דרך החיים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
כללי דיני מוקצה
דין מוקצה באוכלין
א אין שום אוכל הראוי לאכילה מוקצה לשבת אפי' פירות העומרין לסחורה אפי' חטין שזרען בקרקע ולא השרישו וביצה שתחת התרנגולת מותר לטלטלן [סי' ש"י סעיף ב'] ואפי' שצא לצורך כלל. וכן כתבי קודש שניתן לקרות בהן מותר לטלטלן שלא לצורך כלל [סי' ש"ח סעיף ד'] ובי"ט כמאן דאוסר מוקצה בפירות שנתנן לאוצר לסחורה צריך שירשום ולומר מכאן ועד כאן אני נוטל ומכ"ש בפירות דחזי ולא חזי (מ"א סי' תצ"ה ס"ק י'):
ב אוכל שעשה בו מעשה בידים בע"ש שלא יהי' ראוי לאכילה כלל בשבת כגון גרוגרות וצמוקים שמניחין אותם לייבשם והן מסריחות קודם שיתייבשו כיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהן ואפי' נעשו ראויין לאכילה בשבת כיון דאיכא תרתי בבין השמשות היינו דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה לכל השבת אבל אם כבר נתייבשו ביה"ש והיו ראויין ביה"ש רק שהבעלים לא ידעו מזה ואח"כ נודע להם שהיו ראויין ביה"ש מותר וכן תמרים הלקוטין קודם בישולן וכונסין אותן בסלים והן מתבשלין מאליהן מותר לאכול מהן בשבת קודם בישולן כיון דלא דחינהו בידים ואנן תרתי בעינן. וגרוגרות וצמוקים של עכו"ם מותרים דאין הכנה שייך בשל עכו"ם (ש"י סעיף ב'):
ג גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אי אזמני' נפיק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא אבל באינן ראויין כלל לא מהני הזמנה (שם סעיף ה'):
ד אוכל שהיה עליו איסור ביה"ש לאכילה ובשבת נסתלק האיסור אם עשה האיסור בידים קודם שבת כגון נר שהדליקו בשבת וכבתה אסור להסתפק מהשמן בשבת כיון דביה"ש בשעה שהי' דולק היה אסור להסתפק משוה כיבוי והוא דחאו לאיסורו בידים בע"ש אסור משום מוקצה וכן אפי' איסור שהוא ממילא רק שהיה בידו לסלק האיסור ולא סילק הוי כדחוי בידים כגון פירות שהיו מחוברין ביה"ש שהיה בידו ללקטן בעצמו בע"ש ולא לקטן וכן דבר המחוסר צידה אסור מה"ט בשבת ובי"ט משום מגו דאתקצי ביה"ש אתקצי לכולי יומא ועוד יש טעם לאסור במחובר וצידה גזירה שמא יעלה ויתלוש ושמא יצוד. אבל דבר שהיה אסור ביה"ש ולא היה יכול לסלק האיסור בעצמו כגון שוחט לחולה בשבת שאפשר שלא נזדמן לו שוחט או סכין בדוק לא הוי כדחינהו בידים ומותר בשבת [ב"י בטור סי' שי"ח] ובמחובר וצידה אפילו בשל נכרי דלא שייך הכנה בשל נכרי אפ"ה אסורין משום גזירה דיעלה ויתלוש וכיון דהן אסורין באכילה משום איסור היום הוי מוקצה לטילטול ועוד דאסרי להו רבנן משום נולד ומשום גזירה דיעלה ויתלוש [מ"א סי' שכ"ה ס"ק י"ב] אבל שאר דברים שהיה בו משום איסור שבת והוא של נכרי והנכרי עשה האיסור בשבת כגון פת שאפה נכרי בשבת מותר באכילה בשעת הדחק או לצורך מצוה (שכ"ה סעיף ד') ויתבאר עוד לקמן:
ה משקין שזבו מזתים וענבים אסורין משום גזירה שמא יסחוט [ואין מקומו כאן] וחלב שנחלב מבהמה בשבת אסור ג"כ בטלטול (סי' ש"ה סעיף כ' ועיין במ"א סי' תק"ה ס"ק ג' דהטעם משום משקין שזבו) וחלב שנחלב מבהמה בי"ט יתבאר לקמן:
ו מאכל בהמה כל שהוא ראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין מותר לטלטלן ואם אינן ראויין אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויין אם יש לו מאותו מין מותר ואם לאו אסור. קש ותבן שלנו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומטלטלין (ש"ח סעיף כ"ח וכ"ט ובמג"א שם):
ז דבר שהוא ראוי לכלבים ואינו עומד לכלבים רק לאדם כגון שומן צונן ובשר חי שאינו ראוי לאכול באומצא ודג חי שאינו מלוח אסור לטלטל (מ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו דלא כט"ז שם) בשבת אבל בי"ט דראוי לבשלו שרי:
ח דבר שהיה ביה"ש עומד לאדם ובשבת נתקלקל מאכילת אדם ונעשה ראוי לכלבים כגון בהמה שמתה בשבת אפי' בריאה מותר לטלטל דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים (סי' שכ"ד סעיף ז') ובי"ט למאן דס"ל דמוקצה אסור ביו"ט אסור בבהמה בריאה שמתה רק כשהיתה מסוכנת מערב יו"ט מותר (סי' תקי"ח מ"א ס"ק ח'):
ט אוכלין ומשקין הראויין למאכל נכרי כגון טריפה ויין נסך המותר בהנאה אם הוא דבר שראוי לכבד בו נכרי כמות שהוא כגון בשר טרפה מבושל מותר לטלטל בשבת ובי"ט כמו אוכלים הראויין לבהמה אבל אם אין עומד לכבד בו נכרי כמות שהוא כגון בשר טריפה חי וכן אם ליכא נכרי כלל במקום זה או דבר טריפה של נכרי המופקד ביד ישראל והמפקיר הנכרי אין כאן דא"א לכבד בו נכרים אחרים וכן טבל שאסור ליתנו לנכרי אסור לטלטל (עמ"ש בחידושי לסי' ש"ק ובסי' תמ"ו):
י כל שגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה ולכן קדירות אף שהן רותחות ביה"ש כיון שביד אדם לקררן לא הוי מוקצה אכן אם הקצה אותו בידים בכיון לצורך ביה"ש כגון כפה הסל לפני אפרוחים אף שבידו להפריחן כיון שהקצה בכיון לצורכן ביה"ש ל"ה כגמרו בידי אדם והא דאין מוקצה בשל נכרים אפילו במוקצה מחמת איסור הוא ג"כ מטעם זה כיון דביד הנכרים לסלק האיסור הוי כגמרו בידי אדם רק במחובר ומחוסר צידה אסור בשל נכרים מטעם שכתבתי לעיל ומטעם זה מנורה של נכרי שהדליק בו נכרי בשבת וכבה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו כשאר כלי שמלאכתו לאיסור אבל הנר עצמן שכבה אסור בשבת דהוי כשברי כלים כמו שיתבאר ונולד אסור אפי' בשל נכרי (מ"א סי' תק"ה ס"ק ג'):
דין מוקצה בכלים
יא כלי שמלאכתו להיתר אפי' הוא גדול וכבד הרבה (ש"ח סעי' ב') מותר לטלטלו אפילו לצורך הכלי שלא ישבר ושלא יגנב אבל שלא לצורך כלל אסור. אמנם דבר שראוי להשתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהי' מוכן לו בשעתו כגון סכין מותר לטלטלו אצלו כל היום (שם ט"ז סק"ב):
יב כלי שמלאכתו לדבר שאסור לעשות בו בשבת הוי כלי שמלאכתו לאיסור וכלי שמיוחד לדבר שאסור לעשות בי"ט הוא מוקצה אף בי"ט כגון מנורה שלא הדליקו בה ביה"ש בשבת (דכשהדליקו בה ביה"ש יתבאר לקמן) וכן קורנס של בשמים ומחט מותר לטלטלו לצורך גופו כגון קורנס וגרזן לפצוע בו אגוזים ומחט ליטול בו את הקוץ וכן לצורך מקומו כגון שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם וכשנוטלו בידו לצורך מקומו רשאי לטלטלו להניחו באיזה מקום שירצה כמו שיתבאר אח"כ אבל לצורך הכלי שלא ישבר ויגנב אסור וכשמחשב עליו לתשמיש אפי' עיקר כוונתו לצורך הכלי מותר (ש"ח סעיף ג' ובמ"א סק"ח):
יג קדירה שרוב מלאכתו לבשל בו הוי כלי שמלאכתו לאיסור. אמנם בשעה שהמאכל בתוכו מותר לטלטלו אגב המאכל וכן מדוכה שיש בתוכה בשמים. ודוקא בכה"ג שיש בתוכו המאכל שהכלי מיוחד למאכל זה אבל להניח שאר דבר היתר בכלי שמלאכתו לאיסור כדי לטלטלו אגב ההיתר אסור (שם ט"ז סק"ד וב"י בטור בסי' ש"ח):
יד מותר לשמוט דפוס מן המנעל כי הדפוס הוי כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו וכן מותר לשמוט הקנה מהחלוק שתולין עליו לייבשו (סי' ש"ח מ"א ס"ק ל"א):
טו מכבדת שמכבדין בו הבית הואיל ואסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור (שם ס"ק ע"ה) וכן בגד שעטנז דאסור ללבשו ומקפיד לשמש בו תשמיש אחר הוי מלאכתו לאיסור (שם ס"ק ע"ד) כיס המיוחד למעות הוי כלי שמלאכתו לאיסור אם לא שפתחו למטה וביטלו מן היחוד למעות ויש להחמיר בכיס של מעות אפי' אין בו מעות שלא לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו כיון דקפיד עליה שלא להשתמש בו תשמיש אחר הוי כמוקצה מחמת חסרון כיס דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו כמו שיתבאר לקמן. אמנם בכיס התפור בבגד ודאי לא קפיד עליה להניח בו דברים אחרים ומותר לצורך גופו ולכן מותר ללבשו או להניח דבר בתוכו וליטול ממנו ואפי' לצאת בבגד לר"ה שרי דהכיס בטל אגב הבגד (מ"א סי' ש"י ס"ק ה' ו') תפילין כיון שאסור ללובשן בשבת וי"ט הוי כלי שמלאכתו לאיסור וכן שופר:
טז נר שלם של חלב או של שעוה מיקרי כלי שמלאכתו לאיסור ומותר כשצריך לו לדבר היתר דהוי כלצורך גופו. וכן מותר לטלטל נר או תיבה שמונחים בו נרות שלמים לצורך מקומו. אבל כשהנר אינו שלם מיקרי צרורות ואינו כלי ואסור אפי' לצורך גופו ומקומו (ש"ח מ"א ס"ק י"ח):
יז כלי שמקפידין שלא להשתמש בו תשמיש אחר בחול משום הפסד שלא יופסד בתשמיש מקרי מוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של סופרים או של שחיטה ושל מילה וכן כלים המיוחדין לסחורה. ואם אין דמיו יקרים דוקא כשנתנן לאוצר לסחורה. וכן נייר חלק העומד לכתוב עליו וכן שטרי חובות וכתבי חשבונות כל שמקפיד עליו שלא להשתמש בו לצור על פי צלוחיתו ושאר תשמישים מיקרי מוקצה מחמת ח"כ ואסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו (שם סעי' א'):
יח לבנים המונחין בבית ולא סידרן לצורך בנין הואיל וחזיין להעמיד עליהן איזה דבר הוי כלי שמלאכתו להיתר אבל סידרן לבנין מוקצין הן ואסורין. וכן עורות של בהמה גסה שלא ייחדן לסחורה בין של אומן בין של בעה"ב מותר לטלטלן דחזו לישב עליהן. אבל מבהמה דקה אסור אא"כ חשב לישב עליהן. וכן נסרים שלא ייחדן לסחורה אם הן של בעה"ב מותר אבל של אומן דקפיד עליהן אסור. וכן פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה שלא יסרטו בגדים המכה [דאלו לרפואה בלא"ה אסור בשבת] אם חשב עליהן לתתן על המכה מותר ומכל שכן כשצבען בשמן אבל לצאת בהן לר"ה י"א דלא מהני מחשבה (סי' ש"ח סעיף כ"ד כ"ה כ"ו):
יט כלי שהוא מאוס להשתמש בו מותר לטלטל דקיי"ל במוקצה מחמת מיאוס דמותר (סי' רע"ט סעיף ו'):
דין שברי כלים
כ כלי שנשבר בשבת ומכל שכן אם נשבר מבעוד יום אם הוא עדיין ראוי לשום מלאכה כגון לכסות בו כלי מותר לטלטלו אפי' למאן דאוסר נולד [סי' ש"ח בט"ז ס"ק ה'] ואם זרקו לאשפה מבע"י כיון שביטלה בע"ש מלהיות כלי אסור אבל זרקו לאשפה בשבת שרי [שם מ"א ס"ק י"ז] והא דמותר לטלטל שברי כלים כשראויין לשום מלאכה דוקא כשראוי למלאכה שרגילין לייחד למלאכה כזו אבל כשראוי אחר השבירה למלאכה שאין מדרך העולם ליחד למלאכה כזו אסור. ולכן אסור לטלטל מחט שנשבר ליטול בו את הקוץ או לשום בצעיפי נשים שדרך העולם לזרוק מחט שנשבר בין הגרוטאות אא"כ יחדה לכך בפי' מע"ש (מ"א שם ס"ק כ"ד וסי' ש"ג סעיף י"ט). אבל מחט חדשה שלא תיקנה עדיין מותר ליטול בו את הקוץ או לשום בצעיפי נשים דזימנין דמשוי ליה מנא לזה:
כא דלתות הכלים שנתפרקו בין בחול בין בשבת מותר לטלטלן אפי' אינן ראויין למלאכה אחרת כיון שראויין להתחבר עם הכלי אחר שבת לא נתבטל שם כלי מהן (שם סעיף ח'):
כב דלתות הבית שנתפרקו אפי' בשבת אסור לטלטלן ואפי' ראויין למלאכה אחרת שלא הוכנו ביה"ש לטלטל אף שהוכנו ביה"ש ע"י פתיחה ונעילה מ"מ למלאכה כזו שרוצה לטלטלו עכשיו היה אסור ביה"ש דהא היה אסור לפורקו בשבת ומגו דאיתקצי ביה"ש למלאכה זו איתקצי לכולי יומא ומינה דכלי שהיה מוקצה מחמת חסרון כיס ונשבר בשבת וראוי לתשמיש אסור כיון שהיה אסור ביה"ש וכן כלי שמלאכתו לאיסור בשבת וראוי למלאכת היתר אסור לטלטלו מחמה לצל הואיל והיה אסור ביה"ש לזה (שם מ"א ס"ק י"ט):
כג שיורי מחצלאות מותר לטלטל דחזי לכסות ביה טינופא ושירי מטלניות שאינן מטליתות של מצוה אפי' אין בהם ג' על ג' מותר לטלטל דחזי לקנח בו מידי:
כד עוקצה לבעלי' הוי מוקצה לכל העולם ולכן בגד שאין בו ג' על ג' אצל בעה"ב עשיר דדרך העשיר לזרקו והוא מוקצה אצלו וכיון שהוא מוקצה לבעה"ב העשיר הוי מוקצה לכל העולם אפי' לעניים שחוץ לבית העשיר אבל בגד שאין בו ג' על ג' של עני אף העשור שבבית העני מותר לטלטלו שנגרר אחר בעה"ב אבל עשירים שחוץ לבית העני אסורים לטלטלו והא דמוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל העולם דוקא בכה"ג שאתקצי מחמת גריעותא להבעל הבית אבל מוקצה מחמת איסור לבעלים כגון שנדר מככר או תרומה ביד ישראל כיון שהוא מותר לאדם אחר אף לבעלים לא הוי מוקצה (סי' ש"ח סעיף נ"ב בט"ז ובמ"א שם):
כה ספסל שנשמט רגל ממנה אסור לטלטלו ואפי' לסומכו ע"ג ספסל אסור גזירה שמא יתקע הרגל לתוכו ומשוי ליה מנא אבל אם כבר נאבד הרגל ואינו כאן או שנשבר הרגל דלא שייך גזירה צו מותר לסומכו על ספסל אחר (שם ט"ז ס"ק י"ד):
דיני מוקצה בדבר שאינו כלי כלל
כו העצים שלנו (מ"א ש"ח ס"ק מ') ואבנים אסור לטלטלן אפי' לצורך גופן ומקומן אם לא שייחדן למלאכה זו מע"ש. ובי"ט עצים הראויין להסקה לא הוו מוקצה ומותרין לכל התשמישים אבל עצים לחין שאינן ראויין להסקה הוו מוקצה אף לשאר תשמישין (סי' תק"א) ועצים ואבנים המוקצין שייחדן למלאכה שדרך לייחד אותן כגון לכסות פי החבית או לסגור בו הדלת או להכות בברזא (מ"א ש"ח ס"ק מ"ד) בעינן דוקא שייחד אותו מע"ש לכך לעולם (שם ש"ע סעיף כ"ב) ושרביט ממכבדת להכות בו תינוק מהני יחוד לשבת אחד אבל אסור לומר לנכרי ליטול שרביט ממכבדת (שם סעיף כ"ג ובט"ז שם) ומכל שכן קופת עפר או חול שהכניס לעשות בו צרכיו דלאו בר מיעבד מעשה הוא מותר לטלטלו ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול שאין החול מוקצה (שם סעיף ל"ח) וכן אסור לפרוף על המטבע אלא א"כ כבר פרף עליה מע"ש או שניקבה לתלות בצואר בתו דאיכא מעשה אבל נקיבה בעלמא לא מהני:
כז אם נכרי עשה כלי בשבת אם עשה מדבר שהוא של ישראל אסור להאוסרים נולד בשבת (שם מ"א ס"ק ט"ו) ואם עשה מדבר שהוא של נכרי וכן פת שאפה נכרי בשבת משלו מותר לצורך מצוה או בשעת הדחק (שכ"ה סעיף ד' וסי' תקפ"ו מ"א ס"ק כ"ה) ואם הנכרי התחיל במלאכה קודם שבת וגמרו בשבת שרי (מ"א סי' שכ"ה ס"ק י') ואם ידוע שעשאו לישראל כגון בעיר שרובה ישראל או ששכרו ישראל אפי' קצץ עמו אסור ליהנות ממנו אם לא שצריך לו בשבת יש להקל. ואם יש ספק שגמרו קודם שבת מותר. (סי' רנ"ב ובמ"א שם) אבל להביא מבית האומן בשבת אסור (מ"א שם):
כח קמיע שאינו מומחה אף שאין יוצאין בו לכרמלית מ"מ מטלטלין אותו דהוי כלי רק שאינו תכשיט כל זמן שלא נתמחי (מ"א ש"ח ס"ק נ"ז):
דין בסיס לדבר אסור
כט דבר היתר שהניח עליו דבר איסור בכיון שיהיה מונח עליו בין השמשות של שבת נעשה בסיס לאיסור אבל בשוכח איסור על דבר המותר לא נעשה בסיס לכן אם הניח אבן ע"פ החבית שיהיה מונח עליו בכניסת שבת בכוונה אפי' הי' דעתו לסלקו ביום השבת מיקרי בסיס ואפי' יש יין בתוך החבית לא מיקרי בסיס לאיסור ולהיתר כיון שמונח למעלה רק האבן מיקרי בסיס לאיסור לבד ואסור לטלטל החבית אף אחר שניטל האבן. ואם הניח באקראי כמו שרגילין להניח חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה המ"א מתיר דלא חשיב בסיס לכך והט"ז אוסר. ויש לסמוך על המ"א במקום שהיה דעתו לסלק המוקצה בשבת. והרבה פוסקים סוברים דלא נעשה בסיס רק כשהיה דעתו שיהיה מונח המוקצה על הדבר ההיתר כל השבת אבל כשהיה דעתו לסלקו בשבת אף שהי' מונח עליה ביה"ש לא נעשה בסים ובמקום פסידא יש לסמוך אדעה זו (מ"א סי' ש"ט ס"ק ז') לכן המנורה שהדליקו בה בלילה והיה בדעתו לסלקה מותר לטלטל מנורה זו בשבת ע"י נכרי לצורך גופה ומקומה כשאר כלי שמלאכתו לאיסור כשהוא במקום פסידא אבל הנר עצמו שכבה הוא מוקצה מצד עצמו דאתקצי לאיסורו ולמצותו וגם הוא מיקרי שבר כלי וצרורות כמ"ש המ"א סי' ש"ח ס"ק י"ח. ואפי' תנאי שהתנה קודם שבת לטלטלו כשיכבה לא מהני אבל דבר שנעשה בסיס בשבת ונסתלק המוקצה ממנו בשבת מותר לטלטלו לכ"ע דאין מוקצה לחצי שבת (סי' רע"ט סעיף ד' וה'):
ל אם הניח מוקצה על דבר המותר שהוא של חבירו לא נעשה בסים דאין אדם אוסר את של חבירו ומותר אחר שניטל המוקצה ממנו וכן מותר לנער המוקצה ממנו כמו שיתבאר אבל במקום שידעינן דבודאי ניחא ליה לחבריה במה שהניח עליו המוקצה כגון שהניח כלי של חבירו תחת הנר שלא ישרף צ"ע אם נעשה בסיס לכן אם היה דעתו ליטלו ממנו בשבת דבלא"ה יש מתירין כדלעיל מותר לטלטלו אחר שניטל המוקצה ממנו (ש"ט סעיף ד' ט"ז ומ"א שם):
לא במקום שלא נעשה בסיס כגון בשוכח מעות על הכר מותר לנער את הכר שיפול המעות אכן אם עושה כן בשביל המעות שלא יגנב אסור רק לצורך הכר מותר לנער. ואם הוא במקום שאין יכול לנער אותה במקומו כגון שכח אבן ע"פ החבית ועומד בין החביות שא"א לנערה שם מגביה אותה עם האבן למקום אחר לנער שם וכן הדין כשצריך למקום החבית והכר ולא הספיק לו הטיה והניעור יכול לטלטלם עם האבן והמעות לפנות מקומם (שם סעיף ד' וה'):
לב אם נעשה בסיס לאיסור ולהיתר כגון שמונח על היתר דבר איסור ודבר היתר מותר. ודוקא שהדבר ההיתר חשוב לו עכשיו יותר מן האיסור אבל אם אין ההיתר תשוב יותר מן האיסור לא מיקרי בסיס להיתר ולאיסור רק לאיסור לחוד. וכן בנר שהוא דולק במנורה לא מהני מה שמונח עליו לחם שיהיה בסיס להיתר ולאיסור דכיון שהוא צריך עכשיו להנר שיהיה במנורה חשוב לו יותר מן ההיתר ומקרי בסיס לאיסור לחוד כיון שאין צריך להלחם שיהיה מונח במנורה רק כשההיתר חשוב בעיניו יותר מן האיסור מקרי בסיס לאיסור ולהיתר ואז אם אפשר לנער שלא יהיה הפסד בניעור ינער ההיתר והאיסור אבל אם יש הפסד בניעור כגון סל מלא פירות רטובים ואבן בתוכה שאם ינער הפירות יפסדו יטול אותו כמו שהוא כיון שנעשה בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים נוטל הסלים בידו. ואם צריך למקום הכלכלה נוטל הכלכלה כמו שהיא למקום אחר (סי' ש"ט):
לג במקום שהאבן הוא מהודק בסל לצורך סתימת נקב וכן דלעת שקושרין אבן בתוכה כדי למלאות בה מים בטל אגב הכלי ומותר לטלטלו (שם):
לד קינה של תרנגולים ויש שם ביצת אפרוח. אף שלא ידע ביה"ש שיהיה שם הביצה מ"מ כיון שדרך הוא בכך הוי כמניח ולא הוי כשוכח. וכן בכל מקום כיוצא בזה בדבר שדרכו להיות המוקצה עליו בודאי הוי כמניח (מ"א שם ס"ק ו'):
לה השלחן והמפה שהמנורה והנרות עומדין עליו אם היה מונח על השלחן ביה"ש ג"כ ככרות ושאר דברים שצריך להן ג"כ שיהיו מונחין על השלחן בשבת פשיטא שהן חשובין יותר מהנר ונעשו בסיס לאיסור ולהיתר והדין כמש"ל אות ל"ב. ואם לא היה מונח בי"הש רק הנרות הוי השלחן והמפה בסיס לאיסור לחוד ומכל מקום במקום פסידא כגון שנפל נר על השלחן או על המפה יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דלא מיקרי מניח כיון שדעתו לסלק אותן בשבת מעל השלחן ומותר לנער השלחן רק שלא יכוין לכבותה ואם יכבה הוי דבר שאינו מתכוין ומותר וטוב לעשות ע"י נכרי במקום שא"צ כל כך אבל בנר של שמן שא"א שלא יקרב אותו אל הפתילה ונמצא מבעיר אסור לעשות כי אם ע"י נכרי דפסיק רישא מותר ע"י נכרי ויש ליזהר שיניח החלות ג"כ על השלחן ביה"ש כדי שיהיה השלחן והמפה בסיס לאיסור ולהיתר (סי' רע"ז סעיף ג'):
לו לא מיקרי בסיס רק המקום שמונח עליו המוקצה אבל שאר המפה לא מיקרי בסיס ומותר לכפול שאר המפה שהוא חוץ למקום עמידת הנרות ואם נפל שם נר מותר לנערה לכולי עלמא
לז לא מיקרי בסיס רק במקום שההיתר משמש להאיסור כגון שהניח נר על השלחן שהשלחן משמש להנר. וכן בהניח מעות על הכר. אבל כשהמוקצה משמש לההיתר לא מיקרי ההיתר בסיס לאיסור כגון פירות שטמן בעפר ומקצתן מגולין ולא השרישו יכול ליטול הפירות אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו דהוי טילטול מן הצד לצורך דבר המותר דמותר כמו שיתבאר. ואע"פ שהוסיפו מחמת לחות הקרקע לא מיקרי זריעה כיון שלא השרישו ואפי' הניחו מבע"י שיהיו שם כל השבת לא מיקרי הפירות בסיס לאיסור כיון דאין הפירות משמשין להעפר אדרבה העפר משמש להפירות. וכן אם כיסה קדירה בדברים המוקצין וקצתו מגולה יכול ליטל' ואין בו משום בסיס דאדרבה המוקצה משמש לההיתר ואם אינו מגולה כלל יכול לתחוב כוש לנער המוקצה כדי ליטול הקדרה דהוי טילטול מן הצד (סי' רנ"ט במ"א ס"ק ו' וסי' שי"א סעיף ח' מ"א ס"ק כ"ג):
לח לא מיקרי בסיס כי אם כשהיה מונח עליו בין השמשות אבל כשלא הונח עליו ביה"ש רק בשבת לא מיקרי ההיתר בסיס אפי' בשעה שהאיסור מונח עליו ולכן אם יש על השלחן עצמות וקליפין אם הן ראויין למאכל בהמה מותר ליטול אותן בידו ולהעבירן מעל השלחן. אכן בי"ט אמור דנולד אסור בי"ט (סי' תצ"ה במ"א ס"ק ז') ואם אינן ראויין לכלבים ולבהמה מותר להגביה השלחן ולנערן דלא נעשה השלחן בסיס אפי' בשעה שהאיסור עליו כיון שלא נעשה בסיס ביה"ש. ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפין אע"ג דבכ"מ שהוא בסיס לאיסור ולהיתר ואפשר לנער צריך לנער דוקא הכא שאני שאותן הדברים בטלין לגבי פת. ואם צריך למקום השלחן אפילו אין על השלחן כי אם אותן הדברים שאינן ראויין למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלם כיון דלא נעשה בסיס לאיסור ביה"ש. ואם רצה לגרר אותן ע"י סכין מן המפה מותר כיון שלא נגע בהן הוי טלטול מן הצד דמותר כמו שיתבאר לקמן (עי' ש"ח סעיף כ"ז ובט"ז ובמ"א שם):
לט לא נקרא בסים אם האיסור אינו על עיקר הבגד כגון כיס התפור בבגד והניח בתוכו מעות מותר לטלטל הבגד אף שיש מעות בכיס רק שאסור ללובשו בשבת מחשש דשמא יצא בו וכן אסור להניח לכתחילה בע"ש מעות מחשש זה. ודוקא כשפיה לבד תפור בבגד אבל אם הכיס תפור לארכו בבגד ומעות בכיס חשוב כמונח על עיקר הבגד. וכן אם כיס מלא מעות קשור בבגד ואינו תפור כיון דהכיס הוא כלי בפ"ע וקשור בבגד הבגד נעשה בסיס לכיס במניח ואם שכחו הדין כמו שמבואר באות ל"א ע"ש. וכן הדין בתיבה שבתוך השלחן כשיש מעות בתיבה הוי השלחן בסיס לתיבה כיון דהתיבה הוא כלי בפ"ע לא בטל להשלחן ואסור לטלטל השלחן אא"כ יש על השלחן דבר היתר החשוב לו עכשיו יותר הוי השלחן בסיס לאיסור ולהיתר ודינו מבואר לעיל אות ל"ב:
דין טלטול מוקצה בכל פרטיו
מ במקום שמותר לטלטל בצריך למקומו כגון כלי שמלאכתו לאיסור ונטלו בידו בין שהי' צריך למקומו ובין ששכחו ונטלו בידו מותר לטלטלו ולהניחו באיזה מקום שירצה ולכן מי ששכח כיסו עליו בשבת והוא בביתו כיון שהכיס לא נעשה בסיס להמעות כיון שהניחו בשכחה ומותר לטלטלו לצורך מקומו לכן מותר ג"כ לילך עמו להחדר ולהתיר חגורו שם כדי ליפול שם במקום המשתמר. וכן אם היה בידו יכול להוליכו לתיבה. אכן אם הוא בשוק אסור להביאו לביתו משום הוצאה רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לנכרי לשמרו ואם הנכרי מביאו אין לחוש. אכן אם מתירא שלא יקחהו הנכרי לעצמו ונזכר בעודו מהלך ולא עמד לפוש ברה"ר שלא עשה עקירה כלל בר"ה בשבת יכול לרוץ עמו לביתו שלא לעמוד כלל כדי שלא יעשה עקירה. ודברים המוקצים בגופן כגון מעות ואבנים שאין להם שום היתר טלטול אפי' לצורך גופו ומקומו ושכחו ונטלו בידיו אסור לילך עמהן למקום אחר רק יזרק אותן תיכף (סי' רס"ו ועתו"ש ואבן העוזר שם) מלבד איזמל של מילה אף שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו אפי' לצורך גופו מ"מ כשהוא בידו יכול להניחו באותו חדר במקום שירצה דאי יצטרך להשליך האיזמל מידו וישבר מימנע ולא מהיל (ט"ז בי"ד סי' רס"ו ס"ק א'):
מא במקום פסידא מותר לטלטל מעות ודברים המוקצים כגון להצילם מפני הדליקה ואפי' בבית שהדליקה בו יש לסמוך על הט"ז שמתיר או מפני גזלנים הבאים לגזול. ונכון להניח בתוך דסקיא של מעות דבר היתר כגון ככר או תינוק לטלטל על ידן ודוקא בדליקה או גזלנים שהדבר בהול מותר מחשש שלא יבא לידי איסור דאורייתא. אבל אסור להציל סחורה המוקצה הנפסדת מן הגשמים על ידי ישראל רק ע"י נכרי. ואפילו מפני הדליקה לא התירו רק טלטול מוקצה ולא הוצאה אפילו לחצר שאינה מעורבת (סי' של"ד סעיף ב' וסעיף י"ז). ואם נתאכסן בבית נכרי ומתירא שאם ירגישו ממעותיו יגזלוהו ממנו וכיוצא בזה במקום פסידא שירא מגזלנים מותר לטלטלן אם הן צרורין בסדינו ואם הן מנוקבין שראוי לתלותן בצואר בתו ואינו מוקצה כ"כ אפי' נושאן אצלו מותר בשעת הדחק ולטלטלן בידו אסור אפילו במנוקבין כיון שלא ייחדן לכך לתלותן בצואר בתו אבל אם מחפשין אחריו ויש הפסד ברור מותר אפי' לטלטלו בידו אפי' אינו מנוקבין ואם צריך להוציאן חוץ לעירוב אז הדין כך כשמחפשין אחריו מותר אפילו משאן אצלו רק שאין נושא אותן בידו אבל כשאין מחפשין אחריו רק שירא שיגזלוהו ממנו אם ירגישו במעותיו לא שרי רק כשהן תפורין בבגדו שבטלין קצת לגבי בגד וגם הוי טלטול כלאחר יד. ובזה"ז דלית לן ר"ה מש"ה מותר. והט"ז מתיר אפילו כשמחזיק אותן בין בגדו לבשרו להוציאו. ואם יכול להיות יושב בביתו ולא לצאת לא יצא:
מב טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר במוקצה כגון לגרר המוקצה בסכין או בד"א מותר. וכן לנער המוקצה ע"י דבר אחר. אבל אם עושה כן לצורך דבר המוקצה שלא יגנב או לדחוף חמץ בקנה מן הבית בי"ט וכיוצא בזה אסור. אבל לטלטל דבר היתר שהמוקצה מונח עליו אפי' במקום שלא נעשה בסים לא מיקרי טילטול מן הצד ואפי' לשאת תינוק שהמוקצה בידו אסור כ"א בתינוק שיש לו געגועין עליו משום סכנת חולי מותר. (סי' שי"א סעיף ח' וש"ט סעיף א') ולא התירו ביש לו געגועין רק באבן בידו אבל דינר בידו אסור דחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל לאחוז התינוק בידו כשהוא מהלך ודינר בידו מותר:
מג אמירה לנכרי לטלטל מוקצה או אפי' לטלטל נר לצורך דבר המותר כיון שיש היתר בטילטול מן הצד מותר ג"כ לומר לנכרי אבל לצורך דבר המוקצה שלא יגנב כיון שאין היתר בטלטול מן הצד אסור לומר לנכרי מלבד במנורה שהדליקו בו בין השמשות אף לצורך דבר המוקצה מותר לומר לנכרי כיון שהמנהג כך הוי כאלו התנה ולהי"א מהני תנאי שלא יהיה בסיס מש"ה מותר (סי' רע"ו סעיף ג' ורע"ט ס"ד):
מד אסור להניח כלי שיפול לתוכו דבר המוקצה דהוי מבטל כלי מהיכנו:
מה ליגע בדבר המוקצה אפי' לצורך דבר האסור מותר (מוהר"א מווילנא ומוכיח מהא דסכין ומדיחין המת) אבל במנורה התלוי ומתנדנד אסור ליגע דשמא יתנדנד מנגיעתו. וכן בכל דבר עגול המתנדנד אסור ליגע אבל אם תלוי על המנורה דבר היתר מותר ליקח הדבר היתר ממנו אע"פ שמתנדנד דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר (סי' ש"ח וסי' רס"ה מ"א ס"ק ד'):
מו טלטול בגופו או ברגליו מותר במוקצה ולכן מותר לישב על אבנים אע"פ שמזיזן ואפי' לצורך דבר המוקצה מותר לטלטל בגופו (סי' שי"א סעיף ח' וסי' ש"ח מ"א ס"ק ז' ועמ"ש בהגהות למ"א ס"ק מ"א):
מז מותר לטלטל מוקצה במקום הזיקא דרבים כגון קוץ או גחלת המונח בכרמלית אבל במקום שהיה אפשר לסלקו מע"ש כגון שהיה מונח מאתמול אסור אלא א"כ בטלטול מן הצד וכן שברי זכוכית מותר לסלק מן השולחן כדי שלא יוזק בהן (סי' ש"ח סעיף ו' וסעיף י"ח):
מח אסור לטלטל מוקצה אפילו במקום צער ב"ח כגון בהמה שנפלה לאמת המים אסור להעלותה בידים אבל לומר לנכרי מותר וכן ביטול כלי מהיכנו כגון להניח תחתי' כלים מותר מפני צער ב"ח (סי' ש"ה סעיף י"ט):
מט מותר לטלטל מוקצה לצורך חולה שאין בו סכנה וכן משום כבוד הבריות כגון לקנח עצמו ואפילו לטלטל מכרמלית לרה"י מותר לטלטל כדי לקנח משום כבוד הבריות:
נ מותר לטלטל מוקצה בי"ט משום צורך אוכל נפש כגון לטלטל העפר כדי לאפות במקומו או לטלטל האבנים המונחים על הפירות כדי לאכול הפירות אבל לאכול או ליהנות מדבר המוקצה כגון להסיק במוקצה אסור.
נא חלב שנחלב מבהמה בי"ט כיון דרוב בהמות שלנו עומדין לחלב ולגדל הוי מוקצה ואסור. ואף דהט"ז מתיר נראה דלית הלכתא כוותיה בהא. ועוד דאפילו בבהמה העומדת לאכילה אינו מותר כ"א כשנחלב לתוך הרבה אוכלין שהאוכלין יהיו הרוב לכן אינו מותר רק בב' י"ט של גליות כשנחלב ביום א' או בשבת שלפניו מותר בי"ט ב' אבל י"ט של ר"ה אסור וכן נחלב בשבת אסור בי"ט א' אפילו בי"ט של גליות:
נב נולד אף שמותר בשבת מ"מ ביצה שנולדה בשבת אסורה משום הרבה טעמים אחרים. ולכן אין היתר כי אם כשנולדה בי"ט א' של גליות מותר ביום ב' כדלעיל אות נ"א. ונולד דלא היה בעולם כלל כגון אפר שהוסק בשבת אסור אפי' בשבת. ואפר כירה שהוסק מעי"ט חשוב מוכן בי"ט דחזי לכיסוי דם אבל אפר שהוסק בי"ט בעודו חם שראוי לצלות בו ביצה חשוב מוכן ואם נתקרר הוי מוקצה חזר ונתחמם חזר להתירו:
נג מוקצה דבע"ח אסור בשבת לכן אפילו התרנגולים שבבית שברחו אסור לטלטלן אלא רודף אותן למקום שמשתמרין ושאר בעלי חיים מותר לאחוז בהם שידדו אבל תרנגולת אסור שמגביה עצמה. ואין מדדין ברה"ר אבל תינוק שרי כל שיכול לדדות קצת. ובהמות שיוצאות ורועות ולנות חוץ לתחום בי"ט הן מוקצין. ודוקא בבהמת ישראל אבל בהמת נכרי מותר אא"כ באו בשביל ישראל אסורים לזה שהובאו בשבילו מחוץ לתחום ובספק יש להקל. ותרנגולת העומדת לגדל ושור העומד לחרישה מוקצה. מיהו מהני זימון מי"ט א' לי"ט ב' אבל יונים ואווזין ותרנגולין שבבית וחצר העומדין לאכילה ובאין לכלובן לערב א"צ זימון וירא שמים יזמין מעי"ט אבל יוני שובך ויוני עליה וציפרין שקיננו בטפיחין אפילו באין לכלובן בערב אפילו זימון לא מהני. אם לא בקטנים שא"י לפרוח רק שמדדין. וצריך שירשום ולומר זה וזה אני נוטל למחר ואם זימן כל השובך אם אפשר שיצטרך כל השובך רשאי ונוטל למחר מה שהוא צריך אבל אם אין צריך רק לזוג וזימן כל השובך לא מהני. זימן ב' ומצא ג' ושאר שנויים הואיל ואינו מצוי לא כתבתים. ונכרי שהביא יונים מדדין מותרין דשל נכרי אין צריך הכנה. אבל יונים מפריחין שמחוסרין צידה אסורין אפילו בי"ט ב' ואין נותנין מזונות לפני דגים וחיה ועוף המוקצין ודוקא לפניהם ממש אבל בריחוק קצת מהן מותר אבל אין נותנין מזונות לפני אותן שאין מזונותן עליך ואסור להעמיד בהמה בידים ע"ג מוקצה כדי לאכול אלא עומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם ואסור לסלק תבן מלפני שור של פטם שנמאס ברירין שלו והוי מוקצה:
נד בהמה ועוף שנשחטו בי"ט מותר לטלטל העור והנוצה להצניען דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא ישחוט:
נה עצים המונחים בחדר לצורך ימות החורף אסור להתחיל מהם בי"ט ותבן שעומד למאכל בהמה מותר דמסיקין באוכלין:
נו לפתות הטמונים בבור ופותחן נכרי בשבת וי"ט אף שהוא מלאכה דאורייתא מותר כיון שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן אבל אם פותחן נכרי בשביל ישראל אסור עד למוצאי שבת וי"ט בכדי שיעשה (סי' תקי"ח מ"א ס"ק י"ד):
נז מוקצה מחמת מצוה כיצד עצי סוכה ומיה אסורים כל ז' כמבואר בהלכות סוכה וכן אשה שהדליקה נר של שבת וקבלה עליה שבת אפי' מבעוד יום אסור הנר לכל אדם בטלטול ומ"מ מותר להדליק ממנה נר חנוכה ובמוקצה מחמת מצוה מהני תנאי קודם בין השמשות הראשון ולומר איני בודל מהן כל בין השמשות או לומר אימתי שארצה אוכלן (סי' תרל"ח מ"א ס"ק ח'):
נח מוקצה משום לתא דמלאכה כיצד כל כיסוי הכלים אפי' אין להם בית אחיזה ואפילו הכלים מחוברים לקרקע בטיט מותרים והוא שתיקן הכיסוי להכלי מערב שבת ויעשה בו מעשה או שנשתמש בו מבעוד יום לכך אבל כיסוי בור ודות או כיסוי חבית הקבוע בקרקע לגמרי אסור לטלטלה אלא א"כ יש להם בית אחיזה ובלאו הכי אסור לכסות בו משום בנין וממילא אסור לטלטלה אפי' אינו מונח על הבור דהוי ככלי שמלאכתו לאיסור וגרע מיניה. מנורה של פרקים או שאר כלי של פרקים אסור לטלטל גזירה שמא תפול ויתפרק ויהדק ואסרו עוד אפי' מנורה שיש בה חריצין שדומה לשל פרקים אבל מנורה או כלי שדרכן בכך להיות תמיד רפוין מותר ולא גזרו אטו מיהדק כיון שכלי הזה דרך להיות רפוי (מ"א סי' רע"ט ס"ק ד') ובי"ט מותר להעמיד מנורה ושלחן של פרקים אע"ג שאינן רפוין והוא שלא יהדק:
נט גרף של רעי או דבר מוקצה המאוס עליו אם הוא במקום דריסת רגל מותר להוציאו לאשפה אפי' בלא כלי וכשהכלי עדיין בידו מותר ג"כ להחזירו ובלא"ה אסור להחזירו אם לא שיתן לתוכו מים וראויין לשתיית בהמה בהגרף אז מותר להחזירה אגב המים אם צריך לפנות עליו או להוציא בו צואה מותר. מנורה שהדליק בה ביה"ש אפי' היא מאוס יש להחמיר. ואין עושין גרף של רעי לכתחלה כיצד אסור להביא דבר לידי מיאוס אפילו אינו מתכוין כדי להוציאו ואם עבר ועשה מותר להוציאו ובמקום פסידא אפילו הגרף מונח בחצר מותר להכניס מטתו או שולחנו אצל הגרף כדי להוציאו. מותר ליתן כלי תחת הדלף שהוא ראוי לרחיצה וכשיתמלא שופכו ומחזירו למקומו אבל דלף שאינו ראוי לרחיצה אסור להעמיד תחתיו כלי כשאין דעתו לשפכו משום ביטול כלי מהיכנו. ואם דעתו לשפכו כשימאס עליו אסור משום שאין עושין גרף של רעי לכתחילה שלא במקום פסידא ובדיעבד אם נתן ומאוס עליו והוא במקום דריסת רגל מותר להוציאו ולשפכו:
דין ערבית של שבת
א אף במקום שנהגו להתפלל מעריב בזמנה אפילו בציבור מקדימין אותה להתפלל בע"ש יותר מימות החול ולהתפלל אותה מפלג המנחה ואילך קודם הלילה ומותרין להתפלל מנחה ומעריב אחר פלג המנחה (עיין סי' רס"ז) (ואף שכ' המ"א שם להתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהא תרתי דסתרי אך כיון דשאר מקומות נוהגין להקל בזה גם בחול וכמ"ש המ"א סי' רל"ה מטעם שטירחא לאספם ולקבצם פעמים עכ"פ יש להם לסמוך על האי טעמא בע"ש ע"ש):
ב בד"א בציבור אבל ביחיד כיון שמקדים להתפלל מעריב בע"ש יש לו להקדים ולהתפלל מנחה קודם פלג המנחה [שהוא י"א שעות פחות רביע על היום] (שם סי' רס"ז):
ג לאחר שהתפלל מעריב קודם הלילה אם אין עד הלילה חצי שעה יש לירא שמים ליזהר ולהמתין עד הערב ויקרא ק"ש בלא הברכות [הואיל ולי"א לא יצא ידי חובת ק"ש קודם הלילה] ואח"כ יאכל אך אין למחות במי שנוהג לאכול מיד אחר שהתפלל ואינו ממתין עד הלילה לקרות ק"ש מקודם (דיש לסמוך עמ"ש הט"ז בסי' רל"ה ס"ק ב' או עמ"ש בס"ק ג' ע"ש ומי שנוהג תמיד לקרות על מטתו ג' פרשיות כדי להתכוין לצאת בו מותר לאכול אף קודם דאז לא שייך כלל למיחש שלא יקרא ק"ש (וכמ"ש הט"ז שם בס"ק ג' ושאר אחרונים שם):
ד ומי שמתפלל קודם הלילה ואוכל יזהר עכ"פ שימשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה (שם במ"א וע' א"ר מ"ש):
השמטה מדיני תפלת ערבית לעיל (בדי"ז ע"א)
יא בין הפרקים ובאמצע הפרקים של ערבית דינם כשל שחרית עיין עליהם לעיל (וע' מ"א סי' רל"ו):
במקום שנוהגין לומר אמן אחר ברכותיו כמו בישתבח או יהללוך בהלל יענה ג"כ אמן אחר ברכתו בשומר עמו ישראל לעד ולא יענה אמן אחר המלך בכבודו (סוף סי' רל"ו) אבל אחר הש"ץ בודאי יענה אחר כל ברכותיו (חוץ מברכת אוהב עמו ישראל) כשהקדים לסיים קודם הש"ץ:
יב נהגו לעמוד בשעה שאומרים הח"י פסוקים של ברוך ה' לעולם או"א ויש נוהגים לישב ויש להם על מי שיסמוכו (שם):
יג אין להפסיק בדבור בין גאולה דערבית לתפלה ומיהו מה שמכריז הש"ץ יעו"י בר"ח בין קדיש לתפלת ערבית או טל ומטר בזמן שמתחילין לאמרו או עה"נ בחנוכה ופורים ל"ה הפסק שם):
יד מי ששכח להתפלל מעריב וכן כל דיני הש"ע וכמה דינים נתבארו אצל דיני תשלומי תפלה וכן אם יצאו מקצתן ומדברים הצריכין ליזהר בעת התפלה הכל באר היטב נתבאר לעיל בדף ה' ו' ח' עיין עליהם ושמור אותם:
דיני תפלת ערבית של שבת
א אם שכח בשבת ואמר שומר עמו ישראל חלף הפורס סוכת שלום עלינו וכו' אם מכר תוך כדי דבור יאמר מיד אחר תיבת לעד הפורס כו' ואם שהה כ"ד [הוא כדי שיאמר שלום עליך רבי ומורי] מעת שסיים תיבת לעד אין צריך לאמרו ולא יחזור עוד הפעם (אלי' רב' סי' רס"ז):
ב אם טעה והתחיל תפלת חול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ולאחר שסיים אותה ברכה מתחיל בשל שבת ל"ש מכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בשאר ברכות (סי' רס"ח) ואם נזכר באמצע ברכות אחרונות פוסק באמצע הברכה ומתחיל בשל שבת וגומר של שבת רצה ומודים כו' ואם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו אפילו גמר תפלתו אינו חוזר אלא לשל שבת ומתחיל אתה קדשת (שם) והנ"מ שנזכר קודם אלהי נצור או לפני שאר תחנונים שרגיל לומר אבל אם כבר השלים תפלתו והסיח דעתו מהתפלה ואמר יהיו לרצון כו' כעקורין דמי אע"פ שלא עקר רגליו עדיין (מ"א שם וע' בסדר שחרית):
ג אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול ומיד כשאמר אתה קודם שאמר חונן נזכר ששבת היום אין צריך לסיים אותה ברכה רק באתה קדשת כסדר (שם):
ד אם טעה והתפלל תפלה אחת של שבת במקום שצריך להתפלל תפלה אחרת של שבת כגון ישמח משה במקום אתה קדשת יצא בדיעבד אך אם נזכר באמצע הברכה פוסק ומתחיל התפלה הצריכה (שם) אבל אם התפלל תפלת מוסף חלף תפלה אחרת לא יצא [ע"ש] שהוא שקר מוחלט [ע' מש"ל אצל דיני תפלה ביעלה ויבוא ע"ש] וכן אפילו אם נזכר באמצע תפלת מוסף צריך לחזור לראש התפלה ולא מהני שיחזור לישמח משה (שם):
ה אם התפלל של חול במעריב של שבת ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ושמע מהש"ץ ברכת מעין שבע מהראש ועד סוף יצא ולכתחילה יש ליזהר לומר עם הש"ץ מלה במלה מן הברכה עד סוף בא"י מקדש השבת ואם כבר אמרה הש"ץ צריך לחזור ולהתפלל ולא יאמר ביחיד ברכת מעין שבע ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל שנית (שם) ונכון הדבר שאם נזכר קודם ששמע מהש"ץ הברכה הנ"ל שלא יסמוך על זה רק יתפלל עוד הפעם תפלת שבע כסדר [כי יש חולקין בזה ע' בטור] וכ"ז מהני בשבת לחודא אבל בי"ט שחל להיות בשבת אין יוצא בברכת מעין שבע הואיל ואין מזכיר של יו"ט בברכת מעין שבע (א"ר):
ו לאחר התפלה חוזרים ואומרים ויכולו ואומרים אותו בקו"ר ומעומד ואין לדבר בשעה שאומרים ויכולו ויחיד המתפלל אין אומר אותו כלל והטעם לזה משום דבזה אנו מעידין להקב"ה במעשה בראשית ואין עדות ליחיד ודוקא עדה שלימה ויחיד אם ירצה לומר לא יתכוין לשום עדות אלא כקורא בתורה (סי' רס"ח בט"ז) וכן נכון ליחיד לאמרו (ע' א"ר סי' ר"ס) ואפילו בי"ט ראשון של פסח שחל בשבת שאין אומרים ברכת מעין שבע אבל ויכולו אומרים (עיין סי' תפ"ז):
דיני ברכת מעין שבע
א הש"ץ אומר ברכה זו ולא הקהל והקהל מתחילין מגן אבות עד זכר למעשה בראשית אם לא שטעה ולא הזכיר של שבת כלל רק התפלל של חול שדינו שצריך ג"כ לאמרה עם הש"ץ כנ"ל אצל תפלת ערבית (ע"ש) ויש להקהל לשתוק ולא לדבר בשעה שאומר הש"ץ ברכת מעין שבע ולהאזין דבריו (שם) וכן יש להקהל לעמוד (עיין א"ר):
ב א"א ברכת מעין שבע הנ"ל (היינו מבא"י כו' מגן אבות כו' אלהינו כו' עד בא"י מקדש השבת) בבית חתנים או בבית האבל שמתפללין שם כל ז' במנין וכ"ש אותם המתפללים בביתם במנין לפרקים ואין הולכין לביהכ"נ כיון דאין שה מנין קבוע אין אומרים [אבל במקום שנהגו שקובעין להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים ויש שם ס"ת אומרים] אך כל מי שנוהג לומר ברכה הנ"ל במקומות הנ"ל אין למחות בידם (שם בא"ר):
ג א"א ברכת מעין שבע אם חל י"ט ראשון של פסח בשבת סי' תפ"ז] אבל ויכולו אומרים אבל בשאר י"ט שחל בשבת אומרים רק שאינו מזכיר של י"ט באמצע (סי' רס"ח) וכן בשבת שחל לאחר י"ט אומרים (שם):
ד יוה"כ שחל בשבת אין לומר בברכה זו רצה במנוחתינו רק יתחיל או"א קדשנו במצותיך ויאמר כסדר (כ"כ לבוש וא"ר בסי' תרי"ט וע"ש בעט"ז) וכן בכל התפלות אין לומר ביה"כ רצה במנוחתינו (ע"ש במחברים הנ"ל):
ה בשבת של עשי"ת או ר"ה שחל בשבת ויה"כ שחל בשבת אומרים המלך הקדוש ואם שכח הש"ץ ואמר האל הקדוש אם חתם הברכה אינו חוזר לראש ואם לא חתם חוזר להמלך הקדוש (סי' תקפ"ב ופר"ח ופ"מ שם):
דיני קידוש בבהכ"נ ומשנת במה מדליקין
א נוהגין לקדש על היין בביהכ"נ בשבת ויום טוב ומהדרין אחר יין לקדש עליו בבית הכנסת והמקדש לא יטעימנו אלא מטעימו לקטן שהגיע לחינוך היינו כבר שית כבר שבע כל חד לפי ענינו ואם אין שם קטן שהגיע לחינוך ישתה המקדש או יתן לאחר שישתה רוב רביעית וא"צ לברך ברכה אחרונה [ע' סי' רס"ט] [דדעת המ"א שישתה כשיעור ומ"ש הא"ר דטעימה סגי דסומכין עמ"ש השר מקוצי הביאו הב"י יש לעיין בדבריו דלכאורה נ"ל בדעת השר מקוצי דאף דאסור לטעום קודם קידוש היינו אם לא קידש כלל אבל אם קידש אף שלא היה במקום סעודה מ"מ מותר (דהא דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה היינו לענין אם רוצה לאכול בבית אחר צריך לקדש שנית אבל עכ"פ מהני הקידוש לשתות שם) אמנם היינו עכ"פ אם שתה כמלוא לוגמיו דהוא רוב רביעית דאל"כ לא הוי קידוש כלל כמבואר בסי' רע"א ע"ש במ"א ס"ק ל"ב והוי כטועם קודם קידוש ואיסור גמור הוא לכן נכון כמ"ש המ"א לשתות וא"צ לברך ברכה אחרונה כמו שמבואר ברמ"א סי' קע"ח ע"ש ויסמוך על שתיית יין שישתה בביתו כמ"ש המ"א סי' קע"ח ע"ש ועיין רמ"א דהליכה לא הוי הפסק):
ב שני ימים הראשונים של פסח אין מקדשין בביהכ"נ אפי' אין יין מצוי בעיר כלל וכלל (עיין סי' תפ"ז):
ג אומרים פרק במה מדליקין בשבת אחר קידוש הש"ץ (כן הסכמת אחרונים) ואפי' בשבת שחל להיות בו חנוכה חוץ משבת שחל בו י"ט או שבת חוה"מ וכן בי"ט שחל להיות בע"ש א"א אותו (סי' ע"ר) מיהו יחיד בפ"ע יש לאמרו חוץ מיוה"כ שחל להיות בשבת (א"ר שם):
דיני קידוש על היין בביתו
א קידוש היום בלילה מדאורייתא ומ"מ בתפלה יוצא מדאורייתא ידי קידוש ועל הפת או על היין הוא רק מדרבנן אם התפלל כבר (מ"א סי' רע"א) ולפ"ז קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר ואם הקטן ג"כ התפלל כבר אין יכול להוציא את הגדול שהתפלל כבר משום שהקטן שהתפלל כבר הוי תרי דרבנן וכן אינו יכול להוציא קטן שהתפלל לקטן שלא התפלל:
ב אם מקדש על הפת להוציא גם השומעים צריכין השומעים שיכוונו לצאת גם בברכת המוציא דאם לא יכוונו לברכת המוציא רק יכוונו לצאת רק בקידוש היום וברכת המוציא רוצין לברך בעצמן בשעת אכילה עושין איסור דעושין כב"ש (ברכות דף נ"א) דס"ל מברך על היום ואח"כ מברך על היין ואנן קי"ל כב"ה שם דמברך על היין ואח"כ מברך על היום והעושה כב"ש במקום ב"ה עביד איסורא אבל אם מקדש על היין יכולין לכוין לצאת ידי קידוש ושלא ישתו היין דאז אם שותין אח"כ יכולין לברך על היין דבשלמא בפת שמחויב לאכול אחר הקידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה והמסובין מחויבין לאכול מן הפת א"כ כשמכוין לצאת ידי חובת קידוש בשעה שמברך המקדש יוצא ממילא גם על האכילה בברכה זו משא"כ ביין שאין חובה על המסובין לשתות יין ואם היה יודע שישתה מהיין והוא אינו מכוין לצאת בשעה שמברך המקדש הוי כגורם ברכה שאינה צריכה דאסור כנלענ"ד:
ג קטן א"י להוציא אשה בקידוש הלילה משום דהאשה ג"כ חייבת בקידוש דבר תורה כמו האיש ואם התפללה האשה ערבית דינה כמש"ל (בס"ק א' לענין איש שהתפלל ערבית) אבל לכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שכ' דאינו יוצא ד"ת בתפלה ולפ"ז אין להוציא הקטן לגדול אף שכבר התפלל הגדול ואשה יכולה להוציא אנשים בקידוש משום דמחוייבת כמוהם ולכתחילה אין לעשות כן שתוציא אשה אנשים גדולים בקידוש משום דזילי מילתא אבל קטנים יכולה להוציא אפילו לכתחילה (פ"מ שם) וקטן בן שלשה עשר שנה אינו יכול להוציא הגדול או את האשה שלא התפללו עדיין דחיישינן שמא לא הביא עדיין שתי שערות דבמילי דאורייתא לא מוקמינין אחזקה (מ"א שם):
ד שני אנשים אם רוצים להוציא ב"ב לא יקדשו בב"א דתרי קלא לא משתמעי (א"ר שם בשם מהר"ש):
ה בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה או בין ברכת המוציא לטעימה אין להפסיק אפילו בעניית אמן לכן אותן הנוהגים כשמקדשין שנים כאחד אחד מברך בורא פרי הגפן או המוציא והשני אומר אמן לא יפה עושים שהמקדש שבירך כבר על היין או על הפת ועונה אמן על ברכת חבירו מפסיק בין ברכה לטעימה והוי איסור (פ"מ ומ"א סי' קס"ז):
ו אסור לטעום אפי' מים קודם שקידש ואם עבר וטעם מקדש אח"כ (מ"א דלא כב"ח):
ז אם שכח לקדש ונזכר אחר שכבר נטל ידיו ובירך ברכת המוציא אם נזכר קודם שבצע את הפת לשנים דהיינו שעדיין דבוק הפרוסה בהלחם שאם יאחז בפרוסה עולה הככר עמו והיה אצלו לחם משנה יקדש על הפת בלא ברכת המוציא ויאכל ממנו ואם בצע את הפת ולא אכל עדיין יביאו לחם משנה אחר ויקדש עליהם בלא ברכת המוציא ולא יאכל מהלחם שקידש עליו שאינו רשאי לאכול בלא ברכה דדמי (לסי' ר"ו סעיף ו') דאם בירך על פרי אחד והיה דעתו רק על זה ולא לאכול אחרת אפי' מונחות לפניו אינו רשאי לאכול את האחרות ובשבת ודאי מן הסתם דעתו רק לאכול מהלחם שמונח על השלחן ובצע עליהם כי אחרים השלמים צריכין לסעודה אחרת ולכך לא יאכל רק מהלחם שבצע ממנו ובירך עליו ברכת המוציא כי מה שאינו אוכל מלחם שקידש עליו לא איכפת לן בדיעבד ודמי לנשפך הכוס אחר הקידוש שטועם מן כוס אחר בלא קידוש (כמ"ש המחבר בסעיף ט"ו עמ"א שם) וכאן נמי כדיעבד דמי כדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה. ואם אחר שאכל המוציא נזכר שלא קידש עדיין אז יש לקדש על היין ולא על הפת (א"ר שם) רק אם אין לו יין יביא לחם משנה אחר ויקדש בלא ברכת המוציא:
ח אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום ואומר כל הקידוש של לילה מלבד ויכולו ואפילו קידש רק שלא אכל בלילה וגם לא שתה רביעית יין אחר הקידוש דלא הוי קידוש במקום סעודה הוי כלא קידש כלל (שם):
ט צריך שתהיה מפה פרוסה על השלחן תחת הפת ומפה על הפת זכר למן שהיה מונח בקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה (ט"ז בשם הטור) ולפ"ז אפי' מקדש על הפת צריך שיהיה מפה תחת הפת ומפה על הפת (ט"ז שם) ויניח ידיו על המפה ועל הלחם משנה בשעת הקידוש וכשיגיע להמוציא יגלה הלחם משנה ויניח ידו עליהם ויברך המוציא וכשיגיע להשם יגביה שניהם למעלה עד שיגמור השם ואח"כ יניחם ואחר גמר המוציא יכסה במפה ויניח ידיו עליהם עד שיגמור הקידוש (א"ר שם):
י מקדש על כוס יין מלא שלא יהא פגום וטעון כל מה שטעון כוס ברהמ"ז ונוהגין לעמוד כשמתחילין לומר יום הששי ויכולו השמים משום שהשם יהו"ה נרמז בראשי תיבות ואח"כ נוהגין לישב וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ואח"כ יתן עיניו בכוס של ברכה (רמ"א שם) וכששכח לומר ויכולו יאמר אותו בתוך הסעודה על הכוס (מ"א שם):
יא אם אין לו אלא כוס אחד של יין מוטב שיניחנו למ"ש על הבדלה דקידוש אפשר בפת והבדלה א"א בפת אבל אם יש לו שכר על הבדלה מוטב שיקדש על היין ויבדיל על השכר כי יש לחוש לדעת ר"ת שאין מקדשין על הפת ואפילו בקידוש של שחרית מוטב שיקדש על היין ויבדיל על השכר כי בשחרית קודם אכילה נפשו של אדם קצה בשכר ועוד דהבדלה אפשר לכ"ע בשכר דהוי חמר מדינה מיהו בבית הכנסת עדיף טפי להניח הכוס של יין להבדלה אף שיהיה לו שכר להבדלה (מ"א שם):
יב לפי דעת רמ"א יש לנהוג ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין ואח"כ יבצע ויברך המוציא ויש נוהגין שמקדשין קודם נטילה (שם) ואף עפ"כ א"צ לברך ברכה אחרונה על היין של קידוש שברהמ"ז פוטרת את היין שבתוך הסעודה (פ"מ בט"ז סי' רע"א):
יג צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו ובאדם בינוני הוא רובו של רביעית והגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומ"מ טפי מרביעית לא בעי לשתות אפילו מלא לוגמיו הם טפי מרביעית (מ"א שם בשם הר"ן):
יד לכתחילה צריך לטעום המקדש בעצמו כשיעור דהיינו מלא לוגמיו ומצוה מן המובחר לאחר שתיית המקדש כשיעור יטעמו כל המסובין כולם מכוס הברכה ומיהו מי שיש לו יין מעט ואם יטעמו כל המסובין לא ישאר לקידוש שחרית מוטב שלא ישתה רק המקדש בעצמו מלא לוגמיו ולא יצטרפו ב' או ג' למלא לוגמיו ואף שמצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה מ"מ הא עדיפא שישתה אחד כשיעור אבל בדיעבד אפי' שתיית כל המסובין מצטרף למלא לוגמיו ואפי' לא טעם המקדש (מ"א שם וע' א"ר שם):
טו לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש אם זקוקים לפוסו דהיינו שהכוסות שבידם פגומין וצריך לשפוך מכוסו לכוסות שבידם כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום אבל אם היה בידם כוסות שאינן פגומין רשאים לשתות קודם שישתה המקדש (מחבר שם בסי' רע"א):
טז קידש וקודם שטעם הפסיק בדיבור חוזר ומברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש אבל אם הפסיק בדברים השייכים לסעודה (וכ"ש בדברים השייכים לקידוש) א"צ לחזור ולברך אפילו ברכת בפה"ג (מ"א שם)
יז קידש על היין וקודם שטעם נשפך הכוס יביאו לו יין אפי' מבית אחר ויברך בפה"ג ויטעום ממנו וא"צ לחזור ולקדש דטעימה מכוס אחר סגי ואם היה בביתו יין ודעתו היה לשתות עוד יין אחר הקידוש יקח יין ויטעום וא"צ לא לקדש ולא לברך בפה"ג ואם היו מסובין לפניו ולפניהם כוסות עם יין ישתו המסובין מכוסות שלהן והמקדש יצא בטעימת המסובין וא"צ עוד לכוס אחר לשתות אבל הוא לא ישתה מכוס של המסובין בלא ברכה כיון שלא היה דעתו עליו ואם הסיח דעתו קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש (מ"א שם) [ונתבאר עוד בע"ה בברכת הפירות]:
יח ואם קידש על הכוס שהיה סבור שהוא של יין ונמצא שהוא של מים אף שהיה אצלו יין על השלחן צריך לקדש פעם שנית כי לא היה הקידוש על הכוס אף שהיה מונח על השלחן פת ואם היה בדעתו בשעת קידוש לשתות עוד יין א"צ לברך בפה"ג (מ"א דלא כט"ז ס"ס רע"א):
יט ואם קידש שחרית על שכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר כי י"א שד בפת (מ"א שם):
כ ואם קידש שחרית על יין ונשפך אף שדי בפת אם יש לו יין יביאו לו עוד כוס יין לטעום משום דיין חשוב וכ"ש בלילה אף שמקדשין על פת יביאו לו כוס אחר אם יש לו יין ויטעום ממנו משום דאסמכינהו אקרא (פ"מ וא"ר שם) ונראה אם טעה וסבר שהיא יין וקידש עליו ונמצא שהוא של מים אם היו על השלחן עוד כוסות יין הראויין לקידוש והיה בדעתו לשתותם א"צ לחזור ולקדש שנית:
דין על איזה יין מקדשין
א אין מקדשין על היון שריחו רע אע"ג דריחו וטעמו חמרא ולא על יין מגולה ומיהו אם היה מגולה שעה מועטת אין להקפיד אא"כ נמר ריחו וטעמו (סי' רע"ב מ"א שם):
ב יין מגתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום (מחבר שם) וכן מקדשין על יין שבפי החביות אף שיש בו קמחין רק שצריך לסנן אותו בתחילה במסננת ואם לאו אסור (רמ"א שם) אבל אם יש עליו קרום לבן שקורין קאניג אין מקדשין עליו (מ"א שם ועיין בט"ז סי' ר"ב) וכן מקדשין על יין שריחו חלא וטעמי' חמרא (שם מחבר) אבל על יין שטעמיה חלא וריחי' חמרא אין מקדשין עליו (רמ"א שם) וטעמי' חלא היינו כל שבני אדם נמנעין מלשתותו משום חמיצות (מ"א שם):
ג יין צמוקים מקדשין עליו (ואפי' בישל הצמוקים דיין מבושל מקדשין עליו) והוא שיש בהם לחלוחית קצת בלא שריי' וצריך שיהא צמוקים מעט יותר מאחד בששה במים בשעת נתינתן במים (ודלא כהבכור שור ד' קכ"א ע"ג שכ' דמשערינן אחר שנתגדלו במים) דמה שנתגדל אח"כ ע"י שריי' הוא משום שנכנס המים בהצמוקים אבל אם הצמוקים יבשים בלא שום לחלוחית שאף אם ידרכו לא יצא מהם לחלוחית כלל פסולים (מ"א שם בשם הריב"ש) ומיהו לכתחלה מצוה מן המובחר לברור יין טוב וישן לקידוש וגם שלא יהא בו תערובת מעט דבש כי הרמב"ם פוסל יין שנתערב בו אפי' מעט דבש לקידוש ואף שכל הפוסקים מכשירין מ"מ אם אפשר יש לחוש לדעת הרמב"ם:
ד מקום שאין מצוי יין דהיינו שאין יין בכל העיר והשכר הוא חמר מדינה דהיינו שרוב שתייתן הוא שכר בלילה יקדש על פת ואפי' אם אין לו אלא חתיכה פת יכול לקדש עליו (וראיה מהרא"ש פ' ע"פ שמביאו המ"א סי' רמ"ג ס"ק י"ד הא דמקשה שם פשיטא דנר עדיף דהא אפשר לקדש על פת כו' וע"כ פירושו כמ"ש המ"א דפת יש לו דאי אין לו פת אכילה עדיף א"כ יכול לקדש על פת ואם נאמר דעל חתיכות פת אין יכול לקדש אפילו אם אין לו כלל מה לקדש עליו אם כן קשה אפשר דמיירי הגמ' שיש לו חתיכות פת לאכילה וא"י לקדש עליו ואעפ"כ נר קודם) ובבוקר יותר טוב לקדש על שכר ואפילו אם יין מצוי אם רוצה בבוקר לקדש על שכר הרשות בידו במקום דשכר הוי חמר מדינה אבל בערבית אם יין מצוי בעיר יקדש על יין אפילו יין ביוקר כי יש גדולים דסברי דאין יוצא מדאורייתא ידי חובת קידוש בלילה בלא יין ומ"מ מי שירצה לעשות מצוה מן המובחר יקדש לעולם על יין אפילו בשחרית אפי' יין ביוקר (ט"ז מ"א שם) ומי שחביבה עליו ריפתא יותר מיין יקדש אריפתא אפילו בלילה רק אם רוצה לקדש על היין הרשות בידו ובשחרית אף שחביבה עליו ריפתא יקדש על יין אם יין מצוי או על שכר אם רוצה כדי שיהא זכר שהוא משום קידוש דמה שמברך המוציא על הפת ליכא היכרא שהוא משום קידוש (עי' מ"א שם):
ה ומי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין אצלו ואם אין אחרים אצלו יקדש על הפת או ישמע קידוש מאחרים (מ"א שם) ומה שתמה המ"א שם על הרמ"א מסי' רע"ג ס"ד דאין רשאי לקדש ולברך להוציא אחרים כשאינו טועם בעצמו רק כשאחרים אינן בקיאים לא קשה מידי שהדין דשם הוא של בה"ג שכ' הטור בשמו הטעם דלא אמרו אף שיצא מוציא רק לאינן בקיאים וה"ה אם לא יצא ואינו רוצה לצאת בקידוש זה אבל אם רוצה לצאת בעצמו יכול להוציא אחרים אפילו בקיאין אפי' אם אינו טועם בעצמו רק המסובין וטעמו [כדלעיל סי' רע"א סעיף י"ד] ותדע דהא למדו זה מעירובין דף מ"ב דאמר התם ניתבי' לינוקא ע"ש ואף שהמחבר כתב דיש לחוש לדברי הגאונים דבקידוש צריך שיטעום המקדש כ"כ הא"ר דאין לחוש:
ו על יי"ש אין לקדש לפי שא"א לשתות כמלא לוגמיו בלי הפסק ולכתחילה אין שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו (עיין א"ר ופ"מ שם) אבל בשחרית יכול לקדש על יי"ש (א"ר):
ז ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה. ואין היין של קידוש טעון ברכה לאחריו דבהמ"ז פוטרתו בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס ואפילו מי שנוהג כהמחבר (לעיל בסי' רע"א סעי' י"ב) שכ' דיקדש תחלה ואח"כ יטול ידיו אפ"ה מישך שייך כוס של קידוש לסעודה ובהמ"ז פוטרתו מברכה אחרונה (עיין פ"מ):
ח ולענין שיפטור יין של קידוש שאר משקים אם קידש על יין ובדעתו לשתות עוד יין בתוך הסעודה הוי כקבע עצמו לשתות וא"צ לברך על שאר משקין אפילו לא היו לפניו בשעה שבירך על היין [ע' א"ר סי' קע"ד וע' ע"ת ופ"מ שם דלא כט"ז] ואם אין בדעתו עוד לשתות יין רק שקידש על היין אם היו לפניו שאר משקין בשעה שקידש על היין פוטרם היין מברכה ואם לא היו לפניו בשעה שבירך על היין אף שהביאו לפניו בשעה שעדיין עמד לפניו צריך לברך עליהם:
ט ואם קידש על היין ולא טעם ממנו כגון שטעמו המסובין אף שהיו לפניו שאר משקין בשעה שבירך על היין צריך לברך על המשקין כי הטעם שיין פוטר משום שכל המשקין הם טפילין לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה וכן אם קידש ולא טעם צריך לברך על היין שבתוך המזון מפני שהפסיק בין טעימה לברכה (עיין תוס' ע"פ דף ק"א ד"ה ור"י אמר אף ידי יין נמי יצאו):
דיני קידוש במקום סעודה
א אין קידוש אלא במקום סעודה ובבית אחר אפי' טרקלין גדול אם קידש ע"מ לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת א"צ לחזור ולקדש וכן מחדר לחדר שרואה מקומו א"צ לחזור ולקדש ומחדר לחדר תחת גג אחד שאין רואה מקומו או מאיגרא לארעא אה היה בדעתו לאכול בחדר אחר או שקידש באיגרא אדעתא לאכול בארעא או להיפך שפיר דמי (סי' רע"ג) וכן מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק ביניהם א"צ לקדש פעם אחרת (ט"ז סי' קצ"ה וע' א"ר שם) אם היה בדעתו לאכול בבית אחר:
ב ומבית לסוכה בחג הסוכות אם קידש בבית מחמת שירדו גשמים ואח"כ פסקו הגשמים או להיפך אם קידש בסוכה ואח"כ ירדו גשמים א"צ לקדש פעם שנית כי כן הדרך שאם פסקו גשמים לילך לסוכה או להיפך לצאת מן הסוכה והוי כקידש ע"מ לאכול בבית אחר רק שצריך שלא יפסיק בין הבית ובין הסוכה כנ"ל בסעיף א' דהיינו שבעינן שיראה מקום הסוכה (פ"מ סי' רע"ג):
ג צריך לאכול במקוה קידוש לאלתר ואם היה בדעתו לאכול מיד ואירע לו אונס והפסיק ולא אכל מיד א"צ לחזור ולקדש אבל אם יצא ממקומו בינתיים צריך לקדש שנית אבל אם היה בדעתו להפסיק בדברים אחרים אף שאח"כ הפסיק ע"י אונס צריך לחזור ולקדש (רמ"א סי' רע"ג ועיין מ"א שם) ואם היה בדעתו להפסיק או שלא לאכול כלל ולא הפסיק ואכל מיד א"צ לחזור ולקדש וכן כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל באותו בית שקידש א"צ לחזור ולקדש (רמ"א שם וע' מ"א שם וע' א"ר שם):
ד יכול אדם לקדש לאחרים אף שאינו אוכל עמהם ואינו רוצה לצאת עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה ואף בקידוש של שחרית יכול להוציאן בכה"ג והוא שאינם יודעין אבל אם יודעים בעצמם אסור לקדש להם אא"כ רוצה לצאת בעצמו בהקידוש שעושה להם [כמ"ש בסי' הקודם סעיף ה'] ואפילו לקטנים שיודעים אינו רשאי לקדש להם אם אינו רוצה לצאת בעצמו כמו בגדול והמקדש לאחרים ואינו רוצה לצאת אסור לו לטעום עמהם (מחבר ורמ"א):
ה קידוש במקום סעודה סגי שישתה חוץ ממלא לוגמיו של קידוש עוד כוס יין דהיינו רביעית או שיאכל כזית מיני תרגימא מחמשת המינים ואם אכל פת כזית ודאי יצא אבל שכר אפי' במקום דהוי חמר מדינה אינו יוצא בשביל סעודה דלא סעיד כמו יין (שם וע' מ"א) וכן בפירות לא יצא:
ו יכול לקדש בבית שישמעו השכנים ויוצאין בהקידוש ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא ואם מקדש על הפת להוציא אחרים יכול לברך להם המוציא אם אינם יודעין אף שאין רוצה לצאת אבל אם מקדש להם על יין אינו רשאי לברך להם המוציא אף שאינם יודעין ואף שחובה לאכול פת כדי שיהא קידוש במקום סעודה (ט"ז ס"ק ב' דלא כלבוש ומ"א כאן ס"ק י"ג):
ז המקדש א"צ. להיות במקום נר ואם נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים מקדש בחצר ואוכל שם אף שאינו רואה הנרות שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער ודוקא במצער הרבה בבית הא לאו הכי צריך לאכול במקום הנרות וצריך לקדש שם (מ"א שם):
דיני בציעת הפת
א בוצע על שתי ככרות שלמים ואפילו נשים חייבות בלחם משנה (א"ר סי' רע"ד) ואם נשרף קצת מקרי שלם עדיין ואם חתך השרוף לא הוי שלם [מ"א וח"צ וש"א] ואם שכח ליטול חלה אוכל והולך ואח"כ מפריש חלה ומ"מ חשוב לחם משנה:
ב בליל שבת בוצע על התחתונה ויקרב התחתונה אליו כדי שלא יעבור על המצוה וכשיגיע להמוציא ירשום בסכין על הלחם קודם ברכת המוציא ויניחנה למטה וישים ידיו עליהם ויברך המוציא וכשיגיע להשם יגביהם למעלה וכשיגמור השם יניחם למטה ויגמור הברכה ויבצע אותם ובשחרית בשבת ובי"ט יבצע על העליונה (שם):
ג מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואם יש לפני כ"א לחם משנה יכולין לטעום אף שעדיין לא טעם הבוצע (שם):
דיני תפלת שחרית של שבת ודין הטועה בתפלת שבת
א מאחרין לבא לבהכ"נ בשבת יותר מבימות החול וממהרין לצאת קודם שש שעות:
ב מתפללין כל סדר התפלה עד ישתבח ואחר כך אומרים נשמת:
ג אין לשחות בולך אנחנו מודים שאין לשחות אלא במקום שאמרו חז"ל (סי' רפ"א):
ד אם שכח לומר לאל אשר שבת צריך לאמרו אחר התפלה ושאר פסוקי דזמרה אם שכח אין חיוב לאמרו אחר התפלה (סי' רפ"א עיין מ"א שם) ויש להנעים ולהאריך בזמירות בניגון שיש בו נעימה (שם):
ה אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר תיבת חונן הוי ליה התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה אבל אם היה יודע שהוא שבת ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה אינו גומר ברכת אתה חונן ומתחיל ישמח משה כו' (סי' רס"ח):
ו אם טעה והתפלל תפלה של חול בשבת לא יצא ואם נזכר קודם שעקר רגליו אף שסיים תפלתו חוזר לשל שבת ומתחיל ישמח משה וגו' רצה ומודים וכו' שים שלום (וצ"ע אם נזכר באמצע ברכת רצה למה יחזור לשל שבת דסגי בהזכרה דהא הירושלמי הביאו הב"י שכן היה ראוי בשבת אלא שקבעו לומר ז' ברכות שלא רצו להטריח בי"ח ברכות וכיון שהתפלל י"ח כבר תסגי בהזכרה וצ"ע) והנ"מ שנזכר קודם שאמר אלהי נצור או לפני שאר תחנונים שרגיל לומר אבל אם השלים תפלתו והסיח דעתו מן התפלה ואמר יהיו לרצון כו' אף שלא עקר רגליו עדיין כעקורין דמי וחוזר לראש התפלה (מ"א שם) ואם טעה בתפלת שבת בין זו לזו ע"ל בדיני ערבית של שבת ותדרשנו לכאן ובמקום שצריך לחזור ולהתפלל אם יוצא במה שמכוין ושומע מהש"ץ ע"ל בדיני תפלת חול:
דיני וסדר האיך יקבל הס"ת ומי הוא הקורא ומנהגיו
א הנותן ספר תורה והמקבלו צריך שיהא בימינו (סי' רפ"ב) והש"ץ יאמר גדלו כנהוג:
ב יש למנוע מהיות הקורא קטן אם לא בשעת הדחק (מ"א סי' רפ"ב) ואם ידוע שהוא בן י"ג שנה ויום אחד אף שלא ידוע שהביא שתי שערות מותר לקרות ועולה למנין:
ג אין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הציבור (סי' קמ"א):
ד צריך לכתחילה לקרות מעומד ואפילו לסמוך עצמו אל הכותל או לעמוד אסור ואפילו סמיכה מועטת שאם ינטל אותו דבר לא יפול אסור לכתחילה שצרין לעמוד באימה (רסי' קמ"ח) ובעל בשר מותר לסמוך הואיל וצריך וה"ה כל אדם כשצריך וגם בעל בשר לא יסמוך עצמו על המפה רק על השלחן דהמפה תשמיש קדושה היא ואסור לשמש בה תשמיש הדיוט (א"ר שם):
ה קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת או בניקוד אם הענין משתנה עי"כ כמו יַעֲשֶה ליֵעָשֶה בציר"י מחזירין אותו אבל קרא לאַהֲרֹן הַרֹן בפת"ח כיון דשניהם אותיות גרוניות הן לא הוו חד שינוי (א"ר סי' קמ"ב) אבל אם אין הענין משתנה אין מחזירין, וגוערין בו. וכן אם טעה בנגינת טעם אין מחזירין אותו. וגוערין בו (שם). אמנה מי שאינו חוזר אפילו במקום שהענין משתנה אין למחות בידו (שם א"ר):
הנהגת הקהל בשעת קריאה והסגן והש"ץ
א בשעה שהעולה אומר ברכו והקהל עונין ביהל"ו יש להם לעמוד ובברכ' אשר בחר בנו ובקריאת התורה אין כ"כ חיוב (א"ר סי' קמ"ו דלא כמ"א שם) [וע' סי' קכ"ד סעיף ד'] אמנם המדקדקין מחמירין על עצמם ועומדין וכן נכון אך גם המחמיר א"צ לעמוד רק בשעת הקריאה ולא בין גברא לגברא (ס"ס קמ"ו):
ב אסור לצאת ולהניח הס"ת כשהוא פתוח אבל בין גברא לגברא שהס"ת מגוללת יכול לצאת לצורך גדול (סי' קמ"ו):
ג משהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר אפילו בד"ת ואפי' להורות הוראה אסור (אבל קודה שהתחיל לקרות ואפי' כבר פתחו הס"ת מותר לספר אבל ישמע הברכה ומכל שכן בברכו שיענה ביהל"ו) ולאפרושי מאיסורא יכול להפסיק ואפילו בין גברא לגברא אסור ללמוד (דשמא ימשוך הלימוד) ואפילו אם כבר קרא הפרשה אבל להורות הוראה מותר בין גברא לגברא (סימן קמ"ו ע"ש בא"ר):
ד והמיקל ללמוד בלחש בשעת קריאה או אם יש עשרה דצייתי לס"ת ומיקל לעצמו לספר בד"ת או קודם שנפתח הס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע הקריאה אלא לקרות בד"ת ומתחיל לקרות וכל מי שנוהג כן אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך (שם):
ה אף שנתבאר לעיל שאסור לדבר בשעת קה"ת רק שישתוק וישמע מ"מ לקרות שמו"ת מותר ואפילו ליכא עשרה דצייתי לס"ת נמי מותר [וה"ה ללמוד חומש עם פירש"י באותה סדרה והטעם דפירש"י חשוב כמו תרגום] (וע' סי' רפ"ה) והמדקדק במעשיו נכון ליזהר גם בזה ולהאזין ולכוין דעתו לשמוע (שם):
ו וכל זה אין ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא (לי"א) שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא (שם ועיין סי' קכ"ד סעיף ד')
ז אין לענות אמן עד שיסיים כל הברכה (סי' קמ"א):
ח אם לא שמעו הקהל מהעולה שאמר ברכו רק שמעו מהש"ץ כשענה ביהל"ו לא יענו עמו ברוך כו' רק יאמרו אמן על דברי הש"ץ אבל יחיד שלא שמע מהעולה שאמר ברכו ושמע מהקהל עונים ביהל"ו עונה עמהם (א"ר סי' קל"ט) (ודלא כמ"א סי' נ"ז ועיין סי' קכ"ד ובמ"ח סי' נ"ו ס"ק ה'):
ט אסור להסגן שילך ויעזוב הס"ת בשביל שהכעיסו אחד ואם עבר ועזב יש להענישו (א"ר סי' קמ"א):