אור ברסלב

דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר

כתובות · דף נד.

דף נג:

גמרא בביתי ולא בביקתי. ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן בלא נשאר בית כלל חייבים לשוכר'. אבל בביקתא אין חייבים לשכור ע"ש. ולכאורה אפשר לכוון כן בהרמב"ם (פי"ח מה"א) שכ' מדור אלמנה שנפל כו' נפל הבית וכו'. ע' בהה"מ שכ' בפשוטו דעת הרמב"ם דחייבים לשכור ע"ש. ולפע"ד היה נראה דדעת הרמב"ם כהרמב"ן ומש"ה חילק הדין לב' בבות, בתחלה כ' מדור אלמנה שנפל היינו רק מדור אלמנה ונשאר מדור היתומים בזו אין חייבים לשכור והיינו ממש כהרמב"ן. והנה דעת הרא"ש דאף בביקת' חייבים לשכור וכדעת הר"ן והה"מ בשם הרשב"א. וכהירושלמי. אולם נראה דחילוק גדול יש ביניהם לדינא. והיינו כשנדקדק דהר"ן מפרש להירושלמי היא אומרת קרקע כו' היינו דין בפ"ע וקאי אכתובה שלא נשאר קרקע כשיעור כתובה. והרא"ש מפרש דהיא אומרת קאי אדלעיל שאומרת לדור בביקת' והם אומרים מעות היינו שרוצים לסלק במעות. הדין עם היתומים ומדמה לכתובה כמו התם לית להו רק שעבוד על הקרקע. ה"נ אין לה רק שעבוד על הדירה ויכולים לסלקה לשכור לה אחר ע"ש. ונראה דהחילוק לדינא הוא לשיטת הר"ן והרשב"א משמע דהחיוב לשכור. הוא רק כמו בלא נשאר בית כלל. ושוכר מנכסי קרקע שירשו מאביהם. אבל לא שיהיה לה שעבוד דירה על הביקתא, כיון שהיתומים דרים בה. אבל לשיטת הרא"ש נראה בעליל מדומי' הירושלמי דשעבוד על הביקת' רק שהם מסלקים. וא"כ הסילוק מהיתומים משלהם ופורעים לה החוב ומסלקים לה בזוזי. ואף אם לא נשאר רק הביקתא צריכים לשכור משלהם. ולעולם צריכים ליתן לה או דירה בביקת' או סילוק במעות. ותביעה על הביקתא. וכן נראה להדי' להמדקדק בלשון הטור. אבל אינך שיטות י"ל דהחוב הוא על שארי נכסים כמו בליכא בית כלל. והביקתא כמאן דלית ליה דמיא. והוא ברור להמעיין. וחידוש שלא העירו בזה האחרונים. ולולי שיראתי היה נ"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בנשאר ביקת' חייבים לשכור כיון דנשאר בית יש לה שעבוד עליו לדירה. אבל בלא נשאר כלל לא. והירושלמי דקאמר לא היה בית היינו לא היה בית גדול וכמ"ש הרא"ש להדי' והוא להיפוך מדעת הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש. והטור השוה דעת הרא"ש להרמב"ם. ולא ידעתי מנין לו זה. וצ"ע:

גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה כו'. ע' ברי"ף מה שכ' אחר שנוי' דהש"ס דלמישקל ולמיפק לא. וכ' ושמעיא מינה דמאן דגריש וכו'. יש לע' בכוונת הרי"ף מהיכ' נשמע זה ובמלחמות דחיק דנפקא מלשון כו' ע"ש:

ולענ"ד נראה עפ"מ שהקשיתי היכי משנינן למישקל ולמיפק. הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה אבל אין הגוף שלה רק הפירות. וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרי' בערכין (דף כג) הקדישו משכיר שוכר במעלה קאי. וע' בתוס' שם. ובתוס' בב"ק (דף נב) כיון דאין לו רק לפירות והגוף של משכיר חל עליו ההקדש וממילא במעילה, וא"כ הכא גבי אשה נמי נימא הכי. אולם למ"ש הב"ש אה"ע (סי' צט סק"ד) וז"ל נראה אפי' אם בגדים שווים יותר וכו' רק היא תשלם המותר ע"ש שכ"כ מסברא בלי ראיה. ומתוך קושי' מוכח כדבריו והוי שלה ממש:

אולם יש ליישב בדרך אחר. והיינו למ"ש הר"ן בנדרים בפ' השותפין בסוגיא דמרמץ ובית הבד מושכרים בעיר דאף דמשכיר יכול להקדיש ביתו של שוכר. מ"מ כל שלא הקדיש בפירוש רק כל נכסי סתם אין דעתו על המושכר שאינו כעת בכלל נכסיו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דכסות אשתו אינו בכלל נכסיו או די"ל דדוקא בית הוא קרקע דבחזקת בעלים קאמר יכול לאסור. אבל במטלטלין השכורים דכ"ז השכירות הוי של שוכר וא"י לאסור. ומעתה נראה דמיושב ע"פ תוס' לקמן (דף נט) ד"ה לכשאקחנה כו' אין נראה לו לחלק, עכ"ל. מבואר דס"ל דלר"מ א"צ לכשאקחנה. אבל דעת הר"ן שם דבעי לומר לכשאקחנה והוי לדידן כדבר שבידו דמקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף סב) לשיטת התוס' א"צ להגביל הזמן שיהיה כך. ולדעת הר"ן צריך להיות הזמן: ומעתה י"ל דהרי"ף לא ס"ל כסברא הנ"ל ויכול ליקח המלבושים. וגם ס"ל דהוא בכלל נכסי. וס"ל לעיקר לתרץ כתירוץ אחרון הנ"ל דמטלטלין א"י לאסור. ולזה היה קשה להרי"ף דבברייתא קתני אין לו בכסות אשתו משמע דאינו בכלל ההקדש ולעולם לא יהיה הקדש אף אחר מיתתו או אחר גירושין. ואמאי לא יהיה אח"כ הקדש. ואי משום דקיי"ל א"א מקדיש דשלב"ל. ז"א דהא הוי בידו. דיש בידו לגרש וליקח ממנה המלבושים. וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה ולא הוי דשלב"ל. וא"כ אח"כ כשיהיה לו שלו יהיה הקדש. ולזה כ' הרי"ף וש"מ דדוקא באלמנה וכו'. ולכן לא הוי בידו והוי שלב"ל ודוק:

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה