אור ברסלב
דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות לכבוד הרב רבי ליב נ"י אב"ד דק"ק גאמבין

דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות· רבי עקיבא איגר

לכבוד הרב רבי ליב נ"י אב"ד דק"ק גאמבין

לכבוד הרב רבי עזרא נ"י אב"ד דק"ק יאסטראו

ע"ד שאלתו בס"ת שלא נכתב שין דשמר לך ולא שין דשופטים בראש העמוד. בפשוטו נראה דאין כאן נדנוד פסול, לחוש לה בדיעבד, והש"ך לא חש לה רק לדקדק בזה לכתחלה. ומ"ש מעכ"ת לדמותו לדברי הר"ן (פסחים פ' י) גבי ד' כוסות וחזר והקשה בסתירת דברי הר"ן אלו דברי הר"ן פ"ק דמגילה גבי ספק מוקף חומה, כבר עמד בזה המ"ל (פ"א דמגילה), והראנ"ח בתשובה (ח"ב סי' עט). ומ"ש מעלתו לתרץ ולחלק כמו דהוי זמן קריאה גם למוקפים לענין יוצא בשיירא וכדומה, מש"ה יוצא בזה, זה אינו, דזה מועיל לדידן דבספק יוצא בי"ד לחוד, ובזה כבר די לנו בטעם הר"ן דאזלינן בתר רובא דעלמא, אבל עדיין לא פלט מינן הסתירה דאיך כתב הר"ן, ועוד אפי' תאמר שהוא ספק השקול הוה ליה למימר ספק דבריהם לקולא, ונמצא פוטר בשניהם וכו', הא עכ"פ א"א לפוטרו בשניהם, כיון דבודאי עבר שלא כהוגן, ומ"ש מעכ"ת עוד דוקא בד' כוסות די"ל דב' סברות אמיתות הם וכולו בעי הסיבה. זה לא ניחא לי כלל כיון דתקנת חז"ל לא הי' רק בב' כוסות ממילא אינך ב' כוסות בודאי א"צ ואינן כלל בגדר סברא אמיתית, דמה דלא תקנו לא תקנו

ולענין דידן כתיבת השין בראש השיטה, נ"ל דלא דמי לדברי הר"ן פסחים הנ"ל לחייבו בשניהם, דדוקא התם דבעידן דשותה ב' קמאי אין עליו שייכות חיוב הסיבה דבתראי, וכמו כן בהיפוך, מש"ה אם נדון זה לספק דרבנן לקולא, ידון רוחו להקל בשניהם, דבשעת שתיית האחרונות יהפוך ידו ויאמר שמא קמאי בעי הסיבה, ומה דעבר עבר ושלא כהוגן עשיתי, ומ"מ הנך דהשתא לא בעי הסיבה, מש"ה קם דינא להחמיר בכולן מדרך חיוב, אבל בס"ת ליכא חשש דיבא להקל בשניהם, דאין דנין על שעת הכתיבה רק על ההכשר דס"ת, ואם לא יכתוב הב' שינין לא יהיה בידו כח להקל ולהכשיר, דהא אזי הס"ת בממנ"פ פסול, ול"ש לומר דעל כל חדא דשין לדון בו ספק דרבנן לקולא, דהא עכ"פ נתפשט הפסול הזה בודאי בס"ת, א"כ מוכח בודאי לכתוב עכ"פ חד שין בראשו, א"כ י"ל דהדר דינא דספק דרבנן לקולא, ובחד מנייהו סגי, [אאב"ה שמעתי מאאמ"ו נ"י לפקפק מהך סברא גם בד' כוסות, וביותר, דהא לכאורה בב' כוסות האחרונות יצטרך הסיבה בממנ"פ, דאם קמאי בעי הסיבה וא"כ לא יצא בהם, ממילא הנך דהשתא הם קמאי, א"כ לא יהיה בידו לפגוע באחרונות להקל, דהא ממנ"פ חייבים בהסיבה אם מכח דאחרונות בעי הסיבה, ואם מכח דלא יצא בראשונות, והן הן עתה הראשונות, א"כ ממילא נדון דקמאי לא בעי הסיבה משום ספק דרבנן לקולא. גם אעתיק פה בענין זה אשר ראיתי כתוב בקונטרס הכללים לאאמ"ו נ"י וזה לשונו הטהור, כתב הר"ן פ"י דפסחים (דף קנה ע"ב) ול"נ דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזל לקולא אמאי ניזל טפי בהני מבהני, ואי ניקל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי, וכזה כתבו תוס' פ"א דביצה (דף יד ע"א ד"ה א"ב דידע) כיון דלכל לישנא הוי קולא וחומרא, כיון דא"א להקל בשניהן דודאי עבדינן שלא כהוגן מחמרינן בתרווייהו, ועיין מג"א (רס"י תקלח) וקשה לי ממ"ש הרי"ף (פ"ג דמ"ק) באיבעי' דמנודה דבדרבנן לקולא ומותר ברחיצה ובנעילת הסנדל, הא מתני' דקתני וכן אתה מוצא במנודה מוכח דקאי עכ"פ על חד מנייהו, אי אנעילת הסנדל אי ארחיצה וחד מנייהו ודאי אסור, א"כ איך אפשר להקל בשניהן, והרא"ש שם כתב על הרי"ף, כיון דאחדא ודאי קאי שדיי' אנעילת הסנדל כדתני בתוספתא ובירושלמי, והב"י יו"ד (סי' שלד) כתב עלה, כיון דלא פשט הגמרא מתוספתא איך נפשוט אנן, והלכך לקולא עי"ש, וקשה לי, הא אדרבא אם א"א לפשוט מהתוספתא יהיו תרווייהו לחומרא, דבאיזה ניקל יותר, ובתרווייהו א"א להקל דעביד חד ודאי שלא כהוגן, וצ"ע, ע"כ לשונו].

ומ"ש רו"מ בדברי שאגת אריה בתשובה האחרונה שהוכיח דתקיעת שופר ביו"ט דר"ה שלא לצורך מצוה אין שבות, מסוגיא דחולין (פ"ד), מאי ספיקא וכו', ר"י לטעמיה וכו', ועדיין יקשה הא גם לר"י משכחת לה דספיקו דוחה ר"ה, כגון ספק תקע דודאי הדין דחוזר ותוקע, כדחזינן דאתקין ר"א בקסרי וכו' עיי"ש, אמאי לא הקשה בפשוטו דמספיקא דוחה יו"ט, היינו בספיקא דגנוחי גנח. י"ל בהא היה א"ל דבימי התנאים לא נסתפקו באופן התרועה, ורק ר"א דאתקין כן מספיק', ולזה דן רק כמו דחזינן לדידן הדין מכח תקנת ר"א בקסרי דבספק אם יצא ידי התרועה דחוזר ומריע מספק, ה"נ ממילא בספק דעלמא אם תקע דהדין דחוזר ותוקע.

ולענ"ד אם באנו ללמוד דין ספק תקע מהך דר"א בקסרי, יש לחלק טובא, דדוקא התם אם נדין דספק דגנוחי אינו דוחה שבות דיו"ט ממילא גם מעיקרא כשבא להריע בגנוחי או בילולי נימא כיון דהוי ספק אם עושה בזה מצוה אינו דוחה השבות די"ט, דמה לי אם עשה כבר הגנוח דאמרי' דאסור לו לעשות, לולי דשמא כבר יצא, ומה לי כשעושה הגנוח מיד הוי ספק אף דאז עדיין גברא בודאי בר חיובא הוא, מ"מ מה בכך, הא עדיין הוי ספק אם עושה כלל מצוה במעשה תרועה זו, וא"כ יהיה הדין דלבטל לגמרי ממצוה זו דבתרועה ובמקום ביטול מצוה לעולם בכל ר"ה ודאי לא העמידו דבריהם, מש"ה הקילו לעשות התרועה בכל אופני ספקותא ומקרי הכל בכלל ודאי, משא"כ בספק תקע בעלמא י"ל דאינו חוזר ותוקע, דשמא כבר יצא, וספק מצוה לא ניתן יו"ט לדחות. אולם מ"מ דינא דהשאגת אריה אמת, דיש לדון כך, כמו דחזינן לרבנן דטומטום תוקע בספק, וממילא הדין דלרבנן, דספק תקע חוזר ותוקע, דמ"ש מטומטום, וממילא גם לר"י כן, דהא בדינא דספ' לא פליגי, אלא דלר"י לא משכחת ספיקא דטומטום אבל עכ"פ בספק תקע דינו כמו לרבנן, א"כ לכאורה ראיית השאגת אריה במקומו, דעדיין הוי תקיעת שופר בגבולין דודאי אינו דוחה שבת, וספיקא דאם תקע דוחה יו"ט.

אמנם נראה דראייתו מעיקרא ליתא די"ל דוקא בספק תקע דהוי חזקת חיוב, והוי כמו ודאי מחוייב זהו דוחה יו"ט, אבל במילה דספיקו לא הוי חזקת חיוב, י"ל דאינו דוחה יו"ט, וה"נ ילפינן כיסוי בכוי בק"ו ממילה, דאין ספיקו דהיינו ספק השקול בלא חזקת חיוב דוחה יו"ט, ובאמת בספק אם כיסה ונתגלה, או דלא כיסה כלל, י"ל דמכסה ביום טוב, ורק לרבנן הוי יוכיח מטומטום, דהוי ג"כ ספק השקול, וק"ל. ובסוגיא דחולין הנ"ל ברש"י ד"ה אין ספיקא דותה יו"ט, כגון נולד בין השמשות וכו' דתנן נולד לבה"ש וכו' חל יו"ט להיות אחר שבת נימול לאחד עשר, ובפשוטו תמוה, דמהיכן מוכח מהתם דספק אינו דוחה יו"ט, דהא התם יו"ט הוי ספק עשירי ספק אחד עשר, הוי ודאי שלא בזמנו, ובהכרח לומר דמ"ש רש"י תחלה, וחל ספק שמיני ספק תשיעי ביו"ט אינו נימול עד עשירי, היינו דזה היה פסיקא להו בהחלט דספק אינו דוחה יו"ט, ומ"ש רש"י דתנן, היינו על יסוד הדין דמיל' שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט, וכיון דודאי אינו דוחה יו"ט, היה קים להו דספיקו ג"כ אינו דוחה, אולם כזה קשה על התשב"ץ ח"ש (סי' רפד) דכתב דמתני' דקתני חל להיות ביו"ט של ר"ה הוא לאו דוקא, דה"ה בב' יו"ט של גליות וכי היכי דספק מילה אינו דוחה יו"ט ב' דר"ה, אינו דוחה יו"ט ב' דגליות, ולא ידעתי דהיא גופה מנ"ל דספיקא אינו דוחה יו"ט, דדלמא בזה מס"ס דחי דשמא הוא יום ח' ושמא הוא חול, ומתני' הא מיירי בודאי שלא בזמנו, כ"ז כתבתי להראות שחביבים עלי דבריו:

ידידו עקיבא גינז מא"ש

ועל שאלת רומעכ"ת נ"י במקצת אותיות השם יוצאים חוץ לשיטה דעתי מסכמת עם מעכ"ת לפסול אף דיעבד. כי מי ירום ראש להקל בדבר המפורש בתשב"ץ בשם ספר התרומה. וכ"כ בפסקי מהרא"י (סס"י צג) וכ"כ מוהריק"ש ולא מצינו דעת מקילים במפורש, ומה דהקשה מעכ"ת על ראיית מהרא"י מלישנא דר"ת, דצריך שיהיו האותיות השם כתובים בתוך השיטה. הא בסוגיא דמגילה מבואר דצריך אפשר לפרשו לכתחלה דוקא. זהו נכלל בקושיית המג"א (סי' לב סמ"ח) על התה"ד הנ"ל, דלמא צריך אינו מוכרח לדיעבד. ורמז לעיין בב"ח (סי' ריט) ושם הביא הב"ח ראיה זו של מעכ"ת נ"י לסיוע לדעת הטור, דכתב שם דצריך לאודויי באפי עשרה הוא רק לכתחלה. והמג"א רמז עוד לרפ"ב דגיטין. ומשם ראיה ג"כ דצריך היינו לכתחלה, ועיין בבאר שבע (סי' כט) הביא ראיה זו להטור הנ"ל. אולם לענ"ד נראה דדברי התה"ד נכונים. דהרי הטור יו"ד (סי' רעד) כתב מדאמר רבא ז' אותיות צריכים זיון אף דיעבד משמע. הרי דהטור כתב להדיא דצריך אף דיעבד במשמע. והט"ז שם הקשה מסוגיא דרפ"ב דגיטין, ולפ"ז יסתרו דברי הטור א"ח (סי' ריט) לדברי הטור יו"ד (סי' רעד) ולזה נראה ברור דוקא היכא דנקט צריך שהעושה צריך שיעשה כן, כמו צריך שיאמר בפ"נ. וכן צריך שישמיע לאזניו. זהו הוי בדרך חיוב מצוה שיעשה כן. ואינו מוכרח דמעכב דיעבד. והיינו דכתב הטור דצריך לאודויי הוא רק לכתחלה משא"כ גבי זיון דלא נקט הכותב צריך שיזיין. אלא דהאותיות צריכים זיון. דמשמע בדרך הכשירן דהאותיות כך הם. וזהו גוף הכתיבה דאותיות. ובלא"ה לא מתכשרו. ולפ"ז יפה דקדק המהרא"י מלישנא דר"ת שכתב דהאותיות השם צריך שיהיו בתוך השיטה. דנקט כן על האותיות ולא על הכותב לכתוב כן, מש"ה משמע דהוא אפילו לעיכובא. וחילוק כזה מבואר להדיא בפסקי מהרא"י שם מקודם שכתב דמדקאמר לא יכתוב תיבה חוץ לדף ולא קאמר דצריכים להיות כתובים תוך הדף, דמשמע דהסופר מוזהר ולכתחלה משמע, עיי"ש. משמע דתליא הכל בזה אם נקט דרך אזהרה על הסופר או על האותיות, כן נראה לענ"ד ברור:

מה דהקשה עוד המג"א כיון דקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלויה. א"כ במכ"ש במקצתה חוץ לשיטה. ומעכ"ת כתב דהמעיין בתשב"ץ יראה דזה גרע דכחסר דמי, דמה שחוץ לשיטה אין לו חבור לתוכו, וכליתא דמי. זה אינו דהתשב"ץ כ"כ כשבא לדון דבכל מקום שכותב רוב התיבה או תיבה שלימה חוץ לשיטה דאפילו בדיעבד פסול, בזה נתן טעם דכחסר הוא, ומש"ה לא מנאו הרמב"ם תוך הפסולים דבכלל חסר הוא. משא"כ כפי האמת דהוא רק לכתחלה, הרי מוכח דגם מה שחוץ לשיטה נחשב בכלל גוף הספר, וכמאן דאיתא דמי. וא"כ אם באנו לפסול באותיות השם ע"כ משום דאותיות השם צריכים להיות כ"א מבלי מיחזי כפירוד ח"ו. ובזה דן המג"א כיון דמצטרפין תוך השיטה עם מה שלמעלה תלוי ולא חיישינן דהוי כמפורד. אף דפסולו נזכר בגמרא. ק"ו בחוץ לשיטה דלא מצינו רמז בזה דהוי כמפורד. וכחסר בודאי לא הוי, מדמכשירין בשארי תיבות אולם דברי המג"א מוקשים דהרי נראה ברור לדעת המהרא"י דאפי' דיעבד פסול. ה"נ בכתב כל השם חוץ לשיטה דמדכתב ר"ת דצריכים שיהיו כל אותיות השם תוך השיטה וזה לעיכובא. והרי אפשר שיהיו כולו חוץ לשיטה. אע"כ דגם בכה"ג פסול וא"כ למה נקט המג"א הקושיא מכח מה דמקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלוי, הא לכ"ע יקשה דהא בכל השם תלוי לכ"ע כשר, ואמאי בחוץ לשיטה פסול ומוכח דאין לדמות זה לזה. דלגבי אותיות השם חמיר יותר לדון דמחוץ לשיטה הוי כחסר, או יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ הרי ברור דחמיר מן תלוי. א"כ נסתר ראייתו דהמג"א. ולא דחינן לדברי הראשונים ספר התרומה ופסקי מהרא"י בלי ראיה ברורה. גם מדברי תשובת מעיל צדקה (סי' כט) נראה דפשיטא ליה דבמקצת חוץ לשיטה אפי' בדיעבד פסול. מ"ש מעכ"ת להמציא טעם לדינו של ר"ת. דכיון דמקצת אותיות דהשם שבתוך השיטה הם תיבה שלימה מיחזי מאי דחוץ לשיטה כחסר. ויצא לדון דכה"ג גם בשארי תיבות פסול. כבר נסתר זה מתוך שהוכחנו דלר"ת אף אם כל השם חוץ לשיטה פסול. ובזה ליכא לטעמא דמעכ"ת ני'.

מה דהקשה מעכ"ת נ"י בדברי הרא"ש פ"ב דפסחים (סימן לא) במ"ש ובלישנא דר"י משמע הכי דקאמר אשה לא תלוש אלא במים שלנו. משמע לכתחלה אם יש מים שלנו לא תלוש במים שלא לנו עיי"ש דדברים אלו הם בהיפוך ממ"ש הה"מ דמגילה (ה"ז) דר"א לא קאמר אין קוראים אלא בי' דהוי משמע עיכובא אלא קוראים אותה בי' קאמר היכא דאפשר. והרי אף אילו אמר אין קוראים אלא בי' לא הוי משמע עיכובא. מדלא קאמר אין קוראים בפחות מי' כדדייק הרא"ש הנ"ל אין זה דומה למגילה. דהוא חובת הגוף וצריך לקרותו. בזה שייך שפיר לישנא יותר דאין קוראים אלא בי', דהייני מה שחיוב עליו לקרותו לא יעשה כן אלא בי' ממה דלינקט אין קוראים בפחות מיו"ד דמשמע רק דאם קורא לא יקרא בפחות מי'. אבל אי בעי לא קרי כלל. מה שאינו באמת, אבל בההיא דמים שלנו דמיירי בכל ימי הפסח דאין חיוב ללוש כלל, אלא דאם לשה צריך ללוש במים שלנו, בזה הדקדוק טוב דהו"ל למנקט לא תלוש במים שלא לנו, וק"ל.

ידידו דו"ש עקיבא בהרב רבי משה נינז להיה

לידידי הרב רבי איצק סג"ל בק"ק בומסט. יפה הורה מעלתו להתיר להשוחט אונן לשחוט העגל, דאף בימי האבל נ"ל דמותר, אף דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לדברי רשב"ג באומן לרבים מותר, לענ"ד זה בשאר מלאכות אבל במלאכת אוכל נפש מותר, כמו במשרתת שאירע אבל דמותרת לאפות ולבשל ולעשות צרכי הבית, ומשמע אף שלא לצרכה רק לצורך הבעה"ב ה"נ כיון שהוא שוחט דמתא הוא כמשרת שלהם בענין זה, ומותר, כיון דהוא צורך א"נ ומותר לשחוט בביתו. ובאמת בימי האבל היה מקום היתר יותר, שיתנו כזית בשר מזה להשוחט דעושה לעצמו דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, משא"כ באונן דאסור בבשר, אבל מ"מ נ"ל דמותר כנ"ל, ובאונן ישחוט בלא ברכה:

ובגוף הדין כפי פקודת המלך דאין מניחין לקבור עד יום ג' אין דין אנינות עליו, בפשוטו דמי למת מוטל בתפיסה, ומה דפקפק מעכ"ת דיש בזה חילוק כיון דזמן קצוב לקבורתו, וכמ"ש הרא"ש בדין מוטל בתפיסה דמותר בתשמיש דאף למאן דאסר בשבת דהתם למחר מוטל עליו לקברו, נלענ"ד דזה דוקא לענין תשמיש דבשבת אף דאין עליו דין אונן מ"מ אסור בתשמיש, דהוי דרך בזיון דיש ללמוד ממנו בנ"ד דמעוכב ב' ימים מחמת פקודת המלך דאסור בתשמיש אבל שאר דיני אנינות אין בו, אך בשורש הדמיון למוטל בתפיסה אינו דומה כ"כ, דהתם אינו מחויב בשוה עסק הכנה, דאין צריך להכין על הספק, דשמא לא יתרצה המושל כלל, אבל בנ"ד דמוטל עליו כל ההכנות, ומ"מ דעתי שיכין האבל כל צרכי המת ולהעמיד כתפין, ולהשוות עם הגבאים בענין שלא יחסר שום דברי, רק הוצאת המת, דבזה נראה להקל, לדמותו לדברי הרמ"א (ס"ג) בשם ר"י בנושאים המת לעיר אחרת מהלך ב' ימי' מותר עד שיביאו לעיר קבורתו, דמשמע שהאבלים מלוים והולכים ויקברו אותו, דאל"כ היינו דינא דהמחבר מסרו לכתפין, וא"צ לדרך רחוקה, א"ו אף שהאבלים הולכים עם המת, ועי' בב"י בשם הג"מ דמסתפק בזה, א"כ ה"נ אותן הב' ימים שא"א לעסוק אחר גמר הכנה, דמה לי שהאבל הוא עם המת בדרך או שהוא בעירו וא"א לקברו ובענין זה אינו מובן לי כראוי, מה דס"ל להרמב"ן דאונן אסור בכל דיני אבילות רק שהקילו שאינו חולץ מנעלים וכדומה מפני שטרוד בעסקי המת, ועסקי המת נפסדים עי"ז, א"כ איך אמרינן בגמרא מ"ק (דף כג ע"ב) ל"ק ר"ג התם אלא דאכתי לא חל אבילות הא בענין זה דאין עסקי המת נפסדים במניעת תשמיש חל עליו אבילות, וגם בהאי דמוטל בתפיסה דלא חל עליו אנינות ולא אבילות, אמאי לא נשאר באיסורו שאבל אסור, וכה"ג יאסור גם בנעילת מנעלים כיון דאין יכולים לעסוק בצרכי המת:

ידידו עקיבא

עוד לו. מה שכתב מעכ"ת על דברי להתיר יותר במלאכת אוכל נפש, וכתב רו"מ דיש להטעים, כיון דאיתקש לרגל.

אפריון נמטייה שחתר לסייעני קל באמת לא מלבי הדברים יוצאים. דמפורש כן בד"מ יו"ד (סי' שפ ס"ג) מהמרדכי שהובא בב"י דאבל מותר למלאות תנור פת, דאפילו ביו"ט מותר, ומ"ש רומ"פ דלטעם זה לא יהיה היתר אם יש להאבל מכבר בשר שחוטה בביתו, לענ"ד המשמעות דהיתר דהמשרתת לא בשביל עצמה, אלא אף בשביל הבעה"ב לחוד, והכלל דכל מה שמותרת נעצמה מותרת נמי לצרכי בעה"ב, ובאמת בהיפוך לא ידעתי כ"כ טעם הא דמשרתת דוקא אמאי לא גם אחר, כמו ביו"ט דמותר לאפות לחבירו, ודוחק לחלק דביו"ט דאם האי אחר יעשה לעצמו ג"כ יהיה נעשה מלאכה ביו"ט, מש"ה אין חילוק בין אם הוא עושה מלאכה לחבירו או שחבירו עושה כן, משא"כ באבל שאם האי אחר יעשה כן לעצמו לא יודחה שום איסור, או דביו"ט הוא לצורך אוכל נפש דיו"ט, משא"כ באבל דבאמת לא הוי כמו יו"ט דאיתקש לרגל, אבל לאחר שאינו אבל הוא סעודת חול, דא"כ נימא דבן חוץ לארץ דיו"ט ב' יהא אסור לאפות ולבשל לצורך אורח בן א"י שדעתו לחזור, דאצלו ליכא איסור מלאכה כלל והוי סעודת חול, גם באבל אטו אם אבל אופה לצורך אבל אחר מותר, ולצורך אחר שאינו אבל אסור, זה אינו במשמע, וכן נראה בפשוטו דכמו שאבל מותר לבשל לצרכו לצורך מחר, ה"נ מותר לבשל ביום השביעי לצורך יום השמיני, ולא אמרינן דגרע דהוי לצורך חול, דהשמיני מקרי סעודת חול לגבי השביעי. ובעיקר דינא דשוחט ראיתי בתשובת ש"י (ח"א ספ"ו) כתב לאסור ולא לחית למה שחלקתי בין שאר מלאכות למלאכת אוכל נפש ולכאורה מפורש הדין באבל רבתי הובא בב"י, נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם, רשב"י אוסר, והרי שהיה ספר או בלן וכו' משמע דלת"ק אף דאפשר דבספר או בלן אינו מתיר, מ"מ נחתום מותר יותר שהוא מלאכת אוכל נפש, ושחיטה דמי לנחתום, ואם אין שם שוחט אחר מותר ומ"ש רומעכ"ת על קושייתי במה דמשנינן גבי תשמיש משום דעדיין לא חלה אבילות עליו, דהא גם באונן חלה אבילות להרמב"ן בדברי' שאין חשש ביטול לצרכי המת דדעת הרמב"ן דבמוטל עליו לקברו חלה אבילות, משא"כ בשבת דאין מוטל עליו לקברו, דבשבת דבתוך אבילות אסור, מ"מ באנינות קיל יותר. יסוד החילוק אף דלא היה נייח לי דמה סברא דחיוב התעסקות יטיל עליו חיוב אבילות, גם יקשה בלשון הסוגיא דאכתי לא חל עליו אבילות הא בנעשה אונן קודם שבת כבר חלה עליו אבילות בשעה שהיה מוטל עליו התעסקות בצרכי המת, וגם הא הבאתי דברי התפל"מ דכתב במת לו מת בשבת דאסור להרמב"ן בת"ת דהוי דבר שבצנעה, הרי דס"ל דגם בשבת חל עליו דיני אבילות להרמב"ן ואפילו בנעשה אונן בשבת, וצ"ע:

ידידו עקיבא באאמ"ו הרב מוהר"ם גינז וצללה"ה

תוכן העניינים

דרוש וחידוש על השס חלק שני מערכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה