אור ברסלב
דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות לכבוד הרב רבי עזרא נ"י אב"ד דק"ק יאסטראו

דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות· רבי עקיבא איגר

לכבוד הרב רבי עזרא נ"י אב"ד דק"ק יאסטראו

הרב רבי משה ני' אב"ד בק"ק פילא

ע"ד שאלתו באחד שנדר ליתן נרות בביהכ"נ על מנורה התלייה לפני העמוד, ולעת הנדר היתה המנורה בת ששת קנים, וכעת נשתנה שהמנורה ההיא הורדה ממקומה לתלותה למטה, ובמקומה נתנו מנורה חדשה בת ט"ז קנים איתא במתני' דנדרים (דף מו) בקונם מפלונית שאביה רע דאם אביה עשה תשובה אח"כ הותר הנדר דהוי כנודר על תנאי, הכי נמי כיון שאמר התלוי' לפני העמוד הוי כמפרש הסיבה שבגללה נדר ובנ"ד פשיטא דשכיח לשנות המנורה ממקום למקום לאיזה סבה שיהיה ואין כאן חיוב ליתן נרות עוד על המנורה הישנה:

ואין לחלק דדוקא התם שאביה רע דיתור לשון זה א"א לפרשו בענין אחר, אלא שהוא הסבה שבגללה נדר, מש"ה הוי כתולה נדרו בתנאי, וה"ה בנ"ד אם היה הנודר בשעת נדרו בבה"כ ואמר ליתן נרות על מנורה זו התלויה לפני העמוד, בזה בודאי יתור לשונו לפני העמוד הוא לומר שזהו הסבה שבגללה נדר אבל אם לא היה הנודר אז בבה"כ יש לפרש דמה שאמר התלוי לפני העמוד, היינו להודיע ולסמן לאיזה מנורה כוונתו, ואין בכלל לשונו פירוש הסבה, מ"מ נ"ל דממילא כן הוא, דאטו המנורה כיפי תלי לה להתחייב דוקא על מנורה זו, ובודאי טעם הנודר היה כיון שהיא תלויה לפני העמוד, וא"כ הוה כמפרש דבגללה נדר:

ואדרבא נ"ד עדיף, דהתם גבי שאביה רע דנדר עכ"פ מהאשה ההיא, ושאביה רע הוא רק סבה וטעם לעיקר הנדר, אבל בנ"ד לא נדר מעולם על מנורה זו, רק ליתן נרות לזמן קצוב על מנורה התלויה לפני העמוד, ובאיזה מנורה שיהיה קאמר, ובכל ענין נדרים אזלינן בתר ענין שבגללה נדר, ולא אחר משמעות הלשון, כמבואר בש"ע (סי' ריח) וק"ו בנ"ד שגם הלשון סובל כן, ומעולם לא היה דעתו על המנורה זו דוקא, והכוונה היה לא' משתי אלה, או להתחייב ליתן נרות להאיר לפני העמוד, או לסמן במנין דמתחייב ליתן על מנורה כזו שהוא מספר ששה קנים, אבל אין החיוב דוקא לתחבם על מנורה זו, והרי הדבר פשוט דבנדר ליתן נרות על מנורה התלויה למטה אצל פתח בה"כ, דודאי כוונתו רק למספר הנרות כפי הקנים שבמנורה ההיא, אבל לא דהחיוב דוקא לתוחבם במנורה ההיא, ופשיטא דהשמש תוחב הנרות א"צ לדקדק שלא יתחוב נרות שלו במנורה למעלה ממנו זולת בנודר על מנורה שלפני העמוד כמו נ"ד אפשר דדוקא לפני העמוד, דרוצה במצוה מן המובחר, אבל שיהיה נדר דוקא על המנורה ההיא ממש, אינו:

אך ראוי להסתפק אם יוצא ידי נדרו במספר נרות ששה כמו שהיה מקדם בעת נדרו, או דצריך ליתן מספר כמספר קנים דמנורה התלויה עתה לפני העמוד, אופן הספק אם עיקר הנדר שהנרות שצריכים ומדליקים במנורה לפני העמוד יוגבה הכל ממנו, או שהיה הנדר רק על מספר ששה נרות:

והנה אם הנודר יודע שכוונתו היה בשעת הנדר רק על מספר הנרות, אזי אינו מחויב יותר, לא מבעי' לדעת תוס' ספ"ג דשבועות דהיכא דבלבו פירש לנדרו לא מקרי דברים שבלב, אלא אפילו לדעת הר"ן שם וסייעתו שהם רוב הפוסקים דבנדר מפת ובלבו פת חטים, דהיינו דהיה בלבו להוציא בשפתיו פת סתם ושלא יהיה נאסר רק מפת חטים, דמקרי דברים שבלב אא"כ היה בלבו להוציא פת חטים, ולישנא הוא דאתקיל, ולא אמר רק פת סתם, עיי"ש, מ"מ נ"ל דבנ"ד אדרבא אם ניזיל בתר משמעות לשונו אין לחייבו יותר מב' נרות, דהרי נדר רק ליתן נרות, ומיעוט נרות שתים, כדאיתא במנחות (דף קו) הרי עלי עצים לא יפחות מב' גזרים, וה"נ בנ"ד דאם היה כוונתו בשעת הנדר שהיה כפי אשר מורה משמעות לשונו היה נראה דיוצא בב' נרות ויוצא בזה ידי נדרו:

אף דיש לחלק, דהתם אמרינן תפסת מועט משום דאין קצבה לדבר, דא"א לומר דנתכוון לעצים מרובים, דא"כ אין לדבר סוף, משא"כ נ"ד דיש לדבר סוף למלאות המנורה, בזה לא אמרינן מיעוט נרות שתים, וכיוצא בזה כתבו תוס' סוכה (דף ד' ד"ה תפסת מועט) [ובענין זה עמדתי בדברי תוס' יומא (דף עב) דרצו לומר הכי לקושטא דמלתא, דדוקא בדבר שאין לו קצבה אמרינן תפסת מועט, וכתבו שם ואע"ג דפ"ק דר"ה וכו' י"ל דהתם קאמר תפסת מרובה וכו' דעד ז' יש לו תשלומין ממנ"פ, טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן עכ"ל, ביאור דבריהם בפשוטו דאזלינן לחומרא וצריך להביא קרבן תוך ז' דשמא אין לו תשלומין רק ז' ואינו יוצא אם יביא אח"כ קרבנו, ובספר תוס' יוה"כ (דף פ' ד"ה ואימא ביצת וכו') מבואר דס"ל בכוונת תוס' הנ"ל דהיכא דתפסת מרובה להחמיר, אמרינן דלא תפסת, אבל אנו תופסים המרובה כדי להקל, ועי"ז הקשה שם מה דהקשה, וכתב דבספר הליכות אלי עמד ג"כ בזה, ונפלאתי על הנך אריותא שנטו מדרך הפשוט בפירוש דברי התוס', דהא בתשלומין הוי ג"כ קולא דיש לו תשלומין כל ח', וגם מה"ת ניזל להקל לתפוס המרובה ולהקל מספק, א"ו הפשוט כנ"ל דבכ"מ אזלינן לחומרא ובקרבן חיישינן לחומרא דשמא אין לו תשלומין יותר מז', ובטומאת אוכלין חיישינן לחומרא דשמא כביצה מקבל טומאה, אף דלכאורה עדיין יקשה על תוס' דמ"מ בתשלומין נימא דאם לא הביא תוך ז' דצריך להביא ביום ח' מספק דשמא תפסת מרובה, ויביא קרבנו בתנאי שיהיה נדבה למ"ד נדרים ונדבות קריבים ביו"ט, אבל באמת לא קשה מידי, דכמו דכללא דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן לא דהוי ספק ולא ידעינן למה אתקש וצריכות להחמיר מספק, וכמו שעלה על דעת הגאון פרי מגדים בפתיחה כוללת למשבצות זהב אות י', דאינו כן, אלא דהמדה כך היא, דמקשינן לחומרא והוי ודאי, כדמוכח ממ"ש תוס' בב"ק (דף ד') גבי ממון דלחומרא מקשינן ומפקינן ממונא, וכן מתוס' פסחים (דף מ') דהקשו הא בלא"ה ידעינן דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ומאי קושיא, הא יהיה האיסור חמץ בנשים רק מספיקא, ואם אכלו לא יהיה חיוב חטאת, ואצטריך קרא שיתחייבו חטאת, ע"כ דגם מכח לחומרא אזלינן הוי ודאי, ה"נ י"ל כך המדה, דהיכא דבהיקש לא ידעינן אם תפסת מועט או מרובה, תתפוס החומרא והוי ודאי, מש"ה בתשלומין דהחומרא בפשוטו דאין לו תשלומין רק ז' דצריך להביא קרבנו תוך ז' ואינו רשאי לאחרו, לזה תפסינן המועט לודאי, אמנם לפ"ז יקשה על תוס' יומא הנ"ל בסופו גבי הענקה דמספק לא מפקינן ממונא, הא גם דממונא לחומרא מקשינן, כההיא דבב"ק הנ"ל, ע"כ דלא דמי להתם, דלענין מועט ומרובה לא נאמר המדה, אלא דהוי ספק, ובאיסור מחמרינן ובממון לא מפקינן, א"כ יקשה כנ"ל, דיתחייב להביא קרבן מספק ביום ח' ובתנאי דנדבה. וצ"ע] מ"מ י"ל דלשון ב"א בנדר לא אמרי' כן, אלא כההיא דמנחות היכא דאין לדבר סוף, מ"מ נ"ל דאינו כן, דהרי הרא"ש בתשובה (כלל וי"ו) הובא בהגהת ש"ע חוה"מ (סי' ס') במחייב עצמו לזון חבירו, דנפטר בשעה א', והביא ראיה מההיא דמנחות הנ"ל, אף דהתם יש לדבר סוף לזונו כל ימי חייו, ואף לדעת הרשב"א בתשובה דס"ל דבאמת צריך לזונו כל ימי חייו, והובא בב"י אה"ע (סי' קיד) ולמד כן מההיא דיאסרו כל הפירות עלי בנדרים (דף כו) דאסור לעולם, ולא אמרינן דסגי ביום אחד עיי"ש, י"ל דוקא התם דסתמא לעולם משמע, אבל בעיקר שיעור סך התחייבות אמרינן תפסת מועט כההיא דמנחות הנ"ל, ואף ביש לדבר קצבה, כמו דס"ל להרא"ש וכמו שהוכחנו, ובזה לא פליג הרשב"א ונחלקו רק בענין קביעת זמן, אם סתמא לעולם משמע או לא:

אח"כ ראיתי בתומים שכתב בהיפוך, דגם להרא"ש ס"ל דבנדרים ספיקא להחמיר, כדמוכח באמת מההיא דיאסרו עלי כל פירות, ושאני ההיא דמנחות דאין לדבר סוף, וההיא דהרא"ש הנ"ל במחייב לזון לא מיירי בנודר לעני רק במתחייב לעשיר, ומה דמדמה הרא"ש לההיא דמנחות, היינו לענין דמצינו תפסת מועט, אבל לא שיהיו דומים להדדי עיי"ש, וזהו דוחק גדול, ולענ"ד דברי הרא"ש כפשטן דאף בנודר לעני כן, וההיא דיאסרו עלי אינה קושיא להרא"ש, דיש לחלק, דוקא באוסר דבר על עצמו, דברגע אחת חל האיסור על הפירות ונעשו כנבילה ואין בזה ענין התחדשות בכל רגע דנימא דלא נתכוון רק לרגע אחת. אלא אמרינן דאסרן עליו כנבילה, וממילא אסורים לעולם משא"כ במתחייב לזון, דהוא לעשות מעשה במה שעושה כן פעם אחת הרי קיים דברו לזון חבירו. ואם נחייב אותו לזון לעולם, הוי כמחייב לעשות כן לעולם, ובכל רגע מתחדש חיוב מעשה עליו, בזה אמרינן תפסת מועט, ודומה לנשבע שאדבר עם פלוני, דפשיטא דכל שמדבר עמו פעם אחת יצא ואינו מחוייב לדבר עמו בכל רגע ורגע, אבל בנשבע שלא ידבר עמו לעולם דכל שמדבר עמו פעם אחת עובר על שבועתו, ה"נ באמרו יאסר עלי, או שנשבע שלא לאכול הפירות, לא שייך כאן זמן, דאם יאכלם באיזה זמן עובר שבועתו ונדרו, משא"כ בנודר לעשות מעשה בפעם אחד שעושה סגי, כן נראה לענ"ד:

באופן דבנ"ד אם לא היה הכוונה בלב לעשות פירוש לנדרו, אלא שיהיה כפי שיסבול לשונו, אינו מחויב ליתן רק ב' נרות, ומכ"ש אם היה כן בלבו במפורש, אך אם הנודר מסופק כעת בכוונה שהיה לו בשעת הנדר ומסתפק דאולי היה כוונתו שיהיה תמיד המנורה שלפני העמוד ממולא בנרות שלו בלא מספר וקצבה להנרות בזה יש לחוש להחמיר, ואף לדעת הש"ך יו"ד (סי' רנט סי"ד) דבספק צדקה הוי רק ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה, י"ל דוקא היכא דליכא חשש איסור דלא יחל, כגון לגבי היורשים דאין עליהם חיוב נדר, וכמו כן בהקדיש ואמר הרי זו, ויש ספק אם נתפס הדבר בקדושה בדיבור זה, וכההיא דאיבעי' דאם יש יד לצדקה דהוא רק נדבה, ואין החיוב נתפס אקרקפתא דגברא, בזה אמרי' דספיקא לקולא, דלא חל ההתפסה ולא קם הממון ברשות הקדש וממילא ליכא בל תאחר, אבל היכא דאמר הרי עלי דחל עליו החיוב מדין נדר, י"ל דספיקו לחומרא, וכדאיתא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"ב חוה"מ סי' קכד) עיי"ש, ולכאורה ראיה לדבריו ממתניתין דמנחות (דף קו) פירשתי ואיני יודע מה פירשתי מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, הרי דמספיקא שמא כך וכך נדר מחוייב ליתן להקדש, ה"נ י"ל בנ"ד במסופק לכמה נרות איתכוין, ועדיין צ"ע:

ובנ"ד אם קשה עליו ליתן נרות הרבה כ"כ, טוב שישאל על נדרו בתנאי דאם היה בלבו ליתן רק ששה נרות, או שלא היה בלבו לשום מספר נרות, נראה דלא נתחייב רק ששה נרות יתקיים נדרו ובאם לאו מבקש התרה:

ובמה שכתבתי לעיל דאם לא היה בלבו שום כוונה ומספר נרות, די"ל דיכול לפטור עצמו בב' נרות, אפשר לחלק בין אמר נרות למנורה זו דמשמעות לשונו להספיק נרות למלא המנורה, אך בלשון השאלה נזכר על מנורה זו, עדיין אני מסתפק, או דהפירוש לשון הפחות שבנרות, דהיינו שתים על מנורה זו, או דמ"מ לשון בנ"א גם בזה סתמא כפירושו דעל מנורה היינו ליתן די לצורך נרות העולים על מנורה זו, ולדינא צ"ע:

ידידו עקיבא

לידידי הרב רבי שלמה זלמן בק"ק גלוגא. מ"ש כבודו דמה דאיתא דבנקטם ראשו שהוא פסול, מ"מ על כרחי' בעי טפח ואף דבנקטם נקט הר"ן כל שהוא הא אמרינן בנדה (דף כו) מאי כ"ש טפח והכי נמי אמרינן רפ"ב דביצה מאי כ"ש כזית:

לענ"ד מסוגיא דב"ב (דף קנ ע"א) וכל היכא דקתני כ"ש לית לה שיעורא כלל. והרי"ף והרמב"ם שם פסקו כר"י בזה דשייר קרקע כ"ש היינו כ"ש ממש וההיא דנדה הנ"ל כבר כתבו תוס' ב"ב דאיידי דנקט שיעורא רבה. היינו דלגבי דנקט תחילה שיעורא רבה בארבעה, קראוהו לטפח לגבי' בלשון כ"ש. ובההיא מתרצא גם ההיא דביצה הנ"ל כדכתב רש"י שם. דלגבי ככר שלם קראוהו כ"ש, והיינו דלעומת דקתני במתני' עירובין (דף פ') דבערובי חצרות צריך שיהיה ככר שלם. אמר רב ערובי תבשילין ל"צ כן וקורא לגביה כזית בשם כ"ש. [אב"ה עיין פרק אחד עשר דמסכת אהלות משנה א' ב"ה אומרים בכל שהוא ומפורש שם בתוספתא דהאי כ"ש בעי כחוט המשקלות ככתוב בהרע"ב שם וצ"ל ג"כ נגד מה דאמרי ב"ש ארבעה טפחים קראו ב"ה לחוט המשקלות כ"ש]:

ובההיא דב"ב לא זכיתי להבין דברי תוס' (ד"ה וכל) ואע"ג דקרקע כ"ש חייב בפיאה וכו' הא בפשוטו לא קשה מידי. דפשיטא דכ"ש שייך על כ"ש ממש. אלא דאביי בא לדייק דזה אינו כללא דכן הוא בכ"מ אלא דמצינו ג"כ לישנא דכ"ש ואית בה שיעורא כדי פרנסתו. והוי כההיא דריש חולין אין איכא הכל לכתחילה וכו':

ואף אם נדחוק דכוונת תוס' על סוגיא דקדושין (דף כו) דפרכינן וא"א דבעינן צבורין כ"ש למאי חזי. הרי כיון דנקט כ"ש מוכח דכ"ש ממש הוא, ג"ז ליכא קושיא דהא מרא דשמעתא. דפריך כן רב יוסף. ולשיטתיה אזיל. דמסיק בסוגיא דב"ב דכל היכא דנקט כ"ש לית ליה שיעורא. אבל אביי ס"ל דלפעמים הוא בדוקא. ולפעמים לאו בדוקא ואית ליה שיעורא. ורב אשי דמשני (שם בקידושין) מאן לימא לן דלא תלי בה מרגניתא י"ל דג"כ ס"ל כר"י בזה. ויש סייעתא מזה לפסקא דהרי"ף ורמב"ם הנ"ל:

והנה מה שכתב רו"מ בשם ספר, מחצית השקל דהקשה דישאר קושיית הט"ז. דלחשוב בחולין לקטם ראשו. וכן בחזזית למעלה מחוטמו. והניח בקושיא בפשוטו י"ל למ"ש בעצמו שם (סק"ב) על הט"ז. דמוכח דנחלקה התיומת הוא טפח. הא דלא חשיב לה בנדה בהדי דשיעורין טפח, דבפלוגתא לא מיירי עיי"ש, ממילא ה"נ י"ל מש"ה לא חשיב בחולין נקטם וחזזית כיון דפסולייהו משום הדר, ממילא תליא בפלוגתא. דלר' יהודה דס"ל לא בעי הדר בסוכה (דף לב) הנך כשרים ולא חשיב מה דאיתא בפלוגתא:

ואולי כוונת המחצית השקל, דהא כזה יקשה גם על ראיית הט"ז, דאם איתא דנחלקה בכ"ש הו"ל למחשב בחולין, והא בנחלקה איתא פלוגתא ב' לשונות בסוכה, וי"ל בפלוגתא לא מיירי, ובהכרח צ"ל דמ"מ הו"ל להש"ס למפרך דלחשביה ולתרץ דבפלוגתא לא מיירי, ורק על ההיא דנדה י"ל כיון דממילא משני התם על קושיא אחרת דבפלוגתא לא מיירי, מש"ה ל"צ למפרך מנחלקה, ולתרץ כן, דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל. וע"ז שפיר סובב והולך קושית המחצית השקל דעדיין יקשה לפרוך בחולין דלחשביה לנקטם וחזזית ולשנויי בפלוגתא לא מיירי אבל באמת אינו, דעדיין יקשה על ראיית הט"ז. דלמא ר"ח דחשיב בחולין פגימת סכין ס"ל דנחלקה כשר וכל"ק. וצ"ל דמ"מ ללישנא ב' דריב"ל אמר נחלקה פסול ולא מצינו בזה חולק יקשה להך לישנא אמאי לא חשיב בחולין נחלקה, וא"כ מה"ט ל"ש לומר בפלוגתא לא מיירי, דהא אין בזה פלוגתא רק ב' לשונות קשה לל"ב לחשביה בחולין, וא"כ שפיר י"ל על קושיית המחצית השקל, דמש"ה לא חשיב נקטם וחזזית, כיון דיש בזה פלוגתא דתנאי, דלר"י לא מפסיל משום הדר, ובפלוגתא לא מיירי. ועל ידי דברינו אלו יש מקום לחזק דברי הט"ז דנחלקה פסול רק טפח, והיינו דמ"ש הט"ז דרך פירוש בהר"ן במ"ש דנחלקה במיעוטו פסול, דמ"מ בעי שיעור טפח, בפשוטו לא נראה כן, דלא הו"ל להר"ן למסתמי', וביותר דהא הר"ן אחר שהעלה דנחלקה היינו גם במיעוטו הוכיח דנסדק' דאמרי' דעביד כי המניק היינו דנסדקה ברחבו, דאל"כ הא פסול משום נחלקה, והא י"ל דנסדק היינו בפחות מטפח בזה פסול רק בעביד כהמניק, אע"כ דנחלקה בכ"ש פסול, אלא די"ל כך, דהר"ן כ"כ לשיטתיה דכללא כייל (דרמ"ח ע"א) בסופו, כמו דחזזית בחוטמו בכ"ש, ה"ה בכל הפסולים בראשו בכ"ש, והיינו דכל פסולים אם הם בראשו לא מקרי הדר, מש"ה גם בפסול דנחלקה כיון דהוא בראשו פסול בכ"ש מחמת הדר, אבל לדידן דס"ל דרק בחזזית ושינוי מראה כן, אבל לא בשארי פסולים, כדפסק המחבר (סי' תרמ"ח סי"ב ובמג"א שם) שפיר י"ל דנחלקה בעינן שיעור טפח, אלא דבפשוטו כיון דעכ"פ להר"ן דפסול בכ"ש יקשה מההיא דחולין דלא חשיב נחלקה, א"כ דלמא גם לדידן הכי הוא, ומה דיתרץ הר"ן בההיא דחולין נתרץ ג"כ לדידן, אך בדברינו הנ"ל י"ל דלהר"ן ליכא קושיא מחולין, כיון דהטעם דבכ"ש דכל פסולים כשהם בראשו אינו הדר, ממילא לר"י דס"ל לא בעי הדר כשר, וי"ל דבפלוגתא לא מיירי, אבל לדידן אי נימא דבראשו בכ"ש, היינו מדין לקיחה תמה ולכ"ע פסול בזה יקשה דלחשביה בחולין, אע"כ דבאמת כשר בפחות מטפח. אולם הן בקושיית המחצית השקל דליחשב בחולין נקטם וחזזית, הן בקושיית הט"ז דליחשב נחלקה, לענ"ד אין בזה סרך קושיא, דבחולין חשיב מילי דפגימות, והיינו דכשחוגר הצפורן מקרי פגימה, וזה ל"ש בנקטם וחזזית, ומה ענין פגימה וחגירת צפורן בזה, וכן בנחלקה אף דשייך דאם אין רואים דנחלקים רק כשמעביר צפורן על ראש התיומת חוגר הצפורן, ובאמת נוכיח מזה דחגירת צפורן לא משוה אותה לנחלקה, ובעינן נחלקה ממש, אבל מ"מ אם נחלקה ממש, הוא בכ"ש ולא בעי באורך טפח. ומ"ש מעכ"ת נ"י דבעינן שיהיה ניכר דנחלקה אם אוחזים בידו כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ח ס"ק טז) בשם המבי"ט. באמת המבי"ט כתב כן מסברא דכיון דפסול מחמת הדר אם אינו ניכר לעין כשאוחזו בידו, אלא ע"י שימת עין בדיוק לא נפיק מכלל הדר, אבל נחלקה התיומת דמטעם חסר הוא, י"ל כל שנחלקה ממש ונראה בשימת עין בדיוק פסול דלא מקרי תמה, אלא דע"י חגירת צפורן לא מפסיל וכנ"ל, ובמג"א שם (סק"ט) כתב א"נ בניטל כ"ש לא מקרי חסר, דאין זה חסרון הניכר, משמע חסרון שא"נ מקרי תמה, לענ"ד הא המג"א בניטל כ"ש, היינו דהדד לא נטלה עד האתרוג אלא שנחסר הדד מעוביו, ס"ל להמג"א דלא מקרי חסרון כיון דעצמות הפרי שלם מקרי תמה, ומה דנקט דאין זה חסרון הניכר, שלא בדקדוק, דהא אם רואים דנחסר הרבה מעוביו של הדד אמאי אינו ניכר לאוחזו בידו, אלא ודאי כוונתו כפי הנ"ל. ובאמת תמוה לי מה דנקטי בפשיטות דנחלקה מדין חסר וכשר ביו"ט ב' כמ"ש המג"א (סי' תרמ"ה סק"ו) והא מדברי תוס' רפ"ג דסוכה ד"ה נקטם משמע להדיא דניטלה התיומת פסול מטעם הדר, דגרע מנקטם, ובתירוצם האמצעי כתבו דס"ד דהוא הדר טפי מנקטם, משמע דאשמעינן דלא מקרי הדר ופסול ביו"ט ב', והרי אמרי' דנחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה, משמע דחד דינא אית להו וחמיר ממש כמו נקטם, א"כ משמע דגם נחלקה מטעם הדר הוא, וצע"ג:

ידידו עקיבא

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה