אור ברסלב
דרך החיים כללי דיני מוקצה › על איזה טעות מוציאין אחרת ועל איזו אין מוציאין

דרך החיים· רבי יעקב לורברבוים מליסא

כללי דיני מוקצה · על איזה טעות מוציאין אחרת ועל איזו אין מוציאין

דין אם נמצא טעות בספר תורה

א הא דמוציאין אחרת על טעות היינו אם נמצא טעות גמור שיתבאר לקמן אבל חסירות ויתרות אין מוציאין ודוקא תיבה שנמצא פעם אחד בתנ"ך חסר או מלא וקריאתן שוה בין שהוא מלא בין חסר כמו אבותך. אבתך. או טובות טבת. דנמצא פעמים מלא ופעמים חסר ונקרא בשוה וגם הענין שוה וכן אם נמצא אלה חסר ו' ג"כ אין להוציא אחרת דנמצא לפעמים חסר בפ' האזינו ובדניאל עיין במסורה (ואם נמצא רחבה במקום רחבו אע"פ שיכול לקרות רחב"ה בחולם כמו אהל"ה בחולם מ"מ צריך להוציא אחרת דהוי טעות גמור תשו' מהר"מ לובלין הביאו המ"א סי' קמ"ג) אמנם אם הקריאה נשתנה כמו בפ' תולדות כתיב תומם חסר א אם נמצא תואמים מלא פסול שנשתנה לשון הקריאה [וצריך להוציא אחרת] דבכ"מ דכתיב תואמים באלף יקרא בחטף פתח משא"כ תומים והוי שינוי לשון הקריאה ומוציאין אחרת וכן אם נמצא מגרשיהן תמורת מגרשיהם דנשתנה הקריאה דאף שלפעמים מצינו מגרשיהן מ"מ כיון שנשתנה לשון הקריאה מוציאין אחרת (וע' א"ר שם):

ב וכן אם נשתנה בענין ג"כ מוציאין אחרת כמו אם נמצא במקום ימצה דמו ימצא דמו אף שנקרא ממש בשוה במבטא מ"מ נשתנה בענין או אם נמצא במקום מֵאֵן יבמי בפ' תצא מאין ביו"ד דאז נשתנה הענין דהא מאן בלא יו"ד נגזר משורש מיאון וסירוב ולא נמצא כלל בתנ"ך מאין ביו"ד שיהי' לשון סירוב וכ"מ לשון מאין ביו"ד נגזר משורש אין והמ"ם הוא שימוש כמו מאין יושב מאין אדם דהוי כאלו נכתב מן אין כמשפט שימוש מ"ם אם כן הוי שימי בענין ומוציאין אחרת (והטעם שכתב הא"ר להוציא אחרת בטעות מאין הנ"ל משום דיש דרש בגמרא מטעם זה אין להוציא אחרת וכן הסכמת שאר המחברים) וכן כל כיוצא בזה:

ג אמנם אם נמצא חסר יו"ד בתנועה גדולה יִיעָדֶנָה שנמצא חסר יוד וזה נמצא פעמים רבות שיחסור יו"ד כמו ויראו חסר יו"ד דהוה ליה למכתב וייראו אין מוציאין אחרת דזה לא מקרי שינוי בלשון שאף שת"ג נרגשת במבטא יותר מת"ק מכל מקום אין זה מיקרי שינוי בלשון כ"כ אך אם נשתנה הענין כבר כתבתי דצריך להוציא אחרת כמו אם נמצא בפ' וירא תראי תמורת תיראי אף שת"ק במקום ת"ג לא מיקרי שינוי בלשון מ"מ שינוי בענין הוי דתיראי ביו"ד נגזר משורש ירא משא"כ תראי בלא יו"ד נגזר משורש ראה ולא מצינו תראי מלשון יראה בלי יו"ד דנימא דהוי חסירות ויתרות דכ"מ דכתיב בלי יו"ד הוי משורש ראה אך אם נמצא אצל פסוק ויראו האנשים בפ' מקץ ויראו תמורת וייראו אין להוציא אחרת דנמצא לפעמים ויראו לשון יראה ופחד בחד יו"ד כמו ויראו כל הגוים (נחמי' ו') וכהנה רבות אע"פ שיש לפרשו בלשון ראה מ"מ כיון דמצינו לפעמים מלשון פחד בחד יו"ד חסירות ויתרות מיקרי משא"כ שיחסר היו"ד אצל תראי לשון פחד לא מצינו בתנ"ך ושמור זה:

ד וכל אלו אף שאין מוציאין אחרת מ"מ לכתחלה אין להוציא וצריך תיקון:

ה נמצא תיבה כפולה צריך להוציא אחרת וכ"ש אות כפולה (א"ר דלא כפ"מ):

ו אותיות גדולות וקטנות שנמסרו במסורה או מנין הפוכות או פאי"ן לפופות וכה"ג שנמסרו במסורה לא מיקרי שינוי להוציא אחרת דלא עדיף מחסירות ויתרות הנ"ל:

ז כל תיבה שיש בו קרי וכתיב אם נכתב הקרי צריך להוציא אחרת (שם):

ח כדרלעומר. פדהצור. אליצור. עמינדב. וכהנה שמקובל בידינו שתיבה אחת היא אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת (שם א"ר):

ט פרשה שצריכה להיות פתוחה וכתבה סתומה או להיפך או כרב פתוחה או סתומה במקום דא"צ או שחסרה צריך להוציא אחרת ואפי' היה פתוחה או סתומה במקום שצריך רק שלא היה כשיעור ט' אותיות קטנות צריך להוציא אחרת (יו"ד סי' רע"ה):

י סיים באמצע השיטה והניח חלק כשיעור ט' אותיות קטנות והתחיל מתחלת השיטה שתחתיה לכ"ע פתוחה הוי ואם מצא תמונה זו במקום שצריך להיות סתומה צריך להוציא אחרת הניח הפס' ראשונה בסוף השיטה והתחיל בפ' השניה באמצע השיטה שתחתיה והניח כשיעור ט' אותיות לכ"ע סתומה הוי ואם נמצא צורה זו במקום פתוחה הוי שינוי וצריך להוציא אחרת וכן אם סיים פ' ראשונה באמצע שיטה ולא הניח עד סוף השורה כשיעור ט' אותיות והתחיל בשורה שתחתיה באמצע ולא הניח גם כן חלק ט"א ובהצטרפות יחד יש חלק כשיעור ט"א ג"כ הוי סתומה לכ"ע ואם נמצא במקוה פתוחה פסול וצריך להוציא אחרת (עיין יו"ד סי' ער"ה וט"ז ס"ק ל"ב ובא"ר ועיי' ברא"ש הלכות מזוזה ובטור שם):

יא סיים פרשה ראשונה בסוף השיטה או לא סיים והתחיל פרשה שני' באמצע השיטה שתחתיה והניח כשיעור ט' אותיות וכן אם הניח שיטה אחת חלק ולא הניח בשיטה שלפני' שיעור ט"א (עי' ח"צ ס"י) והתחיל בפ' שני' בשיטה שלישית בתחילתה אלו הצורות מחלוקת הרא"ש והרמב"ם אם הוי פתוחה או סתומה לכן אם נמצאו צורות אלו במקום פתוחה או במקום סתומה א"צ אפילו תיקון (הסכמת אחרונים ביו"ד סי' ער"ה) אך אם נמצאו אלו הצרות האחרונות פעם במקום פתוחה ופעם במקום סתומה פסולה וצריך להוציא אחרת:

יב אם נמצא חסר הנקודות שיש בס"ת לפעמים כמו **(צ"ל ויאמרו אלי"ו איה.)** איה שרה אשתך דוירא וכיוצא בהם שראוי להיות שם נקודות ע"פ המסורה אם נחסרו הנקודות א"צ להוציא אחרת (ט"ז יו"ד סי' רע"ד):

יג תיבה שיצתה אפילו רובה חוץ לשיטה ואפי' ג' אותיות כשרה בדיעבד (ועיי' בב"י בב"ה יו"ד סי' רע"ג) וכן אם נחסר אות אחת בסוף התיבה ותלאוהו למעלה שאם יורידו האות התלוי בין התיבות יהא נראה כתיבה אחת מ"מ כשר דעכ"פ ניכר ששתי תיבות הם (ט"ז י"ד סי' רע"ד):

יד אבל בהשם מהשמות שיצא אות אחת חוץ לשיטה אפי' רוב אות אחת צריך להוציא אחרת (ועי' ב"ה יו"ד סי' רע"ו דלא כמ"א סי' ל"ב) והנ"מ שם עצמו אבל הנטפל להשם מאחריו שיצא חוץ לשיטה אין להוציא אחרת וכן הדין אם נתלה אות מן השם או מן הנטפל (עיי' ט"ז סי' רע"ו ביו"ד ס"ק ז' ובמ"א סי' ל"ב עיי' פ"מ שם):

טו נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת או להיפך שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק כנ"ל כשתי תיבות מוציאין אחרת (יו"ד סי' רע"ד ע"ש בט"ז):

טז אותיות שעטנ"ז ג"צ שנחסרו התגין שלהם אינו פסול (ע' סי' ל"ו בא"ח וביו"ד שם):

יז לעיני כל ישראל צריך שיסיים באמצע השיטה בסוף הדף ואם שינה פסול (א"ר סי' קמ"ג):

יח אם לא נמצא בי"ה שמ"ו בראש העמודים אין לפסול הספר בזה (ס"ס רע"ג ביו"ד):

יט נקרע התפירה שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע רוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר אבל בפחות מזה יש להוציא אחרת (סי' רע"ח ביו"ד ע"ש בנה"כ) מיהו מה שנמצא קרע אחד בחומש מן החומשים בס"ת זו אין לפסול שאר החומשים לקרות בהם כמו שנתבאר לעיל (ע' סי' קמ"ג):

כ ס"ת שנקרעה למעלה או למטה בגליון ונכנס הקרע עד שני שיטין יכול לקרות בו אפילו קודם שנתפר (ט"ז יו"ד סי' ר"פ) וכ"ש שיש לפסוק כוותיה לפי מה שכ' הרשב"א גבי נדבק אות לאות לאחר שנכתב דכשר הואיל וכל הראוי לבילה כו' (ע' בב"י בא"ח סי' ל"ב) ה"נ הואיל וראוי לתופרו כתפור דמי (ובזה מיושב קו' נה"כ) ואם נקרע בתוך ג' שיטות לא יתפור לכן לא יקרא בו דבין חדש לישן אין אנו בקיאין (אמנם בתשו' צ"צ ס"י מכשיר גם בזמן הזה עי"ש) בין שנקרע בין תיבה לתיבה בין שנקרע בין אות לאות (עיין ט"ז וש"ך ס"ק ב') אך אם תפרו אם נקרע תוך ג' והוציאו כבר יכול לקרות (ט"ז שם וצ"ע):

כא אבל אם נקרע בין דף לדף או בין שיטה לשיטה ברוחב אם לא נקרע רובו אין מוציאין אחרת (שם):

כב ואם נקרע באמצע האות פסול ואפי' דיבוק לא מהני וכן אם נכתב מקצתו על הקלף ומקצתו על המטלית פסול (ש"ך וב"ח שם דלא כט"ז) ואפי' אם נכתב כל האות על הקלף רק שהקפת גויל אינו רק מהמטלית צריך להוציא אחרת (שם) [ועיקר הקפת גויל יתבאר לקמן אי"ה]:

כג אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן א"צ להוציא אחרת ואפי' לכתחילה מותר אבל אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול (א"ר סי' ל"ב סעיף כ"ו) והדיו צריך שיהא שחור (שם ביו"ד סי' רע"ג):

כד אם נמצא צואר הלמ"ד נמשך תוך חלל ד' או ר' של שיטה ראשונה ונשתנה צורת האות שנראה כה' ואפילו נמצא בתוך חלל ה' או ח' ונראה שנשתנה צורת האות שתינוק דלא חכים ולא טיפש אם יכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד לא יכיר האות מה הוא הוי שינוי צורת האות ופסול וצריך להוציא אחרת וצריך לכסות לו האותיות שלפני אות זה [עיין מ"א ס"ק י"ט וס"ק מ' ובא"ע סי' קכ"ה ובמהרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ג ועיין ב"י שהביא בשם הרמב"ן והר"ן והריב"ש]:

כה נמצא נגיעה אות לאות אם לאחר הכתיבה נעשה הנגיעה כשר בכל ענין שנגע בין בתחלת האות בין בסוף האות אם לא שנשתנה צורת האות לגמרי ומכ"ש אם נשתנה לצורת אות אחרת כמו וא"ו שנדבק בסופה לנו"ן כפופה דיבוק עב שנראה כצורת טי"ת או כצורת עיי"ן כזה ט ע עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש יקרא אותו לטי"ת או לעיי"ן ואם נראה שמתחלת הכתיבה נעשה הנגיעה ונדבק בראש האות או באמצעותו ולא נשתנה צורת האות כמו רגל ת לך' פשוטה הואיל ולא נגמר צורת האות בתחילתה בכשרות דקודם שנעשה לאות נדבק צריך להוציא אחרת מיהו אם בחול יכול לגרור הדבק כיון שאין הפסול מגוף האות ולא נשתנה צורת האות לא מיקרי חק תוכות עיין בסי' ל"ב בא"ח] ואם בסוף האות נדבק כמו לז' באופן שגם קודם הדיבוק נגמר צורת האות ואח"כ נעשה דיבוק דק ולא נשתנה צורת האות כנ"ל יש לסמוך על הפוסקים המכשירין וא"צ להוציא אחרת עיין מ"א סי' קמ"ג ועיון מה שאכתוב לקמן אי"ה] [ומה שכ' הא"ר לחלוק על המ"א וכתב דיש לסמוך על הפוסקים בסי' ל"ב דנגיעה בתחלת אות נמי מהני גרירה ועל הרשב"א דסובר דכל הראוי לבילה כו' הדבר תמוה מאוד דהא הוי כתרי קולות דסתרי אהדדי דהא מבואר בב"י בסימן ל"ב דלכך דחו הפוסקים הירושלמי דמחלק בין נגיעה מתחלת אות דפסול ובין נגיעה לסוף אות דכשר כנ"ל מהלכתא משום דבש"ס דידן סתמא קתני שצריך להיות מוקף גויל ואם איתא דכל שמהני גרירה אפי' לא גררו עדיין כשר דכל הראוי לבילה כו' כהרשב"א מהירושלמי הנ"ל א"כ האיך יפרנסו הא דאמרו בש"ס דילן כל אות שאינו מוקף גויל פסול הלא כיון דסברו היכא דמהני גרירא כגרור דמי ואם תדחק לומר דמיירי בש"ס דאם יגרר האות לא ישאר כשיעור דתו לא שייך כל הראוי לבילה כו' אך עדיין קשה למה לא חלקו בש"ס ואי נימא דתני ושייר דאין למידין מן הכללות א"כ מנ"ל לדחות הירו' ובלא"ה דוחק למאור לאוקמי הש"ס בזה ודו"ק] ואם ספק מתי נעשה הנגיעה צריך להוציא אחרת. דהא עיקר טעמא שמקילינן בידעינן שנעשה הנגיעה אח"כ הוא משום ספק ספיקא כמו שאכתוב לקמן בסעיף שאח"ז אבל אם ספק מתי נעשה הנגיעה אין כאן ס"ס אם לא שנעשה הנגיעה בסוף האות:

כו אם נמצא נקב בתוך חלל אות אפי' ניקב כל חללה א"צ להוציא אחרת (דיש לסמוך על המכשירין בסי' ל"ב סעיף ט"ו ועל הרמב"ם שמכשיר לקרות בס"ת פסולה (ע' ססי' קמ"ג) ואף שמהרי"ט בתשובה סי' ל"ג חלק יו"ד דחה דעת האומרים כן וכתב דאין לסמוך על הרמב"ם לצרפו לס"ס דכל הפוסקים חולקים עליו אמנם לדידן דקיי"ל בסי' קמ"ג דיכול לברך בדיעבד אם כבר קרא וכן אם אין ס"ת אחרת וכבר הוציאו מותר לקרות בו דאנו סומכין על הרמב"ם ומרדכי וגדולי הפוסקים יש לצרפן לס"ס דלא כמהרי"ט (וע' סי' הקודם מ"ש בשם המ"א):

כז ואם נמצא הנקב חוץ לאות לא בתוך החלל אם לאחר הכתיבה נעשה הנקב (גם בספק מתי נעשה הנקב תולין דהשתא נעשה דמסתמא אם היה נקב בשעת הכתיבה היה רואה אותו אם לא שהנקב קטן מאוד) א"צ להוציא אחרת ואם ניכר לעין להדיא שהיה מתחלת הכתיבה אם הנקב מאות לאות בלי היקף מיל צריך להוציא אחרת ואפילו טלאי במקום הנקב לא מהני אם אין היקף הגויל מגוף הס"ת (דהקפת גויל מטלאי לא מהני) [עי' יו"ד סימן ר"פ בש"ך] ואם יש גויל אפילו הנקב מגיע עד לאות ויש מעבר לנקב קודם התחלת האות השנית גויל כשר.

והטעם לכל הנ"ל דב"י הקשה בסי' ל"ב למה אם הפסיק אות בנקב כשר הא צריך שיהא מוקף גויל וע"ז תי' ב' תירוצים. א'. דדוקא דיבוק אות לאות פסול ולא נקב. ב'. דדוקא אם נעשה מתחילה פסול אבל לאחר הכתיבה כשר. וכתב הט"ז בס"ק י"ד דהא דכתב המחבר בסעיף ט"ו דנקב כל חללה פסול להירו' הוא כתי' ראשון והדבר תמוה לכאורה דהא לתי' הראשון אינו פסול נקב כלל ואמנם באמת דבריו נכונים מאוד דהא דמחלק הב"י בין נקב לדיבוק היינו מטעם דהא קיי"ל דכל אות שאינו מוקף גויל פסול שצריך שיהא גויל מקיף אות ואפילו אינו סמוך לו דהנקב אצל האות אינו מבטל הקפת גויל כיון שיש היקף גויל מעבר להנקב ולכך כשיש נגיעה פסול דליכא היקף גויל בין אות לאות אבל נקב ויש מעבר לנקב גויל לא איכפת לן וכן מוכח מדברי הט"ז ס"ק ח' שכ' גבי נקב כל חללה דדוקא כל תוכו וז"ל ואף שנפסק הגויל מצד א' מגין עליו מצד השני ודומה לאם נפסק חלק מצד א' מבחוץ ונשאר קיים באותו צד גופו דלא מצינו בזה פסול עכ"ל כלומר דאף שהנקב סמוך לאות בלי היקף גויל מגין עליו הקלף שבאותו צד גופו שנשאר קיים מעל הנקב וזה ברור כוונתו דלא כמו שהבין הפ"מ ותמה עי"ש ולפ"ז לתי' הראשון לאו דוקא נגיעה דה"ה נקב בין אות לאות אם לא נשאר גויל ולענין לקרות בו לכתחילה מחמור המחבר כב' תי' הנ"ל ובזה מיושב קושית הט"ז שם ס"ק י"ד וכ"כ הנ"כ אמנה לענין להוציא אחרת סמכינן להקל כב' התירוצים הנ"ל מטעם ס"ס וכמש"ל בסעיף כ"ה ובזה מבואר כל מה שכתבנו:

כח נמצא נקב בתוך הדיו של האות אפילו דיו מקיפה מכל צדדים אם נודע הדבר שמתחלת כתיבתה היה הנקב אם הנקב קטן בכדי שיהא הדיו עובר עליו וסתמו ולא יהא ניכר (ואף שנראה הנקב נגד השמש) כשר ואם אין הדיו יכול לסתום הנקב פסול דהאות נראה חלוקה לשתים (שם סעיף י"ג):

כט אם נמצא נקב או הפסק בלא נקב באותיות פשוטות כמו ו' ז' וכדומה באופן שאון איסור משום היקף גויל כגון שנעשה לאחר הכתיבה צריך שיהא צורת האות עד הנקב או ההפסק כי מה שלאחר ההפסק אינו מצטרף (שם ס' ט"ז) מיהו אם מכסה לתינוק שאינו לא טיפש ולא חכים מה שלאחר הנקב ואינו מראה לו אלא מה שקודם ההפסק ותינוק קראו לאות מה שהוא ו' או ז' סגי בהכי (ט"ז שם דלא כא"ר דדבריו תמוהין) וצריך לכסות לו ג"כ האותיות שלפני האות הזה (מ"א שם):

ל נמצא א שרגל הא' או פני הא' אינן נוגעים כלל פסול עד שיתקן ולהיפך שפני הא' או רגלה נוגע לגמרי בקו האמצעי פסול שאין להם ליגע אלא בדקו' שלהם (ואף אם אירע זה בחול לא מהני גרירה כי צריך לגרר כל מה שנכתב בפיסול ולחזור ולכתוב) [שם[ואף שאם מראה לתינוק כשנפסק רגל הא' יקראנו לא' לא מהני דכיון דנראה לנו דהאות נפסק לשתים לא מהני קריאת התינוק דמשום הפירוד לא יטעה באות אחר (ט"ז דלא כא"ר) ולא מהני קריאת התינוק רק אם הספק הוא אם הוא צורת אות זה או שיש לו צורת אות אחר כמו אם ספק באות ו' אם דומה לו' או לי' או כ' כפופ' לב' וכה"ג שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת שכיון דהתינוק קורא לאות זה שצריך גילוי מילתא דתמונת האות שפיר הוא ואינו דומה לאות האחד אבל ספק אם יש לה צורת אות אם לא לא מהני קריאת התינוק כמו א' שנפסק רגלה או שי"ן שנפסק קו אמצעי דאין ראיה מקריאת התינוק לא' או לשי"ן דאפילו טיפש מהטיפשין לא יטעה דכי בשביל שנפסק רגל הא' או קו השי"ן יטעה (וכן מבואר בריב"ש סי' ק"ך ודברי הא"ר בזה אינן מחוורין) ולא מהני קריאת התינוק רק אם ספק לנו אם דומה לאות אחרת אבל אם ברור לנו דיש לו צורה אחרת אף שתינוק קורא לאות זה לא מהני (שם):

לא ניקב רגל הפנימי של ה' אם נשתייר כ"ש א"צ להוציא אחרת ובלבד שלא יהא פסול מטעם היקף גויל וכמש"ל סעיף כ"ו וכ"ז כגון שנעשה אחר הכתיבה ואם ניקב יריכה דהיינו רגל הימיני פסול עד שישאר הימנה כמלא אות קטנה (היינו י') וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוש דק כשר היינו כמו ו' אוי' דקה (שם) וכן אם נמחק קצת הדיו ולא ניקב:

לב כל אות צריך שלא יהא לה צורת אות אחרת שלא ידמה כ' כפופה לב' ולא כ' פשוטה לר' או לד' כי לכתחילה צריך שיהא הירך מן הכ' פשוטה כפליים מן הגג ואם ספק לאיזו אות הוא דומה ישאל לתינוק כנ"ל וכן כל כה"ג (שם עיין בד"מ סי' ל"ו):

לג אם נמצא ה רגל השמאל באמצע כזה

או מ"ם סתומה כזה

אין להוציא אחרת (עיין סי' ל"ב במ"א ס"ק ל"ג):

לד תמונת החית ידוע אם נמצא

כזה בלי חטוטרות פסול אבל אם נמצא חי"ת מרובעת ובראש השמאלי מקל כזה

כשר וכן אם נמצא כצורת שני ווי"ן עם חטוטרות או ד' ו' כזה

כשר (ע' סי' ל"ו בפ"מ ס"ק ג'):

לה נטף שעוה על אות בחול יסירנה ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בטעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור (ועיין מ"א סי' קמ"ג שכתב שמוטב לדחות זה משום ספק ברכה לבטלה משא"כ כנ"ל דאין כאן ברכה לבטלה) וליכא פגמא של ספר (כמו דאיתא ביומא דף ע' דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא) יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואח"כ יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה (עי' אחרונים סי' קמ"ג):

תוכן העניינים

דרך החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה