אור ברסלב

דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר

בבא מציעא

גיטין

דף ב.

תד"ה ויחלוקו וכו', ע' בתוס' בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה שמניח וכו' שנראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלי' גבר ע"ש. נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף לד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, ועי' ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, וע' בטור (סי' ש') כ' במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרוויהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערמת חטים וכו' וכתב הטור שם (סי' קלט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סי' שסה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים וע' ברא"ש פ"ק דמציעא ע"ש, ולכאורה הוא תימה כנ"ל. ונראה דכוונת הש"כ שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קלט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין כד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבו שהוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דומה הש"כ ג"כ בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קל"ט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניחא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חלוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:

דף ב:

גמרא ל"צ דנקט זוזי מתרוויהו ע' בהרי"ף, תוכן דבריו מבואר דס"ל כרש"י דנקט זוזי מחד נאמן אף באין מקחו בידו והא דמשני ולא ידע אף דבנקט זוזי מתרוייהו א"נ, מ"מ רוצה הש"ס לאסוקי דאוחזין ל"ד, ומתני' מיירי אף במקחו בידו ונאמן אף בנקט זוזי מתרוויהו, מש"ה קאמר ולא ידע ע"ש [והא דלא משני בקיצור ולא ידע ומיירי אף בנקט זוזי מחד, משום דאורחא דמלתא דבנקט זוזי מתרוויהו רגיל לשכוח וכצ"ל בתוס'], ונ"ל להמתיק דברי הרי"ף למה שהתרצן רוצה לאסוקי דאוחזין ל"ד לבתר דמוקי לה בנקט זוזי מתרוויהו, ובס"ד דש"ס משמע דבאמת ס"ל דאוחזי' דוקא, ופריך רק מטעם דנאמן בנקט זוזי מחד, עפ"י מה שהקשה באו"ת (סי' קלח) למ"ש הרא"ש לחלק בין ב' אדוקי' בשטר למנה ג' כיון דקודם שנודע מחלוקתן ידוע לנפקד שהוא של א' לבד, משא"כ בב' אדוקי' בשטר דאפשר קודם מחלוקתן שהוא של שניהם למ"ש הטור (סי' רכב) במקח ביד המוכר ונקט זוזי מתרוויהו וא"י למי נתרצה דיחלוקו, וה"ז דומה ממש למנה ג' דידוע להמוכר קודם מחלוקתן שהוא רק של א' מהם והניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ והיינו די"ל דע"כ לא פסקינן מונח רק במנה ג' דלפי דברי כל א' מהם אין מגיע הפסד להשני בזה דיהא מונח משא"כ בנקט זוזי מתרוויהו אם נפסוק דהטלית והמעות יהא מונח בזה ודאי חשוב הפסד שלא כדין דהא מודה לחבירו שעכ"פ המעות שלו, וכן אם נפסוק דהמעות יחלוקו והטלית יהא מונח ג"כ ההפסד בודאי שלא כדין דהא זה מודה לחבירו שאם אין הטלית שלו עכ"פ המעות שלו, מש"ה א"א לומר יהא מונח הוא פשוט לענ"ד. ובאמת בנקט זוזי מחד וכ"א טען שהוא נתן והמוכר א"י דיהא מונח, וא"כ י"ל דגם דעת הרי"ף כרא"ש, ולפ"ז בס"ד דמתני' בנקט זוזי מחד א"א לומר ככל דאוחזין ל"ד, דמלבד דנאמנות המוכר תקשי דיהא עכ"פ מונח כמו במנה ג' רק לבתר דמוקי מתני' בנקט זוזי מתרוויהו ל"ק דיהא מונח וכנ"ל שפיר רוצה לאסוקי דמקח ביד המוכר, וק"ל:

ובל"ז נ"ל דקושי' האו"ת לק"מ דע"כ לא מפליג בחלוקא הנ"ל רק בודאי רמאי כההיא דב' אדוקים בשטר, אבל במו"מ דליכא רמאי דכ"א סובר דלו נתרצה דלכ"ע יחלוקו כמו דחילק הש"ס וק"ל:

תד"ה ונחזי זוזי, היינו דפירכת הש"ס דיהא עד המסייע וליפטר זה משבוע', ע' בהרא"ש שהוכיח דעד המסייע פוטר מדאמרי' לקמן אלא יליף מפיו וע"א, ואמאי לא פריך מה לפיו וע"א שכן אינו בהכחשה בכיוצא בזה שאין הוא יכול להכחישו, אע"כ דעד המסייע פוטר וע"א יכול להכחישו ע"ש, ביאור דברי הרא"ש דאם נימא דאין עד המסייע פוטר, א"כ לא היה יכול ע"א להכחישו, אע"ג דחברו הוי עד המחייב וע"א בהכחשה אינו כלום, מ"מ משכחת לה אם כבר פסקו הב"ד שבועה דאין דבריו של א' במקום שנים ולא מהני כמו בהתירוה להינשא (יבמות דף קיז ע"ב), אע"כ דעד המסייע פוטר והוי ג"כ כשנים ויכול להכחיש דלענין שבועה הוי ג"כ כשנים, וע' בנ"י דחולק ע"ז. וק"ל לשיטת הרא"ש דליפרך מה לפיו וע"א שכן אינו בהזמה בכיוצא בזה, דהא אם בא ע"א להזים ואמר עמי היית דא"נ להזימו, דמדין עד המסייע א"נ דהא לא מסייע לזה לפטרו, דהא מ"מ אפשר דהמעשה אמת, ומדין ע"א בהכחשה אין דבריו של א' במקום ב', וע'. בא"ד דהו"מ לאוקמי דליתי קמן דנשיילי', למ"ש תוס' לקמן (דף ח') במה דקאמר הש"ס סד"א האי דקאמר חצי' שלי להוי כמ"א, היינו כיון דמסייע ליה המוכר שאמר שמכר לו כולה ע"ש, א"כ המוכר בפנינו:

תד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא כו' אבל לענין שבועה כו'. לפ"ז צ"ל בהא דמשני כדר"י שלא יהא כו' והא דל"א גם בדסומכוס יחלוקו בשבועה מה"ט היינו דוקא באוחזי' תקנו שלא יהא זה תוקף ויהיו שניהם אוחזים, אבל בלא אוחזי' א"צ שבועה, אך בתוס' ב"ב בסוגי' דההיא ארבא מבואר דאף באין אוחזי' יחלוקו בשבועה, ולזה נראה דלבתר דמשני דהשבועה כדר"י שפיר מהני סברא דדררא דממונא לפטרו משבועה, דדוקא כשהספק רק מטענתם שייך לחוש שילך כל א' ויתקוף בטלית של חבירו ויהי' ספק, ואיש את רעהו חיים בלעו, אבל כשהספק בעצמותו והספק לב"ד בלא טענתם ל"ש הך גזירה וא"צ לישבע:

דף ג.

גמרא ותנא תונא ב' אוחזי'. ק"ל לפ"מ דקיימי השתא דהוי הודאה מקצת גמורה, וכן לפי המסקנא דקאי על אידך דר"ח דהילך חייב, וע' בתוס' לקמן דהוי כהודאה ממש, א"כ משמע דבהודאה ממש ודאי חייב שבועה דאורייתא, וא"כ יקשה בסיפא בזה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי נשבע זה שאין לו בה פחות מרביע, הא כיון דמודה לו החצי ממילא הוי מוד' במקצת וצריך לישבע על כל כפירתו, והיינו דהחצי השני אינו שלו וכל כמה דלא נשבע מגיע להתובע כדין כל מודה במקצת דאמרי' או השבע או שלם, וא"כ כיון דנשבע רק דרביע שלו ממילא על אידך רביע לא נשבע ומגיע רביע לאידך מדין מודה במקצת שלא נשבע, ושוב יהיה הדין דעל רביע שנשבע עליו יהיה הדין דיחלוקו, דהא השאר מגיע כולו לאידך מדינא בלא ספק, והיה מהראוי שישבע על החצי שלו ויחלוקו זה החצי, ולשיטת הרמב"ם והיא בש"ע (סי' רסז ס"י) דבסימן וסימן וע"א כו' יניח, וא"צ לישבע כיון דלא יתנו לו על מה שישבע לא חלה עליו שבועה, ה"נ ניחא, אבל לפמ"ש הרא"ש דצריך לישבע א"כ יקשה כנ"ל וצע"ג:

דף ג:

תד"ה ובכולי בעי דלודי לי' וכו', וכן בנסכ' דר' אבא, לכאורה דלמא הך דינא דנסכא הוא לפי ההלכ' דקיי"ל כאביי מלוה ישינה, מש"ה גם מדאורייתא צריך לישבע דלא חטפתי, אבל רבה י"ל דס"ל דלא כאביי אלא דכל הנוטל הוא משום דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה, וזה רק מדרבנן, ובאמת לדידי' לית' לדינא דנסכא, ונראה דתוס' ס"ל דאין הלכה כאביי, דלכאורה קשה לטעמא דאביי א"כ בב' אוחזי' בכלי שעושים בו אוכל נפש בזה שפיר נימא מגו דחשוד, דאם אתה חושדו שתקף בשל חבירו על מלוה עבר על לאו דלא יחבול רחיים, דאף אם חבלו בשוק עובר, לאידך תירוצא דהתוס' לקמן (דף קטו ע"א) ד"ה אלמנה כו', א"ו דאביי אומר כן לשיטתי' דס"ל דע"א מהני, ולדידי' בחבל כלי אוכל נפש אף שעבר על לאו מ"מ מה דעביד עביד, ומה שמחזיקו עתה בידו אינו עובר בלא כלום, ואף דבשעה שחבל עבר, מ"מ י"ל דעיקר מגו דחשיד היינו על שעת כפירה גופ' דאם אתה חושדו ע"י כפירה זו לגזלן מה הרווחנו בשבועה, אבל מה שאנו חושדי' אותו על העבר ל"ש מגו דחשיד דשמא אז הי' רשע ועכשיו חזר למוטב, וא"כ אביי לשיטתי', אבל לדידן דקיי"ל דא"ע לא מהני, ולדידן בחבל כלי א"נ לא מקני וצריך להחזירו כמ"ש המהרש"א לקמן (דף קיג ע"א) בתוס' ד"ה ואת המחרישה, א"כ בכל רגע שמחזיקו בידו עובר על הלאו, ושפיר שייך מגו דחשיד, אע"כ דלא קיי"ל כאביי, והראשונים שפסקו כאביי. י"ל לשיטתייהו דס"ל דגם לרבא בחבל כלי א"נ א"ע מהני דכמו דעבר על לא תבוא אל ביתו א"ע מהני הקרא דהשב תשיבם הנ"ל בחבל, א"כ דהשב תשיבם קאי על לאו דמשכון וא"כ גם לדידן ניחא. אולם באמת במה שכתבנו דלתוס' צ"ל דאביי לשיטיתי' וע"פ היסוד דל"א מגו דחשיד אלא על החשד דשעת כפירה, זה היסוד אינו מספיק רק לשיטת רש"י (בדף ו) דפירכת הש"ס גבי ג' שבועות היינו על שבועה דאינו ברשותו, אבל מה שכ' תוס' בדיבור זה דהא לקמן מייתי מדר"נ כו' וא' מהם שלא שלחתי בו יד כו' הרי דס"ל דפירכת הש"ס על שבועה שלא שלחתי בו יד, הרי אף די"ל דשמא אז שלח ידו ועתה חוזר למוטב, אעפ"כ אמרי' מגו דחשיד, א"כ גם לאביי יקשה בב' אוחזי' בכלי שעושין בו א"נ נימא מגו דחשיד, ובהכרח לומר דלא מקרי חבלה אלא בתפסי לגמרי. אבל באוחזי' במקצתו וגם הבעלי' אוחזי' בו לא מקרי חבלה וא"כ אין ראי' לפסוק דלא כאביי, גם י"ל להפוסקים דבערב וכדומה כי היכי דלית בהו לאו דלא תבוא ה"נ לית בהו לאו דלא יחבול רחיים ורכב, א"כ י"ל דשמא תפסו בספק מלוה ישינה מצד ערבות. בא"ד וכן בנסכא דר"א משמע כו'. לכאורה נראה דאין זה ראי' כ"כ די"ל כיון דבאמת במלוה וכדומה לא שייך שבועה וא"כ גלי התורה לנו דהיכא דאיכא עד צריך זה לשלם או לישבע שיהא לפנינו חזקה דלא ישבע לשקר ובנסכא וכדומה איכא ג"כ חיוב שבוע' לשווי' להעד כמאן דלית', רק כיון דחשיד אממונא כו' וחמיר' ממון כמו שבועה, א"כ בכפירה לחוד איכא ג"כ חזקה שלא יגזול זה ונאמן בזה נגד העד, עכ"פ בעי' שיהי' נגד העד לשווי' כמאן דלית' חזקה טובה שלא ישבע לשקר, או שלא יגזול דהוא כמו שבועה, וכאן שהוא מודה להעד בחוטף ולא הכחישו וליכא כלום נגד העד, נעשה העד כשנים, ושפיר שייך מחו"ש ואי"ל משלם, גם לפמ"ש הרא"ש פ' הכותב בסוגי' דאי פיקח (סי' כה) בשם תשו' הרי"ף דשבועת המשנה הוי כמו דאורייתא ולא הוי תקנת', ואמרי' בי' משואי"ל משלם ע"ש, א"כ ליתא לראיית תוס' דהא ע"א מחייב שבועה דאורייתא ופטור רק בנסכא מטעם חשוד אממונא וכנ"ל, וכיון דבזמן המשנה ראו חכמים דחשוד אממונא ל"ח אשבועה דהא מה"ט תקנו כל הנשבעי' ונוטלי' ממילא הוי שבועת המשנה להכחיש העד ובשבועת המשנה אמרינן משואי"ל משלם, וק"ל. תד"ה מה לפיו כו' וזאת הסוגיא סוברת כו'. וטעמא דמלת' דהסוגי' דחק עצמו בל"ק ומוקי לה כר"מ ולא מוקי לה ברווחא כרבנן, ובאמת טעמייהו דרבנן מטעם אדם מתרץ דיבורו, היינו דא"כ הי' קשה מה לפיו שכן מחייב אשם ולא היה אפשר לומר דגם באשם אמרינן דעדי' מחייבי' אותו דהי' קשה ממתני' דשבועות כמו שהקשה תוס' ד"ה אשם היינו קרבן כו' והיה מתני' דלא כמאן דהא עכשיו קיימי' דגם לרבנן עדי' מחייבי' קרבן היכא דל"ש מתרץ דיבורו, אע"כ דאשם לא מחייבי' מקרא דהתודה כמ"ש תוס', וא"כ נשאר הפירכא מה לפיו שכן מחייב אשם, לזה מוקי לדר"ח דסבר כר"מ, ורבנן פליגי וסוברי' דאדם נאמן על עצמו, ושפיר י"ל דאשם וקרבן כהדדי נינהו, ומתני' דשבועות כרבנן דר"מ:

דף ד.

תד"ה ותנא תונא אאידך דר"ח, וקשה וכו'. ולענ"ד יש ליישב קושיי' תוס', והיינו למה דאמרי' לקמן (דף ז') דזה נוטל עד שידו מגעת כו' מתני' דקתני דפלגי כו' דתפסו בכרכשת' ע"ש, והנה זה מובן בפשיטות דהש"ס רוצה למצוא לומר דפליגי ממש כהדדי והיינו דתפסי בכרכשת', אבל פשיטא דאינו מוכרח לומר במתני' דמיירי בכה"ג דאפשר דבאמת הא דקתני יחלוקו היינו אשאר', ובפרט למ"ש הרמב"ם דתפיסי בכרכשת' היינו דבידם פחות מג' אצבעות ע"ג אצבעות, וכן הוא בש"ע (סי' קלח) וע' בש"כ שם דכיון דאינו דבר חשוב אין ראוי לומר זה נוטל וקתני סתם יחלוקו, אבל באמת אף בכה"ג יחלוקו, וכיון שכן י"ל דמתני' מיירי בכה"ג דתפיסי בפחות מג"א על ג"א, וא"כ קשה מה פריך הש"ס כי היכי דאנן סהדי להאי כו' דלמא ר"ח דסבר דמתני' שבוע' דאורייתא קתני מוקי לה בטלית דתפיסי בקצת טלית ומה דתפיס האי דידי' היינו בדקדוק מדתפיס ממש, וזה משוי ליה להעדאת עדי' דהוי מודה במקצת, ומ"מ צריך לישבע על מה שאינו תפוס בידו דליכא אנן סהדי, וצ"ל כמו שהשיב אחי הב' המופלג השנון כ"ה בונם שיחי' דפשט לי' להש"ס דבמה דתפיס עדיף מאנן סהדי והוי כמו הודאה ממש כמ"ש תוס', וע"כ הוכחת ר"ח דמתני' מיירי אף בשלא אוחזי' בשפת הבגד והוי אנן סהדי אף שאינו תפוס בידו ושפיר פריך כי היכי דאנן סהדי וכנ"ל. ומעתה י"ל דשפיר קאמר ותנא תונא אאידך דר"ח והיינו די"ל דס"ל דמתני' איכא שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא ומיירי בתפיסי בקצת הבגד והוי מודה במקצת דהוי הודאה ממש במה דתפיס באמת בידו, וממילא ל"ש לומר כי היכי דזה מודה לזה כו' דהא צריך לישבע אשאר דאינו תפוס, משא"כ בדר"ח קמיית' א"א לומר כן דא"כ לא מנכר העדאת עדי' וכנ"ל, וק"ל:

דף ד:

גמרא הא שתים פטור וכו', וש"מ הילך פטור, ע' בנ"י שהקשה להרמב"ם דאם מודה בדבר שא"י לכפור דלא הוי הודאה, ולפי דבריו כו', וק"ל למ"ש תוס' לעיל ד"ה ובכלי בעי דלודי כו' דבלאו אשתמוטי הי' נאמן מטעם מגו דכ"ה כיון דעדיין מעיז הוא, וע' במהרש"א שם דבלא מגו אין לפטור מחמת החזקה דא"א מעיז, דלשיטת התוס' דכ"ה פטור אף במקום שיכול להעיז ומגזה"כ ולא מצינו דפטור מ' החזקה, אבל ז"א מוחלט דמלשון תוס' בגיטין (נ"א ד"ה ובכולי) משמע דמפרשי' באמת בלא אשתמוטי היה מודה במקצת פטור מחזקה דא"א מעיז, וביותר מבואר כן בנ"י והמפרשי' בהא דאמרי' לעיל אבל העדאת עדי' דל"ל הכי, היינו דסד"א לפטרו משום חזקה דא"א מעיז, בזה קמ"ל דבחזקת מעיז היה ע"ש, מבואר דאם לא היה בחזקת מעיז הי' פטור מטעם חזקה דאא"מ אף שחולקים על רש"י וס"ל דכ"ה פטור מגזה"כ, מ"מ ס"ל דמודה במקצת פטור היכא דשייך אא"מ, וע' בתוס' (ב"ק ד' ק"ז) שהקשו לרש"י דכ"ה פטור מ' אא"מ מסוגיא דהכא דאמרי' הא שתים פטור משום הילך, וע' במהרש"א שם שכ' לא ידענו מה קושי' דהא סוגי' במלוה ושייך ג"כ אא"מ, ע"ש. ונוראות נפלאתי על מאור עינינו מהרש"א ז"ל הלא קושית תוספות מבואר היטב בגיטין (שם ד"ה מפני) דלר' יעקב נאמן בג' במגו דאמר שתים ולא הוי מגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת, וע"כ משום דמסייע לי' שטרא יכול להעיז, וא"כ שפיר קשה לרש"י כיון דיכול להעיז, גם בב' לחייב אף דהוי הילך והוי כ"ה, הא יכול להעיז, ומעתה נ"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה אף היכא דא"י לכפור הוי הודאה במקצת, רק דפטור מ' אא"מ דהוי העזה כמו בכ"ה כיון שלא הודה לו רק מה שצריך להודות וכשיטת רש"י, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דמוכח דהילך פטור דל"ל הטעם מטעם דא"י לכפור דהא מודה במקצת הוי הודאה וחזקה דאא"מ ג"כ ל"ש הכא דהא מסייע לי' שטרא וכקושי' תוס' על רש"י, אע"כ דמטעם הילך הוא והוי כ"ה ופטור הוא מגזה"כ, וק"ל:

גמרא וש"מ הילך פטור, ע' בשיטה מקובצת הא פשיטא דידע גם המקשן די"ל דא"נ על כפירת ש"ק, רק דקשה ליה לרע"ק דדריש ריבוי ומיעוט ולא נתמעט קרקעות משבועה וכקושי' תוס', ולזה משני דמסייע ליה שטרא, ושנוי' בתרא מטעם א"נ על כש"ק הוא לרשב"א ולא לרע"ק, ועדיין צריך ביאור כיון דלרע"ק צריך לשינוי' קמא דמסייע ליה שטרא והוא מספיק גם לרשב"א, מה בעי הש"ס באידך טעמא דאינו מספיק רק לרשב"א, וזה נרא' דשינויא קמא ל"ש רק לרע"ק אבל לרשב"א ל"ש, רק דהוי קשה קושי' תוס' דא"כ לפטורי בג' במגו דאמר שתים, ומה שמתרצים דיהי' נראה בעיני העולם שאינו מודה רק מה שצריך להודות, עדיין קשה הא בידו לומר מה שאתה תובע סלעי' היינו חמשה שהי' כן ליתא רק דסלעי' הוי ב' ודינר א' לויתי ממך בע"פ והי' מודה מה שא"צ להודות ואעפ"כ הי' פטור דהא זה אינו תובעו רק מ' השטר ובזה מסייע לי' השטר דהוא רק ב', אע"כ דרשב"א לא ס"ל מסייע לי' שטרא והוצרך הש"ס לומר טעם אחר מטעם כש"ק, ובזה שפיר שייך תירוץ תוס' דאף אם היה טוען שמגיע לו דינר בע"פ הי' חייב שבועה דהא באותו דינר ליכא ש"ק והוצרך הש"ס לב' טעמים, וק"ל:

דף ה.

תד"ה למ"ד הילך פטור, תימ' גם למ"ד הילך חייב כו', וע' בשיטה מקובצת שהקשה דלמא אצטריך קרא להודאת קרקע וכפירת ממון, ותי' דא"כ גם למ"ד הילך פטור ל"ק דהא אצטריך לכפירת קרקע, א"כ עדיין קשה דלמא זהו גופא פירכת הש"ס דלכ"ק לא אצטריך דשייך מגו דכ"ה ולהודאת קרקע הוי הילך, ואי דא"כ היאך משני שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, דא"כ בקיצור הו"ל לתוס' להקשות אשינוי' דש"ס. ונ"ל דס"ל לתוס' דלמ"ד הילך פטור אצטריך שפיר קרא לכ"ק, דאך מטעם מגו י"ל אא"מ והיינו דאשתמוטי קמשתמיט דזה רוצה להודות במקצת ולכפור במקצת באופן דלא יהי' העזה, אם יודה הקרקע ויכפור הכלים הוי הילך והוי העזה, ולהודות הכל אין בידו לשלם כ"כ, מש"ה הודה הממון דלא הוי הולך וכופר הקרקע וישלם הממון בקרקע, ולכי הוי ליה זוזי ישלם ג"כ הקרקע, אבל למ"ד הילך חייב שפיר הקשו, ובזה ניחא ג"כ דברי תוס' בב"ק (דף ק"ז) במה שכתבו בההיא דכפירה קמן, ולכאורה תימה דהא ל"ש אשתמוטי והוי העזה ולפטור במגו, אע"כ כנ"ל. ובאמת רחוק בעיני הדבר לומר כן ותמי' גדולה בעיני על דברי תוס' בב"ק, זולת שנאמר דתוס' קאי לאביי דסבר מלוה ישינה, והא דלא ניחא להתוס' דהכא ג"כ בזה, דלמ"ד הילך חייב אמרי' מלוה ישינה, משום דמשמע דעדיין לא ס"ד דהש"ס מאביי ודוחק, אח"כ ראיתי באו"ת (סי' צה) שהקשה אקושי' תוס' בשמעתין דלמא מלוה ישינה יש לו, ונדחק בזה ע"ש, וצ"ע רב:

דף ז:

גמרא א"ה קשי' דרבנן אדרבנן, ע' במהרש"א שהקשה דדלמ' מיירי בלא כתבו בו הנפק ומטעם כתב ללות ולא לוה, ולכאורה קשה אמאי לא העמיד קושיתו מקודם על תמי' הש"ס דר"י אדר"י, דדלמא טעם דר"י מטעם לא לוה. ואי דבעינן חשש זה ל"ש לחלק בין ת"ב לנתגרשה, ע"כ עדיין לא הקשה מידי דאיך אפשר דמיירי בלא הנפק, א"כ תקשי אמאי סבר ר"י תחת בעלה יחזיר ניחוש דלמא לא לוה, וע"כ כוונת מהרש"א דאין הבעל מודה לא דטוען לא לויתי, אלא דטוען פרעתי, ולת"ק נאמן מטעם מגו, ור"י ס"ל דעודה ת"ב הוי מגו במקום חזקה טובה דלא נתנה לגבות מחיים, א"כ עדיין הו"ל למנקט קושייתו מיד על ר"י, ונראה ליישב דהנה נחלקו הש"כ והתומים (בסי' נו) גבי סרסור, דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וליכ' עדי ראיה והסרסור מודה דהיה של ראובן, דעת הש"כ כיון דהסרסור נאמן שלי במגו דהחזרתי א"נ לחוב בהודאתו ללוה, ודעת התומים כיון דבעצמותו א"י לטעון לקוח רק מכח מגו נאמן בהודאתו, ונלענ"ד ראיה להתומים מסוגי' דשטרי הקנאה דפרכינן לשמואל אי סבר כאביי מתני' במה מוקים לה, ומה פריך הגמרא דלמא שמואל ג"כ ס"ל דחוששי' לקנוניא אלא דס"ל דל"ח לפרעון דאם איתא דפרעה מקרע קרע לה, והכא בשט"ח זה אילו טען הלוה פרעתי הי' נאמן במגו דלא לויתי, א"כ אף דעתה מודה וליכא חשש שלא לוה, כיון דעכשיו מודה והוי מטי לידי' ועבחז"ל משעת כתיבה, מ"מ טענינן עבורו פרוע במגו דלא לויתי וא"נ בהודאתו לחוב ללקוחות, אע"כ כיון דלפרוע בעצמותו ליכ' חשש ונאמן רק מטעם מגו לכך נאמן בהודאתו, ולפ"ז מתיישב דברי מהרש"א דהיינו לפמ"ש תוס' דת"ק ס"ל דל"ח לקנוניא, בהכרח הא דמבואר בכולה סוגי' דהקנאה דחיישינן לקנוניא, היינו משום דקיי"ל כר"י, ודר"י פליג בתרתי וקאמר דאינו תולה כלל בהודאתו, אלא דבעודה ת"ב אף באינו מודה יחזיר, ובנתגרשה ג"כ במודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא, וא"כ פריך הש"ס ר"י אדר"י דכיון דס"ל דבעצמותו ל"ח לפרעון ממילא אמאי בנתגרשה במודה לה ל"י, דאף דנאמן פרוע במגו דלא לויתי כיון דא"נ רק מכח מגו נאמן בהודאתו אבל בפירכת הש"ס דרבנן אדרבנן כיון דאינהו ס"ל באמת דרק באין הבעל מודה לה, א"כ קשה דלמא הטעם במגו דלא לויתי:

דף ח.

גמרא אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' אלא לאו במציאה, ק"ל דלמא קאי על א' רוכב וא' מנהיג (לא מהני, ע' לעיל) דמודים דעשו כן בב"א זה רכוב וזה מנהיג קנה, משום דמנהיג קנה במקום רכוב. וע' תוס' לקמן ד"ה א"ד מנהיג עדיף, כתבו דליכא למיפשט מזה דמנהיג במקום רכוב קנה די"ל דאין שניהם מודי' כו' אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר, ולדבריהם הא דפשטה דמגבי' מציאה לחבירו קנה, ול"א דמודי' דעשו קנין אחר, היינו מכח יתורא דא"כ מה למימרא. ולפ"ז עדיין קשה מנ"ל דהיתורא בא לומר דמגבי' מציאה לחבירו, דלמא היתורא בא ללמוד דמודו שקנו יחד זה ברכוב וזה בהנהגה, ומוכח באמת דמנהיג במקום רכוב קנה, ומגביה מציאה לחבירו י"ל דלא קנה, וצ"ע:

דף ח:

בסוגי' דרכוב ומנהיג, הרי"ף לא הביא כל הסוגי' רק המתני' כהוויתה, וכתב הה"מ והנ"י די"ל דרכוב קני ודלא כשמואל, וכן דעת הרמב"ם שפסק כחכמי' דכלאי', גם לא הביא סוגי' דחמור במשיכה וגמל בהנהגה והוא תרתי דסתרי אהדדי כיון דפסק דרכוב קני א"כ בהכרח צריכים לשנוי' דהש"ס דאיכא חד צד דלא קני, והרמ"ה שהביא הטור סימן (קצ"ז) שכ' ג"כ דבין בחמור ובין בגמל בין משיכה והנהגה קונה, היינו דפסק דרכוב לא קני וא"צ לשנוי' דהש"ס כלל, אבל על הרי"ף קשה, וכן הקשה בב"י בסי' הנ"ל, ולענ"ד נראה דכל עיקר כוונת הש"ס להוכיח מתחלתו דאין חילוק בין יושב לרוכב וכדעת ר"י, והוכיח כן מדאמר במדה זאת קנה למעוטי מאי לאו למעוטי רוכב, ולר"מ דרוכב קני בודאי לא אתי', אע"כ דאתי כרבנן וס"ל דגם רוכב לא קני, וע"ז משני הש"ס דלא מוכח מידי די"ל דרכוב קני לכ"ע אף למאן דפוטר ביושב ואיכ' חד צד דלא קני, ועל דרך זה סובב ג"כ הקושי' ראשונה דהש"ס ממתני' דהיו שנים רוכבי', היינו להוכיח לחלק בין יושב ובין רוכב לרבנן, והת"ש הוא לסיוע דאין לחלק בין רוכב ליושב, וכיון שכן לק"מ דגם הרי"ף סובר דאין לחלק בין רוכב ליושב רק שפסק דרכוב קני ודלא כשמואל דמפיך וס"ל דגם בכלאים חייב כמ"ש הרמב"ם פ"ט מכלאים, וע' בטוי"ד (סי' קצז) אבל לר"מ דפוטר ביושב באמת ברוכב לא קני, וא"כ י"ל דהברייתא אתיא כר"מ וכוונת הש"ס לא היה להוכיח כשמואל להפך דחכמי' פוטרי' רק להוכיח דמאן דסבר דיושב ל"ק גם רוכב ל"ק, כנלענ"ד נכון בעזה"י. בש"ע (סי' קצז ס"ג) כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו' מבואר דדין רכיבה מדין משיכה הוא דאזלי מחמתי', וכן משמע בש"ס דמדמי לכלאים, כן משמע לשיטת הרא"ש דרכוב לא קני רק במנהיג ברגליו ומשמע דרק מטעם משיכה אתינן עלה, וכן משמע להדיא בש"ס, א"כ ממילא בר"ה לא קנה, וכן משמע בש"ע דמתחלה כתב דמשיכה אינה קונה בסמטא, ואח"כ כ' כיצד קונין במשיכה וכו' או שרכב עליה משמע דלא מהני רכיבה בסמטא, ותמהני מדברי הש"ע שם סעי' ה' המוכר בהמה לחבירו וכו' אי בעיר בר"ה וכו' והוא מדברי הש"ס ואי בר"ה קנה וכו' משמע דרכיבה קנה בסמטא, ולהרא"ש כל הסוגיא במנהיג ברגליו ואמאי קנה הא מטעם משיכה אתינן עלה, וצ"ע, וחידוש שלא התעורר אחד מזה:

דף ט:

גמרא בעי ר' אליעזר משוך בהמה לקנות כלי' שעלי'. הנ"י כתב דזכה הלוקח דהוי תפיסה ברשות ומדמי לכור בשלשי'. לכאורה לא דמי דהתם הוי מוחזק ממש אבל הכא כיון דלא הקנה לו הבהמה א"כ הכלי' הם בחצר המוכר ולא מקרי מוחזק. וצ"ל דהנ"י מיירי בנטל הלוקח בעצמו הכלים מהבהמ' כיון דנעשה ע"י קניתו מהמוכר אליו מקרי תפוס ברשות, וצ"ע:

ומ"מ אם חזר המוכר מהקנין, קודם שלוקחם הלוקח מהבהמה מודה הנ"י כיון דחזר מקודם בשעה שהיו הכלים מונחים ברשות המוכר, א"כ מה שינטלם אח"כ הוי תפיס שלא ברשות, וע' בהרא"ש מבואר דבמכר אף בקנין בהמה וכלי באין כפות מחזיקי' למוכר דהוי מרא קמא, ובזה ודאי יש לע' מה שהביא מכור, וע' בהרא"ש שכתב ג"כ כתוס' דאיבעי' כגון דאין המשיכות שוות, וכתב דאף דהמסקנא מיירי בכפות, מ"מ אינם קנויות בהמה ע"י הילוך:

וקשה מנ"ל לומר במסקנא דקני בהמה וקני כלים באין כפות הוי ספק דלמא באמת זהו סברא מוחלטת, כיון דאין המשיכות שוות לא קני, אלא דבכפות דוקא מיבעיא אם קנה כיון דעתה המשיכות שוות אז אזלינן בתר סתם קניית הבהמה, ואדרבא מרווח יותר דבפשוטו קשה דאיך משנינן והלכתא בכפות דהי' גופא תקשי דמאי מיבעיא בגוונא דחיקא במשוך לקנות תיבעי' בפשוטו בקני ובאינו כפות והי' מסתבר יותר מהאיבעי' רק בכפות. וע':

דף י.

תד"ה איתבי' רבא, אע"ג דלעיל דחי וכו'. לענ"ד נראה עפ"י מה שכתב הרא"ש עיי"ש, די"ל דרבא דדחי לעיל הראיה. וס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, היינו בלא עשאו שליח דוקא, אבל בעשאו שליח מהני וקשה מפועל, ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה, ומביא ראיה ממתני' דמיירי באומר תנה לי מכח דס"ל דאף בעשאו שליח לא מהני וק"ל. תד"ה יכול לחזור בו, וא"ת ומאי קמ"ל וכו'. קשה לי טובא לפי קושייתם האיך מצאו ידיהם ורגליהם באותו סוגיא גופא דהאומני' דפרכי' ומי אמר רב הכי, והאמר רב פועל יכול לחזור, ומאי פריך אדרבא הא רבי דוסא סבר דיכול לחזור רק דידו על התחתונה. ובעיקר קושית תוס' נלענ"ד דרב קמ"ל דאפי' בקנין יכול לחזור, וכמו שמסיק הש"כ לדינא (בסי' שלג ס"ק יד) דלא כהריטב"א עיי"ש, ומש"ה בלא רב לא הוי קשה אברייתא דמציאת פועל, די"ל דמיירי בקנין, ובסוגיא דפ' האומני' מקשה הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני, והתורה הקפידה שא"י לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקונסו לומר דידו על התחתונה, וק"ל:

גמרא כיון דנפל עלי' גלי דעתי' וכו'. לכאורה יש להקשות אמאי קתני במתני' בא אחר והחזיק ואמאי לא קתני ובא אחר לתוך ד"א, וכיון דראשון לא ניחא ליה דלקני ליה ד"א ואין לו זכות בהם ממילא הם קנויים לשני שבא לשם. ולפמ"ש תוס' בקידושין לחד שינוי' דהוה מהפך בחררה והוי רשע אלא דבדיעבד זכה, י"ל דכיון דעביד איסורא לא תקינו רבנן ומ"מ עביד איסור, ע' בש"ע חו"מ (סי' רלה) בהגה, אבל לפמ"ש תוס' כאן דבמצא ליכא דין מהפך בחררה קשה, ואולי אף דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בקנין ד"א, מ"מ דלענין זה ניחא ליה דלא למקני אחר: גמרא אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דהוי בר חיובא וכו' דאמרי' דדברי הרב וכו'. לכאורה נראה דהך סברא היינו שהיה לו לשמוע לדברי הרב והוי שליחות באיסור ואין שליח בזה כדאמרי' בקידושי' רפ"ב דאשלד"ע היינו דא"י להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. אח"כ ראיתי להסמ"ע (סי' קפ"ב) להסברא דאשלד"ע שיאמר שסובר דלא ישמע לי ע"ש:

ולפ"ז בישראל מומר לכה"ת כולה לא שייך זה, אבל לא ידעתי, מנ"ל להסמ"ע זה ואדרבא היה נראה לי להוכיח דלא כדבריו מדאמרי' לעיל (דף ח' ע"א) תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו' ואלו שותפים שגנבו וכו' וע' בתוס' שם דבשותפי' שגנבו נימא נמי אשלד"ע ויהי' זה כמו שמונח עג"ק וכו'. ולכאורה מה קושי' כיון דביחד גנבו והי' רואה שעושי' הגניבה לעצמו מה"ת לא ישמע לו להיות שלוחו להגבות בשבילו ול"ש בזה כלל אשלד"ע, אע"כ דכל עיקר הסברא דאשלד"ע כיון שלא הי' לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל, ומש"ה פריך דגבי שותפי' שגנבו נמי נימא הכי, זולת שנאמר דרבא כר' סמא דאי בעי עביד וזהו שייך גם בשותפי' שגנבו, ונוכיח מזה שהלכה כר' סמא, ואמאי פסק הג"ה כרבינא, אע"כ דלא כהסמ"ע. ובאמת לא הבנתי אמאי השותפי' שגנבו חייב מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' הלא זכיי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כדאמרי' פ' א"נ דאין זכיי' לקטן מה"ט כיון דאין שליחות לקטן, וכי נימא היכא דזכי לנפשיה מצי לזכהו לקטן ולהיות שלוחו, אם לא מפני דרכי שלום לבד דיש להם זכיי', וצ"ע:

גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו. לא זכיתי להבין כראוי דמה בכך דלא הוי בני חיובא לשלם, הא מ"מ הוי בני חיובא דעוברים על לאו דגזילה ומצד זה מקרי בני חיובא כמו עבירה דעלמא. לכאורה להפוסקים וזה דעת הנ"י בגיטין דבצרור וזרקו ודעת אחרת מקנה הוי קנין דאורייתא, מוכח כהפוסקי' דבמתנה לא תקנו ד"א, מדמוקי לעיל (דף יא) פלוגתא במציאה, אי ילפי' מציאה מגט, ומוכח לדחוק דהאי ילפי' הוא מדרבנן. ואמאי לא מוקי הש"ס פלוגתא במתנה והוי לימוד גמור, אע"כ דבמתנה ליכא קנין ד"א:

שם תד"ה ר"י אומר יש לה, תימה דלקמן מסיק ילפינן מציאה מגט וכו', ותימה על קושייתם הא אנן ילפינן רק מציאה מגט לפי היסוד דחצר הוי מטעם יד, וממילא כיון דתקנו רבנן במציאה לגדול דהוי חצירו, גם לקטן קונה, משא"כ ק' אמה דגם בגדול לא הוי חצירו, ובגט הוא דתיקון דאפילו ק' אמה הוי חצירו ובזה ל"ש למילף מציאה מגט כיון דגם בגדול חולק. וצ"ע:

שם תד"ה דאמר לישראל וכו' דאי מקדשה לעצמו לא מחייב ל"מ בר חיובא. בפשטא דמלתא נראה דכוונתם דכללא הוא דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מקרי בר חיובא, וכ"כ להדיא בשטה מקובצת בשם הגליון: ותימה הוא מאד דאמאי הוצרכו התוס' לדחוק דה"ה דהו"מ לומר דאקפי לי גדול, הא י"ל בפשוטו דבאקפי לי גדול אלו היא עשתה כן בלא שליחות הבעל עוברת ג"כ אלפני עור דמכשלת להניקף, א"כ במה שאמר להאשה אקפי לי גדול הוי בשליחות ב' עבירות, היינו לאו דלא תקיפו, ולאו דלפ"ע להכשיל הניקף, ולגבי לפ"ע מקרי בר חיובא כיון דבלא שליחות עברה ג"כ ע"ז. וצ"ע:

דף יא.

דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. במ"ש הנ"י דבנמצא בחצר המשתמר קונה מטעם יד, תמהני דהא מסקי' לעיל דלא ילפי' קטן מקטנה. או דלא ילפי' ממונא מאיסורא, וא"כ בגברא דלא איתרבי חצר משום יד הוי רק מטעם שליחות, וצ"ע:

דף יג.

גמרא משום דקשיא ליה, ע' במהרש"א, היינו דקשיא ליה מתני' דנמלך הא אין כותבים ולאקרי וכ' ל"ח. ולענ"ד אינו דהא בגט ושחרור בלא"ה ניחא דהא באמת כותבים ולאקרי וכתב ל"ח מטעם דמסתמא ימסור בפני עדי מסירה ונפקא לקלא, ובדייתקי כותבים, דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכה, ומתנה הא לפמ"ש תוס' דלקמן מהיום ולאחר ממילא היינו מהיום אם לא אחזור, ג"כ הדין דכותבים, דהא בתרא זכה, והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיקא ליה לפרש באם לא אחזור ומה דקאמר אביי בעצמו לקמן איזה מתנת בריא וכו' היינו במהיום ולאחר מיתה ממש, א"כ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל דאקרי וכ' ולא כפשטא דהיה קשה ליה לאביי אמאי אמר תנו נותנים. אע"כ דעב"ח זכין לו, וע"כ משום דהיה אפשר לפרש במהיום אם לא אחזור, א"כ ממילא הדין דכותבים, והשוברים גם כן ליכא ראיה דהא באמת איתא לדשמואל דחזר ומחלו מחול, א"כ יכולים ג"כ לכתוב, ואביי דאמר לקמן אפילו תימא ליתא לדשמואל, היינו דליכא ראיה לשמואל, אבל מ"מ משמע דלא פליג, ונדחו דברי המהרש"א בזה, וע' לקמן בסוגיא דשובר (דף כ) מה שכתבתי שם על המהרש"א:

דף יד.

ד"ה דינא הוא, א"נ כגון דבע"ח חייב שבועה דאוריי', תמהני אמאי לא נקטו בפשיטות דנ"מ דראובן רוצה לגלגל שבועה על טענה אחרת:

דף יח.

גמרא אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות. ואפי' במקום וכו' והוא שהוחזקו. יש לע' היאך מתוקמא מתני' דמצא גיטי נשים אף בהוחזקו נותנים בתנו אפי' לזמן מרובה כיון שאין שיירות מצויות. ואמאי ל"ח בשובר לקנוניא מלוה עם הלוה שמא הלוה חייב ליב"ש שהוחזק כאן. אבל באמת ליב"ש זה שמצוה לחזור השובר לא לוה מעולם. רק מטעם זה מצוה לחזור כדי שיהיה לו כשיבוא יב"ש זה שהלוה לו באמת לתבוע את חובו יוציא את שובר זה ויראה לו שכבר פרוע. ול"ל שראינו אצל לוה זה שובר. פשיטא דיחזיר ואמאי חיישי' לנמלך, ואפשר לדחוק דבאמת כשב"ד רואין שהוחזק כאן עוד א' ישליש זה השובר ויכתבו עליו ששייך ליב"ש בן יעקב: רש"י ד"ה מצאו לאלתר, התם מפרש כדי שתעבור שיירא. לכאורה קשה אמאי פירש"י שלא אליבא דהלכתא דהא שם בגיטין איפסקא הלכתא שלא שהה, ונ"ל לתרץ עפ"י מה דאיתא ברשב"א בפרק כל הגט מה טעמא דמ"ד שלא עבר שם בודאי, לתלות באדם שעבר שממנו נפל, ז"א דהוי נפילה דיחידאי, ואי חיישינן לשיירות שכבר עברו, מה נ"מ באדם שעבר, אפילו בלא עבר ניחוש לנפילות הראשונות. גם על מ"ד כדי שתעבור. הקשה הרשב"א אמאי לא ניחוש לשיירות שכבר עברו דהא לכ"ע איירי בשיירות מצויות, ותירץ הרשב"א דמ"ד שלא עבר סובר דודאי חיישי' לנפילות הראשונות אלא דבלא עבר אמרי' גיטה של זה להיכן הלך. אבל בעבר אדם תלינן שזה שעבר מצאו או דרסו ברגלו. ומ"ד כדי שתעבור שיירא סובר דלעולם ל"ח לנפילות הראשונות דא"כ אמאי לא מצאו זה, אלא באם עברה שיירא חיישינן שמא משיירא נפל וגיטו של שליח נדרסה. ולכאורה קשה למ"ד שלא עבר, בלא עבר נמי נימא שמהשיירות ראשונות נפל. וכ"ת גיטה של זה להיכן הלך דלמא הוא בעצמו דרס, וצריכים לדחוק דבשליח ל"ש דריסה כי הוא הולך תמיד לדרכו ולא דרסה, וא"כ במשנתנו דאמר תנו דאיירי שאדם אחר מצאה לא נ"מ מידי אי עבר אדם או לא. דגם בלא עבר אדם חיישי' שזה הגט משיירות שעברו נפלו וגט זה נדרס ברגלי המוצא, דא"כ מוכרחים אנו לפרש משנתינו אליבא דמ"ד כדי שתעבור דאליביה חיישי' לשיירות שעברו עתה, אבל אליבא דמ"ד שלא עבר קשה על ר"ז דאמר לקמן ממאי דלזמן מרובה דלמא לאלתר ולכן אמר תנו נותני'. ז"א דלהך מ"ד דחיישינן לשיירות שעברו כבר ועבר אדם בעינן כדי לתלות דדרסה, א"כ מה נ"מ בלאלתר אפי' בלא עבר ניחוש שהמוצאה דרסה, ע"כ פירש"י כדי שתעבור שיירות דאליביה ל"ח אלא לשיירות שעברו עתה. וק"ל:

תד"ה הא אמר תנו וכו'. הא לא נמלך מחזיר לה לראייה אע"פ שאינו שלה, ואין להקשות קושיית הגליון שמא זה הגט זמנה קודם וחיישי' לקנוני'. די"ל דגבי ממון ל"ח לשני יב"ש, אבל הגליון מקשה שפיר דדלמא חידוש זה שמעי' מברייתא דל"ח גבי ממון לשני יב"ש:

בא"ד וי"ל דמברייתא משמע וכו' דאי לאלתר פשיטא. אבל במתני' וכו'. יש לע' דלמא הוצרכו הש"ס רבא ל"א כר"ז מתניתין אלימא ליה לאקשי', הא שבפשוטו י"ל לרבה ס"ל כהלכתא עד שעת נתינה, וא"כ הברייתא י"ל לאלתר והחידוש לאפוקי דלא ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן, אבל מתני' דס"ל דרבה נמלך הוי יתור לחידוש דתנא דמתני'. שפיר קשה דלאלתר דהא במתני' דאמר תנו ליכא חשש דכתב ליתן בניסן כמו כל גיטין הבאים ממדה"י, וכמ"ש תוס' בסוגיא לקמן (דף יט) ד"ה וליחוש:

בא"ד ועוד י"ל דר"ז וכו' א"כ צ"ל שראינו הגט בידה וכו' פשיטא דבבעל מודה דיחזיר. וגם באין הבעל מודה אמאי לא יחזיר, עיין מהרש"ל שהקשה על הגליון דדלמא באין הבעל מודה דחיישי' לאחר, וכוונתו דדלמא באמת מיירי לזמן מרובה דכיון דמיירי בראינו דנפל ממנה ממילא ניחא דהבעל מודה דיחזיר לראיי'. ומצינו לומר דמיירי לזמן מרובה היינו דהא באמת מסקי' דיאמרו אייתי ראייה. ולכאורה קשה על תירוצו הא ממה דהוכיח ר"ז דהבעל מודה פשיטא. ויקשה דלמא החידוש לאפוקי מפירכת הש"ס דניחוש דדלמא כתב ליתן בניסן וכו' וקמ"ל דאמרינן אייתי ראיה היינו אי דס"ל לר"ז כמ"ד משעה שנתן עיניו לגרשה. וכדכתבו בתירוצם קמא. ורוצים להרויח בתירוצם ב' רק דס"ל דלאלתר היה ג"כ חידוש וכאשר הוא באמת לאפוקי דניחוש שמא משיירא שעברה קודם נפילה, ע' מה שטורח רשב"א בגיטין ליישב זה. וא"כ עכ"פ חידוש הוא. או דצריך לומר כיון דממנה נפל תו ל"ח לשמא כתב. וצ"ל דריעותא דנפילה מורה כן ולא תתן לה לגמרי וכמ"ש תוס' לעיל בסוגיא דשטרי הקנאה. וא"כ עדיין י"ל דאין הבעל מודה דל"י כיון דחיישינן דגט אחר הוא. ואי דאמרי' אייתי ראיה, הא בממנ"פ אי דס"ל דנתן עיניו לגרשה ל"ש אומר אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידה, ואי דס"ל עד שעת נתינה, ומוכח כסברא הנ"ל דכל שהיה בידה קודם נפילה ל"ח לכתב ליתן בניסן, וא"כ ממילא אף שיהא קול לנפילה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה, מ"מ מספיק ראיה שראו בידה קודם נפילה ואין עדים צריכים לידע מתי נמסר לידה דהא כל שידענו שהי' בידה מקודם ממילא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כמו בגיטין דעלמא, (וכן כתב להדיא בש"ך סי' ס"ה בשט"ח) וא"כ עדיין החשש במקומו דדלמא הגט זה דאחר הוא וזמנו קודם לזמן הגט שלה, והיא תביא ראיה שראו בידה קודם נפילה ותגבה מזמן גט זה. וצ"ל דאנו דנין דמסתמא אותם עדים שיעידו שראו גט בידה ידעו ג"כ זמן הנכתב בגט. ועדיין צ"ע:

גם יש לע' כיון דבראינו שנפל מידה ליכא חשש שכתב ליתן, ממילא ליכא הוכחא לסברת דאייתי ראיה, ודלמא מהאי טעמא אין הבעל מודה ל"י דלא סמכי' לסברת אייתי ראיה, עכ"פ זה ברור בכוונת מהרש"ל דתוס' ס"ל דעד שעת נתינה, מש"ה יאמרו אייתי ראיה, ויש לע' דלמאי הוצרכו תוס' לזה הלא יספיק דבריהם הראשונים דהיה קשה לר"ז חייב מודה פשיטא דזה מספיק בין למ"ד כיון דנתן עינו, ובין למ"ד עד שעת נתינה ולמה הוצרכו לכנוס בפרצה דחוקה, דהיה קשה גם אין הבעל מודה אמאי ל"י, ונצטרך לומר דר"ז ס"ל דוקא עד שעת נתינה והנראה דלהך תירוצא בלא"ה צ"ל דר"ז ס"ל עד שעת נתינה. דלכאורה קשה דלמאי דכתבו תוס' דהא דהוחזקו לחוד יחזיר משום כיון דידעו שממנו נפל ל"ח שנפל גם מיב"ש אחר, ולכאורה על ר"ז דמוקי להברייתא בהוחזקו ואין שיי"מ, בזה יקשה כיון דהבריי' ע"כ מיירי בלא ראינו שנפל א"כ דלמא לא נפל רק מיב"ש אחר, וצ"ל כיון דהבעל ל"ח לשקר דבידו לגרשה ומהמנינן ליה לענין לגרשה בגט זה, דזהו גט שלו, והיינו דנפל ממנו הגט, ותו ל"ח לאחר. אולם עדיין יקשה דאינו דומה לאומר בעל פה גרשתי דראוי להאמינו במגו דבידה לגרשה, משא"כ הכא י"ל דעושה כן בדרך קנוניא לטרוף הפירות, אמנם באמת לא דמי'. דהא הלקוחות יאמרו אייתי ראיה. וא"כ ממילא מוכח דר"ז ס"ל כמ"ד עד שעת נתינה. דאל"כ אלא כמ"ד כיון שנתן עינו ממילא לא יאמרו אייתי ראיה. וניחוש דלא נפל ממנו גט, ואומר להחזיר לה לעשות עמה קנוניא, [ואף דמדברי התוס' בגליון מבואר דל"ח לזה לקנוניא היינו אם ידעינן דממנו נפל, משא"כ הכא דניחוש שלא גרשה] והתוס' בתירוצם א' שכתבו דר"ז ס"ל כמ"ד כיון דנתן עינו, היינו דלהך תירוץ דגם הברייתא משכחת דראינו הנפילה דהאיש והאשה הלכו ביחד וראינו מבין שניהם נפל הגט והוא מודה דממנה נפל. וא"כ שפיר י"ל דר"ז ס"ל כיון שנתן עינו, אבל לתי' הב' דחדשו לומר דהברייתא ע"כ מיירי דלא ידעי' הנפילה, וא"כ דהא דיחזיר בהוחזקו. היינו משום דלא חשוד לשקר. ובזה ממילא מוכח דר"ז ס"ל עד שעת נתינה ובזה יש להשוות ב' הגירסות בדר"י מעולם לא חתמנו, אם בעי' שיאמרו לזה או לא, דלהגירסא מעולם לא חתמנו לזה, באמת סבר ר"י כיון שנתן וכו' וא"כ אם לא יאמרו לזה חיישי' שמא מהבעל הזה לא נפל גט זה מעולם ואומר להחזיר לה משום קנוניא לטרוף פירות. ולאידך גירסא ס"ל לר"י עד שעת נתינה וליכא חשש קנוניא דהא יאמרו אייתי ראיה, ומהמנינן ליה דממנו נפל הגט, ולא בעי שיאמר לזה. ויצא לנו דין חדש דאף להגירסא לזה מודים לדינא דלא בעי לזה לפי מה דקיי"ל עד שעת נתינה:

דף יח:

רש"י ד"ה חיישי' לשני שוירי, אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממנו נפל ופלוני הי' משלחו לאשתו וכו' ואין להקשות מנא ידעי' שזה הוא שליח לבעל זה דהא אין הגט בידו דהא משמע מפי רש"י דלא איירי כאן שהשליח עצמו מצאו, דאפשר לאוקמי שיש לו כתב שליחות משולש והגט אינו משולש, אלא אי קשיא הא קשיא אמאי לא פשט הכא ממתני' דמצא גיטי נשים דזה עדיף טפי לפשוט מגט אגט דאיהו מתרץ ליה למתני' דמצא גיטי נשים באין שיירות מצויות אע"ג דהוחזקו וה"ה איפכא בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו דומי' דסיפא דכל מעב"ד. ונראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה נפק, מקשו על פירש"י דפירש נפל מן השליח ומקוים מה מעליותא דהנפק כיון שלא בא ליד האשה ע"ש, וי"ל דאי כתב הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו וכו' וקפשיט דיחזיר ולא חיישי' שמשקרת ואי איירי שהשליח שואלו איירי דלא כתב ביה הנפק כו' ומוכיח שפיר עיי"ש:

והנה לפי דרך א' של תוס' ודאי ל"ק קושיא זו דליכא למפשט ממצא גיטי נשים דשם ליכא אלא חדא ספיקא דהא הבעל אומר תנו, וליכא לאספוקי אלא אם זהו גיטה. אבל בההיא גיטא דאשתכח איכא תרי ספיקי חדא אם אשה זו נתגרשה, ואף אם נתגרשה אכתי לא ידעינן אם זהו גיטה, ואין להקשות מה איכפת לן אם זהו גיטה בין כך ובין כך יתנו לה לראי' דהא נ"מ לענין ממון כקושי' הגליון. ע"כ מוכרח רבה לפשוט ממתני' דכל מעב"ד דגם שם איכא תרי ספיקי, אבל לפי דרך שני של תוס' שהשליח שואלו, וכבר הוכחנו לעיל דמיירי שיש לו כתב שליחות, ולפ"ז גם בההיא גיטא ליכא אלא חדא ספיקא אם זהו גיטה, קשה דיפשוט ממתני'. אולם גם לפי דרך זה יש לתרץ, דלקמן (דף כ ע"ב) ד"ה היכי פשיט מר איסורי, מקשים בתוס' וא"ת הא ממונא חמור, עיי"ש ב' תירוצים. ותי' ב' הוא דמדאורייתא ל"ח לשני יב"ש. אלא מדרבנן משום לעז ובממון ל"ח ללעז:

ולפ"ז אתי שפיר דממתני' היינו יכולים לומר, כיון דאומר תנו שוב לא יצא לעז עוד ומדאורייתא ל"ח לשני יב"ש, אבל בההיא גיטא דאשתכח חיישי' שפיר שמא יבא הבעל ויוציא לעז, לכך פשיט ממעב"ד דגם שם שייך לעז כשתקח בעל אחר ע"י חליצה, יבא היבם ויוציא לעז. אלא ודאי כיון דלא הוחזקו ל"ח ופשיט שפיר, ואין להקשות מה מקשה הגמרא ממתני' דמצא, על מתני' דהמביא גט, הא כאן מיירי באמר תנו ל"ש לעז. אבל גבי המביא גט שייך לעז. דז"א דגם גבי גט ל"ש לעז דלא יוודע להבעל שנאבד דהשליח עצמו מצאו והוא לא אמר לבעל שנפל כיון שהוא יודע שהוא גיטה. ודוק:

תד"ה נפק דק ואשכח וכו'. וי"ל דמוקי לה דאשכח חוץ לב"ד. ולא זכיתי להבין כל צרכו, דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה, ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג. ואולי גם להך תירוצם ס"ל בזה כעין מש"כ בתירוצם הב' כיון שזה האיש שואל וידעינן שאבד הגט, דקשה ג"כ תינח בגט דכיון דשואל הגט מוכח דאבד ממנו גט דאינו חשוד לשקר, אבל בחליצה דל"ש כן מנא ידעי' שאבד ממנה שטר חליצה. וצ"ל כיון שהאשה שואלת ואין אנו מכירים אחר, מחזיקים דכדין שואלה וממנה נפל, ממילא אף אם שטר זה דאחר הוא מחזירים לה לראי', ואף אם נדחוק דרבה לא ס"ל לסברא זו, ותוס' כתבו רק דאביי מצי סבר כרבה דאשתכח בב"ד, אלא דס"ל לאביי לחלק בכך, מ"מ תקשי דמנ"ל להש"ס דר"ז ס"ל דאשתכח לבראי, דלמא אף דר"ז פליג ארבה וס"ל דחיישי' בלא הוחזקו, מ"מ ס"ל באשתכח בב"ד ג"כ מחזירים כיון דשאלה ממילא מחזירים לה לראיה וצ"ל בכוונת תוס' דדוקא היכא דלפי דבריה באמת זהו שטר שנמצא היא שואלה, בזה נאמינו לה ע"י ששואלת בצירוף הרגלים לדבריה דהשטר בפנינו, אבל אלו היה הדין דבעלמא חיישי' לב' יב"ש דנפל גם מאחר, א"כ אף לפי דבריה שנפל ממנה שטר חליצה, מ"מ אין ברור שהשטר זה שלה דשמא גם מאחר נפל, וא"כ ממילא א"א לדון מכח זה השטר, והוי כמו אמרה שנחלצה ואין השטר לפנינו דלא מהימנה, וכיון שכן י"ל דגם בתירוצם א' ס"ל הך סברא דכיון ששאולה מהמנינן לה שנחלצה וממילא שטר זה שלה כיון דאין שיירות מצויות ולא הוחזקו, ודוק:

תוד"ה ואפילו לזמן מרובה וכו', ע' מהרש"ל. ולכאורה תמוה. דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל דזיל חש לה הא דקתני בברייתא הכא דיחזיר היינו בתורת גירושין. א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו באו לחדש דלא נידוק מלשון יחזיר דמהמנינן ליה, אלא דיחזיר אפשר לפרש בתורת גירושין. והא זה צ"ל גם בקושייתם, גם יקשה בפשוטו על תוס' דאם הי' ס"ל בתחילה דיחזיר משמע חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמהמנינן ליה שכבר גירש, ולמאי הוצרכו להקשות מסוג' דב"ב הא מיניה וביה קשה כיון דקתני יחזיר מוכח דמהמנינן ליה שגרשה, א"כ מה בכך דנפל מאחר נחזיר לה לראיה: ונלענ"ד די"ל הא דקיי"ל זיל חש לה היינו כיון דאיכא קצת ריעותא דליכא קלא דגירשה חיישי' דחס הוא על פשיטא דספרא, אבל היכא דליכא חשש זה דחס אפשטא דספרא בודאי מהימן דהוי בידו לגמרי, וא"כ י"ל אף דיחזיר היינו לראיה מ"מ פריך שפיר הש"ס והיינו דהא דאמרי' דיחזיר לראיה ומהימן אף דקיי"ל זיל חש לה הכא עדיף כיון דבידו לומר תנו עתה לשם גירושין ויכול לגרשה בגט זה מבלי הוצאות פשיטא דספרא הוי בידו לגמרי. מש"ה מהימן דכבר גירשה ומחזירים לראיה בעלמא. והש"ס פריך דהיא גופה קשה דאם היה אומר תנו יהיה הדין דאין מחזירים מחשש דיב"ש אחר הוא וממילא אין בידו לגרשה בגט זה, ושוב לא נאמין ליה שכבר גירשה, ומש"ה הקשו רק מסוגיא דב"ב למ"ד דנאמן לומר גרשתי', אבל לפ"מ דתירצו דמכח דלא פלגי' א"א להאמין, הוצרכו לומר דיחזיר היינו לראי'. ובכוונת תירוצם נלע"ד דאין כוונתם דאתי' כמ"ד בב"ב דלא פלגי' דיבור', דהו"ל לפרש כן בהדי', ומה גם לפמ"ש המהרש"ל בקושייתם רק למ"ד דגרשתי נאמן, [והיינו דבעי לאסוקי דר"ז ס"ל ככ"ע אי משום דהי' קשה דהו"ל להש"ס לומר דרבה לס"ל כמ"ד דגרשתי נאמן] א"כ סוף סוף עדיין לא הרויחו כ"כ בתירוצם כיון דעדיין ר"ז לית' לכ"ע, ולזה צ"ל דכוונתם דאף למ"ד פלגי' דיבורי' היינו באמר גרשתי, דאמרי' דמה שאומר זה שלו שקר, ומה שאומר גרשתי אמת שגירשה עתה, משא"כ הכא שהגט שנמצא נתעכב ביד המוצאו הרבה, ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גירשה עתה דהא הגט לא היה ביד הבעל משעת המציאה עד עתה, וכיון דאין מאמיני' אותו מזמן הכתוב בגט א"א לו להתיר מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין, כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת גם למפרע. ובלשון תוס' בגיטין מפורש יותר כן:

דף יט.

גמרא ואזל עבדא וקנה נכסי'. בשיטה מקובצת כ' בשם הרשב"א דה"ה דה"מ להקשות דשמא מכר העבד לאחר ע"ש. נ"ל ביאור דברי' הא דמספיק לזה שינוי' דהש"ס דיאמרו אייתי ראי'. אף שהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש תוס' בסוגיא דשמא יחפ' היינו דאף אם לא נחזיר השטר שחרור ויהי' מונח בב"ד מ"מ יהיה העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן לגבי האדון הב' שהוא משוחרר, אלא דלס"ד הו"מ להקשות דכ"ז שלא נחזיר ויהיה הדבר בספק יטריחו לקוחות לחזור אחר ראיה, אבל אם נחזיד יחשבו הלקוחות דמטא לידה מזמן הכתוב כמו כל שחרור דעלמא ולא יחקרו למצוא ראי', וסברא זו מוכח בפירכת הש"ס גבי שובר אם לא נחזיר, ג"כ יחזיק הבעל בקרקע המשועבד לכתובה מספק, אע"כ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יחקור הלוקח למצוא ראיה ועי"ז שנחזיר השובר לא יחפש אחר ראיה, אבל לפ"מ דמשנינן דלקוחות אסקי אדעת' לומר אייתי ראיה אין כאן חשש, דאין הפרש בין חזרה ובין יהא מונח:

ובעיקר קושי' הרשב"א לפמ"ש תוס' לקמן (דף כ) ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בתירוצם הב' דלא חייש לקנוניא כיון דצריכים לשלם ולא תרויח כלום, ולעיל במצא שט"ח חיישי' ללקוחות שלא באחריות, ביאור דבריהם הא דל"ח גם בשובר דמכרה כתובה שלא באחריות, היינו דאף דקיי"ל בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, היינו דמ"מ שייך על השדה שם מכר, אלא דאינה שלו וטורפה ממנו, אבל שטר שמוכרים ונמצא פרוע דפקע שיעבודו והוי כחספא בעלמא, וא"כ הכא י"ל בעבד דאם מוכרי' אותו ונמצא בן חורי' הוי כמין אחר ואין שייכות בו ענין מכירה, ומכירה בעצמותו בטילה, דעבד מכר ולא ב"ח, וא"כ יצטרך הרב לשלם להלוקח דמיו וליכא חשש קנוניא, תוס' ד"ה וליחוש כו' ולא יאמרו אייתי ראי':

ולכאורה קשה מה פריך הש"ס אמתני' דמצא שט"ח דלמא דוקא גבי גט דכל גיטין יש להן קול כגיטין הבאים ממדה"י יאמרו אייתי ראי', אבל במצא שט"ח דלית להם קול במסירתן מכח ריעות' דנפילה לא יאמרו אייתי ראי'. היה נראה לכאורה ליישב דטעמא דבגט יש לה קול במסירה דעדי מסירה מפקי לקלא, אבל גבי שטר דלא בעי ע"מ ליכא קלא, א"כ גבי מצא שט"ח דנמסר לו עפ"י ב"ד ודאי יש לו קול, מיהו לישנא דתוס' לקמן ד"ה אימת, לא משמע הכי, ונראה ליישב דודאי כל גיטין הבאי' ממד"ה יש להן קול, אבל הכא דע"מ רואין שנמסר לה עפ"י הודאת הבעל יסברו דאנן מאמינים לו דממנה נפל ולא יוציאו קול, כך היה ס"ד דגמרא דפריך וליחוש, ותי' הגמרא דיאמרו אייתי ראי', ע"כ מטעמא ריעותא דנפילה דהשתא ליכא טעמא מטעם קול, וק"ל:

דף יט:

גמרא בשכ"מ דבר מיהדר הוא. יש להקשות לפ"מ דנראה מדברי הסמ"ע (סי' ר"ן סק"ל) בשכ"מ שנתן שדה לראובן בדרך מצווה מ' מיתה, ואח"כ נתן כל הנכסים לשמעון בקנין ועמד, דלא קנה שמעון, דהוי לגבי שמעון מתנת שכ"מ בכולה דל"מ קנין, א"כ ניחוש דשמא כ' ליתן בניסן ואח"כ כ' בעודו שכ"מ כל הנשאר ללוי בקנין, ועכשיו שעמד רוצה לחזור מלוי, לזה אומר להחזיר שטר זה ונידון שנתן לו בניסן ויהיה לגבי לוי מתנת שכ"מ בכולה ויחזיר בו. ואולי י"ל למאי דאמרי' ב"ב (דף קמח ע"ב) דחיישי' שיש לו נכסי' במדה"י ולא משכחת בכולה אלא באומר כל נכסיי או במוחזק לן דל"ל ש"נ, א"כ י"ל דמיירי דבעל השטר אינו מוחזק לו נכסי', או כמה וכמה יש לו, וא"כ בממנ"פ אם כשנתן אח"כ ללוי נתן בלשון כל נכסים באמת אף אם שטר זה כ' ליתן בניסן ולא נתן מ"מ יכול להחזיר מלוי כיון דבכלל כל נכסים נתן לו גם קרקע זו, ואם לא נתן לו בלשון כל נכסיי ממילא לא יהי' בידו לחזור דניחוש שיש לו קרקע במדה"י, וא"כ לדינא בגברא דמוחזק לן גם בשכ"מ אם אמר תנו אין נותנים, וצ"ע:

דף כ.

תד"ה ש"מ איתא לדשמואל וכו'. הא דלא הקשו על שינוי' דאביי בשטר כתובה יוצא מת"י דמ"מ ניחוש דלמא מכרה במ"ש, י"ל דס"ל דאמרי' דמסתמא אילו מכרה היתה מוסר' ללוקח השט"ח כמ"ש הרא"ש לענין עג"ק. גם י"ל דעל אביי ליכא לאקשוי', די"ל בהיפוך דאף אי לית' לדשמואל מ"מ במ"ג יוכל למחול, והיינו לפי הטעם דמוכר שט"ח יכול לחזור, וכיון דמכירת שטרות דרבנן י"ל דאביי אמר אפי' נימא ליתא לדשמואל, והיינו דדלמא מכירות שטרות באמת דאורייתא וא"י למחול, אבל מ"ג דהוי ודאי מדרבנן יכול למחול, וביותר לאידך פוסקים דס"ל באמת מכירת שטרות דאורייתא וטעמא דשמואל משום דמחל שיעבוד הגוף, וא"כ בודאי ניחא בפשוטו דאביי אמר אפ"ת ליתא לדשמואל ומשום מכירות שטרות דאורייתא, אבל במ"ג דהוי דרבנן יכול למחול, ובזה היה נראה דמיושב קושיית הרא"ש דניחוש דהקנה אג"ק, ולפמ"ש תוס' בב"ק (דף יב) דקנין אג"ק הוא דרבנן, א"כ י"ל בסוגי' הנ"ל, אבל באמת לא ניחא לי בזה דודאי קנין דרבנן הוא אלים כמו דאורייתא וזכה לגמרי בכל זכיות שבעולם, לקדש בו אשה לרוב פוסקי', ורק במכירת שטרות אי הוי דרבנן יכול למחול, היינו כיון דבחוב ל"ש בו משום התפסת קנין שבעולם מדאורייתא דאינו בעין, אלא מדרבנן תקנו דע"י קנין השטר זכה בחוב, ומש"ה זכות גרוע ואין לו קנין גמור בזה, וא"כ לפ"מ דסבר אביי דלית' לדשמואל אף אם הטעם די"ל באותו צד דמכירות שטרות דאורייתא מ"מ אף אם הקנה השטר באגב א"י למחול כיון דקיימי' השתא דנתפס קנין גמור, אלא דהוא עשה קנין אגב דהוא קנין דרבנן הוי כאלו הקנה לו חפץ דעלמא בקנין אגב דזכה בו לכל דבר, ואולם לענין מ"ג שפיר יש לקיים דברינו דאף אי מכירות שטרות דאורייתא היינו דקנין נתפס על השטר, אבל מ"מ על החוב בע"פ ל"ש בו התפסת קנין משא"כ קנין דמ"ג דל"ש לדון על השטר דמשום השטר א"י להקנות במ"ג כמ"ש הר"ן בגיטין אלא דמקנה לי' חוב במ"ג זהו קנין גמור דהא שבשני אנפי א"א להקנות חוב מדינא דלאו התפסת קנין הוא דיכול למחול, וק"ל:

בא"ד ואע"ג דגבי ערב וכו'. מבואר דפשוטו היה ס"ל דשייך קנוניא בכל ענין, אלא דבהך תירוצא מכח הקושיא דניחוש דמכר במ"ג הוכרח לחדש סברא זו. לכאורה באמת קשה אמאי לא ניחא להו דמיירי בעודה תחת בעלה, ובפשוטו דתחת בעלה א"א להקנות במ"ג, ואפשר דלישנא ומפיק ללקוחות משמע דמיד מפיק, וכמ"ש הרא"ש. גם י"ל לפי הדרך הב' שכתבנו דתוס' לא הקשו על אביי, די"ל דאביי ס"ל דמ"ג קיל יותר ויכול למחול, י"ל דלהך תירוצא אף אם נפרש דעודה תחת בעלה דמ"מ ממילא מוכח הסברא דל"ח לקנוניא היכא דאינה מרווחת, והיינו מכח הדיוק בשיברים דאמר תנו נותני' דניחוש שמא מכר השטר בנתיים, וע"י דהשטר בידו, ז"א מספיק להך תירוצא דמ"מ ניחוש דהקנה החוב במע"ג, אע"כ מוכח דבשטר ל"ש טובת הנא' ומוכרי' ביותר ל"ח לקנוני' וכמ"ש המהרש"א. במהרש"ל הקשה דניחוש שמא לותה מאחרי' ובדר"נ א"י למחול לחד תירוצא בתוס' בסוגי' דשטר אמנה, ובאמת הקושיא בלא"ה אף להסוברים דר"נ יכול למחול, מ"מ לשנוי' דאביי דלית' לדשמואל מה מהני שטר כתובה יוצא מת"י שמא לותה מאחרי', ובש"כ כ' דלא שכיח להלות לאשה תחת בעלה, ולכאורה אינו מספיק עדיין ניחוש שמא לותה אחר גירושין, וראיתי שגם בפ"י הקשה כן, אבל העמיד דבריו על תי' ב' דתוס', ובאמת לאותו תי' ל"ק כלל מעיקר' קושי' מהרש"ל דהא אינה מרווחת דתצטרך לשלם ללוקח שלה, ועיקר קושי' מהרש"ל על תי' א' דתוס' ובזה לא מספיק תי' הש"כ הנ"ל, ובאמת לפי מאי דנקט מהרש"ל הקושי' מכח דא"י למחול י"ל בפשוטו דהתי' א' דתוס' דהכא אזלי באינך סברא דשיעבוד' דר"נ יכול למחול, ולאינך סברא דא"י למחול באמת אמרי' כסברתם בתי' ב' דהיכא דאינה מרווחת ל"ח לקנוני', א"כ לפמ"ש דהקושיא בלא"ה עכ"פ לאביי לפ"מ דקאמר אפ"ת לית' לדשמואל בזה שפיר הקושיא לתי' א' דתוספות דהכא יקשה על אביי מה מהני שט"כ יוצא מת"י מ"מ ניחוש שמא לותה מאחרים. ונלענ"ד דאף דס"ל בתי' אחד דבכ"ע חיישינן לקנוניא, היינו היכא דמוציאים דבר מידו כמו בערב, ובמצא שט"ח דיגבה מלקוחות, והכא בשובר מוציאים ממנו שט"כ, אבל במה דהחשש רק שימנעו מלגבות לו דהיינו היכא דלותה מאחרי' דמפסידים רק דאינה גובה מבעל, וכיון דהיא עכ"פ תהי' בע"ח לא הוי פסידא גמור ול"ח, וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל במתנה אמר תנו נותני' עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכה המקבל למפרע מיום הכתיבה, כיון דלא חזר בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק מניעת פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח, ודוקא בשובר דמוציאים ממנו הכתובה, וגם כיון דמכר הכתובה עיקר הבע"ד הוא הבעל לגבי לוקח ובמה דאינו גובה ממנו הוי פסידא דאף דהי' מתחייב לשלם הזיקו ע"י גרמי, מ"מ עכ"פ הפסידו לו עיקר חובו, משא"כ בבע"ח דעלמא דנשאר חיובו ל"ח, וכן מוכח עוד דלהפוסקי' דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר, מע"פ קודם יקשה לאוקימת' דרב אסי אם אין בו אחריות מחזיר בחייב מודה ניחוש שמא בנתיים לוה עוד מאחר וזה יטעון שהוא מלוה ע"פ מוקדם, ומכ"ש לשנויי' דאביי דחיישי' לפרעון ולקנוני' דגם באין בו אחריות נכסי' ניחוש לקנוני' נגד הבע"ח לתי' א' דתוס' דהכא, אע"כ דבכה"ג גם בתירוצם א' ל"ח לקנוני':

תד"ה שובר בזמנו טורף, ונראה שתק"ח הוא. קשה לי דבשחרור ל"ש טעם זה דאף אם לא יהי' הדין דעבחז"ל מ"מ רשאין לכתוב לרב בלא עבד עמו דהרי אפי' לר"מ דחוב הוא לעבד ג"כ הדין דכותבים דאל"כ היכי קתני במתני' דבשחרור חיישינן לנמלך הא אביי ל"ח לאקרי וכתב, ונצטרך לומר דאתיא רק כרבנן דזכות הוא לו, א"כ היכי אמרינן לעיל גבי שחרור הניחא למ"ד כו' וכאביי, אלא לר"מ כו', הא לאביי ממילא בהכרח רק כרבנן, אע"כ דגם לר"מ כותבים ומטעם דסתמא נמסר כדינו בפני עדי מסירה ויהי' קול דלא נמסר ביום שנכתב כמו בגט, ואף דתוס' בסוגיא דנכתב ביום, הקשו אחר כך דניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעה כדי לחפות, ותי' דלא מקדים פורעניות, ובעבד ל"ש לא מקדים פורעניות, מ"מ באמת קיים התי' הראשון דקלא איכא גבי עבד ולחיפוי ל"ש בעבד, א"כ עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' מדמוקי' הברייתא במצא שחרור גם לאביי אליבא דר"מ, ממילא מוכח דגם לר"מ כותבי', דהרי קתני אין הרב מודה ל"י, וא"כ בשחרור ל"ש התקנה, וי"ל דבאמת התקנה משום לא פלוג, דשאר השטרות. ונסתפקו אח"כ אי אמרי' גם לענין איסור לא פלוג, ובמהר"ם שי"ף הקשה על תוס' דגם לענין איסור שייך התקנה שלא יהא רשאין לכתוב, דשמא בא העבד על בתו וחופה עלי' עיי"ש. ולענ"ד בהיפוך דגם מש"ה ל"צ לתקנו בעבד מכח ראיה ברורה הנ"ל דעבד כותבי' אף לדר"מ, ובזה אפשר לקיים דברי המהרש"א בסוגיא דשטרי הקנאה ברש"י ד"ה אפילו בשטרי דלא הקנאה וכו' משום דקשיא ליה אמתני' דנמלך הא אין כותבי', ולאקרי וכתב ל"ח עיי"ש. ולכאורה ז"א דהא דבגט ושחרור ממילא כותבי' מטעמא דמסתמא ימסור בפני ע"מ ויפקו קלא, ובדייתקי ג"כ כותבי' דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכי, ובמתנה הא לפמ"ש תוס' דמהיום ולא"מ, היינו מהיום אם לא אחזיר ג"כ הדין דכותבי' דהא בתרא זכי (וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל דבמתנה אמר תנו נותנים עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכי המקבל למפרע מיום הכתיבה כיון דל"ח בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק משום פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח ודוקא בשובר מוציאי' ממנו) והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיק' ליה לפרש באם לא אחזיר, ומה דקאמר איהו גופא איזה מתנת בריא היינו מהיום ולא"מ, מ"מ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל אקרי וכתב, אמאי לא אמרי' בפשוטו דהיה קשה לו אמאי אמר תנו נותנים, אע"פ דעבחז"ל, אלא ודאי דהיה אפשר לפרש דמהיום אם לא אחזיר א"כ ממילא הדין דכותבים, ומשוברי' ג"כ ליכא ראי' דהא באמת איתא לדשמואל, דחזר ומחלו מחל, ואביי דאמר לקמן אפ"ת לית' לדשמואל, היינו דליכא ראיה לדשמואל, אבל מ"מ משמע דל"פ אדשמואל ובזה לכאורה נדחו דברי מהרש"א, ולפי הנ"ל אפשר לקיים דבריו להסוברי' דלר"מ דע"ח כרתי א"צ למסור בפני ע"מ, א"כ י"ל אף דבאמת אפילו דלרבנן בגט שחרור כותבי' ומטעם דל"ח שמא יתן דע"מ מפקי לקלא, י"ל דזה רק לרבנן דע"מ כרתי, אבל לר"מ דע"ח כרתי יש לחוש שיוציא' בלא ע"מ, היה מהראוי דלא לכתוב, ושאני בגט משום דלא מקדים אינש, רק אי אמרי' עדבחז"ל כותבי' גט לר"מ לשיטה דזכות הוא לעבד, וא"כ י"ל דאביי סובר דמתני' דנמלך אתי' אפילו לר"מ, והוכיח שפיר דעבחז"ל. ומיושב ג"כ הא דאמרי' הניחא לר"מ וכאביי היינו דלר"מ שפיר הוי התקנה כמו בכל השטרות דבלא"ה לא יהיו רשאין לכתוב דחשש שלא יתן עד תשרי ולא יתן בפני ע"מ, ודו"ק:

בא"ד וא"ת וניחוש שמא זבנה לכתובת' וכו'. ולכאורה צריך להבין דמאי פריך הגמר' ניחוש שמא וכו' הא אף הדין דל"י מ"מ יהיה ביד הלוקח לגבות מהבעל מספק, וכבר כתבתי מזה. ולזה נ"ל לשיטת הרי"ף במקום שכותבים נאמן לומר פרעתי, וא"כ י"ל דהכי פרכי' אם יהיה הדין דל"י ממילא ישאר השטר ביד הלוקח, ואפשר שבמשך הזמן ימצא ראיה להלוקח שהשובר הזה פסול וגובה בשטר שבידו, אבל אם נחזור השובר לבעל, ילך הבעל בשובר שבידו ויוציא השטר כתובה מיד הלוקח, דהלקוחות לא יאמרו אייתי ראיה דסברי קמו רבנן למלתא, ואם אח"כ ימצא ראיה שהשובר פסול במה יגבה כיון דאין שטר כתובה בידם, וזהו במקום שכותבי' דאין גובי' בלא כתובה, ומרווחנא טובה בזה, מה דמקשי' על שנוי' דאביי שט"כ יוצא מת"י דניחוש שהקנה בקנין אג"ק והיינו כיון דכתוב' בידה ויכול לחזור לו ממילא אין הפרש בין נחזיר לו השובר או יהיה מונח כיון דכתוב' אינו ביד הלוקח דעיקר החשש רק שיוציא הכתוב' מיד הלוקח, וא"כ ממילא מיושב קושי' תוס' דאם מכרה ביום שנכתב, ממילא אם יהיה השובר ביר הבעל לא יהיה בכחו להוציא הכתובה מיד הלוקח כיון דשניהם ביום א', ואפשר בלא שיטת הרי"ף י"ל לפירכת הש"ס דסתמא קתני אף לענין תוס' כתוב' דליכא תנאי ב"ד וכסוגי' הנ"ל. גם בלא"ה אני מסופק די"ל דגם בעיקר כתובה אם מכרה, לגבי הלוקח לא הוי תנאי ב"ד והוי רק בע"ח דעלמא דא"י לגבות בלא שטר, ואף דבא מכחה ולדידה הוי תנב"ד, הרי חזינן דבדידי' גופא דעת המרדכי דאם נשאת לאחר אינה גובה בלא כתובה כמו שכתב בהגהת ש"ע אה"ע (סי' ק') ולגבי הלוקח ל"ש לחלק, דעד שתנשא יהי' לו דין תנב"ד, ואח"כ לא מסתבר יותר דפקע כח מעב"ד ממנו מיד, ועדיין בזה צריך חיפוש ובדיקה בתלמוד, עכ"פ לשיטת הרי"ף מרווח היטב בעזה"י. הנ"י הקשה בשם הר"ן בסוגיין, דאמאי במתנת בריא אמר תנו אין נותנין הא הדין דאין כותבי' ולאקרי וכתב ל"ח, ביאור הדברים תמצא בשטה מקובצת דס"ל להר"ן כיון דנקט בכל הסוגיא דהקנאה בטעם דחיישי' לקנוניא, נשמע דס"ל דלא כרב אסי, ול"ח לאקרי וכ', והמציא הר"ן בזה חידוש דין דמתנה כותבים דלא שכיח שיחזור ויתן לאחר:

ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהא בברייתא קתני איזה מתנת בריא כו' שנכתב מהיום ולא"מ והיינו אם לא אחזור, וא"כ מנ"ל דהפירוש דבמתנה דעלמא אפי' אומר תנו א"נ אימא בהיפוך דבעלמא גם בלא אמר נותנים דל"ח לנמלך כיון דא"כ, ורק במהיום אם לא אחזור דהדין דכותבי' בזה חיישי' לנמלך:

מתני' תכריך של שטרות. הפ"י וקצות החושן כוונו לדבר א', דהא דמהני סי' דהוי ריעותא דנפילה דסמך על הסי' וא"ח לשמרו ולא הוי נפילה ריעותא כלל, ובקצות החושן הוסיף לבאר דבזה ניחא הא דבעי כרוכים דוקא ולא מהני סי', דמנין בלא כרוכים לשיטת החכ"צ דלא מהני יאוש בחוב, והיינו דבליכא כרוכי' לא הי' אפשר לו לסמוך אסי' וקיימא ריעותא דנפילה עיי"ש, ועדיין צריך לבאר לשמואל דל"ח לפרעון, א"כ ע"י הסי' דמנין ידעי' דמן המלוה נפל וכבר הלוה לו, וממילא ליכא חשש, דלשמא לא לוה עד תשרי ל"ח, כמ"ש תוס' ובפרט לאביי. וצ"ל דמיירי ג"כ באין חייב מודה דטוען מזוייף כמו מתני' דמצא שט"ח, ולז"א מספיק בירור הסי' דגם אי זייף יודע הסי', ורק בכרוכי' כיון דיכול לסמוך על כרוכי' וא"ח לשמרו ליכא ריעותא דנפילה ל"ח לדומ' וזייף ומהני קיום כמו בשטרא דעלמא, אבל בלא כרוכי' ל"מ סימן דמנין, דמדלא חשש לשמרו דשמא לא ימציאם ביחד, ויהי' החשש דלא לוה כלל, ולגמרי חיישי' לזיוף. ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בסוגיא דשטרא הקנא' דשמואל בא"ח מודה וטוען מזוייף, מוכח דל"מ קיום במקום ריעותא דנפילה, א"כ במצא שטר הקנאה ניחוש למזויף, והמציאו החילוק בין טוען מזוייף בין דלא טען ואינו בפנינו, ולפי הנ"ל ניחא דוקא בשטר דעלמא חיישי' לזיוף דהוי ריעותא דנפילה, דהא בלא חששא דזיוף היה צריך לשמרו דשמא יטעון הלוה לא לויתי לגמרי, משא"כ בשטרי הקנאה דכל מי שמוצא השטר יודע שהוא של המלוה, דהא ליכא חששא דלא לוה, ולפרעון ג"כ ל"ח, מש"ה לא נזהר ול"ח למזוייף, ודמי ממש ליש בו סי'. ובעיקר קושי' תוס' הנ"ל הי' נ"ל לתרץ, דודאי חשש דזיוף הוא רחוק מאוד, ואי איכא לתלות ריעותא דנפילה בדבר אחר תלינן, וא"כ בשלמא בשטר דעלמא דהלוה טוען מזוייף מש"ה ל"י, דאם נידון דמדלא טען הלוה לא לויתי לגמרי אנן לא טענינן ליה, א"כ אנו דנין דלוה, וממילא אין לתלות טעמא דנפילה משום דבר אחר, מש"ה ל"א דטענתו אמת דמזוייף, ואם באת לומר דלא הוי מזוייף, ולתלות הנפילה דעדיין לא לוה, ממילא הדין דל"י, עכ"פ בין כך וב"כ ל"י, משא"כ בהקנאה דתליא ריעותא דנפילה דעדיין לא לוה, והלוה א"ח לשמרו ומה"ת להמציא חשש זיוף, דתליא יותר דלא לוה ומהדרינן למלוה מחמת הקנאה. ובאמת לפ"מ דנקטו לעיל הקושי' גם במעב"ד דיחזור ליתא לדברינו, דהא גם בהיפוך יש לתלות דלא לוה, אבל לפ"מ דתירצו בכתובות חד תי' דהנפק עדיף דמסתמא הב"ד דקדקו היטב, ולזה ל"ח דדמה וזייף גם חתימת ב"ד שפיר א"ל כדברי':

פ"ב:

דף כא.

תד"ה אלו מציאות שלו, וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ א"י היכן נפלו. לכאורה אמאי נקטו קושייתם בדרך סברא דעל הספק מתייאש, דבזה יש לפקפק דאימא מס' אינו מתייאש דסובר דלמא דרך רה"י נתלו ויהי' לו סימן (והא דסימן העשוי לדרוס אינו סימן ומתייאש מספק, דשמא נדרס הסי', י"ל דמצוי יותר שיהא נדרס, וגם אולי הכא בספק אם נפלו ברה"י י"ל כיון דהוי ב' ספיקות, דשמא נפלו ברה"י, ואף אם ברה"ר שמא לא יהא נדרס. אמנם בזה יש לפקפק דלא הוי ב' ספיקות כיון דהדין דהמוצא ברה"ר אף במוצא הסי' קיים בו מ"מ הוא שלו משום דהבעלים מייאשי' דחששו שמא יהא נדרס, א"כ ממילא הוי רק ס' א' דשמא נפלו ברה"ר ובזה אף אם לא נדרס הסי' מכל מקום יחזיק המוצא לעצמו) ועדיפא הוה ליה להקשות בדרך ממנ"פ אם אינו מתייאש מספק גם ברה"ר אמאי הוא שלו, הא הבעלים לא נתייאשו דחוששי' שמא נפל לרה"י, ואם מתייאשו מספק ברה"י אמאי חייב להכריז הא נתייאשו שמא נפלו ברה"ר. ואפשר לומר משום די"ל דרבה ס"ל בהא כרבא דישל"מ הוי יאוש, מש"ה ברה"ר הוא שלו, דאף דהבעלים חוששים שמא ברה"י נפלו מ"מ כיון דבאמת נפל ברה"ר אמרי' אלו ידעו הבעלים דנפל ברה"ר הוי מייאשו ממילא הוי יאוש, מש"ה הוצרכו להקשות רק מסברא. אולם י"ל לפ"ז עדיין אין מקום לקושייתם דהא י"ל דלרבא כל הנך דמתני' מחזקי' בכלל שלא מדעת, ולא מוכרחים לסברא דאיידי דחשיבי או יקירי מידע ידעי, וא"כ י"ל דמש"ה ברה"י חייב להכריז. דאף אם יודע דנפל ולא ידע להיכן נפל ומייאש דשמא נפלו לרה"ר, מ"מ אנן חיישי' דשמא לא ידע דנפל, (ובזה לא ידע) ואנו באנו לדון היאוש מכח דאלו ידעו דנפל. ובזה כיון דבאמת דברה"י אלו הי' ידוע לו כל ענין הנפילה שנפל ברה"י לא היה מייאש מכח אלו ידע שנפל ולא ידע ברה"י נפל אז מייאשו, א"כ ס"ל דאין אנו דנין ידיעה לחצאין כיון דהשתא לא ידע כלל דנפל, וגם אלו ידע האמת שנפל וגם ידע שנפל ברה"י לא הוי מייאשו, בכה"ג לא הוי יאוש וע':

ובעיקר דבריהם שהניחו יסוד דלרבה מיירי כריכות אף בדרך נפילה, וע"ז הקשה דברה"י הוי יאוש דא"י להיכן נפל. ותירצו מ"מ ידוע לו אם נפל ברה"ר כו'. יש לע' דמנ"ל לעשות יסוד ולבנות עליו דייק, דדלמא באמת גם לרבה מיירי כריכות בדרך הנוח דוקא כמו לרבא, ודלמא באמת בדרך נפילה גם ברה"י הוא שלו דמייאשו כיון דא"י להיכן נפל בודאי. אי היה הסברא נותנת דספק לא מייאשו, היה מקום להקשות דאמאי ברה"ר שלו הא לא מייאשו דחוששים שמא ברה"י נפל, ובזה לא היה אפשר לתרץ דבאמת דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, וכריכות ברה"ר מיירי רק בהניח, דא"כ מאי פריך מככרות של בעה"ב, הא ככרות דאיירי דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, והיינו מוכרחים לסברתם דמ"מ ידוע סתמא אם נפל ברה"ר או ברה"י. אבל לפ"מ דנקטו תוס' לסברא פשוטה דעל הספק מייאשו, לא ידעתי הכרח לתירוצם לדינא. ואולי מכאן יש ראיה דלא כמהרש"א שהעלה דתוס' ס"ל דלא כהרא"ש, וס"ל דלתוס' דרה"י אינו משתמר כלל, אלא דתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דרה"י משתמר קצת, ומה דכתבו בין בדרך הנוח, היינו בדין דברה"ר הוא שלו משכחת גם בהניח, וא"כ שפיר הוכיחו שיטתם ממה דאמרי' בסוגיא ככרות של בעה"ב חייב להכריז בין ברה"י ובין ברה"ר, דמשמע דעיקר הקושיא רק ברה"ר אבל ברה"י ניחא, ובזה יקשה דברה"ר דמיירי ע"כ בדרך נפילה, דאי בהנוח אמאי באין בו סי' הוא שלו, אלא ודאי מיירי בנפילה, ובנפילה מתייאשו גם ברה"י, דחושש דנפלו ברה"ר ונדרס, וע"כ בזה ידוע לו דנפל ברה"י, משא"כ לשיטת המהרש"א אין זה ראיה די"ל דמרה"י ליכא קושיא דדלמא מיירי בהניח:

דף כא:

גמרא הא י"ל דנפל מיני' וכו'. במהרש"א הקשה דדלמא אביי מוקי מתני' בדרך הנחה כמ"ש תוס' במתני' דלרבה כולה מתני' מצי מיירי בין דרך נפילה ובין דרך הנחה, ותי' דהא קיי"ל כרבא בענין סי' העשוי לידרס, וע"כ מתני' בדרך נפילה וקיי"ל ג"כ כאביי דישל"מ לא הוי יאוש ושפיר פריך הש"ס ע"ש:

ודעתו הקדושה נעלם ממני מה שהחליט בפשיטות גמור בדרך הנוח הוי מדעת, הא כל עיקר התירא דהנוח מקרי אבידה, היינו דהניחו שם לפי שעה ואח"כ שכחם, וכמ"ש תוס' לקמן (דף כה) ד"ה ואם נטל, וכ"כ הרא"ש הא דהניח ברה"ר הדבר שאין בו סי' מותר דהוי אביד' מדעת דהניח שם להקל ממשאו ואח"כ שכחן, וא"כ בזמן ששכח כל כמה דלא נזכר ששכחן הוי ישל"מ. ומלבד שמסתבר כן תמוהים לי דברי המהרש"א דלפי תירוצו קשה מאי פריך הש"ס מברייתא דהמוצא מעות וכו' וכמ"ש תוס' דמיירי אפי' דבר שיש בו סי' כדלקמן מדקתני שהרבים מצויים שם, ובזה קשה דלמא מיירי דרך הנוח ולא מבעי' למה שרוצה להגי' המהרש"ל בסוגיא דלקמן (דף כד) אלא לעולם בצבורים ע"ש, א"כ מיירי באמת הך ברייתא בהנוח, אלא אפילו לגירסתנו קשה דלמא מיירי בהנוח, ואם נימא דבתי כנסיות אף דיתבי עובדי כוכבים ומזלות מ"מ מה שבא דרך הנוח מקרי משתמר קצת דיראים ליטול ואסור ליגע בו, וע"כ הברייתא מיירי דרך נפילה, א"כ בקיצור לא הקשו תוס' מידי דאמאי לא אמר ר' יצחק מלתי' אמתני' דמעות מפוזרות, דהא י"ל דסבר כרבה, ובמתני' מצי לאוקמי דרך הנוח וכקושי' מהרש"א, אבל מברייתא דמשתמר קצת ולא מצי מיירי דרך הנוח פריך שפיר: אלא נראה דאין מקום לדברי המהרש"א, ובאמת אף בהניח דברים דלא חשיבי שאינו נזכר בהם מיד הוי ישל"מ בזמן ששכחם, וע"כ כן דעת הש"כ (בסי' ר"ה סק"ל) ע"ש. אך כ"ז לדעת הרמב"ם וסייעתו אביד' מדעת היינו היכא דנתייאש, אבל בלא"ה אף שאין עליו חיוב השבה מ"מ אסור לרואה ליטלו, אבל למה שהשיג הטור (בסי' ר"ס) דאבידה מדעת הוי הפקר הנכון עם המהרש"א דלענין הנחה לא פריך הש"ס מידי, אך באמת הנהו שיטות מצו סברי דרה"י מקרי משתמר קצת, וא"כ אף לרבה כולה מתני' מיירי רק בנפילה, דבהנוח הא ברה"י לא יגע, וקושית המהרש"א לק"מ, רק עיקר קושית מהרש"א לשיטת תוס' ולשיטתם י"ל כדכתיבנא, וק"ל:

תד"ה ת"ש המוצא מעות מפוזרות וכו' דמשמע דבכל ענין וכו' ואע"ג דאיכא סימנים וכו', וע' בהמפרשים שנדחקו בזה הרבה דמה אולמיה דיש בו סי' בר"נ לאין בו סי', וע' בשיטה מקובצת. ולי נראה עפמ"ש בהה"מ פי"א ה"א מהל' גזילה ואבידה להוכיח דספק ישל"מ אסור להחזיק בו לעצמו, והיינו מדפרכינן בשמעתין והא דל"י דנפל מיניה אף דהוא רק ספיקא ע"ש, וע' בכ"מ רפט"ו מהל' הנ"ל שעלה בדעת הרמב"ם דסבר ישל"מ מותר להחזיק בו לעצמו והטעם כיון דלא יתברר לעולם מי המה הבעלים כיון דאין בו סי' יותר טוב להשתמש בו מספק ממה דנפסוק דיניח ע"ש. וע' בש"כ (סי' ר"ס סקכ"ה), וא"כ נראה דהן הן דברי תוס' דאף דפרכי' ממתני' משום דפסיקא להש"ס מסברא דספק ישל"מ אסור לאביי, מ"מ לרי"צ אלימא לאקשויי מברייתא, דעל מתני' י"ל כדינא דהרמב"ם הנ"ל, ולזה פריך מברייתא דמיירי ביש בו סי' ויכולים הבעלים להתברר ע"י סי' ובזה בודאי ספק ישל"מ אסור, דגם הרמב"ם מודה בזה ויפה עולה דברי תוס' והוא נכון:

(והנה בדעת הרמב"ם דספק ישל"מ מותר, לא פירשו נושאי כליו לדחות הה"מ הנ"ל): בא"ד אע"ג דאיכא סי'. דבריהם מחוסר הבנה דמאי עדיפא הקושיא מכח יש בו סי' לא"ב סי', דהא הכא אף ביש בו סי' עומד לייאש הוי כמו אין בו סי', ובשיטה מקובצת בשם גליון כ' דמדלא נקט בקיצור הטעם דתלוי בעובדי כוכבים ומזלות, ע"כ מיירי בראה דנפל מישראל, וא"כ מסתמא הגביהו מיד ודומה יותר דעדיין לא ידעו הבעלים דנפל, אבל אין זה מדוקדק בהסי' שכתבו תוס' דהו"ל לומר דע"כ מיירי בראה מישראל נפל, ואין זה תולה בין יש בו סי' לא"ב סי':

והנראה לפמ"ש תוס' בב"ק (דף סו ע"א) ד"ה מוצא אבידה, ותמצית דבריהם דאם בגזילה יאוש קונה ה"נ באבידה, אף היכא דבאיסור' אתי לידיה מהני היאוש שא"צ להחזיר החפץ רק דמים, אבל למ"ד דבגזל אין יאוש קונה גם באבדה ל"ק כלל, וצריך להחזיר גוף החפץ. א"כ לכאורה יש לדקדק דמאי פריך והא ל"י דנפל, דלמא הא דקתני במתני' הרי אלו שלו היינו דממתין זמן רב עד דמסתמא כבר ידעו הבעלים ונתייאשו עתה ומהני היאוש עכ"פ דא"צ להחזיר גוף החפץ, ואנו דנין רק על הדמי', וכיון דהוי ספק אם ידע דנפל וזכה לגמרי, או דל"י דנפל ובאיסור' אתיא לידי' א"צ לשלם מספק, וביותר י"ל דיכול להחזיק בו מספק, דשמא ידעו הבעלים דנפל ומייאשו כיון דעומד הדבר לצאת מחזקת הבעלים, דהיינו לכשיודע דמתייאשו ויהי' נקנה לו גוף החפץ להמוצא, לא אלים כ"כ חזקת מר"ק וכעין מ"ש הט"ז יו"ד (סי' מ') גבי מחט בלב ויכול להחזיק בספק. וצ"ל דפירכת הש"ס לאביי לשטתיה דס"ל בב"ק (דף נד ע"ב) דיאוש ל"ק בגזילה, וא"כ ה"ה באבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה אין היאוש שלאח"כ מועיל לקנות גוף החפץ. ואלים טובא חזקת מר"ק לדון מכח חזקה דל"י דנפל א"י מרשות הבעלים לעולם:

והנה בעיקר קושי' תוס' בב"ק הנ"ל, אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ן בפרקין בסוגי' דלקמן (דף כו ע"ב) במה דאמרי' שם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש שמתנה בעלמא היא דיהיב לי', היינו משום דאף דבגזלה יאוש כדי לא קנה, מ"מ הא כתיב בי' ג"כ אבידה דיאוש קונה אלא דאבידה מעלמא היכא דבא לידו קודם יאוש ל"ק ביאוש של אח"כ, היינו היכא דנטל ע"מ להחזירה הוא שומר לבעלי' והוי כמו פקדון בידי' ולא מהני יאוש, אבל התם דנטל ע"מ לגוזלה אין ידו כיד הבעלי' וקני יאוש. וע"ש. וא"כ י"ל דאף דתוס' בסוגי' הנ"ל כתבו דהא דאמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' היינו דלא מתקן לאו דלא תוכל, אבל לאו דגזל תיקן, היינו דס"ל דלאותו צד דבגזל אין יאוש קונה, ומשמע בב"ק דעיקר הטעם דלא ילפי' גזל מאבידה היינו משום דאביד' דבהתירא אתי לידיה, וגזל באיסורא אתי לידיה, הרי אף דבגזל אין ידו כיד בעלי', מ"מ כל באיסורא אתי לידי' לא מהני יאוש, א"כ מה בכך הא דכתי' ביה אבידה בענין דלא נעשה ידו כיד בעלי', מ"מ לא ליקני יאוש כיון דבאיסור אתי לידי' דהא משמע דאין הפרש בין גזל לאבידה, אלא דתלינן אי בהתירא אתי לידי' או באיסורא אתי לידי', אבל מ"מ מספיק יסוד דברי הרמב"ן ליישב עכ"פ קושי' התוס' בב"ק הנ"ל דלאידך צד דבגזל יאוש קונה וילפי' מאבידה היינו דוקא באבידה ל"ק ביאוש שלאח"כ כיון דידו כיד בעלים משא"כ בגזילה, אמנם י"ל דהא דלא תירצו תוס' כן, היינו משום דמשמע בסוגי' דגם באין בו סי' אם בא לידו קודם יאוש, לאביי ל"מ יאוש שלאח"כ, ובזה בא"ב סי' ס"ל דל"ש לומר דידו כיד בעלים דלא נעשה שומר לבעלי' די"ל שאינו מחוייב בשמירה כיון דאין עומד להתברר להחזיר לבעלי', וכמו דנרא' דכשהמוצא דבר שא"ב סי' ולא ידעו הבעלי' מנפילה דאינו מחוייב להגביה ולחזירה כמו שיבואר לפנינו בדברינו בעזה"י, ה"נ בנטלה דאף דא"י לזכות לעצמו כיון שלא ידעו הבעלים דנפל, אבל אין עליו חיוב שמירה, ושפיר הקשו תוס' מ"ש דיאוש באבידה בא"ב סי' ובאיסור' אתי לידיה דל"ק, ומ"ש דבגזילה דקנה והוצרכו לתירוצם דגם באבידה קנה החפץ ומחזיר הדמים. ולפ"ז נ"ל דמודה תוס' דביש בו סי' וייאשו הבעלים אח"כ דל"ק גוף החפץ דבשמירה ידו כיד הבעלים, ול"מ יאוש, וא"כ י"ל דזה כוונתם כאן דר' יצחק תי' הברייתא דאלים קושיא יותר, דהיינו ממתני' לא קשה רק לאביי לשיטתו וכו', אבל למ"ד יאוש קנה בגזל וה"נ באבידה בא"ב סי' קנה יאוש שלאח"כ לענין גוף החפץ, ממילא מספק יכול להחזיקו בו מיד, אבל הברייתא מיירי ביש בו סי' דידו כיד בעלים ול"ק יאוש שלאח"כ שפיר קשה, ואף שרחוק הוא להעמיד כן כוונת התוס', וביותר דנראה דעיקר סברת הרמב"ן משום דמכח דידו כיד בעלים הוי כמונח ברשות בעלים דל"מ יאוש, ומדברי תוס' לקמן (דף כו ע"א) ד"ה בכותל חדש, ובד"ה וניזל בתר בתרא, מבואר דס"ל דגם בנאבד חפץ בביתו מהני יאוש, א"כ אזדא יסוד דברי הרמב"ן, מ"מ לא מנעתי מלכותבו כיון דתוכן הדברים נכונים וראויים לאמרם בעזה"י:

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה