אור ברסלב
דרך החיים הלכות נטילת ידים וסעודה

דרך החיים· רבי יעקב לורברבוים מליסא

הלכות נטילת ידים וסעודה

הלכות תפילין

דיני נטילת ידים לסעודה

א אם אוכל כביצה פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך ענט"י אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא (כגון לחמניות או פת הבאה בכיסנין שיתבאר לקמן בעז"ה) א"צ ליטול ידיו אבל אם קובע סעודתו עליו שצריך לברך עליו המוציא צריכין נט"י ומברך ענט"י (מ"א סי' קנ"ח ס"ק ב'):

ב אם אוכל פת שמברכין עליו המוציא פחות מכביצה או אפילו פחות מכזית צריך ליטול ידיו ואין מברך ענט"י (שם א"ר ופ"מ):

ג אם אוכל פת למתק השתיה באופן שיתבאר לקמן שא"צ לברך המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו (א"ר בשם של"ה):

ד אם אוכל שום דבר אפי' פירות וירקות או בשר שטיבולו באחד מז' משקין והם [יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, מים] אם דרכן של אותן דברים לאכול בלא כף ומזלג אפי' אין נוגע בידו המשקין או אפי' שאוכל ע"י כף ומזלג צריך ליטול ידיו בלא ברכה ואפילו אין מטבל במשקין רק ראש הפרק אעפ"כ צריך נטילה בלא ברכה אבל דבר שאין דרכו לאכול בשום פעם רק ע"י כף כגון [לאקשי"ן או טייגליך] ואין דרך לאכול וליגע בידיו א"צ נטילה (ט"ז):

ה האוכל דבר מטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג או שמטבל בחמאה צריך ליטול ידיו דחמאה כשנמוח הוי משקה אבל האוכל דבר המטוגן כמו ביצים וכיוצא בזה דלא הוי מז' משקין וטובל בחמאה קרושה א"צ ליטול ידיו כיון דהחמאה קרושה לכ"ע הוי כאוכל (ט"ז ופ"מ שם):

ו האוכל מרקחת מטוגן בצוקר א"צ ליטול ידיו דלא הוי טיבולו במשקה אבל האוכל מרקחת מטוגן בדבש אם אוכל ע"י מזלג ואינו נוגע בידו א"צ נטילה אבל אם אוכל בידו שלא ע"י מזלג צריך נטילה (שם א"ר בשם של"ה ופ"מ שם) כל משקה קרוש שאין בו טופח ע"מ להטפיח אינו משקה לענין נטילה זולת יין או מים (שם):

ז האוכל פירות מבושלים במים אם משקה טופח עליהם צריך ליטול ידיו וכן האוכל פירות כבושים כגון אוגרקי"ס צריך ליטול ידיו אבל אם הם נגובים א"צ ליטול ידיו (א"ר שם ס"ק ה'):

ח האוכל לעקי"ך למתק השתיה וטובל הלעקי"ך בי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה היא מהתבואה והוי מי פירות ומה שיש מים ושמרים הוי מועט נגד הזיעה ועוד שנשתנה טעמו לגמרי [פ"מ שם] ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא ואין צריך נטילה:

ט מלח העשוי ממים הוי משקה. ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו (פ"מ שם):

י נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול פת אותה נטילה שנטל לא עלתה לו וצריך ליטול פעם אחרת בלא ברכה ואצ"ל אם נטל ידיו שלא בשביל אכילה כלל אלא בשביל שהיו מלוכלכות ואח"כ נמלך לאכול שצריך ליטול ידיו בשביל אכילה ואין צריך לברך ואם נגע בנתיים במקומות המטונפים יחזור ויטול ידיו בברכה (שם ועיין מ"א):

יא צריך ליזהר בנט"י שכל המזלזל בנט"י חייב נידוי ובא לידי עניות ונעקר מן העולם ואע"פ ששיעורו ברביעית יוסיף ליטול ידיו בשפע דאמר ר"ח אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבי לי מלא חפנאי טיבותא (שם):

יב מברך אחר נטילה קודם שמנגבם ואם שכח לברך קודם הניגוב מברך אח"כ אבל אם בירך המוציא שוב לא יברך על הנטילה (מ"א בשם תניא וא"ר שם):

יג ספק אם בירך על נט"י אינו מברך:

יד צריך לנגבם היטב קודם שיבצע כי האוכל בלי ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא. ולא ינגב ידיו בחלוקו כי קשה לשכחה (מ"א):

דין מי שאין מצוים לפניו מים לנטילה

א אם אין מצוים לפניו מים לנטילה אם הוא בביתו אפילו שומרי גנות ופרדסים צריכין לחזור אחר מים שיעור מיל אם ודאי לו שימצא בתוך מיל (וכן הוא משמעות הגמרא ופוסקים ומה שנקט הירושלמי שומרי גנות לרבותא נקט אפילו שומרי גנות] ואם הולך בדרך אם ודאי לו שימצא מים תוך ד' מילין בדרך שרוצה לילך לשם צריד להמתין עד שיגיע לשם וכן אם יחזור לאחוריו עד מיל וימצא שם מים לנטילה צריך לחזור לאחוריו ואסור לו לאכול בלא נטילה [אפילו] דבר שטיבולו במשקה אפילו ע"י מפה אבל אם ספק אם ימצא מים בתוך שיעורין הנ"ל יכול לאכול בלא נטילה רק יכרוך ידיו במפה ויאכל או ע"י כף ומזלג (סי' קס"ג):

ב המאכיל לאחרים א"צ נטילה והאוכל צריך נט"י אף שהאוכל לא נגע כלל במאכל ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור (שם):

ג אף שמדינא מהני ליטול ידיו שחרית ולהתנות עליהם כל היום כולו מ"מ נהגו האידנא שלא להתנות משום שצריך זריזות יתירה שלא יסיח דעתו ולא יטנף את ידיו וא"א ליזהר בזה (א"ר בשם כמה פוסקים):

ד מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בירך ושוק או שאר מקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה במקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה וכן אם הסיח דעתו משמירתן בכל אלו צריך לחזור וליטול ידיו בלא ברכה משום שהוא מחלוקת הפוסקים אם צריך ליטול מחמת נקיות בלא טומאה ולכן צריך נטילה בלא ברכה וכן אפילו אם עשה צרכיו או הפליג הרבה והסיח דעתו בכל אלו נוטל ידיו בלא ברכה (פ"מ סימן ק"ע):

דין העושה צרכיו ורוצה לאכול

א העושה צרכיו ורוצה לאכול יטול ידיו שני פעמים פעם ראשון שלא כדינו ומברך אשר יצר כו' ואח"כ נוטל ידיו כדינו ומברך ענט"י (סי' קס"ה):

דין כלי הראוי לנטילה ודבעינן כח גברא

א אין נוטלין לידים אלא בכלי שמחזיק רביעית שלא מסומך [לאפוקי כשהוא מסומך מחזיק רביעית ואם לאו אינו מחזיק פסול] וכל הכלים כשרים לנט"י אפילו כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה ואם יש בהכלי נקב ככונס משקה [פי' שהנקב גדול כ"כ שכשמושיבין אותו על המים יכנסו המים לתוכו דרך אותו נקב] אפילו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה אפילו מיוחד לאוכלין אין נוטלין מהם לידים ואפי' דרך הנקב וכ"ש דרך פיו ואם ניקב רק כמוציא משקה נוטלין בו לידים אפילו דרך פיו (מ"א בשם רי"ו סי' קנ"ט):

ב קניק"ן שקורין שאני"ק שיש בו דד בולט ויוצא מאמצע דופני הכלי והדד שוה לדופני הכלי ואינו ארוך יותר מותר ליטול בו הן דרך גוף הכלי הן דרך הדד ואם גבוה יותר מדופני הכלי פסול ליטול בו דרך הדד וכן קניק"ן שקורין קרו"ג שיש לו אצל פיו כמו חצי עגולה אם הוא גבוה מפי הכלי כמו צינור לא נעשה לקבלה ופסול ליטול דרך אותו חצי עגולה רק דרך גוף הכלי ששוה אבל אה הוא שוה לפי הכלי מותר ליטול אפי' דרך אותו חצי עגולה (כן משמע מא"ר שם):

ג אם הכנים ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם לא עלתה לו נטילה כלל וצריך לחזור וליטול ידיו בלא ברכה (שם):

ד חבית שיש בה ברזא והסירה וקיבל המים על ידו חשיב שפיר כח גברא וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה (שם):

ה הכל כשרים ליתן מים לידים אפי' חש"ו חוץ מעכו"ם או נדה. וקטן פחות מבן שש יש ליזהר לכתחילה (שם):

ו הנוטל צריד לכוין לנטילה המכשרת לאכילה ואם נטל ולא כיון עיין לעיל:

ז המטביל ידיו במי מעין אפילו אין בו ארבעים סאה רק כ"כ מים שמתכסים בהם ידיו בפעם אחת עלתה לו כמו נטילה אבל אם הטביל ידיו במי מקוה שאינן שאובים שאין בהם מ' סאה בדיעבד עלתה לו לנטילה אבל לכתחילה יש להחמיר (שם):

ח כשמטביל ידיו בנהר או במי מעין לא יטול בידו אחת וישפכם על חברתה שאין כאן לא נטילה ולא טבילה אלא יטבול שניהם במים (שם):

ט אותן בארות שעושין עם פלומפין יכול לשאוב בידו אחת המים עם הפלומפין וידו השניה יניח תחת המים היוצאים מהפלומפין סמוך לארץ ואח"כ גם לידו השניה יעשה כך וממ"נ עלתה לו נטילה אם המים שבהפלומפין נשאבין ע"י כלי שלם הוי נטילה ואם לאו עלתה לו טבילה [כי לא ידעתי מלאכת הפלומפין] משום ניצוק חיבור והוי כמו מעין עצמו אבל אין להניח הידים גבוה מן הארץ דאז הוי כטובל בכיפין דלא הוי טבילה (עיין פ"מ בא"א):

י השלג אם ארבעים סאה מחובר על הארץ במקום א' מותר להטביל בו את הידים אפילו לא ריסק את השלג ומ"מ נ"ל שצריך לרסק קצת השלג במקום שתוחב שם הידים כדי שיהיו נקיות (ט"ז שם):

יא כשמטביל ידיו אעפ"כ מברך ענט"י ולא על טבילת ידים (שם):

דין איזה מים כשרים לנטילה ואיזה פסולים

א מים שנשתנו מראיהן בין מחמת דבר שנפל לתוכו בין מחמת מקומן פסולין ואם חזרו לברייתן כשרין (סי' ק"ס):

ב עשה במים מלאכה פסולים לנטילת ידים מחמת שנעשו כשופכין שעומדין לשפיכה (מ"א שם) ואלו מלאכות שפוסלין במים אם שרה בהן פתו אפי' אם נתכוין לשרות בכלי אחר ונפל לכלי זה (אבל אם לא נתכוין לשרותו כלל ונפל בכלי של מים לא חשיבי מלאכה) וכן אם צינן בהם יין פסולין ואם הדיח בהם כלים פסולים ואם היו הכלים מודחים או חדשים לא נפסלו וכן אם הדיח בהם ירקות פסולים ואם היו מודחים לא נפסלו ואם שרה בהן הירקות שלא יכמשו אף שהיו מודחים נפסלו המים וכן אם נתן בהם כלים שנתבקעו כדי שיכווצו מיקרי נעשה בהם מלאכה ופסולים אבל אם נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מיקרי נעשה בהם מלאכה (שם במ"א):

ג מים שהנחתום מטביל בהם גלוסקין או שהנחתום מדיח בהם ידיו מהבצק הדבוק בהם פסולים (ט"ז א"ר דלא כרמ"א) אבל אם מטביל ידיו וטח פני הגלוסקא או שחפן בהם בחפניו המים שנשארו לא מיקרי נעשה בהם מלאכה וכשרים אם לא נשתנו מראיהן (שם):

ד אם המים בכלי שיש בה שנתות ונותן לתוכה בשר ועולין המים עד השנתות ובזה יודע משקלו וכן מים שמדיח בהם המדות שלא ישאר הריח מדבר המדוד בהם פסולים דחשוב כנעשה בהן מלאכה (שם במ"א):

ה אם נתן למים דבר המריח כדי שיריחו כשרים לנט"י דנתכוין להשביחן (שם במ"א):

ו מים ששתו מהם בהמה או עוף או חיה כשרים לנטילה אבל אם שתה מהם חזיר או כלב נמאסין ונעשו כשופכין ופסולין (שם):

ז מים שלפני הנפח אף שלא נשתנו מראיהן פסולין מפני שבודאי נעשה בהם מלאכה היינו שכיבה בהן הברזל (שם):

ח מים הפסולים שנתערבו במים כשרין בטלין במיעוטן ומשלימין אפילו לרביעית אם לא נשתנו מראיהן (מ"א א"ר ופ"מ):

ט בגד שנפל למים ואח"כ הוציאו משם המים כשרים לנט"י משום שלא נתכוין לעשות בהם מלאכה ואם מיצה המים מהבגד אותן המים שמיצה פסולים ואם מיצה אותן לתוך המים שבכלי דינו כמו מים פסולין שנתערבו במים כשרים בסעיף ח':

י אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובין בין שהם בכלי בין שהם בקרקע אבל לא במי מקוה ומעין בעודן מחוברין. אבל פסול בשינוי מראה מחמת דבר אחר אין חילוק בין שאובין למקוה (ט"ז שם):

יא חמי האור שאין היד סולדת בו מותר ליטול בהם לידים [שם]:

יב מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהן פסולין:.

יג מי דבש שקורין מע"ד או שכר מוטלין מהם לידים בשעת הדחק משום דעיקרן מים (ומה שנשתנו מראיהן לא איכפת לן משום דאישתנו למעליותא) (שם במ"א):

יד לכתחילה צריך ליזהר ליטול כל היד עד הקנה של זרוע ויתנה מתחילה שלא יהיה עליו כנדר משום שלפעמים לא יהיה לו כ"כ מים (מ"א בסי' קס"א):

טו צריך ליזהר ליטול מים בשפע ועכ"פ לא יפחות מרביעית ויזהר שלא יגע יד שלא נטל אותה עדיין ביד שנטל אותה וכן כשמשפשף היד בחברתה יזהר שלא יגע במקוה שלא הלכו המים כדי שלא יטמאו זו את זו ואם נגע צריך ליטול שנית אבל א"צ לנגב אותם קודם נטילה שנית אבל אם נגע בו אחר שלא נטל ידיו צריך לנגבם וליטול פעם שנית (ע' פ"מ):

דיני חציצה בנטילה

א צריך ליזהר מחציצה בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר כגון שהציפורן גדול ועונה עד למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס ובצק וטיט שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר אם מקפיד עליו חוצץ ואם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ ודוקא בבצק וטיט שכנגד הבשר אבל שלא כנגד הבשר אף שהוא אינו מקפיד כיון דרוב בני אדם מקפידין חוצץ (מ"א בסי' קס"א) ובשבת ג"כ מותר לגרר הטיט שתחת הציפורן בצפרנו רק שלא יגרר את הציפורן (א"ר שם):

ב כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד למי שדרכו להקפיד חולץ ולמי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ. כיצד היה צבע וידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אע"פ שיש לו ממשות הצבע על ידיו וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ ואם היה טבח ומוכר שומן והי' דם ושומן על ידיו איבעיא בגמרא סוף פ' י"א דזבחים ולא איפשטא ובנט"י אזלינין לקולא ואינו חוצץ. הדיו היבש חוצץ והלא אינו חוצץ. גילדי מכה על ידיו אם אינו מקפיד עליו או שמצטער בנטילתן אינו חוצץ (שם במ"א):

ג כל הדברים שאינן מקפידין עליהם אם היה רוב היד מכוסה מהם חוצץ ורוב היד היינו רוב שיעור מהיד שצריך נטילה (שם) ולכן אף מי שנוהג ליטול ידיו עד הקנה של זרוע מ"מ אם מכוסה עד רוב קישור אצבעותיו לכף בדברים שאין מקפידין ג"כ חוצץ דהלכה כדיעה זו שא"צ רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד:

ד אם יש לו מיחוש ביד ונותן עליו רטי' חוצץ וצריך להסירה אבל אם יש לו מכה על היד וא"א להסיר הרטיה אז א"צ ליטול כלל מקום הרטיה (שם):

ה טבעת שעל ידו צריך להסיר בשעת נטילה ודוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה אבל איש שאין דרכו להקפיד להסיר בשעת מלאכה א"צ להסיר אותו בשעת נטילה רק אם יש בו אבן שגם איש דרכו להקפיד ולכן אותן טבעות שקורין קרא"ם פינגרי"ל א"צ להסיר בשעת נטילה (שם):

דין הפסק בין בציעה לנטילה

א טוב ליזהר שלא להפסיק בין נטילה להמוציא אפילו בשתיקה יותר משיעור הילוך כ"ב אמה וכ"ש שטוב ליזהר שלא להפסיק בדיבור ולכן אותן האומרים מזמור י"י רועי וגו' קודם הסעודה יש לאמרו קודם הנטילה ואם שכח לומר קודה נטילה יכול לאמרו בין נטילה להמוציא אבל לעשות איזה דבר שצריך דקדוק גדול בעשייתו בין נטילה להמוציא איסור הוא משום היסח הדעת וחייב ליזהר בזה (סי' קס"ו):

ב בוצע בפת במקום שנאפה היטיב היינו בצד שכנגד לד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע צד שכנגדו ומתחיל לבצוע מצד הפת כדי שיחתוך מעט מצד העליון ומצד התחתון בפעם אחת ויחתוך סביב הפת ויניח פרוסת המוציא מחוברת באמצע וצריכה להיות מחוברת כ"כ שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר הככר עמה ויברך המוציא ואחר שסיים הברכה מפרידה כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם (סי' קס"ז):

ג בפרוסה יכול לבצוע ממקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון (פ"מ שם):

[ד בשבת לא יחתוך הככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות בידו]:

ה בשעת ברכת המוציא יתפוס הלחם (שמברך עליו) בידו דבעינן שתהא הברכה סמוך לעשייה ויתן שתי ידיו עליהם בשעת ברכה שיש בהן עשרה אצבעות כנגד עשרה מצות התלויין בפת. ואם היה לבוש בית יד על ידו צריך להסירה בשעה שאוחז הפת לברך עליו המוציא (שם):

ו לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כ"א ואחד ואם אוכל פת נקי' או שהוא מתובל בתבלין כמו שאנו עושין א"צ להמתין ומ"מ אם רוצה להמתין הרשות בידו ומצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע אף שהפת מלוח במלח מפני שהשלחן כמזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והוא מגין מן הפורעניות והמקובלים כתבו שחייב לטבל פרוסת המוציא במלח (שם):

ז יאכל מיד אחר הברכה ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שק צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה מעין דברים שהן צורך סעודה כגון שבירך וקודם שאכל אמר הביאו מלח אף לדידן שאין חיוב גדול כ"כ במלח דהפת שלנו הוא עם מלח מ"מ כיון שמצוה הוא לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית וכן אם אמר תנו מאכל לבהמה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו והוי מצרכי הסעודה לא הוי הפסק וא"צ לברך שנית ומ"מ לכתחילה לא יפסיק כלל אבל אם אמר תנו לשתות לבהמה הוי הפסק משום דלשתות אדם קודם (שם במ"א):

ח שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעודה או אפילו אחר שגמר סעודתו רק שלא בירך עדיין בהמ"ז מברך המוציא ואוכל פת (שם במ"א):

ט אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך (שם):

י אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מארי' דהאי פיתא יצא (שם):

יא מי שאינו אוכל יכול לברך לקטנים ברכת המוציא והקטנים יאכלו כדי לחנכם במצות (שם) וה"ה כל ברכות הנהנין (שם):

קצת דינים הנוהגים בסעודה

א היו מסובין בסעודה ויצא אחד מהם להטיל מים נוטל ידו אחת ששפשף בה הניצוצות שנתזו על רגליו וכשנוטל אינו נוטל אלא בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל ודוקא שאין רוצה לאכול עוד רק שמסובין עדיין לשתות אבל אם רוצה לאכול עדיין נוטל בחוץ דמידע ידיע דאנינא דעתו ואינו אוכל בלא נטילה ואם לא שפשף כלל ג"כ יש ליטול ידיו לשתות כדי שלא יחשדוהו ששפשף ואינו נוטל ידיו ואם יושב לבדו והלך להטיל מים באמצע הסעודה ולא שפשף א"צ ליטול כלל אפילו לאכילה אבל אם עשה צרכיו אף אם לא קינח ודאי צריך ליטול ידיו (סי' ק"ע):

ב אם יצא לדבר עם חבירו והפליג ורוצה לשתות נוטל ידו אחת ואם רוצה לאכול יטול שתי ידיו וצריך ליטול בפני המסובין אפי' לאכילה כדי שלא יחשדוהו שלא נטל ידיו דבהפליג ליכא אנינות דעת וצריך ליטול ידיו משום היסח הדעת ולענין ברכת ענט"י אם צריך לברך כשנוטל ידיו ע"ל בה' נט"י ולענין ברכת המוציא אם צריך לברך שנית כשהפסיק עיין לקמן בדין הפסק בסעודה (שם):

דין אם שכח והכניס אוכלין או משקין לפיו בלא ברכה

א אם שכח והכניס אוכלין לפיו בלא ברכה אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפליטנו יפליט אותו ויברך עליו ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחד ומברך (סימן קע"ב):

ב שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה אם א"צ לאותן משקין דוקא כגון שיש לו עוד מאותן משקים צריך לפלוט אותן המשקים שבתוך פיו וישתה משקים אחרים ויברך עליהם ואם אין לו עוד מאותן משקים בולע המשקים שבפיו ואינו מברך ברכה ראשונה רק ברכה אחרונה ומ"מ כשהמשקים בפיו עדיין יהרהר בברכה ראשונה דהרהור כדיבור דמי במקום הדחק (שם):

דין איזה מין פת מצוה להקדימו לבצוע עליו

א היו לפניו שתי לחמים ממין א' מברך על היותר גדולה ואם האחד שלם והשני פרוסה אף שהפרוסה יש לה מעלות יותר דהיינו שהיא גדולה ולבנה והשלם קטן וקיבר ג"כ מברך על השלם ואם שניהם שלימים או שניהם פרוסים רק שהאחת נקי' והאחת פת קיבר מברך על הפת שהוא נקי ואם שתיהן נקיות רק שהאחת לבנה ביותר מברך על הלבנה ביותר אף שהב' גדולה יותר (א"ר סי' קס"ח):

ב פת חיטין ופת שעורין מברך על של חיטין ואם הי' של חיטין פרוסה ושל שעורים שלימה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משניהם יחד (שם):

ג פת חיטין ופת דגן אפי' הי' של חיטין פרוסה ושל דגן שלם מברך על של חיטין כיון דחיטין מפורש בקרא וכן אפי' פרוסה של שעורים ושל דגן שלימה מברך על של שעוריה כיון דמפורש בקרא (שם בפ"מ):

ד כל החילוקים הנ"ל היינו דוקא אם רוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא אחד מברך על אותו שרוצה לאכול אף שהב' מין ז' וחשוב (שם):

איזה דברים נקרא הפסק בסעודה

א אם אכל פת והלך למקום אתר באמצע הסעודה כשחוזר למקומו ורוצה לאכול א"צ לברך המוציא כיון שפת צריך ברכה במקומו לא חשוב עקירתו הפסק והיסח הדעת וכשרוצה לאכול במקום אחר כזית פת ג"כ אין צריך לברך המוציא ויברך בהמ"ז במקום השני אבל אם לא אכל במקום הב' רק פחות מכזית פת אפילו אכל הרבה פירות צריך לחזור למקומו הראשון ולברך שם בהמ"ז אבל לכתחילה אסור לעקור ממקומו בלי שיברך תחילה בהמ"ז שמא ישכח את"כ לאכול עוד אם לא לצורך מצוה עוברת כגון ללוות המת וכיוצא בזה אבל לילך להתפלל בבהכ"נ אסור ובדיעבד כשהלך וחזר א"צ לברך המוציא (ולענין נט"י ע"ל בה' נט"י) ודוקא אם לא הסיח דעתו אבל אם הסיח דעתו יתבאר לקמן (קע"ח בט"ז):

ב אם היה דעתו בשעת ברכת המוציא לילך באמצע סעודתו לבית חבירו לאכול שם מותר אח"כ אפי' לכתחילה לילך שם (שם):

ג בשבעת המינים יש בהם פלוגתא אם צריכין ברכה אחריהן במקומן לכן לכתחילה יש להחמיר לברך במקומו ובדיעבד אם שינה מקומו ג"כ דינן שוה לפת (שם במ"א) וא"צ לברך שנית דספק ברכות להקל:

ד אם אכל פירות או שתה משקין שא"צ ברכה במקומן ושינה מקומו הוי היסח הדעת אפי' לא הלך רק לעשות צרכיו לקטנים כשחוזר לאכול או לשתות בין במקום הראשון בין במקום אחר צריך לברך שנית ברכה ראשונה אם לא שהיה יושב עם כמה אנשים שאכלו עמו או שתו עמו והניח מקצת חברים שם ושינה מקומו ואח"כ חזר אצלם לא הוי היסח הדעת וא"צ לברך אח"כ ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול ולשתות (שם במ"א וא"ר):

ה אם היה בגן המוקף מחיצות ובירך על פירות אילן אחד אם היה בדעתו בשעת ברכה לאכול מכולן אם הלך אח"כ לאכול מאחרים אף שאין רואה מקומו הראשון א"צ לברך על האחרים כיון שהוא בגן אחד אבל מגן נגן לא מהני דעתו אף שסמוכין (שם):

ו מחדר לחדר תחת גג אחד דינו כמאילן לאילן בגן אחד (פ"מ):

ז מאילן לאילן העומדים ביער ולא בגן המוקף מחיצות לא מהני דעתו ואפי' רואה מקומו והוי כמגן לגן (ט"ז) ובאילן אחד שאוכל במזרח של אילן ואח"כ אוכל במערב של אילן אם רואה מקומו הראשון א"צ לברך שנית אף שלא היה בדעתו בשעת ברכה (פ"מ שם):

ח שינת עראי באמצע סעודה אפי' בדברים שא"צ ברכה במקומן הוי היסח הדעת ואם רוצה לאכול אח"כ עוד פת יטול ידיו ולא יברך (פ"מ שם):

דין איזה דברים הוי היסח הדעת בסעודה

א גמר סעודתו ואמר הב לן ונברך ואח"כ רוצה לאכול עוד קודם ברהמ"ז אסור לו לאכול עוד מחמת שיש מחלוקת הפוסקום אי הוי היסח הדעת וצריך לברך המוציא אם לאו ולכן אין להכניס עצמו בספק ברכה אבל אם רוצה לשתות עוד מותר לו לשתות בברכה דבזה כ"ע מודים דלענין שתיה הוי הב לן ונברך היסח הדעת ויברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לשתות (סי' קע"ט):

ב אם נטל ידיו במים אחרונים ואח"כ רוצה להפסיק בדיבור לכתחילה יחמיר על עצמו שלא להסיח שום דיבור אחר שנטל ידיו אבל אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תכף לנטילת מים אחרונים ברכה וכ"ש שאסור לאכול ולשתות לכתחילה כי תיכף לנט"י ברכה (שם בפ"מ):

ג אם נטל הכוס לברך (אף שלא נטל ידיו וגם לא אמר עדיין הב לן ונברך) אם רוצה אח"כ לאכול ולשתות יכול לאכול ולשתות עוד רק שצריך לברך ברכה ראשונה (ומה שכ' המ"א שם ס"ק ה' שדין זה דומה לנטילת ידים כוונתו לענין ברכה שצריך לברך ברכה ראשונה אם רוצה לאכול אבל לענין אכילה ושתיה לא דמי לנט"י דשם אסור לאכול ולשתות אף בברכה משום תיכף לנט"י ברכה אבל כאן לא שייך האי טעמא ע"כ מותר לאכול ולשתות בברכה כנ"ל):

ד מי שסמוך על שלחן אחרים אפי' אמר הב לן ונברך לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעה"ב דוודאי דעתו של אורח אם ירצה עוד בעה"ב לאכול ולשתות שיאכל וישתה עמו ולכן אם בשעת אמירתו גמר בלבו בפירוש אף שירצה בעה"ב לאכול ולשתות לא יאכל וישתה עמו ונמלך אחר כך דינו כדלעיל בסעיף א' ואם אמר בעל הבית הב לן ונברך והאורחים שתקו הוי כאלו הם גם כן אמרו הב לן ונברך אם לא שאמרו בפירוש שהם רוצים לאכול ולשתות עוד (שם):

קצת מנהגי סעודה ודין מים אחרונים

א אין להסיר המפה והלחם עד אחר בהמ"ז. כל מי שאינו משיור חתיכות פת על השלחן אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל פת שלימה אסור להניח על השלחן בשעת בהמ"ז משום דמיחזי כעורכים לגד שלחן (סי' ק"פ):

ב פרורים שאין בהם כזית יכול להטיל אותם למים אבל צריך ליזהר שלא יפזרם על הארץ וידרסו עליהם משום שקשה לעניות אבל פרוסה שיש בה כזית אסור לאבדה במים (שם):

ג נוהגין לכסות הסכין בשעת בהמ"ז (שם):

ד האידנא דליכא חשש מלח סדומית מ"מ יש ליזהר שיטול מים אחרונים וכל המים וכל המשקין כשרים לנטילת מים אחרונים אף אותן הפסולין למים ראשונים. ואין נוטלין ע"ג קרקע במקום הילוך ב"א ולכן יש ליטול תחת השלחן ויש לנגב הידים (סימן קפ"א):

תוכן העניינים

דרך החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה