אור ברסלב
דרישה יורה דעה

דרישה· רבי יהושע פלק הכהן

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

סעיף קטן א

תניא וזבחת כו' ל' הגמרא בפ"ב דחולין ד' כ"ז א"ר כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנא' ושחט את בן הבקר (וקרא זה בקדשים כתיב עכ"ה) ממקום ששח חטהו. פרש"י ששח שכופף. חטהו הכשר אכילתו. ל"א חטהו הוצא את דמו ונקהו עכ"ל. ומסיק בגמרא ותו שהייה דרסה כו' מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים (ל' גיסי תרי וי"מ דושחט משמע שחיטה אחת (לא שתי שחיטות עכ"ה) דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דה' שחיטה הלמ"מ הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא ל' ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתני' היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה ל' התזת הראש קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן עכ"ל רש"י ולכאורה משמע דלפי פירושו קמא אם חתך המפרקת לשנים אסור אפי' בהולכה והבאה וכן פירשו ראבי"ה וכמ"ש המרדכי בשמו ר"פ השוחט סי' תר"ב גם הביא ראיה מהתוספתא דתניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשירה עכ"ל. ולכאורה אין ראיה מתוספתא זו דאיכא למימר דמשום דרסה פסלה וראש לאו דוקא אלא סימני הראש קאמר וכמ"ש רש"י ורמב"ם על הא דתנן פ' השוחט (חולין ד' ל' ע"ב) היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת פסולה דראש ר"ל סימני הראש והביאו הב"י ריש דין דרסה ע"ש. אלא ל' אם נתכוון לכן לא אתיא שפיר כולי האי אבל המרדכי בשם מהר"ם כתב שאין דעת רש"י כן אלא דעת רש"י הוא דהקרא אתא לאשמועינן דא"צ לחתוך כל המפרקת. אבל אם חתכו פשיטא דאין לפוסלו בכך וכ"כ מהרא"י בסי' קפ"ז והביא ראיה מן התוספות דר"פ השוחט דהבינו פרש"י כפי' מהר"ם הנ"ל שהרי כתבו שם ארש"י בד"ה ותו שהייה כו' עד ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים כו' ואי ס"ד דדעת רש"י היה לפסול השחיטה בחתיכת המפרקת מאי מקשי התוס' דלפסול השחיטה בהכי ודאי איצטריך קרא ומסיק שם מהרא"י דמן הדין אין לפסול השחיטה בהכי וחומרא יתירא נוהגין גין לפסלה בשאינו מתכוין לכך ע"ש ודעת הרמב"ן והרשב"א כדעת מהרא"ם להתיר וכן מוכח דברי הרא"ש ורבינו סוף סי' כ"א שכתב שחט מן הצדדין כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת עכ"ל א"כ משמע להדיא שכשר אם חתך המפרקת אחר חתיכת הסימנים ועוד כתב רבינו שם בזה הסימן השוחט מן העורף פסולה שהרי חתך המפרקת תחילה משמע הא אם חתך הסימנים תחילה אין לחוש אף אם חתך המפרקת לשנים ולדעת ראבי"ה צריכין לתרץ הא דתנן פ"ק דחולין ד' י"ט השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והשוחט מן העורף שחיטתו פסולה ומוקי לה בגמרא בדלא אהדר הסימנים דמשמע ומוכח מינה דאם שחט הסימנים תחלה תו אין קפידא בחתיכת המפרקת לשנים דשם איירי בדלא כיון ורש"י וראבי"ה הנ"ל אין מטריפין כ"א שכיון לכך וכל' התוספתא הנ"ל ונ"ל דה"ט דהתוספתא דאם כיון לחתוך גם המפרקת מורה שלא היתה כוונתו לשם מצות שחיטה התולה בסימנים ושוה בעיניו חתיכת המפרקת לחתיכת הסימנים ומתניתין אתא לאשמועינן דאפי' שחט מן העורף דמצינו למימר דלמא כיון לשם מצות שחיטה ואפ"ה פסול משום שבירת המפרקת ולא משום גיסטרא:
והאגור כתב שבאשכנז נוהגין להטריף הכל אם שחט רוב המפרקת אפי' בהולכה והובאה וכ"כ רמ"א בסי' כ"ד שאין לשנות אבל ב"י פסק שם דכשרה ומהר"א בת"ה של"ו סי' קפ"ז כתב דמן הדין כשר אלא שהאשכנזים החמירו על עצמן וע' בב"י סי' כ"ד בדין דרסה שהביא כל הנ"ל בקצרה:

סעיף קטן ב

ועבדים משוחררים ל' הב"י אלא קשה לי מאי איריא משוחרר אפי' בלא שחרור נמי כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל המצות שהאשה חייבת בהן וכיון שהאשה כשירה לשחוט גם הוא כשר עכ"ל ובמיימוני ובאשר"י וסמ"ג אין כתוב משוחררים. ולסברת הב"י הו"ל להקשות קושיא יותר גדולה והוא דלא הוה ליה לרבינו לכתוב עבדים כלל דהא מנשים משמע ג"כ לעבדים ונראה לי דשפיר גרס משוחררים לפי שעבד שאינו משוחרר אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה דהואיל ובע"כ נימול ונטבל ולכן נקט רבינו דוקא משוחררים [גם י"ל דמשום הכי נקט משוחררים משום דקתני בתר הכי אפילו אין מכירין אותו כו' וזהו דוקא בעבד משוחרר שמעתי עכ"ה] ויש קצת ראיה לסברא זו ממ"ש רבינו לקמן סימן קכ"ד לעניין מגעו ביין שלנו שסובר ר"ח שאע"פ שמל וטבל מנסך יין שלנו במגעו עד שנים עשר חדש מהאי טעמא כיון דבע"כ מתגייר משא"כ בגר שמתגייר מעצמו ואף ע"פ שהרא"ש מתיר שם י"ל דהיינו בדיעבד שכבר נגע אבל ליתן לו לכתחלה ליגע ביין או לשחוט אפשר דמודה דאסור מיהו הלשון לא משמע כן שהרי אמר אין עושין יין נסך משמע אפילו לכתחלה ע"כ נראה דשאני יין נסך דקילא טפי אבל הכא אפשר דמודה הרא"ש דעדיין לא נשתקע שם ע"ז מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה וגם ראיה ממ"ש רבינו סי' ס"ה לפני סדר הניקור וז"ל אפילו עבדים ואמהות ישראל נאמנים בדבר פי' לשלוח ע"י בשר מנוקר ולא חיישינן לחילופא בשהייה מועטת ופי' ב"י דאיירי במלו וטבלו לשם עבדות ואפ"ה משמע דוקא בדבר זה נאמנים ולא בע"א מה שאין כן במשוחרר שהוא יהודי ברצונו בלי הכרח ולכן הוא נאמן על השחיטה:
הכל שושטין נשים כתב הב"י שכן כתבו התוס' בריש חולין ודלא כהלכות א"י שכתבו דנשים לא ישחטו משום שדעתן קלות שמא יתעלפו עכ"ל דע שהתוספות לא כתבו שמא יתעלפו רק כתבו מפני שדעתן קלה גם הרא"ש והר"ן ושלטי הגבורים כולם הביאו לשון הלכות א"י ולא כתבו שמא יתעלפו וגם אין הלשון נופל ע"ז דלבן רכות ה"ל למימר אבל דעתן קלה היינו שאין נזהרין מעבירות ושמא יתעלפו פירושו ל' עייפות וחלישות הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות וע' בפרישה וכמ"ש עוד מזה בסמוך בדרישה. שוב מצאתי שהסמ"ג ס"ס ס"ג כתב ז"ל בהלכות א"י כתב דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות כו' ע"ש ונלע"ד דצריך להיות ומפני בוי"ו ותרי טעמי קאמר חדא שמא יתעלפו מפני שלבן רכות ועוד מפני שדעתן קלות ואינן מדקדקות:
כתב הב"י וז"ל כתב הכלבו הר"ר יצחק כת' שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטין לאחרים עכ"ד ודבר תימה הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ צריך הכשר לזה כמו לזה ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר ע"ג עכ"ל ב"י והיינו לפי שיטתו שכתב דדעתן קלה פי' שמא יתעלפו דלענין שמא יתעלפו ל"ש לעצמן או לאחרים כמ"ש הב"י אבל לפי מה שכתבתי שאין הטעם משום שמא יתעלפו אלא משום שדעתן קלות ואין נזהרין לכך אין להאמינן על השחיטה שפיר יש לחלק דלעצמן שוחטין דאין לחושדן שאוכל נבלות אבל לאחרים ששם ליכא איסורא אלא לפני עור לא תתן מכשול בזה אין הנשים נזהריןרים הואיל ודעתן קלות לפיכך אין שוחטין לאחרים דומה לעכו"ם שכתב רבינו בסי' ב'. ואין להקשות ממה שהביא ב"י בסמוך בשם מחזיק הבדק בשם רב עמרם שכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו וא"כ היאך אפשר לחלק גבי אשה שמאכלת את עצמה ולא לאחרים י"ל דהתם הטעם שאינו מאכיל לאחרים משום שאינו מומחה והואיל ואינו מומחה אף לעצמו אינו מאכיל אבל גבי אשה שהטעם משום שדעתן קלה יש לחלק בין איסור קל לאיסור חמור הילכך לעצמה שזה האיסור חמור בעיניה לאכול נבילות נזהרת אבל לאחרים שזה האיסור דלפני עור כו' קל בעיניה אינה נזהרת:

סעיף קטן ג

ובעל העיטור כתב כו' כתב הב"י דלדעת רש"י ובעל העיטור כי אמר דנאדו אמוראי מאוקימתא דרבינא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא נאדו מתחלת דבריו שאמר כל שהן מומחין שוחטין לכתחילה אע"פ שאין מוחזקין אלא מסוף דבריו נאדו דאמר ואם שחט בודקין אותו עכ"ל וקשה לפי זה למה לא אוקמי מתניתין כרבינא דהכל שוחטין לכתחילה מיירי במומחה אע"פ שאינו מוחזק ובדיעבד אע"פ שאין אנו יודעין אם הוא מומחה נמי כשר וא"צ למבדקיה וי"ל דסיפא דמתני' לא מתוקמא לפי זה דתנא וכולן ששחטו ואחרים עומדים על גביהן שחיטתן כשרה דמשמע דבאינו מומחה דוקא שחיטתן כשרה כשאחר עומד על גביו ולא בע"א דהרי דייקי התם בגמרא דעל דיעבד קאי ולא על חש"ו וע"ש בגמרא:

סעיף קטן ד

והרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו. אע"פ שמלשון הרמב"ם משמע שחולק על ב"ה אף בלכתחילה שב"ה כתב אי ידעינן ביה דגמיר אפילו לא אתחזק מותר לשחוט לכתחלה והרמב"ם כתב היודע הל' שחיטה ה"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז. משמע שהרמב"ם סובר שצריך להיות מומחה ומוחזק לכתחלה. תירץ הב"י וז"ל זהו ציווי לשוחט עצמו ולא הוצרך להזהיר לשוחט שלא ישחוט אא"כ הוא מומחה דהא פשיטא אבל אחרים נותנין לו לשחוט [ועי' מ"ש לפני זה ריש ע"ג בשם הרמב"ם דס"ל דלכתחלה חיישינן לעלפויי ומשמע לכאורה דר"ל דאפי' אחרים לא יתנו לו לשחוט מהאי חששא י"ל דשם לא כתב הל' הרמב"ם בעינו אלא תפס כוונת הרמב"ם לפי מה שס"ל לב"י לדעת הרמב"ם וכאן כתב לפי כוונת רבי' בדברי הרמב"ם] אע"פ שאין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק ואין חילוק אלא לענין לשואלו לאחר ששחט עכ"ל ב"י ונראה שתירץ בזה למה לא כתב רבי' שהרמב"ם חולק בלכתחלה על דברי ב"ה שהוא סובר שא"צ לשואלו כלל רק נותנים לו לכתחלה אם ידעינן ביה דגמיר והרמב"ם סובר שלכתחלה צריך להיות מומחה ומוחזק לכן כתב ב"י דאפשר שהרמב"ם סובר שלכתחלה נותנים לו אף אם אין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק כדעת רבי'. רק שהזהיר על השוחט או איפשר לומר שהוא סובר כדעת ב"ה שלכתחלה אין נותנין לו אא"כ יודעין שהוא מומחה הואיל וכתב היודע שהוא מומחה לא ישחוט כו' משמע מדבריו שמזהיר שלא יתן לו לשחוט אא"כ יודעין בו שהוא מומחה ועל השוחט מזהיר שלא ישחוט עד שיהא מוחזק אבל אחרים נותנין לו ולא חיישי' לעלפויי ואיכא לפרש דברי הרמב"ם הכי והכי סתם רבי' דעת הרמב"ם בזה וכתב הרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו:

סעיף קטן ה

וכיון דרוב המצויין א"ש מומחין הן המוצא בהמה שחוטה במקום שרוב ישראל מצויין כו' יש מקשים הלא כתב רבינו לקמן סי' ס"ג דבשר שנתעלם מן העין אסור אפי' הוא בהמה שלימה כו' "עד ואפי' רוב המוכרים והטבחים ישראל כו' ואין לומר דאיירי בכאן בבהמה שלימה בעורה ומכירה בסי' או בטביעת עין דא"כ לא ה"ל לסתים אלא לפרש וע"ק דבח"מ סי' רנ"ט סי"א כתב רבינו דבמקום שרובן נכרים ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר כו' ולמה כתב כאן מקום שרובן ישראל ושם כתב רוב נכרים ורוב טבחי ישראל וגם שם קשה למה מותר ברוב טבחי ישראל ניחוש שמא מעלמא אתא וכדין בשר שנתעלם מן העין. כל זה מקשין הלומדים בלא עיון במקור דברי הגמרא והרא"ש אשר דברי רבינו בנוין עליהן אבל אחר מקצת עיון יראה דלק"מ והוא דבדין בשר שנתעלם מן העין יש פלוגתא רב אוסר ולוי מתיר כדאי' בפ' ג"ה ד' צ"ה והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב כמ"ש שם הרא"ש בפ" ג"ה בשם הרי"ף והטור בסי' ס"ג בשם תרווייהו והרא"ש כ' שם שרשב"ם פסק כלוי והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב שהרשב"ם חילק וכתב דהא דפסקינן דלא כרב היינו דוקא היכא שעצא הבשר במקום שהניחו דאז לא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו באותו מקום עצמו אבל היכא שראינו שנטלו העורב והחזירו חיישי' שמא החליפו. והעובדות דפ' אלו מציאות דפריך עלייהו הגמרא והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לא משום דקי"ל כרב בכל מילי אלא י"ל דהוו בעיר שרובן נכרים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי עכ"ל בפ' ג"ה ובפ' אלו מציאות ביאר הרא"ש דבריו יותר וכתב ז"ל ואפי' אנו לא פלגינן עליה דרב אלא דלא חיישינן לעורב אבל הכא דחזינן דאייתי ליה [דשם בגמרא מייתי עובדות דאיירי בהכי] חיישינן דהביאו ממקום רחוק היכא דשכיחי איסורא טפי והא דאמרי' בפ' ג"ה רב חנן איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא ומעלי יומי דכפורא הוה אייתי עורבי כבדי וכוליתא וא"ל זיל שקול ואכול דהאידנא שכיח דהיתרא טפי שמא י"ל שבכל המקומות שסביב אותו מקום שהיו העורבים יכולים להביא משם היו רוב טבחי ישראל כו' וכמעט כל אלו הדברים כתב רבינו בקיצור כאן ובשם הרשב"ם בסי' ס"ג ובח"מ סי' רנ"ט כל א' לפי ענינו ודינו דאיירי ב"י שם והכלל העולה מדברי הרא"ש ורבינו הוא זה דס"ל כרשב"ם וראיותיו דאין הלכה כרב דאוסר הבשר שנתעלם מן העין אפי' מונח במקומו "ובביתו ואפי' במקום שרוב ישראל ורוב טבחי ישראל ולא חיישינן לחלופי כ"א במקום דאיכא ריעותא לפנינו דהיינו שאינו הוא במקום שהניחו או שמצאו בשוק דאז ע"כ צריכים לומר שא' מבני העיר אבדו ואז תלינן ברוב דאם רוב העיר ישראל אזי היא מותר ולא חיישינן דמעלמא אתי ע"י עור או ע"י ארחי ופרחי וה"ה אם רוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאף אם נפל מן רוב לוקחין שהן נכרים הא מטבחי ישראל לקחוהו וכל שלא שמעו משום טריפות שהיה היום במקולין לא חיישינן לריעותא גם כי רוב הבהמות כשרים הן. אבל אם בא העורב והפיל הבשר לפנינו אף שלא ידענו מאיזה מקום הביאו אסרינן ליה אפי' רוב העיר כאן הם ישראלים כיון דדרך העורב להביאו ממקומות אחרים אם לא שגם סביב העיר שהשליכו שם העורב בכמה מילין כשיעור שדרך העורב להביא משם בשר הן רוב ישראל או רוב טבחי ישראל דאז הוא מותר ולא חיישי' שמא הביאו העורב עוד מהלך רב יותר ממה שדרכו להביאו ומ"ה התיר רב כהנא לרב חנן כבדי וכוליתא שהביאו העורבים וכנ"ל. אך צריך שתדע שאם מצא הבשר בשוק במקום שרוב ישראל אף שהוא מותר משום בשר שנתעלם כו' דלא חיישינן שמא בא מעלמא וגם משום חשש איסור שחיטה משום דרוב מצויין א"ש מומחין מ"מ אסור הוא להמוצאו להחזיק בבשרו אלא יש לו דין מציאה דיש לחוש שאבדו חבירו ולא נתייאש ממנו קודם שמצאו זה כיון דרוב ישראל סבור שהמוצאו יכריז ואתן בו סימן ויחזירנו לי א"ל שרוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאז ליכא למיחש למידי לא משום בשר שנתעלם מן העין כנ"ל וגם לא משום מציאה דמיד שאבדו נתייאש ממנו בסוברו שנכרי ימצאוהו ולא יחזירוהו לו. וז"ש רבינו בח"מ סי' רנ"ט הנ"ל דבכה"ג דוקא מותר להחזיק בו. וכאן בי"ד לא איירי מדין מציאה [ולפי מ"ש לעיל דכאן איירי בדיש לו טביעות עין בגויה שהיא שלו לק"מ ממציאה גם בש"ע מוכח כן שכתב שם בס"ד ז"ל מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו כו' ולשון זה מוכח דמיירי דמכירין שהם גדייו ותרנגוליו ודו"ק] אלא בא ללמדנו דליכא למיחש לשמא שחטהוהו מי שאינו בקי ומ"ה לא הזכיר כאן אלא בדאיכא רוב העיר ישראל מותר משום שחיטה ומיירי במקום שכ"א שיחט לעצמו א"נ מסתמא כיון שרוב העיר ישראל איכא נמי רוב טבחי ישראל וגם ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ומדין מציאה לא איירי כאן דסמך אדינו שמכריזו כשאר מציאות ואם יבא א' ויתן בו סימן יחזירנו לו ויאכלנו ואם מצאו מי שמכירו שהוא שלו ה"ז מחזיק בו ואכלו ואם לא יבא שום אדם ליתן בו סימן מחזיק בו המוצאו לנפשו ואוכלו. ובסי' ס"ג דלא איירי אלא מדין בשר שנתעלם כו' כתב רבינו רשב"ם ושהסכים עמו הרא"ש דלא אסרינן ליה משום בשר שנתעלם כו' אלא היכא שלא מצאו במקום שהניחו. ודו"ק שבזה נתיישב הכל ועמ"ש הב"י קרוב לס"ס ס"ג בשם המ"מ:

סעיף קטן ו

וקטן שאינו יודע כו' ואין מוסרין לו לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדין ע"ג אפילו רוצה להאכילו לכלבים הא דלא כתב רבינו דין זה לעיל גבי מי שיודעין בו שאינו מומחה שאסור ליתן לו לשחוט אפילו להאכילו לכלבים ודוחק לתרץ דדווקא בקטן איכא למטעי משום דמיירי בקטן שיודע הלכות שחיטה כמו שאכתוב לקמן בשם מ"ו דא"כ ה"ל לחלק בין קטן היודע הלכות שחיטה לקטן שאינו יודע. וי"ל משום שזה הדין נלמד בגמרא ברישא מ"ה כתבו רבינו גבי דין זה וה"ה לגדול שאינו יודע ה"ש ודומה לזה תרצתי לקמן בדין חלדה ששם כתב שיעור רוב הקנה ולא כתבו בדין שחיטה ע"ש גם י"ל דדוקא בחש"ו דינא הכי דבחש"ו פסולן לאו משום שאינו מומחה דאפילו מומחין הן פסולין מחמת עצמן וא"כ כשיראה הרואה שזה חש"ו שוחט וסבור ששחיטתן כשירה ואתי למטעי בכל חש"ו דעלמא משא"כ בגדול שאינו מומחה ושוחט אטו כולי עלמא ידעי שזה אינו יודע ה' שחיטה אלא יסבור שזה יודע וא"כ ליכא למטעי באחר שאינו יודע וא"ל מ"מ ליחוש שמא הרואים ימסרו לזה עצמו לשחוט דמשום האי גברא לחוד לא גזרו ומ"ה דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו וז"ל דילמא אתי למיכל משחיטתן דמשמע דמשום האי לחוד לא היה לחוש כ"כ וגם שאם יבואו ליתן לו לשחוט אומר להן איני בקי בהלכות שחיטה ומה ששחטתי לזה הוא מפני שדעתו היה להשליכו לכלבים שהרי גדול ובר דעת הוא ולא ברשיעי עסקינן בחש"ו וק"ל:

סעיף קטן ז

והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחילה הא דלא כתב רבי' בסמוך גבי חרש המדבר ואינו שומע דין זה דבעינן מומחה. י"ל משום דחרש המדבר ואינו שומע דינו לעולם אפי' הוא מומחה לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד דינו כאחר שאין אנו יודעין בו אם מומחה דצריך לבדקו אם הוא לפנינו ואם אינו לפנינו אז אמרי' רוב הרגילין אצל שחיטה כו' ושחיטתו כשרה וא"כ זה החרש שמדבר ואינו שומע כאינו לפנינו דמי שא"א לבדקו והואיל וא"א לבדקו א"צ לידע אם הוא מומחה אם לאו אבל חרש השומע ואינו מדבר שאפשר לו לשחוט לכתחילה אם אחר מברך ומ"ה צריך להיות מומחה דהואיל וא"א למבדקיה אחר השחיטה אינו שייך לומר שישחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ועפ"ר: והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו' אין להקשות הואיל ואחר עומד ע"ג אף שאינו מומחה נמי יכול לשחוט דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאסר לכתחלה אפי' אחר עע"ג משא"כ זה. די"ל דמיירי כשאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך והא דקי"ל באחר עע"ג שוחט לכתחילה היינו כשאותו אחר הוא מומחה. עי"ל דמיירי שאותו האחר מברך והולך לו ואינו רואה אם שחט כהוגן וא"כ ע"כ צריך להיות זה לכתחלה מומחה. ויש מקשים איך הוא שוחט ואחר מברך הא קי"ל דבברכת הנהנין אין אדם יכול להוציא אחר [ע"ל סי' י"ט] י"ל דאותו האחר נהנה ג"כ משחיטה זו כגון שיאכל מן הבהמה. ובלאו ה"נ לק"מ דלא אמרו אלא בברכת הנהנין דהברכה מרומז בה ההנאה כגון המוציא לחם מן הארץ או כגון בפ"ה משא"כ בברכה דעל השחיטה והוה כברכת המצוה וברכת ציצית ותפילין וגם השחיטה אינו מעיקר ההנאה:
וכתב בהג"א בשם א"ז דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דגמיר ה' שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתו עכ"ל. וכתב עליו הב"י. ותמיהני דהא תניא בפ"ק דחגיגה דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחים לכל דבריהם עכ"ל הב"י. ובטור ח"מ סי' רל"ה הביא ב"י דברי המגיד שמקשה על הרמב"ם מזאת הברייתא דחגיגה קושיא הדומה קצת לזאת ומיישב הב"י התם בשני דרכים האחד הא דתניא הרי הם כפקחים ע"כ לאו כפקחים ממש שהרי פקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה אלא לענין זה הרי הן כפקחים שמועלת בהן בדיקה היכא שאפשר לבדקן משא"כ בחרש גמור ובשוטה שאין הבדיקה מועלת בהן. ובזה נתיישב ג"כ תמיהת ב"י דחרש דהכא שמדבר ואינו שומע א"א למבדקיה ואינו כפקח מסתמא ותירוץ שני כתב דאינו שומע דברייתא מיירי בשומע קצת אבל אינו שומע לגמרי דינו כחרש וקראו אינו שומע לפי שאינו שומע כשאר ב"א ובזה נתיישב ג"כ הג"ה אשר"י הנ"ל דאיירי באינו שומע לגמרי. וע' בח"מ מ"ש עוד מזה וע' בפ"ק דתרומות שהביא רבי' שמשון תנא שחולק ע"ז הברייתא ואינו סובר שהן כפקחים:

סעיף קטן ח

וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה כו' ז"ל המשנה דפ' הכל שוחטין חוץ מחש"ו שמא יקלקלו שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה. ובס"פ לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף בציצית חייב בציצית כו' עד והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו. א"ר הונא והוא שגדול עומד ע"ג. ופרש"י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו לשחיטה ואע"פ שאינו בקי בהל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמר רב הונא שגדול עע"ג וראה שלא דרס ולא שהה והר"ן הקשה ז"ל למה לי יודע לשחוט הא תנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה וי"ל דהתם דיעבד ולא לכתחילה והכא כיון שיודע לאמן ידיו לשחוט אפי' לכתחלה עכ"ל גם הרא"ש ריש פ"ק דחולין פי' לההיא דלולב הגזול הנ"ל דמותר לאכול משחיטתו מיירי אפי' לכתחלה דכתב שם דף קמ"ט ז"ל וקטן דמתני' שאין שוחט לכתחלה אפי' כשאחרים עומדים ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה באחרים עומדים ע"ג כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו א"ר הונא והוא שגדול עומד ע"ג ולשון מותר משמע אף לכתחילה עכ"ל הרא"ש והנה לכאורה משמע דהרא"ש לא ס"ל כרש"י שכתב אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כולי והביא ראיה מההיא דסוכה הנ"ל משמע דפי' קטן היודע לשחוט שהוא יודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וזהו דלא כרש"י דכתב בהדיא דבאימון ידים סגי אמנם כי דייקינן בדברי הרא"ש נראה שגם הוא סבירא ליה דבאימון ידים לחוד סגי כשאחרים עומדין ע"ג לשחוט לכתחלה דאל"כ קשיא דידיה אדידיה דהא בריש דבריו כתב וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחילה היינו שאין יודע לאמן ידיו כו' משמע הא יודע לאמן ידיו מותר לשחוט לכתחלה אפי' אינו מומחה ועוד יש לדקדק בדברי הרא"ש שהאריך בלשונו וכתב וז"ל וקטן דמתני' היינו כשלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע כו' דקשה חינוך מאן דכר שמיה והל"ל בקיצור וקטן דמתני' היינו שאינו יודע לאמן ידיו ועוד קשה שכתב אח"כ וז"ל כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין כו' דא"צ להביאה כאן לההיא בבא וגם אותה בבא דיודע לשמור תפילין אינה ריש אותה ברייתא ולא נשנית שם אצל בבא דהיודע לשחוט והוא פלאי לכאורה שמייתי בבא שאין ענינה כאן ולא שנוייה שם באותה ברייתא לא ברישא ולא בסיפא ולא אצל דבר שענינו כאן דהיינו היודע לשחוט אלא נשנית שם באמצע ברייתא ע"ש ונראה דכוונת הרא"ש בכל זה הוא דמשום דס"ל ג"כ דמשמע אם קטן היודע לשחוט ר"ל אע"פ שאינו מומחה אלא שיודע לאמן ידיו מותר לאכול משחיטתו וכדפי' רש"י והר"ן הנ"ל דאפי' לכתחילה משום דמחנכין אותו בזה שנותנים לו לשחוט ועומדים ע"ג ורואים בו ששוחט כראוי דומה למ"ש לפני זה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין דא"צ לידע כל דיני תפילין אלא כשיודע שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן מחנכים אותו בו כן הוא ע"ד זה פי' היודע לשחוט. וא"ש בזה מה שסתם הברייתא וכתב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא כתב בה ג"כ בהדיא והוא שגדול עע"ג וכדמוקי לה רב הונא אלא וודאי תנא דברייתא סמך אשאר בבי דאתניין בהדייהו וכולן איירי שמחנכים הקטן בלולב בציצית ותפילין ולמוד תורה דאתניין התם וכיון שאיירי בחינוך ודאי צריכין אחרים לעע"ג לראות את חינוכם אם עולה בידו. והשתא נמי א"ש הא דהאריך הרא"ש וכתב וקטן דמתני' היינו בקטן שלא הגיע לחינוך כו' משום דבא לתרץ דלא תקשה משנתינו דאוסר לקטן לשחוט לכתחילה אפי' אחר עומד ע"ג ובסוכה ת"ר דמותר לאכול משחיטתו ול' מותר משמע אפי' לכתחילה. וניחא ליה דמתני' דידן איירי בקטן שלא הגיע לחינוך וההיא דסוכה מיירי כשהגיע לחינוך ומ"ה נקט ל' חינוך כיון ששם בסוכה פשיטא ליה דאיירי בחינוך כתב דהכא איירי בלא הגיע לחינוך ואח"כ כתב פירושא דחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו ור"ל לאפוקי אינך חינוך הנזכרים שם בברייתא דחינוכן הוא בע"א כל חד לפי ענינו וממילא משמע ומוכח דס"ל דבאימון ידים סגי אפי' אינו מומחה ומותר לשחוט אפי' לכתחילה דומיא דאינך בבי דמיירי בקטנים שאינן מומחין לענינן ואינו יודע לשמור תפילין או להתעטף בציצית וק"ל ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כו' ע"כ צ"ל דל"ד קאמר אלא משום הכי נקט מומחה לאשמועי' דאפי' במומחה דאימון ידים לא סגי ליה לשחוט לכתחילה בלא אחרים עע"ג והראיה שהביא מסוכה אינה אלא לעיקור דינא דבאימון ידים סגי. גם י"ל דגם אדיוקא הביא ראי' דודאי ל' קטן היודע לשחוט דקאמר כולל ג"כ מומחה עם אימון ידים ואפ"ה איצטריך ר"ה לאוקמה בגדול עע"ג ולא מוקי לה אפי' בלא גדול עע"ג ושברייתא מיירי במומחה ויודע לאמן ש"מ דלא סגי ליה בהכי אא"כ גם גדול עע"ג. אבל פשוט ליה להרא"ש ורש"י דבגדול עומד ע"ג סגי באימון ידים ואפי' אין הקטן מומחה וכמ"ש. גם נקט הרא"ש ל' מומחה משום הדיוק דדוקא לכתחילה בעינן שגם הגדול עע"ג אע"פ שהוא מומחה ויודע לאמן הא דיעבד אפילו אין גדול עומד ע"ג שחיטתו כשרה והיינו דוקא כשהוא ג"כ מומחה. וכאשר כתבתי לפרש דברי הרא"ש דמשום שני הדיוקים נקט ל' מומחה כן משמע מדברי רבינו שהלך בעקבות אביו ולא סר ימין ושמאל מדברי פסקי הרא"ש וכאן שינה בדין זה את טעמו ולשונו בשני ענינים דאילו הרא"ש כתב בקיצור כמ"ש לעיל ז"ל אבל קטן מומחה וידע לאמן ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד ע"ג. ורבינו הוסיף ושינה וכתב וז"ל וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה הרי שהוסיף לן וכתב בפירוש שני דיוקים הנ"ל ללמדינו שמ"ש הרא"ש קטן מומחה ויודע לאמן כו' לאשמועי' אתא דאפ"ה אין נותנין לשחוט א"ל בשגדול עומד ע"ג וגם לאשמועינן אתא דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל והוא ג"כ מומחה ואח"כ כתב ואם גדול עומד ע"ג שוחט אפי' לכתחלה. וה"ה עצמו שכתב הרא"ש ולא הזכיר רבינו גביה שצריך שיהיה מומחה משמע דאפילו בלא מומחה סגי אעפ"י שלא כתב נמי אע"פ שאינו מומחה י"ל דזה הוי פשיט ליה דאין צריך המחאה לזה וגם סמך אמאי שכתב ברישא דדוקא קטן שאינו יודע לאמן ידיו לא ישחוט לכתחילה דמינה למדין הא יודע לאמן אף על פי שאינו מומחה שוחט לכתחלה וכן נ"ל לפרש דברי הב"י שהוא כתב ופירש דברי הרא"ש דלא נקט מומחה אלא משום הדיוק וכתב נמי שרבינו בא ליישב דברי הרא"ש ע"ש אלא של' הב"י מגומגם ביישובו ונראה שט"ס הוא בב"י וה"ג שם והא דנקט בסוף דבריו מומחה לדיוקא נקטיה דאף כשהוא מומחה בעינן לכתחילה עומד ע"ג ועוד דבדיעבד כו' ור"ל ועוד טעם אחר דנקט הרא"ש מומחה לאשמועינן ג"כ דבדיעבד כו ודו"ק. ודע שהתוספות כתבו שם בס"פ לולב הגזול אמ"ש רש"י דאפי' אינו מומחה מותר כו' ז"ל כך פירש הקונטרס משמע דאם אינו יודע לאמן ידיו בשחיטה אף על פי שראהו גדול מתחלה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו עכ"ל התוס' והנה מל' התוס' שכתבו אע"פ שראהו גדול מתחילה שלא "שהה אסור לאכול משחיטתו מוכח דלא ס"ל כר"ן הנ"ל והרא"ש ורבי' דמכשירים בדיעבד באחרים עומדים ע"ג לחוד אפי' בלא אימון ידים ובלא המחאה וכמ"ש והוכחתי וכדעת התוס' כתוב ג"כ הסמ"ג עשיים סוף סימן ס"ג דף קמ"א ע"ב ז"ל חש"ו ששחטו שחיטתם כשרה והוא שאחרים רואים אותם ששחטו כהוגן ודוקא בקטן שיודע לאמן ידיו כמ"ש בסוף פ' לולב הגזול עכ"ל הסמ"ג. והנה מבואר מדבריו דאפי' בדיעבד בעי ג"כ אימון ידים דהא אדיעבד קאי ול' התרומה בסוף הלכות שחיטה שלו הוא בעינו כל' הסמ"ג הנ"ל וכן מוכח מל' הרמב"ם שכתב בפ"ז דהל' שחיטה אות ה' ז"ל חש"ו ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בה דעת שמא יקלקלו לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה עכ"ל. וכתב שם בכ"מ ז"ל ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד ע"ג כדמשמע בס"פ לולב הגזול ונראה שרבינו מפרש לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפי' אחרים רואים אותו אסור כמ"ש התוס' עכ"ל הכ"מ הנ"ל גם ל' רש"י הנ"ל אינו מוכרח ונוכל לפרשו כדעת התוס' והסמ"ג וס"ה והרמב"ם הנ"ל דמ"ש שם הברייתא מותר לאכול משחיטתו דוקא אדיעבד קאי שאם שחט מותר לאכול משחיטתו והכי משמע מל' התוספ' דאל' רש"י הנ"ל כתב משמע "דאם כו' עד אסור לאכול משחיטתו משמע דרש"י ג"כ הכי ס"ל ולא כמ"ש הר"ן והרא"ש הנ"ל דפי' מותר ר"ל לכתחילה. ומה שדייק הרא"ש מל' ומותר ור"ל מדלא קאמר שחיטתו כשרה יש לדקדק נמי איפכא מדלא כתב קטן היודע לשחוט "נותנים לו "לשחוט כמ"ש לפנו זה אביו קונה לו תפילין משמע דלכתחלה אין נותנים לו אלא שאם שחט שחיטתו כשרה ומותרים לאכול משחיטתו. ובאמת קשה לומר שהרא"ש ורבינו שבקי לכל הני רבוותא דאסרי אפי' בדיעבד אפי' גדול עע"ג כשאינו יודע לאמן ידיו ולקחו שיטה לנפשן להתיר בדיעבד וקשה מזה דלכל הפחות ה"ל לרבינו להביא דעתן ולכתוב עליהן שאין דעת הרא"ש כן כדרכו ובפרט דברי התוס' והרמב"ם שעיקר דברי רבינו בנויין עליהם. ונראה דזהו היה קשה למ"ו ז"ל ומ"ה כתב בהגהותיו לי"ד אדברי רבינו הנ"ל שכתב וקטן שאינו יודע לאמן כו' ז"ל פי' אפי' הוא מומחה וכמ"ש לקמן אבל יודע לאמן לחוד לא מהני אפי' אחרים עומדים ע"ג כדלקמן וכן משמע בהדיא בס"פ לולב הגזול וכן כתב הרא"ש ריש חולין ומהר"י קאר"ו לא דקדק נכונה שרוצה לפרש הא יודע לאמן לחוד מותר לכתחילה כשאחרים עומד ע"ג וליתא עכ"ל מ"ו. הנה שמורי ז"ל דקדק לפרש לשון רבינו והרא"ש איפכא ממ"ש לעיל ונקט סוף דבריהן עיקר דדוקא קאמר הרא"ש אבל "מומחה ויודע לאמן כו' דתרתי בעינן עם כשגדול עע"ג לשחוט לכתחילה וגם רבי' שכתב לבסוף ואם גדול עומד ע"ג שוחט לכתחילה דוקא אמ"ש לפני זה קאי דהיינו שהוא מומחה וגם יודע לאמן את ידיו ומ"ש בריש דבריו וקטן שאינו יודע לאמן דמשמע הא יודע לאמן ידיו שוחט וכן משמע מריש דברי הרא"ש צ"ל דס"ל דמיירי בקטן מומחה או לפחות מומחה במקצת וכמ"ש רבי' לעיל בשם הסמ"ג שא"צ לידע כל הדינין כו' [והן דייק ל' רש"י קצת שכתב בס"פ לולב הגזול אף על פי שאינו בקי בהל' שחיטה משמע שלמדן אלא שאינו בקי בהן] והשתא א"ש דנקט מתני' קטן דומיא דחרש ושוטה דהני אסורין אף שהן מומחין וה"ה קטן נמי. ומ"ה דקדק רבי' וכתב וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ולא כתב נמי שאינו מומחה משמע דאפי' במומחה דינא הכי דאסור לו לשחוט לכתחילה אפי' גדול עע"ג אא"כ שהוא יודע ג"כ לאמן ידיו. ומ"ש הרא"ש דמתני' איירי בקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואפ"ה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג וגם רבי' כתב ובדיעבד מותר וזהו דלא כמ"ש התוס' והרמב"ם והסמ"ג והס"ה הנ"ל והדרא קושיא לדוכתא צ"ל לדעת מ"ו ז"ל שהם איירי בקטן שאינו מומחה ובאמת משמע כן קצת דבהכי איירי ההיא דסוכה בקטן שאינו מומחה דומיא דאינך בבי דקתני התם בהדיא דמיירי שאין הקטן מומחה בענינן וכמ"ש לעיל והתוס' אההיא דסוכה קאי אבל קטן דמתניתין נקט דומיא דחרש ושוטה דאתניא בהדיא דמיירי אפי' במומחין כמ"ש. ובההיא אפשר דהתוס' והסמ"ג והרמב"ם וס"ת מודו לסברת הרא"ש ורבי' דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל וגדול עע"ג. ובזה א"ש דלא תקשה דיוקי דהרא"ש אהדדי דמ"ש תחילה קטן דמתני' איירי דאינו יודע לאמן ידיו מיירי אפי' הוא מומחה ולא הוצרך להזכיר מומחה דקטן דמתני בהדי חרש ושוטה מיירי במומחה ואפ"ה אסור לשחוט לכתחילה הואיל ואינו יודע לאמן ידיו וע"ז כתב אבל אם הוא מומחה ויודע לאמן דשוחט לכתחלה וכן יפורש ג"כ דברי רבי' דל"ת דיוקי דבריו אהדדי ואצ"ל דהרא"ש משום הדיוק נקט מומחה שזהו דוחק ודו"ק. והא דהאריך הרא"ש בלשונו וכתב קטן דמתני' איירי בלא הגיע לחנוך כו' וגם הביא בבא דתפילין כמו שהקשתי לעיל צ"ל דמשום שבא לחלק בין קטן דהכא נקטן דהתם כתב דקטן דהכא אינו מיירי באופן שמיירי קטן דהתם דמיירי כשהגיע לחינוך דהיינו שיודע ג"כ לאמן ידיו ומומחה קצת דומיא דתפילין שיודע לשמור נפשו כן הוא יודע קצת דיני שחיטה וא"צ לידע כלום משא"כ קטן דמתני' שאף שמיירי דומיא דחרש ושוטה שהן מומחין מ"מ לא הגיע לחינוך באימון ידים ודוק כי זה נראה עיקר כדי להשוות דעת הפוסקים. ועל דברי ב"י ק"ק למה הוצרך הטור לאשמעי' לעיל בגדול דאפי' לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט כשאחרים עומדים ע"ג כיון שהדין כן אפי' בקטן. מיהו י"ל דלעיל מיירי אפי' ידעינן דלא גמיר וכאן דוקא בסתמא. והנה הב"י הביא ל' האגור שכתב וכן נוהגין באשכנז שלא להניח קטן לשחוט אפי' עומדים ע"ג אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילין בזה ותמהני עכ"ל האגור. וכתב ב"י וז"ל ואני אומר שאין מקום לתמיהתו שמה שנוהגין למסור לקטן לשחוט ואחר עע"ג היינו כשיודע לאמן ידיו דאז ודאי שרי לד"ה עכ"ל ב"י והיינו לפי שיטתו שמבאר דברי רבי' שמה שכתב קטן מומחה ל"ד אלא אפי' אינו מומחה רק שיודע לאמן מוסרין לו לשחוט לכתחילה באחר עע"ג אבל לפי מ"ש בשם מ"ו דקטן מומחה דוקא קתני דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אפי' אחר עע"ג אא"כ הוא מומחה ומוחזק יש מקום לתמיהת האגור:

סעיף קטן ט

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה יש לדקדק ל"ל טעמא דמיחשב כשוטה ת"ל משום דאינו יכול לברך דקי"ל תפילת שכור תועבה שהרי גם החרש שמדבר ואינו שומע אינו רשאי לשחוט מטעם זה שאינו יכול לברך וא"ל שיכול לברך על השחיטה כשם שמברך ברכת המזון כדאיתא בא"ח סי' קפ"ה דשאניברכת המזון דמרבינן מקרא שנאמר ואכלת ושבעת וברכת משא"כ ברכת השחיטה ובהדיא איתא בירושלמי דתרומות פ"א שאין השכור רשאי לברך. ונ"ל דמשום הכי תלי הטעם של איסור שהוא כשוטה לאשמועינן דאפי' בדיעבד שחיטתו אסורה משא"כ במי שאינו יכול לברך דבדיעבד שחיטתו כשרה כמ"ש רבינו גבי חרש המדבר ואינו שומע:

סימן ב

סעיף קטן א

דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו ובלא בדיקה תחלה או סוף אסור אפי' ישראל עע"ג פי' ול"ד להא דכ' רבי' בסי' א' שמי שאין יודעים בו אם הוא מומחה ומוחזק שנותנים לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר השחיטה וגם בדין זה כתב רבינו לפני זה בשם הרשב"א אפילו אם אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה והוא מטעם דסמכינן אבדיקה ושאלה שישאלנו אחר השחיטה וכמ"ש בפרישה שאני התם דאמרי' רוב הרגילין לשחוט מומחין ומוחזקין הן ואפי' ישכח ולא יבדקנו מותר לאכול דסמכינן ארובא אבל לגבי סכין ליכא רובא ואם שכח למבדקיה אחר השחיטה אסור לאכול הלכך אסור ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה. וא"ל א"כ גם בישראל שאין יודעין בו שבקי בה"ש למה מותר ליתן לו לשחוט לכתחילה בלא בדיקת הסכין דשאני ישראל דאף אם לא יהיה לפנינו מוקמינן ליה ארוב שיודעים ה"ש ויודע שסכין פגום פסול משא"כ זה אף שיודע ג"כ מ"מ איכא למיחש שמא כדי לאכול בשר לתיאבון שחט בסכין פגום. עוד יש לדקדק שכתב ובלא בדיקה תחילה "או סוף משמע דבבדיקת תחילה לחוד סגי ואמאי הואיל ואינו נאמן על השחיטה ניחוש שמא נפגם הסכין בעור דהא מזה הטעם אנו בודקין לאחר השחיטה וילפינן מן הכתוב ושחטתם בזה ואכלת כו' דרשב"א סבר הואיל ובדק הסכין תחילה והבהמה לפנינו שחוטה כראוי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ולעולם הסכין בחזקת בדוק עד שימצא פגום:

סעיף קטן ב

חוץ מע"ז והמחלל שבת בפרהסיא כו' כן הוא פ"ק דחולין ד' ה' ע"א ועיין שם במרדכי ריש פ"ק דחולין דכתב דגם לע"ז בעינן פרהסיא או שיעשנו כמה פעמים וכ"כ התוספות שם ריש ד' י"ד אהא דתנן שם השוחט בשבת כו' שחיטתו כשרה ז"ל ואפי' במזיד בעי לאוקמי תימה אי במזיד אמאי שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כו' "עד וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעה ועי"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע לקמן בפ"ב דאמר השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לע"ז ר"ל אמר מותרת ופירש הקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן פ"ד מיתות דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פ"ב אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לציעורי בעלמא קאמכוין ופריך משנים אוחזין בסכין ושוחטים אחד לשם אחד מכל אלו [פי' לשם ע"ז הנזכר שם במשנה] ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הב"ע בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מאלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא עכ"ל התוס'. וגם המרדכי הביא ראיה ראשונה ורבי' ירוחם בנט"ו אות ה' ח"ב ג"כ כ"כ הביא ראיה אחרונה ע"ש. ורבינו נלע"ד שס"ל שינויא קמא דתוס' עיקר מדכתב כאן מומר לע"ז ולחלל שבת בפרהסיא ולא הזכיר שאפי' בלא פרהסיא נמי מקרי מומר בשעבר כמה פעמים ש"מ דתפס שינויא דפרהסיא לעיקר ועוד ראייה מדכתב בסמוך סימן ד' ז"ל ואם חישב הישראל שיזרוק העכו"ם דמה לע"ז כתב הרשב"א דפסולה. וכתב הב"י שם ז"ל וטעמו משום דקשה ליה על ר"ל דאמר השוחט על מנת לזרוק דמה לע"ז מותרת ת"ל דשחיטת מומר היא וניחא ליה אינו ר"ל שהוא יזרוק דמה לע"ז אלא שהעכו"ם יזרוק דמה עכ"ל ואי ס"ד דס"ל שיש חילוק בין פעם אחד להרבה פעמים לא הוה יכול לדייק מידי דהא י"ל דזה פעם ראשון שלו אבל לשינויא דפרהסיא ניחא משום דמסתמא כל השוחט לזרוק דמה לע"ז לפני כומרי ע"ז הוא אומר והוא פרהסיא. ועוד ראיה ממ"ש לקמן בסימן ה' שכתב שם רבינו ז"ל היו שנים ששוחטין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו הדברים האסורים [פירוש לשם נידר ונידב] כו' שחיטתן פסולה וכתבתי שם דצ"ל לדעת הרא"ש דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו יש לו שותפות בגווה דהכי מיירי שהתרו בו אל תשחט חוץ דומיא דמשנה קמייתא דהיו שנים שוחטין אחד לשם אחד מכל אלו דע"ז דמוקי לה הגמרא בישראל מומר וצ"ל דפירשו הרא"ש דהיינו שהתרו בו וקיבל ההתראה וכמ"ש ב"י בסימן ד' בסוף ד"ה ישראל ששחט בהמת חבירו לע"ז כו' ע"ש ודומיא דהכי מיירי משנה שניה דאחד שחט לשם נידר ונידב דהיינו שהתרו בו אל תשחט חוץ וכמ"ש בס"ס ה' ומהאי טעמא לא פריך הגמרא ממשנה דשחט אחד לשם נידר ונידב משום דבמה שתירץ לו כבר הב"ע בישראל מומר דר"ל דנעשה עכשיו ישראל מומר ע"י קבלת ההתראה בכלל זה נשמע לו לתרץ הא דקתני שחט אחד לשם נידר ונידב כו' וא"כ ש"מ דליכא להוכיח מזה מה שהוכיח התוס' והמרדכי ממתני' דמוקי בישראל מומר לחלק בין פ"א להרבה פעמים דאל"כ תיפוק ליפסל משום שחיטת ישראל מומר דהא צ"ל לדעת הרא"ש ורבינו דמיירי דעכשיו נעשה ישראל מומר ודו"ק:

סימן ג

סעיף קטן א

שחיטת חולין א"צ כוונה דמדגלי רחמנא כו' יש להקשות למה אסרו בחולין גיסטרא דנלמוד מושחט כמ"ש בר"ס א' מטעם מדגלי כו' וי"ל דלא ממעטינן מדגלי רק ענין אחד דלענין השני נוכל לומר מדאיצטריך לכתבו הודיע לנו חידוש אחרת אגב אורחא. וא"ל מנ"ל לרבות בחולין גיסטרא ולמעט במדגלי כוונה דלמא איפכא י"ל דבלא"ה מוכרחים לומר מדגלי לעניין כוונה שמיותר תיבת בן הבקר אף כשנדרוש ושחט לענין גיסטרא וא"ל אם כן השתא כשנדרש ושחט לעניין כוונה אין לנו שום יתור למדרש מיניה גיסטרא ומנ"ל למדרש תרוייהו די"ל דהול"ל וזבח את בן הבקר וכתב ושחט למדרש דלא לשוויה גיסטרא וה"ה לחולין ודו"ק עכ"ה]:

סימן ד

סעיף קטן א

אפי' לא חישב בשעת השחיטה. פי' מהר"ן בשעת שחיטה לע"ז שהבשר יהיה נקרב לע"ז וליתא דבהדיא פרש"י חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הוי מחשב מעבודה לעבודה ומה לי הקטר חלב או הקרבת בשר אלא נראה כמ"ש בפרישה:

סעיף קטן ב

שחט סתם ואח"כ חישב כו' ב"י הביא ל' ?ר' ירוחם וז"ל כתב ר"י אם שחטה ואח"כ חישב כלומר שזרק דמה לע"ז אסור והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן סופו מוכיח על תחילתו כך פשוט ומוכח בפ"ב דחולין וכן בתוספתא בפי' ואם שחטה ואח"כ זרק דמה עכ"ל רבי' ירוחם וכתב עליו הב"י וז"ל ויש לתמוה עליו דסתם חישב עליהם משמע דמחשבה בלבד מיירי אע"ג שלא זרק ומהתוספתא אין כאן הכרע דאיכא למימר דכי היכי דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר בחישב אח"כ ה"ה בזרק אח"כ [ר"ל דהתוספתא רבותא קמ"ל דאפי' בזרק דמה גם כן היה ספק כי אף שבגמרא היה מעשה בחישב ס"ל דכמו בחישב לא אמרו כו' כן הדין גם כן בזרק] ועוד יש לתמוה עליו למה כתב שהבהמה מותרת בהנאה דפשטא דברייתא וגמרא משמע דאם איתא דהוה אמרו בה איסור הוו אסרי לה בהנאה משום זבחי מתים דהוכיח סופו על תחילתו והשתא דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר מידי ספיקא דאיסור הנאה לא נפקא עכ"ל ב"י ואף ע"פ שלשון רש"י משמע קצת כדברי ב"י מ"מ נ"ל שאין מקום לתמיהתו דאי חישב שלא בשעת מעשה מחשבה כזאת אינה פוסלת למפרע שחיטה שאין המחשבה בלא מעשה כלום אלא משום דאיכא למיחש שמא אף בשעת שחיטה חשב ואותה המחשבה היתה בשעת מעשה זהו דוחק לומר דמחשבה שלא בשעת מעשה ניחוש למחשבה שבשעת מעשה דבשלמא אי עביד מעשה וזרק איכא למיחש דלמא אף בשעת שחיטה חשב הואיל וחזינן ביה שעושה מעשה לשם ע"ז מה שאין כן בחישב לחוד בלא מעשה וכן משמע להדיא לשון רבי יוחנן שאמר מחשבין מעבודה לעבודה ומ"ש ר' ירוחם שהוא מותר בהנאה נראה דדברים של טעם הן דאם איתא שאסור בהנאה למאי נ"מ קרי לה ספק זבחי מתים ולמאי נ"מ איתא בגמרא לא אמרו בה לא איסור ולא היתר אם לא להתיר בהנאה:

סעיף קטן ג

וא"א ז"ל כתב שאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר וקשה דבח"מ סימן שפ"ה כתב רבינו וז"ל המנסך יין חבירו לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה שחישב כמו מומר ואוסר חייב לשלם ולמה סתם שם וכתב דאם הוא שותפו יכול לאסור שזהו כדעת הרמב"ם ולא כדעת הרא"ש אביו שהביא כאן דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר. ולכאורה היה נראה לתרץ דהתם גבי יין נסך גם הרא"ש מודה שאוסר דאם איתא דלצעורי קא מכוון היה לו לחלק היין וליטול ולנסך אח"כ חלק חבירו לחוד אלא ודאי הואיל ומנסך הכל ביחד דעתו לנסך הכל ביחד משא"כ כאן שא"א לחלק הבהמה קודם שחיטה הלכך סבר כאן דאמרינן לצעורי קא מכוון אבל א"א לתרוצי הכי דא"כ בפרק השוחט דפריך אר"נ ור"ע ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמנסך והב"י הביא זאת הגמרא ומשני התם כדמשני ולמה לא משני דאיכא חילוק בין מנסך לשוחט כדפרישית אלא ודאי סבירא ליה לתלמודא דאין חילוק בזה והדרא קושיא לדוכתא. ונ"ל דהתם לא בא לאשמועינן דין שותף אם אוסר אם לא שאין שם מקומו בדיני ממונות רק שחשב התם דין גורם היזק לחבירו שחייב לשלם וחשיב ותנא כל שיש לו מזיק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזהו שכתב שם ואוסר ולא כתב אסור דשם לא בא לאשמעינן דין איסורו:

סעיף קטן ד

ואם ישראל מומר שוחט בהמה "אחרת [כן הוא גירסת ב"י ויותר נ"ל להגיה אחר ואין אנו צריכין לפי' ב"י עכ"ה] או שהתרו כו' אז ודאי כיון לאסור כו' יש לדקדק למה לי טעמא דכיון לאסור הלא בלאו הכי שחיטת מומר אסורה כמבואר בסימן ב' ונ"ל מ"ש אז ודאי כיון כו' לא קאי אישראל מומר אלא הוא נתינת טעם למ"ש או שהתרו בו כו' ולא נקט כאן ישראל מומר אלא להודיענו כל חילוקי הדינים שמצינו שאחד אוסר של חבירו ול' הגמרא תפס והברייתא דקתני שחט אחד לשם אחד מאלו כו' דפסל ומוקי לה הגמרא בישראל מומר צ"ל להרא"ש דלשם א' מאלו ל"ד קאמר אלא כל ישראל מומר ה"ל כאילו ידענו ששחט לשם ע"ז ואסור אפי' בהנאה. ועי"ל משום דאף דשחיטת עכו"ם נבילה היינו שאסור באכילה אבל בהנאה מותר וכן הדין בשחיטת ישראל מומר וכמ"ש בגמרא פ"ק דחולין והביאו ב"י ר"ס ב' ע"ש דשחיטת שניהם מותרת בהנאה אם לא שהוא ידוע שהם אדוקים בע"ז וכאן איירי ג"כ באינו אדוק לע"ז ואפ"ה כיון דבשחיטה זו חישב לע"ז אסרה בהנאה. ומיהו גם בלא ידענו שכיון לע"ז מאחר שמומר הוא ואמר ששוחט לשם עבודה זרה או שאינו מומר והתרו בו וקבל ההתראה אמרי' דודאי כיון לאסור בהנאה והגמרא הנ"ל דקאמר דבעכו"ם ובישראל מומר מותר בהנאה מיירי כששחט סתם ולא אמר ששחטה לע"ז:

סימן ה

סעיף קטן א

למיחש שמא עתה הקדישו משמע שטעמו דחיישינן שמא באמת עתה הקדישו אבל רש"י מפרש הטעם משום מראית עין שהרואה סבור שמא עתה הקדישו אבל כשאינו בא בנדר או בנדבה מפרש רש"י הטעם גבי בכור ומעשר דבההוא שעתא דקא שחיט להו מידע ידעי דלאו בני אפרושי נינהו דניחוש שמא עתה הקדישו ואי הוה קדוש לשם מעשר ובכור תחלה קלא הוה ליה וה"ל למידע ובאשם וחטאת אין צריך להאי טעמא אלא הטעם דאם איתא דהוה קדוש לשם אשם וחטאת מקמי הכי הוו ידעי הבריות מה עבירה עבר שעליה הביא האשם והחטאת דמי שעובר עבירה בשוגג מפרסמים כדי שיתבייש עליה ויתכפר לו ומה"ט אפילו אמר בשעת שחיטה לשם חטאתי ואשמתי אני זובח ידעי דחייך קא מחייך כיון דלא ידעי כלום מעבירה שיתחייב עליה חטאת ואשם כן פרש"י פרק השוחט (חולין ד' מ"א ע"ב) וז"ל רנ"ש אף על גב דקאמר לפנינו ששחטו לשם עולה או שלמים מ"מ אמרינן שמא כו' דשמא דרך גוזמא קאמר בשחיטה זו יהא לי מצוה כאילו שחטתי לשם עולה כו':

סעיף קטן ב

אבל השוחט כו' שחיטתו כשירה. ז"ל מיירי ודוקא כשאינו לפנינו דסתמא דמילתא אוקמינן גברא אחזקתיה דאינו חייב חטאת אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור:

סעיף קטן ג

וכתב הרמב"ם וכן אם שחט וכו' פסולה ז"ל ב"י ודע שהרמב"ם כתב על שוחט לשם א' מאלו בד"א כשהיה לו שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ורבינו שלא הזכיר זה אפשר היה לומר הטעם שסמך על מ"ש בסימן ד' דעת הרמב"ם ושהרא"ש חולק אלא דק"ל שהרא"ש סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' יש לו בה שותפות ואם כן מתניתין דשנים אוחזים כו' היא תיובתיה דאפי' יש לו בה שותפות אמאי פסולה לכך נ"ל דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוון אבל בשוחט לשם א' מכל אלו שאין איסורו מן הדין [פי' מן הדין לחוד אלא נאסר גם מטעם מראית עין וכמ"ש וגם הב"י כתב לעיל תיבת לחוד ע"ש] אלא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה מאן דחזי סבר דדידיה הוא ואתא למשרא קדשים בחוץ הילכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והרמב"ם אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית עין שכתב דין זה בשוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל. ונראה דהכי הוא הצעת דברי ב"י דהתחיל וכתב ז"ל ורבי' שלא הזכיר זה "אפשר "היה "לומר כו' דה"ק אם לא היה קשה אלא קושיא זו לחוד היה אפשר לומר תירוץ זה אבל אכתי ק' על הרא"ש הא משנה זו תיובתיה וצ"ל בין אוסר מן הדין ובין מראית עין א"כ בזה מתורץ ג"כ קושיא קמייתא די"ל דמש"ה לא כתב רבי' דלהרמב"ם מיירי דוקא בשותף משום דרבינו כתב דברי הרמב"ם אליבא סברא דנפשיה דבמקום מראית עין אסור אפי' להרא"ש וכ"ש להרמב"ם ואפי' בלא שותפות. אלא שקשה לו למה לא יהא לעיל ג"כ אסור משום מראית עין. וצ"ל לסברת הב"י הנ"ל דלעיל שמיירי שאומר ששחט לשם ע"א לית ביה חשש מראית עין דסתם ב"א לאו עובדי ע"ז נינהו ומאן דחזי סבר ודאי לצעוריה קא מכוון משא"כ כאן דסבר דלשם מצות הקרבת קרבן קמכוון אבל אין לתרץ דהכא מיירי שאותו ששחט לשם דבר האסור כל הבהמה שלו לכך אוסר אע"פ שהשני שוחט עמו דז"א דהא סתם קתני ושחט א' לשם כו' דמשמע איזה שיהיה משניהם ועוד דא"כ לא היה יכול להקשות ממתני' דשנים אוחזין כו' בד' מ"א אמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיכא לתרוצי דשאני התם דשלו הוא ולכך יכול לאוסרה ויש מחלקים דלעיל ששוחט א' לבדו נוכל לומר דלצעורי קמכוון משא"כ בששוחט גם חבירו עמו ומחשבת חבירו היה טובה אין שייך לומר שדעתו לצעורי שלא יצער מזה ועוד נ"ל לחלק דדוקא כששוחט לשם אלילים שייך לומר לצעורי קמכוון משא"כ בשוחט לשם קרבן דלא שייך ביה כ"כ צער ואדם אין מוציא דבריו לבטלה לכך איכא חשש דמראות עין משא"כ בשוחט לשם אלילים דיאמרו ודאי לצעודיה קמכוון כי אין מדרך העולם לאסור דבר שאינו שלו. ולעד"נ כיון דע"כ צריכין לחלק ולומר דשאני שוחט לשם קרבן לשוחט לשם ע"א וכמ"ש א"כ י"ל דלק"מ להרא"ש מהמשנה בלא טעמא דמראית עין אלא נאמר שהרא"ש לא פליג לומר שאין אדם יכול לאסור של חבירו ואפי' שותף דבאמת אדם יכול לאסור של חבירו כי מכוון לאסור בישראל מומר או בקיבל התראה כמ"ש רבינו לעיל וכן הוא בגמרא להדיא אלא דאמרינן לצעורי קא מכוון ולא לאסור והיינו דוקא בשוחט לשם אלילים דלא חשדינן לשום בר ישראל שהוא מכוון לאליל אלא לצעורי קמכוון. משא"כ כשאומר ששוחט לשם נדר ונדבה ששם מודה הרא"ש דאסור משום חשש שמא באמת נתכוון לכך ומטעם שכתבתי שהרי בכאן אין שייך לומר לצעורי קמכוון כל זה כתבתי לשיטת הב"י אבל היותר נראה לע"ד דלק"מ שהרי ע"כ צ"ל דהרא"ש מפרש אוקימתא דגמרא דמוקי להמשנה דשנים אוחזין בסכין כו' בישראל מומר או שבזאת השחיטה נעשה מומר ומיירי בשהתרו בו וקבל התראה דאל"כ לא יאסור דדלמא לצעורי קמכוון וא"כ גם מתניתין דשוחט לשם עולה כו' "שאמר ב' אוחזין כו' שחיטתו פסולה מפרש נמי הרא"ש דמיירי בהתרו בו אל תשחט קדשים וקבל ההתראה ושחט הלכך שחיטתו פסולה שהרי כתב רבי' ג"כ דחיישי' שמא עתה הקדישו וכמו שהתחיל הב"י לתרץ דמ"ה לא כתב רבינו דלהרמב"ם מיירי בשותף משום דסמך אמ"ש בסי' ד' ה"נ נאמר דמ"ה לא כתב אליבא דהרא"ש. והרא"ש גופא ג"כ לא כתבו משום דסמך אמ"ש לפני זה הסוגיא דתירץ בענין זה. והשתא א"ש דלא פריך התם ספ"ב דחולין ד' מ"א ממתני' דשוחט לשם עולה אמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לא קיימא לתלמודא שינויא דאית ליה שותפות בגווה דאל"כ יהא קשה למה חזר והקשה הקושיא שכבר תירץ כמ"ש התוספות שם אלא י"ל שמיירי ג"כ בהתרו בו וקיבל התראה ולכן לא חש התלמוד לחזור ולהקשות מזאת המשנה כי כאשר תירץ לו משנה דלפני זה דמיירי בישראל מומר והתרו וקבל התראה כן יתוקם ג"כ משנה זו השנויה מיד אחריה ובודאי בחדא מחתא מחתינהו וק"ל. עוד נראה דלק"מ לשיטת הב"י די"ל בשוחט בצינעה במקום שאין רואה כי אם זה שהבהמה שלו לא שייך מראית עין וכאשר יבא וישאל לחכם יאמר לו מילתא בטעמא שהוא מומר מפני שמסתמא לא כיון לאסרה כ"א לצערך משא"כ בשוחט בפני רבים שם שייך לאסרו מפני מראית עין. ובזה נתיישב נמי מה שרבינו סותם וכתב דברי הרמב"ם שאוסר בשוחטו בזא"ז ולא הזכיר שבעינן שיהיו שותפים כי רבינו ס"ל שהרמב"ם לא כתב דבעינן שיהיו שותפין אלא היכא דשחט בצינעה במקום דליכא לאסרו משום מראית עין אבל בסי' זה דמיירי בשוחט ברבים ומשום מראית עין הרמב"ם והרא"ש וכ"ע מודים דאסור בכל ענין. ובזה נמי נתיישב הא דלא מביא דברי הרמב"ם לעיל ס"ס ב' משום דשם ג"כ לא איירי באיסור דמראית עין וזהו דלא כמ"ש הב"י שכתב דלהרמב"ם דאיסורו משום מראית עין בהמה שאין לו בה שותפות אינו יכול לאסרה משום דקלא אית לה דבהמה זו אינו שלו ע"ש דז"א אלא כמ"ש וע"ש ברמב"ם והוא ברור:

סימן ו

סעיף קטן א

ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפי' בדיעבד. בפ"ק דחולין דט"ז גרסי' אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז דהוי כתלוש [פירוש לענין אלהיהם על ההרים ולא על ההרים אלהיהם דאמר מר כו' ולענין הכשר זרעים כו' תנאי הוא דתניא כו' עד בעי רבא לענין שחיטה מהו כו' וקאמר שם בגמ' ת"ש כו' ובעי לפשוט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו ובטלו דהוי לתלוש ודחי לה שם בגמרא וס"ל להרי"ף והרמב"ם בפשיטות האבעיא דמחשב כתלוש משום דסתמא דגמרא דלפני זה משמע דס"ל כדעת הפשטן. והרא"ש ס"ל כיון דלא איפשיטא האבעיא אזלינן בה לחומרא ואסור לשחוט בה. ודע דלקמן סי' קמ"ה כ' רבי' סתם לענין ע"ז דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש והיינו כפשיטותו דרבא בגמ' דאמר בהדיא דלא מיבעיא ליה בע"ז ונ"ל הטעם דלא מבעיא ליה בע"ז ולענין שחיטה מבעיא ליה משום דלענין אליל הוי זה שהוא כתלוש חומרא משא"כ לענין שחיטה הוי ליה קולא ומה"ט נמי נראה דסתם רבינו לקמן ר"ס שס"ד וכתב לענין קבר בנין דאסור בהנאה ובקרקע עולם דמותר בהנאה וכתב שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש עכ"ל משום דהוי נמי לחומרא ומה"ט נמי נראה דכתב רבינו בח"מ סימן צ"ה ס"ז בשם העיטור דתלוש ולבסוף חיברו כגין כותל בנין וצינור שקבעו כו' דקי"ל כחכמים דכל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי עכ"ל דשם נמי הוי חומרא דלהוי עליה דין חיוב שומרים לענין שבועה. אע"ג דהיה נ"ל לחלק בטעם אחר בין ע"ז לשחיטה אבל טעם שכתבתי הוא טעם כולל גם לאידך דינים שכתבתי וק"ל. אלא שצ"ע דבת"ה סי' פ"ט כתב מהרא"י אשאלה אי הוי תלוש ולבסוף חברו כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית פסולים או לא וכתב ז"ל יראה דכשר הוא וכן מוכיחים ההלכות פ"ק דסוכה ד' ט"ו גבי מפקפק או נוטל א' מבנתיים דלא פסיל מחובר כה"ג אלא במחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש אע"ג דלענין שחיטה כתב אשר"י דדינו כמחובר משום דאיבעיא הוא בפ"ק דחולין ולא איפשיטא ליה י"ל כיון דלענין אליל הוי כתלוש וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא לענין סוכה נמי הוי כתלוש עכ"ל ת"ה שם. והשתא מאי מייתי ראיה מע"ז דהוי כתלוש דשאני התם דהוי לחומרא משא"כ לענין סוכה דהוי קולא אי נחשבינהו לתלוש וא"כ יש לדמותו לשחיטה ולכל הנ"ל דאזלינן בהו לחומרא. וצ"ל דעיקר טעמו דת"ה דכ' שיראה לו להכשיר לא מכח ההוא דע"ז אמר כן אלא מכח ההלכות שבפ"ק דסוכה כמ"ש שם בריש דבריו וכנ"ל ור"ל דשם ד' ט"ו אינו מזכיר בפיסולה אלא איסור תקרה ולא הזכיר דהוי איסורו משום מחובר אלא כדי שלא תקשה הא מצינו דהרא"ש פסלה בשחיטה והחשיבו כמחובר ע"ז כתב הלא מצינו נמי דמחשב כתלוש לענין ע"ז והכשר זרעים לחד תנא וכיון דההלכות מוכיחות דגם זה מותר לא נחמיר נגד ההלכות. גם י"ל דס"ל דאף באליל אסור אכן בנדון כזה דקורות המחוברים וביניהם סכך כשר. כשר טפי משום דנתבטלו הקורות ביני סכך הכשר וע"ז היה ג"כ תשובתו דמהרא"י והיותר נראה דהכי הצעת תשובת ת"ה הנ"ל כיון דבהלכות מוכח דדינו כתלוש מ"ה נראה לו דכשר הוא ולא קי"ל כהרא"ש דכתב לענין שחיטה דדינו כמחובר כיון דשם באותו שמעתא קאמר רבא גופא בפשיטות דהוי כתלוש לענין אליל והכשר זרעים מ"ה גם בשחיטה דאיבעיא ליה לרבא ניזל לקולא וכדעת שאר כל הפוסקים דפוסקים גם בשחיטה לקולא כדעת הפשטן וכנ"ל ולפ"ז אפי' אם לא היה יטול סכך פסול ביניהם אין דין פסול בקורות המחוברים כל דלית בהו משום פסול תקרה וק"ל:

סעיף קטן ב

והא דשרו תלוש ולבסוף חברו כו' דוקא שהצואר למטה והסכין למעלה כו' הל' אינו מדוקדק דלא ה"ל למתלי דין זה בדין תלוש ולבסוף חברו כיון שהטעם הוא משום חשש דרסה א"כ אפילו הסכין נעוץ בקורה התלושה לגמרי או שאוחז אדם סכין בידו והעביר הצואר בהמה עליה ג"כ אסור וכ"כ ב"י בהדיא בשם הרשב"א על ל' הגמרא דפ"ק דחולין וז"ל אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה א"ר ענן ל"ש אלא שהסכין למעלה כו' והנה הגמרא שאמרה כותל ל"ד נקט כותל (וכ"כ רמ"א בש"ע וז"ל או בדבר תלוש עכ"ה) אלא תפס חד מדרך נעיצת הסכין כשהיא תלויה באויר ורבינו קאי ג"כ אגמרא ובא להשמיענו דבכה"ג כשהיא נעוצה בכותל אע"ג דאין בו איסור מחובר מ"מ לפעמים אסור משום דרסה ומ"מ הלשון אינו מדוקדק. ונלע"ד ליישב ולומר דכוונת רבינו לתפוס לשון הגמרא ולפרשה והכי הצעת דבריו הא דמשמע בגמרא דאפילו נעץ סכין בכותל ושחט בו מותר כיון דמ"מ תלוש ולבסוף חיברו הוא כוונת הגמרא דוקא כשהסכין למעלה אבל סכין למטה אסור מטעם דרסה והוצרך לכתוב דינו אלשון הגמרא משום דמצינו תלוש ולבסוף חברו שמותר לעולם כגון קנה הנעוץ בארץ ושוחט בו מן הצד דלא שייך ביה צואר למעלה וק"ל:

סימן ז

סעיף קטן א

והרשב"א כתב ששוחטין בו לכתחילה אין להקשות מ"ש "משן המחובר בלחי לבד דפסול לדעת רבינו דלעיל י"ל דשאני לחי דלעולם הוא מחובר אפילו מעיקרא משא"כ הכא דבסכין היה תלוש וק"ל עכ"ה:

סימן ח

סעיף קטן א

סכין אפי' כל שהוא במשנה פ' השוחט שנינו אם הוליך והביא אפילו כל שהוא כאיזמל כשר. ובגמרא א"ר מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים א"ל רב אחא מחטא מאי א"ל מחטא מבזע בזעי. ופרש"י רגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמלים לנוי על גביהן ונוטין לצד ראש ומתוך שהוא קטן מאוד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים או ינקבו אותם הקרניים. וכתב ע"ז הב"י ז"ל אבל דברי הרמב"ם בפ"א נראה דאין לו קרניים דקאמר היינו לומר שלא יהא עוקץ בראש האזמל וכן נראים שהן דברי רבינו כו' ושמעתי דכוונת רש"י בקרניים דאזמל הנ"ל הוא דנעשה כעין זה. שהקרניים הם קבועין באיזמל לצד הקתא והעוקצין נוטין מצד הקתא לצד האיזמל שחותכין בו והיינו נוטין לצד ראשון דכתב רש"י וק"ל:
וכתב הר"ן דבקטן יותר מדאי לא ישחוט שהרי במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא הלכך צריך לשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט וכו' ומי שלא יוכל לשער כתב הטור לקמן סי' כ"ג בדין דרסה שיקח סכין מלא ב' צווארים וכן כתב רמ"א ויש אומרים לשער בסכין י"ד אצבעות ורמז לזה ושחטתם. בזה בגימטריא י"ד:

סימן ט

סעיף קטן א

שלא יגע בצידי בית השחיטה עפ"ר דבית השחיטה מרווח רווח ולא יגע בצד בית השחיטה וא"ת לפ"ז למה הצריכו לבדוק הסכין אתלת רוחתא הואיל ובית השחיטה מרווח רווח וי"ל דשאני פגימה אם לא יבדוק תחילה אפשר דיש שם פגימה ואינו יודע להזהר מלהטותו אבל הכא שיודע שהסכין מלובנת ומכוון שלא יגע לצדדין. ועוד יש לחלק דבית השחיטה מרווח רווח לינצל מכווית הליבון שאינו מתפשט לצדדין אבל פגימה של סכין יוצאה ומתפשט בצידי השחיטה וקרעתן הרא"ש עי' בב"י עכ"ה]:

סימן י

סעיף קטן א

מותר לשחוט בה בהמה בריאה מפני שהוא מקלקל. א"ל א"כ בשבת נמי לא לחייב כששוחט בהמה בריאה דהא קי"ל כל המקלקלים פטורים דשאני הכא דהוי כמקלקל ע"מ לתקן דחייב כיון שהתיקון לא היה יכול להיות אם לא שיקלקל תחילה ה"נ לא תצייר אכילת הבהמה בלא שישחטנו תחילה ועוד דבשבת במלאכת מחשבת תלייא רחמנא והרי אף בשחיטת הבריאה נתקיימה מחשבתו שכיון לשוחטה לאכילה. שוב מצאתי שהתוס' פ"ק דחולין ריש דף ח' הקשו ופרקו דומה לזה ע"ש:

סעיף קטן ב

כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח. א"ל הא פסק ל' בסימן קמ"ב בפת שנאפה בעצים דע"ז דלא אמרינן יוליך הנאת דמי עצים לים המלח אא"כ נתערב הפת ע"ש דשאני פת ותנור דשבח עצים יש בהן דעיקר תיקונן והווייתן הוא עצי האיסור משא"כ בשחיטה וכמ"ש בשם הרא"ש בסמוך וק"ל:

סעיף קטן ג

דשומן הנבדק בדופני הסכין כו' א"ל להרשב"א למה לן לקמן סי' צ"ד וצ"ו בקורטא של חלתית וצנון טעמיה דחורפיה מחליא ליה תיפוק לן לאסור משום שמנונית בעין שעליו ודוחק לומר ששם איירי בסכין מקונח דהא שם כתב בדיעבד שכבר חתכו ואיכא למיחש שמא היה עליו שומן בעין ולאו אדעתיה ונראה משום דשם בא לאשמעינן דבעינן ס' נגד כל הסכין מ"ה כתב דחורפיה מוציאו ומחליא ליה ואי משום השמנונית בעין שעליו לא היו צריכין ס' נגד כל הסכין א"נ שם איירי בבני אדם שדרכן תמיד לקנח יפה יפה:

סעיף קטן ד

וא"א ז"ל כתב דבסתם כו' א"צ לא קליפה ולא הדחה משמע דלא חייש הרא"ש לשומן הנדבק בסכין וקשה דלקמן סימן צ"ו כתב צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב וטעמו שבלע משומן שעל הסכין כמ"ש ריש סימן צ"ו א"כ משמע להדיא דחייש לשומן הנדבק בסכין וא"ל דשם איירי בסכין שיודעין בו שאינו נקי דהא סתמא קתני וי"ל דהתם ה"ט דאיכא תרתי לריעותא דאיכא למיחש לשומן הנדבק ועוד דצנון דבר חריף הוא הלכך אסור לאכלו בחלב משא"כ הכא שאין כאן אלא חשש דשומן הלכך לא חייש הרא"ש. ועי"ל דהכא מיירי בסכין של עכו"ם וכשם שאמרינן סתם כלי עכו"ם אינן בני יומן אמרינן נמי סתם כליהם בחזקת שלא נדבק עליהם כלום דאינהו קפדי אנקיותא אבל התם מיירי בסכין של ישראל וכשם שאמרינן דסתם כלי ישראל בני יומן אמרינן נמי מסתמא שומן נדבק בהן:

סעיף קטן ה

וא"א כתב כו' שא"צ קליפה. כ' מורי מתוך הרא"ש משמע שמותר לשחוט בסתם סכין ש"ג. ולעד"נ דאין מכאן הכרע להתיר דכאן מיירי בדיעבד ומ"ש אבל אינו יכול לשחוט לכתחילה ע"ד שיקלוף ר"ל דלרבותא נקטיה אפי' היכא דדעתיה לקלוף אין לעשות לכתחילה אע"פ שאם קולפה אין בו צד קולא בעולם מכ"ש שאין מקילין לשחוט בסכין שאינו ב"י לכתחילה בלא קליפה דנותן טעם לפגם לכתחילה אסור ועמ"ש בס"ס זה וכן בתשב"ץ אוסר בהדיא לכתחילה וכ"ה בהגהות מהרי"ח באשר"י וכן נראה לי לדקדק מלשון רבינו כמו שאכתוב בסוף הסימן:

כתב הרשב"א כו' שאין בית השחיטה כרותח גמור עמ"ש בפרישה. וא"ל דאף על פי שהלכה אותה קליפה מ"מ הלא הסכין של נכרים כולו בלוע איסור אם כן כשישחוט בו יפליטנו בית השחיטה מקליפת הסכין הסמוכה לה ודוחק לומר דס"ל דהקליפה החיצונה לא הלכה לה בשיפה ושחיזה אלא שנתבלבל טעם האיסור שבה וא"כ הוא לק"מ אלא שאין טעם לדבר וי"ל דאמרינן כבולעו כך פולטו ומתחילה לא נכנס האיסור בעובי הסכין אלא מכח חום גדול נדחק ונכנס טעם האיסור ואותו טעם כיון שאין בו ממש לא יוכל להפליטו חום בית השחיטה שהיא אינה רותחת כל כך ואין בה כח אלא להפליט מה שנבלע בקליפת הסכין החיצונה דשם נבלע ממשות האיסור ובקלות יצא ממנו משא"כ בנועצה י"פ בקרקע או שפה ודו"ק וכמדומה לי שיש דיעות דאם האיסור שהוא בעין דבר קלוש ודק מאוד שייך בו ג"כ נותן טעם לפגם וא"כ אין אנו צריכין לכל הדוחקים הללו די"ל הרא"ש והרשב"א בזה פליגי דהרא"ש ס"ל שנחשב המעט הנדבק בסכין לפגם א"ל שהוא ב"י אז נאסר מכח השומן שעל הסכין שהוא טעם לשבח ורשב"א ס"ל דאפי' אינן ב"י נחשב לשבח כיון שהוא בעין:

סעיף קטן ו

ואם שחט בו בלא הדחה ידיח את בית השחיטה א"ל הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה כמ"ש הטור לקמן ר"ס ס"ט די"ל שזה צריך הדחה מיד אחר השחיטה משא"כ בשאר בשר א"נ צריך לשפשף היטב בידים מורי ולי נראה עוד דמיירי אפי' אם רוצה לצלותו דלא בעי הדחה כלל מיהו לפי מאי דקי"ל דבשר בית השחיטה שהוא מלוכלך בדם הרבה צריך הדחה אפי' לצלי צריכין לתרץ מ"ו:

סעיף קטן ז

ואם רגיל כו' צריך נעיצה י"פ כו' כדין סכין ש"נ כמ"ש בשם הרשב"א מיהו נ"ל דבסכין ש"נ אסור לכתחילה לשחוט בה ע"י נעיצה וגם הרשב"א לא כתב לעיל אלא שאם נעצה ושחט בה כבר שא"צ קליפה אבל לכתחילה בעינן דוקא לסכין של נכרים הגעלה לשחוט כיון שקיבל האיסור ע"י רתיחה גמורה משא"כ בסכין שרגיל לשחוט בה טריפות וכן מחלק רש"י בפ"ק דחולין והביאו רמ"א בד"מ שלו וכתב אכן התוס' והרא"ש לא מחלקים בהכי ומ"ה בשעת הדחק מותר לשחוט בסכין ש"נ ע"י נעיצה בקרקע קשה וכן ראיתי נוהגין הרבה פעמים וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש שכתב דאין לשחוט לכתחילה ע"ד שיקלוף אח"כ פן ישכח ולא יקלוף משמע דבמקום שא"צ קליפה כמו בנעצה מותר לשחוט לכתחילה עכ"ל וכן פסק בש"ע וכ"כ רמ"י ולע"ד אין ראייתו מהרא"ש ראיה כמ"ש דאף דא"צ קליפה שכבר שחט ע"י נעיצה מ"מ לכתחילה אסור לשחוט בה בלא הגעלה וכן נראה לדקדק מלשון רבינו שהביא לשון הרא"ש שאסור לשחוט בה לכתחילה ע"ד שיקלוף כו' ולמה לא כתב שאפשר לשחוט ע"י נעיצה שאז יהא זריז ונשכר שלא יצטרך לקלוף ודוחק לומר דאין זה תקנה אלא קלקלה שיקלקל הסכין ששוחטין בו שיפגמנו אלא ודאי בכל ענין אסור לכתחילה א"ל ע"י הגעלה מיהו אפשר דבשעת הדחק יש להקל כשנעץ כיון שהרא"ש התיר אפי' בלא נעיצה וקליפה בסתם סכין ש"נ בדיעבד. ומ"ו שכתב שבתשב"ץ ובהגהות מהרי"ח משמע לאיסור אפשר דמודו בנעיצה ואפי' לכתחילה וצ"ע:

סימן יא

סעיף קטן א

השוחט בשבת ויום הכפורים אף על פי שאילו היה מזיד בשבת מתחייב בנפשו ולוקה בי"כ שחיטתו כשרה. כ' ב"י וז"ל ומשמע דבמזיד שחיטתו פסולה וכן נראה מדברי הרמב"ם סוף פ"א מהלכות שחיטה עכ"ל. ונראה שטעמו משום דבמזיד הוה מומר לחלל שבתות. ול"נ דאף במזיד שחיטתו כשרה ולא הוי מומר לחלל שבתות בזאת השחיטה שרבינו סובר כמו שתירצו שם התוספות דדוקא עושה בפרהסיא הוה מומר וכ"כ רבינו בהדיא בסי' ב' ז"ל חוץ ממומר לע"ז ומחלל שבתות בפרהסיא והא דנקט רבינו אע"פ שאילו היה מזיד כו' דמשמע מדבריו דבשוגג דוקא מיירי צ"ל שתפס לשון המשנה וכמו שפרשוה בגמרא וז"ל המשנה בפ"ק דחולין ד' י"ד השוחט בשבת ובי"ה אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ומוקי לה בגמרא כר' יהודה דמבשל שסובר ר"י המבשל בשבת בשוגג מותר לו ולאחרים במוצאי שבת ובמזיד הוא לא יאכל עולמית משום קנס ולאחרים מותר במ"ש ומוקי למתניתין דהכא בשוגג. וכר"מ ל"מ לאוקמא דהוא סובר בשוגג מותר בו ביום בין לו בין לאחרים ותנא דמתניתין תנא שבת דומיא די"ה מה י"ה אסור לאכול בו ביום אף שבת אסור לאכול בו ביום וכר"י הסנדלר לא מצי לאוקמא משום שהוא מחלק במ"ש לאחרים מותר ולעצמו אסור ותנא דמתני' תנא כשרה דמשמע בין לו בין לאחרים ופריך בגמרא ומי מצית מוקמת בשוגג והא אף על פי שמתחייב בנפשו קתני ומשני הכי קאמר אף על פי שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו נמצא שתנא דמתניתין נקט מזיד לרבותא שאף על פי שאיסורו חמור וה"א ליקנסיה דאפילו בשוגג יהא אסור לעצמו אפ"ה שחיטתו כשרה והיינו לעצמו ולאחרים כדדייק בגמרא ממלת "כשרה ורבינו תופס שיטה זו אליבא דהלכתא שהרי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והגאונים ס"ל דהלכה כר' יהודא במבשל בשבת וכמ"ש רבינו בשמם בא"ח ר"ס שי"ח וכתב ב"י שכן נקטינן ושכן הכריע ג"כ הרמב"ן ולא כתוס' וסמ"ג וס"ה דס"ל הלכה כר"מ ואפ"ה כתב הסמ"ג דכיון דרב דרש בפירקיה כר"י משום עם הארץ הלכך כר"י נדרש אנן והטור כתב בא"ח סימן שי"ח דפלוגתייהו דוקא במבושל דקודם בישול הוה ראוי לאכלו חי אבל בשוחט בשבת אפילו ר"מ מודה דאסור בשבת אפילו לאחרים משום מוקצה ע"ש נמצא למדין שרבינו תפס להדיא לשון המשנה כמו שהוא מפורש בגמרא שאע"פ שאילו היה מזיד מתחייב בנפשו כו' וא"כ ה"א אפילו בשוגג לקנסיה קמ"ל דשחיטתו כשרה בין לו בין לאחרים אבל במזיד אסורה לו משום קנס ולאחרים מותר ועד"ז יפרשו נמי דברי הרמב"ם שכתב בסוף פ"א מה"ש השוחט בשבת או ביו"כ בשוגג שחיטתו כשרה ר"ל בין לעצמי בין לאחרים אבל במזיד אסורה לו עולמית ולאחרים מותר במ"ש ומ"ה נקט הרמב"ם שוגג שהוא לשון הגמרא כדרכו ולאשמעינן דאפילו לשוחט עצמו שרי אבל גם כן מידי דבמזיד אין שחיטתו פסולה אלא שקונסין לשוחט עצמו עולמית אבל לאחרים מותר ודו"ק:

סימן יב

סעיף קטן א

אין שוחטין לתוך הגומא. והאידנא דלא שכיח עובדים לשר של ים מותר אפילו בפרהסיא לשחוט לתוך מים ולתוך כלי ולתוך גומא אפילו מנוקה שאין דרך מינות בכך. בא"ז מ"ו [וכ"פ רמ"א]:

סימן יג

סעיף קטן א

דגים וחגבים כו' ז"ל כ"מ בפ"א דהלכות שחיטה וא"ת מעיקרא מבעי ליה קרא לשחיטת חיה ועוף ואח"כ הדר מבעי ליה קרא למעוטי דגים וי"ל דמעיקרא הוה ס"ל [דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעי שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן ל"ד קשה לן דנימא ה"ה לכל ב"ח ואיצטריך קרא למעוטי דגים וחגבים עכ"ל. וקשה דאכתי לא לכתוב מעוטא דדגים וחגבים דהא בהמה ועוף שני כתובים הבאים כאחד הן ואין מלמדין דא"כ לא לכתוב רחמנא בעוף ונלמד ג"כ מבהמה אם לא שנאמר דאילו לא נכתב עוף לא היינו למדין מין עוף ממין בהמה ומ"ה הוצרך רחמנא לכתוב גם בעוף והשתא דגילה לן רחמנא דלא קפיד דוקא אבהמה אלא ה"ה עוף ה"א דה"ה ג"כ דגים וחגבים קמ"ל וב"י הביא כאן דברי הרשב"א שכתב דחגבים א"צ קראי להתיר בלא שחיטה דמהיכא תיתי ודוקא בדגים בעי הגמרא מנ"ל משום דחשיבי גבי צאן ובקר ע"ש:
השוחט בהמה ומצא בה עובר חלבו מותר יש לדקדק למה כתב כאן סתמא חלבו מותר כאילו ד"ה ובסי' ס"ד הביא דעת הרמב"ם שחלבו אסור וי"ל דכאן לא בא להשמיענו דין חלב אלא דין עובר שבבהמה ע"כ כתב בכאן בקיצור דין חלב אליבא דהלכתא אבל לקמן דמיירי מדין חלב הביא ג"כ דעת הרמב"ם:

סעיף קטן ב

ואפילו שחטה ונתנבלה בידו כתב הב"י וז"ל ולשון אפילו נקשר עם סוף הל' שאמר וניתר בשחיטת עצמו עכ"ל והמכריחו לפרש כן ולא פי' שאפילו קאי אדסמיך ליה דאפילו שחטה ונתנבלה אין שחיטתה מתרת את העובר משום דק' ליה פשיטא מהיכא תיתי דיהא ניתר בשחיטת אמו דאם נתירהו בשחיטת אמו א"כ יהא אסור לגמרי כשם שאמו אסורה ולפ"ז הו"ל להב"י לכתוב זה ג"כ אמ"ש רבינו לפני זה בנקרעת האם דצריך שחיטה דזהו פשיטא וצ"ל קאי גם כן אלמטה והצעת דברי רבינו כך הן ואם לא שחט את האם כגון שקרעה ומצא בה בן ט' חי שאז הוא צריך שחיטה שאין לנו במה להתירו ובזה וודאי ניתר בשחיטת עצמו הואיל ולא נשחטו עדיין שום סימנים אלא אפילו שחטה ונתנבלה כו' דאז אין שחיטתה מחמת עובר הואיל ונתנבלה וס"ד אמינא דאף שחיטת עצמו לא תועיל לו הואיל ושחיטת אמו מתירתו ועתה נתנבלה קמ"ל דניתר בשחיטת עצמו [אלא שק' הלא זהו משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ד) דקתני בה דאם נקרעת אמו טעון העובר שחיטה ולא נזכר שם דניתרת בשחיטת עצמן וקשה עלנ המשנה פשיטה ודוחק לומר דמשום טומאה ונקט' שם מ"ש] והב"י שכתב זה אלשון אפילו דסיפא ולא כתבו אמ"ש רבי' צריך שחיטה דרישא אפשר דהוה ק"ל שהל' מגומגם שאמר ואפילו שחט ונתנבלה דמשמע ל"מ שבזה דלעיל אינו ניתר אלא באפי' נשחטה ונתנבלה אינו ניתר וז"א דלעיל מיניה איירי באם לא שחט האם כגון שקרעה ואיך יעלה ע"ד להתירו בקריעת אמו אלא קאי אסוף הל' אבל מה שכתבתי הוא הנראה יותר נכון ודו"ק:
ואפילו שחטה ונתנבלה בידו או שהיתה טריפה ושחטה כו' לכאורה נראה דדוקא קאמר שהיתה טריפה ידועה קודם ששחטה נמצא שבשעת שחיטה היתה שחיטה שאינה ראויה ידועה והוי כמו שחטה ונתנבלה בידו דג"כ הוי שחיטה שאינה ראויה וכאילו לא שחט האם כלל הא אם שחט ואח"כ נמצאת טריפה שם שחיטה עליה והואיל ומפיקתה אותה שחיטה מידי נבילה מתיר ג"כ את הולד לאכילה וע"ל סימן כ"ז וצ"ע שוב ראיתי במיימוני שכתב שחט טריפה גם ל' סימן כ"ח לענין כיסוי דם דבעינן ג"כ שחיטה ראויה כתב רבינו שחט הטריפה א"צ לכסות את דמה ומסיק דשחט חיה דמצויין בה טריפות לא יכסה עד אחר הבדיקה כו' ע"ש ש"מ דגם טריפות הנמצאת בה לאחר שחיטה מוציאה מידי שחיטה ראויה וק"ל. ועי' בש"ע שכתוב או שנמצאת טריפה:

סעיף קטן ג

בן ט' שנמצא במעי שחוטה וגדל וכו' אותו הולד אין לו תקנה הטעם כתבתי בפרישה וכתב הר"ן דקי"ל דד' סימנים אכשר ביה רחמנא בבן פקועה ולפ"ז קשה ליה כשאינו ניתר בשחיטת אמו יהא ניתר בשחיטת עצמו ותירץ דכי אמרינן דד' סימנים אכשר ביה רחמנא ה"מ כשאמו טריפה דכיון דלא הועילו לו סימני אמו אלא לטהרה מידי נבילה אית ליה סימנים דידיה אבל כל שהועילו סימנים אמו להתיר באכילה סימני עצמו כשחוטין דמי:

סעיף קטן ד

השוחט בהמה ומצא בה עובר כו' דגמל בן פרה מותר עיין הטעם בפרישה ויש לדקדק למה לא אסרוה לגמל בן פרה שנולד משום מראית עין שיבואו לאכול גם שאר גמל כמו בבן פקועה שהפריס ע"ג קרקע וי"ל דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן ועוד דג"כ מילתא דתמוה הוא שפרה תלד מין גמל וכ"מ שהוא הולך שמו וחידושו נקרא עליו שאומרים גמל זה בן פרה הוא ולא אתי למטעי:

סעיף קטן ה

השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה כו' ז"ל ד"מ כתב בתא"ו נט"ו א"ה ח"ב ירוש' דתרומות שחט בהמה ומצא בה שרץ אסור שנא' בהמה תאכלו ולא שרץ תאכלו ול"ד לתולעים שבפירות דהתם בגופייהו השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה דמות יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה כ"כ ר"י בתשובה עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הרשב"א דכל שמצא בה דמות מן הבהמה שהיא בת פרסות שרי אבל אם מצא בה מין שאינו דומה לבהמה שהיא בת פרסות הוי בכלל דמות יונה ואסור עכ"ל ד"מ ובש"ע כתב הב"י ז"ל מצא בה דמות עוף אסור לא הותר מין הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה עכ"ל והוא ל' הרמב"ם והב"י הביאו וכתב עליו משמע מדבריו דפרסה ממש בעינן ולא סגי במין שיש לו פרסות אבל ה"ה כתב על דבריו דברי התוס' ולא כתב שפליג עליהן ואוסר. ורמ"א בש"ע כתב עליו וז"ל וי"א שאפי' פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה עכ"ל וזהו כדברי התוס' והרשב"א הנ"ל אלא שקשה לי מ"ש אפי' פרסותיו קלוטות עדיפא הול"ל ולאשמעינן דאפי' אין לו פרסות כלל מותר ונ"ל דה"פ משום דס"ל לרמ"א כדעת הסמ"ג שאין הרמב"ם מצריך שיהיה לבהמה הנמצאת בבהמה פרסות אלא בעינן שימצא בה בהמה שבמינה יש פרסות ואז אף שאין לה רגלים כלל או כרגלי יונה ג"כ כשר הואיל ומין בהמה זו יש לה פרסות בהכשרה ורמ"א הוסיף דאפי' נמצא בתוכו גמל ואין לו פרסות כלל אלא כרגלי יונה או שאין לו רגלים וגם מינם אין להם פרסות בה כשירה אלא פרסות קלוטות דהיינו כחמור שכולם פרסותם קליטות אפ"ה כיון שגמל זה הוא מין בהמה ר"ל שממינה שבכלל שם בהמה נמצאים בהמות שיש להן פרסות בהכשרן כשר משא"כ בעוף שאין עליו שם בהמה ודו"ק:

סעיף קטן ו

המפלת בריה כו' כתב הב"י ודע דמפלת ל"ד דא"כ מאי איריא שיש לה ב' גבין כו' ואפי' היא כשאר בהמה אסורה דהא נפל שהפילה מת הוא והו"ל נבילה ואסורה אלא כששחט בהמה ומצא בה בריה זו קאמר דאסור מדכתיב השסועה וכדאמרינן כי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו אגמריה והא דנקט המפלת משום דאפליגי בה נמי לענין טומאת אשה ושמעתי אומרים בשם מהר"ר שכנא ז"ל שצ"ל בפרק המפלת בריה כו' [ר"ל בפרק המפלת אמרינן בריה כו' עכ"ה) אלא שאין דרך רבינו להזכיר הפרק:

סימן יד

סעיף קטן א

ואם יצא חציו ברוב אבר כגון שיצא רוב ידו כו' שדינן מיעוט היד כו' לרוב העובר ואסור וכן אם יצא רובו במיעוט אבר אסור. בפרק בהמה המקשה ד"ע ע"א אבעיא רבא לענין בכור בהמה שדינו שמותר להטיל בה מום קודם שיצא רובו או שיצא בראשו תחילה יצא חציו ברוב אבר מהו. ואותה אבעיא לא נפשטא ולחומרא אבל יצא רובו במיעוט אבר פשיטא ליה שם דהוי כילוד דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רובא דאבר כ"כ שם הרא"ש להדיא דף קס"ג ע"ב וכ"כ רבינו לקמן סי' שי"ט ומשם נלמד גם דין זה לענין אם ניתר בשחיטת אמו וכ"כ שם הר"ן דנ"מ לדין זה. ונ"ל שמ"ש רבי' גבי יצא חציו ברוב אבר "ואסור וכן בסיפא אם יצא רובו במיעוט אבר אסור היינו בגוונא שא"א להתירו בשחיטת עצמו כגון שהוא בן ח' חי או בן ט' מת דבסיפא ודאי הוה כילוד דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר ואסור וברישא נמי אזלינן לחומרא לומר שהוא כילוד ואסור אבל אם הוא בן ט' חי שאפשר להתירו בשחיטת עצמו יש חילוק בין רישא לסיפא דבסיפא גבי יצא רובו במיעוט אבר דהוי ודאי כילוד כדאמרינן ניתר בשחיטת עצמו אבל ברישא שאינו ודאי כילוד אלא אזלינן לחומרא הלכך להתירו בשחיטת עצמו אמרינן דלמא לאו כילוד דמי והוי בשר שיצא חוץ למחיצתו ואסור עכ"פ אותו שיצא אבל הנשאר בפנים אפשר להתירו בשחיטת עצמו דממה נפשך אם נחשבו כילוד כולו ניתר בשחיטת עצמו ואי לאו כילוד דמי אותו הנשאר שלא יצא לחוץ ניתר בשחיטת אמו כמ"ש רבינו בסמוך גבי הוציא ידו והחזירו עד שהוציא רובו שהמיעוט הנשאר שלא יצא לחוץ ניתר בשחיטת אמו ודוקא כשהחזיר מה שהוציא נראה להתיר הנשאר שלא הוציא לחוץ אבל אי לא החזיר מה שהוציא נראה שגם הנשאר בפנים אסור ודומה למ"ש רבי' בסמוך הוציא עובר ידו וחתכה עד שהוציא רובו המיעוט הנשאר אסור (ומיהו יש לחלק דשאני התם דאין לו שחיטת עצמו מאחר שנחתך רובו משא"כ הכא דאם נחשבהו לרוב כילוד הרי ניתר גם הפנימי בשחיטת עצמו ממ"נ ואף א"ת שהוא כמחצה על מחצה ואין לו היתר בשחיטת עצמו וגם הוי כנחתך מ"מ כיון שלא הוי הרוב לא אסרינן הפנימי אלא מותר המיעוט הפנימי עכ"פ כששחטו גם עצמו) ומ"ה כתב רבי' ברישא ואוסר בוי"ו ר"ל דהא דחשבינן ליה כילוד היינו דוקא לחומרא לאסור אבל להתירו מטעם זה לא חשבינן ליה כילוד דאיבעיא דלא איפשיטא היא ולחומרא אזלינן וב"י שכתב בש"ע בשניהם דהוי כילוד צ"ל נמי דהיינו דוקא לחומרא והא דכתב סתמא תפס לשון הגמרא והתם קאי אבכור דחומרא הוא לגביה מה דחשבינן ליה כילוד ודו"ק:

תוכן העניינים

דרישה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה