אור ברסלב

דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר

גיטין

כתובות

דף ב.

תד"ה ואם יש עליו עוררין. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב. דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דווקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי. אבל לפי ההלכה דקיי"ל צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א' יכתוב שטר מכר או מתנה. הוא ראיה חזקה ואין להסתפק בו, אלא שהוסיפו בראיה שנייה היינו מלבד שיש ראיה דלא שבקת דאולי לא חשו חז"ל לזה והביאו ראיה מסוגיא דב"ב. וממילא ליתא לקושייתנו הנ"ל דשפיר הוכיחו מסוגיא דב"ב דאם באת לומר דדוקא לרב לשיטתי' ומטעמא דלא שבקת ממילא אמרי' לראיה ראשונה דגם לדידן שייך לא שבקת דכל א' יכתוב שטר מכר. אם נימא דלא חשו ללא שבקת ממילא אין חילוק בין לרב ובין לדידן. ולפ"ז ממילא מיושב קושית המהרש"א דלא הו"מ לאכוחי בקיצור ממה דסבר רב דא"צ לקיימו א"כ שייך לא שבקת דהא קיימי' השתא דלא חשו ללא שבקת. ואדרבא אם ננקוט ההוכחה דלרב דסבר א"צ לקיימו שייך לא שבקת לא היה בהוכחה מספיק לדידן דדלמא דוקא לרב. אבל לדידן דקיי"ל צריך לקיימו דל"ש לא שבקת לא טענינן מזוייף. ולזה הביא ראיה מסוגיא דב"ב דהיינו בדרך ממנ"פ דאם טעמא דרב משום לא שבקת גם לדידן שייך כן לענין שטר מכר או מתנה. וק"ל:

בא"ד אלא ה"ט דלא יחזיר כיון דאתרע בנפילה. ולענ"ד אפשר לומר בדרך אחר והוא מבואר בטור חוה"מ (סי' מ"ו) שכ' בשם רב שרירא גאון ועיין בש"ך שם הא דמהני קיום ע"י דמיון חתימות כיון דמן התורה לא בעי קיום אלא דרבנן הוא דאצטריך קיום משום הכי מהני קיום גרוע. אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא מהני קיום דדמיון חתימות. ובעי' שיעידו החתומים שזה כתב ידן. ולפי זה יש לומר דבנפל כיון דאתרע בנפילה גם מדאורייתא חיישי' למזויף ובעי' קיום מן התורה. וא"כ מש"ה לא יחזיר דכיון דנפל בעי' קיום גמור ע"י עדות העדים וחיישי' דאם יוחזר למלוה כשיבא לב"ד ולא ידעו מהנפילה ויקיימו ע"י דמיון חתימות. ובאמת לא מהני כיון דנפל. וק"ל:

דף ב:

תד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. דבריהם תמוהים דהא בפשוטו י"ל הא דפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר היינו דממוליך ומביא לא נשמע הדין דמחובר פסול בשחרור דהרי אף אם היה מחובר כשר מ"מ היה צ"ל בפני נכתב משום לשמה. בשלמא בהיפוך ל"ק דלא נשמע הדין דשלא לשמה פסול דדלמא מוליך ומביא משום מחובר די"ל דאם מחובר פסול בשחרור ע"כ משום דילפי' לה לה מאשה ממילא גם לענין לשמה כן. ולזה פרכיי רק והא איכא מחובר דהא י"ל דמוליך ומביא משום לשמה והיינו דגם בשחרור דכ' כי חופשה לא ניתן לה דרשי' נמי לה לשמה. אבל מחובר דליכא לימוד גבי עבד רק מגז"ש לא ידענו. אח"כ הראו לי דגם הפ"י כתב כן. וזהו לכאורה תמי' גדולה על התוס':

והנלע"ד שלכאורה קשה איך עלה על דעתם דה"ה מחובר ולא בדוקא נקט משום לשמה. הא בסוגיא פרכי' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ועלה אמרי' וכי לא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא וכו' והאר"נ אומר היה ר' מאיר. ע' בתוס' שם דאפי' לכתחילה מותר לכתוב שלא לשמה ומחלקים בין לשמה דל"ש למגזר כתיבה אטו חתימה ובין מחובר דגזרי' אטו חתימה. ע' היטב. א"כ קשה מה פריך הש"ס נהי דלשמה לא בעי בכתיבה לר"מ. הא י"ל דתקנו משום מחובר. ובהכרח צ"ל דאף דנקטינן השתא דה"ה מחובר מ"מ מדנקט רבה לשמה ולא נקט מחובר משמע דמשום לשמה לחוד מספיק הטעם לזה פרכי' כתיבה לא בעי וכו' וליכא בכתיבה רק משום מחובר והיה לו לרבה למנקט מחובר. וע"ז משנינן ר"א היא ומשום מזוייף מתוכו ומספיק בטעם לשמה לחוד ויעויין עוד בתוס' לקמן בסוגיא דהניחו בקושיא דלר"מ אמאי תקנו בפנ"כ הא כתיבה לא בעי לשמה. ואמאי נקט ר"מ בלישנא ול"א בפנ"כ ובפנ"ח יוציא. ובתוס' ב"מ (דף נא) נדחקו דבפנ"כ לאו דוקא ושיגרא דלישנא היא, הנה כ"ז לפי האמת דמסקו בתוס' דמשום מחובר לא חיישי' דבקיאין בדינא דמחובר. אבל אם נימא דלשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. ונ"ל פירכת הש"ס כתיבה לא בעי. סובב הכל על לישנא דרבה דנקט משום לשמה א"כ ממילא גם לר' מאיר צ"ל בפנ"כ משום מחובר. והנה לא מבעיא לפי תירוץ ב' דתוס' דלקמן דגם משום לכתחלה תקנו לומר בפנ"כ אלא דפירכת הש"ס על מה דקתני ברפ"ב אמר בפנ"א ולא אמר בפנ"כ פסול. בודאי י"ל דגם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר דהא עכ"פ לכתחלה פסול במחובר. ובאמת בדיעבד אם אמר בפנ"ח לחוד ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ. והא דקתני בדר"מ ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר. היינו משום בפנ"ח ואגב גררא נקט בפנ"כ כיון דעכ"פ ענין בפנ"כ הוא בעולם. גם לר"מ אינו דוחק כ"כ לומר דשגירת לישנא הוא ובפשט לפ"מ דנכתב לקמן דכוונת תוס' על סיפא דמתני' ב' אומרים בפנ"כ וב' אומרים בפנ"ח אבל בא' אף בדיעבד פסול אם לא אמר בפנ"כ דכיון דתקנו משום לכתחלה תקנו ג"כ משום איחלופי. וכמו שיתבאר בדברינו בארוכה בעזה"י. ממילא ניחא ביותר דגם לר"מ תקנו בפנ"כ משום לכתחלה דמחובר וממילא תקנו ג"כ משום איחלופי אף דבדיעבד פסול משום אחלופי, אלא אפי' לתירוץ א' דתוס' לקמן דמשום לכתחילה לא תקנו בפנ"כ. מ"מ י"ל דרבה ס"ל דחתמו היינו תורף ור"א היא ממילא י"ל דלר"מ אפי' דיעבד פסול מחובר מדרבנן אטו חתימה כיון דבלא"ה צריכים לחלק בין לשמה ובין מחובר לענין לכתחילה ה"נ י"ל דבמחובר אפי' דיעבד פסול, ולפ"ז דברי תוספות נכונים וברורים. ושיעור דבריהם כך הם דאם איתא דלשמה לאו דוקא אלא דה"ה מחובר וא"כ ממילא גם לר"מ צ"ל בפנ"כ משום מחובר. ואם כן מה פרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר. הא י"ל דברייתא אתי' כר"מ ובפרט דהא חזינן דלבתר דמשנינן לקמן דפסולי דאורייתא לא חשיב וערכאות דרבנן דעדי מסירה כרתי פרכי' עלה מהא מדסיפא ר"ש כו' מבואר דדעת המקשן דהיינו ת"ק דהברייתא דערכאות ס"ל דעדי חתימה כרתי. וא"כ ממילא שמעי' מחובר מדין מוליך ומביא כיון דקתני דשוין ג"כ לשחרור עבדים לענין מוליך ומביא. והיינו כמו דצ"ל בגט אשה גם בפנ"כ ה"נ בשחרור וא"כ ע"כ משום מחובר דהא לר"מ ליכא טעמא אחרינא על בפנ"כ רק משום מחובר. וכיון דידענו דמחובר פסול בשחרור ממילא גם שלא לשמה פסול כיון דמחובר פסול משום גז"ש דלה לה ה"נ לשמה. ולזה הוכיחו תוס' דמשום מחובר ליכא תקנה כלל דבקיאין בדינא. וע"כ באמת צ"ל לר"מ אין צ"ל בפנ"כ. או דיש טעם אחר ושפיר פרכי' והא איכא מחובר והוא נכון בעזה"י. ואולי חנני ד' לכוין דרך האמת:

רש"י ד"ה לפי שאין בקיאין. וממילא שיילי' לי'. לכאורה קשה דהכא נקט רש"י בפשיטות דשיילינן ליה ולקמן בד"ה לא גייז כתב רש"י כמסתפק או דשיילינן ליה או דאמרי' דסתמא לשמה קמסהיד. ונראה דלשיטת תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך היינו דדלמא משכח כתוב ועומד מאיש אחר ששמו כשמו ממילא ליתא קושי' תוס' הנ"ל דאמאי לא נקט משום מחובר דהא לענין מחובר ל"ש דאשכח שמו כשמו דמה בכך הא בין כך וב"כ לא כתבו במחובר, כיון דקיי"ל סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואף דלהס"ד דהש"ס דסופרים אין בקיאין יקשה מ"ש דנקט לשמה ולא מחובר. די"ל דבאמת לאו דוקא נקט לשמה דה"ה מחובר דמה דהקשו תוס' ע"ז מדפרכי' לקמן בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר אינו קושיא לרש"י די"ל דפרכת הש"ס לקמן למסקנא דספרי מגמר גמירי והחשש רק דמשכח שמו כשמו וזהו ל"ש לענין מחובר כנ"ל באופן דלהס"ד דסופרים אין בקיאין לשמה לאו דוקא וה"ה מחובר. אבל למסקנא דמגמר גמירי לשמה הוא דוקא. ויעויין בר"ן דאסבר לן סברא דסתמא לשמה קמסהיד היינו כיון דאמירתו הוא רק מטעם לשמה ממילא ע"ז מסהיד דהוי לשמה. הנה כ"ז הוא אם אמרי' דרק משום לשמה מסהדי אבל אי נימא דגם משום שאר פסולים כגון מחובר וכדומה מסהדי ל"ש סתמא לשמה דדלמא על מחובר וכיוצא מסהיד. ולפ"ז ניחא דלהס"ד דלשמה לאו דוקא ס"ל לרש"י בהחלט דשיילי' ליה על לשמה ועל מחובר וכדומה כיון דל"ש סתמא לשמה. אבל למסקנא דלשמה דוקא מסופק רש"י אי שיילי' או נימא סתמא לשמה. וק"ל (ע' מ"ש רבינו בזה בהמשניות מס' גיטין אות ב):

גמרא ואפילו לר"מ דחייש למעוטא. לכאורה קשה להפוסקים דאף לרבנן דר"מ מ"מ לחומרא אמרי' סמוך מעוטא לחזקה א"כ גם לרבנן קשה דנימא סמוך מעוטא לחזקה חזקת אשת איש. ואפשר דהנך פוסקים ס"ל כמ"ש הר"ן קדושין פ"ג בסוגיא דאומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' דהא אין דבר שבערוה פחות משנים הוא דוקא באתחזק איסורא. א"כ לא מצי למיפרך מכח סמוך מיעוט לחזקה כיון דמכח החזקה נעשה פלגא ופלגא הוי ספק בלי חזקת איסור. וע"א נאמן. לזה פריך רק לר"מ דחייש למעוטא ואף בלי חזקה חיישי' ממילא נתקיימה החזקה לדונו בחזקת איסור ולא מהני ע"א. וצ"ע. רש"י ד"ה ורבנן הוא דאצריך כגון שנכתב לשם א' מבני עירו וכו'. לכאורה קשה דליסגי באמירת בפנ"כ לחוד כיון דנכתב לבעל האשה הזאת ומה חשש עוד. ואי דחיישי' שמא לאחר הכתיבה לבעל האשה הזאת נתנו הבעל לאחר ששמו כשמו והוא החתים עליו עדים לגרש בו את אשתו. וחזר ונתן הגט לבעל הזה. מ"מ קשה דאם ניחוש לזה בלא"ה פסול דשלא לשמו הוא כיון דהעדים חתמו לאיש אחר ממילא לא העידו על הגרושין של בעל זה וחתימתן לאו כלום היא. ובלא"ה קשה איך שייך גבי חתימה שלא לשמה דכל שלא חתמו לשם בעל זה להעיד שמגרש אשתו ממילא ליכא עדות כלל. רק גבי סופר שייך שכ' להתלמד אבל גבי עדים אם חותמים להתלמד ליכא עדות כלל. ואף בשאר שטרות הוא פסול רק להפוסקים דסוברים דעדים בעי שיאמרו בפירוש שחותמים לשמה ניחא דעדים יחתמו לבעל זה ואפ"ה הוי שלא לשמה אם אינם אומרים בפירוש שחתימתן לשמה. אבל לאינך שיטות דלא בעי אמירה בפירוש קשה. ואולי י"ל דהכי חיישי' דחתמו לגרש בו א' משתי נשיו לאיזה שתצא מפתח ביתו תחילה דמכח דאין ברירה הוי שלא לשמה. כמבואר לקמן. וא"כ עכ"פ בין כך וב"כ לפירש"י דכולם בקיאים דיני דלשמה והחשש רק משום שמו כשמו. האיך שייך כן בעדים דאם חתמו לאיש אחר לא מקרי עדות כלל. ואם נדחוק דגבי עדים באמת איכא מעוטא דמעוטא דלא בקיאים בלשמה. והא דהוצרך לומר בסופר טעם דשמו כשמו ולא ניחא ליה ג"כ משום מעוטא דמועטא דלישנא דהש"ס סתם ספרי דדייני משמע דכלהו בקיאין. מ"מ היא גופא קשיא על הגמרא כיון דמעיקרא היה ס"ל דהוי רק רוב ועלה קאמר ואפי' לר"מ כו' למה הוצרך לחדש דסתם ספרי מגמר גמירי וכלהו בקיאין לימא דהוי עכ"פ מעוטא דמעוטא כיון דעכ"פ צ"ל כן גבי חשש דהעדים. וצע"ג:

תד"ה ורבנן הוא דאצריך. פזול לגרש בו לר"מ וכו'. נראה ביאור דבריהם דהא דאף במקום דחיישינן לב' יב"ש כמו בנפל הגט ושיירות מצויות לר"ז דס"ל בחד לישנא דחיישי' מ"מ מקרי מוכח מתוכו כיון דאנן לא ידעי' מן יב"ש אחר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כ"ד ע"א) ד"ה בעידי מסירה. מ"מ קושייתם בדרך ממנ"פ והיינו לרבה לשיטתי' דס"ל בסוגיא דשיירות מצויות דאף בנפל ל"ח רק בשיירות מצויות והוחזקו. לזה בממנ"פ למאי תקנו לומר בפנ"כ דהא בלא הוחזקו ל"ח כלל לב' יב"ש. ואם יהיה לפעמים הוחזקו בלא"ה פסול מטעם מוכח מתוכו. אולם למה שכ' תוס' אח"כ ואפי' לר"א צריך ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח. לא זכיתי להבין דאמאי לא הקשו בפשוטו יותר דבהוחזקו אמאי לא ניחוש אולי אינו שליח מבעל האשה הזאת. ודלמא יב"ש אחר שלחו. וכיון דהוי ספק גמור א"א להאמין להשליח דהוי דבר שבערוה. ואם נדחוק דמיירי שבידו כתב הרשאה ומשולש יב"ש בן יעקב ששלח גט לאשתו. ורק בגט לא נשלש ונכתב רק יב"ש ואתחזק עוד יב"ש אחר. וא"כ מוכח דבעל של האשה הזאת שלח גט על ידו ומסתמא זה הגט שבידו א"כ גם ע"מ יודעים שהבעל עשאו שליח ע"י כתב הרשאה כיון דהב"ד דנין לודאי מכח ההרשאה דזהו הגט שנשלח מבעל זה ממילא מקרי בירור ויודעים עידי המסירה שכן הוא:

גם ביסוד דבריהם שצריכים ע"מ שידעו שהבעל עשאו שליח. לא ידעתי מאין פסיקא להו זה הא לקמן (דף פו) מסיק אביי נהי דכתיבה לשמה בעיא נתינה לשמה מי בעי. וא"כ י"ל דכמו שא"צ לידע שם באיזה גט מתגרשת זאת. ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל. והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח הזה ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד. הגע עצמך אשה שעשתה שליח לקבלה והבעל מוסר הגט להשליח הזה בע"מ. והע"מ א"י שהאשה עשתה שליח לקבלה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד ע"י אמירתה שעשתה שליח הזה נימא ג"כ כיון דהע"מ לא ידעו בשעת מסירה שהשליח היה במקום האשה שהוא שליח לקבלה לא היה מסירה כדין. והרי היא משנה ערוכה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים ב' שיאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ א"צ שידעו מהאמירה. ואעפ"כ מקרי ע"מ שהם מעידים רק שבא הגט מיד בעל לזה שאומר שהוא שליח קבלה ויבורר אח"כ אם האמת אתו. ה"נ מקרי ע"מ שמעידים שבא הגט לאשה מיד זה שאומר שבא בתורת שליחות מהבעל ויבורר אח"כ אם נאמן השליח ומהני אף לר' ירמיה לקמן (דף פו ע"ב) דס"ל דלר"א בעי נתינה מבוררת היינו דהתם נתערבו הגיטין וא"י באיזה גט בא לגרש אותה. משא"כ הכא הם ע"מ שנמסר להאשה גט זה מהאיש אשר אומר שהוא שליח מהבעל הזה לכ"ע מקרי ע"מ, וד' יאיר עיני להבין דברי רבותינו הקדושים על בוריין לאמתה של תורה:

בא"ד ואומר ר"י דהא דאצריך רבנן וכו'. קשה לי לפ"ז למאי הוצרכו תוספות לומר דלשמה ל"ד דה"ה מחובר וכיוצא בו הא בפשוטו נימא כיון דהסופר בקי בכל הדינים א"כ איך שייך החשש דמחובר, ודאי רק שכ' להתלמד במחובר. א"כ ממילא פסול משום שלא לשמה. וממילא נקט בקיצור משום שלא לשמה. גם קשה לי הא התוס' כ' ד"ה סתם ספרי דהוי כמו מעוטא דמעוטא א"כ בפשוטו ניחא דחיישינן למעוטא דמעוטא שכתבו שלא לשמה ולמאי הוצרכו לומר שכ' להתלמד. ולולי שאיני כדאי וידעתי חולשת שכלי וקוצר בינתי. היה נ"ל דדברי תוס' אלו הם משני בעלי תוס' ומאן דאמר הא לא אמר הא. דדברי תוס' אלו שכ' לשמה ל"ד היינו לפי שיטתם דסתם ספרי היינו מעוטא דמעוטא, וממילא שייך כן בכל הפסולים. ודברי תוס' ד"ה ורבנן בשם ר"י הוא כן, כדעת ר"י דסתם ספרי היינו כולם בקיאין אלא דחיישי' דכ' להתלמד, ובאמת לשמה דוקא. ואולם מה דקשה לי איך שייך זה החשש בעדים. וא"כ בפנ"ח ל"ל, ונצטרך לומר דגבי עדים מעוטא אין בקיאין, ממילא גבי סופר נמי נימא כן. ואי מל' סתם ספרא, היא גופא תקשי על הש"ס דאמאי ל"א על סופר ועדים חד טעמא דהוי מעוטא דמועטא, וכמו שהקשיתי לעיל על פירש"י ז"ל:

דף ג.

תד"ה האי קולא היא. בריש האשה רבה כו'. ואני בעניי נ"ל ליישב קושייתם בפשיטות דהתם יש לנו סברת דייקא ונאמנות דע"א שלא לחוש לאיסור א"א ואנו דנין לודאי דמת בעלה. ממילא ליכא חשש לעז וערעור דודאי לא יבא בעלה ולא יהי' לעולם חומר בסופה, משא"כ הכא אמרי' אף דאנן ב"ד מחזקי' להאמין להשליח דנכתב לשמה ומתירין אותה בגט זה ולא דנין לספק, מ"מ שמא יבא הבעל ויערער בשקר ויהיה לעז, והיינו או שהעולם יאמינו ללעז, או אם יהיה ערעור בפנינו יהניה הגט פסול משום לעז ויהיה חומר בסופה, והוא נכון מאד בעזה"י:

דף ג:

גמרא אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי. קשה לי דלמא רבה סבר כדשמואל לקמן (דף פו) דכתב סופר ועד בדיעבד כשר, ואפי' לכתחלה כשר בסופר מובהק, וע"כ משום דמסתמא הסופר כותב ג"כ בתורת עד, וא"כ ממילא בכל הגיטין שבעולם ישנו ג' עדים הסופר וב' עדים, וא"כ אף דהכתיבה לא בעי לשמה, מ"מ חיישי' דהסופר כיון עצמו ג"כ לעד והוי חתימה שלא לשמה. והא ל"ל כיון דהסופר יודע דלכתחלה כתב סופר ועד פסול ויצטרך הבעל לחתום ב' עדים ממילא אינו מתכוין להעיד בתורת עד, דזהו טעות דא"כ אמאי הדין דכ' סופר ועד בדיעבד הולד כשר הא מכח דהדין דלכתחלה לא תנשא הסופר לא יכוין לעד. וממילא ליכא כאן רק ע"א. אע"כ דמ"מ אמרי' דהסופר כיון להעיד. או דממילא הוי עד דכתיבתו הוי עדות מעליא, א"כ ממילא בעי שיהא כתיבתו לשמה. לא מהדין כתיבה אלא מדין חתימה לשמה, וגם דוחק לומר דהא דכתב סופר ועד הולד כשר מיירי דוקא דידענו דהסופר ידע שהבעל לא יחתום רק ע"א דאז כיון להעיד, אבל היכא דב' עדים חתומים לא כיון להעיד דמסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן דמשמע דגם בסתם כתב סופר ועד כשר בדיעבד. וע"כ דהסופר מכוין תמיד להעיד. א"כ יקשה כנ"ל. ומהכרח קושיא זו נלענ"ד באם יש הרבה עדים חתומים וקצתם חתמו שלא לשמה דהגט כשר ע"י אינך חתימות דחתמו לשמה דבפסול זה שלא לשמה אין הפסול מתפשט על כל העדים ואינו דומה לנמצא א' מהן קרוב או פסול, דהתם הפסול בגופו דעד דלא חזי להעיד וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דב' עדים חתומים והוא אומר בפנ"ח אף אם כתיבת הסופר נדון כחתימה ולא הוי לשמה. מ"מ כשר מכח אינך חתימות העדים שלשמה חתמו. ואין להקשות ממתני' דרפ"ב בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו פסול. ואמאי פסול ליתכשר כמו כתב סופר וע"א דכשר בדיעבד לשמואל. די"ל דהא זה קשה בלא דברינו הנ"ל. עכ"פ לרבא א"ל דרק משום קיום הוא וא"כ בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו ליתכשר דלו יהיה חתימות עד השני מזוייף הא כתב סופר ועד הוא. אע"כ צ"ל דאם נכשיר מכח כתב סופר לדונו כחתימה ממילא בעי קיום וליכא הכירא דאינו משום קיום ושייך אחלופי. א"כ גם לרבה ניחא דהא באמת גם לרבה לבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי וזהו מהני רק היכא דמעיד בפנ"ח כולו ואע"פ כן אמר בפנ"כ יאמרו העולם דהאמינו משום קיום דל"ש זה על כתיבת סופר. אבל באומר בפנ"ח חציו ולמחשב כתב הסופר לעד ממילא יאמרו העולם דהוא משום קיום ואתי לאחלופי:

תד"ה דתנן. ועוד דתנן רפ"ב דאי לא אמר בפנ"כ פסול. לכאורה תמוה דהא מבואר בסוגיין דרפ"ב דלבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי ולא סמכו על ההיכר דהתם בפני והכא ידענו דמש"ה בעי דוקא שהשליח האומר בפנ"ח צריך שיאמר בפנ"כ ולא מהני אם ב' אחרים מעידים על הכתיבה לשמה. וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלמא קסבר, וא"כ עדיין קשה דדלמא תקנו בפנ"כ משום דלכתחילה בעי לשמה. וכיון דתקנו כן משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי. ומש"ה בלא אמר בפנ"כ דיעבד פסול משום אחלופי. ואפשר דכוונתם דפירכת הש"ס מסיפא דמתני' ב' אומרי' בפנינו נחתם וא' אמר בפנ"כ כשר דמשמע דאם לא אמר בפנ"כ פסול ובזה דב' אומרי' בפנ"ח ליכא אחלופי בזה יקשה דאמאי פסול בלא אמר בפנ"כ הא דיעבד לא בעי כתיבה לשמה. ואף דלרבא ע"כ בפנ"כ ל"ד דהא במקוים ל"צ כלל לומר בפנ"כ. וכמ"ש תוס' לקמן להדי' (רפ"ב דף יז ע"א) א"כ דלמא גם לרבה הוא ל"ד. די"ל דבשלמא לרבא דאין מציאות לאמירת בפנ"כ היכא דמקוים הגט שייך שפיר לומר ל"ד נקט דדבר פשוט הוא דא"צ כלל לאמירת בפנ"כ. אבל לרבה כיון דבאמת גם בזה צריך שיאמר בפנ"כ משום לשמה לכתחלה. וא"כ אם איתא דבדיעבד כשר בלא אמר בפנ"כ, היה להתנא דמתניתין לאשמעי' רבותא יותר דאפילו לא אמר בפנ"כ כשר. ומה שהקשו תוס' אח"כ מברייתא דלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דלר"מ הולד ממזר דלר"מ בפנ"כ ל"ל. ולא ניחא להו דגם לר"מ צריכי' בפנ"כ משום לכתחלה לשמה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי, ומש"ה בלא אמר בפנ"כ הולד ממזר, ובאמת היכא דב' מעידים על החתימה ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ ומתני' דלקמן רפ"ב דמוכח מסיפא דאף כה"ג פסול, וצ"ל בזה באמת דלא כר"מ כדמסקי' הכא דמתני' ר"א או ר"מ. י"ל דקושית תוס' דהא באמת למסקנא אף לכתחילה לא בעי כתיבה לשמה לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו לה. וא"כ א"צ כלל לתקן לומר בפנ"כ לר"מ. כנלענ"ד:

רש"י ד"ה ואם נשאת. אלמא ת"ק גופא לא פסל אלא מדרבנן ומדפליג עלי' ר"א כו'. מבואר דרש"י מפרש הא דפרכי' והא ג' גיטין פסולים מדרבנן ולא בעי ר"א חתימה היינו כיון שת"ק פוסל רק מדרבנן, א"כ במאי פליג עלי' ר"א. אע"כ דר"א מכשיר אפי' לכתחלה, ולא זכיתי להבין דהא בפשוטו י"ל דבהא פליגי דת"ק חשיב ג' דברים והיינו או כ"י דכמאה עדים דמי. או דיש באמת עדים. או דיש ע"א עם כת"י. או בצירוף הסופר. באלו כיון דיש עדים הולד כשר. אבל בליכא עדים הולד ממזר. ובא ר"א להוסיף דאפילו אין עליו עדים כלל ההולד כשר והיינו ע"י ע"מ. ועדיין י"ל דר"א מכשיר רק בדיעבד ופליגי רק לענין דיעבד דלת"ק לא מתכשר רק ע"י עדים ולר"א אף בליכא עדים רק בכתב סופר. ולולי פי' רש"י היה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס כיון דת"ק קורא פסול מה דלכתחלה פסול. א"כ מלישנא דר"א דאמר כשר משמע כשר לגמרי דמה דכשר בדיעבד קורא ת"ק פסול, אבל על פירש"י קשה. וצלע"ג: תד"ה ר"א. וא"ת דלמא דוקא כת"י כו'. לכאורה נ"ל ליישב דס"ל להש"ס דר"א ע"כ על יש עליו עדים וא"ב זמן קאי. דאי על כת"י גם לר"א פסול כמו דפסול לר"א מטעם חיפוי או פירי, ומה בכך דלר"א ע"מ כרתי הא בפשוטו גם לר"א בגט החתומים עליו עדים פסול בא"ב זמן אף שמסרה בע"מ מ"מ קאי החשש שיתן לה בצנעה ויחפה עלי', דהא עליה (דהא) ל"צ להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ ה"נ בכ"י פסול לר"א מדין מחוסר זמן דהא גם בכת"י אמרי' נמסר כהלכתו דמ"ש כ"י מחתימת עדים. וכ"כ להדי' המהר"ם שיף בסוגיין, ועיין ב"ב (דף קעב ע"ב) בהא דאמרי' דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וע' ברשב"ם שם דלר"א גט שאין בו זמן. מ"מ י"ל דדוקא בלא חתימת עדים דתצטרך להביא ע"מ שיש על יום המסירה, וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מהל' גירושין, שכ' וז"ל גט שיש עליו עדים וא"ב זמן פסול דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן. וא"כ כמו בעדים פסול בלא זמן ה"נ בכ"י פסול לר"א וע"כ לא קאמר ר"א רק על יש עליו עדים וא"ב זמן ועלה קאי דאפי' שאין עליו עדים. (ה"נ הל') וא"ב זמן אע"פ שאין עליו עדים כשר לכתחלה. ולשון אע"פ דנקט אף דדוקא באין עליו עדים כשר לכתחלה היינו דמ"מ הוי רבותא דלת"ק אין עליו עדים הוי פסול דאורייתא ולזה קאמר דאף בזה כשר, ומ"מ מה דכשר לכתחלה אף דא"ב זמן היינו מכח דאין עליו עדים. וא"כ מיושב קושי' תוס', וק"ל:

דף ד.

תד"ה חתמו ונתנו לה כשר. דבפרק כל הגט. והכותב מוכיח כו'. לכאורה תמוה דהיא גופה קשיא מנ"ל להש"ס בהכותב להוכיח דלמחזי כשקרא לכתחלה ל"ח. דלמא ר"נ בדוקא נקט חתמו ונתנו לה כשר בדיעבד. ואם נימא דס"ל להש"ס מסברא דאין לחלק א"כ אזדא לה הוכחת תוס' דשפיר י"ל דר"נ דוקא קאמר משום דלכתחלה בעי לשמה כמו מחובר, ומ"מ דייק הש"ס שפיר דלמחזי כשקרא ל"ח. היינו כיון דמוכח מדר"נ דעכ"פ בדיעבד לא פסלינן משום מחזי כשקרא ממילא גם לכתחלה ל"ח. וע"כ ל"ק ר"נ דוקא דיעבד אלא משום לה לשמה. אבל בעלמא דליכא משום שלא לשמה אף לכתחלה כשר. אע"כ דהוכחת תוספות דדלמא גם לענין מחזי כשקרא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. וא"כ קשה כנ"ל דדלמא באמת ר"נ דוקא דיעבד קאמר. ובהכרח צ"ל דקים ליה להש"ס דר"נ אף לכתחלה קאמר. (וכיוצא בזה מצינו בשבת (דף קנו ע"ב) תוס' ד"ה ותרגמא זעירי. וברשב"ם פסחים (דף קא ע"ב) ד"ה לקבע קמא הדר עיי"ש). אמנם לפ"ז יקשה דמה הקשו תוספות לעיל ד"ה ורבנן. דמאי פריך הש"ס דדלמא תקנו משום לכתחלה. וגם למאי הוצרכו לפ' דהא דאמרי' וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדרבנן בעי היינו דחתמו קאי אתורף, הא בפשוטו י"ל דכוונת הגמרא באמת לקושי' התוס' דדלמא מדרבנן בעי היינו דלכתחילה בעי לשמה כמו מחובר. ופריך מהא דאמר ר"נ אומר היה ר"מ כתבו וחתמו, והיינו מכח דידעי חז"ל דר"נ אף לכתחלה קאמר. א"כ מוכח דלכתחלה לא בעי לשמה כמו דפרכי' בהכותב מכח הקבלה שהיה בידם דר"נ אף לכתחלה קאמר. ה"נ י"ל דפרכי' הכא מכח זה, ואפשר דדחיקא להו לפרש בלישנא דהש"ס כי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה דהו"ל לומר כי לא בעי ר"מ דיעבד אבל לכתחלה בעי. עכ"פ מרווחנא בזה ליישב מה דקשה לכאורה על הרשב"א בחי' להוכיח דלר"א פי' לכתחלה לא בעי ע"ח מדפרכי' אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, ודלמא תקנו כן משום לכתחלה ע"ש. ולכאורה יפלא דא"כ יקשה קושי' התוס' ד"ה דתנן דדלמא משום לכתחלה תקנו. ולפי הנ"ל י"ל דהרשב"א מפרש כן לקושטא דמלתא בכוונת הש"ס במה דאמרי' מדרבנן בעי היינו לכתחלה גם אף אם לא נפרש כן בכוונת הש"ס אין קושי' כ"כ די"ל דהו"מ לדחות כן אלא דעדיפא מיניה פריך דדלמא אפי' דיעבד מדרבנן בעי לשמה וחתמו אתורף קאי. ודחי מהא דר"נ מצאו באשפה וממילא מוכח דאף לכתחלה לא בעי לשמה דקבלה הוי בידם דאף לכתחלה קאמר ר"נ כנ"ל:

בא"ד משום תקנת עגונות משמע דבמצאו באשפה כו'. תמוה לי על ראייתן דלמא להך מ"ד באמת מוכח ממתני' דבמצאו באשפה אפי' לכתחלה כשר ומוכח באמת דגם במחובר כשר לכתחילה ול"ג כתיבה אטו חתימה. דכי היכי דל"ג בלשמה ה"נ במחובר. ומתני' דאין כותבין במחובר באמת כר"א לעינן טופס דגזרינן טופס אטו תורף כיון דהכל כתב סופר, אף דמתני' דאין כותבין כר"א מ"מ מוקי מתני' דהכותב טופסי גיטין כר"מ דאין בזה קפידא כמ"ש תוס' לקמן (דף כז) ד"ה אבל סיפא, אבל מאן דמוקי מתני דאין כותבים כר"מ דחתמו חתימה ממש י"ל כי היכי דמבואר דמתני' במחובר פסול לכתחלה דגזרינן כתיבה אטו חתימה ה"נ לענין לשמה, וא"כ י"ל דה"נ דוקא דיעבד וס"ל דחתמו ממש וכר"מ. וא"כ מנין לנו להמציא חילוק בין לשמה ובין מחובר, הא י"ל דכהדדי נינהו ובהא תליא דאם מפרשי' מתני' דאין כותבין כר"מ ה"נ בעינן לכתחלה לשמה ואם מוקמי כר"א לא מצינו לר"מ פסול לכתחלה בכתיבה לא במחובר ולא בלשמה וצע"ג:

ולכאורה היה נראה דהוכחת תוספות דע"כ קים ליה להש"ס דהך מימרא דר"נ אומר היה ר"מ היא הלכה פסוקה ולא תליא כלל בפלוגתא בפירושא דתלשו וחתמו, דאל"כ מה פריך הש"ס והאמר ר"נ אומר היה ר"מ דלמא ר"נ סבר כמ"ד תלשו וחתמו דהיינו חתמו ממש ור"מ היא, מש"ה כמו דמחובר כשר דיעבד ה"נ שלא לשמה, אבל רבה י"ל דס"ל דחתמו הינו תורף, ור"א היא ולא מצינו דלר"מ מחובר כשר דיעבד, י"ל דבאמת מחובר ושלא לשמה פסולי' מדרבנן גם בדיעבד, אבל באמת ז"א דשפיר י"ל דזהו באמת פסיקא דעל הך קבלה שקיבל ר"נ אומר היה ר"מ מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה כשר ליכא מאן דפליג, אבל בפירושא דקבלת מימרא זו דיש ב' פירושים אם חתמו דוקא דיעבד או אף לכתחלה, בזה י"ל דתליא בפלוגתא דאם נפרש במתניתין תלשו וחתמו אתורף ור"א לא מצינו דלר"מ אוסר במחובר לכתחלה י"ל דמחובר ושלא לשמה אף לכתחלה כשר. ומש"ה י"ל דקבלת המימרא דאומר היה ר"מ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה ל"ד דיעבד, ומאן דס"ל תלשו וחתמו ונתנו לה חתמו ממש ור"מ כי היכי דמחובר לכתחלה פסול ה"נ שלא לשמה, וס"ל דחתמו ונתנו דוקא דיעבד וא"כ שפיר י"ל כדברינו דהש"ס פריך שפיר דעכ"פ דיעבד ודאי כשר דאין חולק על הקבלה זו דאומר היה ר"מ, אבל מ"מ י"ל דלשמה ומחובר שוים ותליא בפלוגתא הנ"ל וליתא להוכחת תוס':

דף ה.

גמרא שנתנו לה כשהוא פקח. עיין מהרש"א. ביאור דבריו דאף דעדיין י"ל דרבה מפרש דנתנו לה כשהיה יכול לדבר ואח"כ נתאלם וא"י לומר, ומהני כתיבתו לענין לשמה. אבל לא לענין קיום, ובעי קיום בחותמו, דאם איתא דמיירי בנתאלם היא גופה קשה אמאי נקט המציאות בנתאלם אחר הנתינה ולא נקט באלם מעיקרא ולמנקט ולא אמר, אע"כ דמיירי בחרש דא"א בענין אחר אלא שנתחרש אח"כ. אמנם לפ"ז קשה לפי האמת לרבא אמאי נקט מתני' בחרש דמוכרח למנקט בנתחרש אחר הנתינה. ולא נקט באמת באלם דמעיקרא ומאי רבותא יותר פקח ונתחרש מאלם מעיקרא. ולזה נ"ל דאף דמהרש"א נקט הסברא דלענין קיום לא מהני עדות בכתב, לא דס"ל למהרש"א כן לדינא אלא דבל"ז הי' אפשר לומר כן, אבל לקושטא דמלתא גם לענין קיום מהני עדות בכתב, וכמ"ש הר"ן להדי', מש"ה לא נקט הברייתא באלם דהיה אפשר שיכתוב בפ"נ, והוצרך למנקט בחרש דוקא, ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה על המהרש"א דמאי פרכי' בסוגיין ת"ש המביא גט ולא אמר לה הא בברייתא י"ל דמיירי באלם ומעיד בכתב. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת מוכרח אליבא דרבא ממתני' דא"י לומר מדלא נקט ולא אמר, ובאלם משום דגם לענין קיום מהני כתיבתו. ומסתמא בזה הסברא לא פליגי רבה ורבא וא"כ שפיר פריך דא"ל דהברייתא מיירי במעיד מפי כתב דא"כ גם לענין קיום מהני: תד"ה כשניסת, א"נ יאמר דהך כר"מ דטעמא משום קיום. או דהך ברייתא דהכא דיתקיים בחותמיו אתי' כר"י וא"צ כלל לשנויא דכשניסת. ותמיה לי דלמה הוצרכו לזה הא גם למסקנא דלקמן דלאידך לישנא פלוגתא דת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו ג"כ ניחא, די"ל דהך דג' גיטין פסולים אתי' כר"י ואף בלא ניסת כשר או דהברייתא דהכא אתי' כר"י, ומש"ה מהני קיום דל"ח שיחזור דבר לקלקולו, אבל לרבנן אפילו ניסת לא מהני, והש"ס דפריך הכא והאמרת חיישי' שמא יחזור, היינו ע"כ לפי סוגיא דהכא דאתי' בי תרי לא חיישי', וא"כ ע"כ גם לרבה מתני' דרפ"ב בלא אתי' בי תרי. וא"כ גם לר"י גזרי' שמא יחזור דבר לקלקולו. אבל לר"י בלישנא בתרא דלקמן דפליגי ת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו. ממילא י"ל דהך ברייתא כר"י. עכ"פ אין חילוק בין דאמרי' דרבה ורבא תנאי היא. או דאמרי' כמסקנא דפליגי ביחזור דבר לקלקולו. וצע"ג:

דף ה:

גמרא דאמר בפני שני'. בחי' הרשב"א דדקדק דמשמע במביא בא"י דא"צ לומר בפנ"כ נותנו לה בינו לבינה. וכ"כ בעל העיטור. והקשה דהא קיי"ל כר"א ע"מ כרתי. ולזה כ' דגם בא"י צריך ליתן בפני ב', אלא דבח"ל פעמים שצריך ג' בשהביאו קרוב או אשה ע"ש, ולפ"ז הא דקאמר ר"י אמר בפני ב' לא דמשום אמירתו בעי שיתנו לה בפני ב' דהא בלא"ה צריך ב' משום ע"מ, אלא דבא לומר דמהני במה דנותנו בפני ב', ור"ח אמר דצריכים ליתן בפני שלשה משום דזימנין דמייתי אשה וכו' ובאמת זהו דוחק לפ' דבפני שנים, היינו דסגי בפני ב'. ולענ"ד היה נראה בפשוטו דבא"י סגי ליתן בפני א' דהשליח גופא מצטרף להיות ע"מ, וכדאמרי' בפ"ב דקידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו, אבל בח"ל צריך ב' להעיד בפניהם בפנ"כ:

גמרא והא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין. לכאורה קשה, הא זהו ק' גם לס"ד דפליג בטעמא דלשמה או קיום, וא"כ לכ"ע לטעמא דקיום בעי ליתן בפני ג', ויקשה ג"כ הא קיי"ל בדרבנן נעשה דיין, ונראה דלס"ד י"ל דפלוגתא בשליח אשה או קרוב דר"י ס"ל בפני ב' משום לשמה. ור"ח ס"ל בפני ג' משום קיום, ובאמת היכא דהשליח ראוי מצטרף לג'. וזהו בכלל אמרו בפני ג' היינו ג' בהדי שליח. ואם הוא אשה בעי שיתן בפני ג' והא דאמרי' בפני ב' אף דבשליח אשה בלא"ה צריכים ליתנו בפני ב' משום ע"מ, היינו במביא ממדה"י בכל ענין צריך שיתנו בפני ב' בשליח איש או אשה, ור"ח אמר פעמים ג' בשליח אשה. אבל עתה דפליגי בעד נעשה דיין ופלוגתייהו ע"כ בשליח איש שפיר פריך, וק"ל:

דף ח:

רש"י ד"ה עבד, וצ"ל בפנ"כ כאשה המביאה גיטה. לכאורה תמהו דהא אשה המביאה גיטה א"צ לומר בפנ"כ. אלא בגונא דחיקא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמיטת התם כו' כדאיתא לקמן סוף פרק ב'. א"כ נצטרך לומר דמיירי הכא ג"כ בכה"ג ואמאי צריך רש"י לזה ולא בפשוטו דעבד המביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ כיון דכי מטי שחרור לידו אשתחרר. והיינו הכל מטעם דאנן ל"ח למזוייף בגט ושחרור מטעם עגון. אלא דהחשש שמא יערער בשקר לומר מזוייף. והיכא דנותן בעצמו הגט ושחרור מיד ליד גומר ומגרש. ובודאי לא יערער. וזהו לענין איסור אבל לענין ממון אנן חיישי' למזוייף וא"כ מש"ה עצמו קנה דכ"ז דלא ערער האדון לומר מזוייף אנן ל"ח. אבל נכסים לא קנה דאנן חיישי' למזוייף. ואפשר לומר דס"ל לרש"י דלענין זה לא שייך פלוגתא דפלגי' דבוריה דמה דפסקי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה לא משום דהשטר קיים לדבר א' ולא קיים לדבר א'. דבאמת אם נתקיים השטר מקויים לכל מילי. ואם הוא מזוייף בטל הוא לכל דבר. אלא דלגבי איסור משים עגון הקילו שלא לחוש למזוייף ולגבי ממון חיישי' למזוייף. אבל בגוף המתנה דכל הנכסים לא נתקיים למקצתה ולזה פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום. ואף אם יערער האדון לא מהני. ועל עדות זה דבפנ"כ דהוי עדות קיום מהני העדות לגבי עצמו ולא לגבי נכסים וזה מקרי שפיר בכלל פלגי' דבוריה דמהני העדות במקצתה, גם י"ל דרש"י ס"ל כהסוברי' דבעלמא הבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות או שלא בפניו לא טענינן מזוייף. וא"כ ע"כ הכא מיירי דהאדון מערער וטוען מזוייף וע"כ הא דעצמו קנה משום דאמר בפנ"כ: גמרא עצמו קנה נכסים לא קנה. לכאורה מדלא נקט הדין בפשוטו בלא כל נכסי אלא בשחרור גרידא דעצמו קנה לענין בת חורין דלענין איסור משום עגון מקלינן דמהני עדותו בפנ"כ. אבל לענין מעשה ידיו של עבד חיישי' למזויף דלגבי ממון לא מהני עדותו. נלענ"ד דמוכח דבזה א"א לחלק דהכל אחד הוא דמע"י לרבו כשהוא עבד. אבל בבן חורין מע"י לעצמו. וכיון דפסקי' דאינו עבד ומותר בבת חורין ממילא אין מע"י לרבו דזה תלוי בזה. ול"ש לדון שאינו עבד ומע"י לרבו:

דף ט.

גמרא משום דלאו כרות גיטא הוא. לפירש"י ותוס' בכותב עצמו וכל נכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני מהני כיון דלא שייר מידי בתיבת שחרור דהיינו לעצמך. אבל הר"ש כ' דלאו כרות גיטא כיון דיש זכות האדון בשטר זה במה דנכתב חוץ מקרקע פלוני הוי כאלו השטר אגיד בי' ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפרש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני. וקשה לי מסוגי' דלקמן (דף מ ע"א) דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור. נימא ג"כ אף דהוא לשון שחרור מ"מ כיון דנכתב בו ג"כ זכותו דהתקדשי בו לא מקרי כריתות. ונלענ"ד דוקא הכא דאלו כ' לו כל נכסי בלא שטר ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב שטר ללוקח. א"כ במה דכ' כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני הך חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו מש"ה הוי אגיד בי' ולא מקרי כרות גיטא. אבל בהתקדשי בו. דכל שטרי אירוסין המקדש כותב השטר ונותן לה. א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין הכל שייך לה ולא מקרי אגידא ביה דאף דיש זכות להרב בענין הקידושין. מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקידושין ג"כ מקרי שטר שלה. ודוק:

תד"ה ואינו חוזר בעבד. וי"ל בדכתב לו מהיום כו'. מדבריהם אלו מבואר דבשכ"מ שמקנה כל נכסיו במעכשיו לא מקרי לגמרי מתנת בריא, אלא לאותן דלקני במעכשיו אם ימות. אבל מ"מ אם עמד יכול לחזור, וכן מבואר להדי' בנ"י ב"ב (דף ריח ע"א) עי"ש בסופו (ודף רכט ע"א) בתחלתו, ותמהני על שכ' בש"ע (סי' רג ס"ט) בפשיטות להלכה דבמוכר כל נכסיו במעכשיו א"י לחזור בו, ולא הובא גם באחרונה דעת הנ"י ותוספות הנ"ל דחולקים, ע' בהר"ן שנדחק לחלק הא דקיימי' הכא דפלגי' דבורא ומהני עדות בפנ"כ לענין עצמו ולא לענין נכסים ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בכותב נכסים לב' ב"א והעדים קרובים לא' דמבואר בירושלמי דבטל כל העדות ע"ש. מזה נלענ"ד להוכיח דאם באו הרבה עדים דמת בעלה ונמצא א' מהן גזלן דכל העדות בטל כדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואף דלכאורה י"ל הא דבעלמא כל העדות בטל לא משום דחיישי' דמשקרי כלהו דמה"ת נימא כן הא אם זה הוחזק לרשע הם לא הוחזקו אלא דגזה"כ הוא שתבטל העדות. וא"כ יש לומר דבעדות אשה כיון דכל הפסולים חוץ מגזלן כשרים א"כ אינך דאינן גזלנים אלא דנפסלו מכח דנמצא א' מהן גזלן כשרים הם לעדות אשה דמה בכך דפסולים הם כיון דלא חשידי לשקר נאמנים הם לעדות אשה כך היה נראה מסברא. אבל מדברי הר"ן הנ"ל לכאורה נסתר דא"כ הו"ל להר"ן לתרץ בפשוטו דהא יסוד הדין דכותב מתנה לב' ב"א והעדים קרובים לא מדמי הירושלמי לנמצא אחד מהן קאו"פ דכמו דאם קצתן מן העדים בטלים בטל כל העדות. ה"נ אם עדותן בטל לגבי מקצת בטל לגבי כולו. א"כ הכא בקיום שטר שחרור דאשה וקרוב נאמנים מש"ה אמרי' עצמו קנה דאף דבטל לגבי נכסים מ"מ הך מלתא שנתבטל כולו הוי רק עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורק בכלל עדות פסול אבל לא לחוש לשקרא. וממילא מהני לגבי קיום. אע"כ דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כולה ועדיין צ"ע:

ובעיקר דברי הר"ן לא הבנתי דבמתני' דעבד שהביא גיטו כ' הוא ל"ד עבד אלא דה"ה קרוב שהביא הגט. ואח"כ הקשה דנימא עדות שבטלה מקצתה כמו דאיתא בירושלמי. ונדחק לחלק דקיום עדיף. ביאור דברי הר"ן. דלכאורה י"ל דעבד דוקא קתני דכיון דהוא בע"ד לא מקרי עדותו עדות ול"ש ביה עדות שבטלה מקצתו כו' אבל בקרוב י"ל כיון דשם עדות עליו רק דהתורה פסלתו י"ל דעדות שבטלה מקצתה כו' ע' בהרא"ש פ"ק דמכות גבי אלעי' וטובי' בשם הראב"ד. אולם באמת לא זכיתי להבין דמנ"ל להר"ן ליסד יסוד דעבד ל"ד ולבנות עליו דייק ולחלק בין עדות שבטלה מקצתה דעלמא לדהכא. ולחלוק על הירושלמי דלמא באמת עבד דוקא דאין שם עדות עליו כלל. אבל בקרוב שהביא גט דלמא באמת אמרי' דבטלה כולה. וצ"ע:

דף יב.

גמרא והא לא ידעי למקרי. ק"ל מה בכך דבשעת מסירה לא ידעי למקרי הא מ"מ יעידו שמכירים בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם ואנן נברר לקרות מה שבשטר דהא בכל ע"מ אי ליכא ע"ח ע"כ צריך שהעדים יכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם דעל מה שיהיה בזכרונם מה שנכתב בשטר ליכא למסמך דלמא ישכחו וליכא למען יעמדו ימים רבים אלא דסמכי' שיכירו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם וממילא ידונו הב"ד על מה שנכתב בשטר. וכמ"ש תוס' להדיא לקמן (דף כב ע"ב) ד"ה אבל בשטרות. וא"כ ה"נ בשטרי פרסאות מהני בכה"ג. ואי דנימא כיון דבעידן דנמסר בפניהם ל"י למקרי לא מקרי ע"מ, דע"מ לא משוי ליה שטר אא"כ ידעי מה שנכתב בו. ז"א דהא מבואר לקמן (דף יט ע"ב) תוס' ד"ה צריכים למקרי דאף בקרא הגט אחר נתינה מהני. ואף בלא קיום כלל אם ניסת לא תצא הרי דמקרי ע"מ בכל גוונא אף דלא קראו להשטר בעידן מסירה. או דמטעם ששומעים שאומר הבעל ה"ז גיטך ויכולים להאמין לו דבידו לגרשה הוי כמו קראו אותו ושפיר מקרי ע"מ. וה"נ במה שאומר הלוה ה"ז שט"ח ממני יכולים להאמינו דבידו לשעבד עצמו הוי כמו קריי' וא"כ ע"כ פירכת הש"ס דהכא והא ל"י למקרי לא דלא הוי ע"מ בלא קריי' אלא דפירכת הש"ס כך האיך יעידו אח"כ על מה דכ' בשטר כיון דל"י למקרי וכמו שפירש"י להדי'. ובזה יקשה הא יעידו בטב"ע שזהו השטר שנמסר בפניהם. וצע"ג:

דף יג.

האומר תנו כו'. א"נ אפי' כרבנן כו'. תמהני על מה דס"ל לרש"י וכן תוס' בתירוצם ב' דאף בלא מסרו מיד ליד כל שנטלו בחיים אמרי' תן כזכי. וכן תוספות בתירוצם הג' ס"ל דבכה"ג ל"א תן כזכי עכ"פ דמשמע דזכי ממש בכה"ג מהני. ותמהני הא אלו העבד עצמו נטלו ולא מסרו רבו לידו לא מהני דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דמבואר לקמן ספ"ב דבגט אשה לא מהני ובפשוטו דמלתא ודאי גם בשחרור הכי הוי דלכל מילי שחרור וגט שווים. וא"כ איך אפשר שיזכה השליח הזה בשביל העבד הא זכיי' מטעם שליחות אתרבאי ולא עדיף מעבד עצמו דא"י ליטלו מעצמו. וגם ל"ל דזכיי' ודאי לא מהני אבל תנו אי הוי כזכי עדיף יותר די"ל דהכוונה דבתחלה כשיטול יהיה רגע אחד שלוחו של בעל ואח"כ יזכה בשביל העבד דלא מקרי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתחלה היה ידו כיד הבעל וא"כ קבל מיד הבעל. דמלבד שהוא דוחק דמנ"ל לתוס' לומר לפרש דתנו משמע תרתי הולכה וזכיי' דדלמא סובר רק חדא או הולכה או זכיי' גם אף אם נסבול זה הדוחק הא באמת גם כה"ג לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא לקמן ספ"ב. וצע"ג. והיה נראה בדברי תוס' ליישב דבאו לתרץ לפ"מ דמבואר לקמן (דף סג ע"ב) דיש בזה פלוגתא אם אמרי' הך סברא דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ולזה יקשה להסוברים דשליח הולכה יכול להיות שליח קבלה אמאי לא יתנו לאחר מיתה נימא דתנו היינו דבתחלה יהיה שליח הולכה ואח"כ יזכה עבור העבד. ומוכרחים להמציא הדין דבלא מסרם מיד ליד ל"א תן כזכי. וכיון דמוכח כן עכ"פ להך מ"ד ממילא קיימי' כן לדינא לדידן לענין ממון דל"א בכה"ג תן כזכי. והיה מיושב בזה דברי תוספות לעיל (דף יא ע"ב) ד"ה כל האומר תן וכו' אור"ת דתן לא הוי כזכי כו' ומתני' לא משמע דמיירי בהכי, ולכאורה אמאי צריכים לדחוק דלא משמע מתני' בהכי. ובתוס' ב"ב ביארו יותר דלא משמע כן מדלא קתני זה. ואמאי לא בפשוטו דס"ל להש"ס דמסתמא אתי בודאי ג"כ אף כרבנן דר"מ וע"כ הא בשחרור לא יתנו לאחר מיתה. היינו בלא מסרו מיד ליד ודומיא דהכא ג"כ דתנו מנה. ואפשר דתוס' אזלי בשיטתם דכתבו בסוגיין דל"צ להיות סיפא דומיא דרישא ולפי הנ"ל ניחא. דמ"מ לפי ההלכה דקיי"ל שליח הולכה א"י להיות ש"ק ממילא דרישא ג"כ במסרו מיד ליד ובשחרור לא מהני דא"א לומר בי' תן כזכי כנ"ל. ובממון שפיר מהני. אולם סברת כל הפוסקים הרשב"א והר"ן משמע דלדינא כתבו כן גבי שחרור דל"א כה"ג תן כזכי כיון דלא מסר מיד ליד משמע דזכי מהני וצע"ג. אח"ז מצאתי בקצות החשן (סימן קצ"ה): בא"ד בכוונת התוס', למה דמבואר בסוגיא דב"מ דלאביי דס"ל עדיו בחז"ל גם בשטר שחרור אמרי' כן. וע' בתוס' ב"מ (דף כ) די"ל דמותר למפרע בבת חורין דהעמידו חכמים דבריהם לעקור ד"ת. ובזה אני מסתפק אם אמר לעבד טלי גיטך זה מע"ג קרקע די"ל דמהני כיון דממילא השחרור למפרע משעת חתימה ובההיא שעתא ודאי לא היה מעשה נתינה אלא דבעי מטי לידיה. אפשר לומר דהענין מטי לידי' לא בעי כל דיני נתינת גיטין וקידושין כיון דאין בנתינה זו ענין שחרור אלא מכח מטי לידיה משוחרר למפרע. או דנימא דבעי מטי לידיה ככל דיני נתינות גיטין דאז כיון דעכ"פ מד"ת משוחרר מכאן ולהבא תקנו חכז"ל דיהיה שחרור למפרע. והנה אם נדון דמהני טלי גיטך י"ל דקושי' תוס' לאביי איך יפרש מתני' דהכא דנימא תן כזכי אף דלא מסר מיד ליד מ"מ כיון דעבחז"ל ולמפרע משוחרר מהני טלי גיטך לענין שיהיה עדבחז"ל וישתחרר למפרע. וצ"ע בפרט הזה. ודוק:

בא"ד ואשמעי' במה דנקט זה. ע' מהרש"א דנדחק דזו הסברא מועיל רק בשחרור דהוי זכות. ומה שהכריחו למהרש"א משום דהוקשה לו דברי תוס' במ"ש וא"ל דהכי דייק אי בשכ"מ הו"ל למתני כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי דמשמע דבגט ניחא דליכא חידוש. אבל לענ"ד נראה בפשוטו דהוי כפי תירוצם הא' וב' בודאי י"ל דגרסי' זה והחידוש בפשוטו דלא תימא דהא אשמעי' דאתי' כר"מ דהוי חוב. ובתירוצם הב' אשמעי' דבלא מסר מיד ליד ל"א תן כזכי. אלא דבתירוצם הב' דלא נטלו עד אחר מיתה דל"ש לומר כזכי וליכא חידוש. הוצרכו לחדש סברא דיש חידוש כיון דהותחל כ"כ מחיים וכו' ע"ז כתבו התוס' לדחות דע"כ לא גרס זה והיינו לכל התירוצים. והוכיחו מפירכת הש"ס דלתני כתבו. וע"ז כתבו ואין לומר דהכי דייק היינו אף דלתירוצם הב' דהחידוש דהותחל כ"כ מחיים זהו בודאי נדחה מתוך פירכת הש"ס דליתני כתבו. אבל מ"מ יהיה אפשר לקיים לתירוץ הא' והב' הגירסא דגט זה דהחידוש בפשוטו וכנ"ל. ויהיה פירכת הש"ס דלתני תנו גט ושטר שחרור זה דהא בהכי חידוש דבעי למסתם כר"מ או להורות דבלא נתן מיד ליד ל"א תן כזכי זהו בודאי ל"ש בגט. כנלענ"ד ברור בעזה"י:

תד"ה לא יתנו אצטריך לאשמעי' דאע"ג דמינה המגרש. לכאורה קשה לפי תירוצם הב' הנ"ל דמיירי בלא נטלו השליח עד אחר מיתה דלפי תירוצם דאף בלא מסר לו מיד ליד אמרי' תן כזכי ואלו נטלן בחיי האדון היה זוכה מיד להעבד. א"כ בעבד ליכא שום חידוש שלא יתנו לא"מ דהא לא מינהו כלל שליח במקומו דהא האדון היה דעתו לזכי דהיה סבור שיטלנו מיד בחייו וא"כ נעשה רק שליח לזכות להעבד והיינו שליח לקבלה וכשמת האדון פשיטא דלא יטלנו ויתנו להעבד כמו שאין העבד עצמו יכול ליטול אח"ז ואיך ס"ד דיהיה במקום האדון לשחרר להעבד דאטו בשביל דמת האדון יהיה לו דין שליח הולכה כיון דבשעה שאמר לו תנו היה דעתו לזכי. ואולי אף דתנו הוי כזכי. מ"מ סובל ב' פירושים והאדון נתן לו ב' כחות להיות שליח הולכה או קבלה. גם י"ל דהחידוש דלכ"ע אף לר"מ דהשחרור הוי חוב ותנו לא הוי כזכי ומינהו במקומו, אף דתוס' לא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"מ היינו דגוף הדין יהיה לר"מ דוקא ולא לרבנן. אבל אם הדין נכון לכ"ע שפיר י"ל דהחידוש דאף לר"מ לא יתנו לאחר מיתה. ובעיקר דברי תוס' ק"ל דהא מ"מ כבר שמעי' דין זה ממתני' דלקמן (דף כח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים הרי מבואר דלאחר מיתה לא יתנו לה אף דמינהו בחיו, וצע"ג:

תד"ה תנו מנה. ואשמעי' דלא תקנו מעמ"ש בשטר אלא בממון. נראה הא דס"ל ללמוד דגם בשארי שטרות לא נקנים במע"ש. היינו מכח שטר שחרור דהוי זכות. ואפ"ה לא תקנו מע"ש אבל בודאי מגט אשה ליכא ראיה די"ל דלא תקנו מע"ש רק במידי דזכות דהוי כמו זכיה בבעין. וכעין מ"ש תוס' לקמן דלנכרי כיון דזכי לא מהני גם מע"ש לא מהני. א"ו דראייתם רק מן שטר שחרור. והיינו די"ל דמתני' אתיא גם לרבנן דשחרור הוא זכות. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה הא אף אי רישא לא מיירי מזה. מ"מ לכאורה מוכח הדין דבשטרות לא מהני מע"ש מדלא מפלג מתני' בדידיה. דבגט שחרור אם היה ביד אחר ואמר תנו דיתנו לא"מ. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דמתני' בפלוגתא לא מיירי. מש"ה לא נקט בשחרור מע"ש דלר"מ דהוי חוב לא מהני אבל אי רישא מיירי מזה בודאי משמע דאף לרבנן לא מהני ומוכח דאף בשטרי זכות לא מהני מע"ש. כנלענ"ד נכון:

תד"ה אית ספרים דגרסי. אכן קשה לר"י כו'. ולענ"ד לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים הגירסא והיינו דבאומר תנו מנה לפלוני אנן מספקינן אם דעתו למתנה או שמודה שיש לחבירו מנה בידו ולא מהני אלא היכא דמהני בממנ"פ. ומש"ה מוקמי' מתני' בשכ"מ ובצבורין דבבריא חיישי' דמתנה קאמר ולא מהני בלא קנין. וכן בשכ"מ בלא צבורים חיישי' דלמא הוא הודאה ויש לחוש דעל מנה קבור קאמר ולא מהני אלא בשכ"מ ובצבורין ומונחים דממנ"פ מהני אי למתנה קאמר דברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי. ואי להודאה מהני ג"כ כיון דצבורים ואמר זה וליכא למימר דלמא הודאתו שחייב לפלוני מנה בתורת הלואה וממילא כיון שמת מטלטלים דיתמי לא משתעבד די"ל דבחוב אמרי' תן כזכי ובנטלו בחיים אמרי' מיד זכה לו, אבל בבריא חיישי' דלמא למתנה מכוין ובמתנה ל"א תן כזכי. וק"ל:

דף יג:

תד"ה ד"ה קס' ר"פ. וא"ת ולר"פ כו'. ולענ"ד י"ל למ"ש תוס' דאי רישא מיירי דומי' דסיפא במע"ש מוכח דבשטר לא מהני מע"ש, ויעויין בתוס' ב"ב דסתרי לה משום דאין גופו ממון ואינו בעין, וא"כ י"ל דתלי בזה דאם תקנו מע"ש רק בפקדון שפיר י"ל דלא תקנו רק בבעין אבל לא בשטר אבל אם תקנו גם במלוה דליכא דבר בעין מכ"ש בשטר דעכ"פ שייך הקנין לגבי השטר, וא"כ י"ל דה"ק קסבר ר"פ דמע"ש בין במלוה ובין בפקדון א"כ א"א לאוקמי במע"ש דא"כ גם בשטר מהני מע"ש וא"כ אמאי קתני ברישא דל"י לא"מ. וק"ל:

עוד נלענ"ד ליישב קושייתם דלכאורה קשה למאי דכ' הרא"ש שצריך שיאמר בפירוש מנה שיש לי בידך תנה לפלוני. אבל אם אמר סתם תנה לפלוני מנה לא מהני דדלמא לא על מנה שבידו קאמר אלא דעתו שילוה לו מנה. א"כ איך אמרי' קסבר ר"פ מע"ש בין מלוה ובין פקדון הא מ"מ בעי שיאמר זה דנדע דעל מנה שבידו קאמר. ולזה נראה דדוקא דפקדון מהני שיאמר זה כיון דהמנה זו הופקד אתו ואומר שיתנו לפלוני מהני. אבל במלוה אף שיש מנה בעין ביד הלוה ואמר מנה זה תנוהו לפלוני לא מהני. כיון דמלוה להוצאה נתנה והמנה זו לאו דמלוה אלא של הלוה, י"ל דאמר שילוה זה המנה, וא"כ י"ל דה"ק קסבר ר"פ ל"ש מלוה ול"ש פקדון, וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' מדין מע"ש דהא במלוה לא מהני זה ובעי דוקא שיאמר מנה לי בידך וזה לא נזכר במתני', וא"כ נצטרך לאוקמי בפקדון ויקשה הא גופא אמאי נקט לה בפקדון ולא אשמעי' יותר רבותא דאפילו במלוה מהני ובאומר מנה שיש לי בידך אע"כ דלא מיירי מדין מע"ש כלל ומיושב קושי' תוס'. ואי דעדיין קשה גם אי מיירי בשכ"מ אמאי נקט באומר זה דל"ש כן על מלוה ואמאי לא נקט יותר רבותא דאם השכ"מ אמר מנה שיש לי ביד פלוני תנוהו לפלוני דמהני, דזהו הוי רבותא טפי דאפי' במלוה דליתא בבריא דמהני משום דכיון דיורש ירשו כדמשני ר"פ בעצמו ב"ב (דף קל), דס"ל לר"פ דלא תלי כלל בדאיתא בבריא, ועיקר דין מתנת שכ"מ הואיל ויורש ירשו ואין רבותא בין מלוה לפקדון:

ועדיין ק"ק דא"כ מאי פריך ר"ז מ"ט ל"א כר"פ הא אף לר"ז מוכח דס"ל כר"פ הואיל ויורש יורשו דהא ר"ז ס"ל לרב דמע"ש רק בפקדון ולא במלוה ואעפ"כ ס"ל לרב דמתנת שכ"מ מהני במלוה כדקאמר רב ארכבי' אתרי רכשי שאם אמר הלואתי לפלוני והא ליתא בבריא כיון דמע"ש לא מהני במלוה. וע"כ צ"ל כשינויי דר"פ הואיל ויורש ירשו, מ"מ דלמא ר"פ ס"ל דזהו ג"כ סברא טובה דאיתא בבריא, אלא אף במלוה דליתא בבריא מהני הואיל ויורש ירשו. א"כ לא מצינו לאוקמי בשכ"מ דיקשה אמאי נקט בפקדון דשייך איתא בבריא ולא נקט יותר רבותא במלוה לאשמעי' הואיל ויורש ירשו. אע"כ דמיירי בבריא ובמע"ש דמהני דוקא בפקדון. וק"ל:

בסוגיין הוכיח הרשב"א דמצוה לקיים דברי המת ל"א רק במושלש ליד אחר מסוגיא דב"ב דפרכי' אי דליכא שטר הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ אינו גובה מן היורשים ע"ש. וקשה לי דלמא פירכת הש"ס לשמואל לשיטתי' דס"ל ספ"ו דכתובות דהלכה דאינו מצוה לקיים דברי המת וצ"ע:

תד"ה גופא. ועוד אף כשאין בפקדון וכו'. ע' מהרש"א מבואר מדבריו דהודה שלא בפני עדים בעצמותו לא הוי קנין אף דשניהם מודים שהודו זה לזה. וזה נסתר מדברי תוס' בב"מ ר"פ הזהב גבי היה עומד בגורן דהקשו שם דלקני באודית' ולא מתרצי דלא היה שם עדים מצויים. מוכח דס"ל דאודיתא הוי כמו כל קנינים דמהני בלי עדות. וכבר כתבנו שם בב"מ מזה ע"ש:

תד"ה תנוהו לפלוני, ואי יכול למחול אמאי מקודשת. ולענ"ד יש לסתור דלכאורה קשה למה דאמרי' בדשמואל קמיפלגי הא אף אי ליתא לדשמואל דלמא לא ירצה הבעל לישבע שאינו פרוע, ומזה מוכח כמש"כ הש"כ (רסי' מז) דהא דקיי"ל דבמוכר שט"ח ואינו רוצה לישבע המוכר דאינו גובה הלוקח היינו לפי האמת דאלו טען פרוע היה נאמן במגו דאי בעי מחיל מש"ה מוטל עליו חיוב שבועה והיכא דאינו רוצה לישבע הוי כמודה דפרוע, אבל היכא דאינו נאמן לומר פרוע אף דאינו נשבע מ"מ גובה ע"ש, ולפ"ז י"ל דהא דפליגי אם סמכה דעתה י"ל דודאי בזה סמכה דעתה דהבעל לא יעשה כן למחול לאחר דודאי יתבייש לנגדה לעשות כן, אלא דחכמים סברי דמ"מ לא סמכה דעתה דשמא יאמר אין רצוני לישבע, דכיון דקיי"ל כשמואל ממילא בלא שבועה לא תוכל לגבות, ור"מ סבר דגם בזה סמכה דעתה. וכיון שכן במע"פ ובמע"ש. דכיון דהוי במעמ"ש ולא טען הלוה פרוע הוי כהודה דאינו פרוע וליכא כאן שבועה לכ"ע סמכה דעתה. וק"ל:

תד"ה לדבר שאינו בעולם. ור"נ הוי איפכא מר"ה:

ע' פ"י דהקשה דא"כ לפי פסק ההלכה דס"ל לכמה פוסקים דקיי"ל כר"נ דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אמאי אמרי' דמ"ג הוא הלכתא בלא טעמא הא יש לקיים כס"ד דהטעם משום דהוי כאלו משתעבדנא, ובפשוטו לק"מ דהא אף לר"נ דוקא המזכה לעובר קנה דהוי קצת בעולם. אבל במזכה לכשתתעבר ותלד בודאי לא מהני, וא"כ עדיין ישאר פירכת הש"ס הקנה לנולדים היינו דבשעת מעשה עוד לא נתעברה ה"נ דלא קנה, ומה דכ' תוס' דאתי' רק כר"ה היינו מה דאמרי' ואפי' לר"מ כו' זהו רק לר"ה דאלו לר"נ כי היכי דלענין א"א מקנה גם עובר מקרי לב"ל. כדקיי"ל באומר אם ילדך אשתך נקבה תהי' מקודשת לי דלא מהני, ואעפ"כ במקנה לעובר קנה דלדבר שלב"ל עדיף מן דבר שלב"ל. ממילא לר"נ אליבא דר"מ כי היכי דמהני במקנה דשלב"ל כלל ה"נ במקנה לדבר שלב"ל כלל. דהא לר"נ עדיף לדבר שלב"ל מדבר שלב"ל, אע"כ דהך פירכא ואפי' לר"מ קאי רק לר"ה. אבל מ"מ למה דקיי"ל כרבנן דר"מ לא מהני לדבר שלב"ל אלא בענין דהוי קצת בעולם. וברור:

דף יד.

גמרא הא אמר רב חדא זימנא. וק"ל לשיטת תוס' דס"ל דבמתנה ל"א תן כזכי א"כ דלמא המעשה היה שהיה קבא דמוריקא בחצירו דהנפקד ואשמעי' דדוקא באפי' קאימנא דא"י לחזור מטעם מ"ג. אבל שלא באפי' היה יכול לחזור דבמתנה ל"א תן כזכי, וצע"ג:

דף יז.

במתני' נכתב ביום כו'. ע' מהר"ם שיף שהקשה אמאי לא תני רבותא טפי נכתב ביום וניתן בלילה לר"י דסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ונלענ"ד דלק"מ דבשלמא עכשיו דתני פסול באיחור החתימה שייך פסול ואזהרה לעדים מלחתום באם יראו שהזמן מוקדם, אבל באיחור הנתינה, על מי יצוה התנא במתני' דמה יעשה הא הבעל ודאי לא ישגיח וימסור לה בצנעא:

באופן אחר י"ל דאף דשייך ג"כ אזהרה לעדים לבל יתנו הגט לבעל עד שידעו בבירור שיתנו לה תיכף דבנחתם ביום וניתן בלילה מה רצו חז"ל לקבוע פסול דבזה ישאר לא מקדים אינש כו' סברא טובה דדוקא בנחתם בלילה אמרי' דפעמים אירע שיקדים, דסברת לא מקדים הפי' דלא עביד אינש דליפוק עליו קלא שגירש אשתו ועדיין אינו ברור אתו. וזהו דעדים מפקי לקלא. אבל בעדים אינם חתומים לא איכפת ליה ולכך פסלו חכז"ל רק בנכתב ביום ולא בנחתם ביום רק שניתן בלילה דבזה ישאר סברת לא מקדים סברא טובה:

תד"ה נכתב ביום, דפירשו הטעם לר"י פסול משום שמא יחפה:

ולא ניחא להו לפרש ג"כ הטעם משום פירות דסובר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. ולכך פסלוהו דתטרף משעת כתיבה. אלא דבאמת דזהו מוכח מדבריהם לקמן ד"ה עד שעת נתינה דמשום הרווחת פירות ודאי ימסור לה גט בפני ע"מ דאינו חשוד לקלקלה. דכמו כן תירצו על קושי' אחרת האיך כותבין גט לאיש. ותירץ דע"מ מפקי לקלא. אבל משום חיפוי אם אירע שתזנה ימסור לה הגט בצנעא לפי' המהר"ם שיף לקמן בדבריהם, ולפי' המהרש"א באמת ימסור לה בפני ע"מ אלא דלא מהני קול דע"מ רק לענין פירות אלא דלפירושו ק' קצת דלכאורה כונתו דבהפקעת קול דע"מ אינו ברור כ"כ יום המסירה רק דהמסירה אינו ביום החתימה, ובזה לענין פירות הלקוחות שהם מוחזקים יאמרו אייתי ראי' אבל לענין חיפוי אף דהעדים יפקיעו קול דאינו ביום החתימה מ"מ תאמר דהמסירה היתה קודם זנות שלה. וא"ת אמאי פסול לנכתב ביום משום חיפוי הא הע"מ יפקיעו לקלא דהמסירה אינו ביום החתימה דבשלמא אם יש זמן ריוח בין כתיבה למסירה תוכל לומר הן אמת שלא נמסר ביום הכתיבה אבל נמסר איזה ימים שלאחריו, והיה קודם הזנות, אבל בנחתם בלילה אם נשמע דהמסירה אינו ביום החתימה ממילא זנתה באיסור. אלא דבאמת נראה מהמהרש"א דכונתו דבהפקעת קול דע"מ אין הקול ברור כ"כ דאין הכל יודעים אותו בבירור אלא בלקוחות באם יחקרו אחרי ע"מ יודעו להם, וא"כ לענין חיפוי אנן לא נדע ותנצל ממיתה:

תד"ה מפני מה, לא מצי למימר דתקנו זמן כו' מגו דאי בעי. לכאורה קשה דהוי מגו להוציא, אלא באמת נראה דדוקא בכל שארי מגו אמרי' דלהוציא ל"א מגו דהיכא דבטענה דמצי לטעון היה מחדש הטענה באופן אחר דהיינו כההוא דגחין ולחיש כו' דנמצא עתה לפי טענתו עכשיו בלא הטענה דמצי לטעון הוא מחוייב דמודה ששטר זה מזוייף אלא דנאמן דשטרא כו' בזה אמרי' דאנן אינו מאמינים לו לטעון טענה אחרת זולת טענה ראשונה במגו להוציא כיון דבלא המגו מחוייב בודאי דהא מודה על עצמו דמזוייף, אבל הכא גבי מזונות דמביאה גט שא"ב זמן ואומרת דהיתה אשתו עד עכשיו בזה אף בלא המגו דתטמין יכול להיות דכנים דבריה דהגט אינו מורה דבא לידה מכבר. אלא דאפ"ה אינה נאמנת לטעון עכשיו בא לידה להוציא ממנו מזונות מטעם ספק. אבל עכ"פ לא נוכל לחלוט דבא לידה מקודם כיון שהגט אינו מורה דבא לידה מקודם לכך היא נאמנת לטעון דבא לידה עכשיו במגו דאי בעי תטמין. ובהכי מתיישבים דברי המהרש"א דהקשה אמאי לא תקנו זמן משום פסידא דהבעל. ותי' דלא הועילו דמ"מ תטמין את גיטה ותוכל להוציא ממנו מזונות מקודם, וקשה אמאי לא נקט המהרש"א כדברי תוס' דתהוי נאמנת לומר דהגט בא לידה זמן רב אחר החתימה במגו דאי בעי תטמין. אלא דלפי דברינו הנ"ל ניחא דזה הוי שפיר מגו להוציא דבזה בלא מגו דתטמין אנו אומרים בבירור דטוענת שקר דהגט מורה דנמסר לה מכבר מיום הזמן דחזקה ביום שנחתם נמסר ואינו מאמינים לה שנתאחר הנתינה במגו דתטמין דהוי מגו להוציא ככל מגו להוציא דל"א:

בא"ד וא"ת בגט שחרור למה תקנו זמן כו'. ותי' כו' ע"ש. ואין להקשות הא משום חשש טרפה ימסר לו בע"מ ויפקיעו קול אימת נמסר לו השחרור. ז"א דבא"ב זמן אינם מוציאים קול דלא חזו ריעותא כלל כדמוכח בסוגיין, אבל קשה אמאי פסלו חכז"ל נכתב ביום ונחתם בלילה גבי שחרור הא ל"ש חששא דידהו דיפקיע עצמו מרבו ב' דהא מוכח מדבריהם לקמן ד"ה עש"נ דמשום חשש טרפה ודאי ימסור לה בפני ע"מ. וכדלעיל בדבריהם ד"ה נכתב ביום. ויש ליישב דבאמת סברת תוס' לקמן עש"נ דמשום חשש טרפה אינו חשוד לקלקלה וימסור לה הגט כדין. אבל גבי שחרור אם ניחוש דמכר להעבד ויתן לו שחרור להפקיע עצמו מרבו ב' ושחרור זה אינו דין שחרור כלל דאינו ברשותו עוד לשחרר אלא דנותן לו השחרור להפקיע עצמו מרבו בזה ל"ש דאינו מקלקלה דשחרור הזה ממילא אין לו דין שחרור אף אם ימסרהו לו בפני ע"מ וזה בודאי לא ימסור אותו בפני ע"מ:

תד"ה ריש לקיש, וא"ת גט מאוחר כו'. ע' פ"י שהביא בשם הראב"ד דבמאוחר מגורשת עכשיו. והקשה עליו דישאר קושי' תוס' לענין חיפוי, דודאי לשיטת תוס' ל"ק אמאי לא הקשו קושייתם אליבא דר"י. די"ל דבחיפוי פסיקא להו דאינה מגורשת אלא משעת הזמן, אבל לענין פירות סברי דמשעת נתינה מפסיד פירות, ואהא תי' דאפי' פירות כיון דאינו ראוי לגרש בו אלא משעת הזמן אינו מפסיד פירות אלא משעת הזמן. אבל לשיטת הראב"ד יקשה אליבא דר"י. ונ"ל ליישב דהנה התוס' לעיל ד"ה משום בת אחותו הקשו דנימא דמוקמי' בחזקת א"א ותי' דהוי גרושה לפנינו. ע' פ"י שהאריך ליישב דבריהם כי קשי' להולמם, דבאמת לא מצינו דנימא חזקה דהשתא בלא צירף חזקה עמה. ותי' דתוספות ס"ל כשיטת הרשב"א דהיכא דלא נוכל לומר דבזו הרגע אתחדש ריעותא אתרע חזקה קמייתא וישאר חזקה דהשתא כגון הכא גבי גט שא"ב זמן דלא נוכל לומר דמהשתא איגרשה דהרי לא ראינו ולא שמענו שום גירושין אתרע חזקה דא"א וישאר חזקה דהשתא. לזה נוכל לומר דהראב"ד ס"ל כהך תי' דהרי גרושה לפנינו, א"כ גבי מאוחר שפיר תהרג אם תביא לפנינו גט מאוחר דנימא אוקי אחזקת א"א ולא בא הגט לידה עד עתה שבאת לפנינו. דבשלמא גבי גט שא"ב זמן ליכא חזקת א"א כתי' תוס' דהרי גרושה לפנינו דמהשתא ודאי מגורשת אלא דהספק אם בא הגט לידה כבר בזה אמרי' דהרי גרושה לפנינו וחזקה דהשתא סברא טובה היא ולא תהרג דודאי כבר בא הגט לידה קודם. אבל גבי מאוחר מה אמרת דהיא תטעון לב"ד כיון שאתם ראיתם שהזמן מאוחר והגט בידי מקודם תאמינו לי שהגט כבר בא לידי מקודם בזה נימא דישאר חזקת א"א ואין אנו מחזיקי' אותה כמגורשת עד עתה ול"ש חזקה דהשתא דהרי גרושה לפנינו דדלמא עתה נמי אינה מגורשת, דדלמא התנה עמה לבל תהיה מגורשת עד שעת הזמן, דבשלמא בכל גט דעלמא לא אתיליד ריעותא ומסתמא כשהגט בידה מעתה מגורשת, אבל גבי מאוחר דחזינן דאתיליד ריעותא ויוכל להיות שהתנה עמה לבל תהיה מגורשת עד שעת הזמן ושפיר קיים חזקת א"א ותהרג [עיין בישועות יעקב שתירץ ג"כ כנ"ל ודוק]:

דף יז:

תד"ה זנות ל"ש. דהא בריש כתובות כו'. ויעויין בשיטה מקובצת ריש כתובות שכ' לתרץ בשם הרשב"א דאשה בעלה משמרה אבל התם בכתובות חיישי' לזנות דארוסה. שמעתי להקשות מסוגיין דיבמות (דף לא) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין כו' הניחא לריש לקיש משום פירי וארוסה לית לה פירי אבל למ"ד משום ב"א כו' הא גם לר"ל חיישי' לזנות בארוסה:

אמנם זהו טעות ושבוש דודאי אין לעשות קושי' ולומר שמהראוי לתקן זמן ולפסול מוקדם משום ב"א כי היכי דתקנו בתולה נישאת בד' דאטו החיוב מוטל על החכמים לעשות תיקון בכל ענינים כאשר באמת לא תקשה על ר"ש דס"ל משום ב"א ל"ח דאמאי לא חשו על ב"א כההוא דכתובות דחזינן דחיישי' אלא דעיקר קושי' על ריש לקיש דבא לדון בטעמא דחכז"ל בתקנת הזמן דאמאי לא אמר כר"י דטעמא היה משום ב"א דזנות ל"ש. ע"ז הקשו תוס' לר"ל דלמא באמת הטעם משום ב"א כדחזינן בההוא דכתובות דתקנו בתולה נישאת בד', וע"ז תירץ הרשב"א דס"ל לר"ל דעכ"פ בנשואה ודאי ל"ש ולא היה לחכמים לתקן זמן בשביל זה. אע"כ דהטעם משום פירי, אבל ביבמות שפיר אמרי' בשלמא לר"ל דס"ל משום פירי, א"כ י"ל דלא רצו חכז"ל לתקן כלל זמן משום ב"א אף בארוסה דודאי אין לעשות קושי' על חכז"ל דאמאי תקנו בזה ולא בזה. אלא לר"י כיון דתקנו זמן בגיטין משום ב"א ה"נ לתקנו בקידושין דזהו הכל ענין א'. דמ"ש זמן בגט ומ"ש זמן בקידושין. והוא נכון ופשוט למאד:

אמנם אי קשי' הא קשי' מסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין. אלא למ"ד משום פירי כו' מה פריך דלמא גם לר"ל תקנו זמן בגיטין משום ב"א אלא דבנשואין דל"ש זה הוצרך ר"ל הטעם משום פירי, וזהו תמי' עצומה ונשגבה לכאורה, והנלענ"ד בהקדם דברי תוס' (דף כו ע"ב) דהא דלא פריך קפסיק ותני על מתני' דנכתב ביום. די"ל דבאמת מיירי רק בנשואין. אבל הכא דייק משום יתורא, ונראה להוסיף דאפילו למסקנא צ"ל הכי דמה דמשני משום גיטה קודם לבנה וזהו שייך התם דהסופר צריך שיניח מקום הזמן דשמא לא יגרש הבעל עד אחר הנשואין ויהיה גיטה קודם לבנה. א"כ הכא דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה אם מיירי גם בארוסה תקשה באם נתגרשה קודם הנשואין בגט מוקדם אמאי פסול, אע"כ דמיירי באמת רק בנשואין. ואולם אף דמתני' מיירי רק בנשואה. מ"מ נראה דר"ש דמכשיר מיירי גם בארוסה דאין מקום לומר בהיפוך דמיירי רק בנשואה אבל בארוסה לכ"ע פסול דבארוסה שכיח זנות וס"ל לכ"ע חשש דחיפוי דהא מדקאמר שהיה ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום פסולי' חוץ מגיטי נשים משמע דבגיטי נשים ליכא מקום לפסול בשום אופן א"ו דלר"ש לא חייש כלל לחיפוי אף בארוסה. ועל ר"ש ודאי ליכא להקשות דאמאי לא תקנו לפסול מוקדם משום חיפוי כמו דתקנו בתולה נישאת בד' דאין לדמות תקנות זו לזו וכמ"ש לעיל. ולפ"ז ניחא דפרכי' ר"ל מ"ט ל"א כר"י היינו בפשוטו דאף דלר"ש ל"ח לחיפוי מדמכשיר מוקדם בפירות דלמא פליגי רק בחיפוי ולזה משני זנות ל"ש היינו דס"ל לר"ל אף דמצינו דתקנו דבתולה נישאת לד', מ"מ בזנות דנשואין ל"ש וליכא טעם לרבנן בנשואה רק משום פירי וכיון דעכ"פ מוכרחי' לומר דפליגי בפירי ממילא מה"ת נעשה ב' פלוגתות וקיימי' בפשוטו דכמו דלר"ש לא ס"ל כלל לחשש חיפוי אף בארוסה דזהו מוכרח מדמכשיר מוקדם גם בארוסה וכמ"ש לעיל בודאי גם לרבנן אמרי' דלא חששו לחיפוי. ועיקר טעמם רק משום פירי כיון דבלא"ה עכ"פ מכח נשואין מוכח דפליגי לענין פירות, וא"כ שפיר פרכי' קפסיק ותני. דלא ניחא להש"ס לומר לר"ל דפליגי גם בחיפוי ויהי' ב' פלוגתות בארוסה בחיפוי ובנשואה בפירי, והוא נכון מאד בעזה"י:

גמרא ור"י מ"ט ל"א כר"ל קסבר כו' אליבא דר"ש לא קאמינא כו' ע' מהרמ"ש שהקשה מנ"ל לר"י להמציא ב' פלוגתות בין ת"ק ור"ש לימא דכ"ע סברי עד שעת חתימה אלא דר"ש סובר דל"ח לחיפוי ותקנת זמן משום פירות, ות"ק סבר דחיישי' לחיפוי. ויש ליישב דהנה תוס' ד"ה עש"נ הקשו לר"י האיך כותבים גט לאיש ניחוש לחיפוי. ותי' דלא מקדים אינש כו' ועוד הקשו ניחוש לשמא כ' ליתן בניסן ולא רצו לתרץ דלא מקדים, ע' פ"י דמשום חשש הרווחת פירות ע"י איחור הנתינה בפירות אשר תטרוף מהלקוחות מקדים ומקדים. ולכאורה קשה ניחוש דלמא יארע דיקדים הכתיבה לנתינה למען ירוויח בפירות ובתוך הזמן בין כתיבה לנתינה יתרמי שתזנה ויתן לה הגט בינו לבינה בלא ע"מ לפי' המהר"מ שיף ויהיה תרי קלקולים שתטרוף גם בפירות שלא כדין. אלא דבאמת דז"א כיון שהוא יודע שימסור לה אח"כ בע"מ כיון דעד השתא בשעת הכתיבה לא זנתה וכונתו שכותב הגט אינו אלא להרויח בפירות ומשום חשש טריפת פירות ודאי דעתו למסור לה בע"מ דאינו חשוד לקלקלה, א"כ כיון דדעתו ליתן לה בע"מ ממילא לא ירוויח בפירות דע"מ יפקיעו קול דנתאחר הנתינה ולא תוכל לטרוף מיום הכתיבה וממילא לא יקדים ולפ"ז שפיר הוכיח ר"י דע"כ רבנן סברי דיש לבעל פירות עש"נ. דאי יסברו משעת חתימה יקשה האיך כותבין גט לאיש דלמא יזמין גט משום חשש פירות דעתה אינו מועיל מה שימסור לה אח"כ בע"מ דכיון דס"ל משעת חתימה. עדים לא יפקיעו קול דכדין תטרוף ועכ"פ אם יארע שתזנה ימסור לה בצנעה ויחפה עליה. אלא ודאי דסברו יש לבעל פירות עש"נ ולא יקדים דעדי מסירה יפקיעו קול וממילא לא ירוויח:

דף יח.

גמרא והלכתא משעת כתיבה. יש להסתפק אם משעת כתיבה ממש או משעת חתימה, כדאמרי' לעיל מאימת מוציאים לפירות ח"א משעת כתיבה דפירושו חתימה. ונלענ"ד דמוכח שעת כתיבה ממש מדמכשיר ר"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי ניחוש דשמא תנשא ע"י גט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דשמא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ל"ק די"ל דע"מ מפקי' לקלא דלא נמסר ביום שנכתב וממילא תצטרך לברר יום מסירת הגט, אבל למה דקיי"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה שפיר יקשה דהא אף אם יהיה קול דלא היה המסירה ביום הנתינה מ"מ מתירין לה להנשא בכלות ג' חדשים מיום הכתיבה דאמרי' מסתמא ביום שנכתב נחתם. אע"כ מוכח מדר"ש דמונין ג' חדשים מיום הכתיבה ממש ובזה לא מצינו חולק על ר"ש: אמנם לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי"ף כ' בסוגיא דלעיל דאיכא מ"ד דקיי"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסיק' הכא לענין ג' חדשים דמיום הכתיבה. א"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דס"ל דמשעת כתיבה דהכא היינו ג' חדשים משעת חתימה ובזה לא מצינו דחולק הרי"ף על שיטה זו אלא דמחלק בין פירות לזה. וקמ"ל בפירות עד שעת נתינה. אבל ביסוד זה מה דס"ל להנך פוסקי' דמשעת כתיבה היינו חתימה לא מצינו דפליג הרי"ף:

אמנם נראה דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי להדדי פירות להבחנה שפיר י"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה. ואי דתקשה מ"ט דר"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש להבחנה וכנ"ל. די"ל דבאמת ס"ל לר"ש דמונין משעת כתיבה ממש לענין הבחנה והא דאנן קיי"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר"ש בזה דכמו דס"ל בפירות משעת חתימה ה"נ לענין הבחנה. וא"כ ליכא פלוגתא חדשה דכי היכי דפליגי ר"ש ורבנן לענין פירות פליגי נמי בהבחנה. וכ"ז להנך פוסקי' דהבחנה דמי לפירות, אבל למה דביאר הרי"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דאף דקיי"ל בפירות עד שעת נתינה, מ"מ קיי"ל בהבחנה משעת כתיבה ממש, מוכח דכתיבה ממש קאמר דאל"כ תקשה מדר"ש דאמאי מכשיר מוקדם וכנ"ל, וכיון דמדר"ש מוכח כתיבה ממש קאמר מה"ת נפסוק דלא כר"ש דהא לא מצינו חולק דממה דפליגי רבנן לענין פירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דהוא עד שעת נתינה, ובהבחנה לא בעי עש"נ ממילא ס"ל דמשעת כתיבה ממש כדי"ל לר"ש, והוא נכון לכאורה בעזה"י:

והנה לכאורה קשה דלפי ההלכה דקיי"ל משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינא דכשתרצה להינשא נדע זמן הכתיבה. ואחר כלות ג"ח מיום הכתיבה תנשא שלא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד שעת חתימה, ואפשר לומר דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג"ח מיום הנתינה דשיעור ג"ח מתחילים מיום דמוכח מתוכו הכתיבה כדאמרי' ביה גיטא זמן מוכח עלה. אבל אם לא יהא מוכח בגט זמן הכתיבה מדינא מתחילים הג"ח משעת הנתינה, ואי דמ"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב"ד מלהנשא בטענה דשמא לא ניתן לה הגט עד עתה ובממנ"פ אם נאמנת להתיר עצמה דהנתינה היה מכבר וכלו הג"ח. א"כ צריך הזמן בכדי שלא תשקר ותאמר דנתגרשה מכבר וכלו הג"ח. ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי"ז מותרת אחר ג"ח. וי"ל דבאמת אינה נאמנת ומ"מ ל"צ להזמן דהא יכולה לילך להב"ד ביום הנתינה והיינו לשיטת תוס' דלעיל בפי' דעד שעת נתינה. אבל לשיטת רש"י קשה. והנה לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאפילו מוקדם ממש דהיינו שהקדימו הזמן כשר לגרש ע"י שליח, וע"כ הא דל"ח דתנשא בסוף ג"ח מזמן הנכתב בגט דבזה לא מהני במה דיש לו קול ע"י שליח דמה בכך דיהא בירור דלא היה המסירה ביום הכתיבה. הא מ"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קיי"ל דמונין משעת כתיבה. וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור, עכצ"ל דלא החמירו כ"כ לענין חשש הבחנה, וכ"כ הפ"י. אבל מ"מ קשה לי כיון דעד שעת כתיבת הגט דר עמה כאיש ואשתו ממילא פסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מטעם גט ישן ואף בדיעבד כה"ג תצא כיון דבודאי בא עליה כמ"ש רש"י לקמן (דף כו ע"ב) ד"ה אינו גט. וצע"ג:

דף יח:

גמרא דחתום בי תרי מנייהו ביומא כו'. תמוה לי מאד דמה נ"מ לר"י אם תנאי או עדים הא ב"כ וב"כ הוי מוקדם כיון דהנתינה נתאחר מן החתימה. ואף דלר"ל ניחא כיון דלא ס"ל משום ב"א רק משום פירי וס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה, א"כ אם כולם משום תנאי ליכא מוקדם דכדין תטרף משעת זמן הגט כיון דהעדים חתמו ביומא, ואם משום עדים תטרוף שלא כדין. אבל מ"מ לר"י דמכשיר משום דס"ל דמשום תנאי א"כ מ"מ לפסול כיון דהנתינה נתאחר. ולהנ"י דס"ל בפ"ק דבב"מ כיון דאמרי' לא מקדים אף אי איתרמי דהקדים לא פסול כיון דל"ש לא גזרי' בי' ואינו פסול רק דנתאחר הכתיבה מן החתימה ניחא, אבל להרא"ש דפסול קשה כנ"ל. ולדעת הב"ש דהא דמהני להרא"ש במוקדם ע"י שליח היינו בנתאחר הנתינה אבל בנתאחר החתימה דהוי כאלו מעידים בשקר על זמן הכתיבה לא מהני שליח. א"כ ניחא די"ל דנ"מ הכא למסור ע"י שליח אבל לדעת שאר האחרונים דגם במוקדם ממש מהני ע"י שליח קשה כנ"ל. וזה צלע"ג לדעתי הקלושה והנמוכה למאד וה' יאיר עיני:

דף יט.

רש"י ד"ה לסמוך עליו שהלך לדרכו או ניסת. ק"ל למה דס"ל לרש"י בחששא דשמא פייס דהוי גט ישן. א"כ מאי פריך הש"ס בניסת אף אם הוי גט ישן כשר כדלקמן (דף עט ע"ב) וצ"ע. תד"ה דיו ע"ג דיו. וכתב שני כו' חשיב לר"י ולר"א. ע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל כיון דקיי"ל ע"מ כרתי והע"ח באים רק שעל ידם יפסקו הב"ד דמסתמא היה ע"מ והוי כאלו באים ומעידים שנמסר בע"מ, וא"כ מה"ת לא בעי לשמה אלא מדרבנן בעי לשמה דהוי כמזוייף מתוכו כדאיתא ברפ"ק (דף ד ע"א) וא"כ מה"ת לא מקרי כתיבה כיון דלא בעי לשמה ממילא אין כתב האחרון כתב, וא"כ א"א להב"ד לפסוק על עדות זה דמסתמא נמסר כהלכתו דהא מה"ת אין ממש בחתימה זו ליקרי עלה שם עדות כיון דאין כתב ע"ג כתב, וק"ל:

דף כב.

תד"ה ולא על הנייר מחוק וכו', ועדים על המחק. תמוה לי דבהוא על הנייר ועדיו על המחק מה מעלה יש בעדי מסירה הא בלא"ה ידוע לנו דלא זייפא כיון דכתב על הנייר, אלא פסול משום דיכולה לזייף, וכמ"ש במהרש"א ולענין זה אינו פעולה בע"מ דמ"מ יכולה לזייף ולמחוק ולכתוב ויהיה הוא ועדים על המחק דכשר ולא תצטרך לע"מ דיהא אנו דנין דמסתמא נמסר כהלכתא כמו כל גיטין דעלמא. וגם באמת קשה כיון דכותבין עדים על המחק והוא על הנייר איך בהוא ועדים על המחק כשר בלא ע"מ ניחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדים על המחק צריכה להביא ע"מ. ובזה ר"מ מיקל ור"א מחמיר דלר"מ בהוא ועדים על המחק כשר כמו של שטרי דעלמא. ולר"א בעי ע"מ. א"כ תקשי בהיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע"מ הא חזינן דכ' על הנייר ולא זייפא כלום ואי דחיישי' דיכולה לזייף ולמחוק הא אם תמחוק תצטרך להביא ע"מ. דרך כלל קשה איך שייך בהוא על הנייר ועדיו על המחק להכשיר בע"מ דמה תועלת יש בע"מ הא הלא"ה ידענו דהיא לא זייפא כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע"מ אם בהוא ועדיו על המחק בעי ג"כ ע"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי ע"מ מה מהני ע"מ דהשתא היא יכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו אף בלא ע"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדיו על המחק בעי ע"מ ובהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בלא ע"מ. מ"מ איך תלוי זה בפלוגתא דר"מ ור"א הא גם לר"מ היה באפשרי לחז"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ובשניהם על המחק פסול וכמו דהקשו תוספות באמת (ב"ב). וא"כ איך זה תלוי בפלוגתא דע"ח וע"מ כרתי. גם הא להדיא כתב הב"י (סימן קכד) דבשניהם על המחק כשר בלא ע"מ זולת לשיטת רש"י והעטור, א"כ תקשי כנ"ל דבהוא על הנייר ועדים על המחק מה מהני ע"מ הא ממילא אנו רואים דלא זייפא. ואי דיכולה לזייף ליכא תועלת בע"מ כיון דיכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ. וצע"ג:

דף כב:

תד"ה אבל בשטרות. דאל"ה קרא למאי את'. ק"ל דא"כ גם לר"א יקשה דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי ממילא יכול להזדייף מדינא פסול. א"כ קרא למען יעמדו ימים רבים למאי את' למעוטי. וכעין זה הקשו תוס' כאן בסוף דבריהם. וצ"ע:

בא"ד כיון דהך דשמעתין ודפ' בתרא ענין אחד. לענ"ד נראה דאין זה ענין א' דר"א דהכא ס"ל באמת ע"מ כרתי בכל שטרות אלא דבשאר שטרות לא מהני ע"מ לחוד משום דלא מקיים למען יעמדו ימים רבים ולזה בעי ג"כ ע"ח דעי"ז יוכל לעמוד ימים רבים אבל מ"מ עיקר השטר נעשה ע"י ע"מ ובעי ג"כ ע"ח (לפ"מ דצדדו התוס' לעיל (דף ד ע"א) דבשטר מכר ומתנה בעי ע"מ דוקא לראיה) וגם נ"מ לקולא דבב' יב"ש בעיר א' דאם ע"ח כרתי השטר פסול דאינו מוכח מתוכו אבל אם ע"מ כרתי אלא דבעי ע"ח משום למען יעמדו ממילא גם בב' יב"ש כשר. ואלו רב דאמר הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות היינו דבשטרות אין הדין דע"מ כרתי אלא דע"ח כרתי וא"כ לא בעי כלל ע"מ. וגם בב' יב"ש השטר פסול כיון דאינו מוכח מתוכו. וא"כ הוא ב' ענינים. ונכון הוא בעזה"י. ויעויין ברשב"א בחידושיו שכ' תחלה על פלוגתא דמכאן ועד י' ימים דקיי"ל בהא כר"י דהוא רבי' דר"א ואח"כ בפלוגתא דשאר שטרות כ' דקיי"ל כר"א בהא מסתמא דאמרי' לעיל דפרכי' והא בעי כתב שא"י להזדייף והיינו כר"א. ותמהני לפ"מ דס"ל להרשב"א עתה לפי הצד דלר"י דמכשיר מכאן ועד י' ימים גם בשטרות כשר מכאן ועד י' ימים דלענין זה אין חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש שכ' אח"כ לדחות הראיה מסוגיא דלעיל די"ל דגם לר"א בשטרות פסול מכאן ועד י' ימים. וצ"ל דפירכת הש"ס לעיל דמה דמכשיר סתמא אפילו עד י' ימים ע"ש. אבל בתחלה ס"ל להרשב"א דאפי' בשטרות כשר עד י' ימים. וקשה לי מאד דא"כ האיך אפשר למפסק לענין עד י' ימים כר"י הא כיון דמוכח מסתמא דלעיל דקיי"ל לענין שטרות כר"י. ממילא מוכח דקיי"ל גם לענין מכאן ועד י' ימים כר"א דאל"כ ממילא עומד לימים רבים ואמאי פסול בשטרות. וצלע"ג:

דף כח.

גמרא אמר רבה ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות. ע' יומא (דף נה ע"ב) שכתבו תוס' בחד תירוצא דקאי רק ארישא דהשולח גט משום חומר א"א וכו' ותמהני דמה חומר א"א שייך כאן דבין כך וב"כ אינה א"א דניתרת או בגט או במיתת הבעל והחשש רק משום יבמה לשוק דהוא רק חייבי לאוין. ובדרך פלפול י"ל למ"ש הרא"ש פ"ג דקידושין דמה דמשמע בסוגיין דגוסס ראוי לגרש דהרי חיישי' רק לשמא מת. אבל אלו ידעינן דהוי גוסס הוי מגורשת. ואלו בסוגיא דב"ב בנפלו לו נכסים כשהוא גוסס משמע דגוסס אינו בר הקנאה. היינו דהתם מיירי בגוסס סמוך למיתה עד שא"י לדבר. א"כ י"ל דאיכא חשש א"א דשמא נחלש כחו וא"י לדבר ועדיין חי דהגט בטל והיא א"א. אמנם לקושטא דמלתא דוחק לומר כן דזהו ודאי חשש רחוק והוי ס"ס, ס' שמא אינו גוסס כ"כ אלא גוסס כשהיה. וס' שמא מת וא"כ לגבי איסור א"א הוי ס"ס: והנלענ"ד דס"ל לתוס' דחומר דיבמה לשוק חמור ג"כ יותר משאר איסורים כיון דהוא ענין ערוה. וע' במרדכי פ' מצות חליצה דאיסור יבמה לשוק הוי בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה ראיה לזה מסוגיין דב"מ (דף כ ע"ב) האיך פשיט מר איסורא מממונא וכו' שטרי חליצה ומאונין תנן ע' בתוס' שם דהא דלא ילפי' איסורא מממונא היינו רק מחומרא דא"א. ואעפ"כ פשיט ליה מחליצה ומיאון. דממיאון לכאורה ליכא ראיה כ"כ כיון דהוי רק קידושין דרבנן אלא דהראיה משטרי חליצה ומדמי לה לאיסור א"א, ובעיקר דברי תוס' הנ"ל לא ידעתי אמאי לא חלקו בפשוטו דברישא אף דאיכא חזקת חי מ"מ כיון דהוא גוסס אתרע קצת חזקת חי מש"ה אזלי' בתר חזקת איסור יבמה לשוק. אבל באינך דמתני' דליכא חזקת איסור מוקמי' אחזקת חי גם בזקן וגוסס:

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה