דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר
כתובות
דף יג.
(הב"ה החידושים האלו לקטתי מה שנשמטו מספר דרוש וחדוש):
בסוגי' דראוה מדברת, דלר"ג נאמנת אפי' בר"פ, אף דלכאורה אין ע"א נאמן נגד הרוב דהא א"נ נגד החזקה לכש"כ נגד הרוב, ואפשר לומר כיון דהוי רק בירור והוי רק כמו גילוי מלתא נאמן העד כמ"ש הר"ן בפ' האומר בהא דקדשתי את בתי וא"י למי קדשתי ובא א' ואמר אני קדשתי' דנאמן ליתן גט אף שהוא נגד רובא דעלמא וגם הוא דבר שבערוה, מ"מ כיון שהוא רק בירור שאומר שהוא זה שקדשה נאמן ע"ש, וכ"כ הפ"י בקידושין דמה"ט בטבח שיש לו רוב טריפה בחנות ופירש א' מהחתיכה נאמן לומר שהיא מן החתיכות הכשירות, אף שהוא נגד הרוב דהוי רק גילוי מלתא ע"ש, אבל באמת לענ"ד אינו דומה להא דהר"ן דהא אין שם המיעוט נשתנה מהרוב, וגם הוא שאמר שקדשה בכלל רובא דעלמא ופשיטא דהי' רק א' מש"ה נאמן לברר שהוא הוא שקדש, אבל הכא דהרוב הוא פסולי' או טריפה והמיעוט כשר. א"כ אם אנן דנין על הרוב בלאו עדות העד אמרי' דודאי היא מחתיכות טריפות ואין חתיכות כשרות נכנס בספיקן. א"כ גם העד לא יהי' נאמן, ולזה אפשר לומר מטעם אחר דנאמן והיינו כיון שהמעשה הוא שאירע בעצמה של האשה והיא אומרת ברי לי שכך עשיתי ודבר זה הי' בידה לבחור דוקא זה ושלא לזנות עם אחרים וכל דבר שבידה נאמנת, וה"נ בידה שלא לזנות עם הפסולים:
וביותר יש לי לומר דאלו היינו דנין שכל אפים שוים לה לזנות ובזמן שהאשה רוצה לזנות מזנית עם כל הבא אלי' בזה יש לנו רוב, שהמזנה הי' מהרוב, משא"כ באמת י"ל דאולי עיני' נתנה בזה, וא"כ אין הרוב מתנגדת לומר דודאי אותו שבא עלי' הוא מהרוב, דבאמת הרוב בא לזנות והיא לא היתה רוצית רק לזה, והוא כדמות סברת תוס' דאשה מזנה בודקת, ואף למ"ש רש"י בקידושין דנאמת להכשיר גופה לתרומה אם בת כהן היא ונאמנת לומר שכהן הי' ואין הולד פוסל אותה אף דרוב ישראלים ול"ש כ"כ בודקת דמה הפרש בין כהן וישראל, מ"מ אפשר דבלא טעם היתה בוחרת בזה שחביב הוא בעיני'. ובזה נסתלק ג"כ מה שהקשו דלמא נאנס' ול"ש בודקת דהא לענין ד"ת רוב רצון לא הוי רוב מעלי', ע' בתוס' (דף ט). ולפמ"ש ניחא דמ"מ אין הרוב מתנגד עלי' דמה שלא הי' מהרוב, היינו דבאמת לא נאנסה ולא היתה חפיצה לזנות עם האחרים, וא"כ כל שיש לנו טעם וסברא דמה"ט לא הי' מהרוב ובצד זה אין כחו של הרוב כח מעלי' שפיר נאמן, ולסברא דלעיל לחוד לא הי' מספיק כ"כ, איך אתה מאמינה מטעם בידה דלמא נאנסה ולא הי' בידה, וע' בהרא"ש בסוגי' דפ"פ שמסכים לדברי רבינו יונה בטוענת ברי שנאנסה נאמנת להתירה לבעלה אף נגד רוב רצון והראי' מהא דנאמנת אפי' בר"פ אף דבבתה ליכא חזקת כשרות ע"ש, הרי דס"ל דבבתה ליכא חזקת כשרות והיינו דלכ"ע חזקת אם לא מהני להולד. וכן נראה מלשון הה"מ (פי"ח מהל' א"ב) וא"כ בודאי טעמא בעי היאך נאמנת נגד הרוב, וגם אפי' אם הוי חזקה קשה לומר דבברי וחזקה נאמן ויהי' הדין דע"א נאמן לסייע החזקה נגד הרוב, דהא מ"מ בלא עדותו היינו משוינן לודאי כן מחמת הרוב דהא לא קיי"ל סמוך מיעוט' לחזקה, וכיון דבלא עדותו הוי כן היאך נאמן בזה העדות ול"ש לומר סמוך עד לחזקה כמו דאמרי' סמוך מיעוט' לר"מ, דהתם הצדדי' בעובדא נוטים כן שהמיעוט כן וגם כפי החזקה, אבל בעדות ל"ש סיוע, וכיון דבלא עדותו משוינן ליחידאי אין מהראוי להאמין העד זולת מטעם דהוי בידה או דאין הרוב מתנגד, וע"ז שפיר הביא הרא"ש דגם שם הוי בידה שלא לבעול ברצון, אך לסברתינו אינו דומה כ"כ, דהתם שפיר הרוב מתנגד דהא הרוב הוא ע"ז גופא שהרצון יש לה קול ורוב ביאות שאין להם קול הוי באונס. ואפשר דמה"ט באמת דעת החולקים על הרא"ש דא"נ ע' בהה"מ, ולכאורה ראיות הרא"ש חזקה ול"ל דטעמייהו דס"ל לחזקה בודקת ומזנה כמ"ש תוס', ז"א דהא עכ"פ מבואר דאף ר"י מודה לר"ג דמד"ת נאמנת לומר לכשר נבעלתי רק מטעם יוחס' מחמיר דהא מדמי לה לשבוי', וא"כ אם נימא דעיקר הטעם דבודקת פשיטא דל"ד לשבוי', אע"כ דמד"ת בלא בודקת נאמנת, והתוס' כתבו רק בודקת לחלק בדרבנן בין ההיא לשבויי', אבל לד"ת בלא"ה נאמנת, וא"כ לאסור אשה על בעלה דלא הוי יוחסי' ול"צ לסברת בודקת ואמאי ס"ל החולקי' דא"נ, אע"כ כנ"ל דהכא גבי רוב אינו מתנגד כ"כ משא"כ לענין רוב רצון דהוא ענין אחר דמתנגד לגמרי, והא דמדמי ר"י לשבוי' אף דהתם הרוב מתנגד לגמרי דהא לא תליי כלל בבחירתה. מ"מ מדמי לה דגם בשבוי' ליכא רוב גמור דלא מנוולא נפשה דהא מה"ט ע"א נאמן ואפ"ה לגבי עצמה החמירו ביוחס' שלא להאמינה וה"נ כיון דבלא דיבור היתה אסורה אין ראוי להאמינה לגבי עצמה מצד יוחסי', אבל רוב רצון אפשר דס"ל דהוי רוב מעלי' ובלאו יוחסי' א"נ דהוי עדות נגד הרוב. ובכל דברינו אלה עדיין בראינו שנאנסה לא היתה נאמנת נגד הרוב, ואפשר לדון ולומר בענין אחר והיינו די"ל דהא דאין ע"א נגד החזקה דנפקא לן מסוגי' דר"פ האשה בתרא דא"נ היינו דוקא לומר שנשתנה עדות ובלאו עדותו לא הי' אצלנו ספק דמה"ת לומר שנשתנה כגון להעיד שנתרם תבואה זו או שמת בעלה וכיוצא בכל הנזכרים בסוגי' דשם, אבל במקום שנולד הספק במחצה כשרים ומחצה פסולים או באלמנת עיסה, דד"ת דמוקמי' אחזקה, בזה י"ל דע"א נאמן לפוסלה והיינו דהחזקה הכא הוא דמספק אין אתה יוכל לפוסלה וכ"ה ברש"י, וא"כ זהו דוקא בספק, אבל בע"א המעיד לפוסלה מיד שנולד הספק נאמן דלגבי איסורי' נאמנות העד כמו בעלמא ב' עדים ול"ש לומר אל תפסילנה מספק דהא אין אנו פוסלים מספק דהא יש לנו עדות, וזה הס' י"ל ג"כ לענין הרוב ולחלק בענין הרוב שטבע עולם כן כמו רוב מצויי', או רוב בהמות כשרות וכדומה, בזה הוי רוב מעליא, משא"כ בר"פ וכדומה דגם המיעוט לפנינו רק דגזה"כ לומר דכל דפריש, ופשיטא דאין ס' לומר דהוא מהפסול יותר מהכשר רק דהתורה אמרה לתלות ברוב. וא"כ י"ל דוקא באופן דאלו הי' מע"מ הי' ס' ע"ז אמרה דאם צד א' רוב וחבירו יותר שכיח מצד זה, ויש לתלות בצד זה שהוא הרוב, וא"כ בזה ע"א שפיר נאמן דבמקום עדות אין כאן ספק ואין הדין כלל לתלות ברוב דעיקר התליי' רק במקום ספק. ובזה נסתלק קושי' הפ"י שהקשה הא דר"ג מכשיר בברי וחזקה, ובאלמנה לא מהני חזקה וס"ס, אף דס"ס עדיף לשיטת הרשב"א, ולדברינו ניחא דפשיטא דע"א עדיף מס"ס דהא על ס' הא' נאמן דאין דבר מתנגד וכן על ס' הנ"ל, וא"כ לענין יוחסי' עשו מעלות לאסור מספיקות כגון באלמנה דאף בחזקה וס"ס, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא משא"כ בברי דהוי עדות וליכא ספיקא:
דף יג:
תד"ה ואין אוסרים כו' אבל קשה דבהדי' משמע וכו'. ונ"ל ליישב והיינו יש לנו להמציא דרוב כשרים גרע מברוב פסולי' והיינו כמו שמצינו בסוגי' דשבועות בענין דהמלוה את חבירו בעדים וא"ל אל תפרעני אלא בפני עדים דלא מצי אמר פרעתיך ביני לבין עצמי במגו דפרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י משום דאף דהיה נאמן מ"מ בעיני עולם נראה כשקר ויאמרו הרוצה לשקר וכו'. וע' בכנה"ג שם דאם אמר אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון והוא טוען פרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י דנאמן במגו דפרעתיך בפני אותם שייחדת ומתו דהוי שפיר מגו כיון דגם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר ע"ש. היוצא מזה דמגו ל"א היכא דנראה כשקר אף דמהימן, ואם גם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר הוי מגו טוב, וא"כ י"ל דברוב פסולים עדיפא דהוי מגו דלא נבעלתי, אין דאין רצונה לטעון כן מפני שנראה בעיני הבריות כשקר דעפ"י הרוב נבעלה ביחוד, מ"מ הלא גם לפי טענתה עכשיו הוא נגד הרוב, משא"כ ברוב כשרים דכפי טענתה אינו כנגד הרוב ליכא מגו. אמנם ברוב פסולים י"ל דאינה מגו דאפי' ביחוד אסור משום מעלה ולא הוי ס"ס כיון דהוא רוב פסול', וברוב כשרים י"ל דבאמת כשר ביחוד מטעם ס"ס. ואעפ"כ לא הוי מגו כמ"ש, וא"כ י"ל דהא דפריך הש"ס הכא היינו ברוב פסולי' נימא מגו דאינה אסורה ביחוד אף בלא ס"ס כמו דיחוד דא"א דליכא אלא חדא ספיקא ושרי א"כ הוי מגו טוב, ומשני דמעלה עשו ביוחסי' ופסול ביחוד, ולקמן בפ"ב קאי ארוב כשרים דג"כ פסול לר"י, ומדוקדק במתני' מלישנא דנתין וממזר דמשמע דאתי לאורויי דאם הנכרים מועטים כמו נתין ג"כ פסול וע' בפ"י, וא"כ ברוב כשרים דנאמנת ביחוד ואיכא מגו ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם הנ"ל ולקמן מודה, ובדברי תוס' תמוה לי מאד אמה שדחקו בד"ה השבתנו וכו' ולפרש הא דקאמר מדברת היינו שבויי' דיראה לומר לא נבעלתי, אמאי לא ניחא להו בפשוטו דבאמת ברוב כשרים כשר ביחוד מטעם ס"ס ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם דירא' ומזה מיירי לקמן בפ"ב רק בזה הסברא דירא' ליכא לאקשויי בו לר"ג ולזה השיבו רק לכה"פ בר"פ דליכא ס"ס אסור ביחוד, וצע"ג:
דף לב.
תד"ה וקי"ל דאינה לוקה כו' דהא פשיטא דמשכחת לה וכו', היינו דע"כ המקשן ניחא ליה לאוקמי מתני' בשום גוונא מדלא הקשה בלא"ה אמתני' דמכות הא איכא בושת ופגם, דאף דמקנסא ליכא למפרך בלא"ה די"ל דבעדות פסולות ליכא קנס מקרא ולו תהי', מכל מקום מבו"פ הו"ל למפרך וע"כ דידע דמשכחת בשוטה ומפותה, א"כ גם מקנס מי סני לי' לאוקמי גם בבוגרת:
תד"ה אלמא, בתוס' ישנים, אטו בושת לאו חובל הוא. תמוה לי דבפשוטו יש ליישב קושיית' והיינו דש"ס פריך בממנ"פ דאם בו"פ ניחא דבכלל חובל הוא תקשי בהיפוך דלמאי צריך עולא לשנוי' על קנס הא בקנס י"ל דמלקי לקי, ואי דגזה"כ הוא נערה הנערה הא כיון דקיימי' עכשיו דבו"פ בכלל חובל ממילא ליכא גזה"כ לענין קנס דהא בלא"ה לא לקי מכח בו"פ ומדינא משלם קנס, משא"כ במתני' דמכות דמיירי בשוטה ומפותה דליכא רק קנס הדין דמלקי לקי ולמ"ל לעולא לאוקמי בבוגרת. ומזה הכרח לומר דבכה"ג מקרי ג"כ נתחייב מלקות וכלא אתרו, גם אפשר לומר דהא דמדמי תוס' בו"פ לחובל היינו היכא דהוא ממונא של נחבל כמו בבוגרת דממונא של נחבל חמיר דלפעמים משלם ה' דברים, משא"כ היכא דהבו"פ לאבי' דבהכה"ג לא משכחת ה' דברים דבחבלה דעלמא אינו משלם לאבי' כדאיתא פ"ח דבב"ק אינו בכלל חובל, וא"כ ע"כ ריבוי' דהנערה היינו מגזה"כ ושפיר הקשו תוס':
אמנם נלע"ד דהא גם לאביה שייך ה' דברים דמשלם האונס, והעיקר כמ"ש בראשונה, ונכון:
תד"ה ואי ממונא קולא כו', וי"ל דחס רחמנא אממונא של נחבל. מה שכ' הפ"י בהא דאמרי' בעדים זוממין ואי ממונא לקולא אף דהתם ל"ש חס רחמנא, מ"מ כיון דהכל משם א' מכח עדות שקר ל"א אתגורי אתגר. ועיקר קושי' תוס' רק דבחובל כבר נתחייב בעונש חמור בהכא' ראשונה שלא היה ש"פ ע"ש:
דבריו אינם נוחים בעיני דלפ"ז היאך אמרי' ואי ממונא לקולא הא מ"מ א"א למילף קנס דהכא מעדים זוממים דשאני התם דלא נתחייב מעולם בעונש חמור והכל בהדדי אתי' מש"ה ל"א אתגורי, משא"כ הכא דבהערא' דלא משלם קנס כנר נתחייב בעונש חמור י"ל דאינו נידון בקלה מכח הגמר ביאה כמו בחובל:
דף לב:
גמרא ר"י אומר אפ"ת אחותו נערה כאן שהתרו וכו'. לכאורה ק"ל לסברת תוס' לעיל דבו"פ הוי בכלל חובל והרי בחובל מודה ר"י דממונא משלם, וא"כ עדיין תקשי במתני' דמכות הא איכא בו"פ, ודוחק לומר דר"י מוקי למתני' בשוטה ומפותה, ולפי הסברא שכתבנו לעיל היכא דבו"פ, לאבי' מודה התוס' דלא הוי בכלל חובל א"ש:
דף לג:
גמרא וכ"ת ר"מ לוקה ומשלם וכו'. ק"ל דלמא ההיא דגנב וטבח בשבת מיירי בלא אתרו בי' מש"ה מחייב ר"מ, אף דר"ל סבירא ליה דחייבי מיתות שוגגי' פטורי'. מ"מ למ"ש תוס' לקמן בשם רשב"א דר' בכולהו מלת' פליג על תנא דבי חזקי', אם כן יש לומר דר"מ סבר כר', ובזה שפיר עולה שינוי' דר"ל דמתני' כר"מ, והיינו כר"מ ס"ל כר' דח"מ שוגגי' חייבי' ובאתרו בי' פטור, ומתני' דהבא על בתו מיירי באתרו, וכר' לחודי' לא מצי לאוקמי ובלא אתרו בי', דא"כ גם בא על בתו חייב. וכתנא דב"ח לחוד לא אתי' דעולא ס"ל דלתנא דב"ח גם חייבי מלקות שוגגי' פטורי' דסבירא ליה דמלקות כמיתה לכל מילי. מש"ה מוקי לה כר"מ והיינו דמיירי הכל באתרו בי' וברישא חייב משום דלוקה ומשלם. ובבתו פטור דמת ומשלם לית לי', וההיא דטבח בשבת מיירי בלא אתרו בי':
רש"י ד"ה אלא לר' כו'. א"כ אפשר לאוקמי קרא בלא אתרו כו'. תמוה לי דהא לר' דמיירי בנתכוין להרוג את זה כו', ממילא אף אם מיירי באתרו בי' הוי כלא אתרו דעל החבלה אינו חייב מלקות דהוי כנתכוין לחבול את זה וחבל את זה, וצ"ע:
דף לד:
תד"ה וכו'. מה שהקשה המהרש"א ונדחק בזה, לא הבנתי התחלה לקושייתו, דהא י"ל דהסוגי' דמכות כפ"מ דס"ל לרוב האמוראים לר"מ גם בקנס אינו מת ומשלם. הרי דמסברא אין מחלקי' בין ממון לקנס והוצרך ללמוד ממש"ר, ופשוט:
דף לה.
תד"ה מאי לאו כו', ודריש ונתת נפש כו', בהשקפה ראשונה, אמרתי דכוונתם הא דמחייב ר"ל ממון, היינו דדוקא בשוגג פטור דהי' שייך בי' מיתה אלו אתרו בי', אבל באינו מתכוין חייב דל"ש בי' אתרו בי', אמנם נ"ל דלית' דא"כ היכי פריך ר"ל לר"י מאי לאו אסון ממש הא גם לדידי' תקשי בלא מתכוין אף אם יהי' אסון יהי' חייב דמי ולדות:
ולזה נלע"ד דכוונת תוס' דר"ל סבירא ליה דאותו ממון חייב וכמה שכתבו תוס' בסמוך לר', והיינו דר"ל ס"ל ממש דאותו ממון, ומש"ה ניחא לדידי' קרא דלא יהיה אסון, דאם הי' אסון הי' פטור מהולדות כיון דלגבי ולדות הוי ממון אחר. דח"מ שוגגי' פטורי', ואף דתוס' כתבו בסמוך ד"ה מתניתי' כמאן, דבמתניתין דהכא הוי כמו אותו דבר ואפ"ה קאמר הש"ס דר"ל לא מוקי כר"י כיון דאלו אתרו כו', נלענ"ד דה"ק הש"ס דר"ל ס"ל דבכ"מ מלקות שוה למיתה ולר' בכ"מ אותו ממון חייב. ולחזקי' גם במלקות אותו ממון פטור, וא"כ מתניתי' דפטור בבתו ע"כ דאתי' כתנא דב"ח דגם אותו ממון פטור, וממילא גם בממזרת ואחותו משום מלקות, ולר' ע"כ מתני' מיירי באתרו בי' מדפטר בבתו, ומש"ה הוצרך ר"ל לאוקמי כר"מ דלוקה ומשלם, ור"י דס"ל דמלקות לא אתקוש מוקי למתני' בלא אתרו ומתני' אתי' כתנא דב"ח דאף אותו ממון פטור. ומש"ה פטור בבתו, כנלענ"ד נכון. אח"כ ראיתי במהרמ"ש שדחה פי' זה מכח דברי תוס' דלקמן דמתני' הוי לאותו דבר, ובחר לעצמו כפי' הראשון שכתבנו לחלק לר"ל בין שוגג לאינו מתכוין, ולולי שידעתי בעצמי מך ערכי מבלי להרים ראש נגד המהרמ"ש הי' נלע"ד עיקר כמו שכתבתי:
דף לה:
תד"ה מתניתין כמאן כו'. נלע"ד ביאור דברי תוס' דאזלי לתירוצם א' לעיל ד"ה ומי איכא כו' דר' מחלק בין אותו ממון לממון אחר, ומ"מ לא הו"מ להו לתוס' להקשות בפשיטות דדלמא רבה סבר כר' דא"כ גם בבא על בתו יהי' חייב כיון דהוי לאותו דבר, והא דר"ל מוקי מתני' כר"מ אף דאיהו סבר ג"כ כר' דלאותו ממון חייב כמש"ל היינו ג"כ מהאי טעמא דא"כ בבתו אמאי פטור, וע"כ או דמתני' דבתו באתרו בי', או כתנא דחזקי', מש"ה הוצרך לאוקמי כר"מ. ולזה הקשו תוס' הכא דדלמא רבה מוקי' למתני' כתנא דחזקי' ומש"ה פטור דאף אותו ממון פטור (באותו ממון), ומ"מ לענין מלקות ס"ל לר"ל לחלק בין אותו ממון דחייב משום תחת תחת, ובין ממון אחר הגז"ש דרשע רשע כנלענ"ד נכון ואין מהצורך להדחוקים:
בא"ד ונראה דר"פ אפי' סבר כר"ל כו'. והיה נלענ"ד לתרץ ג"כ קושיית' כעין זה, והיינו למ"ש תוס' לעיל דעולא סבר רק בתלת מילי דממונא משלם. וע' מהרש"א שם שהקשה דכמו דמרבי' ח"ל נרבי ג"כ חייבי מיתות כיון דלר"ל מלקות ומית' משפט א' להם ע"ש. ובאמת סברתו ניחא לאביי דסבר בטעמא דר"ל משום גז"ש דרשע רשע וילפי' חייבי מלקות ממיתה. אם כן לגבי קנס נערה נלמוד ג"כ מיתה ממלקות. וכמו כן לרבא למ"ש תוס' דהכא' הכאה הוי גז"ש, ויש ללמוד ג"כ הכא' אדם דכי יתן מום בעמיתו ממכה אדם יומת, אבל לגירסת תוס' וסמוך לי' דמהיקשא ילפי' הכאת אדם מהכאת בהמה ולא מצינו כלל דמלקות שוה למיתה, לית' לקושי' מהרש"א הנ"ל, וא"כ י"ל דר"פ לנפשי לא קשי' די"ל דס' כעולא ובקנס גזה"כ הוא מגז"ש דתחת תחת, ומ"מ בתו פטור דס"ל מהיקישא דהכאה הכאה, ואמרינן דוקא גבי מלקות גלי רחמנא ולא במיתה, אבל לאביי לשיטתי' דיליף רשע רשע, א"כ י"ל דילפי' תחת תחת דתקשי בתו נמי וכקושי' מהרש"א הנ"ל:
אמנם אחר העיון הדק היטב, הדרנא בי, דהרי לרבה ולר"פ בלא"ה ע"כ לית להו גז"ש דרשע רשע דהא לר"מ דסבר גם בממון לוקה ומשלם אף דממש"ר ליכא למילף רק קנס. ע"כ היינו כמ"ש תוס' לעיל כיון דכדי רשעתו אתי' למית' ומלכות, ממילא ליכא לימוד למפטרי' מממון, וא"כ אם אית' להגז"ש דרשע רשע תקשי לר"מ דנילף בממון מלקי לקי ממונא לא משלם מגז"ש דרשע רשע ממיתה, וכמ"ש תוס' ד"ה רבא אמר וכו' דהא ע"כ לר"מ ס"ל גז"ש דרשע רשע, דגם לר"מ אין העדי' חייבי' מלקות עד שיגמור הדין, אע"כ דר"פ ואביי ס"ל כרבא דרשע רשע לא אתי' רק בגוף דין מלקות אבל לא לענין פטור ממון, ולאביי באמת ע"כ ס"ל הא דר"מ ס"ל אף בממון לוקה ומשלם משום דגמר ממש"ר דמסברא לא מחלקי' בין קנס לממון, וא"כ לית' לדברינו. ודוק: תד"ה הממאנת, הו"ל למנקט כל אשה שנשאת ונתגרשה וכו'. לכאורה י"ל דבאמת כמו דאמרי' דנערה מפותה מחלה, ה"נ קטנה כל שהגיע להפעוטות דמתנתן מתנה, ה"נ יכולה למחול, וכמ"ש תוס' לקמן (דף פו ע"א) ד"ה תיזיל דפעוטות יכולי' למחול, והנה בגיטין (דף סד ע"א) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזרקו וכו' וכנגדן מתקדשת במיאון הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' וכנגדן הקטנה מתגרשת בקדושי אבי' כו' וא"כ מש"ה לא מצי למתני נשאת ונתגרשה דהא אבי' א"י לקבל הגט כיון דנשאת כמ"ש רש"י קידושין (דף מג ע"ב) וע"כ דהיא בעצמה קבלה הגט והיינו דהגיעה לעונת הפעוטות וממילא לא הו"מ למתני ולא פיתוי דהא פשיטא דכבר מחלה משום הכי נקט ממאנת דמשכחת דהגיעה לצרור וזרקו ועדיין לא הגיעה לפעוטות דלא מהני מחילתה:
אמנם זה אינו מספיק דהא למסקנא מיירי בממאנת בנערה וע"כ אין לה פיתוי לאו דוקא, ואם כן תקשי דלתני נשאת ונתגרשה, ולזה יש לומר דלמסקנא בלא"ה לק"מ דנקט הממאנת כדי לדייק ולהורות דנערה יכולה למאן, ובזה היה נראה דמיושב קושיית' הראשונה דהש"ס הוכיח שפיר הא קטנה דעלמא אית לה קנס, דל"ל דמיירי בבא עלי' כשהיא נערה, א"כ ע"כ לאו דוקא נקט ולא פיתוי ותקשי לנקוט נשאת ונתגרשה, אע"כ דלא פיתוי דוקא ומיירי בקטנה שלא הגיע' לפעוטות ולא מצי למנקט נשאת וכנ"ל, ולזה משני הגמרא דמיירי בנערה ממאנת. ובאמת ולא פתוי לאו דוקא והא דנקט ממאנת היינו לאורויי דנערה יכולה למאן. אמנם עדיין יש לפקפק דאי הבריית' נקט ממאנת לאורויי דגדולה יכולה למאן. איך נשמע זה, דהא אפשר שזה בא עלי' כשהיא גדולה. ואיך נשמע זה מענין ממאנת:
ואמרתי בדרך אחר, והיינו למה דהקשה הגאון בספר כתובה על קושיית תוס' ד"ה ולא פיתוי, שהקשו דתיפוק לי' דמחלה. הא לשיטת תוס' דמיירי דהבעל בא עלי' וקודם מיאון בודאי לא הי' שייך קנס ול"ש מחילה והוי כמו לא עמד בדין עד שמת האב. ואף דבידה למאן מ"מ מקרי דשלב"ל כיון דבעי' ב"ד למיאון ומי יימר דמזדקקי תלתא כמו דאמרי' לענין גירות פ"ג דקידושין, ע"ש. והנה לענ"ד גם לשיטת רש"י נוכל לתרץ כן, והיינו למ"ש הכ"מ בהל' נערה בתולה, דאסורי דרבנן מקרי אינו ראויה לקיימה, וכ' המ"ל דלפ"ז הא דפריך הש"ס אשניות הא מדאוריית' מחזו חזי היינו כיון דנקט עדות ע"כ דס"ל דבח"ל חייב קנס, וע"כ דס"ל כשמעון התימני דיש בו הוי', ובזה בודאי בדרבנן מקרי יש בה הוי' דהא קידושין תופסי' בה ע"ש, וא"כ י"ל דלרש"י מיירי דאחר בא עלי' קודם מיאון ובאותו פעם בודאי לא היה שייך קנס לשמעון התימני דהא אינה ראויי' לקיימ' כיון דמקודשת לזה מדרבנן, אלא דלאחר מיאון דנעקרו הקידושין למפרע ואגלאי מלת' דראויה לקיימ' ואינה אסורה עליו דגם להבעל מותרת כדאית' בב"ש (סי' קעח סק"ג) ומ"מ מותרת להבועל הי' מהראוי לחייב קנס אי לא דמחזקי' לה לבעולה. וא"כ מש"ה נקט ולא פיתוי דלא הוי מחילה כיון דבאותו פעם לא הי' מגיע קנס, ולאוקימת' קמיית' הברייתא כשמעון התימני י"ל באמת דקאי באוקימת' דרפרם הראויי' למאן ומיירי בקטנה ונקט שפיר ולא פיתוי, ומעתה מיושב שפיר קושי' תוס' דשפיר דייק הש"ס הא קטנה דעלמא יש לה קנס דהא ע"כ מיירי בבא עלי' אחר קודם מיאון, דאי לאחר מיאון וכשהיא נערה תקשי למ"ל דנקט ולא פיתוי הא מחלה לה, ולזה משני באמת דמיירי בנערה ובא עלי' קודם מיאון דנערה יכולה למאן ולא הוי מחילה כנ"ל, וממילא מיושב קושיית' ב' דלא הו"מ למנקט בנשאת ונתגרשה דאם בא עלי' אחר קודם גירושי' בלא"ה פטור דקלב"מ ובבא עלי' אחר גירושין לא הו"מ למנקט ואין לה פיתוי, דכבר מחלה וכנ"ל, וק"ל:
דף לו.
תד"ה אבל ח"ל, לא הומ"ל מני רנב"ה, לא הבנתי קושייתם דהא דרשה דולו תהיה לאשה דרש' פשוט' היא כדפרכי' בפשיטות אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו', וא"כ כיון דע"כ האי תנא לא דריש לרבויא דהנערה לח"כ, וא"כ ממילא בלאו טעמא דרנב"ה דקלב"מ ג"כ ליכא קנס מקרא דולו תהיה לאשה ואולי דקושיית' דדלמא ס"ל חד לעשה וחד ליבמה לשוק דאין קדוש' תופסי'. וא"כ ממעטי' מכח דרנב"ה, אמנם תוס' לעיל (דף ל ע"א) ד"ה הכ"מ בבא על הנדה וכו'. לא ניחא להו בזה ע' באחרונים שם: תד"ה החרשת, לפי שבחזקת מכ"ע היא וכו'. ע' מהרש"א דעיקר תי' התוס' דטענינן עבורה דהיא מכ"ע ואתי' כר"מ דמכ"ע יש לה מאתים ע"ש. ולדבריו צ"ל למה דמשמע מתוספות דחבוטי מחבט' דחרשת ושוטה שוה לשאר נשים אלא דבעלמא יכולה למטען משא"כ בחרשת. א"כ ע"כ הא דפליגי ת"ק ור"מ בסומא. היינו דת"ק ס"ל דסומא יכולה לידע קצת, אך אם נאמר דכוונת תוס' בפשטא. והיינו דבאמת עיקר קושית תוס' היה רק בענין טענת משארסתני נאנסתי דאיכא ריעותא לפניך אלא דבאת לומר מכח החזקה דתחתיו היה. בזה בעי' טענת ברי, אבל לטעון מכ"ע שפיר טענינן לה דהוי חזקה מעליא דלא נבעלה מעולם [וממה דכתבו תוס' לעיל (דף יג) דללישנא דמגו ע"כ כמ"ד במנה ולא כלום, אין לסתור זה מהא דלא ניחא להו. דגם לל"ק אמרי' הזקה גבי מכ"ע כיון דלא אתרע כלל, דזהו קשה גם למהרש"א דס"ל דמכח דמכ"ע שכיחא לא מקרי אתרע ותקשי ג"כ כזה. אע"כ דס"ל להתוס' דפשטה דמלתא דלל"ק ליכא טעמא כלל. אלא משום מגו] אלא דקושייתם היתה דמ"מ יהא מפסיד לה מנה עכ"פ. ואף דמכ"ע ליכא מקח טעות דהא אף בלא הכיר יש לה ג"כ מנה. וכיון דחרשת ושוטה לית לה כתובה אלא בכתב לה ומהראוי דאף במכ"ע ולא הכיר לתחייב בכולו. וזהו באמת דעת הרמב"ן במלחמות. ולתוס' לא ס"ל כן כמו שסתר זה במ"ל שם בטענה נכונה ע"ש. ולזה תי' הר"י דשפיר טענינן לה מכ"ע ויש לה כתובה משלם דבחזקת מכ"ע נשאה והוי הכיר בה. ואף דלרבנן גם בהכיר בה אין לה רק מנה. מ"מ בחרשת ושוטה דמיירי דכתב לה פשיטא דצריך לשלם הכל כיון דהכיר בה ואדעתא דהכי נתחייב וכתב לה. והוא נכלל בדברי המ"ל בשם הראנ"ח ע"ש. ומרויחים בזה דא"ש ההיא פלוגתא דסומא דגם בסומא טענינן לה מכ"ע. ומ"מ יש לה ט"ב להפסיד עכ"פ מנה. גם מרווח יותר קושי' הרשב"א על ר"י דלוקמי כולה כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דלפי' מהרש"א ע"כ לא קאי לפי הגירסא דלא קתני בברייתא ויש לה ט"ב, אף דמדברי המהרש"א נראה דס"ל דקאי גם להך גירסא. דבריו שגבו ממני לאיש קטן כמוני ולא אבין עומק דעתו. ולהך פירוש ניחא בפשוטה דקושית הרשב"א דהך גופא מנ"ל להש"ס דהטעם דבחזקת מכ"ע נשאת. ומכח זה מרמי אהדדי מט"ב על קנס. דלמא הטעם דטענינן לה מכ"ע דאף דליכא ברי מ"מ כיון דלא אתרע החזקה טענינן לה. והא דיש לה כתובה משלם היינו דאתי' כר"מ דמכ"ע כתובתה מאתים. ומה דמשני הש"ס הא ר"ג הא ר"י היינו דלהגירסא ויש לה ט"ב אתי' כפשטא דלר"י לא מצינן למטען מכ"ע דאף בטוענת כן א"נ. וא"כ אף דבחזקת מכ"ע נשאת. מ"מ דלמא בעולה היא. ולאידך גירסא ע"כ הא ר"י היינו דלר"י מכ"ע ל"ש ולא הוי בחזקת מכ"ע. וכדברים אלו צ"ל ממש ג"כ לפי המהרש"א:
אמנם אף דהרווחנו הרבה לענין מחלוקת ת"ק ור"מ לענין סומא. מ"מ תקנתנו הוא קלקלתנו דמכח זה מוכח כמהרש"א דלאידך פי' הנ"ל מה הקשה הרשב"א דלוקי אידי ואידי כר"ג, והא כר"מ, והא כרבנן, הא י"ל דמה"ט גופא דס"ל לת"ק דסומא אית לה ט"ב מוכח דס"ל כרבנן. דאל"כ מ"ש חרשת ומ"ש סומא דבתרווייהו לא ידעה למטען. אע"כ כפי' המהרש"א דבאמת מוקי ר"ש כר"מ. וע"כ דסומא ידעה למטען יותר ושפיר הקשה תוס'. וע':
בא"ד וכ"ת משום דקתני חרשת דומי' דאיילונית. וק"ל הא כיון דע"כ תוס' ס"ל דמה שכ' לה לא כתב לה אדעתא דמכ"ע דלא כהרמב"ן כנ"ל, אם כן ממילא לרבנן דר"מ בחרשת ושוטה הפסידה. דהא כתיבתו לא היה אדעת דמכ"ע והוי כלא כ' לה כלל דלית לה כלום. דבחרשת ושוטה לא תקנו חכז"ל כתובה כלל. וצ"ע:
דף לו:
תד"ה אי דקא טעין כו' ושמא לית ליה חזקה וכו' תמוה לי דהא בלא"ה החזקה מהני רק לענין כתובה דרבנן, אבל למ"ד כתובה דאורייתא א"נ. וא"כ בחרשת ושוטה דלית לה כתובה אא"כ כ' לה והוי חיוב דאורייתא א"נ כלל מכח החזקה. צע"ג, ות"ל מצאתי שתמה כן הגאון בס' כתובה ושמחתי מאד שכוונתי לדעתו הגדולה. גם יש לע'. דע"כ קושי' תוס' היה דלוקמי הברייתא בא"כ. דהא באשת ישראל ל"ש כלל החזקה דהא אינו מפסיד הכתובה דהא רשאי לקיימה דבחרשת ושוטה ל"ש רצון. ואסור לשהות בלא כתובה ג"כ ל"ש הכא דהא ר"ש ס"ל דכנסה בחזקת בתולה וכו'. יש לה מנה. ובלא"ה הא בחרשת לא תקנו כלל כתובה ואינו בכלל אסור לשהות, אע"כ דקושי' תוס' דלוקמי בא"כ דאסור לקיימה משום ס' תחתיו ושייך חזקה דא"א טורח בסעודה. ולפ"ז יש לע' בהיפוך לפי גירסתנו אי דקטעין ע"ד ה"נ ואם כן הברייתא מיירי בפ"פ וממילא גם בחרשת ושוטה מיירי כן דכייל הכל בחד בבא. ותקשי בהיפוך למה קתני דאין לה ט"ב. הא בלא"ה מה"ת להאמין להבעל בטענת פ"פ הא ל"ש חזקה. ואי דמיירי בא"כ, הא מ"מ תהי' מותרת לו מכח ס"ס. ס' מכ"ע וס' אינה תחתיו. דל"ש תי' תוס' לעיל מדלא טענה. דבחו"ש ל"ש כן. ואף אם נדחוק דמיירי בא"כ וקבל אבי' קדושי' פחות מבת ג'. מ"מ בספיקא דמכ"ע לחודיה תשתרי מכח חזקת היתר ובלא"ה הא בכה"ג פשיטא דליכא ט"ב כיון דודאי תחתיו היה ובאונס, דפיתוי דחו"ש גם אונס הוא. ואם נדחוק דאין לה ט"ב היינו באמת מה"ט גופא דאין מאמינים ליה דליכא חזקה. תקשי מה פריך הש"ס הברייתות אהדדי. הא בברייתא השניי' דמיירי בטענת פ"פ מדכייל בבבא דבוגרת. מש"ה אין לה ט"ב דאין מאמינין ליה כיון דליכא חזקה וכנ"ל והברייתא י"ל דמיירי בטענת דמים ומברר טענתו. אע"כ דהלשון אין לה ט"ב משמע דנאמן בטענתו בלא"ה מדינא א"נ. ולזה נלענ"ד דלגירסתנו י"ל דהא דבעי' חזקה דא"א טורח כו' היינו בטוענת ברי. אבל בחו"ש דליכא ברי והוא טוען ברי והוי ברי ושמא וחזקת ממון. בלאו חזקה לא מפקי' ממונא מיניה. ובזה אמרתי דרך נכון בפירכת הש"ס רומי' דקנס אטענת בתולים. דלכאורה אינו ענין זה לזה כמ"ש מהרש"ל ומהרש"א. והיינו דפירכת הש"ס מדקתני ואין לה ט"ב דמיירי בפ"פ מדכייל בהדי בוגרת. וא"כ משמע דאין לה ט"ב משום דחזקת מכ"ע נשאת. אבל אם לא היה נשאת בחזקת מכ"ע היה הבעל נאמן אף דבפ"פ דאינו מברר טענתו. וגם בחו"ש ליכא חזקה דא"א טורח כו' מ"מ הי' נאמן. וע"כ דברי ושמא וחזקת ממון הוא נאמן. אף דלפנינו ליכא ריעותא דהא אינו מברר טענתו. וא"כ גם בקנס יהא נאמן בחו"ש כיון דהיא טוענת שמא והוא ברי. וממילא אף במודה הוי מודה בקנס. ולזה משני הא ר"ג דס"ל מכ"ע שכיח. מש"ה היה הבעל נאמן מכח ברי ושמא אם לא היינו דנין דבחזקת מכ"ע נשאת. והא ר"י דמכ"ע ל"ש מש"ה א"נ הבעל לערער היכא דליכא ריעותא לפנינו דבחזקת בתולה שלמה היא מש"ה יש קנס. ומיושב ג"כ היטב מה דהקשו האחרונים דלר"ג דחו"ש אין לה קנס. גם נערה דעלמא אמאי יש לה קנס הא כולהו חבוטי מחבטן ובזה ל"ש מדלא טענה. ומה שתירץ המהר"ם שיף דנאמנת בברי זהו מספיק קצת לענין קנס דאינו מכחישה. ומ"מ לא הוי מודה בקנס כיון דמעצמו בלא טענתו כ"ז שאינו מכחישה חייב כמ"ש המ"ל. אך מ"מ תקשי לענין כתובה דמשמע דבלאו חזקה דא"א טורח כו' א"נ כלל, ואמאי הא לענין להפסיד מנה בלא"ה איכא חששא טובה דמכ"ע היא דכולהו חבוטי מחבטן ואף דהיא טוענת ברי הא הוי ברי וברי דהבעל מכחישה. וא"כ לענין הפסד מנה יהא נאמן מדינא. ולפי דברינו ניחא דאף דחזקת מכ"ע נשאת היינו דדעתו של אדם כן. אבל מ"מ הב"ד אין מחזיקים שום ריעותא לחוש למכ"ע. ומה דפריך הש"ס מקנס היינו כדברינו. כיון דמוכח מהברייתא דהבעל היה נאמן בטענת פ"פ ה"נ יהא נאמן לענין קנס. ואף דמודה הבעל הוי מודה בקנס. וא"כ י"ל בפשוטו דהך גופא דנאמן לענין כתובה ולקנס היינו מכח צירף ברי דהבעל ושמא דידה וכנ"ל. מש"ה נערה דעלמא דהוי ברי וברי מדינא הבעל א"נ. דאין הב"ד מסתפקים בדבר אם לא מחמת ברי ושמא דמסייע לחזקת ממון. ומיושב ג"כ היטב קושי' הרשב"א. דלא הו"מ הש"ס לאוקמי הכל כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דע"כ הברייתא לא מתוקמא כר"מ. והיינו די"ל דמ"ש דאם מסייע להבעל ברי ושמא נאמן בטענת פ"פ בלא חזקה דא"א טורח כו' היינו כיון דמכ"ע שכיח קצת. וא"כ א"א לאוקמי הברייתא כר"מ, דא"כ תקשי כנ"ל למאי קתני ואין לה ט"ב משום דטוענין לה מכ"ע הא בלא"ה אף אם לא נטעון מכ"ע לא יהא הבעל נאמן בטענת פ"פ כיון דבחו"ש ל"ש חזקה כנ"ל. ועיקר נאמנותו לענין מכ"ע בצירוף ברי ושמא ושכיח קצת. וכיון דלר"מ מכ"ע כתובתה מאתים פשיטא דאין לה ט"ב. אע"כ דאתי' כרבנן. ומדינא ראוי' להאמין הבעל בטענת פ"פ מכח ברי ושמא ושכיח קצת. וקמ"ל דמ"מ אין לה ט"ב דאמרי' בחזקת מכ"ע נשאת והוי כהכיר בה ואדעתא דהכי כתב לה. ודוק היטב בכל זה:
דף לז.
גמרא והא מהכא נפקא כו'. ק"ל דהא י"ל דמתני' בא ללמוד אף בלא אתרו ביה דפטור דלא נשמע כן מקרא דכדי רשעתו ניליף לה מאסון דהיינו אסון ממש ומוכח דח"מ שוגגים פטורים. ולפי תי' ב' של תוס' לעיל דס"ל אסון ממש ע"כ ונתת נפש היינו ממון. וביארנו לעיל בעזה"י. היינו דאותו ממון חייב בשוגג ע"ש. א"כ שפיר פריך הש"ס כיון דמתני' דפטור מקנס אף דהוי אותו ממון כמ"ש תוס' לעיל ע"כ דנפש היינו נפש ממש ואסון היינו דין אסון. וע"כ או דמיירי מתני' באמת באתרו בי'. או דיליף לא אתרו. ופריך שפיר מכדי רשעתו נפקא:
דף לח.
תד"ה אמר רב אשי כו'. דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דב"ח כו'. לכאורה לפ"ז בחייבי מלקות וממון חייב בב' מעשים דליכא קרא לפטרו וההיא דלעיל בהדיא דמחי' קרע שיראין. י"ל דהוי בחד מעשה דבהכאת מחי' זו קרע השיראים. אך לפ"ז יקשה לתירוצם א' בתוס' בתחלת סוגיא דהא דס"ל לרבנן דבקנס לוקה ומשלם דמיירי אף בטבח בהמת חבירו בשעה שהעידו שקר הא בב' מעשים אין מלקות פוטר מממון. ולזה צ"ל דבאמת גם במלקות פטור, וע"כ משום דכדי רשעתו משמע בכל ענין אינו חייב ב' רשעיות אף בב' מעשים. רק במיתה דילפי' מאסון דלא מצינו רק בחד מעשה הוצרכו תוס' לומר דיליף מתנא דב"ח. וצ"ל דמה דנקטי תוס' בקושייתם מהא דאביי פוטר בזר שאכל תרומה וקרע שיראים, אין קושייתם לאביי דהא כיון דבמלקות ידעי' דפטור אף בב' מעשים מכח כדי רשעתו ממילא גם במיתה פטור לאביי דיליף רשע רשע. אלא דקושייתם דקאמר לעיל זר שאכל תרומה א"ב וכו' דמשמע דלרבא חייב דמיתה בד"ש אינו פוטר. אבל בלא"ה היה פטור. ובזה שפיר קשה לרבא דלא יליף רשע וגם דחי שינוי דרמב"ח דמאידך תנא דב"ח נפקא, מנ"ל לרבא דבמיתה פטור בב' מעשים:
דף לח:
תד"ה ארוסה כו' האי דשינה וכ' אורסה למדרש הגזה"כ. ולכאורה קשה דמ"מ אף אם היה כתיב אשר לא אורסה דמופנה לגז"ש מדכ' בשניהם באונס ומפתה אשר לא אורסה משום להורות דבקנס מת ומשלם נוכל ללמוד חד מחבריה אף בלא גז"ש דהוי גילוי מלתא בעלמא כדמוכח מפרכת הש"ס ולרבה דאמר וכו' דלמא רבה לא אמר רק לענין טביחה אבל באונס ומפתה מודה מכח גזה"כ, וע"כ דאם גלי רחמנא דגם בקנס אין מת ומשלם ילפי' מיניה בכל דוכתי', וא"כ אף אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה ידעי' הגז"ש דחד קרא אייתר לגז"ש ובהכרח צ"ל דרע"ק סבר כהך תנא דמופנה מצד א' למידין ומשיבין. וא"כ ה"נ אפשר דאיכא שום פירכא ובעי מופנה מב' צדדים. ובהיות כן שפיר נוכל לומר דרע"ק דברייתא דריש ג"כ דנערה ובתולה לרבויי נשים פסולות, ומה שהוכחנו לעיל דא"כ תקשי הא בלא"ה מוכח מדאצטריך קרא למעט ארוסה אף דאין בה הויה. ז"א די"ל דמ"מ אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה לא היה מופנה לגז"ש דהא מ"מ במפתה דלא כתיב ולו תיהה לאשה. ואצטריך קרא למעט ארוסה. ואף דבאונס לא אצטריך. מ"מ הוי רק מופנה מצד א' דאין למידין. עוד יש לי לומר דאפשר דארוסה א"א למעט מקרא דולו תהי' לאשה דמ"מ יש בה שייכות אם בעלה רוצה לגרשה. ואף דתוס' לעיל ד"ה הכ"מ הבא על הנדה כו' נקטו בפשיטות דיבמה לשוק מקרי לית בה הויה אף דאפשר לחלוץ. י"ל דהיינו למ"ד א"א מקנה דשלב"ל. אבל לרע"ק לשיטתי' דס"ל יבמות (דף צג) אדם מקנה דשלב"ל א"כ אם מקדשה עכשיו לאחר שיגרשנה בעלך מהני. א"כ י"ל דמקרי בכלל הויה אף דעיקר תפיסת קדושין לא חל עד אחר הגירושין. מ"מ כיון דענין קדושין של עכשיו מהני לאותו זמן י"ל דמקרי יש בה הוי'. ונכון: תד"ה יש בגר בקבר כו' הא א"א מוריש קנס. לכאורה י"ל בפשוטו דאיבעי' קאי לר"ש ומיירי בעמד בדין קודם שמתה דמ"מ כשבגרה היא לעצמה לר"ש. ולזה מיבעי' אם יש בגר בקבר ודידה הוי והיא יכולה להוריש. דבשאר קנסות ר"ש מודה דיכול להוריש ולגבי דידה מקרי שאר קנסות כדאיתא להדיא לקמן רפ"ד:
דף מ.
תד"ה ניתי עשה כו' ולמאי דמשני דל"ח עשה כו'. וק"ל דלמאי אצטריך קרא למעוטי שאינ' ראוי'. לשיטתם דס"ל דעיקר שינויא דהש"ס דלגבי דידה ליכא עשה וממילא א"א לישא אותה דעובר בלאו. א"כ י"ל בקטנה דהיא אינה מוזהרת הי' הדין לישא ממזרת, לזה אצטריך ולו תהיה דבעי' ראוי' לקיימה. וגם קטנה אמעט דהא אינה ראוי' לקיימה כשתגדיל. אמנם אלולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש. והיינו כיון דחזינן לר"מ דממעט קטנה מקנס דולו תהיה במהוה עצמה הכתוב מדבר ואתמעט ג"כ אפילו יש לה אב כיון דבעצמה א"י להתקדש. א"כ י"ל אף לרבנן דדרשי' נערה לרבות קטנה היינו רק לענין קנס והתורה בא לרבות דקנס אינה תלויה בהויה אבל מ"מ לענין מצוה דולו תהיה כו' אפשר דמודו דקטנה נתמעט דבמהוה עצמה הכתוב מדבר. וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל דבקטנה בלא"ה ליכא עשה כלל:
דף מב.
תד"ה ר"ש כו' אבל הכא אינו נותן לו. תמוה לי דלמא באמת מיירי הכא דנתן לו הכלי ממש לזכות בו אם יתחייב בדין. ומצאתי להגאון בספר כתובה דנתקשה ג"כ בזה. והוא תירץ דא"כ היכי דייק הש"ס לקמן טעמא דלא עמד בדין וכו' הא עמד בדין וכו' ואם איתא דמיירי במשך הכלי מש"ה בעמד בדין חייב דכבר נעשה ממון עכ"ד. ודבריו עדיין תמוהים דדלמא מיירי במשך לשם שעבוד כמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. גם א"כ תקשי באמת מאי דתירצו תוס' בחדא ועוד קאמר. מ"מ מנ"ל לאביי להקשות טעמא דלא עמד בדין וכו' דלמא מיירי כפשטי' דמשך הכלי ומש"ה בעמד בדין חייב. ולענ"ד י"ל דתוס' אזלי לשיטתם בקידושין (דף ח ע"ב) ד"ה מנה אין כאן. דס"ל דבנותן לו כלי לשעבוד מנה שנתן לו ליכא שעבוד כלל כיון דלא קנה במנה. וע' בהר"ן רפ"ו דשבועות דהא דלא זכה במשיכת הכלי השעבוד. דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד כיון דאינו עומד להשאר בידו ע"ש. וא"כ י"ל דמה דכתבו תוס' דהברייתא מיירי במשך לשעבוד. היינו דעיקר מקנין הוא המעות. ואף ר"ל מודה דבכה"ג מעות קונות כיון דלא מחסרא משיכה. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב כלל קודם העמדה בדין ממילא אף במשך לא קנה לשעבודו דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד ולומר דמיירי במשך הכלי שיקנה לו נגד מה שיתחייב כשיעמוד בדין. ובזה צדקו דברי הגאון הנ"ל. דא"כ לא הוי אביי מדייק הא עמד בדין. אע"כ דדוחק לאוקמי שהקנה לו הכלי ממש. אולם מה דתמוה לי מאד מאד דהיאך תלי זה בקנין דשלב"ל הא אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ פשיטא דבעינן שיעשה איזה קנין כמו בפירות דקל דנותן לו מעות עכשיו. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב וליכא מעות ולא משיכה פשיטא דלכ"ע לא קנה. גם אף למ"ש דמשיכה לא מהני לקנין שעבוד. מ"מ דלמא מיירי דהקנה לו בק"ס החפץ לשעבוד. גם אידך ברייתא דעמד בדין י"ל דמיירי בהכי ולא הוצרכו לאוקמי דוקא במשיכה. וע': בא"ד א"כ נחשבים בהדי' אינך תנאים. לכאורה בפשוטו י"ל דהא למסקנא דר"ש לדבריהם קמ"ל. א"כ אינו מוכח דר"ש סבר אדם מקנה דשלב"ל ממה דלא הקשה לחכמים מבעיא ייחד לו כלי. די"ל דלא הוי פסיקא להו להקשות כן לרבנן דדלמא יסברו רבנן דאדם מקנה דשלב"ל. וצ"ע:
תד"ה א"ד וכו' דאביי גופי' מודה דהוי ממון, עיין במהרש"א. ולענ"ד י"ל בפשוטו למה דס"ל לתוס' בשיטת רש"י דגם לפי האמת אף באונס ומפתה אם מודה מתחייב. א"כ הא דפריך אביי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה. היינו דפשיטא דקרבן שבועה תלי בירושה. הרי דפשיטא דהיכא דאינו מוריש ה"נ אינו חייב ק"ש וא"כ למה דמספק אביי אם חייב ק"ש אקנס ע"כ עכ"פ הפסק ג"כ להוריש. ותקשי לי מתני' דהכא:
דף מג.
ת"י ד"ה ר"ש סבר כו' הו"ל למימר כי קאמר רבה דממונא וכו'. לענ"ד יש ליישב על נכון דודאי מסברא אין שום מקום לחלק בין הודאה לירושה. או דלכולהו הוי קנס. או דלכולהו הוי ממון. והא דס"ל לרבה בתחלה דלהוריש לא הוי ממון. ולענין הודאה וק"ש הוי ממון. י"ל דבאמת מסברא לא הוי ממון. אלא לענין הודאה ושבועה הוי גזה"כ. ולענין הודאה וקנס לא הוי ממון. וי"ל ג"כ דמסברא הוי ממון. אלא דלענין הודאה ושבועה גזה"כ הוי מקרא דוכחש. והיינו דוקא אם הודאה ושבועה תלי בהדדי. אבל במסקנא דהודאה לא תלי בשבועה מה"ת לחלק בין הודאה לירושה. כנלענ"ד נכון וברור:
תד"ה בת הניזונית אלא נקט רב כו'. עדיין לא יתיישב דהו"ל לקבוע על מתני' דמוכח עכ"פ דבאינה ניזונית המעשה ידיה לעצמה. והטעם מקרא דוהתנחלתם. ואפשר לומר דבמתני' י"ל דמיירי בנערה מש"ה המע"י לעצמה מקרא דלאמה דאינה עובדת את הבן. כמ"ש תוס'. אבל לרב דקאמר סתם בת הניזונית משמע בכל ענין אף קטנה. הוצרך ליתן טעם מקרא והתנחלתם:
בא"ד וקצת מגמגם רשב"א כו'. לא זכיתי להבין דהיכי משמע כן בסוגיא דהא בפשוטו י"ל דודאי היכא דלא תקנו חכמים מזונות מה"ת תקנו מע"י (זולת באלמנת אנשי יהודה הוי ג"כ תקנה דחכמים חייבו במזונות עד שמסלקים הכתובה) ועיקר האיבעיא כיון דחייבו חכמים שהיורשים יזונו אותה תקנו ג"כ מע"י דבמקום אב קיימי. או כיון דהתקנה היה רק ליזון מנכסי אביהם ולא מדידהו לא תקנו מעשה ידי'. ופשוט:
גמרא אי בשאינה נזונית מאי למימרא. תמוה לי הא מ"מ אשמעי' מתניתין דלא נימא דאב מוריש זכות לבתו ואם היורשים ירצו לזון אותה יהיה בידם לתבוע מע"י כמו שהיה הברירה ביד האב:
תד"ה חבלות. דמיירי בחבלות. ק"ל דלמא מיירי בחבלות שיש בה ביטול מע"י אלא דמיירי דבודאי אין מע"י ליורשים מקרא דלאמה. ובפ"י הקשה דמה משני שפצעה בפנים הא גם דהוי לאבי' לא ידעי' אלא מסברא דמפסיד דמי מכר וכיון דהיורשים א"י למכרה פשיטא דאין החבלה שלהם. ולזה ע"י דבאמת גם הך גופא דא"י היורשים למכרה שלא ירשו זכות זה ג"כ נפקא מקרא דוהתנחלתם ונקט חבלות וה"ה מכר דהא בהא תליא. וא"כ ניחא דלא הומ"ל דמיירי בביטול מע"י ובנערה. דבזה ל"צ קרא דמה"ת יהי' החבלה ליתומי' הא כבר אשמעי' מקרא דלאמה דאין מע"י שלה:
ובאמת ק"ל לתנא דר"ח דס"ל בקנס פיתוי חבלות הכתוב מדבר אבל מע"י לאחין תקשו קושי' תוספות הא מקרא דלאמה ממעט כמו אמה דאינה עובדת את הבן. ואי דמיירי בקטנה תקשי הא מ"מ ליכא ק"ו דהשתא זבוני מזבן וכו' דהא היתומים אינם יכולים למכרה, וכמו שהקשה התוס' ישינים. ואי דבאמת ס"ל להך תנא דיכולים היתומים למכרה. א"כ אמאי חבלה דפצעה אינה מוריש. הא זה הזיק להיורשים דמי מכירה. והמחוור בזה כמ"ש הפ"י דהשתא זבוני וכו' לאו מדין ק"ו אתינן עלה דנימא דיו. אלא מכח הכרח כיון דזיכה לו התורה למוכרה. ע"כ הדין דמע"י שלה:
דף מג:
תד"ה שפצעה. וא"ת תקשי הך ברייתא לרב. ע' במהרש"א. וע"כ כוונתו דבהך מלתא שפיר פליג רב על תנא דר"ח משום דמסייע ליה מתניתין דמוכח דגבתה לאחר מיתת האב לעצמה. אמנם עדיין קשה דלמא מתני' ג"כ ס"ל דוהתנחלתם לא ממעט מע"י. אלא דמתני' מיירי בנערה וממעט מקרא דלאמה דהא כל מתני' על נערה קאי. אבל בקטנה יש לומר דבאמת הוי להיורשים:
תד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' דמה שייך ההוא בעי' הכא וכו'. והא ל"ל דהש"ס מספקא ליה דלמא מהאי טעמא גופא ס"ל לר"י דמשעת כתיבה זכה בה משום דמכח הכתיבה דנשתעבדי הנכסים הוי קצת כגבוי מיד אבל מארוסי' דלא טריף ממשעבדי לא הוי זכות גמור שיזכה בה האב. דהא באמת משמע מדברי ר"י דאלו לא נשאת ומתה מן הארוסין אחר שבגרה דזכה בה האב. הרי דבאמת גם מחמת שעבוד האירוסין זכה בה: בא"ד ונראה לר"י דדוקא בהך דמיירי ר"י וכו'. ודוחק להעמיד כולה שמעתין וכו'. ותמוה לי דעדיפא הו"ל להקשות דהא מסקי' והלכתא אידי ואידי מן הנשואין. הרי דאף למה דקיי"ל כרבנן דר"י מכל מקום קי"ל דאידי ואידי מן הנשואין. ואי דנימא דלמסקנא באמת מטעם אחריני אתינן עלה משום מחילה. אלא דהאיבעי' היה לר"י. א"כ גם קושייתם לק"מ דהא באמת י"ל דכולה שמעתין כרבנן דמחלוקת ר"ה ור"א היה אליבא דרבנן כאשר הוא באמת למסקנא. גם בעיקר דבריהם תמוהים לי דהוצרכו לדחוק דהאיבעי' דר"י רק אליבא דר"י ונדחקו ג"כ דמסתפק בטעמא דר"י אמאי לא ניחא להו בפשוטו. די"ל דודאי טעמא דר"י משום דמחלה בשעת הנשואין. ולזה מבעי' אליבא דרבנן ומיגבא מאימת גביא. היינו דמסתפק אם נימא כיון דחזינן בטעמא דר"י דהוי מחילה. ה"נ בהך סברא לא מצינו דפליגי רבנן ובכל פעם בשעת הנשואין מוחלת זכותה דמן הארוסי'. או דרבנן לא ס"ל הך סברא, וגם י"ל לאידך גיסא דמסברא בודאי אין להמציא פלוגתא דאמרי' דר"י ס"ל דמחלה ה"נ לרבנן. אלא דמסתפקא בטעמא דר"י אם משום מחילה או משום דתליא בכתיבה כמ"ש תוס'. והיינו דמתחילה לא תליא בבגרה. אלא משום דבכ"מ בשעת נשואין מחלה כמו שהוא האמת. כמ"ש תוספות ד"ה והלכתא וכו'. ומש"ה תלי עיקר האיבעי' הכא דמסתפק אי טעמא דר"י משום מחילה היינו משום דבכ"מ בשעת נשואין נמחל זכות הארוסין והסוגיא כפשטא. וע' בהרא"ש שכ"כ לקושטא דמלתא:
דף מד.
תד"ה אימא אחולי אחיל וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ וכו'. נלע"ד דזהו דוקא בע"ח דשעבד לו דאקני דהא הך אחולי אחיל נגמר רק בזמן כתיבת שטר שני דהוי באותו שעה כאלו חזר והקנה להנותן אבל עכ"פ בשעה שלוה הנותן לא הי' קרקע זו שלו והוא בכלל דאקני. ומ"מ יש לע' במה זכה בה הנותן שישתעבד לבע"ח דבמחלה דעלמא לא חזר המתנה להנותן בלא קנין ע"ש אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ודחה דברי תוס' מפ"ז וצ"ל דהוי כמו קנין אודייתא דמכח כתיבת שטר שני בזמן שני הוי כמו הודאה שקרקע הוא אז של נותן ומקני ליה הקרקע בהך הודאה גופא:
ומ"מ אני תמה כיון דבאמת משכחת גוונא דמחילה לענין בר מצרא כמ"ש תוס' בתירוצם א' א"כ מהיכי נוכיח דמקנה לי' להנותן באודייתא דהא י"ל דלא מקני לי' שום דבר רק שמוחל לו לענין בר מצרא. ואולי דבאמת כוונת תוס' בתירוצם ב' רק היכא דליכא נ"מ לענין מצרא כגון שלא קנה הנותן בנתיים שדה של המצר דהמקבל מתנה. וצ"ע:
דף מד:
תד"ה המוציא ש"ר וכו' אבל ריב"ח דהכא אליבא דריה"ג. תמוה לי הא באמת גם לרע"ק דרשי' בתולה ולא בעולה. ונערה ולא בוגרת למעט לגמרי אלא גבי לא אורסה לא ממעט לגמרי כיון דבעי לה לגז"ש כדאיתא בסוגיא (דף לח) וכיון שכן היאך תלי זה הדין של יתומה בפלוגתא דריה"ג ורבנן הא עיקר פלוגתייהו אם אשר לא ארוסה אצטריך לגז"ש. או דגז"ש נפקא מהבתולות שיהיה זה כזה. אבל לענין מיעוטא דלאבי הנערה אין חילוק ביניהם. ואם נימא דכוונת תוס' דפשטא דמלתא דממעטי' לגמרי יתומה רק לרע"ק כיון דמצינו דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה וחזינן דהתורה זיכה הקנס להבת. מש"ה מפרשי' ג"כ דיתומה יש להם קנס. ז"א דאם ס"ל לרע"ק מפורש בקרא דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה ונימא ג"כ דאף דהתורה מיעטה רק דאין הקנס לאבי' ממילא פטור לגמרי. דהתורה לא מחייב הקנס רק ליתן לאבי הנערה. והיכא דפטור לגבי אבי' פטור לגמרי. אע"כ מוכח מדברי רע"ק דס"ל מסברא דהתורה מחייב קנס גם לדידה. א"כ ה"נ לריה"ג לענין יתומה, דע"כ לא פליג אלא בנתארסה ונתגרשה דהתורה מיעטה מדין קנס לגמרי כמו דמיעטה בעולה ובוגרת, אבל בהך סברא דהתורה זיכתה הקנס גם לדידה ביתומה בזה לא מצינו דפליג על רע"ק. וצ"ל דבאמת ריב"ח ס"ל דלכ"ע בעי' לא אורסה לגז"ש (והברייתא דדרוש מהבתולות לא שמיע לי' לריב"ח כמו דמצינו כמה פעמים דהאמורא לא ידע מהברייתא) וס"ל לריב"ח דבזה בעצמו פליגי ריה"ג ורע"ק דמאשר לא אורסה לא נתמעט רק דלא הוי לאבי'. אלא דריה"נ סבר דהתורה לא זיכה הקנס רק לאבי' כדכתיב ונתנו לאבי הנערה. וכל היכא דפטור לגבי האב פטור לגמרי, וממילא יתומה פטור, ורע"ק סבר דהקנס מגיע גם לה אלא דהתורה זיכה לאב היכא דהיא ברשותו, ומ"מ היכא דפטור מהאב חייב הקנס לדידה וביתומה חייב: גמרא השתא בישראל פטור בגרים מבעי':
תמוה לי דהא מקרא דלאבי הנערה לא ממעט. רק דהנתינה זיכה התורה רק לאבי הנערה והיכא דליכא אב ממילא מפטר. אבל לענין חיוב מלקות מה"ת לחלק ולומר דביתומה פטור, וא"כ אצטריך בתולת גרים למעט לענין מלקות. ואף למ"ש תוס' בחד תירוצא דכל דינין שבפרשה מיירי בחד גוונא. היינו לענין גוונא דמיירי הפרשה בקטנה או בנערה. כיון דקטנה פטור מסקילה ה"נ אינך דברים אינו נוהגים בקטנה. אבל לענין יתומה דליכא ענין פטור רק כיון דאין עליו חיוב ונתנו לאבי הנערה דא"א לקיים כיון דליכא אב ממילא פטור. אבל שארי דברים דאפשר ביתומה שפיר מחייבים גם ביתומה. וביותר דהרי מקרא דומתה דרבתה תורה סקילה בגיורת הרי דאין הפרשה מיירי בחדא גוונא לענין הך מלתא דהא גבי גיורת דל"ש ונתנו לאבי הנערה ואעפ"כ חייב סקילה. א"כ ה"נ י"ל דמחייב הבעל מלקות. ואצטריך קרא דבתולת גרים למעט מחיוב מלקות. וצ"ל דמלקות ומאה כסף בודאי תלי בהדדי. וצ"ע:
דף מז:
תד"ה זמנין דלא מלו וכו'. א"נ שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקעות. ויש לע' בנכסי מלוג שעדיין לא באו לידה תהיה יכולה לומר מקודם איני נפדית ואיני נותנת לך מנכסים שאנכי עתיד לירש דבזה עדיין לא זכה בהם הבעל:
דף מח.
גמרא ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה וכו' ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו':
לכאורה יש לספק אם בנשתטה מסברא אמרי' דניחא ליה. רק בהלך גלי דעתיה דלא ניחא ליה מדלא צוה. או דגם בנשתטה לא אמרי' מסברא רק מדגלי דעתי' שזון אותם קודם שנשתטה רק בהלך אף שפרנסם מקודם מ"מ מדלא צוה גלי דעתיה להיפוך. אבל לעולם בעי' גלי דעתי' דניחא ליה. ונ"מ בנשתטה קודם שהיו בניו בני שש דליכא גילוי דעת דניחא ליה דמה שהיה זן אותם מקודם הוא מטעם חיוב וגם ליכא גילוי דעת דלא ניחא ליה. ובזה הספק אם אומדין דעתה או לא. וכן יש לספק בהלך דאפשר כל דגלי דעתיה דניחא ליה כגון שפרנסם מקודם גם אנו זנין דלא אלים הסברא מדלא צוה לעקור הגילוי דעת דניחא. וגם בלא פרנסם מקודם גם בנשתטה אין זנין אותן דגלי דעתי' דלא ניחא ליה. והחילוק בין נשתטה להלך. היינו בהיה זן אותן פחות מבני שש ונשתטה אנו זנין אותן. אף אחר שש דמסתמא ניחא. אבל בהלך אמרי' מדלא צוה גלי דעתיה דלא ניחא ליה כיון דמעולם לא גלי דעתיה דניחא ליה דמה שזן אותן הוא מתורת חיוב. ובזה היה אפשר לכוין דעת הגהה באה"ע סימן ע"א ע"ש. אולם באמת להמעיין במקור במרדכי שם א"א לכוון כן. ומסתימת לשון הפוסקים משמע דבהלך לעולם אין זנין אותן ובנשתטה זנין. אף שנשתטה כשהיו בניו מבן שש דלא בעי' גילוי דעת דניחא ליה. והבאתי ראיה לזה מדברי הרמב"ם דס"ל דהא דזנין בנשתטה. היינו באמיד. אבל בהלך אף דאמיד אין זנין דאין כופין שלא בפניו כך מבואר בהר"ן ובהה"מ ע"ש. מעתה לדעת הרמב"ם דנשתטה מיירי באמיד בזה ליכא גילוי דעת דניחא ליה דאומר מה שהיה זן מקודם היינו כיון דאמיד הדין דנחתי' לנכסים וידע דכייפי' ליה. מש"ה היה זן. אבל בשעת שהוא שוטה לא ניחא ליה. וממילא הוי שלא בפניו דלא כייפי' לנכסים. ואף דלדעת הש"כ ביו"ד סי' רמ"ח סק"ד נראה דאפשר בנשתטה הטעם דזנין משום דיורדים לנכסים דדוקא בהלך דאפשר לאודועי מודיעים ליה משא"כ בנשתטה ע"ש. מ"מ מדברי הרמב"ם לא משמע כן. וכן מבואר בהר"ן בשמעתין. ונראה דהש"כ ג"כ חזר בו בנקה"כ סימן רמ"ה ע"ש. אע"כ דלא בעי' גלי דעתי' דניחא ליה וק"ל:
ומעתה לולי דברי הפוסקים היה מקום לומר דהחילוק בין נשתטה להלך הוא דוקא בלא אמיד. אבל באמיד אין זנין. ומשום דלא אמיד הוי גילוי דעת דניחא ליה אבל באמיד ליכא גילוי דעת וק"ל:
דף מט:
הוא ואשתו וכו' משמע הא לאחר וכו'. יש לע' טובא דמהיכן דייקו כן הא י"ל דלאחר אין נזונין אף אם מתנה אינה כמכר משום דטרח ליה לדידיה ולדידה כמו דחזינן דאפילו מבניו בלאו תקנת אושא לא היתה ניזונית מה"ט. ואם ראייתם דא"כ תהיה ניזונית לאחר מיתה. דלמא באמת כן והא לא מיירי הכא רק מחיים. וצ"ל דתוס' ס"ל דהך סברא דטרח לדידי' ולדידה לא מהני להפסידה לגמרי מה שמגיע לה מדינא. והא דבעי' תקנת אושא היינו באמת משום דבבניו ג"כ מתנה כמכר דלא כפי' רש"י. והא דפריך הש"ס דשלח רבין באיגרת'. היינו כמ"ש הראשונים דסוגיא דהכא ס"ל דבעלה לוקח וע':
דף נ:
גמרא כשם שאין הבנים יורשים אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. יש לי מקום ספק אם כתב בכתובה שישתעבדו גם מטלטלי אגב קרקע למזונות בנות אם מהני. ואופן ספיקתי אם מהני כמו בכל בע"ח דעלמא דאינו גובה ממטלטלי דיתמי. ואפ"ה מהני בשעבדם בפירוש. או דהכא לא מהני, דהוי משתעבד לדבר שלב"ל דלא מהני רק מה שהוא מתנאי ב"ד. כדפרקי' בפרק י"נ אבל במטלטלין דלא נתקן התנאי כתובה הוי כמחייב מעצמו דלא מהני כיון דהוי לדבר שלב"ל, והיה נלענ"ד לומר דמהני בנ"ד אף דקיי"ל דא"י לשעבד עצמו לדשלב"ל, היינו דמה שמחייב עצמו לדשלב"ל לא הוי חיוב. וזהו בעצמו החילוק בין דשלב"ל דאלים שעבודיה, ויכול לשעבד דשלב"ל. ולענין לדשלב"ל ל"א אלים שעבודיה. וכבר עמד בזה הפ"י בגיטין (דף יג). ולענ"ד דהחילוק הוא נכון בסברא להמעיין בתוס' ר"פ אע"פ דהדין דאין יכול לשעבד דאקני אם אינו החיוב מתחלה על גופו. רק אם יש לו נכסים דהוא משועבד מחמת הנך נכסים וכבר נתחייב מש"ה יכול לשעבד דאקני שיהיו משועבדים לחובו. אבל אם אין החיוב עליו רק שרוצה לחייב שישתעבדו. דאקני לא מצי משעבד ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דבשלמא דשלב"ל מצי משעבד כיון דהחיוב על גופו מחמת נכסים שישנן בידו. אבל במחייב לדשלב"ל. דלזה דשלב"ל לא נתחייב מעולם והוי רק שרוצה עתה להתחייב לו גופו ונכסיו. ולא מהני כיון דהחיוב לזה הוא לדשלב"ל. כנלע"ד נכון בסברא. ומעתה י"ל בנ"ד דעכ"פ נתחייב גופו לדשלב"ל דהיינו הבנות מתנאי ב"ד. וכיון דכבר נתחייב להם והשעבוד על קרקעות יכול לשעבד גם מטלטלים לזה דאלים שעבודיה כמו בדשלב"ל דאלים שעבודיה כיון דכבר נתחייב. כנלע"ד ודוק. וראיתי בש"ע אה"ע סי' קי"ב סי"ד שכתב בפשיטות דמהני והוא משו"ת הריב"ש. ולענ"ד דין זה צריך תלמוד:
דף נא.
תד"ה מני ר"מ דאמר כל הפוחתת וכו' וקשה לר"י בפ' החובל וכו'. ויש לע' מה שהקשו לריב"ן הא בב"ק לא מוכח רק בל"ל כלל. ומטעם שלא תהיה קלה כו' אבל באית לה מחצה משמע התם דבאמת לא הוי בעולת זנות. וע' בתוס' בב"ק שם שהקשו באמת מדברי ר"מ דכל הפוחת וכו', וא"כ י"ל דריב"ן בא לתרץ קושיתו בב"ק. ומש"ה ס"ל באם באמת ל"ל מה שפחת ליכא בעילת זנות כיון דעכ"פ אית לה מחצה. רק היכא דיש לה הכל והיא לא סמכה דעתה בזה בעילת זנות מטעם אחר וע'. וגם יש לע' בשיטת ריב"ן מהא דאמרי' לקמן (דף נו ע"ב) אחתי' דרמב"ח הוה נסיבא ר"א ארכס כתובתה וכו' אבל חכמים אומרים משהה וכו'. ולדברי ריב"ן די"ל אף אם הדין דל"ל. לא הוי בעילת זנות. מ"מ באית לה ולא ידעי' דאית לה גרע טפי. א"כ היכי מוכח מדברי חכמים דפליגי על ר"מ דבכה"ג דארכס דמשהו ב' וג' שנים. אימא דמודו ג"כ לר"מ היכא דאית לה ולא ידעה הוי בעילת זנות. רק דר"י ור"י דפליגי דס"ל דתנאי מהני ולית לה באמת ממילא לא הוי ב"ז ולענין סברת ב"ז לא מצינו דפליגי. רק אם אית לה או לית לה בזה וממילא תליא אם הוי ב"ז או לא. ובאמת גם לשיטת תוס' קשה היכי אמר אבל חכמים אומרים אימא אף דס"ל היכא דל"ל. וכן באית לה ולא ידעה דלא הוי ב"ז. היינו באית לה ולא ידעה והיא סברה דמחלה כתובתה וחושבת לחלוטין דלית לה, בזה שפיר הסברא מה יגרע ומה יוסיף אם באמת אית לה כיון דמרוצת בפחות ומכש"כ ביותר. אבל בארכסה דהיא אינה מרוצה בפחות וסברה ג"כ דאית לה מטעם דנאבד דלא סמכה דעתה והיא כמסופקת. בזה גרע ודומה למקדש בשט"ח קידושין (דף מח) וצ"ל דאבל חכ"א היינו חכמים אחרים דסברי כן להדיא. ודוחק: תו יש לע' במה דאמרי' אימא סיפא וכו' מני ר"י דאמר אחריות ט"ס וכו'. ונתקשיתי הלא זה לא כתב לה רק מנה. רק דאנן מגבי' לה בתנאי ב"ד. ואעפ"כ גובה לר' ממשועבדים. ועל המנה הוי כמקום אין כותבין כתובה גובה ממשעבדי מתנאי ב"ד. וא"כ זהו לר"מ ג"כ גובה ממשעבדי כמו מקום שאין כותבין דבודאי לר"מ גובה ממשעבדי. ושאני שטר כתובתה שאין בו אחריות. שלא נכתב אחריות גרע טפי. אבל היכא שלא כתב המנה השני כלל הוי כמו מקום שאין כותבין. וגם אין לומר דקושית הש"ס דלר"מ לא תגבה כלל אותה שדה שכתב לה ממשעבדי. ז"א דאותו שכתב הוא אפותיקי מפורש דגובה בו. וע':
דף נא:
גמרא אונס דשרייא רחמנא ה"מ לה. יש לע' הא מאותו קרא דנפקא ליה דאונס שריא. נפקא מקרא ועד אין בה והיא לא נתפסה. משמע דבנתפסה מותרת וקשה מנ"ל נתפס מותרת דלמא אלו יודעין שהאמת כן הוא אסורה וקרא קאמר ועד אין בה. היינו (אף) שאין כאן שנים נאמן לאסור. כדברי רש"י בסוטה והיינו דקינוי וסתירה רגלים לדבריהם מש"ה ע"א נאמן כמבואר בסוטה. א"כ י"ל דה"ק קרא דאם העד אומר שהיא ברצון נאמן. אבל אם אומר נתפסה לא מאמינין ליה. דקינוי וסתירה ליכא ראיה לאונס. והוי כע"א דעלמא דא"נ. ודומה לזה כ' מ"ל בהלכות סוטה דאם היה קינוי וסתירה בראובן וע"א אומר שזינתה עם לוי דלזה א"נ. דלזה אין קינוי וסתירה רגלים לדבר. ע"ש. א"כ ה"נ באונס כן. אבל לעולם אם היינו יודעים דהיא נתפסה י"ל דאסורה (וצ"ל דהי' להאמינו לאונס במגו דברצון והוי ע"א במגו דנאמן כשנים):
גמרא אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' ע' ברש"י דתנאי כתובה ההוא למשקל ולמיפק. וקשה לי לפ"ז למאי צריך לומר אח"כ ממזרת ונתינה לישראל א"ח לפדותה דלא קרינן בי' ואותבינך לאינתו ומה צריך לזה דא"י לקיים לשון התנאי והלא אף אם לא כתב כלל רק ואפרקינך ג"כ היה הדין דלישראל א"ח קרא לפדותה כיון דממזרת ונתינה אין להם תנאי כתובה רק למשקל ולמיפק והיינו עיקר כתובה דזה גובה בזמן שיצא ממנו. וכן כשנשאת לכהן דגם כהן הוי תנאי ואפרקינך למיפק מיניה כיון דאסור בבשוי'. אבל כשנשאת לישראל לא הוה לגביה תנאי ואפרקינך למיפק מיניה דלא גרעה מהשתא ולא נזכר בתנאי דהוא למיפק. וממילא הדין דל"ל תנאי כתובה דפורקנה. דאף אם לא דייקא בלישנא דאותבינך לאינתו והיה הדין במדיר את אשתו דחייב לפדותה. מ"מ הכא בממזרת ונתינה א"ח לפדותה כיון דבתנאי של פורקנה לגבי ישראל לא מוכרח דלמיפק קאי:
דף נב.
גמרא מוחלת כתובתה לבעלה א"ל כב"ד כו'. מדברי רש"י משמע דהטעם כיון דהוקל בעיני' להפסיד בניה מש"ה ל"ל כב"ד. לפ"ז ממילא אין חילוק בין כתובה מנה ובין כתובה מאתים. או לנדוניא ומוחלת נדוניא אין לה כב"ד על הנדוניא שמחלה. וכן נראה לדינא דעת הרא"ה שכ' ליישב הא דמוחלת אף דאסור לשהות כו' דמוחלת כתובתה היינו נדוניא ע"ש. וכן נראה בדעת הריטב"א שמוחק כלל הנוסחא דמ"ט זוזי אנסוה. והטעם דמוחלת לבעלה אין לה כב"ד משום דמה שמוחלת הוי כנפרעת. כיון דזוזי אנסוה לא מכרה אלא חלקה באם תמות מקודם וכאלו חברה לאחר אבל לא שהיא כנפרעת עכנ"ד. וא"כ ממילא אף במוחלת נדוניא כן נמצא לדינא לרש"י ולהרא"ה ולהריטב"א במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על נדוניא. אולם מתוך דברי הרמב"ם למדתי פשר אחר בדיני. שכ' (בפי"ז מהל"א) המוכרת כתובתה לבעלה כו', והנה מ"ש מתחלה ואם היה לה בן זכר אף שכבר כ' דיש לה כל תנאי כתובה וכב"ד בכלל. מ"מ הוצרך לפרש דלא נימא דלענין כב"ד גרע דע"ז גופא שמכרה הוי כסילקה. ולזה קמ"ל דשלה כב"ד דלא הוי כסילקה רק שמכרה חלקה באם ימות הוא מקודם. ופשיטא דק' במה שכ' הרמב"ם אח"כ במוחלת דהפסידה אין לה ת"כ. לא הוצרך לפרש דאין לה כב"ד. דהוא בכלל במ"ש דמחלה כל ת"כ והשתא אם איתא דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת צ"ב אין לה כב"ד על מה שמחלה. וכסברת הריטב"א דדוקא מוכרת לא הוי כסילקה כיון דזוזי אנסיה. אבל מוחלת הוי כסילקה או מסברת רש"י דהיקל בעיניה. א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב דין זה. אע"כ ברור דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת לא הוי כסילקה. והא דאמרי' מוחלת כתובתה אין לה כב"ד אף על מה שמחלה. לכן נ"ל בדעת הרא"ש שכ' ליישב אהא דמוחלת כתובתה הא אסור לשהות בלא כתובה ומפרש באמת מחוייב לה מנה ומאתים. ואין לה כב"ד היינו על צ"ב ע"ש. ולכאורה באמת קשה כיון דנחית לפרש דאין לה כב"ד היינו על שאר מנה ומאתים. אמאי לא מפרש דמוחלת כתובתה היינו שמחלה רק השאר. וכמ"ש הרא"ה. א"ו ברור דהרא"ש ס"ל ג"כ דמוחלת לא הוי כסילקה. ומפרש הטעם דמוחלת אין לה כב"ד משום דבמוחלת כתובתה גם ת"כ בכלל וכהרמב"ם. וא"כ ע"כ מיירי שמחלה סתם ושפיר הקשה הרא"ש. ומזה נראה הטעם שפסק הטור (בסימן קה) כהרמב"ם והיינו כמו שבררנו דגם אביו הרא"ש ס"ל כן. וכן נ"ל להביא ראי' מדברי הטור שפסק הרמב"ם דמחלה הכל. קשה מהיכן מצינו זה בש"ס. דל"ל דנפקא זה מהא דמוחלת אין לה מזונות. ז"א דהא במוכרת דלא מכר הכל ג"כ אין לה מזונות כמבואר (בסי' צב) א"כ אימא גם מוחלת מה"ט. בשלמא להרמב"ם י"ל דנפקא ליה משום דמפרש אין לה מזונות אף בחייו ומזה למד דמחלה. וכ"כ הה"מ להדי':
אולם לשיטת הטור דפסק דבחייו יש לה מזונות א"כ לא מוכח מידי מזה. אע"כ דהטור למד כן מהא דמוחלת אין לה כב"ד דליכא טעם אחר רק מטעם דמחלה הכל. והוא ברור. נמצא זכינו לדון לדעת רש"י והרא"ה והריטב"א גם במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על מה שמחלה. ואם מחלה כתובה לחוד יש לה כב"ד על הצ"ב דלא מצינו כלל הסברא דמחלה הכל. וע' ברא"ה ובריטב"א ותמצא דלא ס"ל זה הסברא. ולשיטת הרמב"ם והרא"ש והטור במוחלת צ"ב יש לה כב"ד אף על שמחלה. ובמוחלת כתובה בלא צ"ב אין לה כב"ד אף על הצ"ב. כנלענ"ד. ובאמת לולי דמסתפינא הי' נ"ל לשיטת רש"י דבמוחלת יש סברא דהיקל בעיניה. י"ל דאם מחלה צ"ב אין לה כב"ד אף על מנה ומאתים כיון דבאמת עיקר כב"ד לא נתקן על מנה ומאתים היכא דלית לה מאב. רק משום לא פלוג כדאמרי' לעיל. א"כ י"ל דלא פליגי רק בסתם נשים. אבל זהו שנקל בעיני' ואינה חוששת לבנים אינה בכלל התקנה ועל אשה כזו לא התקין כב"ד. והיה נ"ל ליישב בזה דברי הש"ס דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה וכו' וכ' רש"י דבמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר דנחלטת לו הכתובה. ולכאורה קשה מה הוקל בעיני' יותר הלא סוף סוף הפסידא רק אם ימות הוא מקודם ואדרבא אין הפסידא כ"כ דהא מ"מ בני' יורשים בשוה כבנים אחרים. ובמוכרת לאחרים בני' הפסידו לגמרי. ולזה י"ל דלרבא פשיטא דאותו חלק גופא דמוכרת כגון שמוכרת צ"ב בודאי אין לה כב"ד על צ"ב כיון דאינו יורש ממנה וכאיבעי' ראשונה בש"ס, רק עיקר איבעי' דרבא אין שייך במוכרת לבעלה זוזי אנסוה. או לא. ונ"מ דמוכרת צ"ב אם יש לה כב"ד על מנה ומאתים. או דהוקל בעיני' ואין לה מספק הנ"ל. וא"כ שפיר יש חילוק דבמוכרת לבעל הוקל בעיני' יותר כיון דעל אותו גופא שמכר עכ"פ הפסידה בזה לגמרי בין ימות הוא מקודם. או תמות היא מקודם. וק"ל:
או י"ל דמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר משום דבמוכרת לאחרים הוי לבנים ג"כ טובת הנאה דלפעמים יש להם ריוח באם תמות היא מקודם וירש אביהם המעות שלקחה ואחר מיתת אביהם יהיו יורשים עכ"פ בשוה עם אחיהם. אבל במוכרת לבעלה ליכא לאשכוחי ריוח דבאם תמות היא מקודם אין ריוח דבלא"ה ירשו המעות שלקח מאביהם. וק"ל:
במ"ש הב"ש (סימן צ) להרא"ש אי"ל נ"ד עשיתי לבעלי וכו' והוא מדברי הב"י שהוציא כן משו"ת הרא"ש. אמנם יש לע' דהא הטור פסק ג"כ לדינא כאותו שו"ת הרא"ש (בסי' קיח). ואפ"ה פסק בזה הסי' דבנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. ואף שי"ל דהטור פסק כהרא"ש בשו"ת לדינא ולאו מטעמא, אלא דמיירי שם מנדוניא היינו מעות דבזה פסק ג"כ כאן דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי. אבל בנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. וקצת ראיה לזה שהטור לא העתיק סוף דברי שו"ת הרא"ש אשר משם הוציא הב"י. אמנם אי קשי' הא קשי' בטור ח"מ (סי קנא) כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא א' והיינו דבצ"ב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש:
גמרא מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות כו' משיב רעה תחת טובה. ע' ברא"ה דפסק לדינא דמוחלת בין לבעלה בין ליתומים יש לה מזונות ע"ש. ונסתפקתי אם מחלה עיקר כתובה ולא תוספת. וא"כ תבעה התוספת כתובה אם אמרי' בזה אף דמחלה יש לה מזונות מ"מ הכא איבדה מזונות מחמת תביעת תוספת דהא מ"מ לא שיירה כלום או דמ"מ אלו היתה תובעת תוספת מתחלה ואח"כ היתה מוחלת עיקר כתובה היה לה מזונות ומסברת הרא"ה דמוחלת הוי רק שאין רצונה לתבוע. אבל לא שיהא כנפרעת ע"ש. ה"ה בהיפוך התביעת תוספת לא מגרע כיון דלא קבלה הכתובה הוי כעדיין מקצתה ביד יתומים דמחילה לא הוי כקבלה. ויש פני' לכאן ולכאן. וצ"ע:
דף נג.
גמרא רב אמר עד דתלקחין לגוברין וכ'. ע' בר"ן מ"ש בשם ר"ח דדוקא בנערה אבל לא בקטנה שארסוה אחי' דאין כח בידם להפקיע מזונותי'. וברשב"א הוסיף דאף מדעתו לא מהני דהוי מחילת קרקע כמו ביתומה שהשיאתה אמה או אחי' ע"ש בר"ן. ובהגהת אשר"י בפ' מציאת אשה אמתני' דיתומה שהשיאוה אמה וכו'. הקשה על זה דהוי מוחלת קרקע דא"כ מאי ארי' קטנה גדולה נמי דהא קיי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ע"ש. ותמהני על תמיהתו דהא בהדיא אמרי' בב"ב ומתנתו מתנה. וע' ברשב"ם שם מי"ג ואילך. וכן פסקו כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ (סי' רלה) א"כ שפיר כ' דבקטנה דגם מתנה לא מהני בקרקע, מש"ה אין מחילתן מחילה. וכן כ' הר"ן להדי' כשם שאין מתנתן מתנה כך אין מחילתן מחילה והיינו רק עד י"ג אבל מי"ג ואילך דמתנתה מתנה מחילתה מחילה. והוא פליאה על הגהת אשרי שדימה אותה לדינא דלמכור עד בן כ' הא מחילה דומה למתנה. ופשוט. גם על הר"ן בפ' מציאת אשה שהקשה אמתני' דהמשליש מעות לבתו דאר"י בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, והקשה הר"ן הא הוי בנכסי אביו דבעי בן כ' ע"ש. בזה יש לעיין ג"כ הא מ"מ מי"ג ואילך שייך שפיר סברת ר"י וכי אינה אלא שדה ורוצה ליתן לאביו וכו'. וצ"ל דהר"ן דקדק על לשון המשנה דקתני ולמכור ודוחק. וצ"ע:
ובעיקר דברי הר"ח יש לעיין דמסברתו גם בהשיאוה אחי' כן אין בידם להפקיע אותה מחיוב מזונות רק דפטירי מטעם דהבעל חייב במזונותיה. אבל מ"מ לא נפקע חיוב מהיורשים רק שהעמידו לה א' שנותן לה מזונותיה [ודומה לזה צ"ל לשיטת רש"י שכ' (בדף מז) מציאתה משום איבה דמזונות. והרי אף באינה סמוכה על שלחנו כיון שמכרה לאמה ג"כ מציאתה לאביה כדאמרי' בקדושין אמה מע"י לרבה ומציאתה לאביה.וכן הקשה הר"ן לעיל, וצ"ל נמי דמה שמכרה הוי כנותן לה מזונות. שמעמיד לה אחר שנותן לה מזונות. וא"כ קשה מ"ט דר' יהודה דסבר ממאנת אין לה מזונות הא החיוב לא נפקע רק שהיה לה א' שנותן לה מזונות. ומיד שממאנת ונפקע החיוב מבעל ממילא החיוב על היורשים. (אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה. וכ' דלר"ח לא מבעי בארוסה בודאי יש לה מזונות דארוסה קטנה יש לה מזונות רק דאיבעיא בנשואה ע"ש] ועדיין לא ידעתי החילוק:
בב"ש (סי קיב סק"ז) וי"א וכו' אבל למ"ש הר"ן וכו'. כוונתו מבואר דלדעת הה"מ שהעתיק הטעם כיון דאירוסין הם רק מדרבנן א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. אבל למ"ש הר"ן שא"י היורשים להפקיע מזונותיה ס"ל להב"ש דזהו דוקא בארסוה אחי'. אבל לא בארסה מעצמה ע"ש. ולענ"ד להמעיין בהר"ן אינו כן דלפי הראיה שהביא הרשב"א לדבריו ממתני' דיתומה שהשיאתה אמה או אחי' וכו'. מזה נשמע ג"כ בהשיאתה מעצמה היינו מאמה. ואם נימא לחלק דש"ה דאין טעם לפטור רק מטעם מחילה. אבל הכא הפטור הוא גוף אירוסי'. וכיון שנתארסה מעצמה הפסידה מזונותיה כיון שהאחי' לא הפקיעו זכותה. דא"כ מנ"ל להרשב"א כלל דמדעתה הפסידה אימא דבמדעתה הפסידה מטעם אירוסי' כמו בעצמה. אע"כ דס"ל דאין מעשיה כלום ורק מטעם מחילה נגעו בה, א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. וכן דקדק הר"ח דדוקא כשארסוה כשהיא נערה וכו' משמע דבע"א א"א לאשכוחי. ועיין. ואפשר דהרשב"א ס"ל כהרמ"ה דארסוה לדעתה לא מקרי ארסה בעצמה רק דהיה אפשר לדון מטעם מחילה. וע"ז כתב לראיה דמחילתה לא מהני. וכן להרמ"ה אפשר דצריכים לדברי הרשב"א דלא תהוי מחילה. ועיין: והנה דעת הרמב"ם כמו שכתב הר"ן והה"מ דאף ארוסה קטנה אין לה מזונות. ונ"ל דלהרמב"ם לטעמיה יפה פסק וליתא לסברת ר"ח והרשב"א. והיינו למה דפסק פי"ט הט"ו בדעת הנגיד הובא בהר"ן דהמארס יתומה הארוס חייב במזונותי' כיון דע"י נפסדה המזונות מהאחים ע"ש. א"כ אף דאין לנו לפטור היתומים על סמך דהארוס יתן דאדרבא יאמר הארוס תתנו אתם. כמבואר בהר"ן ובהרא"ה. היינו בעיקר החיוב שאין לנו לפטור ארוסה רק מטעם זה דהארוס יתחייב. דאדרבא כ"ז שהיתומים חייבים מדינא אין ארוס חייב. אבל אליבא דאמת דהדין דארוסה אין לה מזונות בלאו הסברא דהארוס יתן רק דדינא כך דארוסה אין לה מזונות. וממילא הארוס חייב. א"כ י"ל מה"ט ה"ה בארוסה קטנה דהרי מ"מ היא ארוסה ואין לה מזונות וממילא החיוב על הארוס. מאי אמרת כיון דהאירוסין הוא שהאחים ארסוה אין להם כח לעשותה כארוסה כיון דעי"כ הפסיד מזונות. ז"א דהרי במה שתיעשה ארוסה אינם מפקיעים מזונותי' כיון דהיא ארוסה הארוס יתחייב. והרי הארוס בודאי לא יוכל לטעון. שאין כח ביד האחים להפקיע, והר"ח והרשב"א אפשר דלא סברי כפירוש הנגיד. כנלע"ד נכון בסברא:
דף נג:
תד"ה בת יבמה, וי"מ דאף בדאית כו' בין אית ליה בין ל"ל. קצת יש לעיין למאי דקיימינן השתא דאיבעי' גם באית לה משום דהבת אינה אוכלת מתנאי כתובה של הראשוון. א"כ ממילא לק"מ אמאי דלא מיבעי ביבמה עצמה די"ל דרוצה למבעי בכל גוונא אף באית לה דל"ש כן ביבמה עצמה. אבל בלית לה י"ל דגם ביבמה עצמה כן דאין חילוק בינה לבתה. וק"ל:
דף נד.
גמרא בביתי ולא בביקתי. ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן בלא נשאר בית כלל חייבים לשוכר'. אבל בביקתא אין חייבים לשכור ע"ש. ולכאורה אפשר לכוון כן בהרמב"ם (פי"ח מה"א) שכ' מדור אלמנה שנפל כו' נפל הבית וכו'. ע' בהה"מ שכ' בפשוטו דעת הרמב"ם דחייבים לשכור ע"ש. ולפע"ד היה נראה דדעת הרמב"ם כהרמב"ן ומש"ה חילק הדין לב' בבות, בתחלה כ' מדור אלמנה שנפל היינו רק מדור אלמנה ונשאר מדור היתומים בזו אין חייבים לשכור והיינו ממש כהרמב"ן. והנה דעת הרא"ש דאף בביקת' חייבים לשכור וכדעת הר"ן והה"מ בשם הרשב"א. וכהירושלמי. אולם נראה דחילוק גדול יש ביניהם לדינא. והיינו כשנדקדק דהר"ן מפרש להירושלמי היא אומרת קרקע כו' היינו דין בפ"ע וקאי אכתובה שלא נשאר קרקע כשיעור כתובה. והרא"ש מפרש דהיא אומרת קאי אדלעיל שאומרת לדור בביקת' והם אומרים מעות היינו שרוצים לסלק במעות. הדין עם היתומים ומדמה לכתובה כמו התם לית להו רק שעבוד על הקרקע. ה"נ אין לה רק שעבוד על הדירה ויכולים לסלקה לשכור לה אחר ע"ש. ונראה דהחילוק לדינא הוא לשיטת הר"ן והרשב"א משמע דהחיוב לשכור. הוא רק כמו בלא נשאר בית כלל. ושוכר מנכסי קרקע שירשו מאביהם. אבל לא שיהיה לה שעבוד דירה על הביקתא, כיון שהיתומים דרים בה. אבל לשיטת הרא"ש נראה בעליל מדומי' הירושלמי דשעבוד על הביקת' רק שהם מסלקים. וא"כ הסילוק מהיתומים משלהם ופורעים לה החוב ומסלקים לה בזוזי. ואף אם לא נשאר רק הביקתא צריכים לשכור משלהם. ולעולם צריכים ליתן לה או דירה בביקת' או סילוק במעות. ותביעה על הביקתא. וכן נראה להדי' להמדקדק בלשון הטור. אבל אינך שיטות י"ל דהחוב הוא על שארי נכסים כמו בליכא בית כלל. והביקתא כמאן דלית ליה דמיא. והוא ברור להמעיין. וחידוש שלא העירו בזה האחרונים. ולולי שיראתי היה נ"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בנשאר ביקת' חייבים לשכור כיון דנשאר בית יש לה שעבוד עליו לדירה. אבל בלא נשאר כלל לא. והירושלמי דקאמר לא היה בית היינו לא היה בית גדול וכמ"ש הרא"ש להדי' והוא להיפוך מדעת הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש. והטור השוה דעת הרא"ש להרמב"ם. ולא ידעתי מנין לו זה. וצ"ע:
גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה כו'. ע' ברי"ף מה שכ' אחר שנוי' דהש"ס דלמישקל ולמיפק לא. וכ' ושמעיא מינה דמאן דגריש וכו'. יש לע' בכוונת הרי"ף מהיכ' נשמע זה ובמלחמות דחיק דנפקא מלשון כו' ע"ש:
ולענ"ד נראה עפ"מ שהקשיתי היכי משנינן למישקל ולמיפק. הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה אבל אין הגוף שלה רק הפירות. וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרי' בערכין (דף כג) הקדישו משכיר שוכר במעלה קאי. וע' בתוס' שם. ובתוס' בב"ק (דף נב) כיון דאין לו רק לפירות והגוף של משכיר חל עליו ההקדש וממילא במעילה, וא"כ הכא גבי אשה נמי נימא הכי. אולם למ"ש הב"ש אה"ע (סי' צט סק"ד) וז"ל נראה אפי' אם בגדים שווים יותר וכו' רק היא תשלם המותר ע"ש שכ"כ מסברא בלי ראיה. ומתוך קושי' מוכח כדבריו והוי שלה ממש:
אולם יש ליישב בדרך אחר. והיינו למ"ש הר"ן בנדרים בפ' השותפין בסוגיא דמרמץ ובית הבד מושכרים בעיר דאף דמשכיר יכול להקדיש ביתו של שוכר. מ"מ כל שלא הקדיש בפירוש רק כל נכסי סתם אין דעתו על המושכר שאינו כעת בכלל נכסיו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דכסות אשתו אינו בכלל נכסיו או די"ל דדוקא בית הוא קרקע דבחזקת בעלים קאמר יכול לאסור. אבל במטלטלין השכורים דכ"ז השכירות הוי של שוכר וא"י לאסור. ומעתה נראה דמיושב ע"פ תוס' לקמן (דף נט) ד"ה לכשאקחנה כו' אין נראה לו לחלק, עכ"ל. מבואר דס"ל דלר"מ א"צ לכשאקחנה. אבל דעת הר"ן שם דבעי לומר לכשאקחנה והוי לדידן כדבר שבידו דמקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף סב) לשיטת התוס' א"צ להגביל הזמן שיהיה כך. ולדעת הר"ן צריך להיות הזמן: ומעתה י"ל דהרי"ף לא ס"ל כסברא הנ"ל ויכול ליקח המלבושים. וגם ס"ל דהוא בכלל נכסי. וס"ל לעיקר לתרץ כתירוץ אחרון הנ"ל דמטלטלין א"י לאסור. ולזה היה קשה להרי"ף דבברייתא קתני אין לו בכסות אשתו משמע דאינו בכלל ההקדש ולעולם לא יהיה הקדש אף אחר מיתתו או אחר גירושין. ואמאי לא יהיה אח"כ הקדש. ואי משום דקיי"ל א"א מקדיש דשלב"ל. ז"א דהא הוי בידו. דיש בידו לגרש וליקח ממנה המלבושים. וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה ולא הוי דשלב"ל. וא"כ אח"כ כשיהיה לו שלו יהיה הקדש. ולזה כ' הרי"ף וש"מ דדוקא באלמנה וכו'. ולכן לא הוי בידו והוי שלב"ל ודוק:
דף נד:
גמרא נ"מ למוכרת ולמוחלת. ע' ברש"י ובראשונים דמוכרת ומוחלת היינו דאם מכרה כתובה גם תוספת בכלל. ולפ"ז צ"ל אף דלעיל (דף נג) מבואר דבמכירה לכ"ע לא אמרי' דמכרה כל תנאי כתובה דזוזי הוא דאנסוה ודעת הרא"ה והריטב"א ורש"י שם דגם במוחלת ל"א דמוחלת הכל, וצ"ל דת"כ שאני דהוא נכלל בכלל לשון כתובה. לא מטעם דתנאי כתובה הוא בכלל כתובה דשם כתובה הוא על התנאים ג"כ דא"כ גם לענין שארי דברים נאמר שמכרה הכל. אע"כ דשאני תוספת דיותר נכלל בכלל לשון כתובה. ובאמת לא ידעתי מנין לנו זה ולדחוק לפרש זה בענין ת"כ ככתובה דתוספת הוא בכלל לשון כתובה. ומה דאמרי' למוכרת ולמוחלת יש לפרש עפמ"ש הר"ן לעיל בסוגיא דמוכרת כתובתה לבעלה. ל"א נ"ר עשיתי לבעלי כיון דכל הנשים יש להם כתובה ליכא איבה אם אינה מוחלת. ואדרבא תאמר עיניך נתת בגירושין שתהא קלה בעיניך להוציאה ע"ש. אבל בשאר חוב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. וכ"כ בב"ש אה"ע (סי' קה סקי"א) רק בת"כ ג"כ אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש. א"כ יש לנו לפרש דברי הש"ס למוכרת ולמוחלת היינו אם מוכרת או מוחלת לבעלה דמהני דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי כמו דאי"ל בכתובה ולא הוי כשאר חוב. אבל לומר שהוא נכלל בלשון כתובה זהו לא שמענו מדברי הש"ס. וצלע"ג:
ד"ה אם רצה. מתנה ש"ח להיות כשואל וכו'. ע' במהרש"א שהקשה דאימא דמיירי ג"כ במשעבד נכסיו. ותירץ דהתם משמע שאינו מקנה הנכסים רק שמשעבד גופו לעשות שמירה מעולה ע"ש. ועדיין יש לעיין מנ"ל זה לתוס' אימא דמיירי שמשעבד נכסיו. והנלע"ד ע"פ מה דאמרי' לעיל (דף לד ע"ב) אר"פ היתה פרה גנובה לו וכו' משעת שאילה אתחייב באונסים קמ"ל. אמר רבא הניח להם אביהם וכו'. והרמב"ם פוסק כמ"ד משעת שאילה אתחייב לה באונסים. והפוסקים חלקו עליו שם ע"ש. והנה לפום ריהטא יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מסוגיא דבב"מ (דף צד) דפריך במאי בדברינו. ומשני בשלקח מידו. ור"י אמר אפילו תימא בלא קנו וכו'. משמע עכ"פ דקנו מהני. ומעתה אם איתא דבשואל משעת מיתה נשתעבדו הנכסים. א"כ זה ש"ח שמתנה להיות כשואל. מתנה ג"כ באם יארע אונס יתחייבו הנכסים בשעת האונס והוי כמתנה שישתעבדו לאחר ל' יום. והיכי מהני קנו מידו דהא הוי כקונה בק"ס שיקנה לאחר זמן דלא מהני דהדרא סודרא למרא. כדאיתא בנדרים (דף מח ע"ב) אע"כ כשיטת הרמב"ם דבשואל משעת שאלה אשתעבד נכסים. וה"נ הש"ח מתנה באם יארע אונס ישתעבדו הנכסים מעכשיו דשפיר מהני קנו מידו:
אולם לאחר העיון נראה דלא מוכח מידי. ואדרבא משמע קצת דלא כהרמב"ם. והיינו דלכאורה יקשה מאי צריך לשנויי בשקנו מידו ולא משני בפשוטו דמתנה הש"ח באם יאבד הבהמה יהיה המשיכה שמושך הבהמה כקנין. וממילא חייב בדמיו. ודומה לזה בר"פ המפקיד כשתגנב ותרצה ותשלמני וכו' אולם לשיטת החולקים על הרמב"ם ופוסקים דמשעת מיתה איחייב באונסים א"ש דמשמע דש"ח מתנה להיות כשואל. והיינו שישתעבדו נכסים משעת מיתה. וא"כ א"ל דמקנה לו הבהמה. דממנ"פ אם יקנה הבהמה מעכשיו שיתחייב בדמיו מעכשיו זהו לא הוי כשואל. ואם נאמר דמקנה לו דרגע א' קודם אונס יהיה הבהמה קנוי לו. א"כ היה הדין דבקיימ' באגם בשעת מיתה דלא לקני דכלתה לה משיכה כדאמרינן ר"פ המפקיד א"נ דקיימא באגם. ולזה משני הש"ס בשקנו מידו. ולא קשה מה שהקשינו דהדרא סודר' למרי'. ז"א לא דהקנין הוא על שעבוד נכסיו בשעת אונס. אלא דהקנין הוא על שמשעבד נפשו לשמור מהאונסים ולהיות כשואל. ואם יארע אונס ממילא נתחייב. ובפרט לפ"מ שהמתיק הש"כ מ"מ (סי' רצב סקמ"ד) דאף למ"ד משעת מיתה אתחייב לה מ"מ על גופו השעבוד מיד רק שעבוד נכסים הוא רק מיתה ע"ש. א"כ א"ש דברי הש"ס דמשני בשקנו מידו. אבל בלא קנין לא הו"מ למימר דמשיכת הבהמה יהיה לקנין שיהא הבהמה קנוי לו דבזה היה חילוק דבקיימא באגם בשעת מיתה לא לקני. אולם לשיטת הרמב"ם דמשעת משיכה אתחייב לה שפיר יקשה דאמאי לא משני הש"ס דמתנה באם יאנס יהיה המשיכה שיהא קנוי לו מעכשיו ומהני אף בקיימא באגם בשעת מיתה. ואפשר לומר דל"ש לומר שיהא הבהמה קנוי לו בשעת משיכה. דא"כ יהא חייב כשיעור הדמים דמעכשיו. ובאמת דין השואל דבשעת שאילה נשתעבדו הנכסים לשיעור דמים שישוה הבהמה בשעת אונס. ואם נימא דלא יקנה הבהמה מעכשיו רק רגע א' קודם אונס. א"כ לא היה מהני דקיימא באגם וכנ"ל. באופן שאין ראי' לשום א' מהפוסקים מסוגיא דבב"מ. מעתה הדר' לדברי תוס' שהתחלנו. דשפיר הוכיחו מההיא דב"מ דס"ל לתוס' כשיטת הפוסקים דמשעת מיתה נשתעבדו נכסי'. וגם זה הש"ח מתנה כן. א"כ א"ל דקנו מידו היינו על הנכסים שישתעבדו דקשה כנ"ל דהדר' סודר' למרי'. אע"כ דקנו מידו היינו על הגוף לחיוב שמירה ושפיר מוכח דמהני קנין הגוף. ודוק היטיב: