דרוש אור החיים (תפארת ישראל)· רבי ישראל ליפשיץ
פרק ג'
אולם האמונה שגם הגוף ישוב לחיות, זה קשה להשיג בשכל האדם מאד, לא מפני התנגדות הטבעית שבה, דהרי הקב"ה אומר (הממני יפלא כל דבר נאם ה') (ירמיהו לב כז). והיד ה' תקצר? וכבר יפה הקשו חז"ל (סנהדרין צא א): מה דלא הוה הוה, מה דהוה לא כל שכן:
אבל תמיהתנו הוא, לאיזה תכלית יהיה התקומה הזאת? הכי כל כך יקר הוא חיי החלום הארצי, שנחשבהו לתכלית כל התכליתים?
וגם בתואר החיים ההוא החדש, נשתוקק מאד לידע איך יהיה: הכי גם אז נאכל ונשתה ונחיה כמו עתה, כמו שכתבו רבינו סעדיה ושאר איזה גאונים, ואף על פי כן לא ימות? זהו נגד השגתנו, דהרי יהיה לו גוף ממש כמו עכשיו, וגם אם אלף שנים יחיה, על כל פנים סוף האדם למות, ואפילו יהיה לו גוף קשה כברזל, על כרחך שתשתיקהו הזמן לבסוף:
ואם כן יהיה תמוה מאד: לא נכתב לא ה ולא ו, לא יחיה ולא יחזור למות; וכי עביד קודשא בריך הוא ניסא בכדי? ובפרטות נס גדול כזה, שישוב לחיות אחרי הֲתִמּוֹ, כדי לחזור למות. ותו, הרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, להנות מזיו השכינה, מכל חיי העולם הזה:
ותו, אם נאמר שאז ישוב למות, כדעת גאונים אחרים דפליגי על רבינו סעדיה הנ"ל, זה לא יניח את עצמנו לחשוב כלל. דהרי אמרינן במ"ק (דף כ"ח א'), דאתחזי ליה רב שעורים לרבא לאחר גויעתו, ושאלו: היה לו למר צערא במיתה? והשיב, דהוה כמשחל בניתא מחלבא, ואף על פי כן אילו אמר לו קודשא בריך הוא: זיל הדר להאי עלמא כדהוית, לא בעינא, דאף על גב דיסורי המיתה אי אפשר שיהיו כל כך מרים כמו שידומה, דהרי מתבטלת ההרגשה עם המיתה [וכמו שכתב הרופא המפורסם הגדול הופלאנד בספרו היקר מאקראביאטיק חלק ב' צד מ"ט-נ'], אף על פי כן נפיש בעיתותא דמיתה יותר ממה שהוא באמת:
ובלתי ספק כן תשיב נשמת כל אדם אחר מיתתו, שלא ירצה שוב לשוב לעולם החלום כדי לחזור ולמות. ואם כן, מה שכרו יש בקומו, ומה עונש יש למלוה ברבית וכדומה שאומרים לו שלא יקום בתחיית המתים?
ובכל הקושיות החמורות שהקשינו, אף על פי כן כל איש ישראלי שכופר בעיקר זה, הוא נתעב ונאלח לפי דת תורתנו הקדושה במדריגה שפלה עד מאד, וכמו שכתב הרמב"ם ריש פרק חלק, שכל הכופר בעיקר זה הוא בכלל רשע ואפיקורוס, ואין לו חלק לעולם הבא:
וכן אמרינן במשנה, ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה. ורש"י כתב שם, דאף שמאמין בעיקר זה, רק שאינו מאמין שמוכח כן מן התורה, הרי הוא בכלל אפיקורוס. והבאר שבע שם כתב שאיזה תלמיד טועה כתב כן בגליון רש"י, דמה לי אם מכחיש ואומר דהקראי דמייתי הש"ס אסמכתא בעלמא הן, אם רק מאמין בהעיקר. וכך כתב הרמב"ם בפרק ג' מתשובה, דרק בכופר מכל וכל בעיקר זה אין לו חלק לעולם הבא:
וכפי הנראה רש"י דייק כן ממתניתין, מדקאמר הלשון "מן התורה". אבל לפי עניות דעתי דכוונת המשנה, דדווקא כשאומר שאמונה זו מוכח הפוכה מן התורה, נמצא אינו מחוייב להאמין כך, אז הוא בכלל אפיקורוס.
ואפשר לתרץ גם דברי רש"י, דרוצה לומר, דאף על גב דהש"ס מייתי כמה קראי, דכל אשר עינים לו יראה שהן רק אסמכתא בעלמא, על כל פנים יש כמה כתובים שמדברים מעיקר זה באר היטב, כגון: "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא"; "יחיו מתיך, נבלתי יקומון"; "ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם"; והמלאך קרא לדניאל, "ועתה לך וגו' ותעמוד לגורלך לקץ הימין". והרי כל מי שירצה להתעקש ולומר שכל הפסוקים האלו הן רק משל ומליצה, הוא בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואין לו חלק לעולם הבא:
ויהיה איך שיהיה, חיובנו הוא להשריש האמונה הזאת בלבנו יפה, לבלי לאבד חס ושלום עולם הבא שלנו, שקנינו ביגיעה גדולה וביוקר רב. דאיך חמוץ נתהווה לנו ולכל ישראל קניית אושר זה, ואיך נאבדו כל כך בנקלות?
לכן אמרתי לעשות נחת רוח למעלתכם ולהביא לכם ראיות חזקות כראי מוצק על האמונה היקרה הזאת, מהחוש והשכל, מלבד מהקבלה, אשר הסימן על ג' מיני ראיות הנ"ל "כי בי חשק" (ראשי תיבות: חוש, שכל, קבלה), כמו שאמרו הדרשנים. ועם ג' מיני זיון אלו אנחנו נחלץ חושים להשמיד כל ספק מלב אדם החלש:
והלואי שהיינו יכולין לעשות כן בכל מצות תורתנו הקדושה, וכמו שכתוב: "הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב", שכשאבין טעם המצוה יפה, אז לא יהא לבי חלוק בקרבי. לכן שמעוני בני האהובים, כי מדושתי ובן גרני אשר חנני ה' אחלק לכם בזה היום. השגיחו היטב ידידי אחי וריעי שלא יאבד לכם גם מלה אחת מדברינו, כי בהעניין זה תלוי כל הצלחתכם בזה ובבא:
ונחקור תחילה בזה שני דברים: (א) מה שהיה; (ב) מה שיהיה, ונוכיח העתיד מהעבר. ואף על פי שאסור לנו לשאול מה לפנים מה לאחור, כריש פרק ג' דחגיגה, היינו דווקא להסתכל יותר להלאה ממה שהורשו לנו חכמינו ז"ל. אבל אנחנו נעלה ונציץ רק בהחלונות שקופים ואטומים שפתחו לנו רבותינו כפי שנמסר לנו איש מפי איש, ונביא ראיות חזקות על דבריהם הקדושים אשר מימיהם אנו שותים. גם מדברי הטבעיים להורות נתן, כי רוח אלהים דבר בם, וכי כל דבריהם אמת וצדק:
אמרינן בסנהדרין [דצ"ז א'] תנא דבי אביי, שית אלפי שנין הוה עלמא, וחד חריב, תנא כשם שהשביעית משמט א' לז' שנים, כך העולם משמט א' לז' אלפים שנה עכ"ל הגמ'. והכי נמי אמרינן בסוף מסכת תמיד, בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. זהו הסוד מה שיהיה.
אולם הסוד ממה שהיה, גם זה הראונו חז"ל בדבריהם היקרים, להציץ האור מתוך נקב כמלא מחט סדקית.
דאמרי' בב"ר. ויהי ערב ויהי בוקר [דק' וכי מאחר שלא היה עדיין שמש בעולם, ערב ובוקר מניין] א"ר אבוה מכאן שהי' סדר זמנים קודם לזה וכו', מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי:
וכדי למסור לנו הבטה והשקפה עגולית על כל הענין, גלה לנו רבינו בחיי סוד נעלם בשם המקובלים בפרשת בהר, בפסוק ושבתה הארץ שבת לה' וגו', דזה ירמז על סוד נפלא, שיהיה העולם נבנה ונחרב ז' פעמים, כנגד ז' שמיטות שביובל, שהם יחד מ"ט אלפים שנה.
וכתב עוד, שבכל שמיטה ושמיטה הנ"ל, יהיה העולם נברא בהשלמה יתירה יותר מבתחילה, על שלבסוף יחזרון כל נצוצי הקדושה שהושפעו מהקב"ה בתחילת בריאת העולם לתוך הגשמיים כדי שישלימו א"ע בעצמן ובסוף השמיטה הז' יחזרו מושלמים בתכלית השלימות, לסבה הראשונה ב"ה, כרצונו ית' וזהו תכלית כל התכליתים לבריאת העולם. ע"כ תוכן דבריו שם.
ועל זה רמז לנו קצת הרמב"ן, בפסוק אשר ברא אלהים לעשות, והראב"ע בפסוק עוד כל ימי הארץ והרקנטי בפרשת בהר כתב עוד, שלעניין זה רומזין כמה מצות התורה, שראינו שמספר שבע מתנוסס ומתנוצץ בכמה מהמצות ז' ימי שבתא ז' ימי פסח ז' ימי סוכות ז' ימי נידה ז' ימי נקיים ז' ימים קודם המילה ז' ימי אבלות ז' ימי משתה ז' שנים בשמיטה ז' שמיטות ביובל ז' קני המנורה הזאות ביו"כ ועוד רבים:
ובעלי הסודות רחושי מרחשן שפתתייהו, שלז' הקפות העולם הללו, רומזים *ז"י בראשית, שכל א' היה הכנה ליום שלאחריו, וכמו שנראה מסדר בריאותן אחר שנדקדק בהם היטב, כמו כן בז' ההקפות של העולם תהיה כל הקפה הכנה להקפה שלאחרי' ושתמיד הקפה המאוחרת תהי' מושלמה טפי:
וסוד ה' ליראיו, שנמסר להם שאנחנו כעת בהקפה הד', שהוא לפי סדר ששת ימי בראשית הנ"ל כנגד יום רביעי שבו העמיד הקב"ה המאורות בעולם ולכן גם בהיקף זה עלה אור התורה הוא השמש המאירה מקצה ארץ ועד קצהו הוא המאור הגדול, שאעפ"י שבעו"ה כבוד האומה הקדושה ירדה מאד אבל תה"ק תעמוד כשמש בהירה באמצעית האופק, עד שכל האומות, אפילו אותן שמוצאין א"ע לבלתי מחויבין לשמור מצותיה, כנוצרים וישמעאלים כולם ינשאוה, יכבדו התורה הקדושה, ויכירו אלהותה, והיא בכבודה ועוזה כשמש המאירה בקרניה לכל באי עולם:
אולם זה המאור הגדול לממשלת היום וגם המאור הקטן הוא שכל האנושי שמושל בעה"ז גם הוא התנשא מאד בהקפה זו ועוד יתנשא בימים הבאים למעלה נשאה שלא ישוער בשכל האנושי:
ומלבד שנתגלה לנו כל זה מחורבן והתחדשות של העולם אח"כ, נודע לנו מיד ליד בסוד. כבר נזכר דבר מזה באר היטב בפסוקים כתיב, רוע תרוע הארץ, מוט התמוטטה, וחפרה הלבנה ובושה החמה, ונגולו בספר השמים, וכל צבאם יבול, שמים כארץ נמלחו והארץ כנגד תבלה, הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה.
מכל זה מוכח שיתחדש העולם פ"א אחר שיחרב, ומה שמצינו כמה פסוקים שמדברים בהיפך מזה, כגון והארץ לעולם עומדת, ויעמידה לעד לעולם, כל זה הוא רק רדיפות הלשון על זמן ארוך ביותר, כמו ועבדו לעולם, לעולם בהם תעבודו, דוודאי כל אדם ישפוט שכוונת הכתוב ר"ל רק זמן ארוך:
ועתה אחי ידידי ראו על איזה בסיס אדני תה"ק מונחים, כי הסוד הזה שנמסר לאבותינו ורבותינו, והם גלוהו לנו זה כמה מאות שנים מצאנוהו שוב שהטבע ברורה לעינינו בזמנים המאוחרים כבזמנינו הבהירה ביותר.
דהרוח המשתוקק שבאדם, החפץ לגלות כל העלומות, חקר וחפר ויחפש כחולדה בקרבים של האדמה בהרים היותר גבוהים שבעולם בהררי[*פירענעען] *ובקארפאטישען *געבירגע, ובהרי קארדיללען באמעריקא, ובהרי היממעל, בגבול כינא, חפרו וחתרו ומצאו שכולן נתהוו ע"י פדרי סלעים נוראים שמונחים כאילו הושלכו בלי סידור זה על זה בכח חזק ונורא, ותלויים תלולים זה על זה על רוחב שערה עד שלא ישוער שנתהווה כזאת רק ע"י [*וועלטען *רעוואלוטציאן] שהיה פעם א' על ידו ית' הגוער בארץ ותתהפך כרגע:
עוד לא הסתפקו בזה כ"א גם חתרו במעמקי ארץ ובקרביה איזה מאות קלאפטר עמוק תחת פני העליון של הארץ חפשו בבערגווערק, ומצאו תוך עובי האדמה ד' סדרים וכל אחת למעלה מחבירתה כל א' מין אדמה אחרת, ובין סדר לסדר מונחים ברואים שנתקשו ונתהוו *בתוארם לאבן אשר משם הוכיחו שהארץ נתהפכה ונחלפה פניה כבר ד' פעמים:
והברואים שבין שורת אדמה לחברתה מצאו תמיד שאותם שמונחים בשורה התחתונה שבארץ, הם בנויים בגודל ענקיי יותר מאותם שמונחים בשורה של מעלה ממנה וכמו כן אותן שמונחים בשורה השנייה, עדין יותר גדולים מאותן שמונחים בשורה השלישית וכמו כן מהשלישית להרביעית *העתיי אבל לפי גודל הברואים שבכל שורה התחתונה יותר מאותן שבשורה שלמעלה ממנה, כן יתראה שוב שלימות היופי בבניינם של הברואים שנמצאים בכל שורה עליונה, יותר מאשר יראה בבנין הברואים שנמצאים בשורה *שתחתיה:
עוד כתבו הטבעיים שיש כמה הוכחות בטבע, שהארץ קבלה פעם א' דחיפה נוראה מקרן מערבית דרומית לקרן מזרחית צפונית, אשר עי"ז נחרבו ונשדדו כל פני הארץ:
וכן מצאו בשנת אלף ותת"ז למספרם, במדינת [זיביריען] בקצה צפון של העולם תחת הקרח הנורא אשר שם תמיד, פיל א' גדול מאד בכמו ג' או ד' פעמים מאשר מצאנו עתה, ושופי עצמותיו עתה עומדים *בצאלאנישען מוזעאום *בפעטערסבורג.
ולאשר בהמדינה הנ"ל לפי גודל קרירות התמידי השולט שם, אינו מקום גידול פילין, מזה מוכח שעל ידי דחיפה הנ"ל שקבלה הארץ, ונשדדה ונבלבלה, הוצף לשם אז הפיל זה בהמון גלים, או שפעם א' היה טבע האקלים ההוא חם, בכדי סיפוק לגדל פילין.
וכ"כ ימצאו במעמקי ההרים היותר גבוהים בארץ, חיות הים אשר נתקעו והיו לאבן, וחכם אחד חוקר טבעי קופיער שמו, כתב שמכל ע"ח מיני חיות שמצאו בתחתיות הארץ יש מהן מ"ח מינין שאינם נמצאים כלל בעולם העתיי.
וכבר ידענו מעצמות חיה ענקיי אחת שנמצאת במעמקי ארץ סביב עיר באלטימארע באמעריקא, אשר ארכה י"ז רגל, וגבהה מכפות רגליה הראשונים עד קצה כתפותיה, י"א רגל, ומכף רגליה האחרונים עד גבה, יש ט' רגל. וגם באייראפא ובהארץ געבירנע נמצא במעמקי ארץ עצמות זאת החיה, פזורים אחת הנה ואחת הנה וקראו בשם לכל מין חיה כזאת מאממוט:
וכן מצאנו מין בריאה אבניית שקראוה איגוואנאדאן שגבהה ע"ו רגל וארכה עד צ' רגל ומתוך תכונת אבריה שפטו התוכניים שמאכלה רק חציר היה. ועוד מין חיה אחרת מצאו שקראוה מעגאלאזוירוס, שהיתה רק מעט קטן איגוואנאדאן אבל היתה חיה טורפת, ואוכלת בשר. מכל האמור נראה ברור שכל מה שמסרו לנו המקובלים זה כמו מאות שנים, שכבר היה עולם פ"א ושוב נחרב וחזר ונתקומם זה ארבע פעמים, ושבכל פעם העולם התגלה בשלימות יתירה יותר מבתחלה, הכל התברר עכשיו בזמנינו באמת וצדק.
והתאמינו אחי שסוד הנפלא הזה נכתב באר היטיב בפרשה הראשונה שבתורתנו הקדושה דא בה כולה בה כי היא היא אם כל חי.
התבוננו רק היטיב בין אור קמטיה בראש התורה נאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, דתמוה אם שמים ורקיע דבר א' הן, הרי לא נברא הרקיע עד יום ב', ואם שמים דבר אחר הוא, דהיינו האויר הדק העליון הנקרא עטהער, וכמ"ש חז"ל דשמים נוטריקון אש ומים, מלמד שלקח הקב"ה אש ומים ובללן זב"ז עכ"ל, והרי כן הוא האמת האויר העליון הנ"ל ממולח מרטיבות וחמימות, אבל רקיע הוא שוב דבר אחר דהיינו האויר התחתון העשוי לנשימה, הנקרא אטמאספערע והוא עולה עד ז' וח' פרסאות מהארץ.
עכ"פ ק' למה לא נזכר בתורה שאמר הקב"ה יהי שמים כמו שצוה יהי רקיע, ואת"ל מדנתהוו מאפס, לא היה שייך על מי יצוה, עכ"פ למה לא נזכר בתורה בריאת הד' יסודות אש רוח מים עפר?
ותו כתיב והארץ היתה תהו ובוהו זה הקרא מיותר יותר לגמרי, דמי לא ידע שקודם שברא הקב"ה כל ברואי הארץ וגם אור לא הי' עדיין, א"כ פשיטא שהיה הכל תהו ובוהו וחושך.
ותו כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זה הפסוק אין לו פי' כלל, רש"י פי' כסא כבוד המרחף, כיונה המרחפת על קנה, הנה זה הפי' שהביא רבינו יותר עמוס מהקרא עצמו. וצריך פי' לפירושו.
אמנם פה גלתה לנו תורתנו הקדושה טפח מהסוד הנפלא שזכרנו, שאין העולם פה בפעם ראשון, ושכבר נבראו הד' היסודות בהקפות הראשונות ולכן לא נזכרו בבריאה העתיי.
וזהו שסיפרה התורה, בראשית, ר"ל בהתחלות כל התחלות, ברא אלהים את השמים הוא העטהער, הממלא כל חלל העולם הנראה, ואת הארץ הוא כל כדור הארץ. אח"כ תדלג התורה על הקריות שנתהוו בסדרי העולם הקדום, שאין נפקא מינה לנו השתא בזה כלל.
אבל סיפרה לנו והארץ היתה תהו ובוהו וגו', ר"ל חזרה ונתהווה חריבה ושוממה, וכמ"ש בתרגום יב"ע, וארעא הוות צדיא ורקניא מבני אנשא, שכוונתו שלא נחרבה ונתבלה ממציאות לגמרי, רק שע"י רצון עליון יחשו"י, קבלה דחיפה ברוח סועה וסערה עושה דברו, ונתבלבלו סדרי הטבע הקדום באש ובמים, ונתהווה חושך ע"פ תהום.
ואמר שוב ורוח אלהים מרחפת על פני המים הוא הוא הרוח המחיה הכלה, הנזכר [ביחזקאל ל"ו*] כדכתיב מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה, הוא הרוח החיים שנזכר אחר עבור הפורענות המבול, כדכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים, הוא הרוח שנזכר אצל בריאת אדה"ר, מ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, הוא הרוח הנזכר גם כאן ור"ל שרוח חיים התחיל לרחף ולארוג על פני המים שכיסו הארץ.
וזהו מ"ש חז"ל כסא כבוד, ר"ל הרוח המחיה הכל, שהוא נקרא כסא הכבוד, כי על ידו יראה כבודו של ממהקב"ה והוא הוא כח הטבע, כי טבע הוא כסא כבודו ית', התחיל לרחף על פני המים כיונה המרחפת על קנה ר"ל להוציא אפרוחים.
ומתחלת התורה מעתה לספר סדר הבריאה העתיי, שכל יום הי' הכנה לחבירו כמש"ל, דכמו שכל הקפת עולם התחליי, הי' הכנה לההקפה שנתהווית אחריה, כמו כן בכל הקפה עצמה היה מעשה כל יום הכנה ליום שלאחריו. והדברים ארוכים, ולקצר אנחנו צריכים בזה עכשיו, לבלי להתרחק ממטחוי הענין.
אכן הסתכלו אחי הטובים גדולת התורה ורוממותה הנפל(א)ה, השגיחו הב' הגדולה, שעתה מתחלת התורה והשקיפו על ד' תגין שעל הב' הזאת ונמסר לנו מהמקובלים שהד' תגין מרמזין שכבר ישנו העולם פה הפעם הד' (רביעית) על כל צבאיה והב' הגדולה תודיענו שהגדול שביצירה, הוא נפש האדם השכלי כבר ישנו פה פעם ב'.
ולפעד"נ שאותן הבני אדם שהיו בעולם הקדום שנקראים פראאעמיטען בל"א, ר"ל הבני אדם שהיו בעולם קודם בריאת אדם הראשון העכשויי הן הן התתקע"ד דורות שנזכרו בשבת [דפ"ח] וחגיגה [די"ד], שהיו נבראים קודם בריאת העולם העתיי.
וצא וחשוב דלפי דברי רז"ל שם, דרש כן מדכתיב דבר צוה לאלף דור, שהיה ראוי שתנתן התורה לסוף אלף דורות הקודמין, דהיינו בתחלת העולם העתיי, שנברא בהשלמה יתירה בהשכלה ובמדות יותר מהעולם שקדמו.
והרי כל דור לפע"ד הוא ז' שנים, מטעם שמכל ז' לז' שנים העולם משתנה כמ"ש לעיל בדרשתינו, א"כ ז' אלפים שנה של העולם הקודם, הם אלף דור שזכרו חז"ל, והודיעונו כאן, שאחר שנתבערו מהעולם הדורות שבעולם הקודם כקוצים מכרם ד' צבאות, ונברא העולם מתוקן יותר, היה ראוי שתנתן התורה לאדם הראשון של העולם העתיי, כי כבר נתבשל העולם כראוי.
רק מפני שהעולם הקדום קלקלו מעשיהן ביותר, לכן קומטו בלא עת, ונגועו בעוד שהיה חסר לאלף דורות ההם כ"ו דורות והיינו בסוף תתקע"ד דורות שזכרו חז"ל אשר לפי חשבון ז' שנים לדור כמ"ש לעיל, היה חורבן העולם ההוא בשנת ששת אלפים ותתי"ח מתחלת יצירתו.
ואותן כ"ו דורות שחסרו בעולם הקודם, חזרו והושלמו מאדה"ר עד משרע"ה דהיינו י' דורות מאדם עד נח וי' דורות מנח עד אברהם וששה דורות מאברהם עד משרע"ה, שאז נתבשל ונזדקק העולם כבר יפה יפה שיהיה ראוי לקבלת התורה.
וזהו שאומר הכתוב, מעולם עד עולם אתה אל ונאמר ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד עולם. הקב"ה ברוב רחמיו, בלתי ידח ממנו נדח ולכן אותן נצוצות הקדושות שהושפעו מאלהותו ית' בעולם הקדום, כדי שע"י חפשיות הבחירה ישלימו א"ע בעצמן, אבל לבעבור שתושבי הארץ דקלקלו ונתהוו תתקע"ד דורות מקולקלין ומושחתים והובערו מהעולם, לכן ברוב רחמיו חוזר ומביאם לאותן הנשמות להעולם העתיי המתוקן ביותר שעתה יהיה להם יותר נקל להשלים א"ע בעצמן כרצונו ית' יותר מבתחלה. והיינו דקאמר קרא הנ"ל מהעולם עד עולם אתה אל, ר"ל השגחתך ברחמיך כאב לבניו תלווינו מעולם לעולם תמיד להדריכנו במעגלי צדק. וכן כתוב כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגינו עולמות, ר"ל כאב שרוצה להרגיל בנו העלם הרך, שיהרגל לילך לבדו, לכן יעמידהו לפניו במרחק קטן [היינו הזמן של הקפה א' בעולם] ויסבב בזרועותיו סביב לו שאם יט ליפול, יפול תוך זרועותיו ושוב יעמידהו מחדש במרחק כנ"ל, כך תנהגנו מעולם לעולם, ותשלימנו בכל א' מהן, שוב מעט יותר ויותר מבתחלה, כדי שבסוף כל סוף נקרב אליך.
עתה אחי נפתחו לנו חלונות אור יותר בעיקר הזה שבאמונה כבר היינו פה כולנו בעולם הקדום ונתעלמנו עם חורבן העולם ונרגיש מכמה ראיות, ששוב באנו לכאן עם לבוש גוף חדש, יותר מושלמים מבתחילה, ושוב יבא עת שאחר שנשלים פעולות היום הקצוב בעולם הזה ונתעלה מכל עין במיתהנו ושוב בעולם שיברא אחר העולם העתיי, נחזור שוב להתראות בהעולם, יותר ויותר מושלמים משל עתה, כמ"ש ויציצו מעיר כעשב הארץ וכן נאמר ואורח צדיקים כאור נוגה, שמקיף וחוזר ומקיף העולם, הולך ואור עד נכון היום הוא סוף הקפה השביעית, שהוא היובל הגדול, שישובו כל הנצוצות הקדושות להסבה הראשונה ית', בהשלמה יתירה, וזהו תכלית כל הבריאה, וזהו שאמר הכתוב עד נכון היום, כי הוא היום הגדול והנורא שזכרו אחרון הנביאים בסוף נבואתו.
אולם אם עתה בעה"ז עדיין לא נתבשל שכלינו כראוי להבין סודות חוקי התורה, וגם בכמה צדדי נוכל רק לשער בהשתערות עמומים שכבר היינו פה אבל בעולם הבא מבטיחנו האמונה הזאת שנוכל אז להציץ ולראות עם עיניים יותר בהירות ומאירות. ואם בעולם העתיי ע"י השלמת השכל יותר מבתחלה בעולם הקדום, כבר כל אדם י(ו)דע ומרגיש מה ראוי לו לעשות בחיוביו לחבירו, ומבין היטיב כל חיוביו הטבעיים. לע"ל בעולם הבא, יהיו עיניו בהירות כב' מאורות הגדולים, ועמהן יציץ גם (על) כל סודות העולם, וכל חוקי התורה בעשות ולאוין, מה יתקן ומה יקלקל(ו) לעצמו ע"י כל אלה וסוד זאת הובטח לנו, שאז בעולם הבא ההוא, נהיה יכולים להזכיר את עצמינו יפה, איך שכבר היינו פה, ומה עשינו, וכדומה וזהו אמונת תחיית המתים.
ולפע"ד זהו הפ' של הקדיש שאומרים אחר קבורה, אחר אשר טמנו את הגווייה בחמוקי מסתרי ארץ, וכדי שהרואים כל זה, לא יתיאשו מהתקוממות הגוף שוב בחיים, וגם כדי לחזק לבבות ישראל המאמינים בתחיית המתים, לכן יעמדו האבלים בעצמן, ויקראו בקול יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
הנה ב' מילות אלו גדול וקדוש, פירושם הוא הפכי דגדול, ר"ל הוא דבר המתפשט ומתרחב, עד שגם כהויי עיניים יראוהו, אבל פ' מלת קדוש, הוא ממש בהיפך, דר"ל דבר המונזר ומופרש ונעלם מעין כל.
אמנם לפי דעת תה"ק ואמונתנו היקרה, צריך להאמין שיש בהקב"ה ב' מדות אלו דהיינו, (א) שהוא רם ונשא קדוש ונעלה מאד עד שלא ישיגו שום בריה.(ב) שאף שהוא נישא ונעלה וקדוש, אפ"ה הוא נמצא בהשגתו בכל עיניינינו וענייני העולם ובענייני כל הברואים אפילו עם היותר שפלים, דלפי רוממותו ענוונותו, וכן כתוב, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע.
אולם אף על פי שחייבים אנחנו להאמין כך, אין אנו משיגים דבר זה בעה"ז בבירור. דאף שעולם קדושתו והעלמתו ית', ידענוהו היטב, כמ"ש כי לא יראני האדם וחי, אבל מציאותו אצלינו בכל עניינינו, ושכל מקריות האדם רק על ידו ית' הם, כמ"ש חז"ל הכל בידי שמיים וכו', זה לא נוכל להשיג בקוצר שכלינו, רק נאמין כך.
אולם עי"ז יהיה גם פח יקוש לכל חוטא כי יחשוב שכל מה שלא ישתדל בעצמו לטובת עצמו לא יוכל להשיגו, ובכל מה שישיג בעולם, יאמר אל לבו כחי ועצם ידי עשה לי החיל הזה. לכן ירדוף אחר כל עונג והרווחה לגוף, ולא יחוש אם יהיה באופן האסור או המותר.
ולכן כל חללי מעלה ומטה כולם יהללו את שם ה' וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש, ר"ל מופרש ונעלם הוא ית' בכל ג' עולמות הידועים, הארצי, והגלגליי, והמלאכיי, כולם שואלים זל"ז איה מקום כבודו, ר"ל שעם עולם רוממות והתעלמותו, אפ"ה, וכל מאמינים שהשגתו הוא ממלא כל חללי העולמות בגופו ורוחני.
וכן כתוב הנה זה עומד אחר כתלינו בהעלמה, אעפ"כ משגיח מן החלונות, ר"ל אם חלונות ההצלחה פתוחים עלינו הוא הוא המשגיח עלינו, אבל גם מציץ מן החרכים, כשהברואים שרויים באפילת הצרה, מציץ עליהם, משקיף מתוך בקע צר שבכותל שרואה ואינו נראה, כך גם ית' ישגיח אז על האדם בעין חמלה להקל צרתו ולמתק מרירותה בכל האפשרי, אבל האדם לא יראהו, ויחשוב כי אין ה' רואה עליו אז.
אולם בעולם שאחר תחיית המתים אז יתגלה כבודו, ועין בעין יראו כל בשר וישיגו אלוהותו ית', עד שחז"ל בנעימות לשונם המשילו את המעמד הצלחיי ההוא למחול (בתענית ל"א א'), שכל אחד מראה באצבעו עליו ית' לומר הנה אלהינו זה, קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, שניתן לנו הבעה בהירה כזאת, ועי"ז ננצל מלילך בדרך תועה, ונשיג ג"כ יותר לנקל הצלחתינו האמיתית הנצחית.
וזהו שמבשר בעל הקדיש ואומר, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אשר לפע"ד אינו תפילה, רק הודעה ונטיעת נחמה לאבלי רוח ושבורי לב. ויקרא בקול, אחי אל תצטערו על שטמננו אלו האברים הקדושים לפקדון לארץ בסתר, כי כעת יאמרו ליעקב, שזה הנטמן עכשיו שוב יקום ויחיה ברווחה יתירה, כי יבוא עת שיתגדל ויתקדש, שמו יתברך, וישיגוהו הכל עין בעין ומתי יהיה זה?
בעלמא דעתיד לאתחדתא, שתתחדש כנשר נעוריה, ולאחיה מתיא בגווה ר"ל בעולם החדש ההוא, יקומו ויחיו המתים, והבריאה החדשה ההיא של הברואים, תהיה כדי לאסקאיתהון לחיי עלמא, ר"ל שעל ידי שיקומו ויחיו שוב בעולם המתוקן, יהיה נקל לברואים להתנשא ולעלות ולהתקרב בסוף כל סוף לסבות כל הסבות ית', שהוא הוא חיי כל העולמים.
וכל זה נאמר ג"כ בקדיש הפשוטי שבסוף כל תפילה, שהוא וודאי דרך תפילה, אבל נאמר גם בסגנון אחר בקדיש הפשוט ההוא ונאמר, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה, ר"ל יהי רצון שתתפרסם מהר עוצם קדושתו והשגחתו גם בעולם המקולקל העתיי שבראו כרצונו כך [כמו שמברכת האשה שעשני כרצונו, ר"ל אף שלפי דעת האדם היה אפשר שתברא יותר נבחר, אבל כך עלה ברצונו ית' הנשגב משכל אנושי]. וזה יהיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב וכו'.
א"כ מתורצים כל הקושיות שהקשינו בתחלת דברינו בזה העניין. דקושיא לאיזה תכלית יהיה תחה"מ, י"ל דהיינו כדי שתושלם הנפש אז ביתר שאת, והרי זה אי אפשר בעולם העתיי, מעתה שלא נתבשלה עדיין בריאת העולם כראוי, כמש"ל. שבכל הקפה יושלם העולם בהשלמה יתירה יותר מבתחלה בהגופניות ורוחניות המעורבים והמשולבים יחד, מלבד הנפילה לשניהם שגרם אדה"ר באכילת פרי עץ הדעת, וגם אי אפשר שיתהווה זה לו בעולם הרוחני אחר שימות, דשם אינו עולם העשייה, שיתקן האדם על ידי מעשיו לאור באור החיים, אבל אז בעולם החדש הבא יזדקקו הגוף והנפש, ויהיו טהורים וקדושים יותר ממה שהיה אדה"ר קודם שחטא.
ומה שהקשינו שוב וכי ישוב לחיות ע"פ האדמה למען לסבול שוב צער מיתה? זה כבר תרצו לנו חז"ל במאמר שהתחלנו בו דרשתינו זו, אולם בעיניהם החדודות הביטו יותר להלאה דהיינו מתחה"מ הד' לחמישי ואמרו:
צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, דהיינו בתחה"מ הרביעי הסמוך, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים, מה קודש לעולם קיים אף הן לעולם קיימין.
וא"ת אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו, דהיינו בהחרבת העולם החמישי, כדי לשוב לחדש עולמו בתחה"מ הששי, צדיקים מה הן עושין בשעת חרבן העולם ההוא הנורא:
הקב"ה עושה להם כנפיים כנשרים, זהו משל על פרידת הנפש מהגוף בלי צער כעין עליית אליהו הנביא למרום, שחזרו כל חלקי גופו ונפשו ליסוד הראשון ב"ה, וכעין שהיה פרידת הנפש מכל גוף אדם לולא שחטא אדה"ר, ומיתה כזאת כנוה חז"ל במקום אחר מיתת נשיקה, דר"ל ע"י התשוקה הרבה והעונג שיהיה להמנשק ית' ולמנושק באותה שעה, להתקרב זא"ז, לא יסבול המנושק שום צער בפרידתו.
וכך יהיה מיתת כל אדם אחר תחה"מ, אשר בשמחה וצהלה יקוו ליום פרידתם, להתעופף ולהתנשא עם כנפי להבה לשמיים בלי שום כאב וצער שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, ובמוט הרים בלב הרים.
וזהו שסיים וא"ת יש להם צער בפרידת הגוף מהנפש כמו שהוא עכשיו, ת"ל וקווי ה', ר"ל אותם המקווים אז לשוב אל ה' בשמחה, יחליפו על ידי תקוה זאת כח שהיה להם בעולם החמישי עם כח אחר יותר גדול שיתהווה להם בעולם הששי, ובידעם זה, יעלו אבר כנשרים ויתנשאו לשם בעונג ובשמחה רבה, בידעם כי מיתתם אז, מביא להם חיים.
ולנחמה יותר גדולה גם להאדם העתיי, אמרו לנו הפסוקים שהקדמנו בראש דברינו באמור הנביא:
מי את ותראי, ר"ל מי את ילד אלהים שתתירא א"ע, כשתראי אנוש ימות, וכשתראה בן אדם חציר ינתן תחת רגבי אדמה.
הכי(האם) לא תכירי את עצמך ותשכח ה' עושייך, וכי ברחמיו ויכלתו וחכמתו הבלתי תכליתיים, עשך למען שתמות ותהום.
ועוד הרי כי אני ה', אשר ביכולת בלי קץ, נוטה שמיים ויוסד ארץ, וכי א"א לי לברוא גם לך שמיים חדשים וארץ חדשה? ולכן בעבור שתשכח כל אלה, תפחד מחמת המציק, דהיינו כליון חרוץ נצחיי ואיה חמת המציק? הלא בכל מקום בעולם שתראה השחתה, תראה גם כן שההשחתה ההיא היא סיבה לחיות חדש(ה).
הן אפשר שיפחידך מחשבת המות מחמת ב' דברים: (א) יסורי הפרידה בשעת מיתה (ב) אם תחשוב שאח"כ תתאפס.
אבל על הראשון אומר לך, מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ (ישעיה פרק נא,יד), אין היסורי מיתה כל כל קשים כמו שתחשוב ואיך אפשר כן, והרי רק ע"י ההרגשה שבך תרגיש הייסורים, אבל הקב"ה יסבב לבלי תצטער הרבה בעת הפרידה, ולא יאריך זמן הענוי ההוא, אבל ימהר להפתח מוסרות האגוד שבין הנפש לגוף.
ועל היראה השנית שלך, אומר לך ג"כ אל תירא כי לא ימות לשחת, לא תחוס כעב וענן ברוח, ולא יחסר לחמו וקיומו של הנפש אחר פרידתן זמ"ז, אשר תקבל הנפש לחם חוקה מבית המלך ית.
או אולי תחוש שבשעת המיתה, כשהגלים הנוראים של מחשבותיך יהוממו וירעישו בסער הפרידה, או אולי אז בהסער ההוא תשקע ותטבע נשמתך ומחשבותיך בים הבהלה ההוא.
אני בא אליך בשם ה' ואומר לך בשמו, כי אני ה', רוגע הים ומשקיטו ואלה הגלים המרעישים בסופה וסערה כמו שירצה, אני ה' אשר בעוז ידי אשקיטם מעליך.
כן יהיה בשעה מיתתך, שלא תטבע בהמון גלים ההם, וכן יהיה ג"כ בשעת מיתת העולם כולו והשחתתו שיהיה קודם תחה"מ ע"י מבול אש מים ושדוד נורא, שיקבל העולם דחיפה חזקה, והכל יאפס כרגע כדי לשוב לנוּב ולהציץ לחיים חדשים יותר יפים מאשר עתה.
ה' צבאות שמו, כי הוא רבון כל המעשים אדון כל הנשמות בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים, ולכן חי חי הוא יודוך קהילה קדושה, וחיוּת והצלחה ותפורכס בזה ובבא. אמן.
סוף הספר