דרוש וחידוש על השס חלק שני· רבי עקיבא איגר
בבא מציעא · דף כב.
גמרא והא אתם גם אתם לדעתכם וכו', ע' בהר"ן גיטין פרק התקבל במתני' דמי שהיא מושלך בבור וכו', מ"ש בשם הרמב"ן ומה שתמה עליו ע"ש, והוא לכאורה באמת פליאה עצומה על הרמב"ן. ונלע"ד דלכאורה יש לעיין בסוגיין דמדמה הש"ס ההיא דתרומה לרבא וע"כ דאמרי' כיון דהשתא ניחא דמתחילה גם כן ניחא ליה והיה עומד לכך לתרום מן היפות כיון דמצוה קעביד וכמ"ש תוס', ואף דאסור לתרום שלא מדעת חבירו, דלאו זכות הוא דניחא ליה לאינש למיעבד המצוה בעצמו [ע' נדרים דף לו [מ"מ אם חזינן דהשתא ניחא ליה ולא קפיד לעשות המצוה בעצמו אמרי' דמעיקרא נמי ניחא, א"כ היכי פריך הש"ס והא אתם גם אתם וכו' הא כיון שאנו דנין דניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו הוי כמו שלוחו דזכיי' מטעם שליחות אתרבאי: ולזה נ"ל דפירכת הש"ס דמקרא אתם גם אתם נשמע דבעי' דידעי' דבשעת שליחות ניחא ליה וכמו כל זכות דעלמא, אבל הכא דבשעת מעשה הי' אפשר לומר דחוב הוא לו דניחא ליה למעבד מצוה בעצמו רק עכשיו ידעי' כיון דהשתא ניחא בזה לא מהני ואינו דומה לשאר שליחו' וזכיי', וכן מצאתי כדברי בתה"ד (סי' קפ"ח) בסופו: עכ"פ י"ל דסברת המקשן קיימ' במסקנא דלרבא יש לנו לומר מכח הגילוי דעת של עכשיו דמעיקרא נמי ניחא ליה ולא משוינן לחוב גמור מכח הך סברא דניחא ליה למעבד מצוה וכו', רק דלא מהני דבעי' דידעי' דניחא לי' בשעת השליחות, ממילא אם גילה דעתו מקודם דלא מקפיד על הניחותא למעבד מצוה בגופי', אף דלא שוי בפירוש שליח ממילא להעשות מעצמו שליח כיון דגוף הדבר זכות הוא לו שיתרם התבואה, רק שהוא קצת חוב מצד אחר דניחא לאינש וכו', בזה מהני גילוי דעת דאין זה חובה לו, ולא דמי לההיא דירושלמי שהובא בראשונים ר"פ התקבל באשה שהיתה מחזרת לקבל גט, דלא מהני לקבל גט עבורה דשמא חזרה בה ובעי' שתעשה שליח לקבלה בפירוש ע"ש, דהתם הדבר בעצמו חוב משא"כ הכא בתרומה דהדבר בעצמו לזכות, רק שי"ל דניחא לאינש, בזה מהני גילוי דעת, וזה מוכח ממה דחזינן בדעת המקשן דאפי' גילוי דעת לבסוף מהני ומשוינן ליה לדבר שאין בו סי' שעומד להתייאש, וזה לא נסתר להמסקנא וכנ"ל. וא"כ י"ל דזהו כוונת הרמב"ן דבתרומ' מהני כל הרוצה לתרום, דבתרומה לא בעי שליחות רק ג"ד, רצונו לומר כיון דזכות הוא מהני ג"ד שאינו מקפיד לעשות המצוה דוקא בעצמו וכל הרוצה לתרום הוי ג"ד ורשאי זה לתרום מטעם זכין לאדם, משא"כ בגט דהדבר בעצמו חובה לא מהני כל הרוצה לכתוב דשמא עכשיו חוזר כיון דלא עשה שליח בפירוש ובעי' כל השומע והראיה שהביא הרמב"ן מסוגייתנו היינו מסברת המקשן דזה לא נסתר במסקנא וכנ"ל, כנלע"ד:
גמרא תמרי דזיקא היכי אכילנא. ואפשר לפרש דרך חידוש במה דנתקשו רש"י ותוס' דגם לרבא תקשי דהא חזות' מוכיח עליו דהני תמרי דזיקא אין הכוונה כמו תאנה בצד הדרך דלעיל, אלא הכוונה לענין הא דאמרי' ברכות (דף מ' ע"ב) לענין דמאי, דתמרים פטורים מדמאי דהוי הפקר, ומבואר שם דהיינו תמרים אותן דהשירן האילן קודם שגדלו כל צרכן הוי הפקר דאינו חשוב, דמש"ה ס"ל לכמה פוסקים דמברך שהכל וע' באו"ח, ואהני תמרי קאי הש"ס תמרי דזיקי והוי הפקר דא"ח לבעלים כיון דרוח השירן קודם שגדלו, הא מ"מ לאביי הוי ודאי של"מ כיון דל"י דנתרא ומשני כיון דאיכ' שקצים ורמשים, והיינו דע"י שאוכלים בראש האילן דרך שמשירן הרוח, כמ"ש הרמב"ן במלחמות:
תד"ה אי דליכא סי' וכו', ק"ק דהא תנן בפירקין אמר את האבדה ול"א סימניה כו'. לא זכיתי להבין עומק דעתם דהא בלאו מתני' יקשה מיני' דכיון דהמוצא מכריז מקום, ועיקר הסי' שמזכיר שם הגלימא, למה צריך לסי' מקום, אף בדרך נפילה מ"מ עיקר הסי' בזה שאומר שם החפץ ולאיזה תועלת צריך שהמוצא יכריז מקום בעוד דלא מסיק אתירוצם דחיישי' דגם מאחר נפל, וא"כ בקצרה תקשי על כל אבידה שבעולם יחזיר בסי' גלימא, או דהו"מ למימר שהמוצא צריך לקרב הענין לבעל האבידה שיחפש וידע ויזכור שאבד ממנו, והיינו בהניח שע"י מה שמכריז מקום יזכירו הבעלי' ששכחו דבר באותו מקום, אבל בדרך נפילה דא"א לקרב הענין לבעל האבידה קרוב הדבר שלא יזכירו לתבוע אבידתם, א"כ ממילא מוכח דלמ"ד דקיימי' ביה דמקום הוי סי', בכל אבידות דליכא סי' מקום צריך להכריז גלימא לקרב הענין, דהא עיקר ביש בו סי' לא"ב סי', דאלו היה מכריז אבידה הי' תמיד יש בו סי' מכח הגלימ', אלא משום דצריכים לקרב הענין ולהכריז דם גלימא (או מקום) וא"כ ממילא ממתני' דלקמן ליכא קושיא דהא למ"ד גלימא מכריז, פירוש' דמתני' דלקמן שאמר הסי' ול"א סי' מובהקי' דידה, וגלימ' פשיטא לא הוי סי' כיון דהכריז גלימא. בא"ד אלא משום דא"ל כי היכי דאבידת וכו'. מבואר דלולי הוי חששא שאבד אחר היינו מכריזי' סתם אביד' ומחזירי' לו ע"י סי' גלימא, אלא משום דחיישי' דגם מאחר נפל, ותמהני דא"כ במתני' דפ"ק מצא אגוד' של שטרות וכו' דבעי ג' שטרות כרוכים דהוי סי' מנין והא בשטר א' ג"כ מכריז אביד' סתם, ושם הגלימא דהיינו שם השטר יהי' סי' דבהא ל"ש שחיישי' שגם מאחר נפל דהא התם עיקר החשש בין הלוה למלוה, אבל לא חשש דמאחר נפל, דמיירי בלא הוחזקו כדקתני במתני' דכל מעב"ד יחזיר וכן בדברי רשב"ג ג' מלוין וא' לוה דמוכח הכל בענין דליכא חשש שמאחר נפל, א"כ גם בשטר א' יהי' שם אביד' סי', והנה אם נפרש בסוגי' דלקמן אלא אמר רבא וכו' מנין דאורייתא היינו סי' מובהק, וב' סימני' הוי כמו סי' מובהק ומש"ה באגודה של שטרות מחזירי', היינו משום דהוי ב' סימני' קשר ומנין כמו שכ' בס' קצות החושן, הי' אפשר לומר דמש"ה בשטר א' ל"י דשם הגלימ' לא הוי רק סי' ומהני מדרבנן אבל בשטר דל"ש ניחא ליה בעי' סי' מובהק, והיינו אגודה של שטרות, אבל באמת עדיין אינו מיושב כל צרכו, דא"כ נפשוט בהיפוך דסי' לאו דאורייתא, והיינו דקיי"ל כרבא דמקום הוי סי' מוכח דשם גלימא הוי סי' ג"כ, א"כ מדלא יחזיר שטרא יהא מוכח דסי' לאו דאורייתא והרי הוא באמת רק ספק דלא אפשיטא:
שם גמרא ואר"ז משמי' דרבא הלכתא כריכות ברה"ר, ע' במהרש"א, ביאור דבריו דודאי יסוד דברי רבא דבספק הנוח לא יטול משכחת גם באבידה דעלמא, והיינו דבמשתמר לגמרי, דבהנוח ביש בו סי' א"נ ומכריז כמבואר לקמן, ואף די"ל דבספק הנוח ויש בו סי' גם במשתמר לגמרי נוטל ומכריז דכמו בודאי הנוח במשתמר קצת ס"ל לתוס' דנוטל ומכריז ה"נ י"ל במשתמר לגמרי בספק נוטל ומכריז כיון דמצד נפילה הוא מקיים מצות השבה ובצד הנוח אינו מפסיד להבעלים דיחזיר ע"י סי', מ"מ היינו דוקא בסי' דעלמא, אבל הכא בסי' מקום בממנ"פ לא יטול, אם הניח הוא הא משתמר לגמרי ואין עליו שם אבידה, ואם הוא נפילה הא לא יהי' להם סי' מקום והוי יאוש, אלא דכוונת המהרש"א דהא רבא מיירי ע"כ באינו משתמר לגמרי, והיינו לפמ"ש תוס' לקמן דאם נטלו לא יחזיר, היינו אפי' תיכף, ומטעם דאינו משתמר לגמרי ושם אבידה עליו ונתחייב בהשבה כשנטלו ע"ש, משא"כ במשתמר לגמרי אף בספק הנוח הדין דיחזיר מיד, דממנ"פ אם הניח לא נתחייב בהשבה, ואם דרך נפילה הוא זכה ביאוש, וכיון דרבא מיירי ע"כ באינו משתמר לגמרי א"כ יקשה דיטול ומכריז סי' מקום מדלא היה הנוח, וע"כ דרבא מיירי בגוזלות מדדין, אבל לדיני במשתמר לגמרי אף בספק הנוח דעלמא לא יטול, אח"כ ראיתי להטור (סי' רס"ב) פסק בפשיטות דבמשתמר לגמרי אפי' ספק הנוח ויש בו סי' לא יטול ע"ש, ובדרישה כ' דאף דלישנא דהרא"ש כללא דמלתא וכו' במקום המשתמר כגון ודאי הנוח, משמע דבספק נוטל ומכריז, מ"מ א"א לומר כן דאין מדרך הרא"ש לכתוב נגד תוס' ולא ידעתי היכן מצינו דס"ל לתוס' הכא דבמשתמר לגמרי ספק הנוח ויש בו סי' דלא יטול, ואדרבה לכאורה משמע להיפוך מדכתבו דאם נטל לא יחזיר הטעם דגם בהנוח נתחייב בהשבה כיון דמשתמר קצת, ולא כתבו דמיירי אף במשתמר לגמרי ויש בו סימן דנתחייב בהשבה דלמא הוא דרך נפילה, אע"כ דסבירי להו דבכה"ג אפי' לכתחילה נוטל ומכריז, הן אמת דמלישנא הטור וש"ע שם ואם נטלו כתבו יחזיר' למקום וכו' דמשמע דקאי על מ"ש תחילה בין ודאי הניח או שהוא ספק, מ"מ הסברא תמוה לי הא נתחייב בהשבה, ודוק:
גמרא לא שבעתן עין לא ק"ל בגוי' ולא מהדרי' לי, קשה לי דלמאי הוצרכו לחדש דלרשב"א לא מהמנינן לצורבא מרבנן על טביעת עין היכא דלא שבעתן עין, ופליג בזה אחכמי' דסבירי להו דיש לו טביעת עין כמו בגט כמ"ש תוס', דלמא גם רשב"א ס"ל דמהימנינן ליה בכל ענין אלא דליכא חיוב הכרזה דמסתמא לא יהיה לו טב"ע כיון דלא שבעתן עין, אבל היכא דבא צורבא מרבנן ואמר דיש לו טב"ע באמת מהדרי' ליה, ואף די"ל הוי יאוש כיון דהמוצא לא יכריז, מ"מ נ"ל לדינא היכא דל"י שנפל מיני', בא צורבא מרבנן ואמר דיש לו טב"ע דמהדרי':
גמרא אי דאית ביה סי' כי שבעתן עין מאי הוי, לכאורה קשה דהא תוס' לקמן קאמרי דאי סימני' דרבנן הא דמדאורייתא תלינן חיוב הכרזה באבידה שיש בו סי' היינו דע"י סי' יחקור למצוא עדים שראו אצלו כלי' שיש בו סי' כך וכך והעדים יכירו בטב"ע, אבל בא"ב סי' לא ימצא עדי' על טב"ע, וא"כ דלמא לעולם מיירי הכא ביש בו סי' אלא דסימני' דרבנן וחכמי' תקנו אי משום דניח' לבעל האבידה כמבואר לקמן, דלמא רבנן תקנו דוקא היכא דאין מפסידי' להמוצא, דהא אף בלא תקנתם א"א להמוצא' להחזיקם לעצמו כיון שיש בו סי', אלא לעולם אין הבעלים מתייאשי' דסברו שיבררו בעדי' שיכירו בטב"ע וכיון דאין פסיד' להמוצא מש"ה תקנו להחזיר בסי' מטעם דניחא ליה לבעל האבידה, וא"כ בכלים ששבעתן עין דשייך בו טב"ע תקנו חכמים, אבל בכלי' שלא שבעתן עין כיון שהבעלים עצמם לא שמשו בזה הרבה ומסתמ' אין מכירי' בטב"ע פשיטא דגם אחרי' שיוצאי' ונכנסי' אצלו לא הכירוה היטב בטב"ע וא"כ מדינא דאורייתא כיון דאין מחזירי' בסימני', הבעלים מתייאשי' דהא לא ימצאו עדי' שיכירו היטב בטב"ע כיון דהוי כלי חדש שלא שבעתן עין, ודלמא בכה"ג ל"ת חכמי' להחזיר בסי' להפסיד להמוצא דהא מדאורייתא הבעלים מתייאשי' וזכה המוצא, ונ"ל דל"ק מידי, דהא עיקר סברת תוס' היינו בסי' בגוף הכלי דיכול להזכיר לעדים שראו החפץ שיש בו סי' כך וכך אצלו והמוצא יראוהו לעדים ויאמרו שראו אצלו חפץ זה בכך וכך סי', משא"כ בסי' מנין או מקום כיון דבגוף הכלי א"ב סימן ל"ש כן, וא"כ ממילא אי סימנים לד'א אלא דצריך להכרזה מכח סימני' דשמא ימצא עדי' שיכירו בטב"ע היינו רק בסי' בגופו, אבל בסי' מקום או מנין דל"ש זה, באמת הוי יאוש וזכה המוצא, וא"כ מדחייבי חכמי' להחזיר אף בסי' מקום ומנין מוכח דאף דהוי פסידא להמוצא מ"מ מחזירי', וא"כ שפיר פריך הש"ס, ודו"ק: