אור ברסלב
דרוש וחידוש על השס חלק שני מכבוד דודי הרב הגאון המפורסם מו"ה שמחה בונם זצלה"ה

דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר

מכבוד דודי הרב הגאון המפורסם מו"ה שמחה בונם זצלה"ה

בבא מציעא

שהיה אב"ד דק"ק מאטרסדארף אחי כבוד א"א הרב הגאון המפורסם רשכב"ה בסוגיא דשיירות מצויות גיטין דף כ"ז ובב"מ דף י"ח.

א הבעל המאור ביבמות פ' האשה שלום בסוגיא דתרי יצחק הקשה על הרי"ף שסותר את עצמו דבגיטין גבי פלוגתא דאיזהו לאלתר כתב הלכך היכא דשהה כדי שיעבור שם אדם והוחזקו שני יב"ש וכו'. משמע דבלא הוחזקו לא חיישי' לשני יב"ש אע"ג דשיירות מצויות. ובב"מ פסק דבשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן גט הנמצא, והרי דבריו סותרים זה את זה:

והרמב"ן שם במלחמות מפרש דהרי"ף סובר דכי היכי דלר' זירא ללישנא בתרא פסול במקום ששיירות מצויות ולא הוחזקו ה"נ פסלי' בהוחזקו ואין ש"מ. וא"כ מ"ש הרי"ף בגיטין הלכך היכא דהוחזקו. היינו הוחזקו אע"ג שאין ש"מ וקמ"ל היא גופי' דבהוחזקו ואין ש"מ ג"כ פסול. כן תוכן דבריו. ודבריו דחוקים. חדא. דהא הרי"ף קאי אדלעיל מיניה דאיירי בש"מ. ועל זה הביאו הפלוגתא דלאלתר. וכתב עלה הלכך היכא דהוחזקו משמע דתרווייהו בעינן הוחזקו וש"מ. ועוד שאם הרי"ף אתי לאשמעינן דבהוחזקו ואש"מ ג"כ פסול. למה כ' זה בפלוגתא דאיזהו לאלתר ולא לעיל מיניה כשפסק הלכתא כר' ירמיה וכר"א. וגם בב"מ שפסק הרי"ף דלא מהדרי' גט הנמצא אם שיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו. ולא הזכיר דבהוחזק ואש"מ ג"כ לא מהדרינן. וע"פ דרכנו דלקמן יבואר בעזה"י דרך מרווח בישוב דברי הרי"ף:

ב הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין דין ט' כ' דבשיירות מצויות ולא שהה שם אדם כשר. ואח"כ פי' דאם הוחזקו באותו המקום שני יב"ש אף אם שהה כדי שיעבור שם אדם פסול. וכ' הלח"מ דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש דהוחזקו ואין ש"מ חמיר משיירות מצויות ולא הוחזקו. ומש"ה פסול בהוחזק אף שהה רק כדי שיעבור שם אדם. ובש"מ ולא הוחזקו אינו פסול רק בשהה שם אדם. ויצא לו כן מן הסוגיא שהוקשה לו קושית הרשב"א ללישנא בתרא דר' זירא פוסל בחדא לריעותא. והוחזק ולא שכיח. ושכיח ולא הוחזק שוים לימא אידי ואידי באין ש"מ. וכאן בהוחזק וכאן בלא הוחזק. ולזה הוכיח הרמב"ם דבהוחזק אף לא שהה שם אדם רק שהה כדי שיעבור שם אדם פסול. וא"כ י"ל דר' זירא מפרש הא דקתני לאלתר כשר. היינו אם לא שהה כדי שישהה שם אדם. ובהוחזק גם בעבר שם אדם פסול. ומש"ה לא מצי לאוקמי מתני' בהוחזק כן ת"ד:

ובספר שער המלך תפס עליו. דאכתי מאי אית לן למימר ללישנא קמא דר"ז סובר כרבה אמאי לא מוקי כאן וכאן באין ש"מ. וכאן בהוחזק וכאן בלא הוחזק. דלל"ק הא מוקי מתני' דגיטין בש"מ והוחזק. וע"כ דר"ז חדא מינייהו נקט וה"נ י"ל ללישנא בתרא ע"ש:

ולענ"ד יש לקיים דברי הלח"מ כדרכו ולא מטעמיה והיינו. שיש לומר דק' להרמב"ם ללישנא ב' דר"ז פוסל בחדא לריעותא אמאי מוקי למתני' דגיטין בש"מ. דמשמע דבזה לחודי' תליא ואם אין ש"מ כשר אף בהוחזקו והו"ל למנקט שניהם והכי הו"ל למימר כאן בשיירות מצויות א"נ בשהוחזקו. ולזה הוכיח דבהוחזק א"א לאוקמי מתני' כלל דא"כ גם בעבר שם אדם מקרי זמן מרובה. ומתניתין דקתני לאלתר כשר היינו אם רק לא שהה כדי שישהה שם אדם וכל זה ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא דר"ז סובר כרבה ל"ק כלום. דלא מיבעי ליה לר"ז למימר כאן שהש"מ והוחזקו. דממילא נשמע ממאי דאמר כאן באש"מ דכיון שאש"מ כשר אף בהוחזק. ועוד שאם גם יטעה אדם לומר דבש"מ לחוד פסול. אכתי ליכא תקלה. כיון שלא נבוא להקל. משא"כ לל"ב לא הו"ל לר"ז לומר כאן בש"מ דמשמע דבזה לחוד תליא ואם אין ש"מ כשר אף בהוחזק אלא הו"ל למימר כאן בש"מ. אי נמי בהוחזק. ואך עדיין ק' בהא דמסיים ר"ז כאן באש"מ דמשמע שכיון שאין ש"מ כשר אף בהוחזק. והו"ל לפרש דהברייתא איירי באש"מ ולא הוחזק כדי שלא נבוא להקל שלא כדין. וכזה ק' גם למ"ש הרמב"ן שם דר' ירמיה ור' זירא מש"ה לא מפרשי הברייתא באין ש"מ ולא הוחזקו דא"כ פשיטא. וק' דא"כ לר"ז ללישנא בתרא דפוסל בחדא לריעותא ע"כ מפרש לברייתא באש"מ ולא הוחזקו ומאי קמ"ל הברייתא. ודוחק לומר דר"ז לא חשיב ליה פשיטות ור' ירמיה ורב אשי סברי דהוי פשיטות. וע"פ דרכנו דלקמן יתבאר בס"ד דלר"ז מתוקמי הברייתא באמת באש"מ והוחזקו. אע"ג דפוסל בהוחזק ואין ש"מ היינו במתני'. משא"כ בגוונא דאיירי הברייתא שפיר איירי באש"מ והוחזק. ואתי שפיר בין להרמב"ם בין להרמב"ן:

ג קושי' תוס' ד"ה האמר תנו וכו' דאמאי לא אוקמי רבה ור"ז מתני' וברייתא במצאו לאלתר. ותירוצם דחוק כמו שמבואר למעיין. ובעז"ה יתברר דרך מרווח לקושייתם ע"פ דרכנו דלקמן:

ד קושי' הרשב"א בחדושיו לגיטין דמאי דחקי' ללישנא בתרא דר"ז פליג ארבה. הא באותו הלשון שאמר רבה. אמר ר"ז. ומה לנו לעשות פלוגתא ביניהם. ומה שתירץ שם דחוק מאד עיי"ש. ויתיישב ע"פ דרכנו דלקמן בעז"ה בשני אופנים:

ה קשה שדברי רש"י סותרים זא"ז. דבב"מ כתב דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר משום דהו"ל לפלוגי. ובגיטין כ' משום דא"כ פשיטא דיחזיר. ולכאורה היה נראה. שזה תלוי בשתי הלשונות אליבא דר"ז אי ס' כוותי' דרבה. או לא. והיינו דבלא"ה ק' למ"ש רש"י בב"מ דאי לאלתר הו"ל לפלוגי. ואיך מוקי לה ר"ז באש"מ ואכתי הו"ל לפלוגי בברייתא בין ש"מ לאש"מ. וכבר הק' כן במהר"ם שיף. ומה שתירץ הוא דחוק ע"ש. ואך לכאורה יש ליישב עפ"מ שכתב תוס' ד"ה כאן וכו' דשמעתין אתיא כר"א דלר"מ דסובר ע"ח כרתי גם בלא נאבד פסול בהוחזקו. כיון דאינו מוכח מתוכו. וא"כ י"ל דתנא דהברייתא רוצה למנקט אליבא דכ"ע. ומש"ה לא מפליג דבשיירות מצויות לא יחזיר. דהא לל"ק דר"ז ס' כרבה אם ש"מ ולא הוחזק יחזיר. ולא משכחת שלא יחזיר אלא בש"מ והוחזקו. ולר"מ בלא"ה פסול משום שאינו מוכח מתוכו ואינו ענין למצא גט אשה. דגם אם לא נאבד כלל פסול לר"מ. ואך זה יתכן לל"ק דר"ז ס' כרבה. משא"כ ללישנא בתרא דר"ז פוסל בש"מ אע"ג דלא הוחזק שפיר כו"מ לפלוגי בברייתא דבש"מ אע"ג דלא הוחזק נא יחזיר. וזה איתי' בין לר"א בין לר"מ. וע"כ צ"ל דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר. דא"כ פשיטא. ולפ"ז היה מקום לומר דמ"ש רש"י בב"מ דמש"ה לא מוקי ר"ז באלתר משום דהו"ל לפלוגי. היינו לל"ק. דלדידי' אפשר לתרץ כן משא"כ ללישנא בתרא דליכא למימר דהוקשה לר"ז דהו"ל לפלוגי. צריכים לומר. משום דאי לאלתר פשיטא. ואולם עדיין אין זה מספיק דאכתי כיון דמוכרחי' לומר לל"ב דמש"ה לא מוקי ר"ז בלאלתר משום דא"כ פשיטא א"כ הו"ל לרש"י לפרש כן גם ללישנא קמא. כיון שתירוץ זה מתקיים לתרי לישני ותירוץ דהו"ל לפלוגי אינו מתקיים לחד לישנא. ואולם ע"פ דרכנו שלקמן יתבאר בס"ד. דלל"ק א"א לתרץ משום דלאלתר פשיטא. ולל"ב הוא שיתכן לומר כן. וא"כ א"ש שהוצרך רש"י לשנות טעמו ולפרש בתרי אנפי כי היכי שיתורץ לכל הלשונות הא כדאיתי' והא כדאיתי':

ו קושי' מהרש"א על תוס' בגיטין ד"ה האמר תנו וכו' דלפי משמעות דבריהם דר"ז לא דייק כלל לשון נמלך. דאורחא דמלתא נקט. דמשום שנמלך משום הכי י"ל שנאבד ממנו. א"כ לא הוצרך הש"ס למימר דלא פריך ממתני' משום דמוקי בלאלתר. ותיפוק לי' דבלא"ה ל"ק. דהא י"ל דגם באמר תנו אין נותני'. ונמלך דקתני. היינו שאלולי כן היינו תולי' שממנה נאבד. והיינו מחזירי' לה לראי'. וכבר נדחקו המהר"ם שיף והפ"י ליישב קושייתו יעו"ש. ולפי דרכנו דלקמן יתבאר בס"ד ישוב מרווח דלא תיקשי כלום:

ז קשה לשיטת הרמב"ן שם שכ' דטעמיה דרבא דלא חייש לתרי יצחק משום דאותו יצחק שהלך מקורטבא לאספמיא מת לפני העדים. ולא חיישי' שמא יצחק ריש גלותא הלך לעלמא ואחר בא לקורטבא ומת. דאמרינן כאן נמצא וכאן היה. והיינו טעמא דמגבי' בשטרי דחבו בר ננאי. דאמרי' שמעולם היה ביד המוציאו. ועל זה בנה יסודו דע"כ הא דיצחק ריש גלותא ושטרי דחבו בר ננאי. שוים ממש. דאל"כ איך שקלן כהדדי לדמות זה לזה ע"ש. ולדבריו תיקשי קושי' תוס' שם ד"ה והא חבו וכו' דאיך מדמה רבא איסורא לממונא. כדפריך בב"מ היכי יליף מר איסורא מממונא. ומה שתירצו. ליתא לשיטת הרמב"ן שסובר דיצחק ר"ג ושטרי דחבו ב"נ שוים ממש. ויבואר ע"פ דרכנו דלקמן בס"ד דלשיטת הרמב"ן בלא"ה ל"ק קושית תוס'. וקושי' תוס' לא אזלא אלא לשיטתם:

ח ק' לפמ"ש תוס' בב"מ (דף כ"ב) ד"ה איסורא מממונא ועוד י"ל דחששא דשני יב"ש לא הוי אלא מדרבנן ומשום לעז. דלפ"ז למה ליה לר"א לאוקמי בנקב בצד אות פלוני. והא כיון דחשש יב"ש הוא רק מדרבנן. סגי בסימן אמצעי. כמשמעות לשון הש"ס שם (דף כז) נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים. הא קמן דאי סימנים דאורייתא סמכינן גם בגט אשה. וה"נ אי סימנים דרבנן הו"ל לסמוך גם אסימן שאינו מובהק. וכן משמעות דברי רש"י שם ד"ה לאהדורי גט אשה. שאבד מן השליח וכו נראה שבא לשלול שאם הנ"מ לאהדורי בסימן שלא לחוש ליוסף ב"ש אחר היה מועיל סימן אמצעי גם אי סימנים דרבנן כיון דהחשש דשני יוסף ב"ש דרבנן. ולזה כ' רש"י שאבד מן השליח. והיינו שלא ידענו כלל אם היה ביד השליח. דבלאו הסימן הוי חשש דאורייתא דשמא אינו שליח כלל. וק"ל. והנה ראיתי להפ"י שהקשה כעין זה מהא דאמרי' בשטרי דחבו בר ננאי אע"ג דהוחזקו ושכיחי. וממילא דבאיסורא בחדא לריעותא לא הוי חשש דאורייתא. ולענ"ד גבי חבו בר ננאי הוחזקו ולא שכיח מקרי. דאף על גב ששכיחי חבו בר ננאי טובא. מכל מקום נפילה לא שכיח דמזהר זהיר ביה ובהא מודה רבא לאביי וגם לא שכיח שימסור לו שט"ח בלא קנין המועיל [דהא מה"ט ס"ל לרבא דאותיות א"צ להביא ראיה]. וכן משמע להדיא ממ"ש תוס' ורש"י שם דרבא מדמה איסורא דלא הוחזק לממון דהוחזק. ולא כ' עדיפא מיני' דמדמי איסורא דלא הוחזק לממון דשכיח והוחזק. אלא ש"מ דחבו בר ננאי הוחזק ולא שכיח מקרי כנלע"ד ברור. וע' בשו"ת ח"צ ובשו"ת נב"י חלק אה"ע שהבינו ג"כ כן בפשט דברי רש"י ותוס' ע"ש. ואך מדברי תוס' בב"מ (דף כ) הנ"ל דכ' דחששא דשני יב"ש אינו אלא משום לעז בעלמא ודאי דק' כנ"ל דגם אי סימני' דרבנן הו"ל למימר דיועיל סימן שאינו מובהק:

ט ונראה לתרץ כל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא בעזה"י, ע"פ מ"ש הרשב"א בחדושיו בטעמא דרבה דסובר דבאין ש"מ יחזיר היינו משום דהוי נפילה דיחיד. דלא חיישי' לי' כדאיתא בב"ב (דף קע"ב) ע"ש. ותמה עליו הפ"י הא מרא דשמעתתא הוא רבה, ולדידי' גם לנפילה דרבים לא חיישי' ועוד דשאני התם דלא חיישי' לנפילה משום שכל א' נזהר שלא לאבד דבר, משא"כ הכא דע"כ נאבד מיוסף ב"ש אחד. כמו דאיכא למימר שמזה נפל, כן י"ל שמיב"ש אחר נפל, אלא הטעם דמכשיר באש"מ, היינו משום שאינו מעבר רבים, לא חיישי' שהלך אחר שם כלל, כן ת"ד ע"ש. ובמחכ"ת דבריו תמוהים, דא"כ איך מפרש רבה הא דקתני במתני' לזמן מרובה פסול והא לדידי' לא חיישינן לנפילה כלל, ומ"ש הפ"י דהכא שאני שבע"כ נאבד מיוסף ב"ש אחר, זה יתכן אם אנו מסופקים אם יוסף ב"ש אבד גט כלל. דבזה סברתו נכונה. דמאי חזית לתלות בזה טפי מיב"ש אחר. משא"כ במתני' דגיטין דאיירי שהשליח מצאו בעצמו ויודע שאבד גט. הוי ממש כמו שטר שכתוב בו ממך. דלא חיישי' לנפילה דרבים. ואי משום דהתם לא ידעינן מנפילה כלל. משא"כ הכא דבע"כ נפל ממנו. זה אינו. דהא דלא חייש רבה לנפילה היינו משום דלא שכיח שיאבד אחד את שלו. מפני שמשגיח עליו ונזהר בשלו. אע"ג שהרבה פעמים קרה כן. אפ"ה אינו מזדמן על הרוב. ומקרה בעלמא הוא לעתות רחוקים. וה"נ בשליח שהי' יודע שהוא בודאי אבד גיטו. וכי בשביל שקרה לו מקרה. נימא שגם לאחר קרה מקרה. ותדע דגם למ"ש הפ"י דהטעם שמכשיר רבה באין ש"מ משום דלא שכיחי אנשים באותו מקום. לא תלינן שאחר עבר שם. ואם איתא. הא חזינן שיב"ש זה עבר. ואכתי נימא דכמו שזה הלך שם. כן אפשר שיב"ש אחר הלך ג"כ שם. ואך צ"ל כיון דלא שכיחי עוברים שם. אין לנו בהליכות וב"ש זה שם. דבאמת הי' מקרה. וה"נ לענין נפילה לא הו"ל לחוש ליב"ש אחר. כיון דנפילה לא שכיח. וזה שנפל ממנו באמת קרה מקרה. באופן דלרבה דלא חייש לנפילה ק' הא דקתני לזמן מרובה פסול. ולוה ההכרח לומר דעד כאן לא חייש רבה בב"ב לנפילה אלא גבי ממון. אבל באיסור מודה דחיישי' לנפילה, ומש"ה פסול לזמן מרובה (ולא תקשי כיון דלרבה יש חילוק באיסור בין שיירות מצויות לאש"מ משום דאש"מ הוי נפילה דיחיד. איך דייק בב"ב דלא חיישי' מהא דשני יוסף ב"ש מוציאים שט"ח על אחרים ודלמא שאני התם דהוי נפילה דיחיד, דבזה ודאי צדקו דברי הפ"י במ"ש דלא כהרשב"א דרבה אינו מחלק כלל בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ואפ"ה ס' דבאש"מ יחזיר משום דלא תלינן שעבר אחר שם אבל בהא דפסלי' לזמן מרובה ולא אמרי' שלא נפל מיב"ש אחר גט כלל. בזה צ"ל דגבי איסורא מודה רבה דחיישי' לנפילה). היוצא מזה דלרבה דלא חיישי' אף לנפילה דרבים. ע"כ צריכים לחלק בין איסור לממון. או משום חומרא דאשת איש. וכמ"ש תוס' (כ' ב') בב"מ בתירוץ קמא. או משום דחששא דיב"ש גבי גט הוי רק חשש דרבנן משום לעז בעלמא:

ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו באות חי"ת. והיינו שי"ל דרב אש דמוקי לברייתא בנקב בצד אות פלוני. ולא סגי לי' בנקב בעלמא. סובר דחששא דשני יב"ש הוי חשש דאורייתא. ומ"ש תוס' בב"מ שם דאינו אלא חשש דרבנן. היינו לרבה לשיטתי' דסבר דלא חיישי' לנפילה גבי ממון לדידי' ע"כ הא דפסול לזמן מרובה היינו משום לעז. למאי דקיימי תוס' בתירוצם בתרא. דאיסור לא חמיר מממון. אבל ר"א י"ל דסובר דחיישי' לנפילה דרבים, וחששא דיב"ש דאורי' ומש"ה לא מהני נקב בעלמא:

ומה שהקשו תוס' ביבמות (ד"ה והא חבו) דאיך פשיט רבא איסור' מממונא. ולא ניחא להו דרבא לא מחלק בין איסור לממון, כמו דלא מחלק ר"א בהכי. היינו משום דלשיטתם מוכח דרבא ג"כ מפליג בין איסור לממון. דהא מה"ט ס' אותיות א"צ להביא ראי' משום דלא חיישי' לנפילה אע"ג דהוי נפילה דרבים וכמ"ש תוס' ד"ה למאי ניחוש. ועוד דבאיסורא היכא דהוחזק מודה רבא דחיישי' לשני יב"ש. אע"ג דלא שכיח. כדמוכח מגיטא דאשתכח בסורא שחשש רבא לתרי ענן. אע"ג דקפיצה או גמלא פרחי לא שכיח. ואפ"ה חייש משום דהוחזק. ואילו גבי חבו בר ננאי אינו מזיק הוחזק. וע"כ דממון קיל, וא"כ שפיר הוקשה להם דאיך מדמי תרי יצחק לשטרי דחבו ב"נ. והוצרכו לתרץ דרבא יליף בהדרגה. דאם גבי ממון לא חיישי' בהוחזק ולא שכיח דחמיר [כמ"ש הרא"ש בגיטין] לא הו"ל למיחש עכ"פ באיסורא בשכיח ולא הוחזק דקיל מהוחזק ול"ש וכל זה לשיטת תוס'. משא"כ לשיטת הרמב"ן מעיקרא ל"ק קושית תוס'. די"ל שפיר דרבא לא מפליג בין איסור לממון. והא דחייש לתרי ענן היינו משום דאותו ענן נייד ממקומו ולא שייך לומר כאן נמצא וכו'. וגם הא דס' רבא אותיות א"צ ראי' לאו משום דלא חייש לנפיל'. אלא משום דאמרי' כאן נמצא וכאן הי'. ומתני' דהמביא גט דקתני לזמן מרובה פסול היינו משום דמיירי באבדו על הדרך דלא שייך כאן נמצא כאן הי'. וכמפורש כ"ז שם ברמב"ן, אבל לעולם דסבר רבא דחיישי' לנפיל'. ואיסור וממון שוי'. והא דפריך בב"מ דף י"ט היכי פשיט מר ממונא מאיסורא. לרבה לשיטתי' הוא דפריך דלא חייש לנפיל' ולדידי' ע"כ הא דקתני לזמן מרובה פסול. משום דאיסור חמיר יותר מממון או משום דהוי רק דרבנן משום לעז. ול"ק קושית תוס' כלל לשיטתי':

ולא תיקשי מנ"ל להש"ס דרבה לא חייש לנפילה דלמא הא דס' גבי שטר שכתוב בו ממך דגבי בי' היינו ג"כ משום כאן נמצא וכאן הי'. דודאי טעמיה דרבה הוא משום דלא חיישי' לנפילה. וכדאמר בהדיא לנפילה לא חיישי'. ואלו משום כאן נמצא הו"ל לומר הכי בהדיא, (ועוד דבסוגיא דהיו בה מומין לית לי' לרבה כלל כאן נמצא עיי"ש. ואך זה לא ברירא. אם הענינים שוים. כי נראה דאף מאן דלית לי' התם כאן נמצא. היינו דלא אזלי' בתר רשות הנמצא לומר שכאן נולד המום אז הי' מעיקרא משא"כ לענין המקום שנמצא לענין שלא ישתנה הדבר רק ע"י המקומות בזה אפשר דלכ"ע אזלי' בתר מקום הנמצא לומר שהמקום לא נשתנה. וכן משמעות האחרונים בחטה שנמצאת בכרוב שלקחו מחבית דאמרי' כאן נמצא. אע"ג דקיימ"ל כרב אשי לגבי רבא דלית לי' בסוגיא דהיו בה מומין כאן נמצא. ומ"ש הנ"י לחלק בין איסור לממון דלאפוקי ממון לא אמרי' כאן נמצא. משא"כ באיסור א"א הקילו משום עגונא. ובשטרי דחבו ב"נ. לכ"ע אמרי' כאן נמצא וכ"ה, צ"ע דמדעת הרמב"ן לא נראה כן שיהי' חילוק בין איסור א"א לממון ולהקל טפי באיסור א"א משום עגונא ועיין] ואביי דהשיב לרבה דשאני נפילה דיחיד אם איתא דטעמי' דרבה משום כאן נמצא. הי' לו להשיב לאביי טעמא דידי משום כאן נמצא. אלא ודאי דרבה לא אתי עלה מטעם כאן נמצא אלא משוח דלא חייש לנפילה. וכפשטות לשונו והוא ברור:

ולשיטת הרמב"ן מדוקדק דברי הש"ס בהא דקאמר התם בב"ב ואיבעית אימא בפלוגתא דאביי ורבא. ולשיטת תוס' לא א"ש. דהא גם אביי ורבא פליגי בחשש נפילה. וא"כ היינו קמייתא. אבל לשיטת הרמב"ן ניחא דטעמי' דרבא משום דאמרי' כאן נמצא. והיינו נמי טעמי' דתנא דמתני' דסובר על אחרים מוציאי' משום דאמרי' כאן נמצא. וזה גופי' דטעמי' דרבא משום כאן נמצא וכו' דייק התרצן. משום דאם טעמיה דרבא משום דלא חייש לנפילה, הי' רבא צריך לפלוני ג"כ בין איסורא לממונא. ותקשי איך פשיט איסור מממון כקושי' תוס'. ולומר דיליף בהדרגה כתי' התוס' לא ניחא לי' כמו שהק' הרמב"ן באמת דמי שקלן כהדדי. ולזה הוכיח דטעמי' דרבא משום כאן נמצא וא"ש דקאמר ואיבעית אימא. דאף אם תרצה לומר דלכ"ע חיישי' לנפילה אפ"ה ס"ל לתנא דמתני' דמוציאין על אחרים מטעם דאמרי' כאן נמצא וכדס"ל לרבא גבי אותיות שא"צ להביא ראי' ודו"ק:

י ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א שהבאנו לעיל אות וי"ו בהקדם מ"ש הפ"י על קושית תוס' ד"ה האמר תנו וכו' תימא אי לא הוי חוששין לנמלך היינו נותנים לה לראי'. והק' בפ"י דהא גם אם הי' בידה. אילו חוששים ליב"ש לא היינו מחזירים לה. דשמא גט הנמצא הוא קודם בזמן לגט שלה. ותטרוף מלקוחות שלא כדין מזמן הכתוב בגט זה. ותירץ כיון שהי' בידה וליכא חשש איסור אשת איש. רק חשש טריפה שלא כדין. א"כ הוי החשש רק לענין ממון. ולגבי ממון הא לא חיישי' לשני יב"ש. עיי"ש שהאריך. דלא שייך לומר שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' בב"מ (דף יט ע"א) דהתם שפיר מסקו אדעתיהו שמא כ' ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. משא"כ לענין שיאמרו אייתי ראיה שאינו של יב"ש אחר [ובעז"ה נדבר עוד מזה לקמן]:

ולפ"ז שפיר הוצרך הגמרא לומר דר"ז מוקי מתני' כדקיימ"ל לאלתר. ולא קאמר דמש"ה ל"ק לי' למתני' משום דגם באמר תנו אין נותנין. ונמלך דקתני היינו לאפוקי שלא נימא שממנה נפל ונחזיר לה לראיה דאם חוששים לשני יב"ש גם אם הי' בירה כבר לא הי' לנו להחזירו דשמא גט הנמצא מוקדם בזמן לגט שלה ותטרוף שלכ"ד ואי משום דלגבי ממון לא חיישי' לשני יב"ש. הא ביארנו לעיל שזה רק לרבה דלא חייש לנפילה דרבים. משא"כ למאן דחייש לנפילה דרבים. גם לגבי ממון י"ל דחיישי' לשני יב"ש. וזה גופי' שהכריחו להגמרא דר"ז חייש לשני יב"ש לגבי ממון. היינו ללישנא קמא דר"ז סבר כרבה ומכשיר בש"מ ולא הוחזקו וכמו כן בהוחזק ואש"מ דהא מוקי למתני' בש"מ והוא דהוחזקו שני יב"ש דבהוחזק לחוד כשר. וק' מנ"ל דגם בהוחזק ול"ש דיחזיר. ואי משום דקתני בברייתא בזמן שבעל מודה יחזיר לאשה ולא ניחא לי' לאוקמי באש"מ ולא הוחזקו [וכמ"ש הרמב"ן דבכה"ג פשיטא דיחזיר] מ"מ דלמא איירי בש"מ ולא הוחזקו דקיל טפי מהוחזק ואש"מ כמ"ש הרא"ש. בשלמא רבה דייק למלתי' ממתני' דמעב"ד דמוכח מיני' דבש"מ ולא הוחזק יחזיר. וע"כ דמתני' דמצא גיטי נשים דקתני ונמלך לאשמעי' ג"כ דבאמר תנו יחזיר אתי לאשמעינן דגם בהוחזק ואש"מ וכמ"ש הפ"י. אבל לר"ז דלא דייק ממתני' דנותנין אפי' לזמן מרובה. מנ"ל דגם בהוחזק ול"ש מהדרינן. ואי משום דש"מ ולא הוחזקו כבר שמעינן ממתני' דמעשה ב"ד דמשמע דאשתכח בב"ד. הא כמה פעמים משמיענו בברייתא מה דאתמר במתני' וע"כ צ"ל כמ"ש הפ"י דר"ז דייק לה משטרי דחבו ב"נ דמגבי' בי' אע"ג דהוחזקו (ולא כמ"ש הפ"י דיליף בהדרגה דהתם אף על גב דהוחזקו ושכיח מגבינן בי' ומיני' דבאיסור עכ"פ בהוחזק ול"ש מהדרי. דכבר בררנו לעיל אות ט' דשטרי דחבו ב"נ הוחזק ול"ש מקרי). ואך אכתי מאי ראיה מהתם, הא התם ממון והכא איסור וע"כ דר"ז ללישנא קמא לא מפליג בין איסור לממון. וא"כ לא מצינו למימר דבאמר תנו ג"כ אין נותנים ונמלך דנקט לאפוקי דלא נימא שממנה נפל. דגם אם היו בידה לא היינו מחזירים לה לס"ד דניחוש לשני יב"ש דשמא הוא מוקדם בזמן ותטרוף שלכ"ד. ואי משום דהחשש רק לענין ממון. הא לל"ק דקיימינן בי' ס' ר"ז דממון ואיסור שוים. ולזה הוצרך הגמ' לאסוקי דמתני' ל"ק דמוקי במצאו לאלתר ומתורץ קושית מהרש"א על נכון. ודברי התוס' מזוקקי' בלי גמגום:

יא ולפ"ז מיושבים דברי רש"י שהבאנו אות וי"ו במה שלא כ' בב"מ ג"כ דמש"ה לא מוקי ר"ז הברייתא במצאו לאלתר דא"כ פשיטא וכמ"ש בגיטין. דלפי מה שכתבנו לעיל הא דמוכח דר"ז ס' דחיישי' גם לגבי ממון לשני יב"ש. היינו לל"ק דר"ז ס' כרבה דמכשיר בהוחזק ואש"מ. דק' מנ"ל דמהדרי' בהוחזק ול"ש. וצ"ל דדייק לה משטרי דחבו ב"נ. ולא שאני לי' בין איסור לממון. משא"כ לאידך לישנא דר"ז פליג ארבה וסובר באמת דפסול בחדא לריעותא מוכח להיפוך דמפליג בין איסור לממון. ולא חייש לגבי ממון לשני יב"ש כמו דס"ל לרבה דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש

והשתא י"ל דמ"ש רש"י לאלתר פשיטא אין הכוונה שהוא פשיטות דלא חיישי' ליב"ש אחר. דהא במתני' ג"כ דלאלתר כשר. אלא דהברייתא בלא"ה א"א לאוקמי בלאלתר אלא אם ראינו בידה ובראינו בידה שפיר הוי פשיטות דיחזיר דאף אם הוא של יב"ש אחר למה לא נחזירהו לה לראיה וכמ"ש תוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' בתירוץ בתרא. ואך הא גם בראינו בידה הוי רבותא שלא ניחוש שמא גט הנמצא הוא מוקדם בזמן וכקושית הגליון. ואך אם גבי ממון בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש ליכא למימר הכי. דכיון שהי' בידה וליכא חשש איסור אשת איש רק חשש ממון בלא"ה לא חיישי' לה. וליכא למימר דקמ"ל זה גופי' דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש, דא"כ אמאי נקט לה הכי בבעל מודה. דבלא"ה ליכא חששא כולי האי. שאם הי' מוקדם לא הי' הבעל סובר שהוא שלו. אם לא שמשקר משום קנוניא. כיון דבאמת בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש (ולזה נתכוון הפ"י גם במ"ש דכיון דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש דל"ק קושית הגליון והיינו כדברינו). ואך ללישנא קמא דר"ז ס' כרבה. ודייק למלתי' משטרי דחבו ב"נ מוכח דס"ל דחיישי' לגבי ממון לשני יב"ש, וא"כ לא הוי פשיטא בלאלתר. וצ"ל להך לישנא דמש"ה לא מוקי ר"ז בלאלתר משום דהו"ל לפלוגי. וללישנא בתרא יתכן רק לומר דלאלתר פשיטא ולא משום דהו"ל לפלוגי כמו שביארנו באות ה' בארוכה. ושפיר הוצרך רש"י למ"ש בב"מ ובגיטין בשינוי טעמים דכל א' צריכין לחדא לישנא דר"ז. ומה דאיתי' להאי לישנא ליתי' להאי. ומאי דאיתי' להאי ליתא להאי ושניהם צדקו יחדו ודוק:

יב ואולם לכאורה אין דברינו מספיקים שאם כוונת רש"י ז"ל במ"ש דלאלתר פשיטא. היינו משים דלא משכחת אלא בראינו בידה. ובזה פשיטא דיחזיר לראיה. דא"כ תיקשי אמאי שביק רש"י למימר דבראינו בידה. כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכמ"ש תוס' דהוכחה זו הא עדיפא ממה שנימא דלאלתר פשיטא. דאינו אלא משנה דלא צריכה, ואילו אין הבעל מודה נקיט דינא דלאו דינא דבאין ה על מודה למה לא נחזירהו לה:

ונראה ליישב זה. בצירוף מה שצריכים עוד לקיים דרכנו הנ"ל בישוב דברי רש"י הנ"ל. דלכאורה לא הועלנו כלום. דלפמ"ש רש"י לעיל ב"מ (דף יב ב') ד"ה הני ריעי וכו' דחיישי' שמא מפני שהי' מוקדם לא חשש לשמרו א"כ גם בראינו בידה שייך חששא דשמא כ' ליתן ולא נתן עד תשרי. ורק דאפ"ה יחזיר משום שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה א"כ טובא קמ"ל דלא חיישי' משום ריעותא דנפילה שגט שלה הוא מוקדם. בשלמא התוס' שכ' דלאלתר הוי פשיטא כתבו שפיר לשיטתם דמפרשי בב"מ (דף יב ב') ד"ה ולא לוה. דשמא כ' ללות בניסן וכו' היינו שמא לא נתנו עדיין ורוצה ללות בו עכשיו ומש"ה לא חשש לשמרו אבל אם הי' כבר ביד המלוה היה נזהר בו אף אם היה מוקדם. ולדידהו שפיר הוי פשיטא בראינו בידה דלא שייך למימר שמא גט זה שלה הוא מוקדם דבזה ל"ש לתלות משום ריעותא דנפילה. וכמ"ש הש"ך (סי' סה ס"ק לג) שא"צ המלוה להביא ראיה רק שהיה בידו ושוב א"צ לברר שנמסר לו ביום שנכתב, משא"כ לשיטת רש"י שסובר דמשום ריעותא דנפילה אף בהיה ביד המלוה חיישי' למוקדם א"כ גם בראינו בידה הוי חידוש דסמכינן שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה (ואם שזה כבר שמעינן ממתני' דמשמע האמר תנו נותנין. זה אינו דדלמא קמ"ל בברייתא מה דתני במתני'. ועוד דר"ז הא לא דייק ממתני' דאמר תנו נותנין. ואם גם נידוק ממתני' פשיטא דלא שייך לומר מאי קמ"ל כיון דלא מיתני בהדיא ממתני' רק מדיוקא. וכן צ"ל בלא"ה לשיטת רש"י בהא דלא פריך וליחוש שמא כ' ליתן בניסן אמתני' דמשמע האמר תנו נותנים כקושית תוס' ד"ה הא אמר תנו נותנין. משום דלא תני הכי בהדיא וניחא ליה למפרך מברייתא דקתני בהדיא יחזיר:

וליישב זה צריכים להקדים עוד הקדמה אחת מה שהק' מהרש"ל בחדושיו לבב"מ על הא שכ' תוס' שם וגם כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר דדלמא מש"ה לא יחזיר דשמא גט הנמצא הוא מוקדם בזמן לגט שלה כקושית הגליון שם. ותי' הגליון הא ל"ש כאן כיון שהבעל אינו מודה. ותירץ דבאמת הא אמרי' אייתי ראיה ע"ש. והאו"ת (בסי' ס"ה סקכ"ב) כתב על קושית מהרש"ל דלק"מ. דהא קיימי עכשיו דראינו בידה. ובודאי איירי גם בלאלתר ולאלתר הא באמת לא חיישי' שמא מיב"ש אחר נפל. וא"כ אמאי לא יחזיר לה. וקושית הגליון לא היה אלא דלא הוי פשיטא למאי דקיימי תוספות בתירוץ זה דבלא ראינו בידה לא הוי לאלתר פשיטא כת"ד ע"ש:

ולענ"ד צדקו דברי מהרש"ל דגם בראינו בידה והוא לאלתר איכא חששא דמוקדם. אם לא ראינו ממש שנפל מידה. והיינו עפמ"ש הרשב"א בטעמא דמ"ד כל שלא עבר שם אדם זה לאלתר. דמה בכך שלא עבר שם אדם מעת שנפל מיב"ש זה. הא אכתי י"ל דמשיירות שהלכו קודם שהלך יב"ש נפל גט מהם. ותי' דלשיירות הקודמים לא חיישינן שאם גט הנמצא הוא של אחר. גיטו של יב"ש זה היכן הלך. והו"ל לאשכוחי ב' גיטין. משא"כ בעבר שם אדם חיישי' שפיר שמשיירות הקודמים נפל גט זה. ושל יב"ש זה נדחף ברגלי האדם שעבר שם אחר שנאבד ממנו גיטו כן תמצית דבריו ע"ש:

ולפ"ז שפיר הק' מהרש"ל דגם בראינו בידה ולא שהה כדי שיעבור שם אדם. דלמא גט הנמצא הוא של יב"ש אחר שמוקדם בזמן לגט הנמצא. ואי משום דהו"ל לאשכוחי ב' גיטין. שמא לא אבדה גט כלל. ומשקרת לומר שגט הנמצא הוא שלה כדי לטרוף מזמן המוקדם. וכפלא על האו"ת שהעלים עינו הבדולח מזה:

ולפ"ז נתיישבו דברי רש"י הנ"ל היטב. והיינו דמהא דאין הבעל מודה לא מוכח דלא איירי בלאלתר. דגם בראינו בידה והוא לאלתר שייך חשש מוקדם דיב"ש אחר. ואי משום דבלא"ה יאמרו אייתי ראיה כמ"ש מהרש"ל. זה יתכן רק למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה. משא"כ למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה. גם אם נמסר אח"כ טורפת כדין (דהא ודאי לא מסתבר שיאמרו אייתי ראיה שאינו של יב"ש אחר. וכמו דפשיטא להפ"י והאו"ת שם] ולזה כ' דלאלתר פשיטא. וממנ"פ ק' דאם קמ"ל דלא חיישי' לשמא כ' בניסן. ושסומכים שהלקוחות יאמרו אייתי ראיה א"כ ע"כ צ"ל שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ותיקשי סיפא דבאין הבעל מודה אמאי לא יחזיר הא ליב"ש אחר ליכא חששא. כיון דבאמת יאמרו אייתי ראיה וכמ"ש מהרש"ל, ואם אין לבעל פירות משעת חתימה דלא מצו הלקוחות לומר אייתי ראיה. דגם אם לא נמסר ביום הכתיבה טורפת כדין. א"כ בבעל מודה לא קמ"ל מידי דהא ל"ש לחוש לשמא כ' ליתן בניסן. וממנ"פ הוכיח לר"ז דלא איירי הברייתא בלאלתר וא"ש ודוק היטב:

ואיברא לפי מה שלמד המהר"ם שיף בדברי רש"י ד"ה בזמן שהבעל מודה. שאומר ליתנו לה דלא ס"ל כמ"ש תוס' שאומר שממנה נפל. נסתר כל הבנין הנ"ל. דאם הפירוש שהבעל אינו אומר שקבלה ממנו הגט רק שמרוצה לגרשה בו. א"כ שפיר משכחת בלאלתר שראינו בידו שנאבד ממנו ולא שהה כדי שיעבור שם אדם, דבכה"ג לאו פשיטא שמחזירי' לאלתר כיון דלא היה עדיין בידה וכמ"ש מהרש"א דמש"ה במתני' דמצא גיטי נשים שייך לאשכוחי שפיר בלאלתר ובראינו ביד הבעל. ונראה ליישב. דלכאורה קשה להבין מאי דחקו לרש"י לפרש הא דקתני בזמן שהבעל מודה. שאומר ליתנו לה. ובפשטות מתפרש הלשון מודה דקאמר שמודה לדבריה שכבר גירשה בגט. ואך לרש"י לשיטתי' שפיר הוצרך לזה שכ' ד"ה מעולם וכו' לא חתמנו אלא ליב"ש זה. ולא ס"ל דאין הבעל חשוד לשקר במזיד כמ"ש תוס' ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' א"כ ללישנא קמא דר' זירא דמוקי לברייתא באין ש"מ אע"ג דהוחזקו. ומנ"ל לתלות ביב"ש זה יותר מבאחר. כקושי' תוס' ד"ה כאן במקום וכו'. דהא ל"ש לתרוצי דידעינן דמיב"ש זה נפל. דהא בזמן שהבעל מודה משמע דממנה נפל. ולזה הוצרך רש"י לפרש דבזמן שהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה. ומשכחת שפיר שראינו גט ביד הבעל. ולפ"ז אתי שפיר דודאי אם מצינו לפרש הא דקתני בזמן שהבעל מודה שכבר נתן לה הגט. א"ש טפי. אלא דללישנא קמא ההכרח לומר דבזמן שהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה ומשכחת שפיר שראינו הגט בידו. משא"כ ללישנא בתרא שפיר י"ל דר"ז מפרש בזמן שהבעל מודה שכבר גרשם וללישנא בתרא בלא"ה ל"ק מנא ידעינן שיב"ש זה אבד גט דהא איירי בלא הוחזקו וכמו שנראה להדיא מדברי מהרש"א דקושי' תוס' מנא ידעינן. הוא רק לרבה דמכשיר גם בהוחזקו וכמשמעות לשונם. וא"כ ל"ש לאוקמי לאלתר ובראינו בידה. דא"כ פשיטא דיחזיר. וכפי מה שבררנו הא דהוצרך רש"י לפרושו דלאלתר פשיטא היינו לל"ב. דללישנא בתרא ליכא למימר משום דהו"ל לפלוגי. וללישנא קמא דהבעל מודה היינו שאומר ליתנו לה בלא"ה אתי שפיר דלא מוקי' ר"ז בלאלתר משום דהו"ל לפלוגי ושפיר נתקיימו דברינו הנ"ל ביישוב דברי רש"י ודוק:

יג ולפ"ז מתורץ קושי' הרשב"א הנ"ל עפ"י דרכנו הנ"ל דלל"ק דר' זירא מכשיר בחדא לריעותא צ"ל דדייק למלתי' משטרי דחבו בר ננאי ולא מפליג בין איסור לממון. א"כ ע"כ לא ס"ל כרבה בהא דס"ל דלא חיישי' לנפילה וללישנא בתרא שפיר י"ל דסובר כוותי' בהא דל"ח לנפילה כיון דבאמת אינו מכשיר בחדא לריעותא. ונמצא דבין כך ובין כך צ"ל דפליג ארבה בחד מלתא ומש"ה סובר לישנא בתרא דמוטב לומר דר"ז לא חייש בממון לשני יב"ש וס' כוותי' דרבה בהא דלא חייש לנפילה כאן דקיימ"ל כוותי' דרבה בהא וכמו דס"ל לרבא דאותיות א"צ להביא ראיה. וגם בהא דפסול בחדא לריעותא קיימ"ל כן להלכה. וכיון דבין כך וכך צ"ל דפליג ארבה. מוטב לומר דפליג בזה דפוסל בחדא לריעותא וס' כוותי' בהא דסובר דלא חיישי' לנפילה:

הנה הואלנו לבאר דברי רש"י ותוס' במה שנדחקו בפירוק הקושי' דאמאי לא מוקי ר"ז הברייתא בלאלתר. וחלקי ה' אמרה נפשי ליישב הקושי' ברווחה בס"ד. ותחלה נבאר מ"ש תוס' דבזמן שהבעל מודה משמע שאומר שממנה נפל. וצריכי' להבין הא גם אם הפירוש שאומר ליתנו לה ועדיין לא גרשה בגט זה איך אפשר לאוקמי בלאלתר והא ע"כ לא איירי שראינו שנפל מיד הבעל דא"כ כי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לבעל הא ידעינן שממנו נפל. ובמתני' דמצא גיטי נשים ג"כ א"א לאוקמי בהכי דא"כ פשיטא שלא יחזיר לאשה אם לא אמר תנו. דגם אם לא היו חוששי' לנמלך אפילו הכי כל שאין הבעל כאן ואומר ליתנו לה ליכא סלקא דעתך ליתנו לה כיון שלא עשה אותנו שלוחים וכמו שהרגיש במהר"ם שיף ע"ש. וע"כ כוונת תוס' דבמתני' ובברייתא אי לאו דמשמעות בזמן שהבעל מודה שמודה שממנה נפל משכחת שראינו ביד הבעל סמוך לנפילה ולא חיישי' שמא מיב"ש אחר נפל כיון שאין ש"מ שם. ואך הספק אם לא נתן הבעל בינתים להאשה וממנה נפל. וכגון ששניהם עברו באותו המקום הבעל והאשה, ואח"כ לא עבר שם אדם דהשתא ליכא לספוקי באחר רק בדידהו דאפשר שמבעל נפל ואפשר שאחר שראינו בידו מסרו להאשה. (ודברי מהרש"א תמוהים במ"ש על תוס' ד"ה כאן במקום וכו' דבברייתא ליכא לאוקמי שידעינן שממנו נפל דהא אומר שממנה נפל. נראה מדעתו שהבין בדברי תוס' במ"ש שידעינן שמיב"ש זה נפל. היינו שראינו שנפל מיד הבעל וזה א"א לומר כלל לא בברייתא ולא במתני' כמבואר למעלה. וע"כ מ"ש שידעינן שממנו נפל היינו שראינו שעבר הבעל ולא אחר. וה"נ י"ל בברייתא שראינו שניהם עוברים ואפ"ה אפשר שממנה נפל ורק דבאחר ליכא לספוקי כיון שלא עבר שם אחר זולת הבעל והאשה. ותהלי"ת מצאתי אח"כ באסיפת זקנים שכ"כ דהברייתא איירי בהכי ע"ש, ואף לפי מה שיבואר כוונת תוס' עפ"י דברי מהרש"ל דבברייתא לא שייך לומר שראינו בידו של בעל כלל סמוך לנפילה. מ"מ הא מצינו לאוקמי הברייתא שלא ראינו בידו הגט כלל רק ששניהם הלכו שם. ואח"כ נמצא הגט. וכיון שאין שיירות מצויות לא תלינן שאחר עבר שם וכדברי האסיפת זקנים הנ"ל והוא ברור דמ"ש תוס' שידעינן שמיב"ש זה נפל לאו דוקא):

ואחר שבררנו שאילולא דמשמע שמודה שממנה נפל הו"מ לאוקמי בכה"ג שראינו בידו סמוך לנפילה קשה דאכתי מאי הועילו תוספות במ"ש דמשמע שמודה שממנה נפל. והא אעפ"כ משכחת שראינו אצלו סמוך לנפילה. והבעל והאשה עברו שם ולא ידענו אם מסרו לה בנתיים או לא. ושפיר משכחת שאומר שממנה נפל דהא אפשר שנתנו לה בנתיים. וכבר ראיתי להמפרשים המהרמ"ש והפ"י שהאריכו למעניתם זה בכה וזה בכה. ונתעוררו במקצת דברינו ואין פותר לדברי תוס' הללו לבאר איך שלא יתכן לאוקמי לאלתר כמ"ש דמודה שממנה נפל יותר מאלו היינו מפרשי' שאומר ליתנו לה. ואך קדוש א' ראיתי מדבר. ה"ה המהרש"ל בחדושיו שכ' על דברי תוס' הנ"ל דכיון שהבעל מודה שממנה נפל משמע שרוצה שיאמינו לו ואילו ראינו בידו מאי נ"מ לו במה שרוצה שיאמינו לו. ודבריו כספר החתום במ"ש שם. ואינו מובן מה שרצה בכל דבריו. ואך לדעתי נתכוון לקושי' זו דאכתי אמאי לא יתכן לאוקמי לאלתר הא אפשר לאוקמי שראינו ביד הבעל סמוך לנפילה ולא עבר שם אדם מעת שהלכו הבעל והאשה באותו מקום. ולזה כ' דמשמע שמודה שיאמינו שנתגרשה מכבר אע"ג שאין אנו מאמינים לו מ"מ הוא חושב שיאמינו לו שנתגרשה מכבר מזמן הכתוב בגט ואם נימא דראינו בידו סמוך לנפילה הרי אנו רואים שלא נתנו לה מקודם. ולענין מאי אומר שנתנו לה כבר. דהא אין נ"מ בזה כלום. כיון שיודע שאי אפשר שנתגרשה רק רגע סמוך לנפילה. אלא ש"מ שלא ראינוהו בידה כלל. ומש"ה לא משכחת לאלתר. והן הן דברי מהרש"ל אף שאין לשונו מכוון (ואך דברי מהרש"א שכ' שאין צורך לדברי מהרש"ל בדחוקיו ולא נחית לדברים הללו תמוה. דאיך נתפרשו לו דברי תוס' כלל):

ואולם לפ"ז ק' על תוס' למה להו לדחוקי כ"כ דמשמע ליה לר"ז דבזמן שהבעל מודה היינו שרוצה שיאמינו לו. הלא הדרך סלולה לפנינו ליישב ברווחה. דלא מצינו לאוקמי הברייתא במצאו לאלתר כיון דכל הטעם דכשר במצאו לאלתר ולא חיישינן דמשיירות שעברו שם מקודם נפל. משום דא"כ הו"ל לאשכוחי ב' גיטין. א"כ כיון שלא ראינו הנפילה ממש מן הבעל או מן האשה. חיישי' שמא משיירות הקודמי' נפל ויב"ש זה ואשתו לא אבדו גט כלל. ואי משום דאין הבעל חשוד לקלקלה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה מעולם וכו' היינו אם באמת לא נתגרשה. משא"כ הכא אפשר שגרשה בגט אחר ואומר שגט הנמצא הוא שלו. כדי שתטרוף מלקוחות מזמן הכתוב בגט הנמצא וקנוניא עשה עמה. ואינו מכשילה כלל כיון שבאמת נתגרשה בגט אחר. ואי משום דלפ"ז אין חששא דאיסורא רק חשש ממון שתטרוף שלא כדין. וגבי ממון בלא"ה לא חיישי' לשני יב"ש. הא כפי מה שבררנו לעיל הטעם דלא חיישי' לגבי ממון לשני יב"ש. היינו משום דלא חיישינן לנפילה דאחרים. והיינו אם ידעינן שזה אבד גט ולא אחר (ובזה צדקו דברי הפ"י שהבאנו אות טי"ת רק שהשגנו עליו שם דבמתני' דגיטין דאיירי שהשליח בעצמו מצאו ויודע שאבדו לא הו"ל לחוש לנפילה דאחר). ואין לומר שתוס' הוכיחו דלא חיישי' שישקר הבעל משום קנוניא אף כשאינו מכשילה. דאל"כ תיקשי לר' זירא ללישנא קמא דמוקי לברייתא באש"מ והוחזקו ומנא ידעינן שמיוסף בן שמעון זה נפל כקושי' מהרש"א. וע"כ דמאמינים לבעל גם לגבי ממון או דל"ח לגבי ממון כלל לשני יב"ש אף שאפשר שלא נאבד מהם גט כלל, זה אינו דהרי הוכחנו דמ"ש כגון דידעי' שמיב"ש זה נפל לאו דוקא אלא דכיון שידעינן שזה עבר שם תולי' בו וכאלו ידעינן שממנו נפל דמי. וה"נ י"ל בברייתא דאיירי שהבעל והאשה עברו שם ולא נודע ממי נפל ואפ"ה נא חיישי' לאחרים כיון דלא שכיחא אחרים והם ראינו שהלכו שם. ונראה דתוס' לשיטתייהו אזל שכ' בב"מ (דף ז' ב') ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' דלא חיישי' לקנוניא וא"כ שפיר הוקשה להם דהו"ל לאוקמי הברייתא בלאלתר ואי משום דלמא לא נאבד מהם גט כלל והבעל משקר משום קנוניא הא לא חיישי' לקנוניא ולזה הוצרכו לדחוק או דלאלתר פשיטא. או דבזמן שהבעל מודה משמע שמודה שממנה נפל. וכמ"ש מהרש"ל בכוונתם. ואך למ"ש הש"מ שם בשם הרמב"ן דלעולם חיישי' לקנוניא וברייתא דמצא כתובה איירי שכתב בו שלא באחריות אתי שפיר הסוגיא ברווחה דלא מצי לאוקמי בלאלתר דכיון דלא ראינו הנפילה חיישי' לטריפה שלא כדין והבעל משקר משום קנוניא ודוק:

יד ואחר שבררנו כל זה. נראה לתרץ מה שהקשינו באות בי"ת. דלהפוסקים דס"ל דהוחזק ולא שכיח חמיר משכיח ולא הוחזק דא"כ ר"ז דמוקי לברייתא באין ש"מ דמשמע דכיון שאין ש"מ כשר אף שהוחזק ובאמת הוחזק לר"ז פסול אף באש"מ. וביותר ק' לשיטת הרמב"ם כפי מה שבארנו דבריו ע"פ דרכו של הלח"מ. דהוכיח שיטתי' מדלא אמר ר"ז כאן בשיירות מצויות א"נ בהוחזקו וא"כ תיקשי בהא דקאמר כאן באש"מ. דהו"ל למימר אש"מ ולא הוחזקו. כיון דהוחזקו לחוד פסול. ואך לדברינו הנ"ל ניחא דכיון דהא דלא מוקי לברייתא בלאלתר היינו משום דלא משכחת לאלתר. דכיון דלא ראינו הנפילה ממש חיישי' שמא משקרים וגט הנמצא הוא מוקדם בזמן לאותו שנאבד. אע"ג דהבעל לא חשוד לקלקלה. מ"מ שמא גרשה בגט מעליא ועשה קנוניא כדי לטרוף מלקוחות מזמן הקדום. וכיון שכן דעיקר החשש משום ממון שפיר מהני אש"מ אע"ג דהוחזקו. דאע"ג דר"ז חייש לנפילה לגבי ממון. מ"מ קי"ל מאיסורא לענין שלא יופסל רק בש"מ והוחזקו ורק במתני' דגיטין דהחשש משום איסורא פסול בחדא לריעותא. והוחזקו ואש"מ פסול אף בלא שהה כדי ששהה שם אדם. וא"ש ודוק:

טו עתה נבוא לבאר שיטת הרי"ף שהבאנו אות א', והיינו שהוקשה להרי"ף קושי' תוס' ורש"י דאמאי לא מוקמי ר"י ור"א מתני' וברייתא במצאו לאלתר. וכגון שראינו הגט ביד האשה. או הבעל. סמוך לנפילת הגט. דליכא לספוקי באחרים רק בדידהו. אם מן הבעל או מן האשה נפל. גם הוקשה לו הא דמצריך רב אשי נקב בצד אות פלונית. ולא סגי ליה בנקב בעלמא. למאי דקיימ"ל כרבה בב"ב דלא חיישי' לנפילה כלל. וכמו שפ' הרי"ף שם דמגבי' בשטר שכתוב בו ממך. משום דלא חיישי' לנפילה. וכמו שהקשינו באות חי"ת. ולא ניחא לי בתירוצו של הפ"י דאע"ג דחששא דשני יב"ש דרבנן לא סמכא אסימנים באשת איש משום חומרא. שזה דחוק. ולא כן משמעות הש"ס בב"מ (דף כז) דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים דמשמע דפשיטא להש"ס דאי סימנים דאוריי' סמכינן גם לענין איסור דא"א. וה"נ אם החשש שני יב"ש דרבנן הו"ל למימר דסמכינן אסימן אמצעי. ולזה הוכיח דקושי' הגמ' דמתני' וברייתא. לא משכחת כלל במצאו לאלתר. דכיון שא"א לאוקמי בראינו נפילת הגט מידם ממש. דממנ"פ הו"ל להחזיר לבעל או לאשה. למי שראינו נפילת הגט מידם וכמבואר לעיל אות י"ג בארוכה. וכיון שלא ראינו הנפילה מידם ממש. לא מהני אף אם לא עבר שם אדם אחר שהלך הבעל והאשה שם. דשמא לא נאבד מהם כלל. ומשקרים כדי לטרוף מלקוחות מזמן המוקדם שבגט הנמצא ובכה"ג הוי חששא דשני יב"ש מדאוריי'. כיון שלא ידענו כלל שיב"ש זה אבד גט, ומאי חזית שזה אבד. ולא האחר, דלמא יב"ש אחר אבד גיטו ולא זה. דבזה סברת הפ"י נכונה. דהיכא דלא ידעינן כלל שיב"ש זה אבד גט הוי חשש נפילה על יב"ש אחר לכ"ע. כיון דבע"כ נפל מאחד מהם. ולא ידענו ממי נפל. ואף דלפ"ז הוי החשש רק לגבי ממון. ובממון סמכינן אסימן אמצעי. היינו באבדה משום דניחא לי' למוצא אבדה כי היכי דליהדרו גם לו וכדאיתא התם בש"ס ובתוס' ד"ה [ואנא יהיבנא]. ולפ"ז א"ש דבב"מ ובגיטין שכ' הרי"ף דלא מהדרינן גט הנמצא אלא כר' ירמיה או כרב אשי. ולא מהני אם לא הוחזקו. וכר' זירא בלישנא בתרא. משום דהחשש דשני יב"ש מדאורייתא. משא"כ בפלוגתא דאיזהו לאלתר דקאי אמתני' דהשליח בעצמו מצאו דהחשש שני יב"ש רק דרבנן. כיון שיודע בעצמו שאבד גיטו. לא חיישי' מדאורייתא לנפילה דאחר. לא פסל הרי"ף אלא בהוחזק ושיירות מצויות. וכמו שהבין הבעל המאור והר"ן. ובלא"ה אף לזמן מרובה כשר ודוק:

ע"כ מהגאון מו"ה בונם זצ"ל.

ב"ה יום א' כ"א מרחשון תקפ"א פ"ק פוזנן:

א רב שלום וכ"ט לכבוד ידידי חביבי מר אחי הרב המאה"ג הגאון המפורסם מו"ה בונם נ"י.

מכ"ק הגיעני היום כו' שמחתי למאד בראותי כי סמכת ידך על דברי כי ישרים המה וביחוד בחידוש דין בש"ע סי' צ"ד, ועתה אני עומד במה דתמוה לי בסוגי' דחולין פ"ז בסוגי' דשולח אדם ירך דכ' בחי' הרשב"א לקיים דברי הראב"ד דמדאין משלחי' חתוכ' לחבירו מוכח דמדינא א"צ לבדוק אחר מנקר דלפושע שיעשה שלא כדין לא חיישינן והא דפרכי' שלימה נמי לא דלמא חתיך לה אף דצריך לחוש הקונה דלמא עכו"ם חתך לה וע"כ ממנו דחיישי' לפושע. היינו דלס"ד הי' מוכרח כן משום דאל"כ גם חתוכה ליזבן דהקונה יחוש דעכו"ם חתך לה אבל למה דמשני חתוכה דעכו"ם מידע ידיע קיימי' כפשטא דל"ח לפושע עיי"ש, ולא זכיתי להבין דא"כ יקשה בהא דאמרי' ואב"א במקום שאין מכריזין וגזירה שמא יתננה. הא אדאתאן לזה גזירה. הו"מ לאוקמי גם במקום שמכריזים ושלימה מותר דאם יחתוך העכו"ם יחוש הלוקח דשמא העכו"ם חתכה. אבל חתוכה לא דדלמא יתננה בפני ישראל (א"ה נלע"ד שהמעתיק חסר איזה דברים וזה קושיא ב' על דברי הרשב"א שם לקמן דקשה היאך אפשר לומר דרבא אית לי' גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל יע"ש) דשם לא יהי' לו תקנה דאף אם יאמר לעכו"ם שנפל עליו יי"נ מ"מ העומד מרחוק ולא שמע זה בודאי מותר לקנות ממנו כיון שרואה שאין זה פת עכו"ם. משא"כ בנו"ט שאם יעמוד מרחוק לא יקנה מהעכו"ם וק"ל. בזו הרגע למדתי ד"ת ב"ב (דף מ"א ע"א) ד"ה כמאן כר"י. לא זכיתי להכין הא י"ל דרב ענן ס"ל דגם לר"י מחאה שלא בפניו הוי מחא' והא דקאמר ויבא וימחה הייני עצה טובה וכדמשנינן לעיל דף ל"ט ע"א. אשר הביא אתי הגאון נ"י דברי נ"ב סי' נ"ב בשם הגאון מוה' סענדר ז"ל בדרך גררא ראיתי שם פלפול הגאון ז"ל ברש"י יבמות וברשב"א דגדלות לא מקרי מחוסר מעשה דבודאי יבא ואי דתהיה איילונית הא לא שכיחא. ועל פרט זה דלא שכיח הרבה להשיב הגאון מה"ס והגאון נ"ב החזיק דבריו, ולענ"ד הי' נראה דל"צ לכ"ז דאף בפירש ואמר אם אין אתה איילונית תתקדש לי לאחר שתגדיל כיון דאיילונית הוא ענין עבר והוא מתולדה ולאות' צד דאינה איילונית בודאי יבא הגדלות ולא מקרי מחוסר מעשה אלא גדר ספק על העבר אם היא איילונית, אחיך ידידך הדש"ת בלו"נ עקיבא

ב"ה מ"ד יום א' כ"ז כסלו תקפ"א:

ב החיים והשלום וכ"ט לאהובי אחי אדמ"ו הרב הגאון הגדול האמיתי החריף ובקי משנתו זך ונקי. רבן של בני הגולה תפארת סגולה נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה עקיבא נ"י:

קושי' אחי הגאון נ"י בדברי הרשב"א לפמ"ש בדברי הראב"ד דהו"ל לאוקמי גם במקום שמכריזים ושלמה משדר משום דלא חיישי' לפושע, קושיא חזקה היא וצריכה נגר ובר נגר דלפרקינה, ואך מ"ש אחי הגאון נ"י לדחות הוכחת הרשב"א דלא גזרי' שמא יתננה בפני ישראל אחר מההיא כרי' דחיטי דנפל עלי' יי"נ דשם א"א באקנה דגם אם יאמר לעכו"ם שהוא יי"נ לא ישמע העומד מרחוק ולא יחיש לכלום משא"כ בנבלות וטריפות שאם יעמוד במקום שאי אפשר לו לשמוע לא יקנה מהעכו"ם ויחוש לשמא אמר לו המוכר שהוא טריפה והוא לא הי' אפשר לו לשמוע. לא זכיתי להבין דאם מש"ה הצריכו חכמים שיאמר לעכו"ם שהוא טריפה ע"כ משום דבסתמא יקנה מעכו"ם מדלא שמע מהישראל שהוא טריפ' א"כ גם גבי יי"נ הו"ל לרבא להצריך לומר לעכו"ם שנפל עלי' יי"נ כדי שיתוקן שאם ישראל יעמוד ע"ג שיזהר לקנותו כמו שהצריכו בנו"ט אע"ג דלהעומד מרחוק א"צ דבלא"ה לא יקנה אפ"ה חששו שמא יתננה בפני ישראל ה"נ הו"ל לרבא להצריך ביי"נ כדי שיתוקן עכ"פ אם יהי' ישראל עע"ג שלא יקנה. בשנות אחי הגאון נ"י ימחול עכ"ה לפרש לי כוונתו בהרחב ביאור. מקרוב הרהרתי במ"ש תוס' קדושין מ"ו ע"ב סד"ה אם כו' דאיכא ב' חטאות חטא שתרם וכו' וחטא על תרומתו דהוי תרומה וכו' ולכאורה דבריהם תמוהי', ואמרתי לענ"ד בכוונתם דגם לאחר שתרם אע"ג דעבר אמימרי' דרחמנא מ"מ אפשר לו לתקן ע"י שאלה דמיעקר תרומה ואי לא עביד הכי חוטא בשני' שהפריש מן הרעה ומניח התרומה להיות קיימת וממילא מוכח דבזה עביד מהני דאי לא מהני ואפ"ה חייב משום דתרם בדרך תרומה א"כ אף אם ישאל על תרומתו לא יתקן חטאו ואינו חוטא אלא באחת כנלע"ד בביאור דבריהם, עוד נתקשיתי במ"ש הב"ש רס"י ל' לספוקי אי מהני טלי כסף קדושין מע"ג קרקע ובחדושי מהרי"ט פלפל הרבה דמהני מתן מנה לפלוני ושחוק לפני ורקוד לפני, ובזה י"ל דשאני התם דמה שנתן לפלוני הוי כאלו נתנו לשלוחה וכן ברקוד לפני עושה המקדש פעולת הריקוד. ובס' עצי ארזים השיג על הב"ש מהא דס"ל לרוב הפוסקים דמהני קדושי מחובר אע"ג דלא הוי נתינה מיד ליד, ולענ"ד י"ל דמשכחת בקדשה בקרקע ע"י שטר מתנה שנתן לה דהוי נתינה מיד הבעל לידה דע"י השטר שמקבלת זכתה בקרקע ובעה"ע ס"ל דאפ"ה לא מהני מהיקשא דהוי' ליציאה דלא מהני במחובר. ואך לדידי ק' מהא דמהני מעמ"ש בקדושין ואיזה נתינה מיד ליד שייך כאן ואי דבמה שנותן לה מחויב הוי כאלו הוא נתנו לה א"כ לא תתקדש עד אחר שבא הממון לידה ואינו במשמע אלא שמתקדשת מיד בההיא הנא' שמקנה לה המעות במעמ"ש. גם מהא דס"ל לריב"י מעות הראשונות לאו לקדושי' נתנו ובגרעון כסף מהני היעוד והא לא נתן לה מיד ליד, ואך בזה י"ל דלריב"י ע"כ גלי קרא דלא מקשינ' בזה הוי' ליציאה ולא בעינן מיד ליד ורבנן דפליג' עלי' י"ל דמה"ט גופי' נפקא להו דמעות הראשונות לקדושי' נתנו דאל"ה לא הי' מועיל הייעוד ואך מהא דמעמ"ש ק', דא"כ הו"ל להש"ס לומר דפליגי בפלוגתא דריב"י ורבנן אי מהני בלא נתינה לידה או לאו, נא מאחי הגאון נ"י להשיבני על כל האמור בזה, אחיו ותלמידו הק' בונם במו"ה משה גינס זצ"ל מא"ש:

ב"ה ד' ט"ו טבת תקפ"א פק"ק פוזן:

ג רב שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי חביבי מר אחי הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה פ"ה המפורסם מו"ה בונם נ"י עכב"ב ה"י:

פותחי' בברכה כו', מ"ש אחי הגאון נ"י בכוונת ד"ת בקדושין דף מ"ו הדברים ראויין לאומרם. ואוסיף לבאר דאילו לא מהני איסורא דעבר אמימרא דרחמנא מה דעבד עביד ואינו משהה עליו האיסור במה דאינו נשאל ועוקר דבריו למפרע דלא מהני בי' שאלה כיון דאין התרומה נתפס כלל וגרע מאכלה כולה. ובאמת בלא"ה י"ל בכוונת התוס' דאילו משום דעבר אמימרא דרחמנא בלי פעולה אין העבירה חמורה כ"כ מפעל ועשה במעשה נגד הרחמנא. ובין כך ובין כך לכאור' האמת דמוטל עליו לשאול על נדרו לעקור דבורו למפרע ולתקן מה שעשה. ואך חידוש בעיני דא"כ נולד לנו דין חדש דבתורם מרע על היפה ונתערב דלא בטל דהוי דשיל"מ כיון דמצוה לאתשולי עלה. מ"ש אחי הגנ"י בענין טלי קדושיך מע"ג קרקע הא דמהני תן מנה לפלוני ואקדש לך היינו דהוי כנותן לשלוחה. לענ"ד אינו. דאף אם פלוני עכו"ם מהני ולכמה פוסקי' אף בזרוק לים מהני. אבל לענ"ד בפשוטו כיון דהוא במעש' דידי' נותן לה הנאת' מהני כמ"ש אחי נ"י בעצמו בענין רקוד לפני ולא ידעתי אמאי נטה מזה גבי תן לפלוני. ומ"ש אחי הגאון נ"י להקשות מהא דמהני קידושי' ע"י מעמ"ש, לענ"ד לק"מ דהא בדיבורו מקנה לה החוב ואין חילוק בין מקנה לה בדיבורו או במעשה כיון דההקנאה ממנו הוא ושאני טלי קדושיך דבדבורו לא נקנה לה והיא עושית הקנין. והרי הר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא דמע"ג הוכיח ממה דלא מהני גט ע"י מע"ג ע"כ דבשטר לא תקנו מע"ג הרי דהיה ראוי דמהני גם בגט ולא מקרי טלי גיטיך. בדברי הר"ן תמוה לי הא הר"ן עצמו כ' ר"פ הזורק דבמקנה לה גט אג"ק לא מהני דנהי דקנתה הגט מ"מ אינו בידה וברשותם. א"כ דלמא מע"ג הוי רק כמו קנין בעלמא וקנתה החוב אבל מ"מ לא מטא לידה. מ"ש אחי הגאון נ"י על דברי בההי' דשמא יתננה בפני ישראל. כוונתי היה דחז"ל לא תקנו לחצאין דוקא בנבלות וטריפות דע"י שיאמרו לו שהיא טריפה נסתלק כל המכשול דאותו שעומד מרחוק לא יקנה דיחשוב דלמא אמר לו שהוא טריפה. אבל ביי"נ שנפל על חטי דלא מהני אמירתו מכל וכל דהא העומד מרחוק יקנה כמו דקונים חיטים בסתם ואם באנו לחוש לזה יהא אסור לגמרי למכרם לנכרי מש"ה לא תקנו זה כלל וכלל ואם אינו נוח בעיני אחי הגנ"י בטלים דבריי:

כעת אני עומד נבוך בדברי הר"ן בסוגיא דטיפת חלב אשר לא זכיתי להבין. הא' במ"ש הר"ן (דף ש' ע"ב) והא ודאי לא נהירא כלל דמה"ת נימא דלא מתפשט וכו ותמוה לי הא חזי חילוק דאותה חתיכה כולו מועיל לבטל הט"ח. וב' חתיכות דקות אין החתיכה שניי' מצרף לבטל החלב וע"כ החילוק דכח פישוט החלב הוא מיד באותו חתיכה אבל לא לחתיכות אחרות וא"כ שוב ממילא אינו רחוק לומר דכיון דכת הפישוט אינו רק באותו חתיכה מקרי בלוע וא"י מחל"ח בלא רוטב ובפרט דהא הר"ן בודאי לקושטא דמילתא ס"ל דבלוע א"י מחל"ח בלא רוטב דהא כל צלי דמהני קליפה הסביר הר"ן הא דאין קליפה אוסרת חברתה דבקליפה ל"א חענ"נ. והא מ"מ כששהא על השפוד נימא דהבלוע שבקליפה חוזר והולך כ"ק דמה לי אם צולהו בפעם אחד או ששוהה על השפוד באותו צליי'. אע"כ דאין בלוע יוצא מחל"ח בלא רוטב. וא"כ הא דס"ל להר"ן דאינו מסתבר לומר דאינו מתפשט היינו דהטיפה מתפשטת בכולם ולא מקרי בלוע כיון דכח הפושט מיד בכולם. וזה ודאי תמוה דא"כ נצטרף כל החתיכות לבטל החלב. הב' כמ"ש הר"ן שם דבקליפה לא נ"נ כיון דלא משכחת קליפה גבי בב"ח וא"כ מוכח לומר דצלי לא הוי בכלל בישול לענין בב"ח דאל"כ הא משכחת גבי בב"ח בטיפת חלב שנפל על צלי. והפר"ח בסי' פ"ז כ' דהר"ן ס"ל דחלב הוי שמן. ובמחכ"ת שגג בזה. הא הר"ן כ' דהא דאוסר כל החתיכה ולא מקרי צלי משום דע"י הבל הקדירה לחות הטיפה מתפשטת בכל החתיכה. הרי דבצלי דעלמא בלי הבל הקדירה אוסר רק כדי קליפה. וכיון שכן ק' לי דלמאי צריך הר"ן לומר דבקליפה לא אמרינן נ"נ דנשמע מיניה דבצלי בשמן אמרי' חענ"נ הא י"ל דבצלי כיון דליתא דכוותי' בבב"ח לא אמרי' חענ"נ כמ"ש הר"ן שם לענין מליחה וכ"כ שם (דף שב ע"ב) דבלח בלח בלי בישול לא אמרי חענ"נ מה"ט דליתא בב"ח מדאורייתא. וע"ז יש לי ישוב קצת דהר"ן ס"ל דהבל הקדירה לא מקרי בישול וכיון דאמרי' בסוגיא לגבי' דאמרי' חענ"נ מוכח דכל שבולע בכולו ע"י חום האור אף דבב"ח לא מיתסר מדאורייתא מ"מ כיון דדמי לבישול אמרו חז"ל דחענ"נ. הג' במ"ש הר"ן שם (דף שא ע"א) ומש"ה לא שקלינן וטרינן בפג"ה אי קסבר אפשר לסוחטו אסור או לא דעיקר אפשר לסוחטו בבב"ח הוא. ולא ידעתי למאי צריכים לדוחק זה הא למ"ש הר"ן בסמוך לו מלפניו ומלאחריו דכי פרכי' אמאי חענ"נ עיקר הפירכא ליתא למה הוצרכו ששים בשא"מ דזהו אפשר הוא אלא עיקר הפירכא וכו' מפני החלב שבה. ונמצא שהחתיכה עם החתיכות מקרי מבשא"מ וכו' וא"כ ממילא רווחא שמעתא דהפירכא ל"ש רק גבי בב"ח כיון דנאסר מכח החלב מקרי כולו כמו חלב והוי מין בשא"מ. אבל לעיל דנאסר ממינו שפיר הוי מין במינו וצ"ע. הד' ע"ש הר"ן שם (דף שב ע"א) דלפ"ז לא הגעילו במדין רק כלים קטנים. הא הר"ן כפל ושילש דחענ"נ בשאר איסורים הוי רק דרבנן וא"כ יכול להגעיל היורה גדולה ג' וד' פעמים דחוזר ונבלע האיסור עם המים לפי ערך ואח"כ הוי ס' כמ"ש תוס' לשיטת רבינו אפרים. כל אלו נסתרים מעיני העוורות אולי יש אתך דברים מרווחים להבינני ולבאר דברי רבותינו על מכונם. אחיך ידידך הדש"ת בלו"נ עקיבא:

ב"ה יום ב' א"ש פא"ל פק"ק פוזן:

ד רב שלום וכו' לכבוד ידידי חביבי מר אחי הרב המאה"ג הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה מו"ה בונם נ"י עכב"ב ה"י:

היום הגיעני מכ"ק כו'. מ"ש מר אחי הגנ"י ליישב קושייתי על הר"ן. די"ל דס"ל להר"ן דבלוע יוצא מחל"ח בלא רוטב אלא דהבלע בכ"ק כיון דאינו אלא דבר מועט מה שמתפשט ממנו לשאר החתיכה בטל במעוטו ולא הוקשה להר"ן רק בט"ח דיכול להתפשט מהחתיכה לשאר חתיכות בשיעור נ"ט עכ"ד. ואני אמלא דבריך. דלכאורה ק' דא"כ למאי צריכים לשנויי אההי' דר"ה בגדי שצלאו בחלבו דשאני חלב דמפעפע. הא ר"ה תלמידו דרב י"ל דס"ל דמב"מ לא בטל ואף בכחוש אוסר דהבלע שבקליפה מתפשט כ"ש לשאר החתיכה. וביותר הא שמואל ס"ל דמב"מ לא בטל ואעפ"כ אמר נצלה קולף ואוכל. אבל באמת לק"מ דהר"ן לשטתי' שכ' בההי' דאוקי רב אמורא עלי' כיון שנ"ט בחתיכה חענ"נ. דאילו לא נ"נ כיון דכח היתר מעורב בו מקרי מבשא"מ. א"כ בקליפה דנא נ"נ וכח היתר מעורב בפישוט הבלע שבקליפה מבחוץ לא מקרי מב"מ. אולם עכ"ז אין דעתי נוחה בזה דמלבד הוכחתי מהא דאין בלע שבקליפה מתפשט מקליפה לקליפה קשה על הר"ן מיניה ובי'. דמדלא הקשה בקיצור דכמו דמתפשט החלב בכל החתיכה דשיעורו ד"מ טפת. נימא דאח"כ כשעודו מתבשל חוזר והולך הבלע לחתיכה האחרת כשיעור טפח וכן לעולם אע"כ דהיה מקום לומר דבלוע א"י להתפשט מחל"ח. לזה הקשה רק דכח הפיטום של הטיפה הוא מחל"ח כמו בחתיכה עצמה אם עבה הרבה וא"כ קושייתי במק"ע דאל"כ ליצטרף כל החתיכות לבטל הטפה. תו כ' אחי הגנ"י על קושייתי על הר"ן וז"ל לענ"ד לא הוצרך למ"ש אלא לאפוקי מדעת הסוברים דעירוי מבשל כ"ק דא"כ גם בקליפה משכחת איסור בב"ח. ולזה כ' דלא משכחת משום דבאמת לדידי' אין עירוי מבשל וכמ"ש בפ' כירה עכ"ל. דברים אלו כספר החתום ועמדתי ע"ז כמו רובע שעה ולא אוכל להם הא מ"מ באיזה טענה בא הר"ן לאפוקי מדעתם דדלמא באמת עירוי מבשל כ"ק ומשכחת באמת כ"ק גבי בב"ח ומ"מ ניחא הא דבצלי אין קליפה אוסר לקליפה האחרת. משום דבצלי דליכא בבב"ח דאורי' ל"א חענ"נ. אבקש ממך להודיעני על נכון דעתך העמוקה. מ"ש מר אחי נ"י על קושית הט"א מגלה (דף ג) דנזירות הוי כנשבע להדיא שלא יטמא למתים. לענ"ד אינו נראה כן דאל"כ בעובר ומטמא ושותה יין לחייב קרבן כדין עובר על בבועה. א"ו דאינו ענין שבועה רק שמשוה לגופו להיות נזיר וכשנשבע להיות נזיר ואחר שגופו נזיר חלה עליו דיני נזירות כאשר צותה התורה עליו. וא"כ עדיין שייך בזה הואיל והותרה הותרה. ודברי הט"א באותו ענין נפלאו ממני מאד בע"ש גם מה שתי' עוד דרבא לית ליה דעולא דס' דביאה במקצת שמה ביאה וכו' משמע דלא פליג אדעולא וכו' ומחוורתא כדפרישית וכו' והוא תמוה מאד דאם כמסקנתו דרבא דלא אמרי' הואיל גבי היתרא ממילא מוכח דפליג בהא על עולא לענין ביאה במקצת דאל"כ ישאר לרבא פרכת הש"ס בזבחים על הברייתא דראה קרי איך יכנס למקדש הא יש בו כרת. ובעיקר קושי' הט"א שהוסיף לבאר דאף לתירוצם דתוס' יבמות דרבא ס"ל דדוקא בבעל קרי דשם טומאה אחת היא, מ"מ לפ"מ דקאמר סתמא דגמרא דאצטריך לנשא מת ומת מאי איכא למימר. לענ"ד זהו הכלל לכ"ע דבב' ענינים ממש ל"א הואיל והותרה אלא דלענין אשת אחיו ואחות אשה דכל עריות כיון דכללינהו הקרא לענין כרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות ומסברא היה כמו חלב וחלב לחייב בהעלם כולם רק חטאת א' אי לאו דיצא כרת באחותו לחלק עש"ה מקרי שם א' ורבא ס' דמ"מ מקרי שני שמות או כאידך תירוצא דתוס' דרבא ל"ס לדעולא ויש להסביר את זה דמצינו כזה ביבמות בתוס' (בדף לב ע"ב) ד"ה איסור כולל עיי"ש. והיינו דסתמא דגמרא ס"ל דא"א ונעשית חמותו הוי כולל דמגו דאתסר בשאר עריות דס"ל דכל עריות מקרי שם א' וכסתמא דתלמודא דהכא דאצטריך קרא לנשא מת ועת. ולמסקנא אמרי' דלא הוי כולל דלא מקרי שם א' וכדס"ל לרבא. אבל לענין כהן ונזיר דמקרי ב' שמות לגמרי ל"א הואיל והותרה [ובאמת ק"ל מה"ט במ"ש רש"י חולין ק"א בההי' דשבת ויה"כ דיה"כ לגבי שבת הוי כולל דמגו דאתסר באכילה אתסר במלאכה הא למסקנא דיבמות מוכח דבב' שמות לא הוי כולל. ובהכרח צ"ל דלס"ד זו דחולין היה מוכרח באמת כס"ד דיבמות. והוא סותר לדבריי הנ"ל דבב' שמות לגמרי בודאי לא הוי כולל. ויש לדחות]. ובאמת בזה אמרתי ליישב מה דהיה תמוה לי וכדומה מצאתי לימים הרבה אח"כ בשאגת אריה בסוגיא דיבמות (דף לד) ומאן האי תנא וכו' דמאי ראי' מר"מ לענין ב"א הא פשיטא היכא דאפי' בזא"ז היה חייל לא גרע במה שהוא בב"א וא"כ בשבת ויה"כ דאפילו בזא"ז מצי חייל ביה"כ לגבי שבת הוי כולל. ושבת לגבי יה"כ הוי מוסיף כמ"ש רש"י חולין הנ"ל. כדמוכח להדיא מאותו סוגיא דהיה ס"ל דל"א איסור ב"א ורק כולל אמרינן. ומש"ה חייב ב' משום שבת ומשום יה"כ. אבל איסור ב"א בעלמא בלא כולל ומוסיף היכי מוכח מר"מ דסבר כן. ולפי הנ"ל דסוגיא דיבמות הנ"ל קאי למסקנא ויה"כ לגבי שבת לא הוי כולל כיון דהוא מב' שמות:

ידידך אחיך דש"ת בלו"נ עקיבא גינז מא"ש. ב"ה עש"ק כ"ז תמוז תקפ"א לפ"ק פוזן (ה

) שלום וברכה לכבוד מר אחי ידידי חביבי הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כי"ב מו"ה בונם נ"י עכב"ב ה"י:

מכ"ק הגיעני וכו'. מ"ש אחי נ"י על דבריי דגם אם קבלת נזירות לא הוי כנשבע להדיא שלא לשתות יין אלא שקיבל עליו להיות נזיר. מ"מ כיון דלוקה ב' משום לאו דנזירות ולאו דבל יחל אמאי מפטר מקרבן הא כיון שקיבל עליו לנהוג במצות נזיר שמוזהר שלא לשתות יין הרי הוא כעובר שבועה במזיד משום דעבר על ב"י וחייב קרבן על שגגתו. באמת אף אם יהיבנא כן מ"מ על מם שאני בדברי הטורי אבן אשר העמיד אחי הגנ"י דבריו עליו דל"ש ביה כיון דהותרה הותרה כיון דמשום שבועה אתי' עלה. ולענ"ד לא דהוי כנשבע שלא לשתות יין אלא דקיבל עליו להיות נזיר ולהיות זהיר במצות נזיר ואם עובר על לאוי נזירות עבר ג"כ על שבועתו ליזהר במנות נזירות. וכל שאנו מתירים לו משום לאוי נזירות ואמרי' הואיל והותרה הותרה. לא עבר על שבועתו דהא נהג במצות נזיר כראוי דכך הדין דבמקום שהותרה הותר גם לאו נזירות וכללא הוא דכל היכא דהותר לו לאו נזירות לית ביה משום שבועה. ובנזיר (מח ע"ב) אמרי' מה לי חד לאו גבי מת מצוה מה לי ב' לאווין. והו"ל לומר מה לי תרי לאו מה לי ג' לאוין דהא בנזיר הוי ב' לאוין דלא יחל ולאו דלא יטמא. א"ו דכל דמתירים לו משום נזירות גם לאו דבל יחל ליכא. ואולם לקושטא דמלתא לענ"ד ברור דנזיר ששתה יין בשוגג לא מחייב קרבן ולא אשתמט שום פוסק לומר דחייב קרבן והטעם דקבלת נזירות לנהוג דיני נזירות לא הוי כנשבע להדי' רק בקבלה בעלמא וילפי' בריש נדרים מהיקישא דנזיר לנדרים מה נדרים עובר משום ב"י וכו' וההיקש רק לענין ב"י אבל לא דמחייב קרבן דבנדר ג"כ ליכא קרבן. מה שהק' לו חכם א' בסוגיא דפ"ה דשבועות במה דאמרי' ה"נ כדרבא. לא ידעתי סרך קושי' והדבר פשוט דנשבע בפני ב' עדים שאינן קרובים על החפץ שרואים בידו שאין זה פקדון. ועדים אחרים הקרובים אז בנשותיהן יודעים שזהו פקדון של זה. וכשנתרחקו אח"כ ונאמנים בעדותם שזה חפץ פלוני ממילא ידעינן ע"י הכשרים בשעת שבועה דנשבע לשקר:

ואולם בזכרוני שנתקשיתי דהיכי דייקי' בכולה סוגיא דלרבה דכופר בממון שי"ע עדים פטור לא משכחת התראה לחייב מלקות. ואמאי לא משכחת ג"כ בכה"ג שהמתרים הם כשרים והם לא ידעו שהוא פקדון ועדים אחרים הקרובים אז יודעי' שהוא פקדון וכשנתרחקו ונאמנים שזהו פקדונו ממילא ידעינן ע"י המתרים שנשבע לשקר ולקי. ולומר דהוי התראת ספק דשמא לא יבוא לידי בירור דשמא לא יתרחקו העדים מ"מ למה מסיק תיובתא דרבה דלמא הברייתא זו ס"ל כתנא דס"ל התראת ספק שמה התראה. גם מסברא לא מקרי התראת ס' כיון דהאיסור ברור אלא דספק אם יתברר הדבר לענשו והרי תוס' יבמות (דף פ') כתבו דבנמצא סריס והוא גדול למפרע לא הוי התראת ס' והיינו ע"כ כיון דגוף האיסור חלב אינו בספק אלא דהספק אם הוא בר עונשים ומכ"ש הכא דהוא בר עונשים ודאי אלא דהספק בבירור הדברים. וגם אני מסתפק אם המתרי' היו קרובים כשמסר לו פקדונו ובשעת שבועה אינם קרובים אם לענין מלקות מקרי תחלתו בפסול כיון דכל העדות על מעשה השבועה שנשבע לשקר אלא דיודעים שהוא שקר מכח המעשה שהיה בעת שהיו קרובים לו. והגע עצמך בקרובים שראו שאוכל. ואח"כ כשנתרחקו שמעו שנשבע בפניהם לא אכלתי וכי נימא דמקרי תחלתו בפסול דהאכילה אינו התחלת ענין מעשה של שבועת שקר וה"נ בפקדון דאינו התחלת מעשה לשבועת שקר. וא"כ משכחת לה מלקות בפשוטו. ואבקש מאד להודיעני דעתך הרמה ביסוד זה:

מה שהק' מר אתי הגנ"י בסוגיא דשביעות ש"מ ס"ל לריה"ג משביע עידי קנס וכו' נהי דידיעה בלא ראיה משכחת לה. הא אם לא ראו שבעל רק שהודה מפי עצמו פטור מקנס. ע' בחי' הריטב"א שכ' פירוש כגון שנכנס אחריה לחורבא כשהיא בתולה ונמצאת בעולה. תו הקשה מר אחי נ"י בהא דאמרי' מי לא בעי מידע אי ישראל או נכרית בעל. א"כ גם בעידי הלואה מי לא בעי מידע אם המלוה ישראל או עכו"ם דפטור מטעם הפקעת הלואה לא ידעתי מאי קושי הא מ"מ משכחת בידוע שהוא ישראל אלא באומר מנה מסרתי לך וכו' וכדאמרי' להדיא לעיל. ובאמת מוכח לענ"ד דגבי קנס לא מתחייב משום הוחזק כפרן דבאומרת בעלת אותי בפני פו"פ והייתי בתולה והוא אומר להד"מ דלא מחייב. ואף דבזה י"ל דלא משכחת לה דנאמנת לומר בתולה הייתי מדין ברי וחזקת הגוף ומוכרחים לומר דזהו מקרי ידיעה מכח חזקת הגוף דדנין העדים לודאי שהיא בתולה. מ"מ אה העדים היו ברחוק הרבה וא"י אם נאנסה או נתפתתה ביתומה ואומרת בעלת אותי באונס בפני פו"פ והוא אומר להד"ם דאינו חייב. דענין הוחזק כפרן הוי רק בדרך הודאה דאם יתברר כדבריך שמנית בפני פו"פ הדין עמך שהלוית אותם וכמ"ש תוס' ד"ה אתו סהדי ובקנס ל"ש כן דלא מתחייב בהודאתם:

בהאי ענינא נתקשיתי בדברי תוס' (דף לג ב') ד"ה היכא דכפרי וכו'. וכמ"ד לקמן דל"ז משביע עידי קרקע חייב. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא בסוגיא דלשם מבואר דמאן דמחייב ס' כר"א דקרקע נגזלת דדריש ריבוי ומיעוט ואיך כ' דמיירי בקרקע דכותבים הרשאה כיין דאינה נגזלת וכמ"ד דמשביע עידי קרקע פטור הא אם משביע ע"ק חייב ס"ל דקרקע נגזלת וצ"ע:

כעת נתקשיתי ברמב"ם פ"ז מהל' ע"ז דתקרובות ע"ז אסור משום לא ידבק בידך והא בסוגיא דע"ז (דף כט ע"ב) למידי' דתקרובת ע"ז אסור משים דכתיב ויאכלו ז"מ ואתקש למת. והא בלא"ה אסור מטעם ולא ידבק והיה במשמע מזה דלא ידבק קאי על ע"ז ולא על תקרובת ותשמישיה. ובאמת מלשין מתני' מ"ד ע"ב וכתיב בתורתכם ולא ידבק כו' משמע דהכל בכלל ולא ידבק וכן בר"ש פ"ג דערלה מ"ח דיי"נ ועורות לבובים אוסר בכ"ש משום ולא ידבק. וצ"ע:

עוד אני עומד עתה בתוס' פסחים (כז ע"ב) ד"ה חוץ מעצי אשירה. ק' לי על קושייתם הא כזה הקשו שם בע"ז בש"ס ממתני' דאמרו לו אף הוא נעשה זבל דלהוי כנשתברה מאיליה ותירצו ה"נ כדרבא. והיינו דע"י ישראל גרע דגזרינן דדלמא מגבה והדר מבטל וא"כ ממילא גם הכא ניחא דמיירי בשרף הישראל. ואי דקושייתם לרמב"ח דמשני בנפלה דליקה מאיליה ודומיא דהכי מיירי בעצי אשירה דאסור הא י"ל דרמב"ח ס"ל כפי ההלכתא דקי"ל כר"י דנשתברה מאיליה אסור. ור"ל דס"ל נשתבר מאיליה מותר. י"ל דיסבור כשינוי' דרב אושעי' ולא מיירי בדליקה מאיליה ואי דקושייתם לאביי דמוקי כשפחס' וס"ל דשברה ישראל מותר ולא ס"ל גזירה דרבא הא זהו בלא"ה ק' דלאביי ישאר קושי' הש"ס מההיא דאמרו לו אף הוא נעשה זבל. ובאמת לא ידעתי תירוץ ע"ז דמה יתרץ אביי על קושיא זו, וצע"ג:

ידידך אחיך קשור באהבתך בלב ונפש עקיבא. ב"ה כ"ז אדר פא"ל. (ו) רב שלום וברכה לכבוד ידידי חביבי מר אחי הרב הגאון הגדול המפורסם מו"ה בונם נ"י עכב"ב ה"י:

כעת אנכי עומד בקושי' בדברי הר"ן קדושין פ"ק (דף רח ע"ב) ובדף הספר ד"ז ב' לגבי קדושי' גמירי מעבד. תמוה לי דאם אינו מסברא מנ"ל באמת דבעבד מהני ודלמא באמת מה דילפי' מקרא והפדה לא נפדתה דיוצא בכסף דלמא רק ע"י עצמו למה דקי"ל דנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות מהני. ומה דאמר רבא מדין ע"כ י"ל דרבא יליף הסברא ממה דמצינו מדין במתני' דע"כ יוצא בכסף ע"י אחרים אבל ללמוד זה מקרא לא ידעתי. גם הסברא דילפי' אמה מעבד הא הגז"ש רק לענין היציאות דחופשה לא ניתן לה דהיינו השטר אבל ללמוד קניינים זה מזה אינו במשמע ולמה לא נידון דאשה נקנית בחזקה מגז"ש דלה לה מאשה כנענית:

עוד שם (דף כב) ב' וכ"ת אכתי ק' מפ"ק דמכלתין ע"כ לרשב"א מהו שיעשה שליח וכו'. ולא זכיתי להבין אמאי נדחק הר"ן לתרץ את זה אמאי לא ניחא ליה בפשוטו וכעין שתירץ תחילה על ההיא דר"ג מנין שזכי' לאדם. ה"נ י"ל כאן דהאיבעי' דלמא לר"ש אין הע"כ יכול לעשות שליח ויהי' באמת לימוד מדין שחרור בשטר לזכיי' בלאו דין שליחות אבל לרבנן וכן לר"ש למסקנא דעבד עושה שליח אין לנו לימוד לזכיי' ולא מהני רק מדין שליחות:

עוד בר"ן שם דרט"ו ב וה"נ מוכח בהשואל גבי שבורה ומתה וכו' ולא זכיתי (להבין] הא אדרבא שם במתני' לא נזכר בשמא ושמא שבועה ותוס' ופוסקי' טרחו למצוא טעם לזה אבל עכ"פ ליכא ראיה. ידידך אחיך קשור בנפשך עקיבא בעו"ה משה גינז ז"ל:

ז מהרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה פ"ה מו"ה בונם זצ"ל לאחיו רבינו הגדול רשכב"ה מו"ה עקיבא זצללה"ה

בלימוד השיעור כעת מס' ב"ב הרהרתי על קושי' אחי הגנ"י על מהר"מ ר"ב הנדפס משמו בחדושי הר"ן. במ"ש להוכיח דעד מסייע פוטר משבועה דאל"כ ניפרך מה לפיו ועד א' שאינם בהכחשה בכיוצא בהם תאמר בע"א שאם נתחייב הנתבע שבועה על פיו ובא אחר והכחישו אינו פוטרו משום דכבר נעשה הראשון כשנים אלא ש"מ דעד המסייע פוטר משבועה. ועל זה הק' אחי הגאון נ"י דאכתי ניפרך מה לע"א שאינו בהזמה בכיוצא בו שאם בא ע"א אחר שנפסק שבועה ע"פ הראשון והזימו ואמר עמי היית ביום פלוני אינו פוטר דמצד הכחשה כבר נעשה הראשון כשנים ומטעם עד מסייע גם כן א"י לפטור כיון דאינו יודע אם לוה עכת"ק:

ולע"ד היה נראה דהא דאמרי' שהראשון נעשה כשנים לאו דהוי כשנים ממש. דא"כ גם בבאו שנים והכחישוהו נימא דהוי תרי ותרי אלא ע"כ דאלים נאמנותי טפי מהשני ואי אית ליה להשני מגו. השני נאמן דהרי בב' עדים המכחישים זה את זה הקשו תוס' בסוגיא דעד זומם דלהימני בתראי במגו דהוו פסלי לקמאי בגזלנותא או בהזמה. ותי' דהוי מגו בשנים או דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה. וכ"ז ל"ש בדאית ליה מגו להשני. ולפ"ז א"ש דכיון שהדין דעד מסייע יכול לפטור ואם היה השני מכחיש לראשון היה פטור הנתבע מלישבע גם השתא שמזים לראשון נאמן שלא היה באותו היום אצל המלוה והלוה במגו דהים יכול להכחישו וממילא כיון דלפי עדותו דשני לא היה הראשון ביום פלוני אצל המלוה והלוה אין כאן שבועה. כנלע"ד נכון אם יסכים עמי אחי הגנ"י:

ובדברי הר"ן שחלק על מהר"ם דאינו פוטר משבועת מב"מ או שומרי' ולא חש להוכחת מהר"ם שאם בכחו לחייב שבועה א"ד שיפטור דמה שמחייב שבועה היינו מספק שמא קושטא קאמר משא"כ לפטור מחיוב שבועה שנתחייב ממק"א שמא לאו קושטא קאמר חיוב שבועה לא פקע. מ"מ ק' הא לפמ"ש בסוגיא דקציצה דלא מהני מגו להכחיש את העד נילף בק"ו ממגו דלא אלים כעדותו של עד ואפ"ה פטור משבועה ע"י מגו כמו שהעלה הר"ן שם דאמרי' מגו לפטור משבועה עד א' דאלים כחו טפי ממגו א"ד שיפטור משבועה. ודוחק לומר דהא דמהני מגו לפטור משבועה היינו משום דאית לי' מגו לא חל עליו חיוב שבועה משא"כ בע"א שבא לפטור משבועה שנתחייב בה מכבר דהא במקום שאפשר לו לומר נשבעתי נאמן על טענתו שטען מקודם בב"ד במגו דנשבעתי לך הרי דמהני מגו גם בנתחייב שבועה מכבר וצל"ע:

בעזה"י י"ט טבת פט"ל. (ח) שלום וברכה לכבוד ידידי חביבי מר אחי ומחו' הרב הגאון הגדול והמפורסם כי"ב מו"ה בונם נ"י.

זה כמעט ערך חצי שעה הגיעני מכתב מבנו ידיד נפשי הרב המופלג מוהר"ם נ"י. ובתוכו רצוף מכתב אחי הגנ"י מיום ג' העבר והדואר קרוב להסגר וכו' לזה מוכרחני לנחוץ ולכתוב קוצר אמרי' מ"ש אחי הגנ"י על קושייתי די"ל דנאמן בעדותו דהזמה במגו דהי' מכחישו. לענ"ד אינו מובן כל צרכו כיון דענין הזמה בעצמותו לסייע לנוה לפטרו ואינו נעשה כב' וממילא להאמין לו במגו הוי מגו להכחיש ע"א דנעשה כב'. וההי' דתוס' בעדי הכחשה התם יש מקום לומר דלסלק ב' כתי עדים וישאר המגו וכיון דמגו יש לה ג"כ כח בעדי' ממילא הם עדיפא במגו דלא מקרי מגו במק"ע כיון דגם להמגו יש עדים אבל הכא דאין הב' כמו הראשון דהא' כב' לשויי' אותו כתרי לומר לגבי מגו במק"ע כע"ש הר"ן שבועות והשני לא נחשב כתרי לא מהני המגו. ידידו אחיו דש"ת בלו"נ עקיבא במו"ה משה גינז זצ"ל:

ב"ה מ"ד יום ג' י"ד א"ר תקפ"ט ל'. (ט) שוי"ר לאהו' אחי אדמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם החריף ובקי משנתו זך ונקי רשכב"ה נ"י ע"ה פ"ה מו"ה עקיבא נ"ש עכב"ב ה"י.

מכ"ק של אחי הגנ"י כו' הגיעני לנכון. מ"ש אחי הגנ"י על מ"ש לתרץ קושייתו בדברי מהר"מ ר"ב דאף שהשני יש לו מגו מ"מ כיון דהראשון נתקבל דבריו כשנים אין השני נאמן אע"ג דאית ליה מגו כמ"ש הר"ן בשבועות דלא מהני במקום ע"א כמו דלא מהני במקום שנים. לענ"ד אף אם נחליט דלדעת הר"ן לא מהני מגו להשני. מ"מ י"ל דמהר"מ ר"ב בהא גופי' לא ס"ל כוותי' דראייתו של הר"ן מהא דא"נ להכחיש העד במגו דפרעתי אינו מובן דהא משכחת תוך זמנו ואף למ"ד אדם פורע ת"ז מ"מ בדבר שאין חיובו ברור לכ"ע אין אדם פת"ז כמ"ש תוס' ב"ב (דף ה). וביותר די"ל דאף למ"ד עביד אינש דפרע בגו זימני' היינו דאי טעין הכי נאמן בכך אבל מודה דלא שכיח שיפרע בגו זימני' והוי מגו דל"ש. ומה שלא סתר הר"ן דינו דמהר"מ משום דגם לדבריו איכא למפרך מה לע"א שאינו בהזמה כיוצא בו. היינו משום דהר"ן גופי' לא הוכיח למלתי' דלא מהני מגו במקום ע"א אלא אי אמרינן מגו לפטור משבועה מה שאין כן להסוברים דלא אמרי' מגו לפטור משבועה ליכא ראיה משבועה דע"א דלא מהני מגו לפטור משבועה. ושפיר י"ל דבע"א בהזמה אין הראשון נעשה כשנים אע"ג דלא אמרי' מגו לפטור משבועה מ"מ הכא שיש להשני מגו כחו של שני כמו הראשון לומר שלא היה הראשון בשעת הלואה במגו דהכחשה וממילא פטור משבועה. כנלע"ד נכון אם יסכים אחי הגנ"י עמדי. ואחתום בברכת מז"ט וכו' אחיו ותלמידו הק' שמחה בונם גינז מא"ש:

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה