחטא אינה נחשבת ועוד בכוחה להפוך את הזדונות לשגגות. משא"כ בטהרת המדות אמרו חז"ל וחסד לאומים חטאת שכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ולמה חטאת היא, הלא עכ"פ חסד עושין ויהיה כמו לא לשמה, אבל כנ"ל כל ענין עבודת המדות היא שתתפשט הו' ויעביר את עצמותו ומדותיו ותתגלה החכמה סתימא. ואם לגרמי' עביד א"כ מוסיף הוא סתימא על סתימתו וחטא על פשע. לכן תקון המדות צריך להיות מפני עצם הטוב בלא לבוש שנמצא בהם, ואף כשמהנה את העני ושמח הוא ע"ז לא תהיה שמחתו על ההנאה הפשוטה של העני. כי סוף כל סוף גם העני איש הוא שהנאותיו גופניים הם ואפשר לפעמים הוא נהנה מדבר לא טוב. רק שמחתו תהיה על כי בהנאה זו מתלבש עצם החכמה סתימא, ואז ע"י ביטול העצמות וטהרת המדות מתפשט הו' ונתגלה החכמה ונעשה מן מ' סתימא ב' ראשית. בראשית ברא אלקים. התגלות אלקות והמשכת המשיח.

אבל מי יאמר זכיתי. מי יוכל לאמר שהעביר כל עצמותו הצדה שאף המדות שמתקן לא יהיה בשביל שום דבר רק לגלות החכמה סתימא. לכן הבושה זו נגד המשיח צריך כל איש ישראל לזכור וליבוש תמיד. ובפרט קודם התקיעות שאז היא התעוררות המשיח בבחי' יתקע בשופר גדול. צריך ליבוש ולדמות בנפשו שעומד הוא עתה לדין ושואלין אותו למה סכותה בגופך ולא נתת לאור ד' שיתגלה, ולמה עצרת ביאת המשיח, השכינה המשיח וישראל סבלו יסורים וגלות כ"כ על ידך. ואם כה יבכה ויאנח מגודל הבושה להמשיח, גורם שיבהל השטן ויאמר השתא ודאי אתי משיח. ומשפטינו יצא כאורה לטוב.

וענין התגלות ותקיעת שופר יכול להיות באופן אחר ג"כ. כי איתא בגמ’ (שבת י"ב) אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת וכו'. עי"ש. ומ"מ בחלום אנו רואים שיודעים מחשבות האיש כי כל החלום מחשבה הוא, ויש מלאך בעל החלום. והתוס' מתמי' הלא מחשבות כל אדם יודעים. וע"פ פשוט יכול להיות כי המלאכים נבראו להיות ממוצעים להוריד ישועות מעולמות עליונים לישראל ולהעלות תפלת ישראל מעשיה למעלה, וזה הכל בתפלת עשיה שמדברים. משא"כ מחשבות התפלה ומחשבות עבודה שהיא בחי' אצילות או בריאה למעלה מן המלאכים שהם ביצירה, אין הם יודעים. לכן אל ישאל בלשון ארמי כי מה ששואל הוא תפלת עשיה אשר המלאכים צריכים להעלותם והם אינם מכירים בלשון ארמי. ומן מחשבות האיש א"א להם לשער מה דיבר כי מחשבה זו לעילא מן מצבם היא. ועי"ז תפלה זו נשארה למטה שאינה עולה. וזה הכל מחשבה של תפלה או עבודה. משא"כ מחשבות גרידות של בני אדם שאינה למעלה מן מלאכים זאת הם יודעים. ובפרט בשינה שאין האדם במצב כמו בעת הקיצו אז יודעים מחשבותיו.

נמצא שמחשבות עבודה אין מלאה"ש יודעים. משא"כ מחשבות פשוטות יודעים וזאת יכול להיות רמז התקיעות. ונוכל להבין ע"פ משל. והגם שהמשל הוא מענין משל של כ"ק אא"מ זצוקל"ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ"ל. מ"מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות. קרובות ורחוקות. אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי המאכלים גסים המלבושים שקים וסמרטוטים. וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן. עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות. נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג. טוב ענה בן המלך. שמח אני בעבודתי יען כי למענך היא. רק זאת אני מבקש מן המלך עכ"פ תעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי ג"כ תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל. ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו' וכל תהלוכותיה. כי איך יערב לב"מ שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר, והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה. והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו. ואז נכנע כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה. וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הב"מ עם אביו, וכל הזמנים שיעד הב"מ לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך' עבר זמן זמנים והב"מ את אביו לא ראה.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הב"מ את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו. ימים הרבה לא אכל. את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו. כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (געוואלד גלאק) אשר אם ח"ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו. כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם, ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בה"מ והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בה"מ. אתה שואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני, אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי הכל בשבילך וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך. שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות כי בכל רגע ח"ו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך, ולסוף עזבתני זה כמה. וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני. אבל האם באתי הנה לאכול. האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים. והכל למענך עשיתי ולבסוף עזבתני וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול. הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי ולא ע"ז אני בוכה. רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו. באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו כי בלשונם כתב. וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך. לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום, והב"מ שב לעבודתו שמח וטוב לב.

ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הב"מ להשתכר מעט ולהרדם. ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו כמדומני מהבעש"ט ז"ל שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו. המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחי' בני בכורי ישראל לעוה"ז שהיא באמת מקום סכנה לנשמה, וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית' לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחי' מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ"ל וכפי שהמשכנו את אלקותו ית' נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם. אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחי' אצילות, וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח"ו נופלים ביד הסט"א אם אינם כהוגן, ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד' בעצמו בא מגעגועו כביכול אלינו אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות. אשר המקטריגים ושלוחי הע' שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד' צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר. ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמ' בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו. ואין אנו מסתפקים בשופר בעצמו רק אז אנו בוכים הלב מתמוגג כמעט מבכי, והנשמה וכל רוחנו ונפשנו מתגלים ומספרים לד' אלי אלי למה עזבתני. כל תקותנו שירדנו לעוה"ז היתה שתתראה אתנו יותר ולא יהיה די בחודש וביום השבת שנפתח השער לעליות הנשמות בג"ע, כי שם בחצר המלך ישבנו בטוחים מסכנה, ועתה יודע אתה שבמקום סכנה אנחנו ולבסוף עזבתנו ואין אנו זוכים להתגלות רק דרך כמה מסכים והסתרת פנים. עד כמה ירדנו עד שהטוב אשר תגמלנו היא ליתן לנו אוכל. אבל האם לאכול ירדנו פה. כלום חסר לנו בבית המלך אוכל ומאכל נשמות ולבושי ג"ע. ורק בשבילך ירדנו פה ועתה רחוק מישועתי דברי שאגתי אקרא יומם וכו'. אבל כל זה אוכל לסבול. רק זאת א"א לי לסבול בשום אופן מה שהמלך נעדר ונתרחק ממני התרחקות בבית ובחוץ. בבית בקרבנו כ"כ טמטום הלב ח"ו. כ"כ יבשות בלי שום הרגשה ובלי שום אור עד שח"ו היא בחי' על כי אין אלקי בקרבי, ובחוץ מה מאד שפל ערכנו מה נורא הגלות המר עד שאוה"ע שואלים איה אלקיכם. למה עזב אתכם במקום סכנה כזה לבדכם. אברהם אבינו כשראה גלות של ת' שנים כבר נפלה עליו אימה וחשיכה גדולה ועתה מה מאד גדלה האימה החשיכה והגלמדות במקום סכנה כזה.

וד' אומר אדרבה לא שמעתי מכם בקשה זו, כי התפלות נפגמו בידי המקטריגים וכשחפצתי אני להתראות ולהתקרב אליכם באתי ואין איש קראתי ואין עונה. שסבכו אתכם במלחמות של פרנסה וכדומה. הלב והמוח היו טרודים אז ולא מצאתי אתכם. וכדי שלא יוכלו המקטריגים לשלוט בתפילתנו כמו עד עתה. הנשמה מספרת עם ד' בלשון המלך לשון אצילות בחי' מחשבה ומתקשרת עם דודה. ומיעדת זמנים ומקומות להתגלות אלקות הכל בלשון הזה וכנ"ל אין המלאכים והמקטרגים יודעים מחשבת העבודה.

וזה שמרמז הפסוק אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה שיודעים שלא די התקיעה בעצמה כי התקיעה היא להמשיך אותו ית' וצריכים לפתותו אז, ובמה מפתים. ד' באור פניך יהלכון שילכו באורך ותמיד יהיו עמך.

וזה הכל אם הנשמה וכל רוח ונפש נעורה ועובדת במחשבת הלב והמוח ומשעבדת הכל לד'. ואז היא מחשבת עבודה שהיא לעילא מן המלאכים, ואין הם יודעים מהיחודים שאנו מיחדים את ה' עתה בתקיעות. אבל אם האדם הוא עתה בחי' שינה ומחשבת שינה המלאכים יודעים. א"כ מה הועלנו בתקיעתנו הלא ישובו לפגם ולקלקל את יחודינו כמו בשאר התפלות של השנה שעברה ח"ו. וזה שאומר הרמב"ם על התקיעות עורו ישינים הקיצו מתרדמתכם, כדי שלא יבינו המלאכים ותוכלו להתיחד עם ד' בחי' באור פניך יהלכון כנ"ל.

פרק ה

ראש השנה ליל ב' (תר"צ)

אשרי העם יודעי תרועה.

ואמרו חז"ל שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. ונבין נא מה ענין תקיעת שופר להתעוררנו, ומה לפתות את בוראם בתרועה.

אמנם איתא במדרש שיר השירים פ"ב עה"פ אני חבצלת השרון אמרה כנסת ישראל. רבש"ע בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מע"ט כשושנה ואומרת שירה. הה"ד ש"ה ממעמקים קראתיך ה' עכ"ל הק'. עיקר בריאת כל הנמצאים היא שיאמרו שירה ויגלו מגדלות ה'. וכל אחד מהנבראים אומר שירה כידוע מפרק שירה. ומגלה ניצוץ מגדלותו ית'. והאיש ישראל שקדושת ה' נמצא בו יותר, הוא העיקר ששר שירת ה' אשר כל הברואים גם המלאכים מצפים לשמוע את שירתו שמפאר את ה' ית' ומגלה את גדלותו וקדושתו. ולא לאחרים בלבד, לספר למי שאינו יודע הוא שירתו, רק גם לו לעצמו.

והאיש ישראל שמשתוקק לה', ובגודל תשוקתו לומד תורה ועושה מצוה, הכל הוא מפני שחלק גדלות ה' בקרבו ודוחקת אותו לצאת ולהתגלות דרך מוחו בשכל התורה או דרך איבריו בעשית מצוות, ובתורתו ועשיית מצוותיו מרגיש התרוממות הנפש והתקרבות לה' מן ההתפארות וחלק שירה שיוצאה עתה על ידו, אבל שירתו זו שיוצאה דרך השכל היא רק בחינת מציץ מן החרכים. נפשו מצומצמת וטמונה בגופו. ורק דרך שכל האנושי שלו מציצה ומסתכלת בקדושתו. וכיון שרק דרך לבוש שכל האנושי מסתכלת. לכן יכולה להסתכל בכבודו ית' ג"כ רק דרך לבוש ושכל של מודה במקצת וכדומה, לבוש אנושי, זה לוה וזה מלוה וכו', שבהם מתלבש כבוד של מעלה. אבל לפעמים בעת מוחין דגדלות יש שכל נפש הישראל מתגלה מחוץ ללבושי' ואז מסתכלת גם בקדושת ה' ית' חוץ מלבושי העשיה. ואומר האיש שירה ומפאר את גדלות ה' לפי מצבו. לא שמדבר מן מודה במקצת ושאר עניני האדם בלבד שבהם מלובש ניצוץ גדלותו, רק שמדבר מן הוד מלכותו בעצמו. בשירה. לא שמספר נפלאות חדשות שלא ידע מקודם, כי כל איש ישראל כשמאמין בה', מאמין שה' ית' הוא כל יכול, וכל הנסים והנפלאות שראה מה' אינם חדשים אצלו. כי כבר האמין מקודם שה' יכול לעשות כל אלה.

וכמו שבים אמרו שירה. האם לא ידעו כולם שסוס ורוכבו רמה בים ומה ספרו והוסיפו בזה. ואם רק להודות לה' אמרו השירה. היה די להם בפסוק אחד עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה וכדומה. אבל כעין משל גופני שאינו דומה לגמרי הוא, לאב כאשר טוב לבו ושמח לפעמים. מתפעל יותר מן מעלות בנו. אף שלא ראה עתה מעלות יתירות מאשר ראה בו מקודם. רק מקודם לא היה בשמחה והיתה נפשו מצומצמת בקרבו והביטה נפשו רק ע"י סדק, ע"י שכלו. והיתה ראייתו מצומצמת שגם מה שראה לא ראה היטב. ולא את עצם המעלות ראה, רק מן רשימה מסדר המעלות של בנו ראה, כמו מי שרואה רשימה מן בית יפה שאינו מתפעל ממנה כמו מי שרואה את עצם הבית. ועתה בטוב לבו ובשמחתו שיש לו התרחבות הנפש. רואה הוא בכל נפשו ורואה את עצם המעלות ומתפעל מן הראיה השלימה שראה עתה. ואף שבפרטיות דיבוריו אינו מספר עתה מעלות יתירות. מפני שהדבורים אינם יכולים להכיל בקרבם רק רשימה, מעלה זו וזו וכו' מ"מ ברוח פיו שלו היוצא בדבוריו נמצא הרבה יותר מגדלות בנו עד שמי ששומע מאביו עתה איך שמספר בהתפעלות והתפלאות. מוקיר את הבן יותר אף שכבר שמע מאביו את סדר רשימות מעלות בנו. מפני שאביו רואה עתה יותר ומספר יותר ברוחו מאשר יכולים הדבורים להכיל בקרבם.

וכעין זה הוא ענין שירה שאחר הנס, גם מקודם ידע שה' כל יכול. ואינו מספר חדשות. כי גם מקודם האמין וידע שה' ית' יכול כל אלה ועוד יותר כנ"ל. רק שמתחילה שהיתה נפשו מצומצמת היתה ראייתו מצומצמת דרך סדק וראה רק רשימה של הדברים. ועתה מגודל שמחת הנס התרחבה נפשו, וכיון שיצאו מגדר הצמצום לקדושה נגלית זכו להשראת השכינה וראו ראיה יותר שלימה בכל נפשם עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה ועי"ז אמרו שירה. כלומר את ראייתם זו מגדלותו ית' גילו בשירה. אף שבפרטיות דבריהם אין מוצאים חדשות יותר מאשר כבר ספרה התורה מכל נסי ה' להם בפרעה ובחילו, עד שגם עתה מי שאומר את שירת אז ישיר בכוונה בשמחה ובהתקדשות והתייחבות הנפש מעוררת בו ראיה חדשה שא"א לו לבאר בדיבור ולהבינה בשכל. מפני שראיה זו עתה היא ראיה יתירה מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל וכדומה.

היוצא לנו מדברינו שצריך איש הישראל להשתדל שהמצוות שעושה לא יהיו יבשות רק כמו שאומר המדרש מרטבת מע"ט, ובמה מרטיבין אותן, ברוח השירה שנמצא בו ודוחק ונתגלה בהן. וכשנפשו מתרחבת יותר אז אומר שירה בפועל. לכן צריך איש הישראל להרגיל את עצמו בהתעוררות הנפש שתצא מצמצומי גופו ולא תהיה ישנה וטמונה. והתעוררות והתגלות נפשו צריכה להיות בכל קצה מקצוות הנפש שיגיע לידו. בו יאחז ויוציאנה. כלומר העיקר צריך להתעורר שתתעורר ותתלהב מגדלות ה' ותתפלל אליו ית' משוך עבדך אל רצונך לחזות בנועם ה'. אבל אם מוציא עתה בקרבו התעוררות להתפלל על אחד מצרכיו. ואז אם ירצה להשקיט את התעוררות זו ולהתעורר דוקא תיכף מקדושתו כנ"ל. גם זה וזה לא יעלה בידו. להתעורר מקדושתו אין נפשו מוכשרה עתה. ואת ההתעוררות להתפלל על צרכיו ישכך. לכן מוטב שיאחז בקצה הזה של הנפש שמצא עתה היינו בהתעוררות צרכי נפשו שנתעוררה נפשו להתפלל לד'. ויתפלל את תפלתו מקירות לבו ובהשתפכות הנפש. וכיון שנפשו מדברת עתה בגילוי הלב לד', אז מרוב שיחה והשתפכותה יעלה להתעוררות אמיתית על דברי קדושה להתלהב מגדלותו ית' בשירה וזמרה לד'. וזה שאיתא בתיקוני זוהר (ל') על אותם שצועקים הב הב. כי להתחיל יכול גם בתפלה על צרכיו אבל יבוא מזה לתפלה ושירה אמיתית. משא"כ אם גם ההב השני היא על צרכיו זה לא טוב. כי נשאר הוא רק בתפלות והתעוררות צרכיו בלבד. הב אחד יכול להיות על צרכיו ולא הב הב, כנ"ל שלא להשקיט את התעוררות התפלה על צרכיו עד שיתעורר לתפלה אמיתית רק יתפלל בהתעוררות והשתפכות בתפלה על צרכיו ומזה יבוא לתפלה אמיתית.

ואפשר זה רמז הפסוקים (תהלים ל"ט) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני בעוד רשע" היינו מלאך הרע והמתבל "לנגדי". כי דומה לי שחוטא אני אם אתפלל על כאבי הגופנים ורוצה אני לשתוק מתפלתי זו ולהמתין עד שתתעורר בקרבי תפילה והתעוררות אמיתית. אז "נאלמתי דומיה" "החשתי מטוב" מתפילה טובה החשתי ולא נתעוררתי וגם "כאבי" התפילה שיכולתי להתפלל מכאבי שנתעוררתי בה "נעקר" ונשחת ממני מפני ששתקתי. לכן כל עוד "חם לבי בקרבי" כל עוד "בהגיגי" ובמחשבתי "תבער אש" לא אשתוק רק "דברתי בלשוני" הגם שדברתי אז צרכי הודיעני ד' קיצי וכו' וע"ז היה חם לבי, מ"מ כיון שלא שקטתי רק דברתי בלשוני זאת, נתעוררה נפשי עתה רק לצרכי שמים "ועתה מה קויתי ד'", ועתה. אף שהתחלתי מקודם לדבר בצרכי, מ"מ ועתה אינני מקוה ומתפלל עוד על צרכי רק לד', תוחלתי לך היא.

והנה כל ענין עבודה זו לפעול התגלות הנפש בשירה ולהיות מרטבת מע"ט. והמניעות שיש לאיש ישראל בזה וכובד וטמטום הלב שיש לו עד שאפילו גם את המצוות עושה ביבשות ורקות ח"ו. עד שצריך עצות ותחבולות להתעורר זאת היא מלחמה שנוגעת עד למדום. כמו שנודע מזוה"ק שעיקר שרה הבחי' מלכות כנסת ישראל למעלה, ולפעמים ח"ו מתגברים החיצונים ר"ל עלי' ונשארה נאלמה בחי' נאלמתי דומיה בחי' דום י־ה. וע"י שאיש הישראל מעורר את נפשו בזה שתתפעל ותתעורר בשירת ד' מחזק בזה את הבחי' מלכות שתשוב לשיר לד', ומעוררת בזה את דודה להתיחד עמה כנודע. ועיקר התגלות הנפש לשירה נגלית היא ע"י שמחה, שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא, ע"י השמחה אשא ואעלה את נפשי מן לבושיה, אליך ד'. ותראה את קדושתו יותר מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל לבד. וזה שאומר המדרש אמרה כנסת ישראל רבש"ע בשעה שאתה מעמיק עיניך בי וכו' ואומרת שירה שיר המעלות ממעמקים קראתיך ד'.

תוכן העניינים

דרך המלך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה