דרושי הצלח· רבי יחזקאל לנדא
דרוש מא - ליו"ט אחרון של פסח
ליום אחרון של הפסח
ויוציאם בכסף וזהב, ואין בשבטיו כושל, תרגם המתרגם ולא איחדני למתקטלא עם מצראי [עיין פרשת דרכים דף מ"ו ע"א], ול"נ משום דשר של מצרים טען, הללו עובדי ע"ז והללו כו', ולכאורה אין מקום לטענתו, שהרי כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה', א"כ עשו תשובה:
אך בסנהדרין דף צ' ע"ב כתנאי וכו', ור"י ור"ע האי עונה בה מאי עבדי לי', כדתניא יכול אפי' עשה תשובה, ת"ל עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה, ולפ"ז אי לאו דמיותר עונה בה, הוי אמינא דלעון ע"ג לא מהני תשובה, וא"כ אם נימא מגדף לאו היינו ע"ג, והכרת תכרת דברה תורה כלשון ב"א, דהיינו במגדף כסברת ר"ע, ובהכרת תכרת כסברת רבי ישמעאל, א"כ דרשינן הכרת תכרת בעוה"ז, ועונה בה לעוה"ב, וכדדריש ר"א בר' יוסי לזייף ספרי הכותים ע"ש, וא"כ אין לנו נקרא מיותר להורות תשוב', ונוכל לטעות דלא מהני בע"ג תשובה, וזה הי' טעות של שר של מצרים, ובקדושין דף י"ז ע"ב ת"ר, אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין וכו', ת"ל העניק תעניק מ"מ וכו', ראב"ע אומר דברים ככתבן, נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, א"כ מאי ת"ל העניק תעניק, דברה תורה כו':
והנה ידוע כי ביזת מצרים הי' מטעם הענקה, [ועיין פד"ר] ועבודת ישראל היה במצרים לבנות ערי מסכנות פיתום ורעמסס ובמדרש פיתום ראשון ראשון פי תהום בלעו, רעמסס ראשון ראשון מתרוסס, א"כ לא הצליחו במלאכת עבודתם, ולא נתברך הבית, ואעפ"כ קיבלו הענקה, מכלל דדרשינן יתור דהעניק תעניק מ"מ וכתנא קמא, וא"כ לא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ואייתר עונה בה, להורות תשובה, ונסתר קטרוגו של שר של מצרים, וניצולו ישראל ונהרגו מצרים, וזה כונת הפסוק לפי תרגומו, ויוציאם בכסף וזהב, והיינו מטעם הענקה, ומוכח דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, וא"כ הכרת בעוה"ז, תכרת לעוה"ב, ועונה בה להורות תשובה, וא"כ אין בשבטיו כושל, ולא אחדנו עם מצראי למתקטלא שהועיל להם התשובה:
עוד נ"ל בדרך אחר, דרש"י בפרשת הענקה דרש יתורא דהעניק תעניק, העניק ושנה לו, כשם שהענקתי ושניתי לך, ביזת מצרים וביזת הים, ולפ"ז ג"כ לא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ובמדרש וכן בילקוט שיר השירים, תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, זהב זה ביזת הים, נקודת הכסף זה ביזת מצרים, וזה פירוש הפסוק, ויוציאם בכסף דהיינו ביזת מצרים, וזהב היינו ביזת הים אח"כ העניק ושנה דהיינו העניק תעניק בכפל, וא"כ לא אמרינן דתכב"א, ושפיר ואין בשבטיו כושל וכנ"ל:
ובזה אמרתי פירוש הפסוק בתהלים, ס"ח י"ד כנפי יונה נחפה בכסף כו', כי רז"ל דרשו נחפה בכסף, זה ביזת מצרים, ובירקרק חרוץ זה ביזת הים, וא"כ העניק הקב"ה ושנה להם, אלא שכל זה אם זה הי' בתורת הענקה, והנה מוכר עצמו סובר ת"ק בקידושין דף י"ד ע"ב, שאין מעניקין לו, כן פסק הרמב"ם, ואם נימא שאברהם אבינו בירר לו הגלות, א"כ דין מוכר עצמו יש לו לישראל, וא"כ אין ביזת מצרים וביזת הים בתורת הענקה, אבל אם נימא שהקב"ה בירר הגלות, א"כ יש לנו דין מכרוהו ב"ד, וזה שאמר הכתוב בפרש שדי מלכים, שהקב"ה בירר הגלות, ואם כן שפיר הוא בתורת הענקה, וא"כ דרשינן העניק תעניק, שמעניקין ושונין, ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ומיותר עונה בה לומר שמועיל תשובה, וזה שסיים הכתוב בה תשלג בצלמון, שע"י התשוב' מצננין אש של גיהנם:
ובזה יש להבין המשך הפסוקים בשיר השירים, לסוסתי וגו' תורי זהב וגו', עד שהמלך במסיבו וגו', צרור המור וגו' ויש לתמוה מה ששלמה דלג מן ביזת הים עד מעשה העגל, כי תורי זהב הוא ביזת הים, עד שהמלך וגו' היינו מעשה עגל, ועיין ברש"י שם והלא כמה מעשים שהיו בנתים:
וע"פ מ"ש ניחא, כי לסוסתי היינו שהשיא הקב"ה לב פרעה לרדוף כדי שיקחו ישראל ביזת הים, ובזה דמיתיך רעיתי שאתה לעולם רעיתי, ולא תופסק האהבה אפי' בעבירה חמורה של ע"ג, כי יועיל תשובה כנ"ל, תורי זהב וגו', היינו ביזת מצרים, וגם ביזת הים, והיינו העניק תעניק, וא"כ עונה בה היינו שמועיל תשובה, ובזה אף שעד שהמלך במסיבו, היינו מעשה עגל, אפ"ה צרור המור דודי לי, כי כפר להם ע"י מעשה משכן כי מועיל תשוב':
ובזה אמרתי סידור הפסוקים בברית בין הבתרים, ויאמר אל אברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', ועבדום וענו אותם ת' שנים וגו', ואתה תבוא בשלום וגו', והנה זה שאמר ואתה תבוא אינו מקושר עם ואח"כ יצאו, וממ"נ או שיאמר לו זה אחר אמרו וענו אותם ת' שנים, לבשר לו שהוא לא ישתעבד כלל כדעת המדרש, או אחר גמרו כל הענין, ואחר שאמר ודור רביעי וגו' היה לו לומר ואתה תבוא וגו', ורש"י פי' תרח עובד ע"ג היה, והוא אומר לו ואתה תבוא אל אבותיך, בשרו שעשה תרח תשובה עיין ברש"י, וגם בזה קשה, שאין מקומו כאן, ולפי מה שכתבתי ניחא כי רצה לבשרו שעשה תרח תשובה, אך יפלא הלא תרח עובד ע"ג היה, ואולי על ע"ג אונו מועיל תשובה, אבל כיון שבשרו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וזה נתקיים על הים, וכמו שדרשו רז"ל בפסוק וישובו ויחנו לפני פי החירות, כאן נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וא"כ העניק ושינה להם, ביזת מצרים וביזת הים, ולא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ואייתר עונה בה להורות תשובה, גם על ע"ז, אז בשרו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, שהועיל גם לתרח תשובה, אף שעבד ע"ז וק"ל:
ובזה יש לתרץ מה שארז"ל, הים ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, שהים לא רצה להבקע, להטביע את מצרים, לפי שאין לישראל זכות בביזת הים, שלא נתברך הבית בגללם, ואמנם לעבד נמכר יוסף, ובגלל יוסף נתברך הבית, שהרי כתיב וילקט את כל הכסף וגו', וכיון שראה הים ארונו של יוסף, שיוצא עתה עמהם, א"כ מצד יוסף זוכים בהענקה ולכן וינוס:
והנה במס' סנהדרין דף צ"א, כשבאו מצרים בימי אלכסנדר מוקדן, משמע דביזת מצרים היה שכר עבודה, ואפשר לומר שהספרי עם גמ' דסנהדרין פליגי בפלוגתא דת"ק וראב"ע בקידושין דף י"ז, דגמ' דסנהדרין סובר כראב"ע, דאם לא נתברך הבית בשבילו אין מעניקין, ולכן סובר שהיה שכר עבודה ולא הענקה, ובזה יש לתרץ בפ' בשלח, כי השבע השביע, רש"י ולמה לא השביע את בניו שישאוהו מיד וכו', והדבר תמוה שזה היה לרש"י להקשות בסוף פ' ויחי, ואמנם שם נוכל לומר שלא רצה יוסף שישאהו מיד, לפי שרצה שיזכו ישראל בצאתם בהענקה מצדו, והא דהוצרך להשביעם, שהרי גם בלי שבועה ישאוהו לטובתם שיזכו בביזה, י"ל שהיה מסופק פן יצליחו גם הם בעבודתם, ולא יצטרכו לזכות שלו, לכך השביעם, אבל כאן נאמר ויקח משה כי השבע השביע, וקשה הרי אף בלי שבועה היה צריך לקחת עצמות יוסף כדי שיזכו בביזה, וצ"ל שהלכה כגמ' דסנהדרין שהיה בשכר עבודה ולא הענקה, א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה לא השביע את בניו שישאוהו מיד:
אלא דקשיא שהרי רש"י עצמו בפ' ראה בפסוק העניק תעניק החליט שהיה הענקה, ולכן נראה שהפירוש הוא מדכתיב כי השבע השביע, מכלל שהלכה כת"ק דראב"ע, דהעניק תעניק מ"מ, ואם כן קשה למה לא השביע את בניו שישאוהו מיד, אלא דאעפ"כ קשה דדרשת הספרי עם ת"ק דראב"ע הם תרתי דסתרי אהדדי, שהרי עקר טעמי' דת"ק הוא, משום דכתיב בפ' העניק תעניק, וכיון שלהספרי העניק תעניק שיעניק וישנה לו, להעניק ב' פעמים, כשם שהעניק ביזת מצרים וביזת הים, א"כ שוב אין לנו רבוי לרבות כשלא נתברך הבית, ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' על הספרי, ממה דכתיב ויקח משה וגו', כי השבע השביע, דמשמע דאלולי השבועה לא היה מטריח ליקח עצמות יוסף, כי היה טרחא גדולה להעלותו מנילוס, והרי בלא"ה היה צריך ליקח עצמותיו בשביל לזכות בביזה, ואמנם באמת גם עצמות שאר שבטים העלה עמו, והרי גם בשבילם נתברך הבית, שכיון שבא יעקב ובניו פסק הרעב, וא"כ המשך דברי רש"י הם כך, דהא יש לספק אם מה שפסק הרעב היה רק בזכות יעקב לחוד, ולא בשביל השבטים, או אם היה בזכות יעקב עם השבטים, ולכן בפ' ויחי לא היה יכול רש"י להקשות, ולמה לא השביע שישאוהו מיד, שהייתי אומר שלא נתברך הבית בפסיקת הרעב, רק בזכות יעקב לחוד, ולא נתברך הבית בשביל השבטים, ולכן לא היה יוסף מצוה שישאוהו מיד, דא"כ לא היו ישראל זוכים בביזה, אבל כאן בפ' בשלח מדכתיב כי השבע השביע, משמע שבשביל הביזה לא היה הכרח ליקח עצמות יוסף, מכלל שפסיקת הרעב היה בשביל השבטים, שפיר קשה למה לא צוה שישאוהו מיד ודי שהיו נשארים עצמות האחרון שמת מן השבטים:
ובזה יש לפרש הפסוק בתהלים הכל, ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ויש לדקדק למה חושב רק כסף וזהב ושבקי' לשמלות והרי רש"י בפ' בא פירש ששמלות דכתיבי לבסוף חשיבי מן הכל, ולכן נלע"ד דהך קרא בתרי ביזות משתעי, ביזת מצרים וביזת הים, וכמו קרא דשיר השירים תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, שמדמה ביזת מצרים נגד ביזת הים כערך כסף לגבי זהב, שביזת ים היה חשוב יותר מביזת מצרים, וכמו שפירש"י בשיר השירים, וכמו כן אמר דוד המלך, ויוציאם בכסף זה ביזת מצרים, וזהב זה ביזת הים, וא"כ העניק ושנה להם, והעניק תעניק העניק ושנה לו, וא"כ נשאר הכתוב אשר ברכך כפשוטו, ואם לא נתברך הבית אין מעניקין, ולמה זכו בהענקה, ואם בשביל יוסף א"כ למה כתיב כי השבע השביע, והלא בלא"ה צריך להוציא עצמות יוסף בשביל הענקה, וע"ז אמר ואין בשבטיו כושל, שבשביל כל השבטים נתברך הבית, ופסק הרעב בבואם מצרימה, ולכך לא היה נחוץ בשביל הביזה להטריח להוציא עצמות יוסף, אם לא בשביל השבועה:
ובזה נלענ"ד לפרש הפסוקים בשיר השירים, תורי זהב נעשה לך כו', דהנה לפי מה שפירשתי שהענקה היה בשביל השבטים, קשה בשלמא יוסף כתיב לעבד נמכר יוסף, וכן ישראל כתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל, אבל השבטים במה יזכו בהענקה, והלא לא היו עבדים למצרים, דכתיב לגור בארץ באנו, וכל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא התחיל השיעבוד:
ואמנם בריש פ' ויחי כתב רש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם מצרות השעבוד שהתחילו לשעבדם, וכתב המזרחי שמה שאמרו שכל זמן שהיו השבטים קיימים, לא התחיל השיעבוד היינו שיעבוד הקשה, וימררו חייהם אבל קצת שיעבוד התחיל תכף, ואמרתי בזה פירוש הפסוק עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, וברבה שיר השירים ר' מאיר אומר עד שהמלך ממ"ה הקב"ה במסבו נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל וכו' אמר לו ר"י אין דורשין שיר השירים לגנאי וכו', ר' טביומי אומר עד שהמלך במסבו, עד שיעקב אבינו מסב במטתו, נצנצה בו רוח הקודש, ואמר לבניו והיה ה' עמכם וכו', והנה אני אומר לאחוז בדיו עמודין, לדרוש המלך במסבו על יעקב אבינו כרב טביומי, ונרדי נתן ריחו לשון עזב ריחו כר' מאיר, ואעפ"כ לא יהיה לגנאי של ישראל, ויהיה מקושר הפסוק עם תחלתו, ועד שהמלך במסבו עד שיעקב בחליו במטתו, בעת מותו נרדי עזב ריחו, כי לא עמד בם בשבטים טעמם וריחם נמר מצרות השעבוד, וכפירש"י בריש פ' ויחי, ומעתה מקושר הפסוק תחלתו לסופו, תורי זהב הוא ביזת הים, עם נקודת הכסף הוא ביזת מצרים, וא"כ העניק תעניק היינו העניק ושנה לו, כדרשת הספרי, וא"כ אם לא נתברך הבית אין מעניקין, וקשה במה זכו ישראל בהענקה, והלא לא נתברך הבית בעבודתם, ואין לומר בשביל יוסף, דא"כ קשה מה דכתיב כי השבע השביע, וצריך לומר בשביל שאר השבטים, וקשה הא לא מצינו שהיו עבדים, ולכן מסיים עד שהמלך במסבו כבר נרדי נתן ריחו, שכבר בעת מיתת יעקב התחילו לשעבדם, וגם השבטים היו עבדים, ושפיר זכו עבורם בהענקה וק"ל: