דרך החיים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
הלכות אבל · דין מי שמת לו מת ולא נודע לו ודין תענית יאר צייט
א מי שמת לו מת ולא נודע לו אינה חובה שיאמרו לו וע"ז נאמר מוציא דיבה הוא כסיל מיהו אם שואל עליו אין לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר בלשון דמישתמע בתרי אפי והוא ישער בעצמו שמת ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין וכל שמחה כיון שאינו יודע [סימן ת"ב ט"ז] וכן הבעל שיודע שמת קרוב של אשתו שחייבת להתאבל עליו מותר לשמש עמה כיון שהיא אינה יודעת [א"ר סי' קל"ג]:
ב לבנים זכרים נוהגין להודיעם כשמת אב ואם כדי שיאמרו קדיש [ודיני קדיש נתבאר לעיל] [שם]:
ג מצוה להתענות ביום שמת בו אביו או אמו ומתענין תמיד יום המיתה ולא יום הקבורה אם לא שהיה יום המיתה רחוק מן יום קבורה ג' או ד' ימים שאז מתענין בשנה ראשונה יום הקבורה ומשנה שניה ואילך מתענין יום המיתה אבל בלא"ה מתענין יום המיתה אף בשנה ראשונם [ש"ך סי' ת"ב]:
ד אם מת אביו או אמו בחודש אדר שהיה השנה פשוטה צריך להתענות בשנת העיבור באדר ראשון ובאדר שני אבל אם מת בשנה מעוברת אז אם מת באדר א' מתענה תמיד בשנה מעוברת באדר א' ואם מת באדר שני מתענה באדר שני [שם]:
ה אם חל תענית שמת בו אביו או אמו בע"ש אם התנה כשהתענה בפעם ראשון שלא ישלים אין צריך להשלים וכן אם בפעם ראשון חל בע"ש ולא השלים א"צ להשלים בע"ש אבל אם בפעם הראשון השלים ולא התנה אף שלא השלים רק כשחל בחול אם אח"כ יארע כשחל בע"ש ג"כ צריך להשלים [רש"ל הובא בבאר הגולה]:
בלע המות לנצח. ומחה יהוה אלהים דמעה מעל כל פנים.
תם ונשלם הדינים.
סוף הספר