אור ברסלב
דרישה אורח חיים

דרישה· רבי יהושע פלק הכהן

אורח חיים

סימן א

סעיף קטן א

פרט ארבעה דברים. ז"ל ב"י לפי שלכאורה נראה שאלו הדברים ארבע שהם שתים דקל כנשר ורץ כצבי חד וגבור כארי ועז כנמר חד וא"כ יקשה כפל הענין במלות שונות ל"ל לכן כתב דד' דברים הם והוצרך לומר שהם בעבודת ה' משום שהדברים נראים הפך עבודת ה' שהעזות נאמר עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה. והמרוצה והגבורה נראים שהם טובים להעה"ז לכך אמר שהם לעבודת ה'. והוקשה לו דלפי מה שמפרש והולך קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי על האברים אלו היה לו להקדים ואחר כך הל"ל ועז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז מ"ה כתב והתחיל עז כנמר עכ"ל. וק"ל חדא דאכתי מניינא ל"ל לרבינו הנ"ל בקיצור עז כנמר וגבור כארי תרתי הן ותו לא. וע"ק דהיה לו לרבינו להקדים קושיית והתחיל בעז כנמר שאין לו התלות במ"ש פרט ד' דברים כו'. וע"ק בעבודת הבורא ל"ל הא ר"י עצמו בהדיא קאמר לעשות רצון אביך שבשמים ואיך שייך לטעות לכן נראה כמ"ש בפרישה. וע"ק מ"ש מפני שהוא כלל גדול אינו מתיישב לפירושו דמה נכלל יותר בעז כנמר מבאיזה מהג' ולפי מ"ש א"ש דכיון שאינך שלשה אאברים מיוחדים קאי וזה על כלל גוף האדם לכן הקדימו. (עיין לקמן בריש הלכות שבת סימן רמ"ב שכתב רבינו ז"ל אח"כ מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא משנה דיהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר שכתב תיכף לאותו משנה ר"ע אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא כו' ע"ש וכתבתי שם דנ"ל דקשה היה לרש"י למה אמר ר' יודא בן תימא הוי עז כו' לעשות רצון אביך כו' איפכא הל"ל עשה רצון אביך שבשמים והוי עז כנמר וקל כו'. וניחא ליה לרש"י במ"ש דקאי אמשנת ר"ע דאמר עשה שבתך חול ובא ר"י בן תימא למימר מיהו כל אשר בכחך עשה קודם שתעשה שבתך חול והוי עז כנמר וקל וכו' ואפשר שגם רבינו שישבו בע"א היה קשה לו זה וז"ש והתחיל בעז כנמר כו') וק"ל:

סעיף קטן ב

וכן הוא אומר לענין הבושה כו'. פי' ב"י כמו שהזהיר ר"י על המורא כך הזהיר ריב"מ על הבושת ומ"ש ע"כ הזהיר שתעיז מצחך ולא תבוש בזה הזהירך שאע"פ שאתה מצווה להעיז נגד המלעיגים מ"מ אין ראוי לשמש במדת ההעזה דהיינו להטיח דברי עזות נגד המלעיגים כי יקנה קנין עז בנפשו אפילו שלא במקום עבודת ה' לכך כתב ולא תבוש כלומר לא אמרתי לך אלא שלא תבוש מהם אעפ"י שילעיגו עליך עכ"ל ב"י וק"ל חדא השתנות הלשון שלעיל כתב רבינו וע"כ הזהיר שתעיז פניך נגד המלעיגים וכתב עליו וכן אמר רבי יוחנן וכו' ומסיים וכן הוא לענין הבושה ועוד מה וכן הוא אומר לענין וכו' ואעפ"י שמלשון ב"י משמע שלא היה בנוסחא שלפניו מלת אומר מ"מ בכל ספרים דידן איתא. וע"ק דא"כ למה האריך לסיים שפעמים אדם מתבייש כו' כיון שהזכירו כבר לעיל. ועוד מה שכתב יישוב לככל הלשון שתעיז מצחך כו' ולא תבוש אינו מתיישב וק"ל. ומ"ש עוד ב"י ז"ל ומכני שאין ראיית ריב"ז ראייה גמורה דאפשר לומר דדוקא לעשות עבירה אדם ירא מפני ב"ו שיענשוהו מיד עליה משא"כ מדת ה' י"ת שהוא ארך אפים ולא כן לעשות מצוה לכך מביא ראייה מדוד שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה קשה א"כ ה"ל לכתוב ג"כ הך ראייה מדוד מיד אחר שהביא דברי ריב"ז ועל שניהם ה"ל לסיום וכן הוא לענין הבושה ע"כ הזהיר שתעיז כו'. ומ"ש ב"י עוד שהייתי מפרש הפסוק וה"ק אדברה נגד החכמים כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם ע"כ לא ודעתי למה לא פירשו כפשוטו וכמ"ש בפרישה ומ"ש עוד ז"ל אף כי היה נרדף כו' כלומר פסוק זה אמרו כשהיה בורח בין העו"ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ"ז לא היה מתבייש. וא"ת אפילו כשהיה בורח בין העו"ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף שהיה נרדף היו מלעיגים כו' ע"כ. וק"ל דלפי' ה"ל לרבינו להקדים מלת בורח למלת נרדף ומ"ש עוד ז"ל ומ"ש היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד לכן אמר היה מחזיק בתורתו כלומר כיון שהיה לומד ולא חשש מהמלעיגים ה"ה שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות עכ"ל ולי נראה שא"צ לזה אלא כמש"ל דלימוד התורה הוא ג"כ עשיית מצוה. ומ"ש עוד ב"י ז"ל כי היא תחילת העבירה בא לומר למה שינה ר"י ב"ת מסדר שאמר דה"מ ע"ה שהוא התחיל במה שסיים דוד. לכן נתן טעם ליהודה ב"ת כי היא תחלת ונו':

סעיף קטן ג

ומ"ש ואמר גבור כארי וכו' שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ומה שהקדים יהודה ב"ת רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי וזה ע"י הלב החומד לני שקל כנשר ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו ית' סמכן זה לזה ומ"ש כי הגבורה היא בלב נתן טעם מה ענין גבור כארי לענין הלב חומד ולפי שהלב חומד הוא בענין עבירות וגבור כארי הוא בעשיית המצוה לכ"כ שתחזק לבך לעבודתו שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצות:

סעיף קטן ד

ומ"ש ואמר רץ כצבי כו'. אע"פ שמ"ש וכלי המעשה גומרים נאמר על עשיית העבירות בכלל רגליך לטוב ירוצו הוא עזיבת העבירות:

סעיף קטן ה

ומ"ש וכן דוד המלך ע"ה כו' אלא ששינה הסדר כלומר מסדר שאחז"ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים כו'. ע"ש שהאריך. וק"ל טובא חדא שלפירושו מ"ש רבינו כי היא תחלת העבירה בא לתרץ למה מביא ר"י ב"ת העינים בתחלה א"כ קשה הא לא תירץ כלום. דאי ה"ל לכתוב כסדר שאחז"ל עין רואה אכתי למה שינה הסדר להקדים רגלים ללב ואי כמ"ש ב"י העיקר חסר בדברי רבינו ועוד שלפי פירושו מה שאמר רבינו ששינה הסדר ר"ל סדר חז"ל העין רואה כו' למה כ"כ על דוד ששינה הלא גם ר"י ב"ת שינה הסדר. ועוד הלא רבינו מסיים שתחזק לבך לעבודתו ורגליך לטוב ירוצו ואין זה מענין הלב חומד וכלי מעשה גומרין וזולת זה גם דברי ב"י קצת דחוקים לכן היותר נראה כמ"ש בפרישה:

סעיף קטן ו

ועשרת הדברות ז"ל ב"י תנן בפ' ה' ממסכת תמיד אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות ואע"ג דאמרינן בפ"ק דברכות שבטלום מפני תרעומת אפיקורסים ופי' רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין השאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה ששמעו מפי הקב"ה בהר סיני איכא למימר דהיינו דוקא בציבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת אפיקורסים טוב לאמרם עכ"ל. וא"ל לפי' א"כ למה לא חילק רבינו בין ציבור ליחיד די"ל דרבינו ודאי מיירי ביחיד. שהרי כתב שישכים קודם עלות השחר ויאמרם וק"ל ומורי תירץ בקושיות ב"י שלא מנעו מלומר י' דברות אלא כמו שנהגו לקבעו בברכות כמו ק"ש וכמש"ל משנה דתמיד אבל בלא ברכה לית לן בהו ודו"ק עכ"ל וכן הנהיג הוא לאומרן ברבים בב"ה של בחורים שהיה מתפלל עמהם והש"ץ אומר קודם ב"ש בקול רם. וז"ל מורי בתשובה סימן ס"ז ואני סומכן לברוך שאמר כי בברוך שאמר יש פ"ז תיבות ע"ד הפסוק ראשו כתם פ"ז ופסוק זה נדרש במדרש על פסוק ראשון שבעשרת הדברות ועוד יש טעם מיוחד לפי שבנוסח ברוך שאמר קודם התחלת הברכה שהוא בא"י אמ"ה האל אב הרחמן יש עשרה ברוך מכוונים נגד עשרת הדברות המבין ישכיל וידע זולת ברוך הוא בתחלה וברוך שמו בסוף שאינן מהמנין שהם נגררין אחר הברכות לשבח הזכרת שמו המיוחד שצריך לומר עליו בכל פעם ברוך הוא וברוך שמו עכ"ל:

סעיף קטן ז

יאמר רבון העולמים י"ר כו' לכאורה הי' נ"ל שלא תקנו לומר י"ר זה כ"א אחר הקרבנות הכתובין בתורה ולא אחר קריאת משנת איזהו מקומן כי שם לא נעתקו גופי ופרטי דיני חטאת ועולה ואיך יעלה אמירת אותה משנה במקום הקרבת קרבנות אבל מדכתב רבינו לקמן בסימן נ' וז"ל וקבעו לומר משנת איזהו מקומן אתר פ' התמיד משום דכתיב בכל מקום מוקטר ומוגש כו' אלא אלו ת"ח שעוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהן כו' מטעם זה נכון לאומרו גם באיזהו מקומן אחר פ' העולה והשלמים וכל הנזכרים פה ואף שרבינו כתבו כאן דוקא אפרשיות וכן לקמן סימן מ"ח כתבוהו אחר פ' התמיד ובסימן כ' שכתב ממשנת איזהו מקומן לא הזכיר כלום מ"מ האומרו לא הפסיד גם שמעתי מפי מורי שאמרו:

סעיף קטן ח

כתב בספר א"ת פ' העולה היא מתחילת ויקרא עד תחילת פרשת ונפש כי תקריב ועוד פ' צו זאת תורת העולה עד לא תכבה ופ' החטאת ואם נפש כי תחטא ועשתה וכתב הר"י בר יקר טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה ושחט אותו לפני המזבח צפונה לפני ה' והוא בפרשת ואם מן הצאן שהקב"ה זוכר העקידה כדאיתא במדרש ויקרא רבה. וכתב ע"ש יש נוהגים לומר אתר ברכת התורה פרשת הכיור כי היא העבודה הראשונה ואחר כך אומר תרומת הדשן ואחר כך פרשת התמיד ואתר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סימני הקטורת ועשייתו כי אחר הקרבת התמיד מקטירין הקטורת ואחר כך ברכת כהנים כי אח"כ מברך את העם נ"י. (זה כלל גדול בטורים כל מקום שתמצא איסור או היתר בסתם ואח"כ י"א נראה שדעתו לפסוק כמ"ש בסתם ולא כהי"א דכה"ג תמצא במהרי"ק סימן ל"ח ועוד נ"ל כל היכא שלא כתב בסוף וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל או א"א הרא"ש הסכים לסברא ראשונה. לעולם דעת האחרונה עיקר אפילו כתב דעת אביו בתחלה אם לא שכתב אח"כ י"א כו' עכ"ל מורי ועוד תדע כל היכא שנזכר בין בין לא שייך להקשות דזו ואצ"ל זו קאמר. כ"כ תוספות פרק במה מדליקין):

סימן ב

סעיף קטן א

דאמר רבי יוחנן הכי איתא בפרק במה אשה ואעפ"י שאמר שם רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד ס"ל לרבינו הלכתא כרב נחמן בר יצחק שאמר שם כן. אבל כל הפוסקים השמיטו דין זה והיינו משום דס"ל כרב אשי עכ"ל ב"י ובשם מהר"ל מפראג ראיתי כתוב בודאי לא שייך שיפלוג רב כהנא על הברייתא ועוד דהא לא אמר רב אשי אמר דמשתמע לשון פלוגתא על רב נחמן אלא אמר רב אשי ור"ל חזינא לרב כהנא דלא קפיד להטריח עצמו ולדקדק כשבא לידו השמאל תחלה לפי שסובר שר"י והברייתא לחסידות אמרו כן אבל ודאי על הרוב גם רב כהנא היה נועל של ימין תחלה וכדתניא בברייתא עכ"ל עוד הקשה בב"י הא תניא התם כשהוא חולץ חולץ של שמאל תחילה וליכא מאן דפליג עלה ולמה השמיטו רבינו ואפשר לומר דס"ל לרבינו דמה דקתני חולץ של שמאל תחילה ע"כ ל"ד קאמר דהא קתני התם נמי רחיצה וסיכה של ימין תחילה ומ"ש חליצה דשמאל תחלה דדוקא אלא ודאי ה"ק אם ירצה חולץ של שמאל תחילה ולא תימא כי היכי דנועל של ימין דוקא ה"נ כשחולץ חולץ של ימין תחילה דוקא וטעמא משום דנעילה וחליצה חדא מילתא נינהו שזה תחילת הדבר וזה סופו שכל הנועל סופו לחלוץ וכיון שכבר הקדמנו הימין תחלה שוב אין קפידא בחליצה ומיהו רבינו יונה בספר היראה כתב חולץ של שמאל תחילה משמע דס"ל דברייתא דוקא קתני עכ"ל ודבריו דחוקים ולא ידעתי מה קשה ליה דודאי חליצת השמאל תחלה הוא חשיבת הימין שלא יעמוד רגל הימין על הארץ יחיפה כל זמן שחולץ השמאל ולהכי לא איצטריך רבינו לכותבו דכיון דבכל מקום הימין חשובה טפי מהשמאל כ"א גבי קשירה דתפילין ומ"ה השמיט רבינו ג"כ מ"ש התוספות דמנעלים שאין להם קשירה יש לנעול של ימין תחילה משום דחשיבות דשמאל אינה אלא בקשירה וק"ל. וכעין זה מצאתי אח"כ בספר רמ"י:

סימן ג

סעיף קטן א

וכשיושב יכוין שיהיה פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל לא ישב בין מזרח כו' ז"ל הגמ' בפ' הרואה תניא הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר ורבי יוסי מתיר שהיה רבי יוסי אומר לא אמרו אלא ברואה רבי יהודה אומר בזמן שב"ה קיים אסור בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ר"ע אוסר בכל מקום ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו חוץ לארץ. ופירש"י לא יפנה מזרח ומערב מפני שירושלים בארץ יהודה היא בצפונה של יהודה בין יהודה לבנימין ויש מארץ יהודה ממנה למזרח עד סוף א"י וממנה למערב עד סוף א"י שארץ יהודה ע"פ כל אורך א"י הוא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים או פירועו שלפניו או שלאחריו אבל צפון ודרום יפנה ובלבד שלא יפנה נגד ירושלים ממש בדרומה של ארץ יהודה ובגליל שהוא בצפונה של א"י לא ישב בין צפון ודרום אלא בין מזרח ומערב ע"כ וכתב ב"י דממעשה דרבה שהביאו שם בתר הכי משמע דהלכה כר"ע וכן פסק הרמב"ם וכן הסמ"ג וכן נראה מדברי רי"ף ורא"ש וכן כתב רבינו אלא שהיה לו לפרש דהא דאסור לפנות בין מזרח למערב ושרי בין צפון ודרום היינו בעיר העומדת במזרח של ארץ ישראל דומיא דבבל וכדפירש"י (ז"ל על ההוא מעשה דרבה שם דא"א ע"ש.) אבל עיר העומדת בצפונה של ארץ ישראל דומיא דגליל או בדרומה של ארץ ישראל הוי איפכא דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר וכדתני ת"ק בהדיא וליכא למימר דכי קאמר ר"ע בכל מקום אסור לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני רישא ולא אצפון ודרום דא"כ כי מקשה ר"ע היינו ת"ק הל"ל דאיכא בינייהו דלת"ק ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי בצפון ודרום ובגליל איפכא ולר"ע בכל מקום מזרח ומערב אסור צפון ודרום מותר וכן יש לתמוה על הרמב"ם שגם הוא כתב סתם כו' עכ"ל. ול"נ דכי נדקדק בפירושא דמילתא לקמן לפי משמעות פשטא דברייתא ק' טובא חדא דהא ודאי בדרומה וצפונה של ארץ יהודה דהיינו ברחבה היו ג"כ עיירות וא"כ מ"ש גליל דנקט ת"ק שלא יפנו צפון ודרום עדיפא הל"ל דאפילו בארץ יהודה עצמה אותן היושבים ברחבה לא יפנו צפון ודרום מה"ט גופיה וע"ק למה סתם ת"ק דבגליל בין צפון ודרום לעולם לא ישב ואמאי לא ישב בין צפון ודרום שלא כנגד ירושלים וכי עדיפא מיהודה עצמו שמותר שם צפון ודרום שלא כנגד ירושלים אלא פשוט שהענין הוא דכל ארץ יהודה כיון שירושלים בצפונו שלו אחשבוהו רבנן כאילו קדושת ירושלים וכבוד השכינה בכל שטח מרחב המדינה ארץ יהודה ולהכי כל ארץ יהודה כירושלים דמי בין לאורכה בין לרוחבה וכיון שהשכינה בין מזרח ומערב בירושלים אסור לפנות בין מזרח ומערב ומדינא גם בין צפון ודרום לא היו רשאין לפנות בבקעה כ"א בבית הכסא מגודר במחיצות אלא שא"א להולכי דרכים שלא יפנו כלל לכך אמרו שבין צפון ודרום יכול לפנות ובלבד שלא יהא מכוון נגד ירושלים ממש שאז הוא גנאי לכבוד המשכן שזה פונה אחורו למשכן ובגליל שהוא סוף א"י והיא קרובה יותר לחוצה לארץ ממה שהיא קרובה לירושלים אין קדושת ירושלים והמקדש וכבוד השכינה שייך לשם כלל ולהכי כיון שעכ"פ הוצרכו להתיר לפנות בין אחד משתי רוחות משום הולכי דרכים כדלעיל ראו חכמים יותר לאסור שם בין צפון ודרום מבין מזרח ומערב לפי שהיושב לפנות ופניו או אחוריו לצפון או לדרום בין שהוא מכוון נגד ירושלים או לא הרואה אומר הרי זה יושב נגד דרומית או צפונית ירושלים ולהכי כיון שגבול ירושלים הוא וצפונו צפונית ירושלים מיקרי יש לחשוש על כבוד ירושלים והמקדש ואין לפנות שם משא"כ המפנה בין מזרח ומערב של גליל לא שייך לומר שהוא יושב למזרח ירושלים או למערב ירושלים שמזרח ומערב של עולם הוא מזרח ומערב של גליל. וא"ל מ"מ יהא אסור כיון שהשכינה במערב הא כבר כתבתי דאו בין מזרח למערב או בין דרום וצפון הוצרכו על כרחך להתיר לפנות ומפני כבוד ירושלים ראו יותר לאסור בין צפון ודרום וכיון שכן הוא בגליל ודאי כ"ע מודו דאסור לפנות בין צפון ודרום ומותר בין מזרח ומערב ואפילו לר"ע הדין כן דאין לומר דלר"ע אפילו בגליל אסור בין מזרח ומערב ומותר בין צפון ודרום. חדא דלא שייך שיחלקו רבנן והוא בסברא כזה. ועוד דא"כ לא הול"ל אוסר בכל מקום סתם דהא בין צפון ודרום מותר ומהיכן רמז ר"ע בדבריו דאמזרח ומערב קאי ולומר דאסור אפילו בגליל. וא"ל דלמא באמת דעת ר"ע לאסור בכל הרוחות דודאי הולכי דרכים א"א שלא יפנו וכמ"ש לעיל אלא ודאי בהא דקאמר ת"ק דבגליל מותר בין מזרח ומערב ואסור בין צפון ודרום בהא אין פלוגתא כלל. (ובזה מיושב שלא השיב התרצן איכא בינייהו גליל וכו') ולפי זה שהטעם דאסור לפנות בגליל בין צפון ודרום הוא משום שאומרים עליו הרי הוא יושב לצפונו של ירושלים ושל מקדש ממילא בח"ל שודאי לא שייך למימר שהוא צפונו או דרומו של ירושלים ואין קוראים שם שום עיר על שם רוחות ירושלים אלא ע"ש רוחות המדינה הסביבה כמשל שאומרים זו צפונו של גליל וזו דרומה של אנטוכיא וכיוצא בה ולהכי מותר לפנות בין צפון ודרום דלא שייך שם שום פגם לכבוד ירושלים אלא שמ"מ שהשכינה בין מזרח למערב מ"ה לזכר בעלמא ס"ל לרבי עקיבא דאסור בכל מקום בין מזרח למערב וכמ"ש ג"כ ב"י שכן משמע מהירושלמי. וממילא נשמע ג"כ דלהאי טעמא הנ"ל כי אין ב"ה קיים אפילו בגליל מותר בין צפון ודרום שהרי לא שייך לומר שיאמרו לצפון ירושלים והמקדש יושב. וממילא נאסר בין מזרח למערב לזכר כבוד השכינה כמו ח"ל. ור"ע שאמר בכל מקום אסור על רבי יוסי ורבי יהודה קאי שאמרו שאינו אסור אלא במקום הרואה ובזמן שבית המקדש קיים ואמר הוא שבכ"מ אסור בין רואה ובין אינו רואה בין ב"ה קיים בין אינו קיים וכת"ק שלא חילק ביהודה וגליל בין רואה או אינו רואה וקאמר מאי בינייהו בין ר"ע לת"ק שעל כרחך גם ר"ע ס"ל דבגליל אסור בין צפון ודרום ומותר בין מזרח ומערב כנ"ל ואמר איכא בינייהו ח"ל דלת"ק לא חשיב אלא גליל אבל משם ולהלן מותר בכל צד דלא עשו זכר לשכינה ולר"ע אסור בכל מקום בין מזרח ומערב שעשו זכר לשכינה זהו פירושא דמילתא ופשוט בעיני. וא"כ לק"מ דלכ"ע אפילו גליל מותר בין צפון לדרום כשאין ב"ה קיים כיון שלא נקרא צפונו של ירושלים ומקדש כנ"ל ואע"פ שלא קי"ל כרבי יהודה דאמר בזמן שב"ה קיים כו' היינו שדעת ר' יהודה שאפילו בין מזרח ומערב אינו אסור אלא בזמן שב"ה קיים בהא לא קי"ל כוותיה אלא כר"ע ודו"ק. והתימא על ב"י שכתב שגם על הרמב"ם קשה למה כתב סתם והוא עצמו הביא אח"כ דברי הרמב"ם שכתב ז"ל אסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב וכו' הרי שדימה שינה ולפנות יחד וטעם איסור שינה ע"כ בכל עיר ומדינה בין שהוא לדרומה של א"י או לצפונה לעולם אינו אלא דוקא בין מזרח למערב ומטעם זכר לשכינה במערב ודו"ק. ומדפרש"י על ההוא עובדא דרבה שכתב לפי שבבל היה במזרחה של א"י עומדת לא רצה לפנות בין מזרח ומערב כו' אין ראיה שודאי ה"ה בעיר אחרת שהיא לצפונה של א"י נמי אסור בין מזרח למערב ומותר בין צפון ודרום ומטעם זכר לשכינה ולא כתב כן אלא לומר לך שאביי ששדינהו בין צפון ודרום לא משום דס"ל דאסור לפנות בין צפון לדרום ומותר בין מזרח ומערב דזה ודאי אינו שהרי בבל הוא למזרחה של א"י ובמזרחה של א"י עצמו ודאי אסור לפנות מפני כבוד השכינה שהיתה שם אלא כוונת אביי היה שרצה לראות אם במתכוין סדרם:
ובד"מ כתב ז"ל ב"י האריך ורצה להוכיח דאפשר דרבינו סובר דבח"ל לעולם אינו אסור רק בין מזרח למערב משום דשכינה במערב ע"ש ועוד רצה להוכיח תירוץ זה מדברי רש"י והרמב"ם וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל ואף הקושיא אינה כלום מעיקרא דהא דכתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור משום דכל מדינות הללו במערב של א"י הם וכן כתבו התוס' פ"ק דברכות וכ"כ לקמן הטור סימן ק"נ דאנו מתפללין למזרח וכו' ולא חלקו בין עיר לעיר משום דמסתמא כל גלילות הללו מזרחן הן נגד א"י ולכן כתב מיהו עיר שידוע שצפונו או דרומו נגד א"י גם כאן בסתמא דינו בצפון ודרום כבשאר מקומות דין מזרח ומערב עכ"ל ול"נ מ"ש עיקר. כתב עוד ב"י נראה מדברי הרמב"ם הנ"ל שאפילו אדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב אבל התוספות כתבו בפ"ק דברכות כל הנותן מטתו בין צפון לדרום ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהוא גנאי לשכב אצל אשתו מפני שהשכינה למערב וגנאי בתשמיש וכן משמע ומוכחי קראי ואע"פ שהעולם נוהגין כתוספות נ"ל מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם עכ"ל ואני אומר שגם הרמב"ם ס"ל כתוספות דדוקא תשמיש אסור וישנין דומיא דנפנין קאמר שהוא דבר מאוס ומגונה מטפה סרוחה. וכן מוכח מהגמ' כמ"ש הב"י עצמו וז"ל הגמ' פ"ק דברכות אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער כו' על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר ר' חמא ב"ח כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים ע"כ הל' דאמר משמע שהמקיים מאמר אבא בנימין ונזהר ליתן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים בזכות זה ואי אבא בנימין אאדם לבדו קאי לא שייך שכר זה למעשה זה וק"ל. ועוד שלשון מצטער שאמר ר' אבא לא משמע דאאדם יחידי קאי דא"כ מה צער היה לו בזה דבר קל הוא שישן בין צפון לדרום משא"כ כשהוא עם האשה שאז בעי חדר מיוחד לצניעות והיה מצטער ומהדר תמיד שיהיה לו חדר עשוי באופן שהיה יכול ליתן המטה בין צפון לדרום וכן רש"י ז"ל פי' שם דאתשמיש קאי ודו"ק: כתב עוד ב"י דלהטיל מים בכל אופן ולכל רוח שרי ושכן כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות בית הבחירה ז"ל וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ופניו כלפי קודש כו' והאריך ב"י לפרש מ"ש הרמב"ם ישב ופניו כלפי קודש ושם בכ"מ כתב דט"ס הוא והגירסא הנכונה לא ישב וכן הוא נדפס שם במיימוני ע"ש לפי זה לא נצטרך לכל דברי ב"י שכתב מכאן ואילך: גרסינן בירושלמי תני המטיל מים הרי זה הופך פניו לצפון המסיך את רגליו הרי זה הופך פניו לדרום. ופירש ב"י דלרש"י שכתב בברייתא הנ"ל שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו לצד ירושלים א"כ טעמא דברייתא דירושלמי הוא משום שחולק כבוד לימין ולהכי מטיל מים שע"כ צריך לגלות מלפניו טפחיים הופך פניו לצפון שהוא שמאל. ובמסיך את רגליו שאינו צריך לגלות מלפניו כלום הופך פניו לדרום שהוא ימין. (ונראה דר"ל ובמסיך רגליו בשאינו צריך לגלות מלפניו וכו' באיזה אופן שיהיה או כגון אשה שהרי בריש סימן זה משמע דגם בגדולים צריך לגלות מלפניו טפחיים דא"א לגדולים בלא קטנים וכמ"ש בפרישה.) והרמב"ם דלא חייש לפירוע כתב שהטעם שאין לפנות אחורו לצד מערב או רוח שכנגדו ואפילו מטיל מים יש לו להטיל נגד צד מערב ולא יפול אחורו לשם ולדידיה הך ברייתא דירושלמי חולקת כבוד לשמאל ופניו שנזכר בברייתא ר"ל מקום גילוי מה שמגלה נקרא פנים ומשום הכי מטיל מים שהוא אין דבר נמאס כ"כ יכול לגלות עצמו לצד צפון ולהשתין כדי שלא יעמוד באחור שלו לצד צפון אף שהוא מכוסה מ"מ בשעה שמטיל מים מלפניו גם אחור מחשב למאוס באותו פעם משא"כ שאר כל היום שלא צריך לדקדק בזה כנ"ל דעת ב"י וכל אלו הדוחקים הוצרך ב"י לכתוב לפי גירסא הנ"ל ישב ופניו כלפי קודש אבל לפי מ"ש שהוא ט"ס א"צ לכל זה וק"ל. והיינו פניו כלפי צפון דקאמר ומסיך רגליו שנמאס יותר הופך גילויו לצד דרום וזהו פניו לדרום עכ"ל תוכן פי' ב"י אע"פ שאין לשונו משמע כן כוונתו ע"כ כן וסיים בזה שכל הפוסקים השמיטו ירושלמי זה לפי שבגמרא דידן משמע שאין צריך לחלוק כבוד לא לימין ולא לשמאל בהטלת מים וכ"כ ב"י:

סעיף קטן ב

מיהו דוקא כשנפנה כו' כגון ב"ה שבבית כתב מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו ז"ל ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל פשוט הוא שכוונת הרב שמ"ש רבינו כגון בב"ה שבבית היינו לומר דדוקא כשהמחיצות קרובות דומיא דבית הוא דאין לדקדק אבל אם המחיצות רחוקות כמו בחצר גדול צריך לדקדק. וכן נראה ודאי אמת וכן דייק ל' רבינו וכן דייק לשון הרא"ש שכתב הלכך בתי כסאות שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ע"כ מדדייק וכתב שלנו משמע דוקא בב"ה העשוים בכיוצא שלנו שהם בבית והמחיצות קרובות והוא מקום צנוע וכן דייק לשון רבינו ברמזים שכתב ולא יפנה לצד מזרח או מערב וי"מ בשדה שאין שם מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד דקדק ג"כ לכתוב בתי כסאות שבבית שהם מקום צנוע אבל ודאי בחצר גדול אף שמוקף מחיצות אסור לישב שם בין מזרח למערב אם לא סמוך לכותל מאד מפני כבוד השכינה שכיון שהמחיצות רחוקות זו מזו אין כאן מקום מוצנע ומה לי הוא יושב שם ומפנה מה לי מפנה עצמו באמצע השדה הרי לאו משום צניעות מבני אדם ניתקן שלא ישב בין מזרח למערב אלא משום צניעות מכבוד השכינה א"כ אין לך שדה שאינו מוקף מרחוק גדר או יער ואין לדבר סוף אלא פשוט שבכה"ג אינו רשאי לפנות אם לא סמוך לכותל מאוד אבל לא באמצע אם לא שהמחיצות קרובות וב"י תמה על ר"י אבוהב וכתב שפשוט שכל שיש מחיצות אפילו רחוקות אין צריך לדקדק. ורצה להכריח כן מדכתב רבינו מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה וכן ברמזים ג"כ כתב וה"מ בשדה שאין שם מחיצות משמע דוקא שאין לו מחיצות כלל. ואין מזה הכרח. דרבינו מילתא דפסיקא ומילתא בטעמיה נקט דהא דבשדה אסור משום דסתם שדה מגולה ואינו מקום מוצנע אבל ה"ה אף אם היה מוקף מחיצות אסור לשנות שם בין מזרח ומערב אם לא סמוך לכותל העשויה לצד מערב. ומה שהביא ב"י ראיה מהירושלמי דקתני ר"ע אוסר בכל מקום ובלבד במקום שאין בו כותל שמע מינה דאפי' כותל חדא סגי. אין ראייה דכבר כתבתי דכשיושב סמוך לכותל אז ודאי מהני אפילו אין כאן אלא כותל אחד והוא פרוע לצד כותל שעומדת במזרחה אבל כשיושב רחוק מן הכותל אף על פי שיש מחיצה אחת לצד מזרח ומערב לא סגי והכי דייק ל' הפוסקים שהזכירו לשון מחיצות ל' רבים ואפי' מוקף מחיצות לא מהני אם לא מקורבות זו לזו וכנ"ל וזה פשוט בעיני. ומה שתמה ב"י על הרמב"ם שלא חילק בין שיש שם כותל או לאו. לפי מ"ש אינו קושיא דממ"נ אם יושב רחוק מהכותל ל"מ כותל אחת ואפי' ד' כתלים ל"מ וכנ"ל ואם ביושב סמוך לכותל פשיטא דמהני דאין לך צניעות גדול מזה ואף שכתב הרמב"ם שלא יפנה למזרח מפני שהוא כנגד מערב זה שייך דוקא כשאין כותל מפסיק דאף שאינו פונה באחורו מ"מ הרי יושב נגד מערב משא"כ כשהמחיצות מפסיקות וק"ל וע"כ צריך אתה לומר כן דזה פשוט דאל"כ קשה כיון שבתלמוד דידן אמר ר"ע סתם בכ"מ אסור איך הוסיף הירושלמי בדבריו ובלבד במקום שאין שם כותל והא ר"ע בכ"מ קאמר. גם ל' ובלבד ק' דהול"ל וה"מ בשדה אלא שר"ע מיירי כשאינו יושב סמוך לכותל דבהכי מיירי פלוגתתא ולהכי אין כאן צניעות ובכה"ג ודאי בכל מקום אסור אם לא בב"ה שבבית אבל הירושלמי מיירי כשיושב סמוך לכותל דבהא ודאי אפי' ר"ע מודה ולא הוצרך להשמיענו זה דפשוט הוא דאין לך צניעות גדל מזה ודוק:

סימן ד

סעיף קטן א

כלל בסימן זה שבשחרית נוהגין נטילה כמו לאכילה נטילה גמורה בכל דיני נטילה לאכילה ומיהו אם אין לו מים די בניקוי בצרור או בשאר מידי דמנקי ודוקא לתפלה די בנקיון אבל להעביר רוח רעה לא מהני נקיון ובעי עירוי ג"פ וז"ל הרשב"א בתשובה סי' קצ"א ששאלת למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית תשובה איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחרית על נט"י ומקפידין בכל תנאי נטילה כמו בשעת אכילה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית דאי משום שיבתא די ברחיצה ואי משום תפלה וק"ש די או ברחיצה או בנקיון בעפר וצרורות וכדאמרינן דמי ארחץ במים כתוב ארחץ בנקיון כתיב וגם בברכות רב לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא אלא שיש לי קצת דמדומי ראייה לחיוב הנטילה בכלי בשחר ממאי דאמרינן בפ' כל הבשר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו כלומר מתנה שתעלה לכל היום ואפי' לאכילה (ומ"ש דמדומי ראייה לפי שאין ראייה גמורה דאיכא למימר דה"ק אם אדם רוצה ליטול בשחרית נטילה גמורה וכדי שתעלה לו בשעת אכילתו יעשה אבל לא שבכל בוקר יטול נטילה גמורה) ועוד אמרינן פ' היה קורא נוטל ידיו ומניח תפילין כו' היא קבלת מלכות שמים מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמ"ש בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו ומשמע לכאורה שצריך בבוקר ליטול ידיו בכלי. ואם תשאל מ"ש תפילת השחר מתפילת המנחה וערבית צ"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש מן הכיור קודם עבודתו עכ"ל. מבואר מדבריו דכל דיני נטילה של אכילה צריכין ג"כ להיות בנטילה של שחרית וכן משמע מלשון הרא"ש שכתבתי בסמוך וכן העלה ב"י להלכה שטוב להקפיד בנטילת ידים של שחרית כמו לאכילה וכ"כ בש"ע וכן עיקר ומ"ש רמ"א שם ומיהו אינו מעכב כו' נראה דר"ל שאינו מעכב לנקיות ידים לק"ש ולתפילה אבל ודאי אם חסר א' מדיני נט"י של אכילה אין מברכין על הנטילה כלל אלא על נקיות ידים שהרי לא שייך לומר אשר צוונו ענ"י כיון שלא קיים דין הנטילה וכ"כ ב"י בשם הרא"ה ז"ל כתבהרא"ה דכל מים דפסילי לנט"י דוקא לסעודה אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי בהני אפי' לכתחלה נמי מיהו לא יברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ"ל ולפ"ז מ"ש ב"י בשם א"ח שא"צ ליטול ידיו מרביעית אלא לאכילה לפי שלפני תפילה אם אין לו מים יכול לקנח בכל מידי דמנקי אף שמל' ב"י משמע דעל נטילה קאי וצריכין לומר שחולק על הרא"ה הנ"ל או שחולק בין פסול דמים להצטרכות כלי לשאר דברים הצריכין לנט"י מ"מ לטעם הרא"ה אין נראה לחלק וי"ל דא"ח ר"ל דיוצא ידי נקיות לתפילה אבל ברכת נט"י אינו מברך וכן אם שכשך ידיו אפי' ג"פ זה אחר זה נראה שאינו מברך על נט"י לפי האי טעמא דהא בדין נט"י לאכילה לא מהני שכשוך. ומ"ש ב"י בש"ע דאם שכשך עלתה לו נטילה לתפילה פי' ג"כ שיוצא ידי נקייה אבל לא הוה נטילה לעניין ברכה ודו"ק:
ודע לכ"ע נטילה או רחיצה ג"פ מיהא בעי בכל שחרית ומברך על נקיות ידים או על נט"י כדלעיל ויש בטעמיה דעות מחולקות להרא"ש הטעם משום שמא נגע בלילה במקום הטנופת בבשרו שידים עסקניות הן וכ"כ בהדיא סוף ברכות דמשום קדושת ק"ש ותפילה תקנו נטילה ורחיצה וברכה בשחרית לידים העסקניות. ובא"ח כתב עוד דתקנו כן משום שיבתא ששולטת בלילה גם להרשב"א מ"ש הטעם משום בריה חדשה וכנ"ל והוא עיקר לפי מה דקי"ל היינו לעיקר דיני נטילה אבל ודאי גם להרשב"א ס"ל דרחיצה עכ"פ בעי משום שיבתא וכמ"ש לעיל בתחילת תשובתו. וב"י בשם הזוהר כתב דהטעם משום שבשעת שינה טועם האדם טעם מיתה ושולטין ושורין עליו רוחות הטומאות ושלשה דינים נפקא בין טעמיה דמר לטעמיה דמר. חדא הניעור כל הלילה ולא ישן כלל דלטעמיה דזוהר אין צריך נטילה כלל. ולטעמיה דא"ח בעי נטילה משום שיבתא השולטת בלילה אפי' אינו ישן. שנית הקם קודם עלות השחר ונטל ידיו לדעת הזוהר אין צריך עוד נטילה כשיאור היום שהרי כבר עבר ממנו הרוח רעה בנטילה הראשונה ולא"ח צריך לחזור וליטול ידיו דשיבתא חזרה ושרתה עליו אחר הנטילה הראשונה וגם הישן ביום לדעת א"ח א"צ נטילה אחר השינה דשיבתא אינה שולטת ביום. ולטעמיה דזוהר בעי נטילה כיון דטעים טעם מיתה ולזה תמצא בש"ע שכתב באלו ג' דינים שיש להסתפק ורמ"א ז"ל כתב באלו ג' דינים נוטל בלא ברכה כלל. וכתב עוד הרא"ש שבסוף ברכות על ברכות דשחרית מיהו מל' שסדרו בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נט"י וזהו סעד לדברי שלא תקנו נט"י אלא לקריאת שמע ולתפילה עכ"ל ור"ל מטעם שידים עסקניות הם:
וכתב ב"י וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"כ ונראה די"ל שגם מתשובת רשב"א הנ"ל משמע כן שלא תקנו הנטילה שחרית אלא לקדושת ק"ש ותפילה אבל ודאי לא מטעמיה דהרא"ש דלהרא"ש הטעם כיון שידים עסקניות אי אפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה וכשהוא ערום מיירי דוקא ולהכי בעי נטילה לק"ש ולתפילה שהן קדושה יתירה ולהרשב"א הטעם משום בריה חדשה כנ"ל ולהכי אפילו לא ישן ערום חייב בכל דיני נטילה לקריאת שמע ולתפילה ולדברי שניהם בשאר ברכות כשלא ישן ערום אפי' בלא שום נקוי יכול לאומרן וכשישן ערום אפילו לשאר ברכות נקוי בעי ולא נטילה והראיה בהגמרא שאמרו כי מתער משנתיה יאמר אלהי נשמה כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' הנותן כו' כי לביש לימא מלביש ערומים כו' כי משי ידיה לימא על נטילת ידים ש"מ דאפי' כשישן ערום ואפי' לא נטל עדיין ידיו יכול לברך שאר ברכות אבל נקיון נראה דודאי בעי לכולי עלמא וכמו שכתב ב"י ז"ל. ומיהו כתב הרשב"א בתשובה הנזכר שאם ישן על מטתו ערום ידים עסקניות ופסולין להזכרת השם עד שינקה אותם בכל מידי דמנקה ע"כ: כתב ב"י ז"ל אבודרהם שנהגו לברך בשחרית על נט"י ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות וא"א שלא נגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכה"ג שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש ידיו קודם שיעבוד את הבורא ית' כדי שיעבדנו בידים נקיות עכ"ל ואיני יודע מה טעם לברכת אשר יצר כשלא עשה צרכיו אבל ברכת נט"י ודאי משמע שצריך לברך אע"כ שלא עשה צרכיו עכ"ל ב"י ודע דהני טעמים שכתב אבודרהם לא אברכת אשר יצר כתבם אלא אברכת נט"י וכן מבואר מל' שם ע"ש ד' י"ב ע"א ובקושיית ב"י שהקשה מה טעה לברכת אשר יצר בשלא עשה צרכיו נ"ל לומר דידוע דגם הפה הוא בכלל הנקבים שאם נסתם אי אפשר להתקיים וכדמייתי הטור בסימן שאח"ז אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה יצא לאויר העולם נפתח הסתום שאלמלא כן אי אפשר להתקיים וצריך האדם להודות לה' שברא בו נקבים נקבים אשר בתוכם יש גם הפה שהוא עיקר ברייתו של אדם שאם יסתם אי אפשר להתקיים. ועוד שאינו יכול ללמוד או לדבר שום דבר אם פיו סתום וזהו החכמה שיצר וברא ה' אותו בנקב אחד פתוח שדרך אותו נקב הוא מדבר וכיון שכן ודאי ראוי שמיד בעמידתו בשחרית יברך ברכת אשר יצר אף אם לא עשה צרכיו גם שייך שפיר לברך ברכת אשר יצר שהיא על סדר טבע העולם ומנהגו כמו שיתבאר לקמן סימן מ"ו בשאר ברכות שאנו מברכין בכל יום ע"ש סדר העולם והנהגתו ואין לך גדול מזו כנ"ל ובד"מ תירץ ז"ל ואפשר לי ליישב המנהג דאף אשר יצר תלוי ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו בעוד שהרוח עליהם לא בפה ולא בחוטם ולא בעינים שהם הנקבים שבאדם וע"י נטילה זו מסלק הרוח ואז מותר לשלוח ידיו אל הנקבים לסותמן או לפותחן כאשר יצטרך לו לכן מברך אשר יצר עכ"ל:

סימן ו

סעיף קטן א

שאלמלא כן אי אפשר לעמוד כו' ז"ל הגמרא פרק הרואה מאי חתים אמר רב רופא חולים אמר שמואל שווינהו אבא לכ"ע קצירי אלא רופא כל בשר רב ששת אמר מפליא לעשות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רופא כל בשר ומפליא לעשות ותמהני על נוסח שלנו רופא חולי כל בשר וכן באלפס ומיימון אינו לתיבת חולי ומשמע מכאן בהדיא דשייך רפואה בלי חולי והיינו משום שמה שהקב"ה מעמיד ומקיים שיווי המזג והטבעיים באדם שלא יתגבר אחד מהם הוא הרפואה וא"כ לא ידעתי למה דחקו כל הפרשנים בפסוק כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך שהקשו כולם אם אין חולי רפואה מה עניינה ולפי הנ"ל לק"מ כמ"ש שקיום שווי ההרכבה היא הרפואה ובפרט כמ"ש לפני זה כל המחלה אשר שמתי במצרים כי ידוע שמחלת מצרים היה ע"י שינוי טבעיים וכמ"ש על מ"ש מנין שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות דהיינו ע"י לקוי כל יסוד ויסוד מהן שיצא מטבעו וכמ"ש בע"י ובעל זבח פסח ע"ש:

סעיף קטן ב

וי"א שא"צ לומר כו' והכי מסתברא מצאתי כתוב ואני ישראל ברונא תמה מה שסתר דברי אביו שכתב בתשובה שאין להפסיק ביניהן לפי שסמוכה כו' ע"כ וכ"כ רבינו לקמן בשמו סימן מ"ז וז"ל מורי על דברי ישראל הנ"ל וכן אני נוהג כי כל מה שנוכל לסמוך עדיף טפי וראיה מתפלת הדרך דלקמן וצ"ע עכ"ל:

סימן ז

סעיף קטן א

י"א שלקטנים מברך אשר יצר וכו' כ"כ המנהיג וז"ל י"א דחילוק יש בין גדולים לקטנים דלקטנים מברך אשר יצר ולא על נט"י דהא אפילו לעבודה כשר היכא דלא שפשף כדמוכח בפ' אמר להם הממונה אבל לגדולים מברך ענט"י ואשר יצר דברכת אשר יצר דבר שבקדושה היא והיוצא לגדולים אינו כדאי לברכה בלא נט"י עכ"ל וכ"כ על זה ב"י ז"ל ודע דההיא דפ' אמר להם הממונה הכי איתא דאמתני' דתנן זה הכלל היה במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים ואמרינן בגמרא בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים מ"ט אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף ומשמע שכל שהטיל מים ולא שפשף אינו צריך ליטול ידיו ולפי זה מ"ש רבי' י"א שלקטנים מברך אשר יצר כלומר ולא ענט"י היינו דוקא בשלא שפשף שאינו טעון נט"י אבל אם שפשף שהוא טעון נט"י שצריך לברך ענט"י כמו לגדולים ואלו לסברא שנייה אפילו לא שפשף נמי טעון נטילה דאל"כ מאי איכא בין סברא ראשונה לשנייה עכ"ל ודבריו תמוהין לי מאד דאם כדבריו שלו דעת הי"א האחרונה שהביא רבינו אפילו בלא שפשף צריך לברך ענט"י תמה על עצמך וכי חמור בהדיוט מבקודש והא אפי' לעבודה כי לא שפשף לא בעי אפי' נטילה כ"ש ברכה וכמ"ש שם פרק הממונה. וע"ק דא"כ שגם י"א הראשונים מודים בקטנים כי שפשף דבעי ברכה אם כן אדמחלקי בין קטנים לגדולים לפלוג וליתני בדידה וע"ק שא"כ למה כתב רבינו י"א שלקטנים מברך אשר יצר ולא ענט"י עדיפא הול"ל דאפי' נטילה לא בעי וכמ"ש ב"י עצמו גם הוא עצמו כתב אח"כ בשם הרב הגדול מהר"י אבוהב וז"ל דמשמע בהדיא מפרק הממונה דכי ליכא שפשוף אפי' נטילה לא בעי וכ"ש דלא מברך ענט"י ולהכי כל היכא שאמרו הפוסקים ברכת ענט"י לקטנים אשפשוף אמרו כן ע"כ וזהו כדברי דאלו להב"י ויש אומרים אפילו בלא שפשף מצריכין נט"י לכן נ"ל פשוט דכי לא שפשף לכ"ע אפי' נטילה לא בעי וכמשמעות הגמרא דפרק הממונה (אם לא מכח נקיות או משום הכון וכמ"ש האחרונים ז"ל והביאם ב"י):
ומ"ש רבינו ובעל המנהיג די"א דלקטנים מברך אשר יצר ולא ענט"י ר"ל ששפשף וצריך ליטול ידיו אפ"ה לא בעי ברכה לקטנים אבל נטילה ודאי בעי והטעם שאינו מברך אפילו בששפשף לפי דס"ל דאע"ג דברכת אשר יצר דבר שבקדושה הוא לא בעי אפי' נטילה לקטנים אם לא שפשף דאין השתן היוצא ממנו מזקיקו לנטילה אלא כששפשף צריך נטילה להסיר הלכלוך מידו אבל לא שייך בו שום טומאה לומר שאינו כדאי לברך אשר יצר עד שיטול כראוי ולהכי אינו מברך ברכת ענט"י דשפשוף ודאי לא גרע מאלו היו ידיו מלוכלכות בצואה שנוטל להעביר הלכלוך ואינו מברך ענט"י אבל לגדולים כיון שיצא מגופו כל כך דבר מאוס כטמא דמי אף שאין ידיו מלוכלכות כלל ונקיות אפ"ה אינו כדאי לברך ברכת אשר יצר וצריך נטילה כראוי וע"כ מברך ענט"י קודם לכן. ומ"ש המנהיג דהא אפי' לעבודה כשר היכא דלא שפשף וכו'. ה"פ כיון שמצינו בפ' הממונה דבשלא שפשף א"צ נטילה כלל לעבודה בקטנים והיינו ע"כ מטעם דכיון דידיו נקיות תו לא נזקק לנטילה שאין השתן היוצא ממנו גורם לו נטילה כלל. וכיון שכן מוכח בהדיא דאפי' שפשף אינו מזקיקו לנטילה כלל כי אם כדי להסיר הלכלוך מידיו וכידים המלוכלכות בצואה דפשוט דנוטל ואינו מברך וכמ"ש ב"י בשם הכל בו אבל לגדולים כיון שיצא מגופו דבר טמא והוא מזקיקו לנטילה אפי' ידיו נקיות אינו רשאי לברך אשר יצר דהוה דבר שבקדושה כי אם בירך נט"י קודם לכן. וכמו שפירשתי דברי המנהיג בהבאתו ראייה מפ' הממונה כן משמע בהדיא וז"ל ר"ת הביאו ב"י ז"ל כתב סמ"ג סימן כ"ו מ"ע ובסמ"ק סימן קע"ט גרסינן בפ"ק דיומא ת"ר הלכה אדם יוצא בסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת פי' אותה ששפשף בה ופוסק שם ר' יעקב תם שהיוצא להשתין מים א"צ ליטול ידיו כלל אם לא שיפשף בידו הילכך אפי' שפשף בידו אין טעון ברכה מידי דהוי אהיו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה שא"צ לברך ענט"י כו'. הנה אם נפרש ל' הילכך שכתב ר"ת צ"ל כמו שכתבתי דכיון דבלא שפשף א"צ אפי' נטילה לקטנים לפי שאין השתן היוצא מגופו גורם לו טומאה כלל אלא שבשפשף בעי מיהא נטילה להעביר הלכלוך אבל ברכה אינו צריך ודו"ק ועיין מ"ש בסמוך:

סעיף קטן ב

וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים כו' ז"ל ב"י ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים שצריך לברך ענט"י דהא ברכת אשר יצר בכלל ת"ת הוא ומאי כל שכן. ואפשר דמשמע ליה שאפי' אם לא היה צריך לברך ענט"י קודם ברכת אשר יצר לא הוה ילפינן מיניה לת"ת דאיכא למימר שאני ברכת אשר יצר מאחר שהיא באה על עשיית צרכיו אין להפסיק בין עשיית צרכיו לה בברכה אחרת אבל לשאר ת"ת אה"נ שצריך לברך קודם לו ענט"י והשתא דקודם אשר יצר בעי לברוכי ענט"י שפיר קאמר דשאר ת"ת אתי במכ"ש עכ"ל ולכאורה אין לזה הבנה דאיך שייך לומר שאם לא ילמוד אין להפסיק בין הנטילה לאשר יצר וכשלמד יכול להפסיק בינה לנטילה. ונראה דר"ל אף אם נאמר שאין להפסיק בברכת ענט"י בין אשר יצר והנטילה היינו כשמברך ענט"י משום ברכת אשר יצר לחוד ומטעם שכתב שאין להפסיק בין עשיית צרכיו לברכת אשר יצר אבל כשמברך על נט"י גם בשביל ת"ת אין להקפיד אם מפסיק בין עשיות צרכיו לברכת אשר יצר כיון שאין עיקר הנטילה וברכתה בשביל לברך אשר יצר בלבד אלא בשביל ללמוד תורה ועל סברא זו הביא ב"י ראיה מדברי המרדכי ע"ש. וי"מ בע"א דה"ק הב"י אף אם לא היה צריך לברך ענט"י קודם ברכת אשר יצר מ"מ כשרוצה ללמוד מסתבר דצריך לברך ענט"י והיינו שמברך תחילה אשר יצר בלי הפסק ואח"כ מברך ענט"י משום קדושת הלימוד והשתא אשמעינן דאפי' בלא לימוד מברכין ענט"י קודם אשר יצר ק"ו דמחויב לעשות כן כשרוצה ללמוד אח"כ ולכן נ"ל דאין זה סברא שיברך תחילה אשר יצר ולברך אח"כ ענט"י וק"ל. אבל בעיקר קושיית ב"י אני אומר דמנ"ל לב"י זה שברכת אשר יצר הוי בכלל לימוד תורה נהי נמי דהוה דבר שבקדושה מ"מ אינו כ"כ דבר שבקדושה כמו לימוד תורה ודברי המרדכי שהביא הוא אח"כ משמעות כן בפשטן שכתב או להוציא ממנו דבר שבקדושה בעי ג"כ ענט"י ואם ישב בטל מברך אשר יצר ע"כ ואטו לא סבירא להמרדכי דברכת אשר יצר קצת דבר שבקדושה הוא אלא שאינו כ"כ במעלה כמו ת"ת ושאר דבר שבקדושה כיוצא בה משום דבררת אשר יצר ע"ש פתיחת נקביו ולא הוה דבר שבקדושה הבאה קבוע לשבח ולהודות וק"ל:

סעיף קטן ג

וא"א ז"ל לא היה מברך אף לגדולים כתב ב"י בשם תשובת רמב"ן סי' קצ"ג ובשם מהר"י אבוהב שכתב בשם הרשב"א בשם האגור דאפי' לתפלה לא בעי לברך ברכת נט"י ואפי' אחר גדולים כי אם בשחרית וכ"כ עוד מהר"י אבוהב בשם ר"ת ז"ל אין לברך ענט"י אלא בבוקר אבל כל היום כולו אפי' כשירצה להתפלל אין עליו לברך ואפי' שהידים מלוכלכות עכ"ל וכ"כ המנהיג וכ"כ ב"י בש"ע:

סימן ח

סעיף קטן א

שהיא עטיפה גמורה וב"ה כתב כו' כתב ב"י בשם נ"י ז"ל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אע"פ שאין בו לא כיסוי ולא עיטוף דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ואי משום אשר תכסה בה ההיא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתי אלא לרבות כסות סומא או בעלת חמש והרי אמרו טלית שהקטן יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה כדי עטיפת ראש גדול אלא ודאי כדאמרן וכן פשט המנהג בכל ישראל לעשות טליתות קטנים שלובשין ואין להרהר עכ"ל וכ"כ בת"ה בשם מהר"ח א"ו ומברכין עליו על מצות ומיהא כתב בת"ה שהעושה טלית קטן שיש לו בית צואר יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחריו ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשיל בו לאחוריו ויעמוד בו לפחות כדי הילוך ארבע אמות ואח"כ ימשכנו למטה שיהיה נתלה בבית צוארו וכתב באגור נהגו לעשות חתיכה מרובעת כרצועות אכן יש לעשות הכתפים רחבים מכאן ומכאן דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה ע"כ קיצר ב"י ועל נוסח ברכת טלית קטן הנ"ל הקשה מהר"י אבוהב דכוון דקי"ל דעל לשעבר משמע וקי"ל דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו בעל ובד"מ כתב טעם מנהגנו נ"ל כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזו ולכן אין מברכין להתעטף דאז הוה משמע דעכשיו מקויימת המצוה כהוגן רק מברכין השי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה ולכן תקנו על דלשעבר משמע כו' וכה"ג כתבו התוס' והרא"ש פ"ק דפסחים וס"פ ר"א דמילה בשם ר"ת לענין ברכת מילה ע"ש:

סעיף קטן ב

ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כשיחזור כו' כתב ב"י וז"ל כלומר היכא דלאו היה דעתו ללובשו מיד דבר פשוט הוא שמאחר שהסיח דעתו ממנו צריך לחזור ולברך אבל היכא דהיה דעתו ללבשו מיד אני מסתפק עכ"ל ואין דבריו נראין לי כלל חדא שהרי לא כתב רבינו ואם פשט טליתו והסיח דעתו ממנו אלא כתב ולא היה דעתו ללובשו ועוד דלדבריו אין דברי רבינו כדעת מהר"ם וכמ"ש הוא עצמו בסמוך ז"ל כתב האגור נשאל ממהר"י מולין היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחוזר לא יחזור לברך ע"כ וכתב עליו ב"י וע"כ בהיה דעתו לחזור מיד איירי דאל"כ מ"ט דמהר"ם שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר דאטו אם לבש טליתו בשחרית והסירו וחזר ולובשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד אלא ודאי כשהיה דעתו להחזירו מיד ואפ"ה הצריך מהר"ם לחזור ולברך וא"כ הוא חולק על רבינו שנטה דעתו לומר דא"צ לחזור ולברך ע"כ וזה ודאי דוחק גדול. ועוד קשה דאי פירוש דלא היה דעתו להחזירו הוא היסח הדעת והיה דעתו להחזירו פי' שלא הסיח דעתו ממנו א"כ למה מסיק רבינו דדעתו נוטה כשפשט טליתו לילך לב"ה א"צ לחזור ולברך מ"ש מהלך לב"ה ודעתו להתעטף בטלית גדול שצריך לחזור ולברך אפילו אם היה מתחילה בשעת לבישת טלית קטן דעתו ג"כ אטלית ואפילו לבשם מיד זה אחר זה ולא הסיח דעתו ומטעם שההליכה לבית הכנסת הוה הפסק וכמ"ש ב"י עצמו ולמה לא תקרא גם הליכה זו הפסק. לכן נראה כמ"ש בפרישה ששלשה חלוקים הן הסיח דעתו וסתמא וגילה דעתו שיחזור וילבשנו מיד. אם הסיח דעתו ממנו אז פשיטא שצריך לחזור ולברך אפילו היה מתחילה דעתו גם אטלית זה. ואם סתמא כגון שהלך בינתיים לב"ה או שפשט טלית אחר קודם שלבש השני אפילו לא הסיח דעתו ממנו ואפי' היה דעתו על טלית זה חייב לחזור ולברך דהליכה או הפשיטה היא הפסק וכבר אזלא ברכה ראשונה. וז"ש ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו פי' ולא גילה דעתו בפירוש ללובשו מיד אפ"ה חייב לחזור ולברך וזהו כדעת הרמב"ם שהביא ב"י הנ"ל אבל אם היה בודאי דעתו לחזור וללבשו כגון שעייל לבה"כ שלולי שחשש שיטנפנו לא היה פושטו וכמ"ש בסמוך בזה כתב רבינו דא"צ לחזור ולברך ובזה ודאי אפי' מהר"ם מודה ודו"ק כי נכון הוא ועיין בהגהות רמ"א בדינים אלו.

סעיף קטן ג

בזה אני מסתפק אם כו' כתב ב"י וז"ל ואיני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) רבא הוה מקדים ועייל לבית הכסא ונפק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך וכי איצטריך זימנא אחריתא עייל לבית הכסא ונפק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך משמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעתו לחזור ולהניחן מיד כשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לציצית ומ"ש וכ"כ בשבולי לקט וז"ל ציצית אע"ג דלא אשכחן דמסיר בהיסח הדעת מברך עליהן כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה עכ"ל ואני תמה איך עלה על דעת ב"י לפשוט מההיא דתפילין הא לא דמי כלל דתפילין כיון דאסור למיעל בהו לבית הכסא כדלקמן וא"כ לא סגי דלא חלצן ודאי חשיב זה הפסק וכדלקמן לגבי תפלה סימן ס"ה וסימן פ"ה משא"כ כאן בטלית דכיון שאם היה רוצה היה הולך לב"ה עם הטלית כדלקמן סימן כ"א אלא שהוא פושטו מפני שחשש שמא ילכלכנו או שהוא מעוטף בו באופן שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשיטנו וכמ"ש ב"י עצמו א"כ כיון דמדעתו ומרצונו הוא פושט אותו ודעתו לחזור וללובשו לא חשיב הפסק כלל. שוב מצאתי בד"מ שגם רמ"א תירץ כן וסיים ביה ז"ל וחילוק זה שכתבתי מבואר בהדיא בגמרא פ' מי שמתו גבי תפילה ע"ש ד' כ"ג ומה שהביא ב"י ראייה משבולי לקט ג"כ אין ראייה ממנו כלל להיכן שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללובשו דאז לא הוה היסח הדעת וא"צ לחזור ולברך וזה דעת רבינו עכ"ל רמ"א:

סעיף קטן ד

הישן בטליתו בלילה אינו צריך לברך כו' כבר כתבתי טעמו בפרישה וכן כתב ב"י שכן דעת רבינו וכדלקמן סימן י"ח אלא שהקשה ז"ל אבל ראיתי בתשובה כלל ב' סימן ג' וששאלת הלן בטליתו בלילה וכשעומד בבוקר אם חייב לסלקו מעליו ולהחזירו לברך עליו או די לו למשמש ולברך נראה לי שא"צ לסלקו מעליו וכן מוכח בפרק התכלת דגרסינן רב יהודה רמא תכלתא לפרזומי דאינשי ביתיה ומברך בכל צפרא להתעטף בציצית ופריך כיון שמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך פירוש כיון דלילה זמן ציצית הוא אמאי היה מברך עליהם בכל בוקר כיון שלא עבר זמן פטור ומשני ה"ל כרבי דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי פירוש בלילה היה פושטן ובבוקר כשהיה חוזר ולובשן היה מברך משמע דמעיקרא לא היה סבור שלא יהיה פושטן בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית הוא אמאי היה מברך דאם היה פושטן בלילה מ"ק ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקיי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו ולכאורה טוב למשמש בשעת ברכה ע"כ משמע דס"ל דאע"ג דכסות המיוחד ליום חייב בציצית ומברכין עליו בלילה כיון דלילה לאו זמן ציצית הוא שהרי גורם לפטור כסות המיוחד ללילה אפילו לובשו ביום הוה הפסק בין יום ליום וצריך לחזור ולברך ויש לתמוה על רבינו היאך כתב סתם א"צ לברך היפך דעת אביו הרא"ש עכ"ל ב"י ולי נראה דודאי מאחר דס"ל להרא"ש דכסות המיוחד ליום חייב אפי' בלילה לברך עליו א"כ לגביה אין הלילה הפסק וכי לא פושטו בלילה אין סברא לומר שיחייב לחזור ולברך עליו דמה לי במה שאין לילה ומן ציצית לכסות המיוחד לה. ועוד שמשמע מלשון השואל דפשוט היה לו שצריך לחזור ולברך. אלא ששאל אם צריך לפושטו או די במשמוש ומניין היה להשואל שחייב כלל לברך דלמא כיון שכסות המיוחד ליום הוא וחייב עליה בלילה ולא הוה לילה הפסק לגביה א"צ לחזור ולברך. לכן נראה פשוט שמה שלא שאל השואל אם חייב לברך לפי שהיה ס"ל כהרמב"ם דלילה לאו זמן ציצית הוא כלל אפי' לכסות המיוחד ביום וא"כ ודאי לילה הפסק הוה אלא ששאל אם צריך לפשוט או לא ועל זה השיב ררא"ש אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית רק שמחויב לקיים בכסות המיוחד ליום או ליום ולילה וכמ"ש רבינו בסימן י"א והשיב הרא"ש וע"פ מה שפירשו השואל דהיינו שאין זמן ציצית כלל וודאי צריך לברך אף אם לא יפשטו וכדמוכח מהגמרא אבל ודאי לפי דעתו שס"ל דכסות יום חייב אפי' בלילה ודאי לגביה לא הוה הפסק וא"צ לחזור ולברך וכמ"ש רבינו ודו"ק:

סימן ט

סעיף קטן א

וכתב בספר מצות קטן ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי כו' סמ"ק זה הביא הכל בו וז"ל טלית של פשתן פטור אפולו במינו וצמר ופשתן בין במינן בין שאינן במינן פוטרים ושאר מינים במינן פוטרין ובשאינן מינן אין פוטרים והרי"ף כתב נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ע"כ ונראה שהיא היה גם כן גירסת רבינו בסמ"ק וע"פ מה שיתבאר בס"ד (ומה שאמר רבינו כתב סמ"ק לא רב בעל המחבר הסמ"ק שהוא מהר"י מקורבייל שהרי הכלבו כתבו בשם הרי"ף שאינו מדברי הסמ"ק עצמי והג"ה מהרי"ף הוא שהוא בעל הגהות ואע"פ שבספרי סמ"ק שבידינו לא הזכיר הרי"ף והביא הדברים סתם בערבוב ובסגנון אחר שכתוב ברישא וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן דלית לן תכלת ונראה שגירסת הכל בו עיקר) וכן מצאתי בסמ"ק של קלף והביא האי ומיהו בגליון להג"ה והוסיף שם מ"ש ברישא בסמ"ק שלנו בפנים בהג"ה וז"ל ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית מפשתן ואכילו בטלית של משי וכלאים בצוצית אסור לגמרי לדידן לפי שאין לנו תכלת עכ"ל ע"כ מצאתי ונכונה היא מאד על פי הדברים שיתבארו שצריך להיות בסיפא ולא ברישא ופי' דברי הסמ"ק גילה לנו הרב הגדול מהרר"י אביהב בקוצר לשונו וז"ל טעם אזהרה זו של סמ"ק נראה שהיא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית של צמר לפי שמשי נראה מין צמר או חששו ליה מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתן אין לו מקום מן התורה ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן ויש מי שסובר דמדאורייתא מטילין אבל חכמים אסרוהו וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד ולפיכך כתב סמ"ק שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר מינים כמו צמר עכ"ל החכם. והנה העמיק והסתים החכם דבריו וצריך נגר ובר נגר שהוא מפרש שמ"ש בסמ"ק טלית של פשתן פטור אפילו במינו מדינא דאורייתא קאמר כו' ופטור דקאמר ר"ל נפטר אפילו בציצית של מינו וה"ק ל"מ שנפטר בציצית של צמר שהן הן הגדילים והציצית שנזכרו בתורה דהא צמר ופשתים גדילים תעשה לך אמר רחמנא אלא אפילו אם עשה בו ציצית של פשתן נפטר גם כן ויוצא בה ידי חובתו ומברכין עליו כדין כל טלית כשר וזהו אפילו דלא תימא דאין לציצית של פשתן שום רמז ומקור בתורה. ואח"כ כתב דין אחר והיא ג"כ לדינא דאורייתא והוא צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים כו' ואע"פ דהא דצמר ופשתן פוטרים בין במינן ובין שלא במינן ממ"ש ברישא אפילו במינו פוטר נשמע דאם פשתן פוטר בין במינו בין שלא במינו כל שכן צמר י"ל דה"ק דוקא צמר ופשתים פוטרים גם שלא במינן אבל שאר מינין אינן פוטרין אלא במינם ועל זה קאי הרי"ף וכתב ומיהו נכון ליזהר שלא כו' כלומר אע"פ דמדינא דאורייתא כן הוא כמ"ש הסמ"ק מיהו מדרבנן נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בשל משי פי' וכל שכן בטלית של צמר אבל במינו ודאי פוטר וביאר מהררי"א ז"ל שני טעמים בזה האחד שאם יבואו לעשות בטלית של משי ציצית של פשתן כיון שלאו מינו הוא יטעו ויעשו גם כן ציצית של פשתן בשל צמר וכלאים לדידן אסור בציצית לפיכך גזרו הא אטו הא. אבל ממינו לשאינו מינו לא יטעו ולהכי מותר פשתן בפשתן וזהו שכתב מהררי"א לפי שמשי נראה מין צמר פירוש לגבי פשתן נראה ודאי משי וצמר מין חדא דשניהן אינן מינו ואיכא מקום לטעות. והטעם השני הוא דכיון דאיכא מאן דס"ל דמדאורייתא אין לעשות כלל ציצית של פשתן שלא נזכרו בתורה יש שאמרו שבמינו דהיינו בפשתן יש לעשותן ויש שאומר דמדרבנן אפילו במינו אין לעשות (ומשום כסות לילה או שמא יקרע והוא דעת ר"ת כמ"ש בסמוך). להכי די לנו במה שהוזכרנו לעשות ציצית של פשתן בטלית של פשתן אבל לעשותן בטלית של משי דאיכא עוד גריעותא אחרת נוסף על גריעותות הראשונות דהיינו שלא במינו דלא נתיר וז"ש מהררי"א די לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן פירוש דטלית פשתן מחוייב בציצית כמו של צמר ופטרוהו חכמים בציצית של פשתן להיות יוצא ידי חובת ציצית והטעם אפשר לומר דאף דמן התורה היו עושין בו ציצית של צמר מ"מ לדידן דאין עושין כלאים בציצית אי אפשר בשל צמר א"כ ע"כ אנו צריכין להטיל בו ציצית של פשתן דציצית של משי או שאר מינים אי אפשר שאינן פוטרים שלא במינן אבל לעשות ציצית של פשתן בטלית של משי דאית לן תקנתא אחריתא שהרי יכול לעשות בו ציצית של צמר או של משי להכי ודאי אין עושין ציצית של פשתן דגריעי הן בעצמן ולפי זה א"ש הא דסיים בסמ"ק של קלף וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן פירוש בתחילה כתב שמדרבנן נכון ליזהר שאפילו בטלית של משי אין לעשות ציצית של פשתן וכ"ש בשל צמר ועתה בא לומר שאפילו ציצית של צמר שהן הן הציצית הנזכרין בתורה אסור ג"כ מדרבנן לעשותן בשל פשתן: וזהו שדייק וכתב וכלאים לדידן אסור לגמרי וכמ"ש לקמן בדרישה סי' י"א בשם התוספות פרק אלו נערות דיותר יש להחמיר בכלאים של פשתן בצמר שאינן מוכרחים מן התורה והתירו לעשות פשתן בשל צמר ממה שיש להחמיר בכלאים של צמר בפשתן שהן מן התורה ע"ש: וזהו ג"כ כוונת והבנת רבינו בדברי סמ"ק וכמ"ש בפרישה ונכונה היא. וב"י הביא גירסא אחרת ופירש פי' אחר בדברי סמ"ק וז"ל בספרי סמ"ק שבידינו כתיב בלשון הזה הגה"ה וכלאים בציצית אסור לגמרי לדידן שאין לנו תכלת טלית של פשתן פטור אפילו במינו מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי (בסמוך כתבתי שנראה לע"ד שטעות נפל בדפוס וצריך להיות עד כאן ור"ל עכ"ל ההג"ה הנ"ל על כן צמר ופשתים פוטרים במינן ושלא במינן ושאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אינן פוטרים עכ"ל ונראה לי שסמ"ק פוסק כדעת ר"ת שטלית של פשתן פטור מלהטיל בו ציצית לא מבעיא משל שאר מינים דהא לא פטרי שלא במינן ועל צמר נמי לא משום דהוה כלאים אלא אפילו מינו שהוא ציצית של פשתן דפטור ביה מדינא גזרו בו חכמים משום כסות לילה וז"ש טלית של פשתן פטור אפילו במינו ומשום דמשמע ליה שאין הפטור אלא בטלית של פשתן אבל ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים לכך כתב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ושאר מינים ונקט משי דהוה חד מאינך מיני וה"ה לשאר מינים וטעמא משום דחייש דילמא אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן. וגירסת הכל בו תתפרש ג"כ עד"ז דכיון שאחר שכתב שטלית של פשתן פטור אפילו במינו. (פי' אף שכבר אשמעינן דאין עושין ציצית של פשתן בפשתן חזר) וכתב דציצית של פשתן וצמר פוטרים במינן ושלא במינן ואף שהאי במינן לא קאי אפשתן שכבר אשמעינן דפטור במינן אלא משום צמר נקט מ"מ צריכין עכ"פ לומר שפשתן פוטר לכל הפחות באינן מינן כגון משי דאל"כ במאי תוקמא להא דכתב דפשתן פוטר וע"ז קאי הרי"ף שנכון ליזהר בו דמדכתב דצמר ופשתן פוטרים בין במינן בין שלא במינן משמע בהדיא דאע"ג דטלית של פשתן פטור מ"מ ציצית של פשתן פוטר שאר מינים לכן כתב הרי"ף שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפי' בטלית של משי מטעמא דפרישית עכ"ל ב"י ומבואר בדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר הסמ"ק וטלית של פשתן פטור אפי' במינו פי' פטור מחיוב ציצית ואפי' ממינו אין מחויבים להטיל בו וכיון שאינו חייב בציצית ממילא אסור להטיל בו ציצית אפי' של מינו דהיינו פשתן דהא בהא תליא וכמ"ש לקמן בדעת ר"ת דפטור מציצית ואסור לפי שגזרו משום כסות לילה ומ"ש פטור ולא קאמר אסור לפי שאינו שייך ל' איסור אלא אמה שאסור מדאורייתא משא"כ טלית בציצית של מינו אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן שגזרו משום כסות לילה הוא דמיפטרי ליה. והג"ה רי"ף אדיוקא קאי דמדאמר שאין פוטר חיוב ציצית אלא בטלית של פשתן ומשום גזירה הנ"ל משמע הא ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים כדינו דהא ליכא שם גזירה דכסות לילה ע"ז כתב רי"ף מיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן אפי' בטלית שאינו מינו וצריכין לומר שהטעם משום דגזרינן גבי פשתן שלא במינו אטו מינו ובמינו איכא גזירה דכסות לילה ומשי דקאמר ל"ד זה תוכן דבריו והם דברים תמוהים מאד חדא דא"כ הול"ל טלית של פשתן פטור אפי' ממינו במ"ם ולא במינו בבי"ת שהרי בא לומר שאפי' מציצית של פשתן שהן מינו אין מטילין בו. וע"ק דאם נדקדק בטלית אפי' במינו דקאמר ע"כ ה"פ לא מבעיא ליטול בו ציציות של צמר או של משי פשיטא דפטור מאותן ציצית אלא אפי' מציצית מינו נמי פטורין וקשה דאין טעמיהן שוה דהא דאין מטילין בו שאר ציצית משום דלא פטרי בשאינן מינן וכן ציצית של צמר אין מטילין בו משום כלאים והוא אסור מדאורייתא ואילו הא דאין מטילין בו ציציות של מינו הוא מטעם גזירה משום כסות לילה ומדרבנן בעלמא וכיון דלא ראי זה כראי זה ודאי לא שייך לכיילינהו במלת אפי'. וע"ק דלפי האי ומיהו נכון ליזהר כו' שכתב רי"ף אדיוקא דדברי סמ"ק קאי וזהו דוחק והיותר מן התימא דלפי מה שכתב בגירסא שהביא הוא אח"כ ומיהו נכון כו' ז"ל ע"כ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן כו' הא זה סותר למ"ש ברישא טלית של פשתן פטור אפי' במינו דפי' אפי' מציציות של פשתן אין להטיל בו כ"ש שאר ציציות ואיך כתב אח"כ שצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ואף אם נאמר שט"ס נפל בב"י ועל כן צריך להיות ע"כ ור"ל ע"כ הג"ה רי"ף ואח"כ מתחילין דברי הסמ"ג עצמו צמר ופשתים פוטרים וכו' והוא ענין בפני עצמו ומדינא דאורייתא קאמר אכתי אינו מתיישב היטב על זו דאיך יכתוב ההיתר אחר שכתב האיסור ועוד דאיך סתם לעיל וכתב פטור במינו ופי' פטור מציציות ור"ל אסור ומלת פוטרים שכתב אח"כ יהיה פי' שפוטרים ממש ר"ל שיוצאין ע"י אותן ציציות ידי חובת ציציות ועוד שהב"י עצמו לא פי' כן האי צמר ופשתים פוטרים בו הנזכר בדברי הכל בו וכמ"ש לעיל ובאמת שגם שם בכלבו אין פי' מתיישב על הלשון גם מה שהביא בגרסתו בתחילת הג"ה וז"ל וכלאים בציצית אסור כו' נראה לעין כל שט"ס הוא דאפי' לפי' ב"י אינו מתיישב על הלשון על מאי קאי שהרי לא נזכר עדיין ההיתר עד לבסוף שכתב וצמר ופשתים פוטרים והיותר מן התימה על פי' שמפרש דמ"ש ונכון ליזהר מלעשות ציצית של פשתן אפי' בשל משי כלומר וכ"ש בטלית של פשתן עצמו דמין במינו גבי פשתן אסור משום כסות לילה א"כ הו"ל לרבינו הטור להקדים דטלית של פשתן פטור אפי' במינו כדי שנדע שדעת הרי"ף שנכון ליזהר אפי' בשל מינים אחרים דלפי מה שקיצר רבינו ולא הביא רישא דמלתא משמע דאמ"ש רבינו בריש הסימן דכתב לעיל וציצית של צמר ופשתים פוטר כל המינים על זה כתב ומיהו נכון ליזהר שאין לעשות ציצית של פשתן בשל משי וממילא משמע אבל פשתן בשל פשתן מותר לעשות וזה אינו מ"פ הסמ"ק לפי' ב"י. וב"י עצמו הרגיש בקושיא זו ואמר שנראה שלרבינו היה גירסת הכלבו בספרי סמ"ק אבל אינו מיושב דהא גם לפי גירסת הכלבו לא קאי האי ומיהו נכון להאי דסמיך ליה לחוד כ"א בצירוף הרישא וטלית של פשתן פטור אפי' במינו וכמ"ש ב"י עצמו בסוף דבריו ורבינו לא כתב האי דטלית של פשתן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא הביאו רבינו. ויותר מן התימה איך מסיק הטור אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפי' ציצית של פשתים בשל פשתים כו' הא גם דעת הסמ"ק כן שהרי כתב אפי' בשל משי ופי' לדעת ב"י וכ"ש בשל פשתים וכנ"ל ומדכתב רבינו דין זה דפשתן בפשתן אסור בבבא בפני עצמה בשם הגאונים ור"ת ש"מ דהוא לא הבין דברי סמ"ק כמ"ש ב"י דס"ל כר"ת לכן נלע"ד פשוט דפירוש הסמ"ק הוא כמ"ש בשם מהרי"א עיקר ודו"ק. ומה שהקשה ב"י על מהרר"י אבוהב ז"ל וק"ל על הטעם הראשון שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר כו' אין זה קושיא כלל שכבר כתבתי שאין דעת מהרר"י אבוהב כמו שהבין הוא דר"ל דמין משי דומה במראה ומינו למין צמר יותר משאר מינים דמי לא ידע שאין משי וצמר דומין זה לזה כלל אלא ר"ל שלגבי פשתן הוי מין משי כמין צמר דהרי ג"כ אינו ממין פשתן ומזה יבואו לטעות ולומר דגם בטלית צמר יעשו ציצית של פשתן כיון שעושין ציצית שלא ממינו. ובזה מיושב ג"כ קושיא שנייה שהקשה ב"י שהיא ג"כ ע"ד קושיא הראשונה ע"ש. ומה שהקשה דא"כ הו"ל למיגזר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס משום דדמו לשל פשתן ע"כ גם בקושיא זו הלך על פי הבנתו בדברי מהררי"א שמשי וצמר יש להם דמיון יחד אבל לפי מה שכתבתי אין זו קושיא כלל דלא גזרו גזירה שמא יטעו לעשות כלאים אלא בציצית של פשתן בטלית של משי אבל ציצית של צמר בטלית של משי לא גזרו וכמ"ש בפרישה. ומה שהקשה על הטעם השני דכיון דס"ל לסמ"ק דדי בשל פשתן א"כ ש"מ דס"ל דלא גזרו בציצית של פשתן א"כ א"א לומר שנאסרו בשאר מינים יותר מבמינו גופא גם זה אינו קושיא כלל שכבר נתתי לעיל טוב טעם לסברא זו שאף שנתיר פשתן בפשתן מ"מ יש לאסור פשתן במשי וכבר רמז מהר"י אבוהב ז"ל בקוצר דבריו כל זה כנראה לכל מבין ודו"ק:

סעיף קטן ב

אע"פ שהגאונים ור"ת אסרו לעשות אפילו ציצית של פשתים בטלית של פשתים רש"י ורי"ף התירו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל מקור הפלוגתא זו היא בפרק התכלת דז"ל הגמרא שם ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבים והלכה כב"ה א"ר אליעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מהמתמיהין ופירש"י ב"ש פוטרין מן הציצית משום דלא דרשי סמוכין למישרי כלאים בציצית וב"ה דרשי סמוכין והא דנקט ללשון פטור וחיוב ולא נקט איסור והיתר משום דציצית חובת בגד הוא ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים וב"ה דמחייבי ליה בציצית דדרשי סמוכים ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר לב"ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר. והא דנקט פלוגתא בסדין דפסיקא ליה מילתא שאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר המצוה היא התכלת ותכלת עמרא הוא. וכתבו התוספות ורא"ש דמשמע מפירושו דלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן כתב ג"כ בתשובה אר"א בר צדוק כו' אב"ש פליג ואמר והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מהמתמיהין מתמיה את כל רואיו שאומרים כלאים הוא לובש ובתר הכי גרסי' א"ר א"כ למה אסרוה ופירש"י א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוהו בירושלים ושקיל וטרי בטעמא דמילתא ולבסוף מסיק רבא שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי התוס' כתבו שם דרבי זירא דאמר שמא יקרע לאו היינו ר' זירא דר' זירא אמר גזירה משום כסות לילה ופירש"י שמא יקרע סדינו קודם לכן בתוך ג' אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין תלויין שם ואח"כ יתן בה ב' חוטי תכלת ויצרף אותם שנים של לבן עמהם והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסול והוה כלאים שלא במקום מצוה. משום כסות לילה שמא יכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה ע"כ נמצא לדעת רש"י הלכה כב"ה דסדין של פשתן חייב בציצית בתכלת אע"פ שהוא כלאים אלא שבירושלים החמירו ואסרו שלא במינו וגזרו משום כסות לילה או משום שמא יקרע ומפרש שם דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דאורייתא משום גזירה בשב ואל תעשה והתוספות הקשו על רש"י דהא מיבעיא לן אי ציצית חובת גברא היא או לאו ולפי' תפשוט מהכא דחובת טלית הוא דגם ב"ה לא פליג אב"ש בסברא זו ועוד דקי"ל דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית ולא לעשות ציצית. ועוד הקשה ר"ת דאפי' מאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש וכדאיתא בריש יבמות. ועוד דבסדר רב עמרם חשיב ו' דברים דהלכה כב"ש והך חדא מינייהו ופי' ר"ת דמדאורייתא מחייבי ב"ש סדין בתכלת ודייק ר"ת כן דכ"ע דרשי סמוכין אלא מדרבנן פטרי ליה ב"ש גזירה משום קלא אילן או כסות לילה או שמא יקרע ופטרי ליה אפילו ממינו דילמא אתי למיעבד ביה תכלת שהיא עיקר המצוה מדקתני סדין בציצית ולא תני סדין בתכלת ועוד מדתני ב"ש פוטרין ולא קתני ב"ש אוסרין אלא ודאי ממינו פוטרין מכח גזירה וב"ה מחייבים אפילו בתכלת דלית להו גזירת ב"ש וכב"ש קי"ל דהא רבי תמה ואמר א"כ שהלכה כב"ה למה אסרוהו בירושלים ומש"ה אומר ה"נ דאין לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו במינו והתברך מברך ברכה לבטלה עכ"ל. וכעין זה כתב הגאון בעל העיטור ז"ל בשם רב האי בתשובה ששאלוהו אי עבדי רבנן תקנתא למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא והשיב שמעולם לא הורו כן במתיבתא דמתא מחסיא ודכירנא בשם אבא מורי גאון ובשם מורי יעקב גאון ומר אבימי אחריו וכל הגאונים אחריהם לא היה אחד מהם שהורה כן ואף אתם לא תעשו כן והאי מאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לאו: עוד כתב בעל העיטור ז"ל והשתא דקי"ל כב"ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא רבנן הוא דגזרי גזירה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשחן נמי ליכא דקי"ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמר בשיראין או צמר או פשתים רב נחמן דס"ל דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומ"ה מפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא איפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון ורב קטינא דרמי ציצית מה"ט הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוואתא מאי דלא רמי ציצית של פשתן בטלית של פשתן עכ"ל והרא"ש הביא כל זה בהל' שלו ד"ט וד' י' וכתב על האי פי' דבעל העיטור פי' זר הוא לפרש דאין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לכן כתב ותמיה אני מהיכן אמרו רבוואתא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן דאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף כל דבר פוטר במינו והביא שם דברי רי"ף ששיטתו ג"כ כפירש"י והגם הוא תמה על הגאונים הנ"ל וסוף דבריו שם שאפשר שהגאונים הנ"ל ירדו לדעת ר"ת ואסרו מדרבנן והאריך שם ומבואר בדבריו שם שהסכמתו בפי' דשמעתתא כדעת הרי"ף ורש"י ושגזרת ר"ת גזירה רחוקה היא ומ"ש שם הרא"ש וז"ל ונראה שהרי"ף סובר כר"ת וכו' היינו שהרי"ף נמי מפרש דבית שמאי אוסר בתכלת משום גזירה אבל בצצית פשתן ודאי מחייב הרי"ף לסדין אלא מפני שראה שכל הגאונים הנ"ל החמירו אפ' בצצית בפשתן בסדין כתב שבבואי לארץ הזאת רצתי לאסור להן שוב אמר בלבי אם תאסר להן וכו' ולפי זה מה שכתב רבינו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל לדינא ולפי דשמעתא הסכים כפירוש רי"ף ורש"י אבל הלכה למעשה כיון שראה כל הני מחמירין חשש לדעת ר"ת לאסור להו לולי שראה שאם יאסר להו יתרשה מצות ציצת בידן והניח להו מנהגן להתיר כיון דמן הדין שרי ושגם לדעת ר"ת אין לאסור בזמן הזה כו' כדמסיק בתשובה. וב"י תמה כאן על רבינו בזה במ"ש וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת ר"ת. אבל נלע"ד שמ"ש הוא הענין ופירושו ודו"ק. ועיין עוד לקמן ס"ט י"א מדין כלאים וסדין בציצית:

סימן י

סעיף קטן א

או שהגביה כנפיה ותפרם כו' פרק התכלת אמר רב משרשיא האי מאן דצייריה לגלימיה לא עבד כלום מ"ט דכמאן דשרי דמי א"ר דימי מנהרדעא האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולשדייה ופי' רש"י בל' ב' דצייריה לגלימיה כפל קרנות טליתו וקשרן ודומה כאילו קצען כדי להפקיען מתורת ציצית לא עשה כלום לפטרה מציצית דכמאן דשרי דמי שסופה לחזור לתחלתה מאן דחייטיה שכפל קרנות טליתו ותפרם שלא ישובו אפ"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל ורבינו כתב דתפרם לא פטר לה וכ"ש היכא דקשרם ולא תפרם דלא נפטרה כ"כ ב"י והרא"ש פי' על דצייריה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן ולא ידעתי למה שהרי על מאן דחייטיה לגלימיה הו"ל לפרש כן עכ"ל. ואני מצאתי בס"א הרא"ש כתב ותפסן במקום ותפרן ור"ל שתפס אותן וקשרן דהיינו כרש"י. ועוד כתבתי בע"א שוב בביאורי להלכות קטנות ע"ש:

סעיף קטן ב

היתה מרובעת וכפלה ז"ל הגמרא ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקטה בסיכי (ופי' הרמב"ם דתופרה מרוח אחת ע"כ. והרי"ף והרא"ש שכתבו ברייתא זו ולא הכריעו בהלכה נראה שסמכו דמן הסתם משמע דהלכה כת"ק וזהו שסתם רבינו ומל' א"א ז"ל יראה שחייבת אע"פ וכו'. אבל הרמב"ם סובר שהלכה כר"ש וכתב ב"י נראה שטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר רב הונא איקלע לגבי רבא בר נחמן חזייה דהוי מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עילוי כפלה איפשיטה ואתא חוטא וקם להדי רישיה (פי' פשטו לטלית ומצאו שהיו הציצית של כנפי כפל מונחים על ראשו של רבא שהרי הכפל היה מונח על ראשו) א"ל לאו היינו כנף דכתיב בקרא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא א"ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי ע"כ ומשמע ליה להרמב"ם דכי א"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויים ליפשט לאו היינו כנף דאל"כ הול"ל לא תפשוט אותה אלא תתעטף בה כמו שהיא כפולה ועוד אמאי איצטריך לכסויי גלימא אחריתא הוה ליה לכפול את זה וגם רבה בר רב הונא אמאי א"ל זיל רמי ליה (פי' רמי ליה לציצית) לא הול"ל אלא זיל כפליה אלא ודאי משמע דהלכה כר"ש עכ"ל ב"י ונראה דודאי אין מכל זה הכרח דאפשר דפירוש רמי ליה פי' זיל רמי הטלית לכפילתו וכפליה ומ"ש לו בראשונה לאו היינו כנף דכתיב בתורה אכמו שהיתה פשוטה קאמר ליה וכמ"ש שם בהדיא איפשיטא ואתא חוטא כו' וכן נראה דאל"כ מעיקרא כי חזייה דמיכסי בטלית כפולה הול"ל לאו היינו כנף כו' (ואף שהב"י דחהו אין ממש בדחייתו) ונראה דזה טעמייהו של הרא"ש והרי"ף לדעת רבינו שהביאו מעשה דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן כצורתה ואע"פ שפסקו כת"ק לדעת רבינו אלא כמ"ש שהעתיקו הך מעשה לאשמועינן דכל זמן שלא כפלה אינו יוצא בה בציצית שעל כנפי כפל ודו"ק. וקשה לי לדעת הרא"ש ורמב"ם דס"ל כוותיה אמאי מהני כאן תפירה אפי' מחדא רוחא ומ"ש לעיל גבי כנפות שתפרם שלא פטרו בכך משום דאף שתפרם הדרא לתחילתו ומצאתי בפרק התכלת דמ"א ע"א ברש"י שהקשה זה גם התוספות פרק הקומץ (מנחות ד' ל"ז ע"ב) הניחו זה בקושיא על פירש"י ושמעתי מתרצים דלא דמי דשאני כנפות דאיכא למימר כמו שאמרו שם בגמרא אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולשדייה ולמה תפרם אלא ודאי דעתו להחזירם אחר זמן מה אלא שעתה תפרם לערמה לפטרה מציצית להכי לא מהניא התפירה משא"כ כאן דאיכא למימר כיון דתפרם ודאי דעתו להניחה כך כפולה משום דהיא גדולה ביותר ואין ראוי לכסות בה והא דלא חתכה משום דניחא ליה טפי בכפולה דמחממת יותר וק"ל:

סעיף קטן ג

היה לה ד' ציצית בד' כנפות ועשה לה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות והרמב"ם ז"ל כתב הטיל ציצית אם נתכוין לבטל כו' ז"ל הגמרא פרק התכלת (מנחות ד' מ' ע"ב) אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ואמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכווין דלמא לבטולי קא מכווין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ע"כ ופירש"י הטיל למוטלת שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשירה בהני בתראי אע"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרה בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן בה והכא להכי מכשרה בתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוה מעשה דכיון דעבר על ד"ת לאו מעשה מיקרי הילכך כי פסק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוה מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי. מעשה איכא והדרא קושיא לדוכתה עכ"ל מבואר מזה דלפי מאי דקי"ל כמימרא דרבא דעשה ג' ציצית ושוב עשה רביעית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי וכמ"ש רבינו לפני זה וכן ס"ל ג"כ להרמב"ם כי עשה ציצית על ציצית אם מכוון להוסיף כשרה דלא שייך כאן תעשה ולא מן העשוי ואם נתכוין לבטל פסולה דהוי תעשה ולא מן העשוי. וא"כ תימא איך כתב הרמב"ם להיפוך. גם על רבינו הטור קשה כיון דאתקיף רב פפא לרבא ולא אהדר ליה מידי א"כ כי חותך אח"כ הראשונות הוה תעשה ולא מן העשוי ואיך כתב רבינו דכשר ובאמת דעל רבינו לק"מ דאיכא למימר דמ"ש חתך את הראשונות כשרה באחרונות נמשך אחר אביו הרא"ש שהביא בהלכות ציצית שלו הך מימרא דרבא בר סחורה לפסק הלכה וגם הך מימרא דר' זירא דהטיל ציצית על ציצית כשירה הביא ג"כ לפסק הלכה ודילג הך אתקפתא דרב פפא משמע בהדיא דס"ל דהטיל למוטלת כשירה. וזהו שסיים רבינו וא"א ז"ל לא חילק פירוש והביא סתם מימרא דר' זירא דכשר הטיל ציצית על ציצית. אך דעל הרא"ש קושייתנו הנ"ל ודאי קושיא גדולה גם הב"י נתעורר על קושיא זו ועוד על קושיא אחרת ועלה בתימא בידו ע"ש. אבל כי נדקדק בל' הרא"ש לקמן דזה לשון הרא"ש שם ד' י' על הך מימרא דהטיל למוטלת כשירה פירש"י שהיו לה ד' ציצית והטיל לה עוד ד' כשרה בהני בתראי ואע"ג דכי עביד בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשייה. לא הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי עביד לרביעי ובטל הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך ג' ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי כדמפרש טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל. והנה יש לדקדק מה כוונת הרא"ש בהך לישנא אחרינא או מאי נפקא מיניה ומאי בינייהו בין לשון ראשון ללשון אחרון וכבר הרגישו מהרר"י אבוהב וב"י בזה ודחקו עצמם בלחיצה דחוקה מאד והנ"ל הוא לפי שלפי' ראשון דפרש"י דכי אמרינן גברא לבטולי קאתי הוה המעשה שעשה הציצית אחרונות מעשה גמור אלא שלא לצורך הוא ואפ"ה אף כי הדר פסק לקמאי הוה פסול לדידן דקי"ל בהוסיף רביעית דהוה תעשה ולא מן העשוי א"כ ודאי כיון דקי"ל כרבא בעשה מתחלה ג' ציצית כו' דפסול גם בזה הדין כרב פפא ולא כרבי זירא דאמר הטיל למוטלת כשרה ואתקפתא דרב פפא אתקפתא גמורה וגדולה היא ולהכי כתב הרא"ש ל"א דלאותו לשון אין אתקפתא דרב פפא אתקפתא כלל ולא הוצרך רבא להשיב לו כלל ולהכי ודאי הלכתא כרבא דמלישנא אחרינא זה נשמע להדיא דפירושו דגמרא כך דבתחילה הקשה המקשה ארבא דאמר כי הוסיף רביעית פסול משום תעשה ולא מן העשוי מדר' זירא דאמר הטיל למוטלת כשירה וס"ל להמקשן כל שמטיל ציצית על ציצית ודאי דעתו לבטולי ציצית הראשונות אלא שכל זמן שלא עשה כל הד' ציצית האחרונות מסתמא לא בטיל להו לקמי תא דשמא יבא לו בתוך כך איזה סיבה שלא יעשה לרביעית ואפ"ה אמרינן דכי עשה לכל הד' ציצית אחרונות ופסק לקמאי ודאי כשרה ואע"פ שקודם שעשה הרביעית אלו ג' ציצית אחרונות ללא צורך והיינו ממש דלא כרבא שאמר הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסול משום תעשה ולא מן העשוי דהא גם כאן ודאי ליכא למימר שמיד שהוסיף ציצית א' בטל לא' מן הראשונות כנגדה. דודאי אף שמסתמא כוונתו לבטולי מ"מ כל זמן שלא עשה ארבעתם לא בטלי להו לקמייתא כמו ההיא דרבא והשיב רבא השתא גברא כו' ר"ל אדרבה מטעונך ומטעמיך לא קשיא עלי מידי דכיון שגם לך סבירא דכל זמן שלא עשה הרביעית מסתמא לא בטל לקמייתא א"כ ממילא ג' ראשונות שבאחרונות הוספה וכמו שעובר על בל תוסיף אין כאן מעשה כלל כיון שעבר על ד"ת ואין המעשה מתחיל עד שגמר לרביעית ואז מיד נתבטלו ראשונות ולהכי לא הוה תעשה ולא מן העשוי. כן נראה פי' המקשן והתרצן ללשון אחרון שכתב הרא"ש וא"כ ק' מאי הקשה רב פפא דלמא גברא לבטולי קאתי הא בין למקשי בין לתרצן כי מבטל להו לקמייתא שפיר דמי וכשר. וצ"ל דהכי פי' מתקיף לה רב פפא לרבא מה תרצת דהכא כיון שעבר על בל תוסיף א"כ לא הוה כאן מעשה כלל מנא לך דגברא מתכוין לאוסופי אדרבה מסתמא לבטולי קמכוין וכמו שהיתה ג"כ סברת המקשן ותרצן דכל המטיל ציצית על ציצית מסתמא דעתו לבטולי הראשונות ואם כן ליכא כאן העברת בל תוסיף. ומעשה איכא פירוש דהא אינו עובר על ד"ת ומ"מ הוה מעשה ללא צורך דכל זמן שלא עשה הרביעית סוף סוף לא נתבטלו הראשונות וכי הדר עבד לרביעית הוה תעשה ולא מן העשוי והדרא קושיא לדוכתה כדפי' בשמעתא לל"א ולפי זה נראה לעין כל דאתקפתא דרב פפא לא הוה אתקפתא וסברא דרבא מסתברא ביותר דממ"נ אם נחשב זה המטיל ציצית על ציצית כאילו ביטל לראשונות פשיטא דאתי שפיר דכשירה דהא מיד באו ציצית האחרונות תחת הראשונות ואם נאמר כיון שכל זמן שלא נעשית הרביעית אין דעתו לבטל הראשונות לא נתבטלו. א"כ הוי הוספה ולאו מעשה כלל וכי הדר עביד לרביעית לא הוי תעשה ולא מן העשוי זהו נ"ל בישוב הרא"ש. ובישוב הרמב"ם אני אומר דס"ל להרמב"ם דכל שגילה דעתו ליבטל הראשונות כשירה ואם להוסיף פסולה ולא מחלקינן בין ג' ראשונות מהאחרונות לציצית האחרון ושיטת הגמרא כך הוא בתחלה הקשה המקשן כפשוטו מדרבי זירא שאמר אם הטיל ציצית על ציצית כשירה ואע"פ דקודם שנחתכו הראשונות הוויין האחרונות ללא צורך אפ"ה כי הדר פסיק לקמאי כשירה בהני ציצית אחרונות ואמאי הא הוי תעשה ולא מן העשוי והשיב לו רבא השתא בבל תוס' קאי מעשה לא הוה פי' בתמיה ור"ל ע"כ א"א לפרש הך דר' זירא דהטיל במוטלת כשירה ר"ל כשירה בג' אחרונות כי פסיק הראשונות דאם כן אף אם נאמר בהיו להו ג' כנפים ועשה לו ציצית ושוב עשה לו כנף רביעית וגם ציצית כשירה אף שהיה מעשה ראשון ללא צורך כי הדר עביד הרביעית מכשיר דמתקין ליה גם למעשה הראשון ולא הוה תעשה ולא מן העשוי אכתי כי הא דר' וירא שקודם שנחתכו הראשונות עבר על בל תוסיף וכי לא הוה מעשה דבפסול בתמיה פשיטא דמעשה בפסול הוא וכי הדר פסיק לקמאי איך יכול לתקן מעשה שמעולם לא היה המעשה כשר כלל אלא ודאי ע"כ הא דאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל כי הדר פסיק לבתראי כשר בהני קמאי. מתקיף לה רב פפא כו' רב פפא לאו אדינא דרבא פליג אלא ג"כ בא לחלוק בין הטיל לבעלת ג' להטיל למוטלת וה"ק מתקיף לה רב פפא אמקשן מאי עלתה על דעתו ולימא לך רבא לשינויא דחיקא כזה לאוקמי הטעם כיון שעובר על בל תוסיף וכשירה דא"ר זירא ר"ל כשירה בהני קמאי בלא"ה לק"מ ממאי דהאי גברא לאוסופי קמכווין דלמא לבטולי קמכווין. בל תוסיף ליכא מעשה הוי בתמיה פי' לעולם הא דא"ר זירא כשירה כשירה בהני בתראי קאמר וכדעת המקשן וכי תימא אמאי טעמיה דכשר הא הוה תעשה ולא מן העשוי י"ל דודאי אם היה כוונתו בודאי להוסיף הוה מעשה פסול אך אנן אמרינן דכוונת גברא בהטלת ציצית אחרונות לבטולי לקמייתא היה ומיד נתבטל ומיד נעשה המעשה בכשרות וכי הדר פסיק לקמאי נתכשר הטלית בהני ג' אחרונות. זו שיטת הגמרא להרמב"ם ונמצא דלשיטתו בין לרבא בין לרב פפא כל שדעתו לבטולי כשר הטלית באחרונות וכל שדעתו לאוסופי פסול. (אבל קשה א"כ למה כתב רבינו בשם הרמב"ן ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה מדקאמר אחת משתיהן משמע איזה מהן בין שחתך הראשונות והניח האחרונות ובין שחתך האחרונות והניח הראשונות עכ"פ הם פסולים והלא מדברי רבא אינו משמע כן שמתרץ דברי ר' זירא שאמר הטיל במוטלת כשירה היינו חותך את האחרונות והניח את הראשונות שכשר בראשונות וא"כ קשה להרמב"ם שפוסל בכל ענין. לכן נלע"ד לפרש שהמקשה הקשה ג"כ כמו שכתב לעיל לדברי הרא"ש דס"ל להמקשה כל שהטיל ציצית על ציצית ודאי דעתו לבטולי ציצית האחרונות כו' עיין לעיל ועל זה השיב רבינו דוקא כשדעתו לבטל ר' זירא קאמר שיחתוך את הב' וכשר בא' אבל אם דעתו להוסיף על הא' גם ר' זירא מודה שגם הא' הם פסולים ודוק. ונמצא דדברי הרמב"ם עולין אליבא דדברי הכל דכל לבטולי קמאי כשר ולהוסיף פסול. אבל לפי' הרא"ש כיון דדעת המקשן והתרצן היתה שכל מטיל ציצית על ציצית מסתמא לבטולי קמכוין כי חתך הראשונות לעולם כשירה באחרונות וז"ש רבינו וא"א ז"ל לא חילק ודו"ק. ודברי ב"י בכאן נלאו עלי להעתיקם הרוצה יעיין שם ונמצא כל הקושיות שהקשה אדברי רבינו והרא"ש והרמב"ם לק"מ לפי' מ"ש בס"ד גם נדחק בפי' שיטת הרמב"ם מאוד מאוד ומי שיש לו דעת יראה ויבחר: ומ"ש ב"י ז"ל ודברי רבינו שסתם וא"א ז"ל לא חילק הם סתומים דאפשר דלא חילק דקאמר ר"ל דבכל גווני פסול ע"כ. צ"ל לפ"ז דס"ל לב"י דמ"ש רבינו לעיל בריש דבריו חתך את הראשונות כשירה באחרונות אפשר דלא כ"כ אלא בסתם לפי שכל זמן שלא ביטל הראשונות האחרונות לא חשיבי כלום וכשרים כראשונות אבל כשגילה דעתו ליבטל הראשונות הרי זה אפשר לומר דפסול כי אלו האחרונות לא חשיבי לכלום כל זמן שהראשונות קיימות וגם הראשונות כבר בטיל להו נמצא שאין לטלית זו שום ציצית ופסול וכ"ש אם נתכוין להוסיף דזה הוה מעשה בפסול ופסול הטלית ולכן כתב ב"י דרבינו לא גלה דעתו איך דעת הרא"ש ולפ"ז מ"ש בשיטת הרא"ש ולעיל מוכח בהדיא דבין לאוסופי בין לבטולי לעולם הראשונות כשירות ודו"ק. ומה שצידד ב"י אי פסקינהו לקמאי אי עדיף טפי להכשיר הטלית או אי קיימי תרוייהו עדיף וז"ל מלשון רש"י שכתב בספרים דידן הטיל למוטלת כשירה בהני בתראי אע"ג דפסקינהו לקמאי משמע דוקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי אבל לא פסקינהו לא ע"כ. ולפי מ"ש שדעת רבונו והרא"ש כמ"ש בלישנא אחרינא נראה דאפי' קיימי תרווייהו כשר ממ"נ בין נחשבינהו לאחרונות הוספה או בטולי לקמייתא לעולם ציצית אחרונות בחזקת כשרות קיימי וזה שלא הזכיר הרא"ש בל"א וכי הדר פסק לקמאי אלא וכי הדר עבד לרביעי ובטול כו' משמע דהראשונות מבוטלים ממילא. ובקצת ספרים ראיתי כאן בלשון אחרינא זה וכי הדר עביד לרביעי ונטול להו וכן כתבתי בביאורי לה"ק להרי"ף אבל זה נ"ל יותר עיקר. ובלישנא קמא דיקדק וכתב וחתך לראשונות משום שהמקשן כל קושייתו היה שעשייתו בשנייה לא היה מעשה עד שנטלו ראשונות משא"כ בלישנא בתרא דאדרבה דעת המקשן היה דמסתמא דעתו בעשיית השניים לבטולי קמאי אלא שאינם מובטלים הראשונים עד שכבר נעשו ארבעתן ולאחר שנעשו נתבטלו ודו"ק: כתב ב"י בסוף סי' י' דיש לפטור גלימות שמביאין מארץ מצרים שהם כמו בגדים שלנו של אנשים שקורין קו"ט פתוחים מלפניהם מלמעלה כו' וכתב בו טעמיה לזה והאריך וז"ל נ"ל הטעם שלא נהגו להטיל בהן ציצית משום דלא מיקרי כסות אלא הבא להגן על האדם מפני חום והקור זכר לדבר ואין כסות בקרה והגלימא אין לובשין אותו להגין אלא מפני הכבוד שהרי אפילו יש לאדם כמה בגדים מלובשים אינו יוצא לחוץ בלא גלימא ואע"פ שלפעמים נהנה מחומה כיון שבתחילת עשייתה אינו להתחמם בה לא חשוב כסות ופטור. א"נ כיון דאם היינו מחייבים אותו בציצית היו נפסקין בכל עת הציצית התחתונים בדריסת הרגלים והיה צריך בכל עת לתקנם א"ל דלא חייבה התורה בכך דכל דרכיה דרכי נועם וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וז"ל רמ"א וכל זה אינו שוה לי דעל תירוץ ראשון קשה לי דא"כ טליתות שאנו לובשין בשעת התפלה שאינן להגן כלל רק לובשין כדי לצאת בהן ידי חובת ציצית א"כ לא מקרי כסות ופטורין מציצית וא"כ אנו לא מקיימין בהן מצות ציצית ומברכין ברכה לבטלה ועל התירוץ השני ק"ל מציצית הכסת שדרשו שנקרא כן ע"ש שציציותיו הן נגררין אחריו ולא חששו למה שהוצרך לתקנם בכל עת ול"נ ליישב המנהג כי מאחר שמצות ציצית הוא ב' ציצית לפניו וב' לאחריו כמו שנתבאר לעיל סי' ח' בשם המדרש שהביא הרוקח לכן ס"ל לאינשי דלא חייבה תורה אלא בכה"ג שתי כנפות מלפניו ושתים לאחוריו שאז ב' ציצית לפניו וב' לאחוריו ומעוטף בציצית אבל במלבושין שלנו שכל הד' כנפות לפניו וא"א להלבישן בענין אחר אין בזה חיוב ציצית ולכן נהגו להקל ובאותן מלבושים שלנו שיש להם ב' קרנות לצד מטה ולצד מעלה אין לו קרנות אלא מחוברין עליהם חתיכת בגד ומונח לו על כתיפיו לאחוריו וקורין בל"א קאלנ"ר בזה פשוט שהוא פטור שהרי לצד מעלה אין לו כנפות רק כנפות הקאלנ"ר שמונחים לו קצת מאחוריו ואינם נקראים כנפות הואיל ואינם מכוונים נגד הכנפות שלפניו ע"ש שהביא קצת ראייה לדבריו לזה וכ"ע בש"ע ע"ש:

תוכן העניינים

דרישה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה