דרישה· רבי יהושע פלק הכהן
חושן משפט
סימן א
סעיף א
אלא מתחלה אמר שבשביל ג' דברים נברא העולם פו' טעמו וביאורו כתבתי בפרישה. ואין להקשות א"כ למה נבראו שאר האנושיים שאינם מקיימים אלו ג' דברים. דזה ודאי לא קשה שהרי יש לכל אדם הבחירה כדכתיב ראה נתתי לפניך כו' וא"כ גם שאר האנושיים לתכלית זה נבראו שיקיימו אלו הג' דברים וכמ"ש רז"ל על מ"ש ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכשעוברים הרי עונשם מוכן ומזומן ועי"ל כי ידוע שמדרך הטבע שא"א לכסף בלא סיג. וכל כיוצא בו עד שצריך צרוף בתר צרוף וזכוך בתר זכוך. כך ישראל לא היה אפשר לבראם בלא ערוב שאר אנושיים הנא תראה שהקב"ה ברא י' דורות מאדם ועד נח. ומכולם לא היה נחת רוח אלא מנח. וכן מנח עד אברהם. ואברהם גופיה לא נהן לו ה' זרע נקי בלי סיג. שהרי יצא ממנו ישמעאל וכן מיצחק עשו. וכמו שדרשו מהא דכתיב והוצאתיך מכור הברזל ובעבורי נברא כו' י"מ שהעניין ע"ד מ"ש במדרש ואהיה אצלו אמון דרש רבי אושעיא אומנתו של הקב"ה בי נסתכל וברא את העולם וע"ש זה נקראת ראשית הקניינים וכמ"ש בעל העקידה (בסוף פתיחה שער ראשון) על מאמר הנ"ל ז"ל מאחר שהישרת התורה וטוב סדרה מחויב לאנשים חיוב שהיא תהיא הפטרון והנמוס שע"פ יבנה העולם כמו שיאות לצורך התלמידים ממחייהם ופרנסתם עונשם ושכרם וכל מלאכתם כדרך הפועלים שמשימין בראשית הפעולה התכלית נגד פניהם כדי שידעו אופני הפעולה שיגיעו אל תכלית המכוון מהם עכ"ל. אבל אין ל' ר"י משמע לי כן דא"כ לא היה אומר ובשבילי כולי אלא ובי נברא העולם כו' ע"כ נ"ל כמ"ש בפרישה: פי' אחר שנברא מתקיים כו' ז"ל ב"י וא"ת כו' [עיין בבית חדש שהביא תחלת ל' ב"י] וע"ש בב"י שהאריך ודבריו דחוקים מאד ולא רציתי להאריך מאחר שאין נ"מ לדינא ולפי מ"ש בפרישה בכלל הענין לק"מ דודאי לא שייך לומר העולם נברא בשביל אלו ג' כיון שאין בעצמם תכלית עשיה ואינם אלא שמירה בעלמא. וכתב עוד הב"י וז"ל ואפשר לפרש שכל ג' דברים שהזכיר רשב"ג הם בעניין הדין כי מה שאמר על הדין הוא תלוי בדיין לדונו לאמתו. ועל האמת תלוי בעדים שלא יעידו שקר ועל השלום תלוי בבעלי הדין לסלק מריבה מביניהם ולקבל עליהם את הדין בסבר פנים יפות עכ"ל. כלומר ולפ"ז ג' של רשב"ג כולם אינם אלא לסייג וגדר לעמוד התורה לחוד שבשבילה נברא העולם ואלמלא אלו ג' שהם חלקי הדין להציל עשוק מיד עשקו היתה התורה בטילה בכללה ואשר כתבתי בפרישה הוא היותר נכון לע"ד:
סעיף ב
באמרם כל הדן דין אמת לאמתו. כתבו התוס' בפ"ק דשבת לאפוקי דין מרומה. וכתב ב"י ז"ל ונראה דבתיבת אמת הוי סגי להאי ומאי לאמתו. וי"ל דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאותו לחייב לא הוי לאמתו עכ"ל ועוד יש פירושים אחרים ואין צורך בהם אלא העיקר כמ"ש בפרישה והוא ודאי היה דעת התוס' ורבינו וכ"כ ב"י בעצמו בסי' ט"ו במחס"ד בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש בתשובה הביאו רבינו לקמן סי' צ"ט ע"ש. ועוד היה נ"ל לפרש שכוונתם במ"ש דין אמת לאמתו ר"ל שדן לפי המקום והזמן בעניין שיהא לאמתו ולאפוקי שלא יפסק תמיד דין תורה ממש כי לפעמים שצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והעניין. וכשאינו עושה כן אף שהוא דין אמת אינו לאמתו וע"ד שאמרו חז"ל לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה ולא לפנים משורת הדין. וע"ז נאמר לא תסור מכל הדברים אשר יורוך ימין ושמאל שדרשו רז"ל אפילו אומרים לך על ימין שמאל כו' וכל שכן שאומרים לך על ימין ימין וכר שפי' בע"י עד"ז שאומרים לך לפעמים על הדין שהוא נוטה לפי הדעת כך והוא פוסק להיפך וזהו ימין שלו לפי הענין והשתא א"ש לשון כ"ש שאומרים לך כו' דלכאורה הול"ל כל שכן אם אומרים לך כו' ועוד אם כ"ש מאי קמ"ל אבל השתא א"ש: ואחז"ל בזכות משפט וצדקה שעשה דוד כו' בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ט) עיין בב"י מ"ש בזה:
סעיף ד
ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו כו' ועיין מ"ש ב"י בזה: ועמ"ש עוד בסמוך: ובשת אע"ג דשכיח כו' כך איתא בהדיא בפרק החובל ומזה מוכח מ"ש התוס' שם על ההיא דשלח ר"נ לרב חסדא. חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל כו' ז"ל ל"ד קנס אלא משום דלא שכיח קרי ליה קנס ע"כ. הוא טעות דבשת ודאי שכיח אפי' של הכאה כדאיתא בגמרא ואע"ג דחבלה לא שכיח מ"מ סתם הכאה שכיח. ואפשר אף בשת דחבלה גובין דלא חילקו בין בשת לבשת כיון דרוב בשת שכיחים הם בין בשת של סתם הכאה בין בשת דברים וכעין זה כתב מהרמ"י בש"ע שלו מטעם הרמב"ם ושבת וריפוי דכיון דמצוי שהרבה פעמים אדם מכה את חבירו מכת פצע וכה"ג בלא נזק אלא שנופל למשכב ושובת ממלאכתו וצריך ריפוי לכך דנין אותו אפילו במקום שיש נזק שאינו מצוי ע"כ. ואע"פ דאין דבריו נראין לי בטעמו של הרמב"ם אלא כמ"ש בחידושים מ"מ הסברא סברא קיימת היא וק"ל. אלא כצ"ל ל"ד קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס. וכ"כ סוף דף כ"ז ע"ש וגם בדפוס הנדפס מקרוב הוגה שם ח"כ: וכתב הרמב"ם כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה דהא אמרינן בב"ק דף פ"ד דאדם באדם אע"ג דאית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותייהו. ונ"ל שהוא ז"ל מפרש דלא אמרו כן אלא לענין נזק בלבד אבל ריפוי ושבת כו' וטעמו משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו והיינו נזק וכדתנן בריש כרק החובל (ר"ל דאותא התם במשנה ששמין לנזק חבלתו כאילו הוא נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה) משמע הא שאר דברים שאינן נישומין כעבד נגבין בבבל דאל"כ הו"ל למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומ"מ צער ובשת אינם נגבים בבבל כיון דלית בהו ח"כ עכ"ל בקיצור ונראה לפי זה דלדעת הרמב"ם לעולם כשיש תרתי למעליותא גובין אפי' בח"ל. ולהכי ריפוי ושבת כיון שאינם צריכי שומא וגם יש בהם ח"כ אף ע"ג דלא שכיחי גובין אותן בבבל. משא"כ נזק דאיכא תרתי לריעותא דלא שכיחי וגם צריכי שומא להכי אע"פ שיש בהן ח"כ אין גובין. וכן צער ובשת נמי איכא תרתי לריעותא אין בהם ח"כ וצריכי שומא. ויפה פי' ב"י שודאי כך דעת הרמב"ם כדמוכח להמדקדק בלשונו אלא שאכתי צריכין אנו למודעי וליישב סוגיית הגמרא אליביה גם שגרת לישנא דרמב"ם עצמו צריך ביאור ונגר להולמו ולאהבת הקיצור לא ראיתי לכתבו הנה והרוצה לעיין ימצאנו בחדושים. ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה כו' עיין בב"י שכתב דמהיכן למד רבינו מדברי הרא"ש כן. ולעד"נ שדייק רבינו שדעת הרא"ש כן מדהשמיט להביא בפסקיו ריש הסוגיא דאיירי בטעם דצריך שומא ולא קים לן בה בלא שומת ולא כתב אלא המסקנא משמע שס"ל שהדר התלמוד מאותו שינויא והכל תלוי בשכיח ולא שכיח ולא בדברים הצריכים שומא וא"כ נלמד מיניה דס"ל דגם ריפוי ושבת אין גובין בבבל כוון דלא שכיח הוא ועיון בחידושים שכתבתי הדבר בביאור יותר: ומדברי הרא"ש יראה שאין גובין אותו וא"ת לדעת הרא"ש ל"ל לרבא דאמר כל הנישום כעבד כיון דעיקר טעמא הוא כיון דלא שכיח י"ל דרבא על המתני' קאי דקתני רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כו' וקמ"ל רבא דאין גובין אותו בבבל. ותפס רבא ל' דמתני' ולאו לדיוקי נקטיה לומר דווקא הנישום כעבד הוא דאין גובין אלא בא ללמדך דל"ת דדוקא נזקי אדם בשור לחוד הוא דאין גובין משום דלא שכיח כלל. אבל נזקי אדם באדם דשכיח קצת (וכמ"ש רש"י שם בדף הנ"ל) אימא גובין אפי' בבבל קמ"ל דכל הנישום בין אינו שכיח לגמרי בין הוא שכיח קצת כנזקי אדם באדם דביה איירי מתני' (דקתני ל' שומא) לעולם אין גובין. ועיין בחידושים ושם כתבתי שגם זה הוא הבינייהו דלהרמב"ם מימרא דכל הנישום כו' דיוקא הוא דווקא כל הנישום כעבד אין גובין אבל שאר מילי אי איכא ח"כ גובין אע"פ דלא שכיח ולהרא"ש כל הנישום לגופיה איצטריך וכדכתיבנא. וכתבתי בחידושים טעם ליש מי שפירשו במתני' דתנן שנישום כעבד מיירי בעבד עברי והרא"ש מפרשו בעבד כנעני וע"ש טעם כ"א מהן: וכן גזילות דנין אותו כו' וכן כתב הרמב"ם כו' עד מי שגנב כו' משמע שגזילות לא בעינן מומחה ובפ"ק דסנהדרין מסיק דגזילות וחבלות בעי ג' מומחין ותירצו התוס' שם ובב"ק דף פ"ט דדוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמנצי בי תרי ומחי אהדדי עד שתקף אחד מהם וגזל את חבירו דכה"ג לא עבדינן שליחותייהו. ונ"י תירץ עוד תירוץ אחר דגזילה ממש כעין גזל את החנית לא שכיח אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא בזה שכיחי: ולא כל המשלם כו' ז"ל ב"י והוצרך הרמב"ם ז"ל לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמרא בפ"ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקי"ל דאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו סד"א דבהכי תליא מילתא וכל מילי דאדם משלם על פי עצמו לא נבעי מומחין קמ"ל דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם ע"פ עצמו ואין גובין אותן בדייני ח"ל עכ"ל. וק"ל דאי משום הא לא הוצרך הרמב"ם לזה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החובל (וכתבו גם הוא לעיל מיניה) דנזקי אדם בשור אין גובין אע"פ דממונא הוא ומהיכא תיתי לשלם כופר דהוא שור באדם והמיתו יותר ממה שמשלם כשהזיקו. וע"ק קנסא מאן דכר שמיה ברמב"ם במקום הזה. דמה שאין גובין קנסות בח"ל כתב שם ברפ"ה ודין זה דלא כל המשלם ע"פ עצמו כתב בסוף הפרק וא"כ אין להאי פירושא שום רמז ורמיזה בדברי הרמב"ם והוא דחוק ול"נ פשוט שפירושו כמ"ש בפרישה. אלא של' שהרי אינו מדוקדק היטב דמשמע שהוא מבואר בפשיטות שאין גובין אלו ג' בח"ל אפילו בדלא ידעינן להו אלא על פיו ולא מצאתיו בשום מקום דמ"ש בפרק החובל בושת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו כו' אפשר דאבשת ופגם דאית עלייהו עדים קאמר. ואפשר אף דלא ידעינן ליה אנן. הרמב"ם ז"ל ידע שפיר מוצא ומקור הדין ומש"ה כתב כן בפשיטות: שהרי הפגם והבשת והכופר כו' הא דמשלם אלו על פי עצמו משנה היא בס"פ אלו נערות והטעם משום דממונא נינהו דפגם היינו נזק שבתולה שמים יותר מבעולה וכן מוכח שם בהדיא במשנה שהמאנם בתולה חייב בצער ובבשת ופגם דהיינו נזק מלבד הנ' סלעים שהוא קנס. והמפתה שאין לה צער חייב בבשת ופגם ועיין בא"ע סימן קע"ז ששם תמצא הכנ מבואר היטב. וצ"ע דכאן מוכח דהרמב"ם ס"ל דפגם דהיינו נזק הוא ממון ולקמן בס"ס צ' משמע שסבר דהוא קנס והמ"מ דפ"ה מה' חובל ג"כ תמה עליו בזה והאריך בתמיהתו בכמה סתירות וראיות והבאתי קצתן לקמן בס"ס הנ"ל ע"ש ושם כתבתי ישוב לזה: המית שורי את פלוני כו' ג"ז שם במשנה פ' אלו נערות ומפורש שם. גם בב"ק דף מ"ג דאינו חייב בכופר אא"כ הוא מועד והשור נסקל ע"י עדים אז הוא דוקא חייב כופר ואף על פי שאין מועד בבבל מ"מ משכחינן כופר בח"ל כגון דאיכא סהדי דקטיל השתא אבל לא ידעי אי תם הוא אי מועד הוא ואתא בעל השור ומודה שהועדו בו ג"פ דהשור נסקל ע"י עדים שמעידים בו עתה דאפי' אם הוא תם השור נסקל בפעם ראשונה אבל על הכופר לא היה חייב כי אם ע"י הודאתו שהודה שהוא מועד. דנפקא לן דמהשור יסקל כו' ואם כופר יושת עליו כילי כל שהשור בסקילה יש כופר הא לאו הכי לא כך מפורש התם. וכיון דליכא כופר אא"כ קטלינן לשור ובח"ל ליכא ב"ד דדנין סקילה וגם הוא מילתא דלא שכיח לכן לא דיינינן ליה ודו"ק:
סעיף ו
וכתב ר"ת דוקא כו' לכאורה משמע דתרתי קאמר וא"כ קשה חדא דפתח בתרתי בתפיסת המזיק ובשעת הנזק וסיים בחדא. ועוד ההוכחה אינה מספקת אלא למה שלא תועיל תפיסה במידי אחרינא אבל לעניין שתהיה בשעת הנזק מ"ט אית ביה ועוד דההוכחה לאו כלום היא דאין ניחוש לשמא היום או למחר יתפוס הרבה משלו כיון דאין התפיסה מועלת אלא בשעת הנזק. ודוחק לפרש דה"ק היום או למחר כו' כלומר דלפעמים יבא העת שבשעת הנזק יתפוס הרבה משלו ואין מוציאין כו' ולקתה מדת הדין דאין ל' היום או למחר משמע כן. גם ל' התוס' שכתבתי בסמוך שכתבו היום או למחר יגזול כל אשר לו. בהדיא לא משמע כן. ונראה דס"ל לרבינו חדא באינך תליא (וכמ"ש בדרישה) שמפני חשש היום או למחר כו' הוצרכו לתקן שלא תועיל תפיסה למידי אחריני וממילא גם תפיסת המזיק עצמו לא מהני אלא בשעת הנזק דשלא בשעת הנזק שב להיות מילי אחריני ולא מהני תפיסה. וסברא גדולה יש לחלק בין שעת הנזק לשלא בשעת הנזק דבשעת הנזק אפילו אם היה המזיק שזה בכפל מכדי היזקו לא מפקינן מיניה דפסקינן ביה כיון שהוא שעת חמום. גם מטעם דבשעת ההיזק שהרע לעשות אפקרוה לגבי הניזק משא"כ שלא בשעת הנזק. מה לי המזיק עצמו מ"ל מילי אחריני דגם במזיק אתרמי שיהיה שוה בכפל ונמצא לקתה מדין. ולמד כן מל' התוס' דבספ"ק דב"ק שכתבו ז"ל ואי תפס לא מפקינן מיניה. אר"ת דוקא אי תפס המזיק הכלב או השונרא קאמר דלא מפקינן דבמזיק הקילו חכמים שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת הנזק אבל מידי אחריני לא כו' עכ"ל וכן הביא הרא"ש דבריהן הרי לפניך שתלו טעם הקולא שהקילו במזיק עצמו משום דתפסו בשעת הנזק משמע הא אילו תפסו אח"כ כד"א חשיבא ליה שאין אז טעם להקל וחדא באידך תליא. ולפ"ז הרא"ש שחולק אר"ת וס"ל דאפילו במידי אחריני נמי מהני תפיסה גם אתפיסה בשעת הנזק חולק דלדידיה אפילו אי תפיס ליה אחר זמן רב אפילו כבר בא ליד בעלים מהני תפיסה ולא הוצרכו הרא"ש ורבינו לפרשו דממילא ידעינן ליה כיון דחדא באידך תליא ועין עוד בסמוך ולקמן בחידושים: דוקא שתפס דבר המזיק כו' נראה דלר"ת בכפל ד' וה' וכל כיוצא בהם מילי דקנסא דאין דנין בבבל. גם תפיסה לא מהניא בהו דהא גם כפל ד' וה' מילי דבעי שומא נינהו לשום כמה היה שוה שור הנגנב כדי שישלם חמשה בערכו נגד השור וא"כ איכא חששא שמא היום או למחר כו' אלא ודאי לא מהניא בהו תפיסה כלל ואל תתמה שהרי גם הרמ"ה סובר כן כמו שכתב הרא"ש בשמו בסוף פרק קמא דב"ק והביאו רבינו בסימן שמ"ט (אלא לאו מטעמיה דר"ת ס"ל הכי ע"ש) גם בגמרא לא הזכירו בהדיא שתועיל תפיסה במילי דקנסא כ"א בספ"ק דב"ק גבי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולת ובפרק החובל גבי ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא ושייך בהו תפיסה דבר המזיק משא"כ בכפל וכדומה לו ולפ"ז ל' רבינו שכתב בתחילת הדברים. וכל אלו שאין דנין אותו אם תפס כו' נמשך אחר דעת אביו הרא"ש שהביא בסמוך דאילו לדעת ר"ת לאו כללא קושטא הוא ודו"ק. וא"א ז"ל כתב אף אם תפס כו'. גם הרי"ף לא ס"ל כר"ת בהא וכמ"ש בסמוך. גם הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כוותיה דהא להרמב"ם מהניא תפיסה בכפל ד' וה' וכמש"ר לקמן בסימן הנזכר משא"כ לר"ת וכמ"ש וכ"כ בהדיא בהג"מ פ"ה דסנהדרין דהרמב"ם לא ס"ל כר"ת ורבינו לא חש להזכיר אלא הרא"ש שהוא כתב הדבר בהדיא מילתא בטעמא:
סעיף ז
ומל' הרי"ף יראה כו' בר"פ החובל גרס ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרב א"ל זילו שיימוה כעבדא (פי' שומו לו כעבדא ותני לו חצי נזקו ע"פ שומתו) א"ל רבנן והא את הוא דאמרת כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל א"ל נ"מ דאי תפסי ע"כ גירסתו. ול' זה משמע ודאי שצוה לשום מיד ונ"מ שאם יתפוס שידע כמה יש לו לתפוס וכתב עליו הרא"ש ול"נ כו' אלא עיקר הגירסא א"ל אי תפס (ול"ג נ"מ דאי) וכלומר מה שאמרתי לשום היינו אם תפס לידע כמה יחזיר ובזה דברי רבינו מבוארים. ולדעת ר"ת הנ"ל צ"ל דתפס ההוא תורא גופא וגם צ"ל דגרס כגירסת הרא"ש א"ל אי תפס כי' ופי' לדעתו אי תפס הניזק את המזיק ובא לב"ד ואמר שומו לי כי איני רוצה ליקח יותר מכדי נזקי אז שמין לו כעבד. אבל אה"נ שאם היה רוצה היה מחזיק שור המזיק כולו דהא אין מוציאין ממנו המותר. וכן צריכין לומר בההיא שכתבו התוס' בב"ק דף ט"ו גבי ההוא חמרא דאכל נהמא ופליס לסלא וחייביה ר"י ח"נ אסלא. דר"ל אי תפס דהא בבבל הוה ע"ש. דלר"ת היינו דוקא כשאינו רוצה במותר ודו"ק. ולהרא"ש פי' אם תפס הב"ד שולחין אחריו ושמין ליה ומפקינן מיניה המותר. וז"ש רבינו ז"ל אלא אם תפס שמין לו ואומרים לו כך וכך תחזיר. בא לחדש ש"מ דס"ל דא"ל כן הב"ד. ולאפוקי מר"ת דס"ל דאין א"ל כן הב"ד אלא השומא הוא כשמעצמו בא וכמ"ש וק"ל:
סעיף י
והוסיף לומר שאם יש לקנס קצבה כו' ול"נ לא"א כו' בספ"ק דב"ק כתב ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דאע"ג דלא מגבין האידנא קנסות אמור רבנן דמשמתינן ליה עד דאיפייס לניזק כראיית ב"ד ואם יש להן קצבה כו' עד דיהיב אותו קצבה ול"נ דהא כו' ע"ש שהאריך. ובב"י כתב ז"ל מש"ר ול"נ לא למה שהוסיף הראב"ד בלבד קאי אלא גם למ"ש בשם הרי"ף שהרי בר"פ החובל כתב על דברי הרי"ף ואפשר שתק"פ הגאונים היא אבל מדינא דתלמודא לא משמע הכי דא"כ אין לך גוביינא גדולה מזו עכ"ל. ואני אומר דאדרבה ממקום שבא יראה להיפוך דלא קאי על הרי"ף שהרי כשהביא בפרק החובל ל' הרי"ף לא כתב עליו ל' ול"נ כמ"ש בספ"ק על ל' הראב"ד. אלא אדרבא האריך דבריו להביא הגאונים שכתבו כדבריו. והא לך הראייה שהרי מדברי רבינו משמע להדיא דגם הרא"ש מודה לדברי ר' שרירא והרא"ש שם בפרק החובל הביא כל הדברים בזה אחר זה כאילו כולם נתנו מרועה א' ושאין מחלוקת ביניהם. ועוד יש לדקדק לפי הבנת ב"י מאי זה שכתב הרא"ש ואפשר שתקנת הגאונים כו' הא בהדיא כתב הרי"ף מנהג ב' ישיבות כו' משמע להדיא דמודה דמדינא לא משמתינן ליה. וע"ק דהרא"ש בתשובותיו כלל ק"א סימן ח' כתב ז"ל תשובה אין שור המועד בבבל וגם ח"נ קנס הוא. ורי"ף פסק ב' ישיבות אע"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין ליה עד שיפייס ליה לחבריה כו'. גם שם סימן א' העתיק וז"ל אמת כי גאונים כתבו אע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ משמתינן ומנדינן עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו ואין זה כמו לנקטיה בכובסיה כו' ולא מסרו אפי' הכתובים והמקראות אלא לחכמים ראשי דורות הקובעים והנוטעים מסמורות פעמים להקל מדיני התלמוד ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג כו' הרי לפנינו שהסכים לדברי הרי"ף שמשמתינן עד שיפייס ואין זה מקרי לינקטיה בכובסיה כו'. גם רבינו בא"ע סי' קע"ז הביא שם דברי הרי"ף והגאונים סתם ולא הזכיר שהרא"ש חולק. לכן נ"ל פשוט דהרא"ש אינו חולק אלא על הראב"ד. דהראב"ד ע"כ ס"ל דמדינא מנדין ליה (וס"ל דלא מקרי גוביינא כיון שאין יורדין לנכסיו ממש) מדכתב מנדין אותו עד שיתן אותה קצבה משמע שמפרטינן כן בפי' בשעת הנידוי ואומרים הרי הוא בנידוי עד שיתן קצבה זו. (ואי תקנה) [ומתקנת] הגאונים לא היה צריך פרוט אלא ינדו אותו סתם וכשיתן הקצבה יתירו לו. ועוד דאי מתקנת הגאונים לא הוה ליה לנדות ליה אלא עד שיפייס ליה יהיה הפיוס במה שיהיה ולפחות כשיתן לו קרוב אל הקצבה הראוי לתת הו"ל לשרויי הנידוי שלו אף שלא נתנה עד פרוטה אחרונה וכמ"ש רב שרירא ועוד דלא שייך לומר שלגדורי מילתא תקנו שיתן כל הקצבה שהרי כבר נתן נזק וצער ובשת ובנתינת שלשתן איכא גדר דודאי תו לא יהיו פרוצים לעשות כן אלא לאו ש"מ דס"ל דמדינא מנדין ליה ולהכי ראוי לגבות ממנו כל הקצבה שחייבו על זה לבד השיג הרא"ש וכתב דא"כ אין לך גוביינא גדולה מזו. אבל הרי"ף שכתב מנדינן ליה עד שיפייס כו' שפיר מצי למימר דמתקנה קאמר ולא מדינא וס"ל כמ"ש רב שרירא גאון דמנדין ליה עד שיתן בקרוב אל השיעור הראוי ליתן. ומפני שכבר היה אפשר לטעות בדברי הרי"ף ולפרש דמ"ש מנהג ב' ישיבות כו' דהמנהג ההוא מדינא נתפשטו שסוברין מה שאין דנין דיני קנסות בבבל היינו שאין מוציאין מידם בידים שאין יורדין לנכסים כמו בשאר דיני ממונות אבל מה שמשמתינן אותו לא מחשב גבייה ומ"ש וכד יהיב שיעור כו' היינו לומר עד שיתן לו כל הראוי לו עד פרוטה אחרונה וכדעת הראב"ד לכן הוצרך הרא"ש לכתוב על הרי"ף ואפשר שתקנת הגאונים כו' כלומר אם היו נוהגים המנהג מדינא ודאי לא ס"ל ולא שמיע לי דהיינו לינקטי' בכובסיה. אך אפשר שהמנהג ההיא היה מכח תקנה שתקנו הם לגדור מלתא בעלמא ולסייג. ומ"ש כד יהיב שיעור כו' ר"ל קרוב אל השיעור. ולכן האריך הרא"ש והביא דברי הגאונים ודברי רב שרירא שדבריהם מבואר שהיו נוהגים לנדות מתקנה ולגדור מלתא וקאמרי עד שיפייס במה שיוכל הן בממון הן בדברים ושני ב"פ א"צ ליתן לו אלא קרוב לכדי נזקו. ומש"ר וכ"כ קצת מהגאונים אינם אותם גאונים שהזכיר הרא"ש בפרק החובל שהם ודאי דלא כהראב"ד ס"ל אלא איזה מגאונים מצא רבינו שכתבו בהדיא כדברי הראב"ד דו"ק כן נראה לי. וע"ע בחידושים:
סימן ב
סעיף א
אם רואין ב"ד כו' דנין בין כו'. לכאורה היה נראה לדייק דמדלא כ"ר הורגין ומכין ועונשין כל מיני עונש (וכל' הרמב"ם שבסמוך) משמע דמיירי רבינו כשעושין הב"ד ע"פ הדין ומש"ה כתב ג"כ סתם ב"ד אע"פ דבעי' דווקא קבלוהו או גדול הדור וכמ"ש הרי"ף משום דודאי לדון שלא כדין תורה הוא דבעינן קבלוהו או גדול הדור אבל כשדנין דין תורה אפילו דייני דעלמא ולא קבלום עלייהו שפיר מצי למיעבד כפי רצונם למגדר מלתא. וכן משמע לכאורה ממש"ר ונראה שאפילו אין כו' שהיה מתחייב כו' בשעה שהיו דנין כו' דלישניה משמע דמיירי כשדנין אותו בדין שאם היו עדים גמורים בדבר היה באמת חייב מיתה בזמן שהיו דנין ד"נ ואריש הסימן קאי וה"ק ל"מ שסתם ב"ד יכולין לדון מיתה בח"ל על פי עדים גמורים כשחייב בהם מדין תורה אלא אפי' אין כאן אלא קלא דלא פסיק נמי יכול כל דיין אפילו שאינו מומחה וגם לא קבלוהו למחשב האי קלא לעדות גמור ולדון על פיו מיתה או מלקות כפי מה שהיה חייב אם היה עדות גמור כל שצורך שעה בכך. ומ"ש בשם הרי"ף אבל דייני דעלמא לא היינו לדון שלא על פי הדין דביה איירי הרי"ף דקאי ר"נ שחייב לההיא גזלן שלא על פי הדין והביא רבינו להך דרי"ף ללמדך דאף ע"פ דמברייתא דראב"י משמע דדווקא בארץ ישראל וסנהדרין הוא דמצי למיעבד הכי אבל בח"ל והדיוטות לא לזה הביא הרי"ף שלמד מההיא דר"נ דאפילו בח"ל ובלא סנהדרין נמי מצי למידן שלא כדין תורה כשהוא לצורך שעה והוא גדול הדור או קבלוהו עליו. וכיון דברייתא דראב"י ע"כ לאו בדוקא מסברא לרבינו דה"ה אפילו לא קבלום דהדיוטות נמי יכולים לדון בין מיתה בין ממון אפי' בח"ל כשהוא ע"פ הדין דמה לי הא שלא כדין מצד העונש. מ"ל הא שלא כדין מצד הדיין והמקום שקולים הם לעניין מגדר מילתא וע"ז מסיק רבינו וכתב וכן יראה מדברי הרמב"ם כו' כלומר שגם הוא כתב סתם ב"ד הורגין ומכין כו' משמע דאפילו דיינים דעלמא יכולים למעבד כן והיינו כל חד וחד בדשייך ביה דהיינו אם קבלוהו אפילו שלא כד"ת. ואם לא קבלוהו יכולים להרוג ע"פ הדין ואפי' בלא עדות ברור אלא ע"פ קלא בעלמא. כך היה נראה לפרש לפי משמעות הלשון. אבל אחר הדקדוק והעיון נראה דליתא חדא דאין טעם נכון לרבינו לחלק בהא ולמימר דאפילו הדיוטות ולא קבלו יכולים לדון מיתה כשהוא ע"פ הדין מאחר שלא מצינו הך חילוק בשום מקום מאחר שהרי"ף סתם וכתב אבל דייני דעלמא לא משמע בשום אופן לא. ועוד דא"כ העיקר חסר מן הספר ולא הו"ל לרבינו לסתום החדוש גדול כזה והו"ל לפרושי דאפילו הדיוטות ולא קבלום יכולים לדון מיתה ע"פ הדין גם לפ"ז נצטרך לומר שהמפרשים שהביא נ"י פ"ד מיתות (כמ"ש לשונם בחידושים) חולקים על רבינו דמדידהו מוכח להדיא דאין חילוק לדון בין ע"פ הדין או שלא ע"פ הדין שהרי כתב וז"ל המ"ל דטעה דסמוך בעי' והוא לא סמוך היה כו' משמע דאפילו היה דן כדין נמי היה טעות בדבר שכיון שלא היה סמוך. ל"נ העיקר כמ"ש בפרישה אף של' רבינו דחוק קצת מ"מ ניחא לן בהאי דוחקא מלומר שרבינו חולק בדיין גדול כזה ודו"ק: חובטין אותו ע"י עכו"ם כו' משמע שצריך שהעכו"ם יאמרו לו עשה כפי מה שיפסקו עליך ישראל אבל אם העכו"ם עצמן כופין אותו תן לו כך וכך אסור ע"י עכו"ם. וקשה דבא"ע סימן קל"ד כ"ר בשם הרא"ש ז"ל דכיון דישראל אומר להם לכופו אפילו אם העכו"ם אומרים ליתן גט כשר עכ"ל וא"כ היאך סתם כאן נגד הרא"ש אביו וי"ל דשאני הכא שאם היו העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חברך שאתה חייב ליתן לו מן הדין נמצא שהיה הדין נעשה ונגמר ע"י עכו"ם וזה ודאי אסור כדלקמן סימן כ"ו. אבל התם אף ע"פ שעכו"ם יאמרו לו תן גט לאשתך מ"מ אין הגט נעשה ע"י עכו"ם שהרי אח"כ יכתב ויחתם ע"י ישראלים. ועי"ל דמה שחובטין אותו ע"י עכו"ם בד"מ ממה שאמרו בגיטין ילפינן לה כמ"ש גם ב"י לפיכך לא חש רבינו להאריך כאן בפרטי דיניו וסמך אמ"ש בא"ע בהל' גיטין דשם מקום הדברים ואיכא בינייהו בין הני תרי שינויי לדינא וצ"ע וממש"ר לקמן סימן כ"ו משמע כשינויא בתרא ועמ"ש שם: וכתב רי"ף בהגוזל קמא כו' עד ודווקא גדול הדור. הכי איתא בהרי"ף ההוא גברא דגזל תורא מחבריה אזל כרב בהו כרבא וזרע זרעא לסוף אהדרינהו למרייהו אתא לקמיה דר"נ א"ל זילו שומו שבחא דאשבח (פי' להקרקע) א"ל רבא גזילה היא והדדא בעינא דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה א"ל האי אינש גזלנא עתיקא הוא בעינא דאקנסיה. וכתב רי"ף על זה מהא שמעינן דקנסינן בכה"ג אפילו בח"ל דהא ר"נ בבבל היה וקא קניס ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין אראב"י שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו' עכ"ל הרי"ף לפי גירסת ספרים שלנו וליתא שם להאי ודוקא כו' שכ"ר בשמו (כדמשמע מל' ע"כ שכ"ר בסוף הדברים) גם הב"י כתב מתוספת הרא"ש היא שכ"כ אהרי"ף ולא מדברי הרי"ף עצמן מיהו מהרי"ק בשורש קכ"ח כתב ג"כ בשם הרי"ף כמש"ר. ואפשר שבספרי הרי"ף שלהם היה כתוב כן בהדיא בהרי"ף. ומש"ה כ"ר ע"כ. ויהיה איך שיהיה. יש לדקדק בדברי רי"ף מאי ועוד דגרסינן כו' דקאמר אח"כ הא מההוא ברייתא לא שמעינן דאפילו בח"ל לא קנסינן ואי ס"ל דאין לחלק בין א"י לח"ל א"כ מאי איצטריך לדייק כן מר"נ כיון דתנאים ומעשים קדמוהו לר"נ בזה ונראה דכוונת הרי"ף הוא דמהא דר"נ שמעינן דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא דהיינו במקום שאין דנין מיתה ומלקות או קנסות כגון בח"ל ועוד לדון ע"פ אפי' שלא כדין אפ"ה דנין וקנסינן ליה ומפני שהוקשה לו מנ"ל דהלכתא כר"נ בזה מאחר שלא מצינו בשום מקום שיש לענוש ולקנוס שלא כדין לכן הוצרך להביא הברייתא דראב"י שכתב שהיו מכין ועונשין שלא מן הדין וכיון שמצינו שהתנאים היו עושים כן משום מגדר מילתא מסתבר לו דגם לר"נ וכל כמותו שהוא ממונה מפי ר"ג א"נ טובי העיר שקבלו עליהם נמי יש רשות לדון ולקנוס כדי לגדור ולעשות סייג ואילו היה מביא ברייתא דראב"י לחוד לא הוה ידעינן דגם בח"ל ובסתם ב"ד דלאו סנהדרין נמי הדין כן. לכן הביא הרי"ף הך עובדא דר"נ וברייתא דראב"י כאחד ללמדך שמה שסתם כאן מפורש כאן. ושאין חילוק בין א"י לח"ל ובין סנהדרין לשאר ב"ד. אלא כל שהוא גדול הדור כר"נ או שקבלו עליהם יכול לדון אפילו בח"ל ואפילו שלא ע"פ הדין ודו"ק ועיין בחידושים. א"נ מייתי לה לראב"י לאשמועינן דל"ד עונש ממון אלא אפילו עונש מיתה ומלקות דיינינן ליה אף בבבל למיגדר מילתא דכיון דאשכחן דר"נ קנס בממון בבבל ס"ל דאין לחלק בין ממון למיתה ומלקות:
סימן ג
סעיף ה
או אפילו לא קבלום כו' בפ"ק דסנהדרין ת"ר ד"מ בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי אר"נ כגון אנא דגמירנא וסבירנא דן כו' ע"ש מוכח מזה דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים ומפני כך לא הוצרך רבינו לכתוב בהדיא והם מומחים לרבים דמדכתב בסמוך אפילו אינו מומחה ודווקא דגמיר כו' ממילא נשמע דמומחה שהזכיר כאן היינו דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים הנזכר בגמרא. וביאור גמיר וסביר הוא כמ"ש בשם רב שרירא דגמיר היינו שפקיע במשנה ובתלמוד וסביר היינו שפקיע בשיקול הדעת. ומ"ש עוד בשם ר"ש ומעיין בדינין כמה שנין לאו תוספת דברים הן ולמימר דלא סגי ליה במה שהוא גמיר וסביר וצריך שיהיה גם מעיין בדינין כו' אלא כולא חדא מילתא ותוספתא ביאור הוא לבאר למה נקרא גמיר וסביר מומחה לרבים לזה הסביר העניין וכתב שהגמיר וסביר הוא שנודע לרבים שהוא בקי במשנה ובשקול הדעת וידיעה זו ע"י שנסו אותו כמה פעמים ולא מצאו ביה טעות. כנ"ל ביאור הדברים וכן מוכח שם מלשון הרא"ש ריש סנהדרין דהך דרב שרירא אינו אלא לומר שיהיה גמיר וסביר. והיינו מומחה לרבים הנזכר בגמרא. וכן כתב הריב"ש סימן תנ"א וכ"כ הכ"מ על דברי הרמב"ם בפ"ב דסנהדרין דגמיר וסביר היינו מומחה לרבים ועיין במ"ש בסמוך בשם מ"ו רש"ל ז"ל ודו"ק: ויכול לכוף האדם לדון לפניו. הרא"ש ריש סנהדרין אהאי ברייתא הנ"ל דקתני ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי כתב ז"ל ויכול לדון את האדם בע"כ דאי בדקבלוהו עלייהו אפי' שאין מומחה נמי ומכאן יש ללמוד דכל ג' הדיוטות דנין את האדם בע"כ דהא ג' במקום יחיד מומחה קיימי. והא דתנן ז"ב לו א' וז"ב לו א' דמשמע מדעתו אין בע"כ לא היינו כשאומר לא אדון בפניכם אלא בפני ב"ד אחר אבל אם הוא אומר שאיני רוצה לדון עמו כו' דנין אותו בע"כ עכ"ל. והא דהוצרך הרא"ש ללמוד דג' הדיוטות דנין בע"כ מיחיד מומחה ולא הוכיח כן מדהצריכה הברייתא ג' הדיוטות ש"מ דלא איירי בדקבלוהו דאי בדקבלוהו אפילו בחד סגי כמו שכתב הוכחה זו איחיד מומחה דהו"א לעולם בע"כ אסור אפי' הן ג' והברייתא מיירי בז"ב לו א' וז"ב לו א' ואי לא"ה בעינן דוקא קבלוהו ואז אפי' חד סגי וק"ל. ומדכתב הרא"ש האי חילוקא דכשאומר לא אדון לפניכם אג' הדיוטות ולא כתבו מיד איחיד מומחה וממילא הוי קאי גם אג' הדיוטות דנלמדו מיחיד מומחה נראה דה"ט דס"ל להרא"ש דביחיד מומחה עכ"פ יכול לכופו אם לא שרוצה להסתלק ולדון לפני הגדול ממנו בעירו ומש"ה כתב לא אדון לפניכם ל' רבים דאג' הדיוטות קאי ואף שהתוס' כתבו שם ג"כ בסגנון הרא"ש וכתבו לא אדון בפני זה בל' יחיד אין ראיה משם דקאי גם איחיד מומחה די"ל לפני ב"ד זה קאמר וכן נ"ל מוכח מל' רביכו שכתב דיכול לכוף האדם לדון לפניו בע"כ דמשמע אפי' אם הנתבע רוצה לדון עמו בעירו בזה בורר ולכן דייק וכתב לפניו דמשמע דוקא לפניו וכן משמע ממש"ר בסמוך לקמן סימן י"ג ס"ו שכתב ז"ל ואני כתבתי למעלה שהמומחה דן את האדם בע"כ דקשה הלא ום הרמב"ם ס"ל דהמומחה יכול לכוף לדון לפניו והו"ל להקשות דברי הרמב"ם אהדדי אלא משום דהרמב"ם איירי שם כשהנתבע רוצה לדון בזה בורר ובזה לא כתב הרמב"ם בהדיא דיכול לכוף ומש"ה כ"ר שם ואני כתבתי כו' והיכן הזכיר רבינו זה אם לא במה שרמז כאן בתיבת לפניו ואף ע"פ דבג' הדיוטות כ"ר לעיל בסמוך דיכול הנתבע לומר אדון בז"ב שאני מומחה שיודע בטיב הדיינים יותר מג' הדיוטות ולא שייך ברירה לגבי מ"ש בג' הדיוטות דשייך ברירה ורבונו בשיטת הרא"ש אזיל דס"ל דלעולם אינו יכול להסתלק מיחיד מומחה אלא מקטן לגדול כמ"ש לקמן סימן י"ד ודלא כהסמ"ג וטעם פלוגתתם יתבאר שם בס"ד. ומש"ר לקמן בסמוך שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לא בא אלא לאפוקי מהרמב"ם דס"ל דג' הדיוטות עדיפא מיחיד מומחה לזה כתב שמדברי הרא"ש יראה דס"ל דכל מה שיש ביד ב"ד של ג' הדיוטות יש כח גם ביחיד מומחה אבל במה שיחיד מומחה טוב מהם מזה לא איירי השתא ואף שמדברי בעה"ת בשער ג' משמע דכן הדין גם ביחיד מומחה אין משם ראייה די"ל דבעה"ת ס"ל כהסמ"ג אבל רבינו לא ס"ל כהסמ"ג וכמ"ש בסימן י"ג וי"ד ע"ש ודו"ק:
סעיף ט
אע"פ שיחיד שנטל רשות כו' עבד"ר שכתבתי דה"ה ביחיד מומחה ס"ל הכי. גם י"ל דדוקא קאמר ומשום דשם דף ה' כתבו התוס' בד"ה כגון אנא דן ד"מ ביחיד ז"ל והא דתנן במסכת אבות אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד הוא הקב"ה עצה טובה קמ"ל שלא יטעה (פי' ותצטרך לשלם וזהו עצה טובה) ור"נ קאמר שהיה יכול לדון ולא שהיה דן א"נ רגיל היה בדינין ואין לחוש שמא יטעה עכ"ל התוספ'. ואף שנראה דגם להאי א"נ רגיל כו' שכתבו התוספ' בודאי עצת חכמים שלא יהא דן אדם יחידי עליו אמרו שאין דן יחידי אלא א' הוא הש"י שמת יטעה אלא ר"נ שהיה זריז ובדוק נפשו שלא יטעה והאי א"נ לא קאי אלא אמה שלפניו שאמר שגם ר"נ לא היה דן ע"ז אמר דר"נ היה דן אבל זהו דוחק דר"נ יעבור מאמר חכמי המשנה ולכן י"ל דלהאי א"נ כו' מ"ש שאין דן יחיד אלא אחד ר"ל אחד ר"ל אחד המיוחד ומופלג בדורו. ועל דרך שנאמר (כמעט שכב אחד העם) ור"נ היה מופלג בדורו בדיני וכך ס"ל גם כן להרמב"ם ומש"ה נקט בלשונו מי שנטל רשות לאפוקי מומחה דמותר לדון לפעמים יחיד כל' הברייתא הנ"ל וכפשטא דלישנא דר"נ:
סעיף יג
וגדולה מזאת כתב הרמב"ם כו' שכתב מי שאינו מומחה כו' ז"ל מ"ו ר"ש מדכתב סתם שאינו מומחה ע"כ ר"ל אפילו הוא גמיר אלא שאינו סביר דאי בלא גמיר ולא סביר לא הול"ל אינו מומחה אלא הדיוט מקרי ועוד דאי בלא גמיר ולא סביר א"כ מאי גדולה מזו כתב הרמב"ם כו' הא כבר כתבו רבינו עצמו לעיל דכל שלא גמיר ולא סביר פסול לדינא אלא לאו ש"מ דאינו מומחה הנזכר כאן ברמב"ם היינו גמיר ולא סביר וא"כ יש לדקדק דדברי הרמב"ם אלו סותרים לדבריו שהביא רבינו לעיל בסמוך שכתב אע"פ שיחיד מומחה כו' או שנטל רשות כו' מותר לדון יחידי כו' הנה מל' או משמע להדיא דה"ק או שאינו מומחה אלא שנטל רשות כו' וש"מ דרשות מועיל אף לשאינו מומחה היפך ממ"ש כאן ודוחק לומר דהתם לא קאמר דמהני נט"ר אלא לענין שמותר לדון יחידי והכא לעניין כפייה איירי שהרי כאן כתב שאינו בכלל הדיינים וא"כ איך היה מותר לדון יחידי. גם מלשון רבינו שכתב סתם נט"ר מר"ג אינו מועיל משמע דאינו מועיל כלל. וא"ל דאיירי בדקבלו עלייהו דא"ה לאו מתורת נט"ר הוא דמצי דאין. אלא מכח קבלת בעלי דינין אפילו רועה בקר נמי. לכן נראה דמומחה לרבים הנזכר בגמרא הוא טפי מגמיר וסביר. וכדמשמעות ל' רב שרירא דהיינו שחכמתו מפורסמת וגלוי לעין כל כר"נ בדורו וה"ג בדברי רבינו לעיל כתב הרמב"ם אע"פ שיחיד מומחה לרבים או מי שנטל רשות כו' וכן הוא ברמב"ם בהדיא בפ"ה מה"ס שכתב בהאי דינא שם יחיד מומחה לרבים או שנטל כו' וה"ק אע"פ שיחיד מומחה לרבים או שאינו מומחה לרבים אבל מ"מ הוא גמיר וסביר ונטל רשות מותר לדון יחידי. ומ"ש למטה דל"מ נט"ר היינו היכא דאינו מומחה גמור אלא דגמיר ולא סביר והשתא א"ש מש"ר וגדולה מזו כתב הרמב"ם כו' דמשמע דליה לא ס"ל כנ"ל. עוד כתב מ"ו ר"ש דמש"ר דרשות שנותן המלך לא מהני ר"ל אע"פ שהוא גמיר וסביר אינו כלום אם לא שהוא מומחה לרבים. ואע"פ דכ"ר לעיל דרשות מר"ג מהני אף לשאינו סביר כל שהוא גמיר מ"מ רשות המלך גרע טפי וע"ז מסיק וכתב וגדולה מזו כלומר מאחר דלדעת הרמב"ם אפילו גבי ר"ג לא מהני אלא לגמיר וסביר א"כ דין הוא דלגבי מלך עכו"ם אפי' בכה"ג ל"מ ע"כ תוכן דברי מ"ו ר"ש ז"ל. ודבריו תמוהין לי חדא דאי איתא שהרמב"ם ורבינו חולקים בעיקר דין נט"ר מר"ג ודאי לא הוה משתמיט רבינו מלהזכיר הפלוגתא לעיל כשכתב ואי נטל רשות מר"ג אפי' אינו מומחה אלא גמיר ולא סביר יכול לכוף כו' ולא זו שלא כתב שם שהרמב"ם חולק ע"ז אלא אף זו שכתב עליו איך שהרמב"ם כתב אף שיחיד מומחה או שנטל רשות מותר לדון כו' משמע דבזה דמותר לדון הם שווים. וע"ק דכבר הוכחתי לעיל מהגמרא דכשהוא גמיר וסביר מומחה לרבים מקרי. ועוד דלדברי מורי צ"ל שמש"ר בסימן כ"ה בשם הרמ"ה דחולק על הרמב"ם שמביא כאן והוא דחוק דא"כ לא (הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש. גם מש"ר בסימן י"ג לא משמע כן וכמ"ש שם לנלע"ד עיקר כמ"ש בפרישה. ומה שדקדק מדברי רבינו הנ"ל מיושב מתוך הדברים שכתבתי שם גם בפירוש גדולה מזו שכ"ר דחק מ"ו יותר ממה שנדחקתי בפירושי ע"ש ודו"ק. ולשיטת מ"ו רש"ל אני תמה מי דחקו לפרש דברי רבינו דס"ל דרשות המלך אינו מהני אפילו לגמיר וסביר ודלא כהריב"ש בסימן רע"א הא לא נזכר בדברי רבינו ולא בדברי הרמב"ם מומחה זה והו"ל לפרשו דמש"ר דל"מ רשות המלך היינו לגמיר ואינו סביר וה"ק האידנא דאין לנו נטילת רשות מר"ג לא מהני רשות המלך מה שהיה מועיל רשות מר"ג והיינו בגמיר ולא סביר וע"ז מסיק שפיר מ"ש וגדולה מזו כתב הרמב"ם דאפילו נט"ר מר"ג לא מהני להאי דגמיר ולא סביר. עד שיהא מומחה גמיר וסביר ואז מהני ליה אפילו אינו מומחה לרבים ואפשר דכ"כ משום דסתם רבינו וכתב דרשות המלך אינו כלום דמשמע בכל ענין ודו"ק. ודברי ב"י סתומים בזה ונראים כסותרים זא"ז ע"ש בד"ה וגדולה מזו. ולא רציתי להאריך בהעתקת לשונו. ונראה דיש שם ט"ס וצ"ל שאין לו (פירוש להנסמך) דין ר"ג דלא עדיף המלך מר"ג אף על פי שהוא (פירוש ר"ג) מזרע דוד ע"כ ופירושו כמ"ש בפרישה כיון שר"ג עצמו אף ע"פ שהיה מזרע דוד לא היה בידו כח למנות במקומו מי שאינו לא גמיר ולא סביר כ"ש המלך עכו"ם כשהוא נותן רשות למי שאינו מזרע דוד ודו"ק: ואם אין לו להחזיר ישלם כדין כל אדם הגורם להזיק כו' ע"ש בכ"מ שהקשה שם למה כתב כדין גורם להזיק הלא זה שנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא וכתב דיש להגיה בדברי הרמב"ם וכצ"ל ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה מה שנתן לו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הבעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו: ואם אין לו להחזיר או שטימא כו' ישלם כדין כל הגורם כו' (וכ"כ הרי"ף בפ"א ד"מ בבבא החמישית האי חילוקא בנשא ונתן ביד אבל התוס' והרא"ש ורבינו לא חילקו בזה) ומסיק הכ"מ וכתב ז"ל ואם לא נגיה כן עכ"פ צ"ל דהסיפא קאי אלא נשא ונתן ביד דאיירי בה הרמב"ם לעיל מינה שם והטעם דכיון שלא נשא ונתן הדיין ביד אלא הוא בעצמו נתן לו מש"ה כל זמן שאפשר לחזור ולהוציאו מידו מוטל הטיפול עליו ולא על הדיין ואם א"א אז צריך הדיין לשלם דהא הוא הגורם להזיק וקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי (ע"ש שהאריך בזה וכתב שבזה נתיישב נמי מה שחזר רבינו וכתב ישלם כדין כו' הלא כבר כתב ישלם מביתו וא"צ לדחוק ולפרשו דישלם דסיפא ר"ל יפסידם) זהו תמצית דברי הכ"מ שם. ולפי דבריו צ"ל מ"ש הרמב"ם או שטימא או האכיל דאבעל הבית השואל קאי והוא קצת דוחק. ועוד דא"כ הוא לא הו"ל לרבינו להביא דברי הרמב"ם בסתם כיון דלא נזכר כאן בדבריו דין לא נשא ונתן וקשה להגיה כל ספרי רבינו שהביאו ולהוסיף בבא א' גם בש"ע (סי' כ"ה סעיף ד') הביאו בל' הג"ה לנלע"ד כמ"ש בסמ"ע (בס"ס כ"ה) והוא דמ"ש הרמב"ם כדין כל אדם הגורם להזיק קאי גם אזה שנשא ונתן ביד דלא מקרי מזיק ממש דהא הוה כוונתו לדון וראיה לזה ממ"ש המ"מ שם בפ"ו בדין הטועה בדבר משנה ע"ש דאף שהבית יוסף והכ"מ גם שם פירשו כן הלא כתבתי שם בדרישה ושמוכרחין אנו בכמה קושיות לפרש כמ"ש ע"ש. גם במ"ש כאן הרמב"ם אם נשא ונתן ביד כו' כתבתי בסמ"ע דאין כוונתו לומר שהדיין נשאו ונתנו בידו דוקא אלא בא לומר שהממון כבר בא מיד הנתבע ליד התובע בטעות ולאפוקי מהרישא דאיירי דהטעות עדיין ביד הנתבע וקאמר (דאפ"ה) [דמש"ה] כ"א יכול לחזור בו ע"ש. ובזה נתיישב נמי הא דהביא רבינו לדברי הרמב"ם כאן בסתם בלא מחלוקת ובסימן כ"ה נתבאר דהתוס' והרא"ש ורבינו אינו מחלקין בין נשא ונתן ביד דלר"מ דדאין דיני דגרמי אין חילוק ודו"ק:
סימן ה
סעיף א
קביעות כל הימים שווים כו' כתובות דף ג' אמר רב שמואל ב"י לא שנו. פי' דבתולה נשאת ליום הרביעי אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועים אלא בב' וה' אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינים קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה. ה"ק איכא בתי דינין דקבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ופרש"י שבתי דינין קבועין בכל יום כלומר שקביעות כל הימים שוה. והתוס' כתבו שם ע"ז וא"ת וכי תיקן עזרא שלא יהא בתי דינין יושבים אלא ביום ב' וה' לבד ואר"ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב' וה' וכל הרוצה לדון יבא וידון עד כאן לשונו ולפי' ר"ת צ"ל דמ"ש בגמרא שקודם התקנה היו קבועים בכל יום ל"ד קבועים קאמר אלא ר"ל שישיבתן לדון היה בכל יום ונקט קבועים אגב דנקט ל' קבועים בשעת התקנה ועד"ז נראה לכאורה לפרש דברי רבינו מ"ש והאידנא קביעות כל הימים שוה דל"ד קביעות קאמר אלא ל' הגמרא נקט וקמ"ל דלא תימא אין בידינו לבטל תקנת עזרא. וכן נראה מוכרח ממ"ש הרא"ש על מימרא דרב שמואל הנ"ל שכתב ז"ל מה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינים קבועים ומי שיש לו עסק מכניף ג' ומסדר טענתו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת כו' ע"ש. הרי לפנינו דכתב על זמי דהאידנא דאין בתי דינים קבועים אלא מכניף ג' והרא"ש ורבינו בזמן א' היו ומה שסיים וכתב רבינו ז"ל. וכן כתב ר"י אברצלוני אם יש שום עיר כו' מושיבין ב"ד בכל יום ג"כ יש לפרש כן דר"ל דמושיבין אותם בעת שבא התובע לפניהן ואף דל' מושיבין אותם בכל יום לא משמע כן מ"מ לא עדיף האי לישנא מל' הגמרא הנ"ל דקאמר שב"ד קבועין בכל יום ופירש ר"ת דל"ד קאמר וכנ"ל אלא שא"כ לא הו"ל לרבינו ולרי"א לסתום דבריהן אלא לפרש כדרך אחרונים ועוד מנ"ל לרבינו להביא ראייה מהרי"א דילמא כוונתו הוא כפשוטו דקובעים ישיבתן בכל יום ויום לצורך השעה נמצא שאין ראייה ממנו דיש בידינו לבטל קביעות דב' וה'. ע"כ נראה עיקר כמ"ש בפרישה דמש"ר שקביעות כל הימים שוים ר"ל איזה יום שיוכשר בעיני הצבור בוררין להן לקביעות הדיינים ותפס ל' רש"י הנ"ל ולפירש"י מ"ש אשה נשאת בכל יום ר"ל בכל יום שלמחרתו יהיה ב"ד קבוע לישב בה ובזה ג"כ נתיישבה קושיית התוס' הנ"ל וכן פי' נ"י והרא"ש לשיטת פי' התוס' שבכל יום ל"ד הוא דהא ביום ו' וביום השבת לא ישבו הדיינים ע"ש ודו"ק:
סעיף ג
וכן בע"ש ויו"ט אין דנין כו' עד אבל אם הזמינוהו בניסן כו' בב"ק דף קי"ג אמר רב יודא לא יהבינן זמן לא ביומי דניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי י"ט ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן כו' קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן מ"ט בעבידתא דשבתא טריד וסיים הרא"ש וישכח שהזמינוהו וכבר כתבתי בפרישה דלדון בע"ש וי"ט איסור יש לדיינים. ולדון ביומי ניסן ותשרי אין איסור לדיינים. וא"ל לפ"ז למה כללינהו רב יודא יחד כיון דדיניהון אינן שווין. די"ל רב יודא לא איירי כאן מצד איסור אלא מצד כפיית הנתבע ובזה הן שווין ונ"מ דאם אין הדיינים טרודים כגון שיש אחרים שטורחים עבורם בעסקי צרכי שבת אבל בלא"ה איסור יש בדבר לכ"ע כדאיתא בירושלמי דפרק משילין ודפרק א' ד"מ ז"ל רב אחא ור' חזקיה בשם ר' אבהו אסור לדון בע"ש והא מתניתא פליגא אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט דיני נפשות הא דיני ממונות דנין ותני ר' חייא נמי דנין דיני ממונות בע"ש אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ע"כ ור"ל שמדין תורה דנין אבל מדברי סופרים אין דנין וק"ל:
סעיף ד
וכן אין קובעים זמן לבא בניסן ותשרי מפני טירדות המועדות כבר כתבתי ל' הגמרא דהגוזל שלא כתב בו אלא יומי ניסן ותשרי ושכ"כ הרמב"ם ולאפוקי ימי סיון אבל בנוסחאות הרי"ף שבידינו כתב שם בהגוזל הנ"ל ג"כ בימי סיון בהדייהו וראיתי בספר הרי"ף שהיה ביד הגאון מהר"ר יצחק צלאלש ז"ל שמחקו וכתב בצידו ז"ל ט"ס הוא דאם איתיה דגם בימי סיון אין דנין א"כ למאי נ"מ אמר שאין דנין בעי"ט כיון דאפילו בכל החדש אין דנין עכ"ל ואין להקשות דילמא עי"ט נקט בשביל ער"ה. דג"כ בכלל כ"ש הוא כיון דבכל חדש סיון אין דנין משום י"ט שבו אף ע"פ שאינו אלא יום אחד ק"ו לער"ה. אבל השתא איצטריך לומר עי"ט משום ערב שבועות וער"ה ללמדינו דאע"פ דאינו אלא יום אחד ולא מצינו למילף מחדש ניסן ותשרי שבהן י"ט ח' ימים. וא"ל דנקיט עי"ט דבו אפילו הזמין לבא אח"כ אין קונסין משא"כ בחדש סיון דהאי חילוק בהדיא קא"ל רב יודא וכנ"ל. וגם א"ל דנקט עי"ט דבו אין כופין לדין אפילו לבני העיר משא"כ בחדש סיון וכמ"ש בשם הרמ"ה בסמוך. דהא דינא דהרמ"ה לא נזכר בגמרא ולא בדברי הרי"ף דבחדש ניסן ואינך קובעין למי שהוא בעיר שנאמר דעליה קאי לא בע"ש וי"ט אלא הרמ"ה מסברא קאמר ליה וא"כ אפילו לא נזכר עי"ט בדברי רב יודא הוה קא"ל מסברא. ומה"ט ג"כ א"ל דנקטיה ללמדינו דבעי"ט יש בו איסור לדון ואפילו לבני העיר משא"כ בכל החודש דאין בו איסור ולבני העיר מותר לכתחילה דהא הגמרא הנ"ל לא איירי בשום היתר אלא לא יהבינן זמן כו' ובזה עי"ט כ"ש הוא וק"ל:
סעיף ה
וכתב הרמ"ה הא דאין קובעין כו' ה"מ כו' ז"ל ב"י כ"כ ר"י בשמו ונראה דע"כ צ"ל כן מדתניא בפרק אלו מגלחין דנין ד"נ וד"מ ודיני מכות בחול המועד ופסקוהו הפוסקים עכ"ל. וקשה לי דלפי מאי דמשמע לב"י דדנין בח"ה היינו קובעים לדין בע"כ של בעלי דינים א"כ הו"ל לתנא דברייתא לפרש דהיינו דוקא לבני העיר ולמה תנא סתם דנין כו' בח"ה. ועוד דל' דנין לא משמע כן דקובעים דיני בח"ה מבעי ליה למימר. ולכן נ"ל פשוט דכוונת התנא אינו אלא לאשמועינן דשרי לדון בח"ה אע"ג דבי"ט אסור ובנתרצו הבעלי דינים לכך איירי ואע"ג דהא דבי"ט אסור לדון היינו גזירה שמא יבא ויכתבו. ובח"ה שרי למכתב פסקי דינין (וכמש"ר בא"ח סימן תקמ"ה) איכשר דהא גופה קמ"ל הך ברייתא דמותר לדון בח"ה משום דמותר לכתוב פסקי דינין אע"ג דשאר כתיבה אסורה ובד"נ ודיני מכות אע"ג דלא שייך בהו למימר דבנתרצה בעל דין מיירי מ"מ טעמייהו הוא משום צער דמי שנתפס על עונש מיתה ומכות אסור להמשיך דינו גם י"ל דאף בד"נ הוא סובר שיצא בדין זכאי וניחא להפטר נפשו מהמורא שעליו או מהרינון ודוק:
סעיף ז
מהבקר עד חצי יום ל' רבינו הוא כלשון הרמב"ם בפ"ג מה"ס ז"ל עד סוף שעה ששית ובב"י תמה על רבינו דלא הו"ל לכתוב אלא עד תחלת שעה ששית כדי שיסעדו בששית דהכי משמע בגמרא בפ"ק דשבת וז"ל עד אימתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרי ששעה ששית היא זמן סעודת ת"ח וכ"כ הרי"ף והרא"ש פ"ק דסנהדרין עכ"ל ונ"ל דלק"מ דס"ל להרמב"ם ורבינו דהא דאמרינן ששית זמן סעודה לאו למימרא שיתחילו בתחילת ששית אלא לאפוקי שלא יעבור כל שעה ששית בלא אכילה (וכן יש לפרש שם כל שעות הנזכרות שם דאינם ר"ל בתחילת שעה דווקא) וכמו שאמר ומשם ואילך כזורק אבן לחמת דוקא משם ואילך קאמרי אבל משהתחיל לאכול בסוף השעה אף שעיקר הסעודה תהיה בשביעית ל"ל בה וכמ"ש וה"מ דלא טעים מידי אבל אי טעים מידי נ"ל בה והתחלת אכילה לא גרע מטעימה וכיון שכן ראוי שישב כל זמן שאפשר לדחות הסעודה דכיון דבית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים כדתניא בפרק הנחנקין וכתבו הרמב"ם שם מש"ה מקרבין הזמנים במאי דאפשר וק"ל אבל אין לפרש דהרמב"ם ורבינו איירי בדטעמי הדיינים מידי קודם כניסתן לב"ד וכדרך הנכנסים לבית המדרש דטועמים מידי תחילה דאכתי לא נתיישב מ"ש בגמרא עד שעת סעודה וק"ל:
סימן ו
סעיף א
וא"א ז"ל כתב דאפילו אם הוזקק כבר כו' טעמו הוא משום דבמשנה שם קתני ה' פרוטות הן כו' ובגמ' תני לוי ה' פרוטות וחשיב בהדייהו ישיבת הדיינים בפרוטה ופריך ותנא דידן אמאי לא תני ישיבת הדיינים ומשני משום דבכלל גזל בפרוטה הוא (דכיון דקתני גזל בפרוטה ש"מ ממונא הוא) ולוי קתני לה לאפוקי מרב קטינא דאמר בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה. גופא אמר ר"ק כולי מתיב רבא ואשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון. להקדש אין אבל להדיוט לא אלא אי איתמר הכי איתמר אר"ק אם הוזקקו לשוה פרוטה גומרין אפי' בפחות מש"פ וכתב הרא"ש ז"ל לאפיקי מר"ק דאמר ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ואסיקנא דר"ק איירי כשנזקקין ב"ד לש"פ אח"כ גומרין לפחות מש"פ ולית הלכתא כר"ק דהא קתני לוי לאפוקי מר"ק וממתניתין דלא קתני ישיבת הדיינים אמרינן משום דהוה בכלל גזל בפרוטה וכי היכי דגזל ליתא כלל בפחות מש"פ ה"ה נמי ישיבת הדיינים אפילו בגמר התביעה עד כאן לשון הרא"ש ע' בב"י מ"ש בטעמו של הרמב"ם וגם התוספות כ"כ אבל לא מטעמיה דב"י. דשם אהא דפריך ותנא דידן אמאי לא תני ישיבת הדיינים כתבו ז"ל תימה לישני דאית ליה דר"ק דאמר נזקקין אפילו לפחות מש"פ דבסמוך אמר לוי לא תנא ליה אלא לאפוקי מדר"ק וי"ל דאסקינן דבתחלת הדין מודה ר"ק דבעינן ש"פ להכי פריך ליתני ישיבת הדיינים דמשמע תחלת הישיבה וכי משני אלוי לאפוקי מר"ק. סבר דר"ק אית ליה דנזקקין אפילו לכתחלה לישב עד כאן לשון התוס'. והנה יש לתמוה על הרא"ש ורבינו מאחר שהם על הרוב נמשכים אחר דברי התוס' בפסקיהם למה לא זכרו דבריהם כאן כלל ופסקו היפך דבריהם דהא להתוס' לא משני בגמרא לאפוקי מדר"ק אלא לאפוקי ממאי דהוה ס"ד מעיקרא וכסברת הרמב"ם על כן נראה דבנוסחאות הרא"ש לא היו כתובין דברי התוס' הללו ואי הוי כתיבי לא ס"ל הכי כי דבריהן מסותרין מיניה וביה דבתחילה כתבו דהתרצן לא רצה לתרץ הכי משום דמסקינן דר"ק מודה ש"מ דהתרצן יודע המסקנא ואח"כ כתבו דהא דשני לוי תני לאפוקי מדר"ק סבר דר"ק קאמר נזקקין אפילו לישב בתחילה וא"א לתרץ ולומר דה"ק דלוי סבר כן דהא לוי ברייתא קתני ור"ק ודאי לא הוה בזמן תנא דברייתא וגם בזמן לוי לא הוה אלא המתרצן קאמר דלוי דקתני לה לאפוקי מהסברא שאמר ר"ק לאחר זמן. ומאחר דידע התרצן דלפי האמת רק לא אמר כן לא הו"ל לתלות הסברא בר"ק או לכל הפחות הול"ל לאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא אליבא דר"ק ועוד דמאחר דרבא מייתי ברייתא דמפיק לה מקרא דאין השבה להדיוט פחות מש"פ א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך לוי למיתני ישיבת הדיינים למעטו. ועוד דלא הו"ל להגמ' להביא אח"כ מימרא דר"ק בל' גופא כו' אלא הול"ל כל' זה והא דמשני דתני לוי לאפוקי מדר"ק רב קטינא גופיה לא ס"ל הכא דרבא מותיב כו' כדי שלא נטעה בפי' התרצן. ומקושיית התוס' הנ"ל אין הוכחה וסתירה לפי' הרא"ש הנ"ל דהרא"ש ס"ל דבישיבת הדיינים בפרוטה דתני לוי ממועט גם גמר דין וזהו שהשיב דליתני ישיבת הדיינים לאפוקי מדר"ק וכמ"ש ומ"מ לא רצה להשיב דתנא דידן לא תני לה משום דס"ל כר"ק דאכתי קשה דהו"ל למיתנייה בהדיא דתחילת ישיבת הדיינים היא בפרוטה ומש"ה הוצרך לתרץ דבכלל גזל הוא. ומה שהקשה ב"י דהול"ל לאפוקי מדרב קטינא דאמר אם הוזקקו כו' אין זו קושיא כלל דהא לא מסקינן מימרא דר"ק אלא ל' המימרא במקומו עומד ופירושא קא מפרשינן לה ומתחילה השיב בקיצור לאפוקי מר"ח ואח"כ כתב גופא אר"ק כו' ללמדינו פירושו דר"ק דמ"ש ב"ד נזקקין לאו בכל ענין אמרה אלא ר"ל לפעמים נזקקים והיינו לגמר דין ובזה נ"ל ברור. ונראה דגם מעיני הרמב"ם לא היה נעלם כל זה וגם הוא פי' דברי התרצן כמ"ש והא דפסק דנזקקים בגמר דין בפחות משו"פ לא כ"כ מטעם שכתב ב"י אלא טעמו הוא דפסק כסתם משנה הנ"ל דלא תני ישיבת הדיינים בהדיא ומשמע ליה מדהוצרך לוי למיתני ישיבת הדיינים לאפוקי דר"ק ממילא נשמע דהמשנה דידן דלא תנינהו לא אפקינהו והרא"ש נדחק בזה והוצרך לומר דהמשנה ס"ל דהוה הכל בכלל גזל וגם מאחר דמצינו דשקיל וטרי' רבא וסתם גמרא ליישב דברי ר"ק ס"ל להרמב"ם דהלכתא כוותיה ודו"ק:
סימן ז
סעיף ח
אין הדיין יכול לדון לא את אוהבו ולא את שונאו במשנה דפ' ז"ב דף כ"ז פליגי ר"י ורבנן לענין פסולי עדות [עב"ח שהביא ל' הגמרא עם פרש"י] והלכה כחכמים. וכתב הרא"ש ודיין דפסול לרבנן דומיא דעדים לרבי יהודה והיינו שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה ובזה דברי רבינו מבוארים:
סעיף יא
לשון הרמב"ם אסור לדון למי שהוא אוהב כו' כתב ב"י ז"ל נראה שסובר כן מדאמרינן בפרק ז"ב שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן בפ"ב דכתובות דאמר סתם לא לידון איניש למאן דרחים כו' ולא חלקו בדבר אית לן למימר דכי פסלי רבנן אוהב ושונא לאו כגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל אוהב ושונא (וזהו דלא כמש"ר דבאינו שונא גמור אין בו איסור מצד הדין אלא מדת חסידות וכמ"ש בפרישה) ומדכתב הרמב"ם אסור לדון ולא כתב שאם דנו אין דינו דין מוכח דדוקא לכתחילה קאמר אבל בדיעבד אפילו דנו לשונא שלא דבר עמו תוך ג' ימים א"נ לאוהבו ושושבינו דינו דין שהרי הוא אינו מחלק בין שונא לשונא ובין אוהב לאוהב. גם מלישנא דלא לידון כו' משמע לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי מדלא קאמר פסול איניש למידן למאן דרחים כו' וכ"כ הגהות אשר"י בריש סנהדרין דאוהב ושונא מפסלי לכתחילה אבל לא בדיעבד וזהו דלא כמ"ש רבינו דבשונא גמור פסול ואפילו בדיעבד. וכיון שכן יש לתמוה על רבינו שכתב ל' הרמב"ם כאילו אינו חולק עליו והוא מבואר דבתרתי פליגי ולפחות בחדא עכ"ל ב"י. והנה מה שסיים וכתב ולפחות בחדא היינו משום דאפשר לומר דגם הרמב"ם מודה דבשונא גמור פסול אפילו בדיעבד ולא איירי מיניה ופשוט ליה דפסול הוא לגמרי. ובזה נראה לי ליישב דברי רבינו דמש"ה כתב ל' הרמב"ם משום דמספקא ליה אי פליג או ס"ל דשונא גמור פסול בדיעבד. ומש"ה כתב אע"פ שאינו שושבינו כו' ולא אויב לו ומבקש רעתו שהוא ל' המשנה והברייתא שהם פסולים גמורים אליביה דכ"ע בדיין אלא אפי' שאר אוהב ושונא ג"כ איסורא מיהא איכא בהו והכי משמע דאל"כ לא הוה משתמיט מלכתבו בפי' כיון דמשמע בגמרא דס"ל לרבנן בדיין כמו שסבר רבי יהודה גבי עדות ולאשמועינן כח דהיתרא כמ"ש רבותא דאיסורא. ומיהא ודאי ג"כ יש לדקדק לאידך גיסא דמדלא כתוב בהדיא דבשונא גמור פסול בדיעבד ש"מ דאינו מחלק בינייהו מש"ה מסתפק רבינו בדברי רמב"ם גם באידך קושיא דב"י איכא למימר דלא פליגי. ומ"ש הרמב"ם אסור לדון כו' ר"ל מדת חסידות ובמקום שאמרו בגמרא לא לידון כתב הוא אסור לדון וגם בגמרא שם קאמרי הרבה פעמים פסילנא לך לדינא ר"ל מדין חסידות וכמ"ש בר"ס ט' ע"ש וקמ"ל דבאיסור וחסידות שוין הן אויב גמור לשאינו אויב גמור דבשניהן יש איסור מיהו בפסול לדינא אינו שווין ומזה לא איירי כאן ודו"ק. וא"ל אי איתא דס"ל לרמב"ם כמ"ש ב"י תמה על עצמך הא דתניא והוא לא אויב לו ידוננו ומשמע מינה דפסול אפי' בדיעבד כיון דנילף מקרא ובזה מודו רבנן וכנ"ל דקאמר חדא לדיין. דאין זה קושיא דהא ג"כ אמר שם ואידך לכדתניא ב' ת"ח ששונאין זא"ז שאין יושבין כו' וההוא ודאי לכתחילה מיירי דלא מצינו שום מקום שיהא הדין פסול כשהדיינים שונאין או אוהבים זא"ז. ועוד דלא מבקש רעתו כתיב וב' ת"ח ששונאים זא"ו ואינם שונאים לבעל דין לא מיקרי ביה שפיר ולא מבקש רעתו אלא ע"כ צ"ל דהפסוק אסמכתא בעלמא הוא ה"נ מ"ש חד לדיין לא קאמר ולא לפסול וחדא אסמכתא בעלמא הוא ודו"ק:
סעיף טו
כתב הרמב'"ם כו' צריך שיהיה בהם ז' דברים אלו חכמה כו' עפ"ר. ויש לדקדק מנ"ל הא דבעי להיות עניו כמשה דא"כ אף אנו נאמר מה משה עשיר ונביא וכל שאר דברים שנאמרו בו וברא"ם פרשת דברים תמה ג"כ עליו במה שחשב ענוה לאחד מו' דברים שצריכים להיות בדיין וחכמים ונבונים חשב לאחד. וממדרש רבה משמע להדיא דחכמים ונבונים תרתי נינהו. וענוה לא חשבו כלל. וכן משמע מפי' רש"י שם שכתב ואקח מכם אנשים חכמים כו' ואילו נבונים לא מצאתי משמע דחכמים ונבונים תרתי הן. וכן תמה עליו מ"ו ר"ש ז"ל ונראה ליישב מדגרסינן בספרי ז"ל הבו לכם אנשים וכי תעלה על דעתך נשים ומת"ל אנשים ותיקים כסופים כו' ואף שבמקצת ספרי רש"י בפי' החומש שבדפוס כתוב כסופין על מה שכתב חכמים. אבל בס"א אינו כן וכן הוא במדרש ספרי) ואמרו עוד שם אנשים חכמים ונבונים זו אחד מז' מדות שאמר ליה יתרו למשה הלך ולא מצא אלא ג' אנשים חכמים וידועים כו' ע"כ. והנה מוכרח ממדרש ספרי הנ"ל שתרתי מאלו הדברים מחשבי כחדא דאל"כ איך אמר אחד מז' מדות הרי שמנה נינהו ד' בפסוק ואתה תחזה וד' בפסוק הבו לכם אנשים כו' דהיינו אנשים חכמים ונבונים וידועים וליתא בכולהו דמסתבר יותר למהוי כחדא כמו חכמים ונבונים. וגם בהדיא סיים וכתב אלו הג' דהיינו אנשים חכמים וידועים וכנ"ל. ואע"פ שאמרו במדרש וכתבו רש"י שם בפרשה ז"ל מה בין חכם ונבון כו' מ"מ דבר מועט איכא בינייהו ואף שבמדרש רבה משמע דתרתי נינהו להרמב"ם היה מסתבר יותר כמשמעות מדרש ספרי הנ"ל ובזה מיושב ג"כ אידך קושיא שהקשו עליו דקחשיב ענוה בכלל ז' מנ"ל וכמ"ש בפרישה ע"ש והיא גופא טעמא דהרמב"ם שכתב ומה משה ענו אף כל דיין כו' והא דתלה הענוה במשה ולא כתב ענוה דכתיב אנשים כו' משום דבעי למימר מילתא בטעמו ולרמוז לך מאין למדו לדרוש כן. כן נ"ל דעת הרמב"ם ונכון הוא. ומה שמנה אותם בתחלה שלא כסדר הפסוקים משום דניחא ליה לסדרם לפי המעלות בתחילה מילי דשמיא ואח"כ מילי דעלמא. ובסמ"ג ראיתי שכתוב חכמים דכתיב אנשים חכמים ונבונים ענוה שיהא סבלן כדכתיב ויצוום אל בני ישראל וגומר ע"ש ודבריו תמוהין שחשב אנשים חכמים ונבונים שלשתן לחדא מילתא והא דלא כמדרש רבה וספרי הנ"ל. גם מה שפירש ענו סבלן כדכתיב ויצום אל בני ישראל ובמדרשים הנ"ל דרשו הז' דברים מפ' יתרו וממ"ש הבו לכם אנשים וגומר ולא ממ"ש ויצום אל בני ישראל ואי איתא לדרשה דסמ"ג טפי הול"ל ממ"ש שם ואצוה את שופטיכם בעת ההיא דמינה דרשו רז"ל בסנהדרין דף ו' שיהא הדיין סבלן ואף שדרשו ג"כ אזה הפסוקים והביאו רבינו בסימן ח' סי"ב מ"מ האי קרא לאו במנוי הדיינים כתיב ע"ש ודו"ק:
סעיף יז
אין מועיל להן סילוק לומר יחנו להן אחרים כו' שהנאה להם שיהיה להם בריוח ז"ל הברייתא והגמרא שם בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ג) האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר כו' עד ה"ד אי דקייץ להו ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ע"כ. ומשמע לרבינו דהכי קאמר שהנאה להם שיהיה הרבה מעות לעניים דאז כשיהיה המעות בריוח ירוויחו להעניים ויחלקו להן המאה זהובים וגם דמי קצבתן. ועד"ז פי' הרמב"ם בכרק ט"ו דעדות ולא כפרשב"ם שפי' שם ז"ל לעולם דקיץ ואפ"ה ניחא להו להדיינים שינתן המנה לעניים דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו להם כלום כל זמן שאין צריכים עכ"ל. ונראה דס"ל דאיירי במקום דאף שיש מעות בריוח בצדקה אין מוסיפים להעניים קצבתן. והריוח וההנאה דקאמר הוא להדיינים בעצמן דאף שיתנו הדיינים או אחרים עבורם קצבתן לפי ערך המעות שנתנו להם מ"מ ירוויחו הדיינים במנה זו שנתנו להם שישאר בקופה של צדקה כשיעור המעות שנתנו הדיינים לקופה של צדקה דרך משל אם נתן להם במתנה מנה ויתפרנסו בה העניים חצי שנה ולולי המתנה היה אלו הדיינים צריכין ליתן לפרנסת העניים לחצי שנה כל אחד זהב נמצא כשגם יתנו קצבתן ישאר בקופה בכלות חצי שנה ג' זהו' שלהן ולא יצטרכו לגבות מעות לפרנסת העניים עד כלות כל המעות שבקופה ונמצא שירויחו הדיינים שאלולי המנה היו חוזרין וגובין מהן מיד בכלות חצי השנה כן נראה דעת הב"י בביאור דבריו ויש לדקדק בו הרבה גם על הרמב"ם ורבינו ק' מ"ש בגמרא הנ"ל לפני זה הב"ע דלא קיץ. אף דלא קיץ עליהן לגבות דמי כל שנה אלא לפי מחסורן לצורכן גובין בעת הצורך מ"מ עכ"פ לסוף יוציא על העניים מנה ואם לא יצטרכו בשנה יהיה בב' שנים או בג' ויסתלקו ויתנו ערכם להמנה דזה נהנה וזה לא חסר הוא ועוד יש לדקדק בשמעתין טובא ודוק ותשכח. ונלע"ד ליישב בס"ד את הכל ולא יהיה ק' מידי לשום אחד מהפירושים והוא דהצעת השמעתתא הוא כך דז"ל שם השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הב"ע דכתב ליה דין ודברים ר"ל דשמואל מיירי מהיכא דאירע כן שנסתלק אחד מהשותפין לחבירו בזה קאמר דמעידין זה לזה ולא חיישינן לקנוניא שאחר העדות יחזיר למשותפו חלקו ממה שסילק נפשו וע"ז הקשה אח"כ וכי מסלק נפשו מי מסתלק ור"ל וכי מהניא הסילוק ולא חיישינן לקנוניא והתניא בני העיר שנגנב להן כו' ואי איתא לסלקו בי תרי כו' ור"ל שיכתבו דין ודברים ולא שום הנאה לנו לס"ת זו שידונו עליה וכעין סילוק הנ"ל דשותפין ומשני שאני ס"ת דלשמיעה קאי וא"א להן לסלק מהס"ת עצמו ולא שייך בזה לומר יתנו הן חלקן שמה יעשו בחלקם שבני העיר שהיה להן ס"ת זו שדנין עליה לא ירצו לקנות עוד ס"ת. והדר פריך ת"ש האומר תנו מנה כו' אמאי לסלקו כו' ופירש"י וגם שאר מפרשים ס"ל כן דס"ד דמקשה דציוה הש"מ ליתנו לבני העיר לצורכי רבים וידוע שצרכי רבים לא יחדלו ותמיד צריכים לגבות. רק שהש"מ ציוה ליתן להם מממונו מנה לסייע לצרכיהן ובזה שייך שיסלקו ויתנו דמי ערך המנה מה שמגיע להן ולמה לא יעשו הדיינים זה לסלק כיק דעכ"פ צריכין ליתן חלקו לפי הגבייה ומשני ה"נ בס"ת ור"ל כמו שברייתא הראשונה משום דבס"ת מיירי מש"ה קאמר דאין דנין ואין מעידין ה"נ ברייתא זו איירי שאמר תנו מנה לס"ת לזה קאמר דאין דנין ומעידין אבל לא מחד טעמא נינהו דטעם דברייתא הראשונה הוא דכ"ע בעי ס"ת לשמיעה ובני העיר לא ירצו לקנות ס"ת אחריתי וא"א לדיינים ועדים לסלק מזו שדנין עליה וכנ"ל וטעם דברייתא זו הוא דזה הש"מ רוצה שיקנו בדמיו דוקא ס"ת ולא בצירוף ממון אחרים כדי שתהיה נקראת על שמו לזכרון וה"ה למרחץ או רחוב שהזכירו הרמב"ם ורבינו ל' בס"ס ל"ז שהיא דבר פרטי ואפשר לקנותו במנה משא"כ צרכי רבים לבנין חומה דס"ד דמקשה שאינו דבר פרטי ולא שייך להיות די להן במנה זו שציוה ליתן להן וכמ"ש בס"ס ל"ז ע"ש ומש"ה ל"מ סילוק שיתן דמיהן דבדמיהן לחוד לא יקנו ס"ת ובני עיר לא ירצו לקנות אחריתי ואע"פ שהיורשים שבאין לדון עמהם אינן רוצים כלל מ"מ לפי טעמא בני העיר היתה צוואת אביהן לקנות בדמיו ס"ת ולפי טענתן כל העיר פסולין לדון ולעדות כיון דלא מהני ביה סילוק כי רוצה הש"מ להיות נקרא על שמו וק"ל והדר פריך ת"ש האומר תנו מנה כו' עד ובעניים דרמו עלייהו ור"ל ומש"ה אף שעניים שקלי ולא שאר בני העיר מ"מ גם השאר נוגעין הן מאחר שהעניים מוטלין עליהן ופריך ה"ד האי דקאמר דרמי עלייהו אי דקייץ להו פי' המתנהגין בו שבכל שנה קבלו עליהן ליתן כ"א כך וכך ליתבו בי תרי כו' מאחר דקבלו עלייהו ליתן כ"א כך וכך בכל שנה אף דאין עומד עליהן מכריחין על הנתינה מ"מ מעצמן יתנו דלא ימעלו בקבלתן עליהן דהוא אמירה לגבוה נמצא דלא יהיו נוגעין ומשני דלא קייץ פי' אין סדר ביניהן כדרך זה ליתן בכל שנה אלא מנהגן כשיהיה לעניים שום צורך מסבב הגבאי וגובה מכ"א נדבתו או לפי ערכו ובהיות כן כשיהיה המנה בכיס צדקה לא יסבב הגבאי לגבותו שנמצא דלא יתנו גם אלו הדיינים והעדום חלקן וזהו נגיעתן וא"ת יתנו הן חלקן בראש עי"ז המגיע עליהן במנה כדי שידונו וכנ"ל י"ל דמ"מ אין זה דומה לסילוק הנ"ל דשותפין דפריך עלה דשם איירי כשאירע כן שנסתלק השותף ולא איירי שיתחייב לסלק. ודומה להכי צריך להקשות עליו מעניין דלסלקו פי' בדבר שעכ"פ יתנו חלקן דאז הו"ל כסילק דהשותפין דמאחר דעכ"פ יתנו למה לא יתנו גם כן בראש וידונו משא"כ בלא קיץ דאין מוטל עליהן ליתן שום דבר ואין בידינו לומר להם שיתנו ואינו דומה לגבייה דצורכי הרבים לפי ס"ד להמקשן הנ"ל דשם הן מוכרחין ועומדין ליתן ואף שנאמר להן מה לכם היזק תנו מאחר שסופו ליתן כשלא יגיע לידינו המנה המה ישיבו שיתנו לשנה הצורך ולסוף לא יתנו כל זמן שיהיה דמי המנה בכיס ויהנו הדיינים מזה וזהו שפי' ר"ש ז"ל וכל זמן שהמנה בכיס לא יתנו הדיינים כלום וכ"נ מל' פי' כל המפרשים הנ"ל והדר קאמר ואב"א לעולם דקייץ להו וניחא להו כיון דרווח רווח ור"ל אף שמדרכן ליתן כ"א קצבתן בכל שנה היינו דוקא בעת שאין מעות בכיס אזי מדרכן שמתחילת השנה גובין מכ"א קצבתו אבל כשיגיע השנה ויראו שיש מעות בכיס לא יהיה גבייה ביניהן דאדעתא דהכי לא קבלו עליהן והו"ל שוה כלא קייץ עליהן הנ"ל דפי' לא יבא לידי גבייה וזהו שסיים ר"ש בפי' וכתב ז"ל לעולם דקייץ כו' עד ולמה יתנו כלום כל זמן שא"צ ור"ל אף דקייץ להו ה"מ כשיש גבייה אבל כאן דאין גבייה לא יתנו הן וכבר כתבתי דאין קושיא שיאמרו להן מאחר שעכ"פ צריכין אתם ליתן כשלא יהיה בידינו המנה תנו גם עתה בראש דמ"מ אין זה דומה לסילוק הנ"ל דצורכי רבים דהן מוכרחין ועומדין על הנתינה אבל כאן אף דקייץ להו מ"מ אין מי שמכריח אותן ליתן עכ"פ וגם לא קבלו עליהן בכה"ג אלא שתדבר עמהן בטעם הלא זה נהנה וזה לא חסר מ"מ אינו דומה לסילוק השותפין הנ"ל דשם איירי כשנסתלק מעצמו ולא שהכריחו על כך ודוק היטב במ"ש ותמצא שנתיישב בו כל דקדוקי השמעתתא בצירוף מ"ש עוד מזה בסימן זה ובס"ס ל"ז ע"ש והב"י לא דק במ"ש בשם ר"ש אהא דלא קייץ להו ולא במ"ש וניחא להו דכיון דמרווח רווח ודו"ק ויש לדקדק על רבינו שכתב יתנו להם אחרים קצבתן וידונו ובגמרא קאמר וליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולדיינו דמשמע דהדיינים עצמן נותנין קצבתן ואף שבפרישה כתבתי טעם לדברי רבינו מ"מ קשה למה שינה ל' הגמרא ונראה שרבינו מפרש הא דפריך וליתבו בי תרי מינייהו ולדיינו לאו שיתנו הדיינים קאמר דא"כ וליתבו בי תלתא מיבעי ליה דהא אין ב"ד בשנים אלא ודאי אעדים קאי וה"ק וליתבו בי תרי מינייהו ויעידו ולידייניהו בי תלתא איזה שיהיו שוב מצאתי כן בחדושי רשב"א אלא שקיצר שם לשונו ע"ש ומש"ה פריך הגמרא על סילוק העדים ולא על סילוק הדיינים משום דבדיינים אם ירצו א"צ סילוק ולהוציא ממון כי אפשר בדיינים ממקום אחר והברייתא לא קאמר אלא שלא ידונו בדייני אותה העיר משא"כ בעדים וכמ"ש בפרישה וגם מל' הרמב"ם פט"ו מה"ע מוכח כן שהרי התחיל בתרתי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומסיים בעדות לחוד שכתב אנו ניתן דבר הקצוב עלינו ונעיד ובודאי ה"ט משום שגם הוא כי' מ"ש בגמרא ליתבו בי תרי מינייהו דאעדים קאי ולא אדיינים ומזה נתבאר שדעת הרמב"ם כדעת רבינו אלא שקיצר שלא הזכיר סילוק כ"א לענין עדות ומיניה יליף לדיינים דאותה העיר ורבינו כתב סילוק דיינים כאן וסילוק העדים בס"ס ל"ז כ"א לפי ענינו וכמ"ש. ובב"י כתב דרבינו מפרש וליתבו בי תרי מינייהו ולידייניה בע"א ממה שפירש הרמב"ם משמע שהוא לא חילק בין סילוק דעדים לסילוק הדיינים ולא נראה לי כלל מטעמים שכתבתי. ודע שבהג"מ פי"א מה"ע כתב דמדפריך כמה זימני ולסלקו כו' ולדיינו ולא משתמיט חדא זימנא למימר וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדו ש"מ דוקא בדין לדון להבא ס"ל דיכול לסלק ולא בעדות שראה לשעבר דלא מהני סילוק לדבר שכבר ראו כו' ע"ש וקושיא חזקה היא על הפוסקים דס"ל דגם בעדות יכול לסלק ולהעיד אעבר למה קאמר הגמרא ולידיינו ולא קאמר ויעידו אלא ע"כ צ"ל שהם פירשו שמ"ש וליסלקו תרי ולדוינו דבאמת הכי פירושו שיסהדו כדי שידיינו וכמ"ש. וס"ל דבפסול ממון יכול לסלקו ומהני אפילו לדבר העבר. ולהג"מ הנ"ל צריכין ליישב מ"ש בגמרא ולסלקו בי תרי ולא קאמר בי תלתא דה"ט דכולה סוגיא דהתם אליבא דשמואל קאי דאמר שם שותפין מעידין זע"ז ושמואל ס"ל דשנים שדנו דיניהם דין ואליביה מסיק וקאמר וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו. אבל גם זה דוחק דהא כבר כתבתי בפרישה בר"ס ג' בשם הרא"ש דגם שמואל מודה דשנים שדנו אין דיניהן דין אם לא שאמרו דונו לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה ע"ש ואפשר דהג"מ לא ס"ל הכי וק"ל: אא"כ יש להן ס"ת אחרת כו' ז"ל הרא"ש בתשובה כלל ג' דין י"ג אם יש להן ס"ת אחרת בעיר אפשר להן להסתלק שלא יקראו באותו ס"ת בעודן בב"ה ואפי' אם יקראו בעודן בב"ה לא מקרי הנאה כיון שאפשר בס"ת אחרת ורי"ו תלמידו כתב ז"ל ודוקא שיש ס"ת אחרת באותו ב"ה שהם יכולין להתפלל בו וכתב עוד רי"ו ז"ל ודין ב"ה לדון עליו דינו כס"ת שכולם נכנסין בתוכו להתפלל ואם יש בעיר ב"ה אחר יכולין להסתלק ולדון כמו בס"ת עכ"ל. ונראה דמ"ש דיכולין להסתלק ולדון כמו בס"ת דמשמע גם בס"ת אפי' בשיש אחר צריכין סילוק היינו דוקא כשאינה באותו ב"ה וכמ"ש רי"ו בשם הרא"ש דיש חילוק בין הוא באותו ב"ה או לא וה"נ אם יש עוד ב"ה בעיר והטעם בשניהן שוין דכיון שזולת זה יש לפניו טירחא לילך לב"ה אחרת מקרי הנאה ומש"ה צריך סילוק אבל לעולם כשהס"ת באותו ב"ה א"צ סילוק בכל ענין אפי' הן עצמן יכולין לקרות בס"ת שדנין עליה ולא כמ"ש בע"ש שמסתפק בפי' התשובה של הרא"ש הנ"ל אי מותר לקרות בה הן עצמן קאמר או דוקא לצאת ידי שמיעה קאמר ע"ש והנלע"ד כתבתי וכן נ"ל מוכרח מדברי הש"ע וכמ"ש שם בסמ"ע ע"ש ודו"ק:
סימן ח
סעיף א
ואמרו חכמים כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה ל' גמ' פ"ק דסנהדרין דף ז' אינו כן אלא ז"ל כל הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה בישראל שנא' שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך לוה לא תטע לך אשרה כל עץ ופרש"י משמע דיין דכתיב כי האדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד ובמקום שיש ת"ח כאילו נטעה אצל מזבח שנא' אצל מזבח ה' אלקיך ורבינו כתב כל' הרמב"ם ותמה עליהן הב"י ומ"ו ר"ש ור"ם למה שינו מל' הגמרא והב"י סיים וכתב ז"ל ומהרי"ו קולין בסימן קי"ז נתן טעם לדברי הרמב"ם ואין דבריו נוחים לי עכ"ל ולעד"נ דברי מהרי"ק נוחים ועריבים הם. אחר שנוסיף על דבריו טעם לשבח והוא דגרסינן באלה דברים רבה בפ' שופטים ושוטרים א"ר אחא בא וראה ו' מעלות לכסא של שלמה שנא' שש מעלות לכסא ובפ' הזאת (פרשת שופטים) כתובין ו' לאווין ואלו הן לא תטה משפט. לא תכיר פנים. לא תקח שוחד. לא תטע לך אשרה. לא תקים לך מצבה. לא תזבח לה' אלקיך. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה במעלה הראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט. מעלה שנייה היה הכרוז אומר לא תכיר פנים. שלישית לא תקח שוחד. ד' לא תטע לך אשרה. ה' לא תקים לך מצבה. ו' לא תזבח לה' אלקיך. וקשה מה עניין ושייכות הפסוקים של לא תטע לך. ושל לא תקים. ושל לא תזבח וגומר אצל כסא שלמה שישב בו לשפוט. (וגם בעל התולדות יצחק אייתי מדרש זה בר"פ שופטים ותמה עליה ע"ש) אם לא שס"ל מדנסמכו מקראות הללו אהדדי ש"מ שכולן איירי בענין הדיינים ובמנוייהן. ולא תקים לך מצבה. אזהרה למנוי דיין שאינו הגון ולא תטע לך אשרה אצל מזבח כו' אזהרה על מנוי דיין שאינו הגון במקום ת"ח דת"ח דומה למזבח ולפ"ז צריכין לומר דמ"ש לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע ג"כ נדרש על מחשבות זרות ערמות ותרמית שלא תעלה על דעת הדיינים כי בשעה שהן יושבין בדין יהא דומה בעיניהם כאילו הם עוסקים בעבודת הש"י בהקרבת הקרבן ובסימן א' כ"ר שהדין נחשב יותר מכל הקרבנות מדכתיב נבחר לה' מזבח ושייך לומר לא תזבח להקריב שום בעל מום. ודבר רע דכמו שהת"ח והדיין מכונים בשם מזבח וכמו שדרז"ל מאצל המזבח. כן הדיין שהוא דן מכונה בשם זבח ומחשבה פסולה פוסלת בדין כמו בזבח וע"ד שכתב ב"י בסימן א' על מ"ש כל הדן דין אמת לאמתו דאפי' אם הוא לאמתו אם הדיין מחשבתו לפסוק כן לאהבת התובע אינו לאמתו ע"ש. ובזה א"ש גירסת הרמב"ם ורבי' שדרשו ב' המקראות לא תטע לך אשרה ולא תקים מצבה לעניין זה וכולו קרא דלא תטע לך אשרה לחד דרשא לחוד אתא וכיון דדברים הללו ודאי מקובלין היו בידיהם מש"ה הגיהו הרמב"ם ורבי' נוסחאות הגמרות ע"פ המדרש הזה:
סעיף טז
ואף בשליח ב"ד כו' והמצערו כו' ז"ל הרמב"ם (שם בפכ"ה דסנהדרין) אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין נדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקל הדיין או לא רצה לבא לדין משמתין אותו על פיו אבל אין כותבין פתיחה על פיו ואין שליח ב"ד חייב באמירת דברים הללו משום ל' הרע וכל המצער שליח ב"ד יש לב"ד רשות להכותו מכות מרדות עכ"ל. ובפרישה כתבתי ל' הגמרא שלמדו ממנה דברים הללו וכתב הב"י ז"ל ויש לתמוה דכיון דבאמר פלוני הקלני משמתינן אותו ע"פ מאי רבותא דרב דמנגיד מאן דמצער שליח ב"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מיחייב. ושמא י"ל דמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מל' הרמב"ם שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני כו' כתב וכל המצער שליח ב"ד מכין אותו מכות מרדות (דקשה הלא זו ואצ"ל זו הוא אבל בל' רבינו הוא לא זא"ז וק"ל) משמע דה"ק אם אמר פלוני הקלני כו' דינו שמשמתינן אותו ואם רצו להחמיר עליו ולהכותו ג"כ מכות מרדות הרשות בידן ועי"ל שפלוני הקלני לא נקט הרמב"ם בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דרבינא נמי דקאמר נאמן לענין שמתא אינו ר"ל דנאמן לומר שזלזלו ולנדותו על פיו אלא ר"ל שנאמן לומר לא רצה לבא לדון וע"ז קאי התם ורבי' שהעתיק ל' הרמב"ם וכתב והשליח נאמן להעיד על מי שביזהו כדי לנדותו א"א לפרשו לא כתירוצא בתרא וגם לא כתירוצא קמא מדהקדים וכתב דיש רשות להם להכותו ואח"כ כתב והשליח נאמן לנדותו. אלא נ"ל בישוב הדברים כמ"ש בפרישה. ועוד י"ל דס"ל להרמב"ם ורבי' דמדרבינא בפרק הגוזל (כתבתי לשונה בפרישה) אנו לומדין שהשליח נאמן לחייב את המבזה אותו את היותר חמור דהיינו נדוי דרוב בני אדם ניחא להו במלקות יותר מבנדוי וממילא נשמע שאם יש מי שידוע לב"ד דקיל בעיניו מילתא דשמתא ונדוי ממלקות יכולין להכות אותו מלקות והכי דייק ל' הרב רבינו משה בר מיימוני ורבינו שכתב יש להם רשות לב"ד להכותו כו' דמשמע שהברירה בידם לעשות לפי הנראה להם ורבי' הקדים לכתוב דנאמן להכותו דרוב העולם חמור להם הנדוי ולא זו אף זו קתני וראיה וילפי' זה מעובדא דרב יודא בפרק י' יוחסין (קידושין דף ע' ע"א) דגרסינן שם ההוא גברא דעל לבי טבחא דפומבדיתא א"ל הב לי בשרא א"ל נטר עד דשקיל לשמעי' דרב יודא בר יחזקאל וניתב לך אמר מאן יודא בר שויסקאל דקדים לי דשקיל מן קמאי אזלו א"ל לרב יודא שמתיה כו' עד אזל אזמניה קמיה דרב נחמן כו' עד א"ל מ"ט שמתיה מר א"ל ציער שלוחא דרבנן ומ"ט לא נגדיה מר דהא רב מנגיד אמאן דציער שליחא דרבנן א"ל דעדיפא מיניה עבידנא ליה ופרש"י דעדיפא מיניה חומרא ממנו עשיתי לקונסו עכ"ל הרי משמעות לשונו שיש רשות לבחור לב"ד לעשות עמו הנראה חמור בעיניהם. ועי"ל דה"ק המצער לשליח ב"ד אף בשעה שאינו הולך בשליחות ב"ד יש רשות לב"ד להכותו. ובשעה שהוא הולך בשליחותם עבדינן ליה היותר חמור ומנדין אותו וראייה לפי' זה ג"כ מעובדא דרב יודא הנ"ל וע"פ מ"ש התוס' בפרק ר"ג (יבמות דף נ"ב ע"א) דאהא דאמרינן שם רב מנגיד אמאן דפקיר בשליחא דרבנן כו' כתבו התוס' שם ז"ל אמאן דמתפקיר בשליחא ב"ד כך גירסת הקונטרס וי"ס דכתוב בהן מאן דמצער שליח דרבנן וכ"כ בכל הספרים בפ"ק דקידושין (דף י"ב ע"ב) ומיהו גם שם כי' הקונטרס שלוחא דרבנן שליח ב"ד ונראה דבכל שלוחא דרבנן יש להלקות אע"פ שאינו שליח ב"ד כדאשכחן בקידושין דף ע' דשמתיה רב יודא לההוא טבחא דמצער שלוחו ואע"ג דשמתא חמירא מנגידא כדמוכח במקום שנהגו שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יודא עצמו עכ"ל התוס' ומ"מ שפיר דייקי התוס' דבכל שליח דרבנן מלקין אותו מדא"ל רב יודא לרב נחמן דמשום דציער שלוחא דרבנן שמתי' ע"ש והרי לך כמו שכתבתי דאף שלוחא דרבנן דהיינו שלא בשעה שהולך בשליחות ב"ד מלקין אותו ואף שכתבו הרמב"ם ורבי' ואף בשליח ב"ד כו' ולא בשליח דרבנן י"ל משום דאיירי הכא בב"ד נקט שליח ב"ד גם מטעם דשלא בשעת שליחות דבי דינא שוה שליח דרבנן ושליח ב"ד והכא דבר הלמד מעניינו הוא דשלא בשעת שליחות איירי דלפני זה איירי במה שצריכין לנהוג כבוד בהדיינים וגם הדיין עצמו לא יתבזה נפשו דכל זה איירי שלא בשעת ישיבתן בדין ומשה"נ סתם וכתב אח"כ. והשליח נאמן כו' ולא כתב והשליח ב"ד משום דשם איירי בשעת שליחותו ומיהו אין להביא ראייה מעובדא דרב יודא דשליח דרבנן נאמן לומר שביזהו אף שלא בשעת שליחותו ששם משמע בהדיא שהבזוי היה בפני אחרים ובאו ואמרו לו לרב יודא וכנ"ל ודו"ק ואשר כתבתי בפרישה הוא הנכון בעיני יותר ע"ש ודו"ק: