אור ברסלב
דרישה אבן העזר

דרישה· רבי יהושע פלק הכהן

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

סעיף קטן א

ועוד כי כוונת הבריאה. ל' ועוד אינו מכוון, שנראה שב' הטעמים סותרים זא"ז. שלטעם הא' משמע שבריאת העזר הוא מטעם שהיא לטובת האדם בעצמו. ובטעם הב' משמע שבריאת העזר מטעם לקיים כוונת הבורא. דהיינו לפ"ו ולא מפני שהוא טוב לאדם. והל"ל ל' א"נ. [ולכאורה כוונת הטו"ר במ"ש בטעם הא' שהוא לטובת האדם היינו ג"כ לקיים כוונת הבורא. וכדאר"נ א"ש בפ"ו דיבמות דף ס"א ע"ב אף ע"פ שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנא' לא טוב גו'. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה) שהוא מטעם הרהור. ונקט הטור לה"כ לא טוב גו'. אלא שלטעם זה אפשר לו באשה ואפי' אינה בת בנים. אמנם לטעם הב' צריך לישא בת בנים דווקא כדי לקיים פ"ו. ובטעם הב' לבד ג"כ לא סגי באם סבר קיים פ"ו. שפטור מדאורייתא לישא אשה כלל לטעם זה. או אפשר לו לקיים פ"ו אף בפנויה בלא קידושין. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה). וכ"ה שם בשם הריטב"א דאפי' בבן ממזר יצא י"ח פ"ו. אבל לא יצא בזה י"ח שמירה א"ע מן ההרהור. וקאמר הטור ג"כ. וע"כ. צוהו. לדבק. כי הוא נתינת טעם על הטעם הב' שכ'. כדי לפ"ו. משא"כ לטעם הא' שכ'. שידע. שאין. טוב כו' וכדפרישית. הוי היא אצלו רק עזר בעלמא להנצל על ידה מידי הרהור. קאמר וע"כ עשה לו עזר:]. ונ' כמ"ש רבי' שידע שאין כו' כוונתו ע"ד שכ' לעיל בהקדמה בשם הראב"ד. ור"ל שאין טוב לאדם שתהא העזר נבראת לבדו ר"ל ולא מגופו. כשאר כל הנבראים שנבראו זכר ונקבה כל א' לעצמו. וע"כ עשה לו עזר כנגדו ר"ל ממנו ומגופו שנקח אחד מצלעותיו ועשה ממנו העזר. וע"ל בהקדמה שביאר זה באריכות. ואי בשביל טובת האדם לחוד לא היה צריך לבראות לו אשה אלא היה לו להזדמן ממון והיה קונה ממנו עבדים ולשמשו (לשמשו כצ"ל). לכצ"ל ועוד כי כוונת הבריאה כו'. ובא"ע של קלף מצאתי שמתחיל רבי' תחילת הסי' בפ' לא טוב היות האדם לבדו ועליו כ' ית' שמו כו'. ולפ"ז אצ"ל דמה שמסיק וכ' ז"ל וע"כ צוהו דגם ארישא קאי. אלא לא קאי אלא ועוד (אַוְעוֹד כצ"ל) דסמיך ליה:

סעיף קטן ב

שכל מי שאינו עוסק. וק' שמשמע שהוא נתינת טעם למעלה שלכך צוה ה' אפ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. תיפוק ליה שכוונת הבריאה באדם לא היה אלא כדי לפ"ו כמש"ל. ולכ"נ שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי כו' [הגה"ה - לפמש"ל הגי'. "שכל "מי נכון שפיר. דקאי הטור על הב' טעמים שכ' לפני זה וכדפרי'. ור"ל דיותר נכון לישא אשה. כדי. לפ"ו (ולא לצאת ידי הרהור לבד. ודי לו אף באינה בת בנים. וכמ"ש בטעם הא'). לפי שגדול עונו מנשוא אם לא יקיים פ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. ומאי דסיים וכל מי ששרוי כו' בלא טובה. הוא נתינת טעם שלא יבחר האדם רק הדרך ב' לבד. להיות בלא אשה לקיים פ"ו בפנויה וכדפרי' והדרך היותר נכון נר'. דמלת לכך אינו קאי על מלת. חייב. שנזכר אח"כ ולומר "לכך "חייב "כל "אדם כו'. כ"א הוא קאי על מלת. שעשה לו שנזכר לפני זה. וה"פ וע"כ. צוהו. לדבק. בעזר שעשה. לו. לכך. ור"ל שלפי שטובת האדם וכוונת הבריאה שניהם א"א בלי העזר הזה ע"כ צוהו לדבק באותו עזר שעשה לו לזה. ואח"כ מתחיל הטור עיקר ספרו. חייב. אדם כו'. שכל מי כו'. (ומצאתי אח"ז בהרבה מפרשים מעתיקים ד' הטור כן בציונם. חייב. כל אדם. לישא כו' ולא העתיקו. לכך חייב כו') וקאמר הטור. חייב ואח"כ. שכל. מי כו' אע"ג דלא שייך נתינת טעם על חיוב מצוה. כוונתו כמ"ש הב"י (הובא בב"י בסי' זה). דכופין אותו לישא אשה כדי לפ"ו. (ונכון בזה ג"כ שתפס מלת חייב ולא אמר כל אדם ישא כו'). וקאמר טעמא למילתיה דכופין. מטעם שהוא דבר חמור כ"כ. שכל מי שאינו כאילו שופך כו'. וכאילו ממעט כו':] ואינו נתינת טעם למעלה. ומ"מ הואיל שבכל הספרים שלנו כתוב בהן שכל מי נראה ליישב בדוחק שק' לרבינו אטעם שכ' שכוונת הבריאה היא באדם כדי לפ"ו. מנ"ל לומר כן שהכוונת הבריאה היה בשביל כך שמא מה שצוה ה' את האדם בפ"ו הוא כשאר מצות התורה. [ואפשר כוונת הטור כי אם אין אדם בעולם מי הוא שיקיים חוקות התורה ומצותיה. וכמשאז"ל בשבת תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו'. ואולי הוא כוונת חז"ל (יבמות ס"ד.) מה שדרשו בכתוב לך לאלהים ולזרעך:] ולא בשביל כך הוא כוונת הבריאה. ולכן כ' שכל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים [*ונלמד מסמיכות שופך דם האדם גו' ואתם פרו ורבו וגו' וכמו ששופך דם קאי על כל אדם כן נמי ציוו (צ"ל ציווי) דפרו ורבו. כ"פ. (דברים אלו נדפסו פה שלא במקומן כ"א שייכים לקמן בסס"ק זה על מ"ש לכו סיים כו' על כל. איש: (הגה"ה):]. וכאילו ממעט הדמות וגורם לשכינה כו' והואיל וכן הוא שמצוה גדולה עד מאד י"ל שסברא הוא שכונת הבריאה היה בשביל כן. והיותר נ' שבא ליתן טעם על מה שסיים וכ' לפני זה לכך חייב אדם לישא אשה כדי לפ"ו. ור"ל שישא אשה שראו (צ"ל שראוי) לו לבנות ממנו. וק' לו מנ"ל. כי אף שכוונת הבריאה בבריאת האשה כדי לפ"ו. וגם כתיב בתורה פרו ורבו. י"ל דהיינו לכלל מין האדם נצטוה ונבראו בשביל זה. אבל אינו מצוה פרטיית על כל איש ואיש. לכך סיים וכ' שכל מי כו'. שמה"ט הוא מצוה פרטיית על כל איש וק"ל:

סעיף קטן ג

וגורם. י"מ הטעם שאין השכינה שורה פחות מב' רבבות וב' אלפי ישראל שנ' [במדבר י' ל"ו] שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ור"ל אם יהיה העולם חסר אדם א' מב' רבבות וב' אלפים והוא אינו עוסק בפ"ו שימלא החסרון הוא גורם לשכינה שאינו (שאינה צ"ל) שורה. אבל ק' על טעם זה שא"כ לא הל"ל לשון שתסתלק שכינה מישראל. שמי שהוא שב ואינו עוסק בפ"ו הוא אינו גורם שתסתלק השכינה. אלא מי שהוא מת מהב' רבבות וב' אלפים הוא הגורם שתסתלק אלא הוא הגורם שלא תשרה השכינה והו"ל שתשרה (והל"ל שלא תשרה כצ"ל) השכינה [הגה"ה - ואולי לפי שביאור מלת תסתלק ר"ל דבר העומד ומסתלק ממה שהיה מקדם. ולהיות זה החי אם היה עוסק בפ"ו היה מקיים השראתה. וע"י המנעו הוא גורם להחזיק הסילוק. לכן קאמר מלת תסתלק וזה יורה ג"כ הל' דקאמר. וגורם כו'. "שתסתלק ולא אמר ומסתלק כו' לפי שהוא אינו המסלק רק זה שמת הוא הוא המסלק. והחי הוא רק הגורם וסיבה לקיום וחיזוק הסילוק:] בשלמא להטעם שכתבתי בפרישה. מדכתיב להיות לך לאלהים וגו'. אתי שפיר שהשכינה שורה בעולם. וכאשר אינו עוסק בפ"ו ולא יהיה לו זרע אחריו. אז הוא גורם שתסתלק השכינה מישראל [הגה"ה - ר"ל באמת שהמת גורם הסילוק. אלא דלדרש דשובה רבבות וגו' אין להחי שום גרם בזה. רק הוא הגורם שלא תשרה משא"כ לטעם זרעך אחריך גו'. גם החי הוא גרם בדבר. שבמה שימות אח"כ ולא ישאיר זרע אחריו. גורם לשכינה שתסתלק:]. ושוב עיינתי בגמ' דיבמות [סד.] ומצאתי שיש מי שדרש זה מדכתיב שובה ה' רבבות וגו':

סעיף קטן ד

בלא דירה. כב"י ואי' תו התם כו' ולא ידעתי טעמו עכ"ל. אבל בספרים שלנו כ' ג"כ בלא שמחה (בלא שמחה ג"כ כצ"ל). וע"ל בהקדמה שכ' שניהם. בלא שמחה ובלא דירה. ועוד כב"י שבגמ' אי' אבא חנן אמר משום ר' יוסי כו' למה השמיטו רבינו עכ"ל. ונ"ל שהוא בכלל [הגהה - לכאורה אין דמות חיוב מיתה בעצם. למה שהוא רק דרך דוגמא וכאילו שופך דמים. ולפמ"ש בחי' הגהות סק"א דיש גי' בטור. ה"ז שופך דמים. שפיר הוא קצת]:]   מ"ש כאילו הוא שופך דמים. ועוד כי פלוגתא הוא בשביל מה מתו. ויש ד' דעות בדבר [הגהה - הרואה (עירובין סג.) (יומא נג.) (יבמות סד. סנהדרין נב.) (ובתוס' יומא נג.) ד"ה שהורו. וכן במד"ר אחרי (פ"ך) ובמדבר (פ"ב). ות"כ במכילתא דמלואים פ' שמיני (הלכה כ"א ל"ב). ושם פ"כ (הלכה ב') ושם פ' אחרי (פ"א הל' א' ב'). וילקוט שמיני (רמז תקכ"ד). יראה להדיא דיש הרבה יותר מד' דעות בדבר זה. ולכאורה ט"ס נפל פה ונתחלף מלת הרבה במלת ארבע וצ"ל ויש הרבה דעות כו':]. וא' מהם סובר שבשביל שלא היו להם בנים מתו ורבינו לא איירי בפלוגתא. וגם איכא מ"ד דבשביל [הגהה - גם בזה שכ' ויש מ"ד בשביל כל הד' כו' צריך להגיה. ומשמע דקאי על אותן ד' דעות שזכר. וזה ט"ס כמ"ש. ונ"ל ויש מ"ד דבשביל כל ד' דברים מתו. ויש שם כמה דעות דפ' דבשביל כל ד' דברים מתו. והוא מ"ר וילקוט שם:] כל הד' דברים מתו. וא"כ גם כן אין ראיה מיניה:

סעיף קטן ה

כזנות. לשון ב"י כן כתב הרמב"ם סהא"ב כו' ומשמע ליה כו' הוי בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריו כו' היינו בן שלש עשרה שלימים. [בד"מ תמה על הב"י וכתב שהרמב"ם לא נקט אלא כל' הגמ' וכאשר אפשר לפ' ל' הגמ' כפרש"י ותוס' כן אפשר לפרש ל' הרמב"ם וכנ"ל, עכ"ל. כ"פ:] אבל התוס' כתבו כו' ונראה פשוט דמ"ש ר"י דלא שייכי ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' דלא בחדא עניינא כ' כן. דוודאי אין מצוה להשיאה כ"א סמוך לפרקן ולא כשעדיין בקטנותם. דהא גמ' ערוכה היא [סנהדרין עו:] דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ"א למען ספות גו'. ומסיק לחלק דסמוך לפרקן שאני וכו' ופרש"י דהיינו שנה או חצי שנה קודם עמידתן על פרקן. אבל לפני זה ליכא מאן דפליג דאסור להשיאן שהרי עהכ"א למען ספות גו'. אלא שאם השיאן בקטנותן אפי' בן ט' שנים אינו מחוייב להוציאן ולאמר דמחשב ביאתו כביאת זנות. ע"ז כ' התוס' והרא"ש (קידושין [מה:] סי' ח') דאף שעשה איסור אינו מחויב להוציאה. ומאחר שנשאה בחופה וקידושין. לא תחשב לבעילת זנות. כי אף שלא תקינו לה חז"ל נישואין. מ"מ זנות ליכא. ומסקי וכ' התוס' ראיה לדבריהם שהרי לפעמים אפי' מצוה איכא להשיאן בקטנותן. דהיינו כשהן סמוך לפרקן שנה או חצי. אף שלא תיקנו להן רבנן ג"כ נישואין מ"מ מצוה נמי איכא. הה"נ בקטנותן יותר אף דמצוה ליכא דאדרבא יש בו צד עבירה. מ"מ זנות ליכא. ואינו מחויב להוציאה. וזוהי נ' שהיא כוונת רבינו במה שדקדק וכ' דהוי כזנות ר"ל שיש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. אבל ג"כ מודה שאין בו זנות ממש. עד שיהיה מחויב להוציאן כשכבר השיאן. וכמ"ש בהדיא לק' סי' ל"ז בשם התוס' ע"ש. וכ"כ הרא"ש בהדיא. ואין חילוק בין רבינו לשי' התוס' אלא שהתוס' פי' סמוך לפרקן שנה או חצי קודם שעומדים על פרקן והיינו כפרש"י הנ"ל. ומש"ה כ' התוס' ומצוה נמי איכא וכמ"ש. ורבינו אזיל בשיטת הרמב"ם. דס"ל קודם השלמת שנת י"ג לזכר או י"ב לנקבה יש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. ומ"ש מצוה להשיאן סמוך לפרקן. ר"ל מיד שעמדו על פרקן. והיינו בהתחלת שנת י"ד. ועליו א"ר חסדא אי נסיבנא בר ארביסר כו'. ודוק כי זה נ"ל ברור בד' רבינו והתוס' וד' ב"י בזה המה מעורבבים ואינם מחוורין לענ"ד:

סעיף קטן ו

תפחנה עצמותיו. יש ליתן טעם למה נקט עצמותיו. וי"ל בדוחק כמ"ש בפרק ב' (בפרק בתרא כצ"ל) דתענית [ל:] והטור מביא באו"ח סי' תקנ"ד כל האוכל ושותה בסעודה שמפסיק בה עליו הכ"א (יחזקאל ל"ב כ"ח) ותהא (צ"ל ותהי) עונותם על עצמותם. וכ' שם הר"ן דלהכי נקט עצמותיו. דאמרי' ספ"ג דנדה [כד:] השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכוין [צ"ל סכויין] כראוי עצמותיו משופין. משמע שעיקר כח שיש לו מהיין הוא אזיל בעצמותיו. וה"ה י"ל ג"כ מי שאינו רוצה לישא אשה. וירא שיצא ממנו הזרע שהוא כח האדם. כמ"ש בכמה מקומות. וירא שלא יהיה לו כח בעצמותיו. לכן תפחנה עצמותיו. ועי"ל משום דכתיב אצל אשה [בראשית ב' כ"ג] זאת הפעם עצם מעצמי. והוא אינו רוצה אותה ולהחזיק בעצם שלו. ע"כ א' הקב"ה תפחנה עצמותיו. מדה כנגד מדה:

סעיף קטן ז

וכ' א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר. ל' הרא"ש בפ"ק דקידושין [סי' מ"ב] אהא דגרסי' [כט.] אריא"ש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ור' יוחנן א' ריחים בצווארו ויעסוק בתורה ול"פ הא לן והא להו. וכ' הוא ז"ל דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה. ילמוד ואח"כ ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא. שלא יתכן שיתבטל מפ"ו כל ימיו כו' ע"ש. ולפ"ז א"ש יותר אם היה כתוב. וכ' א"א הרא"ש אהא דא' ואם א"א לו ללמוד כו'. ולפי ספרים שלנו שכתוב בהן ל' הא דא' נ"ל שאינו ל' הרא"ש. אלא שרבינו שינה לשונו וקאי אגמ'. וע"ד שפירשו הרא"ש. וכ' הא דא' ואם א"א כו'. במקום הא לן והא להו שכתב הרא"ש. שמשמע מיניה דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה. וכ' רבינו כוונת לשונו דהרא"ש:

סעיף קטן ח

אבל אם מתו והניחו בנים כו'. ל' הגמ' בפ"ו דיבמות (סב:) בני בנים הרי הן כבנים ס' אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעי' והא איכא. לפי גי' ב"י שסגי אם הבני בנים הם ב' זכרים או נקיבות. הוי פי" הגמ' כפשוטו. דמדא' וכ"ש ברא לברתא נשמע דאם שניהם זכרים פשיטא ליה דיוצא בזה. ומדמסיק אפי' ברתא לברא נמי חשיב לשבת יצרה. מוכח דאפי' בשניהם נקבות סגי. דמ"ש ברתא לברא ר"ל דגם לברתא ברתא. דע"ז קאי ולא הוצרך להזכירו. ומ"ש ב"י דה"ה אם הניח כל א' מהם בת אע"ג דמד' רבינו כמו דמשמע מהם שאם שניהם זכרים מהני. משמע גם לדבריו שאם שניהם נקבות ג"כ מהני. נראה דהכי הצעת ל' הב"י. דמדברי רבינו מוכח פי' סוגית גמ'. דלא נטעה לו' דהגמ' דקדק שצ"ל זכר או נקבה וכ"ש שניהם זכרים. אבל שניהם נקבות לא. ומש"ה אף כשכ' הב"י תחלה שמשמע מד' רבינו שסגי בשניהם זכרים. היינו משום דכן א' אביי בהדיא וכ"ש ברא לברתא. אבל אם שניהם נקבות זה לא נזכר בהדיא בד' אביי ורבא. דמ"ש אבל ברתא לברא לא נוכל לפ' דר"ל ברתא לברא וברא לברתא דבעי' שתהא הבן לבן. וע"ז השיב רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא. אבל לעולם אם היו שניהם נקבות לא מהני. לכן כתב ב"י שמד' רבינו נראה שג"ז מהני. והגמ' מפורש על שניהם נקבות. וע"ד שכתבתי שה"ה שג"ז מהני. ולפי גי' שלפנינו צריכין לפ' הגמ'. כמ"ש בתה"ד סי' רס"ב. שמסיק וכתב ז"ל דאע"ג דלא אשכח דפליגי [דפליג צ"ל] רבא אאביי בהאי כ"ש. אלא דא"ל דברתא לברא נמי מהני [ור"ל לפי דבריך שאתה סובר כ"ש ברא לברתא ואינו מקפיד זו"נ ברתא לברא נמי מהני כ"פ.]. מ"מ כיון דתלא טעמא דהא איכא שבת א"כ בעי' לעולם שבת וצ"ל זו"נ עכ"ל. ולענד"נ דבמה שהשיב לו רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא גילה לו דבתרתי פליגי [פליג צ"ל] עמו. דעל כ"ש שס"ד דאביי דפשיטא דסגי בשניהם זכרים השיב לו לשבת יצרה בעי' ור"ל ובשני זכרים ליכא שבת. ועל מ"ש אביי אבל ברתא לברא לא ור"ל אף שיש להן זו"נ. מ"מ כיון שנתחלפו לא מהני. ע"ז השיב לו "האיכא כלומר דלא הקפידה התורה אלא אשבת. דהיינו שישארו בן ובת משני הבנים והאיכא וק"ל. והשתא א"ש תיבת "בעי דמגומגם הוא לפי פשוטו. ומש"ה א"ש דעת הרמב"ם ורבי' כמ"ש בי"ד סי' שצ"ב. ומשו"ה נמי נוסח ספרים דידן הכא עיקר ודו"ק. אלא שלפ"ז ק"ק דלשון אביי לא יהיה מכוון. דמ"ש כ"ש ברא לברתא ר"ל גם ברא לברא. ומ"ש אבל לא ר"ל אפי' יהיה בן להבת וזה לא נזכר. ומיהו יש לדחוק וליישב. ועמ"ש בתה"ד בשנויא קמא שנדחק מאד:

סעיף קטן ט

וי"א דאפי' כו'. והביאו בב"י דהא י"א הוא לפי הגי' דגרסי' בגמרא מתני' דלא כר"י ע"ש. ואלה"ק ע"ז א"כ מנ"ל להגמ' לימא מתני' דלא כר"י. דלמא גם המתני' מיירי במי שכבר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ובהא דוקא קאמר דביש לו בנים א"צ לגרשה. די"ל דל' המשנה דקאמר לא יבטל אדם מפ"ו כו'. משמע דמיירי במי שאין לו בנים ועליה קאמר דלא יבטל. אלא ישא אשה בת בנים. ומשמע מיניה הא יש לו בנים אינו חייב לישא אשה בת בנים אף שיש לו בנים כבר. דבין המשנה ור"י ובין ר"נ כולם איירי במי שאין לו אשה. ומש"ה דייק שם אחר המשנה (סא:) ז"ל הא יש לו בנים מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לר"נ. ומנ"ל לסייע דלמא המשנה איירי במי שיש לו אשה כבר. אבל מי שאין לו אשה אינו מחויב לטפל ולישא. גם בא"ד דדייק הא יש לו בנים בטיל נמי מאשה מנ"ל. דלמא מיירי דיש לו אשה כבר. א"ו הל' משמע ליה דמיירי באין לו אשה וק"ל. ומ"ש הרא"ש ורבינו דאף לר"י אם יש לו בנים א"צ לגרש אשתו שאינה בת בנים ולישא אשה בת בנים וכו'. נ' דמסברא דנפשיה כ"כ. ואינו מוכרח לומר כן. אלא דמסתבר ליה להרא"ש לפ' דברי ר"י שמשמעות לשונו דר"י דלא קאמר דמחוייב לעשות כן עכ"פ. אלא שלכתחילה יעשה כן וק"ל:.

סימן ב

סעיף קטן א

מ"מ משפחה כו'. כב"י ובהגמ"ר כו' ואין לדחות דברי כל רבוותא כו' דהלכה כוותיה עכ"ל. ואע"ג דב"י גופיה הביא לעיל דברי הר"ן שכ' וז"ל וכיון דחזי' אמוראי טובא דאזלי כו'. נקטו כוותייהו. פי' ולא נקטי' כשמואל שפסק כר"י. וא"כ גם הר"ן לא פסק כשמואל שפסק כר"י. וי"ל דלק"מ דלעיל קאי לפ' שפליגי בוודאי ממזר. ומ"ה אע"ג דלא פסקינן כשמואל מ"מ ס"ל כר"י וריב"ל ואביי שהם רבים נגד שמואל. אבל הא"ז סובר שר"י ור"מ מיירי בספיקות ואפ"ה לא פסק כשמואל דפ' כר"י ולפי סברתו שסובר שאין הלכה כשמואל שפ' כר"י שמטהר הספקות. א"כ ה"ה לא ס"ל ככל הרבוותא דהיינו ריב"ל ור"י ואביי. ולכן כב"י ואין לדחות כל הרבוותא כו': לא. ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק"ל:

סעיף קטן ב

ור"ת פי' שא"צ בדיקה אלא לכהונה ודקתני הנושא כו' . ולשון ודקתני אינו מכוון שבד' ר"ת לא נזכר זו הקושיא ואדרבה ממשנה זו הקשה ארש"י שסובר שאפי' לישראל צריך בדיקה והא לך ל' הרא"ש שמביא דברי רש"י דפ"ב דכתובות אף אני כהן וחבירי כהן כו' ע' בב"י שמביא ד' הרא"ש זה ונראה דכוונת רבינו בזה הוא משום דבא לומר דרש"י הצריך דאפי' אשה לא תנשא אא"כ תבדוק תחלה בבעלה ושר"ת סובר דאפי' איש יכול לישא אשה בלא בדיקה וכ"ש אשה שהרי לא הוזהרו והשתא א"ש דרבינו הוצרך לתרץ אליבא דר"ת הא דתנן דאיש הבא לישא צריך לבדוק בד' אמותיה ומשני דר"ת מוקי לה בכהן שבא לישא ורוצה להיות בניו בדוקין לשמש ע"ג מזבח. והא דלא הביא רבינו ד' ר"ת שהקשה ארש"י משום שקושית ר"ת היתה לסתור דעת רש"י שאין אשה צריכה בדיקה. דהכי משמע דיוקא דהאי ברייתא דדוקא איש אבל אשה לא ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק"ל:

סעיף קטן ג

ומשמע מדבריו. ז"ל ב"י וכ' רבינו ומשמע מדבריו כו' משמע כל היכא דאיכא צד כהונה (פי' כגון לענין תרומה וחלה ולענין חללות כ"פ)בעי בדיקה. וביאורו תמיה מאד בעיני ואיכא למידק בו טובא חדא מ"ש תחלה פי' על מ"ש רבינו ומשמע וכו' דלפי פירושו הו"ל רבינו למימר ומשמע דאפילו ליוחסי כהונה. דהא גם אעיקרא דדינא דכ' ברישא להצריך לבנו ובתו בדיקה פליג רבינו ולהגדיל רבותא הול"ל דר"ת מצריך אפי' ליוחסי כהונה בדיקה ולסיים ע"ז דלדידיה נ"ל דא"צ בדיקה כלל. וע"ק דלפי דבריו יהיו ד' ר"ת סותרין זא"ז דמתחלה כ' בנו ובתו שאין בנו כשר לשמש ע"ג מזבח משמע דוקא לזה צריך בדיקה ובסוף דבריו כתב דאפילו אינו חושש אם ישמש בנו ע"ג המזבח צריך בדיקה ועוד דלפי פירושו דיוקו של רבינו יהיה מ"מ לר"ת אבל ליוחסין שאין בו כו' ובד' ר"ת לא נזכר זה אבל ליוחסין כו' לא בכתובות ולא בקידושין רק שהרא"ש כ"כ בהעתקתו לדברי ר"ת ונראה דהוספת ד' הרא"ש הוא ואדלעיל מיניה קאי ובא להטעים דבריו במאי דפליג על רש"י שסבר דאפילו שאין בו צד מזבח צריך לבדוק ולכך סיים הרא"ש דלד' ר"ת כל שאין בו צד מזבח א"צ לבדוק כלל ורבינו ג"כ העתיק דברי הרא"ש מש"ה אבל אי בכלל אלא מה שבפרט ויחוס כהונה ר"ל ג"כ שמוש בנו ע"ג מזבח. גם ק' לפי' ב"י מ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם מאי וכן דהא לר"ת איירי בבדיקת אשה. ולהרמב"ם בבדיקת הכהן עצמו לאכול בתרומה וכל חד מלתא באנפי נפשיה אמרי ע"ק מ"ש דלר"ת אפשר דגם לתרומה דרבנן צריך בדיקה וז"א דהא ע"כ הרמב"ם איירי בכהן שיש לו חזקה וחזקה עדיפא מע"א וכיון דעד א' נאמן להאכילו בתרומה כ"ש דחזקה מועלת לר"ת דנאמן להאכילו בתרומה כמ"ש הב"י הגמ' נאמן אתה להאכילו בתרומה כו'. כ"ז יש לדקדק לפי ביאור ב"י לכנלע"ד לפ' בע"א ובתחלה אעתיק לך לשון הגמ' עם קצת פירש"י ותוס' בפ"ד דקידושין [עו.] תנן הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' כו' וגר' עלה בגמ' אר"י אמר ר"ש זו דברי ר"מ אבל חכ"א כל משפחות בחזקת כשירות הן עומדות א"ר חמא בר גוריא אמר רב א"ה קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ובפ"ב דכתובות (כד.) ת"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה. ופירש"י משום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאוהו אשה משום חשש ממזרות וכן פירש"י אמתני' דכל הנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות משום ממזרות והק' עליו ר"ת מההיא דאמרינן הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ומאי קאמר והא הוזהרו מיהת אממזרות וכו'. לכ"נ לר"ת דלהשיא אשה דקאמר היינו להשיאו בדיקה מד' אמהות כדתנן בי' יוחסין הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה"ה דמ"ל דאין נאמן להכשירו לעבודה בלא בדיקה. ואותה בדיקה הוא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם אבל לא משום ממזרות דלהא לא חיישינן כדפרי' וכו'. ואח"כ כ' שם וז"ל וכולה הך שמעתין דמצריך בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כר"מ דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא"צ אפילו עד א' להכשיר בתו לכהן ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלא בחזקת כהונה עומד עכ"ל ובפ"י יוחסין כתבו התוס' ג"כ ומסקי בשם ר"ת בזה"ל ור"ת בספר הישר כתב דהא דצריך בדיקה היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א"צ בדיקה וכו'. והכלל העולה מדברים אלו לר"ת א"צ בדיקה משום ממזרות אפילו לר"מ ובדיקה דקאמר ר"מ הוא משום חללות ורבנן פליגי אר"מ וס"ל דא"צ שום בדיקה אפילו משום חללות. ומ"ש התוס' בפ"ב דכתובות דמודו רבנן להכשיר בנו לעבודה או עצמו דצריך בדיקה נראה פשוט דההיא בדיקה לא הוי משום חללות דהא קאמר בי' יוחסין זו דברי ר"מ אבל חכ"א וכו' משמע דלא מצינו לחכמים בדיקה כלל אפי' להכשיר לעבודה דאלת"ה מנ"ל לאוקמי דלא כחכמים דלמא אתא אפילו כחכמים ומודים חכמים בבנו להכשירו לעבודה דצריך בדיקה אע"כ צ"ל כדפרי' דא"צ שום בדיקה אפי' משום חללות לחכמים ומ"ש התוספת דאפי' לרבנן צריך בדיקה להכשיר בנו נר' דה"פ דהתם קאי אההיא ברייתא אני כהן וחבירי כהן אין נאמן להשיאו אשה כו' דמיירי שלא היו לו חזקת כהנת כלל וקאמר התם אליבא דר"מ אין נאמן להשיאו אשה להכשיר בתו. ור"ל ל"מ דלא מחזקינן אותו לכהן אלא דחיישינן שמא גרוע מישראל דעלמא דישראל דעלמא הנושא ישראלית בתו כשרה לכהן העובד עבודה הוא וזרעו משא"כ זה דיש לחוש שמא חלל הוא וזרעו אף מישראלית כשרה יהיו ג"כ חללים אבל לרבנן דלא חיישינן לחללות ולממזרות ג"כ לכ"ע לא חיישי' בתו מותרת לכהן ממ"נ אם ישראל הוא לא חיישינן לממזרות ואם כהן הוא לא חיישי' לחללות אבל להכשיר בנו לעבודה מודו רבנן דצריך בדיקה ר"ל כיון שלא היה לו חזקת כהונה חיישי' דלמא לאו כהן הוא ולישנא דתוס' הכי דייק שכתבו דלאו בחזקת כהונה הוא עומד. ובז"מ מה שיש לדקדק בתוס' בפ"י יוחסין שכ' דהא דצריך ר"מ בדיקה היינו להכשיר בניהם לעבודה ובפ"ב דכתובות כתב דבדיקה היא להכשיר בתו לכהן ולפי מה שפירשתי א"ש דבפ"ב דכתובות מיירי שעדיין לא היה לו חזקת כהן כלל ולכך פי' דבדיקה זו לענין הכשר בתו מיירי דלהכשיר לעבודה פשוט דאינו נאמן לכ"ע כיון דלא היה לו חזקת כהן אבל בפ"י יוחסין דהנושא אשה מיירי שהוא עצמו יש לו חזקת כהן דא"צ לבדוק אחריו ומה דצריך בדיקה אינו אלא אחריה משום חללות. ולכך פי' התם להכשיר בנו לעבודה אע"ג דהוא עצמו כהן כשר מ"מ צריך לבדוק אחריה משום חללות ועליה קאי זו דברי ר"מ אבל חכמים לא חיישי לחללות וא"צ בדיקה אפי' להכשיר בנו לעבודה כיון שיש לאב חזקת כהן. כנ"ל ברור דברי התוס'. וע"פ דברים אלו נתבארו דברי רבינו באר היטב. דלפ"מ שפירשתי כל דברי ר"ת שהביא רבינו שכ' הנושא אשה כו' דאיירי שיש לו חזקת כהונה דא"צ לבדוק אחריו אלא אחרי אשה וכתב דצריך בדיקה להכשיר בנו ובתו וכו'. משום חללות וכ"ו אינו אלא לר"מ אבל לרבנן כיון דלא חיישינן לחללות כיון שיש לו חזקת כהונה א"צ בדיקה כלל אחריו אפילו להכשיר בנו לעבודה ואע"ג דאפ"ל דגם ר"ת לא כתב זה להלכה אלא לפ' מתני' דאתיא כר"מ וכמ"ש התוס' בהדיא בפ"ב דכתובות אחר דברי ר"ת מ"מ משמע ליה לרבינו כיון שכ"כ ר"ת בספרו משמע דלהלכה כ' וז"ש רבינו משמע מד' ר"ת ולכך דייק מהא דמשמע בגמ' דלרבנן לא בעי בדיקה כלל משום חללת כהן כיון דיש לו חזקת כהן. וכן דייק על הרמב"ם שכתב לתרומה דאורייתא צריך בדיקה אע"פ שיש לו חזקת כהן. כמ"ש כל הכהנים בחזקת כו' וכתב דאפי' הם עדים על אביו ואבי אביו שהיו כהנים לא סגי בהכי אלא צריכין בדיקה משום חללות עד שיוודע שאבותיו שמשו ע"ג מזבח ש"מ דס"ל דלא מהני בחזקת כהן. וע"ז דייק דבגמ' משמע דלא בעי בדיקה כלל אפי' לתרומה מדמוקי מתני' כר"מ ולא מוקי אפי' כרבנן ולענין לאכול תרומה צריך בדיקה. אע"כ צ"ל דלרבנן אפי' לתרומה א"צ בדיקה כלל משום חללות כ"נ לענ"ד ביאור דברי רבינו. והכלל דגם לרבינו מי שבא מעלמא ואין לנו בו הכרה כלל דאין מאמינים לו לענין יוחסין וכ"ש לענין מזבח ותרומה דאורייתא. וכי פליגי היינו שהיה דר הוא ואבותיו בכאן והיו משמשין בעניני כהונה ולא בדקו אחריהן דבכזה ס"ל לרבי' דאף דאין להן חזקה דהיינו בדיקה איש מאיש עד איש ששימש ע"ג מזבח מחזקינן ליה ככהן ולר"ת והרמב"ם צריכין בדיקה בזו לענין מילי דאורייתא ולרש"י אפילו לענין שאר ענינים:

סעיף קטן ד

אבל תרומה של תורה אין אוכלין. ואף ע"ג דס"ל להרמב"ם דבזה"ז אין תרומה דאורייתא והביאו רבינו בי"ד סימן של"א מ"מ כ' כן כיון דאיכא מ"ד דס"ל אף בזמן הזה יש דאורייתא וק"ל:

סעיף קטן ה

ומ"ש ב"י ומה שהכריע רבינו וכו' וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן עכ"ל ולענ"ד תמוה לפרש כן דלפ"ז היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפילו רבנן מודו דא"צ ערעור וזה א"א לומר לדעת ר"ש שכתב בהדיא דמשום חשש ממזרות אין צריך לבדוק וכמש"ל וא"ל דר"ת כ"כ אליבא דרבנן דא"כ מנ"ל לר"ת לסתור כרש"י מההיא מתני' דכתובות דלמא רש"י פי' אליבא דר"ח ומ"ש הר"ן בשם הרמב"ן כן נראה דהרמב"ן מצי סבר כרש"י אבל לדעת ר"ת ע"כ א"א לפרש הכי וכמ"ש הר"ן. והביאו ב"י לפני זה וז"ל נראין דברי ר"ת עיקר עכ"ל:

סעיף קטן ו

וכתב עוד ב"י ומ"ש רבינו דאפשר וכו' בבדיקה כל דהו סגי עכ"ל והנה מ"ש ב"י על דברי רבינו דאין לו טעם לק"מ דהא כיוצא בזה מצינו בפ' מצות חליצה (יבמות קה:) דקא' נמי בגמ' זו דברי ר' מאיר אבל חכ"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואפ"ה מסקי' שם בגמ' דהלכ' כר"מ וכ"פ הרי"ף והרא"ש וכמש"ל בסי' קס"ט. וגם שהסוגיא בפ"ב דכתובות בברייתא אני כהן וחבירי כהן אליבא דר"מ אזיל כמ"ש בשם התו'. ומש"ה י"ל דהכי הלכתא וכתבו ר"ת בס' הישר להלכה:

סעיף קטן ז

מצה ומריבה כו'. כתב ב"י נראה שלמד כן כו' מהרהרין אחריו עכ"ל וק' א"כ למה כ' רבינו שצריך שיהיה בעל מריבה תמיד ועז פנים ביותר הא בעזות פנים לחוד סגי וע"ק דה"ל לחלק בין ישראל לכהנים. לכ"כ דאדרבה בכהן יש לחשוש יותר כאן דהמעשה כך היה שעבדי פשחור העבדים נטמאו בכהונה. משא"כ בישראל דליכא בהו ריעותא לא הו"ל למיחש לעבדות מחמת עזי פנים לחוד מש"ה כתב רבינו דוקא כשהוא ג"כ בעל מריבה אז חוששין אפי' בישראל כ"ש בכהנים ובה"ג דאיכא ביה תרתי גם ר"א מודה:

סעיף קטן ח

ולא בכל ע"ה קאמר. כתב ב"י ע"ז דאין דבריו נוחים בזה וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים למאוד הלא ממקום שבא דהיינו מס"פ אלו עוברין שם כ' התוס' והרא"ש בהדיא דמצינו כמה מיני ע"ה בתלמוד ורש"י פי' שאינן בקיאין במצות וכמ"ש ב"י אבל אחר קצת עיון נלע"ד דאין ראיה מפורשת לסתור דברי רבינו. ואדרבה יש לו קצת ראיה ממנו דמדכתב רש"י פירושו אנשותיהן שרץ ולא פי' כן אהן שקץ המוקדם לו ש"מ דס"ל דע"ה עצמו הוא ענין אחר והיינו דעובר להכעיס אלא שנשותיהן אע"פ שאינן עוברין להכעיס מ"מ לפי שהן נטפלים אחרי בעליהן ע"כ אינן זהירות במצות ומש"ה לא מוזכר שם שגם נשותיהן של ע"ה יש להם דין ע"ה כמו שמוזכר שם שאסור לאכול בשר ואסור להתלוות עמו כו' ואינך דקחשיב שם לא איירי אלא באיש. וסדר מעלות קחשיב לגריעותא לכך נקט הברייתא הן שקץ ונשותיהן שרץ ובנותיהן הם מדרגה ג' אותן קראה בהמה והשתא א"ש דסמך הסדרן החמורות הנאמרות בע"ה דמותר לנוחרו בי"ה ולקורעו כדג ושאסור להתלות עמו ושאסור לאכול בשר תכף אחר הברייתא הנ"ל דהן שקץ כו' משום דס"ל דבחדא מחתא נינהו ואף שכתבו התוס' והרא"ש דמצינו כמה מיני ע"ה אין כוונתם לומר דהני ע"ה דקחשיב התם מחולקים נינהו כי אדרבה הרי"ף מוכח מדבריו שמפרשה כולם בסגנון א' שהרי כ' ז"ל אבל ע"ה דהכא דחשיד אכל הני דאמרן דחשיד על השבועה כו' וחשיד על ש"ד כו' וחשיד על העריות כו' ש"מ דכלל כל מה שנאמ' בהנהו בברייתא. דמייתי בע"ה ואמר שסתם ע"ה כולהו אית ליה בהו והרא"ש באמת משמע ומוכח מדבריו שג"כ הכי ס"ל שע"ה דמיירי ביה שם מיירי בענין א' ואדרבה הוסיף לומר שגם ההיא ע"ה דחגיגה דאמרי' כמאן מקבלין סהדותא מע"ה דמיירי בה הכא אלא שכולהו אינו ר"ל שרץ אחר הזכור כו' אלא מיירי בע"ה דמכיר וכופר כדפרי' ומ"ש ומסיק דכמה ע"ה מצינו כו' לא כ"כ אלא כדי ליישב למה תניא שם ו' דברים נאמר בע"ה כו' עד שאין מתלווין עמו בדרך וי"א אף אין מכריזין על אבידתו דדייקי התוס' והרא"ש (שם) אכרוזי הוא דאין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו כו' וע"ז כתבו דלא איירי בע"ה הנ"ל ומסיק וכ' ז"ל ואע"ג דלא חשיד ודאי על שפיכת דמים אין טוב להתלוות עמו עכ"ל הרי לפנינו דמסיק דעכ"פ נחשד אלא שאינו ודאי גם נראה דה"ל כאילו אמר התנא אין מכריזין על אבידתו דהוא מלתא דפסיקא דבכל ע"ה אין מכריזין משא"כ לגזול ממונו אבל לעולם סתם ע"ה המוזכר שם איירי בידוע ועובר וכמ"ש רבינו וכן מוכח שם מפי' הרי"ף והרא"ש ותוס' ורש"י דבסגנון א' מיירי כל חד לפי שטתו וכמ"ש ודוק:

סעיף קטן ט

ואם הודיעה תחלה כו'. וכ' ב"י ולא ידענא למה כו' נראה דר"ל דשם (לז:) אמרי' רב כי אקלע לדרדשיר אמר מאן הוי ליומא ופרש"י מי חפצה לינשא ליומא שאתעכב כאן משמע מזה דמ"ה מותר כיון שהודיע תחלה שאינו נושאה כ"א לזמן מועט שיתעכב ואח"כ יגרשנה ואי משום הא לא אירי' דהא איכא לפרושי דה"ק מאן תתרצי להנשא לי אף שלא אתעכב כאן בקביעות כ"א לע"ע ימים אחדים ולאח"ז יחזור ויבוא לכאן לימים אחדים ותהא מוכנת לו לכל עת ביאתו לכאן וכ"מ הלשון דקאמ' כי אקלע לדרדשיר כו' משמע דלא קאמר הכא בכ"מ שבא ובכל הלינות שלן אלא דוקא במקום הזה משום שהה רגיל לבוא שם לפרקים ולהתעכב קצת שם והוה דומה ג"כ למ"ש לפני זה בפ' החולץ אמר ר"א ב"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך למדינה אחרת וישא שם אשה ופריך ע"ז איני והא רב אקלע לדרדשיר כו' ש"מ דרב איירי דומיא דר"א הנ"ל דלא ישא אדם אשה במדינה זו כו' דמיירי אפי' אינו מגרש אלא כשהוא במדינה זו דר עם זו ובשנוסע למדינה אחרת דר עם השנייה וכן חוזר חלילה וק"ל גם שם משיב התלמוד ארומיא הנ"ל ב' תירוצים. הראשון שאני רבנן דפקע שמייהו וא"כ ה"א ג"כ בהא שאני רב דאדם גדול הוא וכל אשה נתרצית בלב שלם להנשא לו על זמן מועט ולהתגרש אח"כ משא"כ באנשים דעלמא. והשני משיב שם ז"ל יחוד בעלמא הי' מייחד עמהואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"כ לפ"ז ג"כ אין ראיה ומשו"ה כ' רבינו בשם הרמב"ם וק"ל:

סימן ג

סעיף קטן א

לא לקרות בתורה. כ"כ הרמב"ם והר"ן כתב דהרמ"ך כתב עליו תימה דמנהגינו להאמינו להקרותו בתורה וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת דלמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישי' בתרומה דרבנן ע"כ ואפשר לומר דמנהגינו הוא משום דאין תרומה עכשיו מצויה בינינו ע"ש וכ"כ רמ"א בש"ע:

סעיף קטן ב

והנבעלת לו פי' מפסולי כהונה כגון גרושה או זונה שהזכיר לפני זה דא"ל שנבעלה לכשרה (קאי על כשרה כצ"ל) דא"כ מאי ספק חללה שייך כאן וק"ל:

סעיף קטן ג

הטבילוני לאכול בתרומה כתב ב"י ודע דאיתא באותו מעשה והוציאוני מבית הספר וכ"כ הרמב"ם ונראה מדברי התוס' דבעינן שיאמר כן כו' דאל"כ חיישי' דלמא עבד הוא אבל השתא ליכא לספוקי בעבד דעבד אסור ללמוד תורה ורבינו השמיט זה דס"ל דל"ד הוא אלא שהמעשה כך היה (ותימא הניחא בכאן שהוא מעשה בגמ' דכתובות (כו.) אבל קשה דבסמוך כ' רבי' ג"כ נאמן הגדול לומר שראיתי לפלוני טובל כו' ולא כתב ג"כ שיוצרך לומר שהיה איש פלוני יצא מבית הספר ומוצא דין זה הוא ממשנה דכתובות שאי' שם [כח.] בהדיא שצ"ל כן ומפרש הגמ' כדי שלא יאמר עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר ויאכל שלא כדין ע"ש. ושם לא שייך לומר מעשה שהיה כך היה שזה משנה הוא ולא מעשה. ועיין בהרא"ש ובפסקי הרא"ש שאיתא שם כלשון המשנה וע"כ יש לתמוה בשתיהן ועיין בגמ' [כח.] דמבואר בהדיא דבעי' שיאמר כן ודייק מל' המשנה ע"ש):

סעיף קטן ד

ואפי' אביו נאמן עליו וכתב הה"מ שדעת הרמב"ם וקצת מפרשים אפי' מכירין שהוא אביו דהשתא אין לו מגו דנחשב בעד א' אפ"ה נאמן ושלא כדברי הרמב"ן שפי' דדוקא כשאינו ידוע שהוא אביו שיש לו מגו נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' להצטרף עם אחר כיון שאין בידו בלבד להשיאו צריך שיהיה המעידים שנים וכשרים עכ"ל:

סעיף קטן ה

נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק כו' ע' בח"מ סי' ל"ה דחשיב כל מה שהקטן נאמן. ולא הביא דין זה. ואפשר הואיל דאין תרומה נוהג בזה"ז אינו חשיב אותו שם וכאן לא כתבו אלא דכל מה שנזכר בסי' זה הם דברי הרמב"ם:

סעיף קטן ו

והרי שנים מעידים עליו שהוא כשר מסיים ביה הרמב"ם וב' מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה כו' נראה שצ"ל שהשנים כק' דאל"כ לא היינו עושים מעשה להכשר ולהעלהו הואיל שכבר הורידוהו וכצ"ל מ"ש באו אח"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידין אותו. וק' למה אמר שאם באו ב' שמורידין אותו אפי' לא בא אלא א' הל"ל שמורידים אותו דאוקי חד לגבי חד וישאר הקול א"ו שאמרי' אפי' אי אמרי' אוקי חד לגבי חד לא היינו עושין מעשה להורידו הואיל שכבר העלוהו. וכתבו התוס' [כו:] וד"ה אנן דוקא לתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין או תרומה דאורייתא דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ופסול ע"ש. מ"ו פי' לדבריהם דמדאורייתא אפי' בתר ותרי אמרי' ידחו אלו מפני אלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו. אבל רבנן החמירו (גבי איסור דאורייתא כ"פ) דלא נימא הכי לכך מחמירים לענין יוחסין וכן דעת הרשב"א והרי מחלק דדוקא לענין א"א או לענין עבודה יש להחמיר ולא לענין תרומה דאוריי' ועיי' בב"י שהביאו:

סעיף קטן ז

הוא אינו מטמא להם ע' פריש' ועי"ל דנקט להם והם משום עירוב ולדות דשני כהנים דרישי:

סעיף קטן ח

כיצד עשרה כהנים כו' צ"ע ל"ל להביא האי כיצד די' כהנים כו' והא בגווני דנקט לעיל שנתערבו ב' ולדות או אשה שלא שהתה ג' חדשים אם בזנות הוא נמי משתיקים אותו מדין כהונה. וכדמשמע לישניה שאמר בד"א בזמן שבאים כו' אבל בזנות משתיקין אותו כו' וכן בפי"א דיבמות מקשה מזה על הא דלעיל משמע שהן שווין:

סעיף קטן ט

אינו נאמן עליו ליוחסין וכ"כ הרמב"ם וכ' ה"ה אפשר דלדברי רבינו וכו' וכמו שהעתיק הב"י:

סימן ד

סעיף קטן א

חוץ מממזר כו' צ"ע אמאי לא קאמר נמי חוץ מנתין דגם קידושין תופסין בו כמו ממזר וצ"ל בדוחק דממזר הוא אסור דאורייתא אבל נתין מן התורה הן מותרים אלא שיהושע ודוד גזרו עליהם ולכן נקט ממזר שברור איסורו מן התורה א"נ י"ל דחדא מנייהו נקט והיותר נראה דמשום באיסור דנתינים שייך לומר דמיירי בכותיותן דומיא דאינך דע"כ מ"ש וא' מאלו שבא על בת ישראל מיירי שבא בכותיותן. דאל"כ היינו הולכין אחר הפגום כיון דהקידושין תופסין. וכשהנתין כותי בא על בת ישראל ג"כ דינו כאידך דהולד כשר דאין כאן קידושין משא"כ בממזר דכל ממזר הוא מישראל והממזר ג"כ ישראל דאין ממזר מכותית דכותי הבא על אמו והוליד נתגייר הולד כשר כשאר גרים וכמ"ש הגמ' פ"ק דיבמות הביאה ב"י בסי' זה וגם בש"ע פסק כן בסעיף כ"ח ע"ע וכאן דהוא ישראל קידושין תופסים בה והוי הולד ממזר כפגום שבו ומש"ה קאמר חוץ מממזר:

סעיף קטן ב

וילדה בן דינו כעמוני עפ"ר וצ"ל ולחלוק בין שני הדינים כמ"ש בש"ע [ס"ז] גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני ליאסר לעולם. ואם הוא נקיבה דינה כמצרית. וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור ג' עכ"ל ב"י ואין חילוק בין אם הוא זכר או נקבה ולכאורה היה נראה להגיה בדברי רבינו כותית עמונית במקום גיורת עמונית. והשתא א"ש שהולד אסור לעולם הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה אבל לפ"ז ק' מ"ש ילדה בת דינה כמצרית והא הוי הבת דינה כעמונית. הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה בין לקולא בין לחומרא. ובלא"ה לא א"ש דרבינו כ' נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם כמו גר עמוני כו' משמע שעכשיו מדבר אם נתגיירו כולם. ורמ"א כ' בש"ע בהגהות שלו [שם] גר מצרי שנשא כותית עמונית הולד אם הוא זכר דינו כעמונית ואם הוא נקבה דינה כמצרית. וצ"ל סברתו מאחר דבאומות הולכין אחר הזכרים. ולכן דינה כמצרית. אם הוא בת בא מכח חומרא. ואם הוא בן אוקמי' אדיני'. שהולד כמוה שהיא עמונית. והא דאמרי' בסמוך קודם זה עמוני שנשא מצרית כו. דלעולם הולכין אחר האב בין לקולא בין לחומרא. שאני התם דאין שום חד מנהון נתגייר:

(אבל מצרי כ' המרדכי ס"פ הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלה וכו' כמ"ש בד"מ):

סעיף קטן ג

או הפקירו משום דמיד שהוטבל לשם עבדות הרי הוא חייב בכל המצות כישראל גמור אלא הואיל שרשות אחרים עליו לא יוכל לקיים כל המצות לכך כשרבו משחררו או מפקירו הרי חלק רשותו מעליו. (ומיד שהפקירו זכה העבד מיד בעצמו להיות בן חורין. ואין ישראל אחר ולא רבו יכולין להחזיק בו לשם עבדות וכמ"ש בי"ד סי' רס"ז - כתונ"פ) והרי הוא כישראל גמור:

סעיף קטן ד

או אפי' אם הוא בעצמו נשא אשה בפניו כו' וכ' ב"י ז"ל יש לתמוה על מ"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו וכו' לא הוי עבד איסורא כו' ונראה דאינו מוכרע די"ל לפי האוקימתא דר"נ דא"ל צאי בו והתקדשי בו כו' שוב א"צ לתירוצא דרבו השיאו אשה אלא שלא משמע כן מדלא קאמ' אלא אר"נ כו' ודוק. ונראה דה"ט דרבינו כ' האי חלוקא דלענין קידושין מחמרי' אע"ג דאינו יוצא לשחרור לפמ"ש ב"י דלכאורה ק' מנ"ל לרבי' האי חילוקא. ולמה כ' דין שלא נרמז בגמ' ולא בשום פוסק. די"ל דק"ל מדלא קא' אלא ש"מ דס"ל דהגמ' קאי בשנויא קמא דבעי' שרבו השיאו אשה ובאמת ל"צ להאי שינויא לפ"מ דמסיק וכ' דהא דפליגי מיירי באומר צאי בו כו'. ומש"ה ניחא ליה לרבי' לפ' דהגמ' מש"ה לא קא' אלא משום דס"ל לענין שחרור קאי שנויא קמאי ולענין חומרא דקידושין א"צ האי שינויא וק"ל (והא דלא חילק רבינו בין אם השיאו רבו או שנשאה לפניו. ובתפילין ובס"ת חילק. י"ל דזה הוי כמ"ש בח"מ סי' תק"ה ברודף אחר חבירו להורגו או אחר נערה המאורסה דמו מותר. וברודף אחר בהמה לרבעה או לחלל שבת ולעבוד ע"א אינו נהרג בלא עדים והתראה. והיינו מטעם דבזיונא דברייתא גדולה. וכן י"ל הטעם גם כאן ודוק. כ"פ):

סעיף קטן ה

הולד הרי הוא כישראל לכל דבר כו' כ"כ הרמב"ם אבל הר"ן בפ"י יוחסין הביא דברי רמב"ם וכתב עליהם ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דכותי וכו' וכמ"ש הב"י:

סעיף קטן ו

אבל אם הא' ודאי והב' ספק כו' (ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי וכמ"ש בסי' זה סעיף ח' . כ"פ) ואמרינן בגמרא דממזר מותר בשתוקי וכו' וכמ"ש הב"י:

סעיף קטן ז

ה"ז ספק ממזר (דמן התורה כשר דשדינן ליה בתר רובא דעלמא שהם כשרים אצלה אבל חכמים שווי ליה לספק ממזר דשמא לפסול נבעלה. כ"פ) וזהו שתוקי שאמרו בפ"י יוחסין פי' שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ואף אבא שאול דפליגי בשתוקי היינו היכא שבדקו את אמו ואומרת לכשר נבעלתי וזהו שאמרו שם אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שהוא תלוי בבדיקת אמו אבל בלא בדיקת אמו מודה אבא שאול לת"ק דשתוקי פסול אפילו ברוב כשרים אצלה כדאי' התם מ"ו וב"י: (ואפי' אומרת של פ' הוא כו' ודוקא בפנוייה אמרי' כן דבלא"ה הוא ספק ממזר אבל א"א דבניה בחזקת כשרים אינה נאמנת כלל על בניה ואפי' שהעם מרננים אחריה תולין בניה בבעלה כ"כ מהרא"י סי' ל"ז. כ"פ:)

סעיף קטן ח

כבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע"פ שמודה שנבעלה לו (דכשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה לאחר ואפי' ע"א אינו נאמן להורישו כשמפקירו אבל אם הוא כו' עמ"א. כ"פ) שאם הוא מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' יבום:

סעיף קטן ט

כתב ב"י בשם נ"י היכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחישו כו' צ"ע קצת דרבינו ג"כ כתב בהדיא דאשה אינה נאמנת לפסול בניה ולמאי נ"מ הביאו ב"י עיין מ"ש רמ"א בהג"ה סעיף כ"ט שמחלק בין ארוסה דנאמנת לנשואה דאינה נאמנת הואיל ויש להבן חזקת כשרות ואפשר דקמ"ל ב"י דאפילו ארוסה אינה נאמנת:

סעיף קטן י

לענין יוחסין פרש"י אם בת היא אסורה לכהן וכו' וכמ"ש ב"י:

סעיף קטן יא

ואם קידש אשה כו' הב"י כתב על דברי המ"מ שהבאתי בפרישה שבא ליתן טעם למה כתב הרמב"ם דאף ברוב כותים קידש אשה צריכה גט מספק. ואיני יודע מנ"ל הא דלמא ג"כ בא ליתן טעם אמ"ש ברוב ישראל הוה ספק קידושין ואם קדשה שני צריכה גט גם משני מספק שלא אמרי' בקידושי ראשון הוי קדושין ודאין כיון דרובא ישראל ולזה נתן טעם משום דאיכא מקצת כותי' ומקצת ישראל קבועים וכו':

סעיף קטן יב

היתה רוב העיר כו'. להאכילו נבילות אע"ג דאמרינן הואיל שנחשב כקבוע הוי כמע"מ היינו דוקא לענין קידושין וגט אבל לענין להאכילו נבילות לא אמרינן הכי דא"כ ימות ברעב דאין אנו מחוייבים לפרנסו להוציא ממון עליו ברוב כותים ודוחק הוא. אבל לפרש"י א"ש דדוקא לענין יוחסין לא מהני רוב ישראל דבעי' ליוחסים תרי רובא אבל בשאר מילי מהני רוב א' לבד מהיכא דהוי הוצאת ממון וא"ת לפרש"י אמאי צריכה גט מספק הא לא נזכר זהבגמ' אלא שהוא מל' הרמב"ם: מ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל. ורבינו חולק על תרוייהו דלענין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל ולענין פקוח אפי' ברוב כותים וב"י הביא ע"ז דברי המ"מ שתירץ לענין פקוח דאדרבי יוחנן סמכינן דאמר ט' כותים וישראל א' ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקמינא כשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ע"כ. אבל מה שק' עליו בענין להחיותו לא כתב כלום ונראה כו' עיין בב"י וגם בדברי המ"מ פט"ו מהא"ב דבריהן בכאן סתומין וחתומין דמ"ש דאדר"י סמכינן כאילו פליגי אהדדי. וק' הלא ביומא פ"ק מקשה הגמרא מרבי יוחנן אדברי שמואל ומשני כאן כשפרשו כולן וכאן כשלא פרשו כולן ולפ"ז ל"פ אהדדי. גם ק' דברי המ"מ אהדדי דכאן לענין פקוח נפש כתב דנמצא א' מהן בעיר דומה לפרשו כולן. ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ודינו ככותי ולענין להצריכו גט כתב לפני זה דהטעם משום דכל קבוע כמע"מ דמי. שוב ראיתי בדברי המ"מ וכ"מ בפ"ב דהל' שבת שהאריכו בזה ע"ש דין כ' ושם העתיק בכ"מ התשובה השיב הרמב"ם בעצמו לחכמי לוני"ל שישאלו אותם הלא דבריו הן נגד סוגית הגמרא והשיב להן דאדר"י סמכינן שפליג עם שמואל וס"ל כשפרשו כולן הולכין אחר הרוב ושהרמ"ה הקשה עליו הלא גם שמואל מודה בהא דפרשו כולהו ועוד מי דמי האי דנמצא בעיר לפירשו כולן ע"ש והשיבוהו שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא וגרס לבסוף תיבת אלא ולהאי שינויא פליגי ר"י ושמואל לפי אותו מסקנא דאפי' בפרשו כולן ונפרד א' מהן הולכין אחר הרוב ור"י פליג עליו בהא ע"ש שהאריך. ונ"ל כוונתן שם דמשוו נמצא אסופי בעיר שרובה כותים לחצר שפרשו כולן. דלא אמרו כל קבוע כמע"מ דמי כ"א בהיותן תחלה יחד בחצר א' דקבועים מקרי. משא"כ כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל בעיר שכל א' בחצר ובית בפ"ע דלא מקרי קבוע וכפרשו כולן דמי. ומשו"ה קאמר שם דכמו שר"י פליג עם שמואל בפרשו כולן כן פליג עמו בנמצא בעיר שרובה כותים ודוק שם היטיב ותמצא שיש חסרון הניכר באותה תשובה שהשיבו להרמ"ה. וגם קצת ט"ס והגהתינו על נכון בס' המיי' וכ"מ שלי. וגם המ"מ הביא שם בקיצור תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל כמ"ש כאן. ושם האריך וכתב שי"מ הסוגיא דגמרא דקאמר כאן כשפרשו כולן כו' בהיפוך דשמואל דאמר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומפקחין אפי' כשפרשו מיירי שפרשו כולן. דכיון דפרשו כולן ויש ודאי ישראל ביניהם מפקחין. כמו שהיה מפקחין באותו חצר קודם שפרשו. וכן פרש"י ותוס' ביומא ע"ש [פ"ה] ושכן פי' הרמב"ן ורשב"א וכתבו שכן דעת הרמב"ם כן בפי' זה. אלא שלא פסק כשמואל. והמ"מ דחה דבריהן. והוכיח מאותה תשובה שהשיב לחכמי לוניל שאינו כן דעת הרמב"ם אלא אדרבה ר"י איירי כשפרשו כולן. וכמ"ש ראשונה ועד"ז פי' ג"כ הרי"ף והרא"ש והטור בסי' שכ"ח סוגיא דגמרא ע"ש. וע"ש במ"מ ותמצא שהביא לשון הרמב"ם בדין זה בע"א ממ"ש לפנינו ברמב"ם בפנים ולפי אותה הגרסא שכתב המ"מ היה נכון בעיני ג"כ לפרשו ע"ד פרש"י ותוס' וכמ"ש הרמב"ן. וגם לומר שלא פליג ר"י ושמואל אהדדי. ומ"ש בתשובה דאדר"י סמכינן ר"ל דאי לאו דברי ר"י היינו אומרים דשמואל ס"ל דמפקחין בכל ענין. אבל השתא דאר"י דבחצר אין מפקחין הוצרכנו לחלק ולומר דבפרשו כולן דוקא אמר שמואל דמפקחין ולא בפרשו מקצתן. והאי אסופי הנמצא פרשו מקצתן מקרי ולכך מותר. אבל סוף התשובה שהעתיק הכ"מ שם מוכח מיניה דס"ל להרמב"ם דפליגי שמואל ור"י והלכה כר"י. וכמ"ש ג"כ המ"מ שם. אלא שיש לתמוה אהמ"מ כיון שצ"ל דהאי נמצא בעיר כפרשו כולם דמי וכמ"ש למה כתב לפני זה בהא דצריך גט כו' כתב שם המ"מ כמה פעמים הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי ודוחק לומר דס"ל דלא מקרי פרשו אלא בדבר הנפרש ונאבד מהן כההוא דנפל עליו הגל דאי לאו שיפקחו אותו הו"ל כאבד מהן. משא"כ באסופי זה שחוזר והולך לאיזה בית שירצה לישראלים או כותים לא מקרי פירש ודוחק. ועל הב"י יש לתמוה שכתב דעמ"ש הרמב"ם דבמע"מ מצווין להחיותו דפליג עליו הטור. ופשטא דגמרא משמע כדברי הטור וסיעתו ושבזה לא כתב המ"מ כלום כו'. תמה אני על ב"י הלא באותו תשובה שהביא המ"מ מבואר בסופה נמי שהרמב"ם פי' מ"ש רב בגמ' ספ"ק דכתובות [טז:] ל"ש אלא להחיותו קאי נמי אמע"מ והכ"מ בעצמו העתיק סוף אותה תשובה שם בהל' שבת שהרי כתב הכי וז"ל וגם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מע"מ שאמרנו שהוא ישראל ואמר רב שזה להחיותו כו'. הרי לפנינו שכתב. בהדיא שרב דקאמר להחיותו אמע"מ נמי קאי. וכמ"ש הב"י נמי כאן. אלא שכתב אליבא דנפשיה. הרי הוא מבואר בהדיא שכן הוא דברי הרמב"ם בעצמו. והמ"מ שהביא תחלת אותה תשובה יכול להיות שרמז ג"כ לסוף התשובה ושבזה נתיישב תמיהת בעל הטור עליו. במה שהשיגו גם בענין להחיותו וק"ל. ובאמת שצריכין ליתן טעם וראיה לרש"י והתוס' דספ"ק דכתובות והנמשכין אחריהן שפירשו להא דרב דאמר ל"ש אלא להחיותו דקאי דוקא ארוב ישראל. דהא מסוגית הגמרא שם ספ"ק דכתובות משמע דאתרוייהו קאי גם אמע"מ. ולע"ד דסוגיא הגמרא דיומא ריש פ"ד הכריחו לזה. דשם אמאי דמשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו כנ"ל מסיק הגמרא ופריך ז"ל ומי אמר הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותים ואם רוב ישראל ישראל מע"מ ישראל ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרש"י לפקח עליו את הגל קאמר שמואל דאם רוב ישראל ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב כותים עכ"ל הרי דהוצרך לפרש דקאי רב דקאמר להחיותו דוקא ארוב ישראל. דאל"כ לא היה מקשה בגמ' כלום דשמואל אהדדי דכמו שרב קאי גם אמע"מ קאי גם שמואל וקאמר לפקח את הגל מותר גם במע"מ וא"ת אכתי קשה דמשמע דוקא מע"מ אבל ברוב כותים לא ואיך אמר שמואל לעיל מיניה דאפי' ברוב כותים מפקחים הא לק"מ דהא כבר אוקמא הגמרא דשמואל לא קאמר אלא כשפרשו כולן. ובהאי משנה לא איירי בפרשו כולן. אלא במצא תינוק מושלך לחוד קאמר ובהא מודה שמואל דהולכין אחר הרוב ומש"ה קאמר דוקא ברוב ישראל או מע"מ מפקחין. א"ו הגמרא ס"ל דרב דקאמר ל"ש אלא להחיותו קאי דוקא ארוב ישראל ולא אמע"מ וא"כ כ"ש ברוב כותים ודו"ק. זהו לפי שיטת רש"י הנ"ל וא"ל שהמקשן דומה האי שיצא בעיר לפרשו כולן וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ומשו"ה מקשי' שפיר אהדדי. דז"א דזיל בתר טעמא דלרמב"ם דוקא שייך למימר דמחשב כפרשו כולן לחומרא ולומר דכמו כשפרשו כולן ואין כאן עוד קביעות. כן אם לא היה מעולם קבועים יחד בחצר אלא דרים בעיר מיחשב כפרשו לענין זה דלית כאן קביעות. אבל לרש"י פשוט דלא מהני פרשו כולן אא"כ היו תחלה יחד קבועים בחצר דמחשבי כמע"מ ואז אמרי' דאף אם פרשו אח"כ כיון דפרשו כולן מחשב כאילו קבועין ועומדין במקום הראשון משא"כ כשמעולם לא היו דרין יחד בחצר א' כ"א בעיר ודאי לא עדיף האי דרים כולם יחד בעיר א' מאילו היו כולם בחצר א' ופרשו קצתם לחצר א' באותו עיר דאין מפקחין. אע"ג דאכתי כולן יחד בעיר א'. אבל הרמב"ם ס"ל דרב ושמואל קאי נמי אמע"מ ואפ"ה פריך הגמרא שפיר וה"ט משום דהרמב"ם וסיעתו פירש ואוקימתא דגמרא הא דפרשו כולהו כו' איפכא וכמ"ש לעיל שאדרבא ר"י מיירי בדפרשו כולהו ומש"ה בחצר אחרת אין מפקחי'. ושמואל מיירי בדפרשו מקצתייהו. ומש"ה קאמ' דאפי' בחצר אחרת מפקחין. ופריך הגמ' שפיר ומי אמר שמואל הכי כו' דהא דהא קאמר שמואל אהאי משנה דמצא בה תינוק דלא פריש אלא מקצת כנ"ל ואפ"ה קאמ' לענין פקוח איירי דאם רוב ישראל או מעמ"מ דינו כישראל ואם רוב כותים דינו ככותי ואין מפקחין עליו. ומשני הגמ' כי איתמר דשמואל ארישא אתמר כו' לפי' הרמב"ם כפי שיטתו שכתבתי משני שפיר. אבל לשיטת רש"י קשה מאי משני ארישא אתמר א"כ ש"מ דשמואל לא איירי אלא בפרשו כולן וכמ"ש. ודוחק לומר שהתרצן השיב שנמצא בעיר מחשבין שפרשו כולן וכמש"ל דא"כ לא הו"ל להתרצן לסתום ולתלות דארישא אתמר אלא לפרש דה"ט נמי משום דעיר מחשב כפרשו כולן כיון דהמקשן ס"ד דפי' מהעיר ומחצר דין א' להם וא"ל דגם להרמב"ם המקשן ס"ל דרב ושמואל קאי דוקא ארוב ישראל הא מע"מ לא אפי' לענין פקוח. והשתא קשה שפיר אמ"ש לעיל דשמואל ס"ל דבפרשו מקצתן מפקחין. דהא ידוע דפרשו כולן או מקצתן אין נ"מ במע"מ דכשם דא"ל דפי' מכותים. כן א"ל דפי' מישראל ודינו כאילו לא פרשו דמי ומאחר דס"ל דמע"מ אין מפקחין קשה לדשמואל דא' דבפרשו מקצתן מרוב כותים מפקחין דהא האי פרשו מקצתן לא עדיף מלא פי'. והו"ל קבוע וכמע"מ דמי ובמע"מ ס"ל דלא מפקחין. ז"א דהא כבר כתבתי דהרמב"ם ס"ל דרב ושמואל גם על מע"מ קאי וס"ל לשמואל במע"מ ג"כ מפקחין. ועל שיטת הרמב"ם יש לתמוה איפכא כיון דכבר הוכרחנו לומר דהרמב"ם ס"ל דבנמצא א' בעיר מיחשב כפרשו כולן כמש"ל א"כ לא הקשה המקשן מידי לדברי שמואל אהדדי מהא דקאמר אהאי משנה דמרירי בענין פקוח הגל ושבאם רוב כותים אין מפקחין וק' לדשמואל הנ"ל דהא מוקים לה בגמ' להא דשמואל דוקא כשפרשו מקצתן משא"כ בנמצא בעיר דכפרשו כולן דמי. והיה נלע"ד לפרש דלהרמב"ם דצ"ל דבגמרא שלו היה גורס תיבת אלא בהתרצן וכמ"ש בכ"מ הנ"ל. הכי הצעת דברי המקשן והתרצן דבזה שוה המקשן והתרצן דפי' דברי גמרא דאמ' ושמואל אמר לפקח עליו את הגג קאי אדברי רב דאמר ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ור"ל דאפי' ברוב ישראל וכ"ש במע"מ לא מקרי ישראל לענין יוחסין. וע"ז א"ל שמואל אתה לא מצאת זה הדקדוק בהאי משנה אלא בסיפא לענין יוחסין למעט זכותו ולגרע כחן ואני אומר דקדוק אחר ליפות כחו וזכותו ל"ש אלא לענין להחיותו אבל לענין לפקח עליו את הגל לא ור"ל דאפי' ברוב כותים מחשב בזה כישראל ומפקחין עליו. וז"ש בגמרא דשמואל ארישא קאי ואדלענין פקוח נפש אינו כן. דקאמר איך נזכר בדברי שמואל לומר תיבת אינו כן. ולפמ"ש א"ש דאדברי רב קאי ואמר אני אומר ל"ש בע"א לשון דברי המשנה. דמחלקים בין רוב כותים או לא אלא להחיותו אבל לענין פקוח לא היינו אינו כן. והשתא א"ש דפריך הגמ' דברי שמואל אהדדי. וע"פ מ"ש לעיל דבנמצא בעיר מיחשב כפרשו כולן. ואפ"ה קאמר שמואל דמפקחין אפי' ברוב כותים ומשני אלא כי אמר שמואל ארישא איתמר ר"ל שמואל לחוד הוא דקאמ' הכי לומר דיוקי דל"ש לענין רישא אבל רב הא פליג עליה ור"י כרב ס"ל דכה"ג דברוב כותים ובנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן אין מפקחין עליו והשתא א"ש הא דכ' הרמב"ם בסוף אותה תשובה שהביא הכ"מ שהשיב לחכמי לוניל ז"ל וגם רב חלק על שמואל דדיוקא זה שדק מעיר שהיה מע"מ כו' שאמר שזה להחיותו ולא ליוחסים. ולא איירי בפקוח נפש כלל כו' שק' מה עלתה על דעת הרמב"ם לכתוב שרב חולק על שמואל וכי מפני שלא הזכיר פקוח נפש מי יאמר דלא ס"ל הכי. וע"ק מאי זה דקאמר דדיוקא שדק כו' מאי דקדוק שייך בזה הול"ל דל"ש דקאמר רב. ולפמ"ש ניחא הכל. גם נתיישב מנ"ל להרמב"ם כיון דע"כ צ"ל לפי שיטתו דהגמרא הדר משינויא קמא דמוקי לה הא כשפרשו כו' א"כ כמו שלשמואל מוכרחין לומר דבכל ענין קאמר דהולכין אחר הרוב אפי' בפרשו. כך נאמר דר"י דבכל ענין קאמר דאין הולכין אחר הרוב אפי' כשפרשו מקצתן לחצר אחרת כפשטא דר"י וכס"ד דהמקשן מעיקרא. (ואין להקשות) הא קי"ל בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ולקח מא' מהם ספיקו אסור הא כבר תי' בזה המ"מ שם בפ"ב דשבת דשאני התם דאירע הספק בקבוע אבל לפמ"ש ניחא. כיון דהמשנה קתני בתינוק הנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן. אם רוב כותים כותים ולא קתני כן בחצר ש"מ דס"ל דוקא בכה"ג דפרשו כולן הוא דמחשב ככותי ולא בפרשו מקצתן ודוק. גם מתיישב הא דכתב הרמב"ם בפשיטות כ"כ ז"ל וה"ה לזה שפי' מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ור"ל זה שפי' מעיר מיחשב כפרשו כולן וכמ"ש וקשה דלא ה"ל לכתוב כן בפשיטות אלא הל"ל בטעם וראיה אבל לפמ"ש דזה היה פשוט בדברי המקשה והתרצן בסוגית הגמ' לא הוצרך להביא שום טענות וק"ל ואפשר לומר דגם לרש"י השיב לו כן דשמואל ארישא קאי וס"ל דאפי' ברוב כותים מפקחין אע"ג דלא היה קביעות מעולם וכמש"ל אבל ר"י פליג עליו. והשתא א"ש דל"צ להגיה הספרים דברוב גמרות כ' לעיל אהא דפריך אדברי שמואל ה"ד אי נימא כו' עד ל"צ דפריש חד מינייהו לחצר אחרת. דכ' המ"מ לפרש"י ל"ג חד וגם ל"ג דפריש ביו"ד אלא ה"ג ל"צ דפרוש לחצר בוי"ו. וה"ט דלרש"י מוקי הגמרא לדשמואל דמיירי בפרוש כולהו ולפמ"ש דלפי האמת התרצן הדר ביה ומוקי לדשמואל בכל ענין אף שהתרצן ביני ביני עלתה על דעתו לפ' דמיירי דוקא בדפרוש כולהו מ"מ הגמרא כ"כ תחלה כפי המסקנא מאחד גם מתחלה לא עלתה על דעתו לסלק ודוק:

סעיף קטן יג

אפי' במחצה עכו"ם במקצת ספרי ב"י נדפס ז"ל משמע דברוב כותי' נמי דינא הכי. וק' מנ"ל הא דנראה דה"פ דברי רבינו: דוקא במחצן אבל ברובן לא ואפי' דקא קאי ארוב ישראל אבל ברוב כותים לא, וכן השיגו ג"כ רמ"א ז"ל בד"מ, ובאמת נ"ל שמש"ה השמיטוהו בדפוס שנית שאין נמצא כן ברוב ספרים:

סעיף קטן יד

מ"כ שהשיב רבינו שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהן מקודשין להם בכסף או בביאה ומגרשין אותן שלא כדת ומשנין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאת לאחרים בחיי בעליהן ונמצאו בנים ממזרים מא"א עכ"ל. והביאו ב"י ומ"ו וגם רמ"א בש"ע וכתב עוד ואין מקבלין אותם אם רוצין לחזור אבל האנוסים אם חוזרין לבית ישראל נ"ל שמותר להתחתן בהם כשאר כותים (דאין נוהגים ביניהם לא קדושין ולא גיטין. כ"פ):

סימן ה

סעיף קטן א

ואינו נראה דהא דשרי בנתינים כו'. לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מה"ת עלה על דעתו שא"א להתיר פצוע דכא בנתינה אלא מדרשא דהאי קרא וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהרמב"ם סובר שהנתינים אינם אסורים אלא מדרבנן וא"כ אין נתינים מותרים מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליהם עכ"ל ב"י וז"ל מ"ו רש"ל וראב"ד נמי השיגו להרמב"ם וז"ל חדא דמתניתין קתני ואין אסורין אלא לבא בקהל ה' וממזרת לאו קהל ה' הוא כו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי דלדעת הרמב"ם שסובר שישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עלי' דמדאורייתא מותרים דגרים נינהו כל"ק דרבא א"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מה"ת ולא אמרי' מאחר שאסור לבא בקהל לאסור נמי בנתינה דגיורת הוא היינו מדרשת הפסוק לא יבא בקהל כו' כי כן דרשו במשנה להדיא דפצוע דכא מותר בגיורת מכח זה הפסוק ונתינה נמי גיורת הוא לדעתו ז"ל. ומאחר דמפקי' ממשמעות הפסוק דכל דלאו קהל הוא מותר בה הפצוע דכא מה"ט נמי מותר בממזרת דלא מקרי קהל. וכעין השגת הראב"ד ז"ל דלעיל. ומ"ש הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקי' גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא א"כ אין חילוק (די"ל דנקט נתינה משום דקאי אדברי הרמב"ם דכתב בנתינה מותר ובממזרת כתב אסור. ועוד משום) דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת. ואפילו מדרבנן לא גזרו עליה. וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמדאורייתא מותר בנתינה מכח דרשת הפסוק א"כ אין חילוק בין נתינה לממזרת. וכשם שגבי נתינה לא גזרו ביה רבנן לדעת הרמב"ם וכל"ק דרבא. א"כ ממזר נמי ל"ש. אבל לא תטעה כלל שכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה כו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעותא ומכח מעלת קדושת ישראל. ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר הנתינה על פ"ד מחמת קדושתן וגריעת הנתינה שכבר נתבאר שלדעת הרמב"ם היא מכח דלא גזרו עליה וכל"ק דרבא ולא מכח דרשת דלא יבא כו'. ולא היה צריך לכתוב הטור זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה שלא אסרה עליה מכח גריעותא דפצוע דכא ומעלת הנתינה שהיא גיורת. ומותרת לישראל מן התורה לדעת הרמב"ם. והב"י הבין דברי הטור שכוונתו על שריותא דפצוע דכא שמותר בנתינה אע"פ שהוא ישראל והיא גרוע שאסורה לישראל. ולכן הק' דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה ובודאי לא ירד לעומקו כלל עכ"ל רש"ל:

סעיף קטן ב

בראש הגיד יש בשר כו'. מקור דינים הללו הוא מהמשנה דר"פ הערל ומהגמרא שם [עה:] וגם פי' של העטרה שכתב רבינו הוא ע"פ פרש"י ותוס' שלשם ומפני שיש בו מהקושי' מכמה קושיות שיש לעורר בדינים הנ"ל גם בפי' העטרה שכתב לא ביאר דבריו כל הצורך וקצת נראה דבריו כסותרין זא"ז לכן נקדים ונציע לפנינו סוגית הגמ' ונכתוב מה שיש להתעורר בה וכאשר יבואר הגמרא יובן ג"כ דברי רבינו. בפרט כי מצאתי שכתב ב"י בי"ד סי' רס"ד בד"ה יש ציצין המעכבים כו' ז"ל והנה בהיות ספרד על תלה נסתפקו להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו בשר והגיד כי נמצא המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן וראיתי קונטרס מחכם אחד שכתב אז ע"ז והכריע דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו עכ"ל. לכן אמרתי לחוות דעתי גם אני ע"פ דקדוק סוגית הגמרא ומה' מענה לשון בר"פ הערל (יבמות ע.) במשנה שנינו כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מהעטרה אפי' כחוט השערה כשר עכ"ל ופרש"י ואם נשתייר מהעטרה שנכרת מהעטרה ואילך כשר דהתם בשרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף. עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה עכ"ל רש"י בדפוס הגמרא שבידינו וברש"י הנדפס סביב הרי"ף נדפס שם בלשון אחר ז"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ממנו ושופע ויורד עד סופה עכ"ל וכן הגיה חכמת שלמה לשון רש"י בגמרא ע"ש. ובגמרא שם [עה:] גרסינן ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חייא ב"א לאכשורי א"ל ר' אסי הכי אמר ריב"ל עטרה כ"ש מעכבת. ופרש"י ניקב למטה מהעטרה בסוף הגיד והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף: לאכשורי הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה דכל למטה מעטרה בשרא בעלמא הוא כדקתני מתני' אם נשתייר מלא חוט כשר. עטרה שורה גבוה המקפת סביבות הגיד. כל שהוא כיון שהנקב עובר דרך ע"פ כל העטרה אפי' ניקב כ"ש מעכבת תולדתו ופסול עכ"ל רש"י והתוס' פרשו ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע"א וע"ד שכתב רבינו הטור ע"ש. וגרסי' תו שם אפסקא דמשנה דקתני ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה כשר. יתיב רבינא וקמיבעיא ליה מלא חוט שאמרו ע"פ כולו או ע"פ רובו א"ל רבא תוספאה לרבינא מלא חוט ע"פ רובו וכלפי רישא ופרש"י כלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא השערה ע"פ רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול עכ"ל. תו גרסי' שם א"ר הונא כקולמס כשרה כמרזב פסולה האי שליט בה אוירא והאי לא שליט בה אוירא. פי' כקולמס וכמרזב כבר כתב רבינו. האי שליט בה אוירא פרש"י כמרזב הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל. וקאמר שם רבא וכוותיה דר"ה מסתברא כו' עד רבינא א' משמיה דר"פ הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה ומסיק שם דלמעלה מעטרה איירי דאי למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי. והנה הרמב"ם פ' הלכה כרבינא משמיה דר"פ והכשיר נמי בנחתך כמרזב. ורש"י והרא"ש פסקו לחומרא כר"ה ורבא ועוד מייתי הגמרא עובדא ממר בר רב אשי דמשמע מינה דס"ל כר"ה וכמ"ש הרא"ש. תו גרסי' שם [ריש עו.] א"ר יהודה א"ש ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול (פי' אילו ראה קרי יצא דרך הנקב ונקרע מה שנסתם. כ"פ) ואם לאו כשר. הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה. ופרש"י ניקב נקב קטן ונסתם בכ"ש ואין ניכר רואין אם גדול כ"כ שאם האיש הזה נקרי ואז נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול. בעטרה עצמה ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמא דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו עכ"ל רש"י והנה כפי משמעות ל' המשנה וגמרא משמע לכאורה דמ"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה דר"ל שנחתך גובה הבשר שע"פ מילה מלמעלה ונחתך ג"כ שורת בשר המקפת סביב הגיד בשיפוע מלמעלה למטה ולא נשאר מאותו שורת בשר כ"א כחוט השערה ע"פ רובא לצד שכנגד הגוף וככלות הרוב ממנה אע"פ שנחתך משם ולמטה כולו כשר כמסקנת הגמרא דמסיק דברובה וכלפי רישא סגי. וכן שמעתי מכמה חכמים ורבנים שמפרשים כן ולע"ד ז"א מכמה הוכחות וראיות חדא דא"כ זהו כקולמס הנזכר בגמרא שפליגי בה ר"ה ורב חסדא וקשיא לר"ח שפסל בקולמס האיך פ' נגד סתם משנה שמכשיר בנשתייר מעטרה כחוט השערה ולפי פי' הנ"ל כבר כתבתי דר"ל שנחתך מלמעלה בתוך שורת הבשר המקיפו והולך החתך בשיפוע כפי שיפוע הילוך אותו שורת בשר המקפת הגיד מלמעלה דהיינו לצד הגוף למטה לצד הסמוך לקרקע ולא נשאר מאותו שורת בשר המקיף אלא כחוט השערה כשר והיינו כקולמוס. וגם ר"ה ורבא מאי אתא לאשמעינן בה כשר כקולמס הלא מתני' היא. השנית דכיון דמסיק הגמרא דהא דמכשירין כקולמס וכמרזב מיירי אפילו בלמעלה מעטרה וקשה האיך מכשירים למעלה מעטרה הא כבר נתבאר הסכמת הגמ' דעטרה כ"ש מעכבת ובחיתוך כקולמס וכמרזב היא שמחתך מלמעלה לצד מטה וא"כ כחתך ג"כ העטרה שלצד מעלה ואפי' לפי מאי דמסיק הגמרא דברובא סגי מ"מ מסיק וקאמר ג"כ שאותו הרוב צריך להיות שלם נגד ראשו דהיינו לצד הגוף. השלישית לפ"מ דמסיק הגמרא דברוב סגי ור"ל דבמיעוט הנשאר אפי' לא נשתייר אפי' כחוט השערה אלא נחתך כולו כשר וקשה דזה ג"כ כבר אמרם לפני זה דעטרה כ"ש מעכבת. ואין ליישב ולומר דמ"ש עטרה כ"ש מעכבת לא קאי אכל העטרה אלא ארוב העטרה שכלפי רישא דאאותו רוב העטרה הקפידו להיות שלם ומיעוט הנשאר נחשב כבשר בעלמא ואין שם עטרה עליו דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש בפרט שרש"י ותוס' כתבו שהעטרה מקפת כל הגיד בשיפוע ולפי הנ"ל אין בתחתיתו שם עטרה עליו. גם ל' הגמרא דקמיבעיא לה ע"פ כולו או רובו לא הול"ל ל' ע"פ כיון דמיירי שנחתך כל גוף עיקר העטרה סביב ולא נשאר ממנה אלא כחוט השערה אלא הול"ל מלא חוט שאמרו דרך כולו או רובו. הרביעית מ"ש רש"י וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן עטרה ע"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי הקרקע פסול. ולפי פי' הנ"ל דע"פ כולו ר"ל בהיקף שיפוע מלמעלה למטה וא"כ אם נחתך כלפי גוף תו א"א להקיף כל הגיד ולמה כתב שנשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ כל הגיד וא"ת שרש"י שם במ"ש היקף כל הגיד אינו ר"ל היקף שיפוע העטרה אלא ר"ל היקף ישר שמסבב לצד קרקע ששם נשאר שלם כמין טבעת קשה מאן דכר שמיה של אותו היקף אי אתא רש"י לאשמעי' בזה דמהיכי תיתי להתיר טפי משום אותו היקף דלא איירי ביה כלל. עוד יש לדקדק מל' הגמרא והמפרשים ותוס' ואזכרהו אחר שאחווה את דעתי הקלושה מה שנ"ל בפי' חוט המקיף ע"פ כולו או ע"פ רובו. ואומר שמ"ש חכמי משנה והגמרא מחוט המקיף ר"ל חוט מקיף מסוף עטרה של צד הקרקע ששם נשתייר חוט מקיף הגיד בהיקף ישר כמין טבעת כי ידוע ע"פ המשמוש וגם ע"פ פרש"י והתוס' שהעטרה זו למעלה בגב הגיד מארכת לצד הגוף וניכר שם גובה בשר ע"פ המילה ואותו גובה משפע ג"כ לצד תחתית הגיד ובסמוך לסוף הגיד באין שני קצות הבשר מאותו גבוה זא"ז וניכר שם גובה הבשר ומשם ולמעלה לצד הגוף לא ניכר בתחתית הגיד שום גובה נמצא שבתחתית הגיד אין שם עטרה עליו אלא אותו קצת גובה בשר במקום הקצוות שנסמכים יחד. ומשם ולמטה בשר בעלמא ושם הן למעלה הן למטה אין שם עטרה עליו. וע"פ זה יתיישב הכל דמ"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה כשר ר"ל מסוף כלפי הקרקע ואדלעיל מיניה קאי דקאמר נכרת הגיד פסול ואותו כריתה פשיטא דר"ל שנכרת בחיתוך ישר וע"ז קאמר דאם נכרת הגיד סמוך לראש הגיד בחיתוך ישר רק שנשתייר מסוף העטרה מלא חוט כשר. ונקוט האי כללא בידך דעטרה כ"ש מעכבת הן לצד מעלה הן לצד מטה אלא שלא בעינן שישתייר כל העטרה אלא אם נשתייר ממנו כחוט סביב סגי ומש"ה בעי' שישתייר ג"כ מן העטרה הניכרת סמוך לקרקע במקום שנסמכים הקצוות יחד וכמ"ש ולא בעי' שישתייר אותו גובה כולו אלא אף אם נחתך ממנו ולא נשתייר ממנו אלא כחוט השערה סגי בהכי. ובגמרא איבעיא לה אאותו חוט שבעינן שישתייר לצד הקרקע אי בעינן שישתייר בהיקף ישר ע"פ כולו כמו טבעת המקיף או ע"פ רובו. והשיבו לו דברובו סגי וכלפי רישא ור"ל אותו היקף גובה בשר הניכר בסוף הגיד הוא רחב דרך משל כמו ג' חוטין ובעי' שישתייר שלם אותו חוט שכלפי הראש ר"ל לצד הגוף. והשתא א"ש מ"ש רש"י הא אם נחתך אותו חוט שסמוך לגוף אפילו נשתיירו החוטין שלמטה ממנו לצד הקרקע מאותו גובה בשר של ימין וגם מקיפין כל הגיד אפ"ה פסול. ומ"ש רש"י ונשתייר מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד משום דס"ל דכל גובה בשר נקרא העטרה וכמ"ש וכמו שאוכיח עוד מלשונו וגם על מ"ש הטור. ולפמ"ש שהמשנה שסתם וקאמר אם נשתייר מהעטרה כו' ר"ל מסוף העטרה א"ש נמי מ"ש שם בגמ' אחיתוך כקולמס וכמרזב דכשר דמיירי אפי' בלמעלה מהעטרה דר"ל למעלה מסוף העטרה של תחתית הגיד דאיירו מיניה המשנה ומ"מ החיתוך כקולמס בגב הגיד מיירי ושם לא חתכו למעלה מעטרה רק התחילו לחתך כקולמס או כמרזב ע"ג הגיד למטה מעט מהתחלת גובה הבשר העטרה שלמעלה ובה ניחא שם חוט השערה סגי כמו שסגי למטה וכמ"ש וחתכו משם והלאה עד למטה. תדע שפי' הגמרא כן הוא דאל"כ קשה מאי קאמר שם בגמרא ז"ל הכי אמר מר זוטרא בין כקולמס בין כמרזב כשר מיהו מיבעיא למטה מעטרה או למעלה פשיטא דלמעלה מעטרה דאס"ד למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי ופרש"י אפי' נכרת כל הגיד נמי דהתנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אע"פ שמחתך כל שמעטרה ולמטה עכ"ל. והנה אי מ"ש שם למטה ולמעלה קאי אעטרה שבעליונו של גיד מאי מוכיח דלמעלה מעטרה דאי למטה ממנו אפי' נחתך כולו נמי הא ידוע דז"א דאם למטה מעליונו של עטרה חתך ישר פסול דהא אפי' בניקב שם דזהו מ"ש בגמרא שלפני זה ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה הימנו. וכמ"ש שם התוס' והטור אלא פשיטא דלמעלה מעליונו של עטרה לא קמיבעיא ליה דהא קאמר לפני זה העטרה כ"ש מעכבת. ולא קמיבעיא ליה בהאי נחתך כקולמס וכמרזב אלא אי ר"ל למטה מעטרה של תחתונו של גיד במקום שאין שם אלא בשר או למעלה ממנו ולעולם התחלת החיתוך דוקא תחת כלות העטרה של צד עליונו של גיד לצד הגוף. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב בדין נחתך כקולמס וכמרזב שאמרו בגמרא דמיירי למעלה מעטר הכתב הוא בפירושו למטה מעטרה וכמ"ש א"ש דהגמרא דקאמר למעלה מעטרה ר"ל קאי אצד תחתית הגיד והוא למטה מהתחלת עטרה של צד גב הגיד ולענין דינא נקראת למטה מעטרה כיון דמ"מ נשאר כחוט השערה בגב הגיד לצד הגוף וק"ל. וגם ראיה לפירושו מהירושלמי דגרסינן שם [ט:] אלשון המשנה. דקתני וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפי' כחוט כשר. ז"ל ר' יוסי בשם ר' חנינא בעטרה העליונה ר' חייא בשם ר' חנינא בעטרה התחתונה ר' יושע בן לוי אמר בעטרה התחתונה תמן אמרי העשוי כמרזב כשר ר' חיילא בשם ר"י כקולמס כשר כקולמס הפוך ה"ז פסול עכ"ל הרי לפנינו דרבי חייא וריב"ל פירשו המשנה דנשתייר מהעטרה כחוט כשר ר"ל דבעינן שישתייר מהעטרה התחתונה ר"ל ממקום כלות העטרה בתחתית של גיד ור' יוסי דפי' בעטרה העליונה סבר לה כר' חייא ב"א דגמרא דילן הנ"ל דעלתה על דעתו בניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה וה"ט נמי דס"ל כיון שנשתייר בעליונו של עטרה כחוט סגי וא"ל רב אסי הכי אמר ריב"ל דפי' דבעי' נשתייר כחוט מעטרה התחתונה וגם מסיק בירושלמי בשם ר' יוחנן דכקולמס הפוך פסול נראה דר"ל דאם נחתך לצד תחתית הגיד בשיפוע כקולמס פסול וה"ט שאז נכרת שם תחתית העטרה משא"כ כשנחתך בעליונו של גיד כקולמס ומתחיל שם אחר שהניח כחוט מהעטרה וכורת שם בשפוע כלפי מטה אזי נשאר כחוט מכל העטרה סביב וכמ"ש דעטרה כ"ש מעכבת. ודוק כי זה נ"ל ברור אלא שצריכי עוד לבאר ולומר הא דאיבעיא לרבינו מלא חוט שאמרו ע"פ כולו או ע"פ רובו לא קמיבעיא ליה אלא בהכרת ראש פני הגיד כולו דבזה מצריך המשנה השתיירות חוט סביב הגיד בראשו כמו טבעת על פני כולו או לפחות ע"פ רובו לכל חד כדאי' ליה לפי גרסתם אבל אם לא נכרת כל ראש הגויה אלא נחתך כקולמס וידוע דחיתוך כקולמס אף שמחתכין בשיפוע מ"מ נשאר גם בראשו דבר מה ומכ"ש אם נחתך כמרזב דנשאר ג' צדדין אלא שבעליונו נחתך ונתגלה בהא לא בעינן שישתייר במקום כלות העטרה לצד מטה סביב בעיגול חוט מקיף ע"פ כולו או ע"פ רובו דהא פשוט דבחיתוך כקולמס למעלה מעטרה לצד מטה א"א להשתייר ע"פ כולו כחוט בעיגול סביב כמו טבעת וגם רובו קשה להמצא הואיל ונחתך בשפוע א"ו פשיטא להגמרא דלא מצריך המשנה השתיירות החוט סביב אלא בנחתך בשר ראש הגויה כולו אבל כשלא נחתך כולו קמ"ל בני אמוראי דאף דנחתך כקולמס וכמרזב כשר הואיל ועכ"פ נשאר כחוט מהעטרה ע"פ מהלכת בשיפוע סביב וכמ"ש. אבל אם לא נשאר כחוט ע"פ ההליכה של עטרה לא מיבעיא בנחתך שם כולו דפסול אלא אפילו ניקב שם פסול וכמ"ש שם ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה ממנו וכמו שפירשו התוס' והטור הנ"ל. ועוד נלע"ד להוכיח דאפילו לא ניקב נקב מפולש אלא ניקב מצד א' למעלה מהעטרה הן בגב הגיד הן בתחתיתו ג"כ פסול כיון שניקב למעלה מהעטרה או בחוט של העטרה עצמה הסמוך לגוף שבו תלוי עכוב העטרה וכן מוכח מהגמרא ומל' המרדכי והטור וכמ"ש בסמוך. ומ"ש התוס' בד"ה ניקב למטה מן העטרה שכנגדה למעלה שפסול בשם ר"י דמיירי דוקא בנקב מפולש דאל"כ קשה הא מכשרינן בסמוך בנחתך כקולמס וכמרזב ק"ו ניקב עכ"ל. ע"כ לא בכל ענין מצרכי נקב מפולש דא"כ קשה הא מסקינן בגמרא בסמוך דאם ניקב העטרה עצמה עד שאם נקרי ונקרע הנקב ונתרחב עד שהזרע יוצא פסול ושם ודאי אפילו אינו נקב מפולש ואפ"ה פסול וא"ל דשאני התם שהזרע יוצא וכאן איירי דאין הזרע יוצא דהא הראיה דמייתי התוס' מק"ו דנחתך כקולמס וכמרזב משמע דאף דהזרע יוצא אפ"ה מכשרינן כשאין הנקב מפולש. דא"ת בנחתך כקולמס וכמרזב אין נקרא שם זרע יוצא ויורה כחץ קשה מנ"ל להוכיח דאיירי בנקב מפולש דלמא איירי באינו מפולש והזרע יוצא דרך הנקב. ועוד דמסתם נקב הזרע יוצא ולא הוצרכו בסמוך הגמ' לפרשו אלא לאשמעינן דאע"פ שחזר ונסתם הנקב אפ"ה אם אינו נסתם כ"כ שבאם יראה קרי יחזור ויקרע וינקב פסול. וגם א"ל דשאני התם דמיירי דנקבה העטרה עצמה שהוא גרוע טפי מניקב למעלה מעטרה דז"א דבכל שמעתין משמע דאם בעטרה פסול כ"ש למעלה ממני. ואף שרש"י כתב שלמעלה מעטרה אין הזרע מתאסף היינו שבא לומר שגם היכי דנסתם הנקב אפי' בכ"ש שוב אין הזרע יוצא דהרי לא יקרע מכח אסיפת הזרע אבל כשיש שום נקב בעין הכל מודין דשוין הן עטרה עצמה ולמעלה ממנו. ועוד דא"כ מאי מקשה רש"י למה מוקי לה למעלה מעטרה הו"ל לתרץ דלמעלה מהעטרה בעי נקב מפולש ואם רש"י לא ס"ל האי שכתבו התוס' דבעי' נקב מפולש ולא עלתה על דעתיה מ"מ ק' אתוס' שהן היה להן לכתוב כן אקושיא דרש"י ולשנות בע"א כמ"ש כיון שיש ב' נפקותא לענין דינא. לכן נלע"ד דמ"ש התוס' דבעי' נקב מפולש לא כ"כ אלא אלשון הגמרא דבעי' לה ניקב למטה מעטרה שכנגדה למעלה מעטרה שא"א לפרשו דמיירי שניקב למטה מעטרה לחוד שזה ודאי אינו. אבל אם ניקב מצד השני בתחתית הגיד למעלה מהעטרה לחוד כ"ש דמודים התוס' דא"צ נקב מפולש והוא גרע מניקב עטרה עצמה וחזר ונסתם דבסמוך וכמ"ש וזהו שדייקו התוס' בלשונם וכתבו ז"ל דא"ל אפי' לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפי' למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד א' למעלה מהעטרה כר הרי שלא באו למעט אלא שלא נפסל מכח הנקב שבצד המעלה לחוד שהוא למטה מהעטרה. וע"ז ג"כ יתיישב ראייתם דוקא שהביאו מחיתוך קולמס ומרזב שנחתכים בגב הגיד ולמטה מעטרה וכמ"ש ודו"ק. ועוד ראיה שהרי במרדכי כתב בשם ר"י לפסול אם ניקב למעלה מעטרה בצ"א אפי' אינו מפולש וא"כ תקשה דברי ר"י אהדדי ואף שכתב המרדכי לבסוף שאפילו לא ניקב אלא בצ"א ולמטה מעטרה אם ניקב עד החלל פסול ע"ש וזהו דלא כמ"ש התוס' י"ל דזה לא כתב שם בשם ר"י אלא מסברא דנפשיה כ"כ. וגם המרדכי אינו מחליט דבריו לפסוק כן אלא כתב שם לבסוף ז"ל ואפילו אין הנקב אלא עד חלל הגיד ואינו עובר עד אחורי הגיד שאין כאן נקב למעלה מעטרה כלל אלא שכנגדו למעלה מהעטרה באחורי הגיד נוכל לפרש האבעיא עכ"ל הרי שלא כתב אלא נוכל לפרש ולא פי' כן בהחלט. וכן מוכח תחלת לשונו בקושייתו על פרש"י שכתב ז"ל ועוד כיון דניקב בגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דהא לא בעי' שיהא הנקב מעבר לעבר אלא אף ע"פ שלא ניקב אלא מצ"א ולמעלה מהעטרה עד חלל הגיד בגובתא דשכבת זרע נראה שהוא פסול כו' הרי לפנינו דלא כתב בפשיטות לפסול אלא דוקא בשניקב ע"פ הגיד למעלה מעטרה דאז מכ"ש שהוא למעלה מעטרה כנגדו בתחתית הגיד דכיון שהוא למעלה מכל העטרות מב' צדדים פשוט ליה דפסול אפי' אינו ניקב מעבר אל עבר משא"כ כשניקב למעלה ע"פ הגיד למטה מהעטרה רק שכנגדו בתחתית הגיד הוא למעלה מעטרה בזה אינו מחליט דבריו לפסול כשאינו ניקב נקב מפולש אלא כתב נוכל לפרש כן. ואדרבא ממ"ש לפני זה וז"ל תמצא כשניקבה העטרה מצ"א למעלה מעטרה ומצ"א למטה מעטרה אף שאותו מקום כנגד הנקב (ר"ל שאינו באלכסון כפרש"י אלא מפולש מעבר לעבר שכנגדו) מיבעיא ליה אי אמרינן דלא מפסל כו' הרי לפנינו דס"ל בפשיטות דהאי בעי' מיירי בניקב מעא"ע וק"ל. ועיין במרדכי דיש מגיהים ספרי המרדכי כאן וא"צ להגיה כ"א כאשר העתקתי בסמוך ודו"ק. וע"פ מה שהקדמתי יבואר כוונת רבינו באר היטב. דמ"ש ואותו הבשר אינו דינו כשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר ר"ל אותו בשר שהוא בראש הגויה שאין שם עטרה עליו כלל אפי' אם נחתך כולו כשר אם נשאר בעגול ישר כמו טבעת מן העטרה של תחתית הגיד ששם מקום כלות העטרה. ולצד הגוף דקאמר ר"ל לאפוקי אם נחתך אותו חוט מתחתית העטרה הסמוך לגוף אף שנשארים חוטים אחרים מאותו גובה מוקפים ע"פ כולה ולא מהני והיינו כדפרישית על מ"ש בגמ' וכלפי רישא. ומסיק וכתב לפיכך אם ניקב שם פשיטא דכשר כיון שאפי' אם נחתך שם כולו כשר. אבל אם ניקב בעטרה עצמה ר"ל באותו חוט הסמוך לגוף שעליו אמרו עטרה כ"ש מעכבת אם הנקב גדול ששכבת זרע יוצא מהם כשרואה קרי פסול. הרי לפנינו דלא מצריך להיות הנקב מפולש אלא כיון שניקב בעטרה עצמה אפי' מצ"א פסול וכמ"ש המרדכי וכל' הגמרא הנ"ל דאמר שמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר דמוקי לה הגמרא בניקב העטרה עצמה ואף שהגמרא כתב רבותא דאפי' נסתם פסול כל שאינו נקרי ונקרע רבינו קיצר בלשונו ומ"מ רמזה במ"ש אח"כ מיד ז"ל נסתם הנקב חוזר להכשירו דר"ל נסתם בסתימה מעלייתא דאינו חוזר ויוצא אף אם נקרי. ומ"ש אא"כ ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד כו' נראה דג"כ דוקא קאמר כשהנקב מתחיל בעליונו של גיד ושם הוא למטה מהעטרה מ"ה בעינן שיהיה נקב ג"כ מפולש נקוב לצד תחתיתו משא"כ כשהנקב מתחיל צד תחתית גיד למעלה מהעטרה דאז אף שלא ניקב צד עליונו של גיד ודאי פסול דצד עליונו אינה מעלה ומורדת כיון ששם הוא למטה מהעטרה. ומ"ש נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשפוע כקולמס כשר ר"ל למעלה מצד תחתית העטרה אבל הוא למטה מצד עליונו של עטרה וקאי אמ"ש לפני זה בנקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה הימנו וע"פ פי' הטור והתוס' הנ"ל. כן נ"ל כוונת פי' הטור. ואף שלשון הטור משמע דמחלק בין נקב גדול עד שהזרע יוצא אז בנקב אחד אף שאינו מפולש סגי משא"כ כשאין הנקב גדול כ"כ אז בעי' שיהיה מפולש. מכל מקום הלא הוכחתי מל' התוספות דלא ס"ל האי חילוקא וידוע שכל דברי רבינו על פי סברת הרא"ש והתוספות הם בנויין ועוד בלשון הגמרא עטרה כ"ש מעכבת משמע בכל ענין. והגמרא שקאמר כל שאילו נקרי ונקרע לא תליא בגדלות הנקב אלא קמשמע לן דאף על גב דנסתם מכל מקום כל שאילו יחזור ויקרע כשיראה קרי לא מחשב סתימה ופסול ודו"ק. ומ"ש רבינו בריש דבריו ז"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרע עטרה. משמעות ל' רבינו שכל הבשר המקיף לגיד נקרא עטרה ולא שורה הגבוה שבקצה אותו הבשר לחוד. וכן נ"ל לדקדק מל' רש"י הנ"ל מכמה אנפי. חדא ממ"ש לעיל שכ' בד"ה וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פ היקף כל הגיד. השנית ממ"ש בפי' המשנה ז"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה דמדכתב במקום המילה בגובה. ר"ל הבשר המונח על מקום המילה ומש"ה א"ש טפי נוסח שאי' ברש"י דאלפסי שצ"ל שורש בשר ור"ל כל אותו הבשר נקרא שורש והוא שרשו של סוף הבשר היוצא בסוף הגיד ואין שם גיד כלל ושורשו של אותו בשר כשורש המונח ע"ג הגיד שבמקום המילה ומ"ה הגיה כן בח"ש כנ"ל ויתיישב ל' רש"י הנ"ל שפיר מ"ש במקום המילה בגובה ושופע ויורד ר"ל שאותו בשר מתחיל בגובה המילה והולך ומושך את עצמו בשפוע שהרי אותו הבשר בגובה אינו אלא ע"ג הגיד לחוד ומשם והלאה משפע ויורד ג"כ לצד תחתית הגיד. וברש"י שבאלפס כתוב בגובה ממנו וא"ש טפי. השלישית דהרי רבינו כתב אניקב למטה מעטרה דמסיק בגמרא עטרה כ"ש מעכבת ז"ל כיון שהנקב עובר דרך ע"פ כל העטרה כו' ולשון עובר דרך ע"פ כל העטרה מוכח דס"ל דכל משך גובה הבשר נקרא עטרה ומה"נ פי' תחלה ניקב למטה מעטרה שבסוף הגיד כלפי קרקע. משום דמשמע ליה דכל שלמעלה ממנו אין שייך לומר עליה סתם למטה מהעטרה וק"ל. ונראה אף שהתוס' פירשו ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע"א יכול להיות שמודים לרש"י שכל גובה הבשר נקרא עטרה אלא שס"ל אף שנקרא עטרה כיון דלא בעי' שישתייר מהעטרה אלא כחוט כל שלמטה מאותו חוט שם מטה מעטרה עליו לענין דינא ומ"ה קאמר הגמ' ניקב למטה מעטרה ר"ל לענין דינא (וע"ל מ"ש אמ"ו ז"ל בשם נ"י שפי' על מ"ש בגמרא בדין נחתך כקולמס דמיירי למעלה מעטרה כתב הוא בפירושו למטה מעטרה דלענין דינא נקרא למטה מעטרה ע"ש כ"פ) וכן מוכח לשון רבינו שהרי פי' נמי ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה כפי' התוס' ואפ"ה כתב ז"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרא עטרה כו' משמע ומוכח מל' שם שאותו בשר שע"ג גיד נקרא עטרה. ומ"ש ואותו בשר כו' לא קאי אבשר שע"ג הגיד אלא על מה שנקרא בשר והוא הבשר שהתחיל בו שיש בשר בראש הגיד ואותו בשר אין שם עטרה עליו כלל שעטרה נקרא ע"ש שמעטר ומקיף הגיד כמו עטרה ולאפוקי אותו הבשר שהוא קודם התחלת הגיד ודו"ק. ועיין בדברי ר' ירוחם נכ"ג ח"ד ד' קצ"ט ריש ע"ז שהאריך ויתיישב דבריו ג"כ עפמ"ש וא"ש הכל (ובביאור ד' ר' ירוחם האריך אמ"ו עוד וקצרתי מלהעתיק לתוך הספר. כ"פ):

תוכן העניינים

דרישה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה