אור ברסלב

דרוש אור החיים (תפארת ישראל)· רבי ישראל ליפשיץ

פרק ב'

פרק א'

אחר שהבאנו ה' ראיות הנ"ל על השארת הנפש, עתה גם כן נברר איך יהיה מעמד הנפש אחר צאתה מהגוף, ומה מהנפש של הבלתי צדיק יוכל אעפ"כ להתאפס אחר מותו. רק קודם לזה נתרץ ביד אלוה ג' קושיות חזקות שיש לנו על חיוב הכרת.

דהנה הכרת ידענו שהוא העונש היותר נורא שיוכל לפגוש להאדם ויתפשט את עצמו על הגוף ועל הנפש שניהן יתאספו לגמרי. הכרת שבגוף אמרו חז"ל (מו"ק כח.) שהמחוייב כרת מת קודם שישיג שנת ה-ס', ושגם בניו הקטנים מתים, ולתוס' שבת (כה.) ויבמות (ב.) אין בניו הקטנים שחיו באותה שעה שחטא מתים, רק אותן שנאמר בהן "ערירים ימותו", כבועל נידה וכדומה. אולם כרת שבנפש ג"כ עונשו מבואר ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ה') שכתב שכל המחויב כרת אחר מותו תתום ותתאפס נפשו ותתהווה לאין, וכן משמעות פשטות מלת הכתוב "הכרת תכרת הנפש ההיא" דהיינו שיכרת הוויתה מהעולם.

אולם על זה יש להקשות: א'. איזה עונש יוכל לפגוש בגוף ובבנים ובנפש למי שעבר כמה פעמים על כרת הרי כבר בעוונו הנורא הראשון כבר אבד כל הצלחתו בארץ ובשמים וגם גופו גם נשמתו כבר מחוייבים להשתחק ומה יש לו לאבוד עוד, ומה יהיה עונשו בארץ בגופו למי שעבר על כרת אחר שכבר עבר עליו שנת ה-ס'.

ב'. דאף דאין להקשות על פי מה שכתבה התורה דהמחוייב כרת זרעו כלה, והרי נראה כמה חייבי כרת שאין זרעם כלה, דיש לומר דעונש זה מתפשט ממעל להבטה עיגוליית של האדם לפעמים לא יפגש זה העונש רק לדור השישי או השביעי, הכל כפי כובד משקל סיבת החטא שגלוי רק לשמו יתברך. ודבר זה אף שאינו נראה בדורות ההדיוטיים שאין אדם זוכר השתלשלותם כ"כ, אבל נראה ונרגש בדורות המלכים שרשומים זרעם ביותר לעיני אדם, דלפעמים היה לשר או מלך ג' או ד' בנים, ולבסוף אחר איזה מאות שנים תמו נכרתו, כמו שנראה לכל קורא בסיפורא (הוועלט געשיכטע ), וזה מפני שגם אצל הבלתי ישראלי אפשר דיש חיוב כרת, דהכי בני נח אזהרתן זהו מיתתן (סנהדרין נז.) ורוב חייבי מיתות בית דין אפילו בישראל יש בהן חיוב כרת, ואיך יגרע בן נח מזה. אמנם קשה, דהרי נראה כמה חייבי כריתות כבועלי נידות ומחללי שבתות, וביותר מוסרים שעוברים על כל מצוות התורה היותר חמורות, ואפילו הכי לפעמים מזקינים ונעשים זקנים ושבים כזקני אשמאי, וכי סלקא דעתך שח"ו תאמר לנו תורה הקדושה דבר שנראה כ"כ הרבה פעמים בהפך.

ג'. קשה לי על המשנה שאמרה בפירוש "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים", וקשה ממי ידבר התנא, אם מצדיקים, הרי בכהאי גוונא גם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואין חילוק רק בין רב למעט, דהישראלי יש לו שכר הרבה, לקוות כשישמור מצוות תורתו, אבל יש לו גם כן לירא מהפסד יותר משאר אומות כשלא יזהר במצוות אלהיו, וא"כ למה נקט דווקא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אלא על כרחך דגם ברשעים מיירי וכן משמע הלשון דכל ישראל, משמע אפילו חייבי כרתות ומיתות בי"ד, דאע"פ שחטא ישראל הוא. וקשה וכי מאחר שנשמתו מתאפסת ונכרתת היכן נשאר העולם הבא שלו, מלבד דקשה נמי דמסיים ועמך כולם צדיקים, והרי גם מהרשעים מיירי התנא.

אמנם אמרינן במדרש (ויקרא רבה פרק לא') על הכתוב "כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי- אמר הקב"ה לישראל, בני נרי בידך ונרך בידי, אם אתה תאיר נרי- אני מאיר נרך, ואם אין אתה מאיר נרי- אין אני מאיר נרך", עד כאן לשון המדרש. וקשה מה הם ב' נרות הללו שכשנאיר אחד יאיר לנו הקב"ה גם השני.

אולם נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, דשני אורות רוחניים הדליק הקב"ה בתוכינו- א' הוא ניצוץ אלהי המחיה את כל בנין הגוף וכל אשר בו וזה האור הקדוש הוא כביכול חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", כביכול כנופח לנוד אשר רק רוחו שהוציא הנופח ממלא את הנוד. אולם מפני שזה הניצוץ הוא רוחני דק מאוד ואפרתיי26, והגוף הוא עב וגס ביותר, עד שא"א שיתאחדו ב' הפכיים כאלו ויתאגדו יחד, ברא הקב"ה עוד דבר הממוצע בין שניהן, והוא נפש הבהמיית או כמו שקראוהו (גערפען גייסט) והוא הוא הנר הכהה אשר על ידו יתאחדו הנשמה עם הגוף, עד שכל אלה הג' מאוגדים יחד בדרך נפלא, והיו לאחדים יחד, עד שהאדם כל ימי חייו גם את עצמו לא יוכל לבקש בתוך עצמו, כי יחשוב בעצמו שאין בתוכו רק עצם אחד, ושהגוף הוא הנשמה והנשמה הוא הגוף כי לדעתו הכל רק עצם אחד.

אמנם כל זה רק עוד שחי, אבל אחר המוות תתפרד זאת החברה הנאמנה, כמו שכתוב "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", והרוח הנזכר הוא הוא הניצוץ הקדוש אשר זכרנו אשר מיד ה' נתנה להאדם, דמדהיא נאצלת כביכול מאלוהותו יתברך, לכן אינה בת כלייה ותשוב למקורה. אבל הנפש הבהמיי הממוצע בין הנשמה להגוף מפני שכל התקוממותה לא נתהווה רק ע"י הרכבת חלקי הגוף לכן השכל נותן שכשיתפרדו חלקי הרכבת הגוף גם זאת הנפש תתבטל ממציאות שלה אבל הקב"ה הבטיח לנו שבאם רק נשמור מצות אלוהינו גם היא לא תתבטל ממציאותה. ואלו הם הב' נרות של שבת, שמרמז לעולם שכולו שבת, שגם אז יאירו לנו ב' נרות שזכרנו- נר אחד הוא כנגד שמור הוא הניצוץ הקדוש שצריכים אנו לשמרו שלא יכהה אורו, והנר הב' הוא כנגד זכור שצריכים אנחנו גם לזכור מעמדו ולהגדיל לו אורו ולהבהיקו.

וזהו שאמר המדרש "כי אתה תאיר נרי, ה' אלהי יגיה חשכי"- והרי יש סתירה בהפסוק בתחילה קרא לו שם נר ותוך כדי דיבור מכנהו בשם חשכי. אלא כך אמר הקב"ה לאדם, נרי בידך הוא הניצוץ העליון שהוא נרי רצונו לומר ניצוץ אלהי מעצמו כביכול, שתוכל ע"י חטאותיך להחשיכו, אבל גם נרך החשוך דהיינו הבהמיי בידי הוא, אם אתה תאיר נרי העליון שהשקעתי בך מעולם המנושא, אם תשמור לי נר זה לבלי ללכלכו ולהכהותו בחטאים, אז גם אני אאיר נרך, הוא רוח הבהמיי שבך שאתן גם לו קיום וחוזק שיתקיים בצאת מהגוף שיתקיימו לך שניהן לעד לעולם.

ובזה פירשתי "שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", דתמוה מאיזה זמן ידבר, אי מחיי הצדיק בעולם הזה הרי לא לבד עצמותיו רוצה הצדיק שלא ישתברו הרי גם אם בשרו עליו יכאב נפשו עליו תאבל, ואם לאחר מותו, ישווה לצדיק אם ישבר עצם מעצמו, וכדקיימא לן באמת (שקלים פרק ח' משנה ב'), דמותר לשבור עצמות המת לצורך, ומה שכתב ביו"ד (ס"ג ת"ג ) דאסור על כרחך היינו שלא לצורך.

אמנם נראה לי דודאי מיירי בשכר העולם הבא של הצדיק, והאי עצם דנקט קרא אינו עצם מעצמיו אבל משמעותו כ"עצם השמים לטוהר", רוצה לומר הקב"ה שומר כל עצמיותו של הצדיק, דהיינו כל מדרגות של הנשמה שלו נפש רוח נשמה חיה יחידה. ואפילו חלק אחד מחלקי נשמתו לא ילך לאיבוד, אולם "אחת מהנה לא נשברה", רוצה לומר- אי אפשר שתשבר אחר המוות, והיא היא הניצוץ הקדוש והמנושא שזכרנו, דמדהיא ניצוץ אלוקי ממש כביכול אי אפשר שתכלה.

אולם כל זה בצדיק גמור דאצלו אחר יציאת הנפש מתפרדת החבילה וכל אחד הולך לדרכו, ורק הבלא דגרמא הנקרא (קנאכען גייסט) נשאר מחובר בהעצמות, ואעפ"כ כל מדרגות הנפש נשארים עומדים עדיין בהשתלשלות דק יחד וביותר בשעת המולד או בטו' לחודש או ביארצייט ולכן אז נאות ללכת על קבר אבות מפני שאז הנשמה תעוף יותר סמוך וסביב להקבר והעצמות. אבל נפש החוטאת אי אפשר שתכף אחר המוות יתפרדו חלקי הנשמה כל אחד לדרכו ושתשוב הרוח לאלוקים כמו שאמרנו, מחמת שגם הניצוץ הקדוש הביא עמו כמה כתמים שחורים מחטאים מנסיעת הנפש דרך העולם הזה, ועתה לאחר המוות כשהיא לבדה לא תוכל להתנקות, מחמת רוממותה כשהיא לבדה אינה נופלת תחת הזמן של הזיקוק, לכן אחר יציאת הנפש ישארו משולבים יחד ב' מיני נפשות הנ"ל שע"י התאחדותם יחד יפול גם הניצוץ הנ"ל תחת הזמן כמו בחיי הארציים, וע"י זה יכול ומסוגל הוא לקבל עונשו י"ב חודש או פחות או יותר לפי רוב חטאיו כדי שיזדקקו היטב, ואח"כ ישובו שניהן לישב לפני אלהים לקבל שכר על מעשיהם הטובים. [וכן אמר התנא "הדין דין אמת, והכל"- רוצה לומר גם החוטא ועונשו בגהינום "מתוקן לסעודה", כדי שיהיה נאות אחר עונשו לסעודה הרוחנית].

וזה לפי עניות דעתי כוונת חז"ל בסנהדרין (צא.) ששאל אנטונינוס לרבי הגוף והנשמה יכולים לפטור עצמן מן הדין מדאי אפשר לו לחטוא בלתי חברת חבירו, והשיב לו מהמשל הידוע מהרכבת חיגר על הסומא, כך הקב"ה מחזיר הנשמה על הגוף ודנן יחד. לא על הגוף ממש הכוונה שיתרכב עם הנשמה, דהרי אנו רואים הגוף מונח מושחת ודומם בקבר, וכמו כן נראה בהמומיין הידועים שהם בין אצבעותינו זה אלפים שנה, וכי ידומה שיפה מאמר טיטוס "לקלייה בנורא ולבדריה לקיטמיה אשב ימי כי היכי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי"? רק רצונו לומר במה שכתב שמרכיב הנשמה בגוף, רצונו לומר בכוח הגוף, והוא הוא הנפש הבהמיית שאמרנו, והוא הוא כמו הסומא שאין לו עין לבחור מה טוב ומה רע לו, גם מפני שהוא כסומא שאוכל ונהנה מדברים הארציים ואינו שובע, (כיומא עד:), כמו שכתבו חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", והחיגר הוא הנפש העליון שאין לו כוח ללכת לבד בעולם הזה, אם לא ישאנו כוח הגוף הסומא, ורק הנפש העליון הזה יראנו הדרך שילך בו כי הוא הקברניטא דספינתא. אלו ב' הכוחות יורכבו יחד אחר פרידתם מהגוף כדי שיזדקקו מכתמיהם.

וזהו הטעם של שבעה ושלושים ויב' חודש שמתאבלים הבנים על אבותיהם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן נמסר לנו הסוד הזה שעד אז נמשך זמן הזיקוק לאט לאט. ולכן משתדלים הבנים או באי כוחם להשתדל להרבות למצוות בזמן זיקוק אבותיהם הנ"ל או ללמוד עבורם וע"י שהאבות הביאום לעולם והדריכום לתורה וליראה שע"י זה יעשו הבנים בתוך זמן ההוא המצוות שעשו והרי גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט.), מהאי טעמא יהיה חשוב לפני הקב"ה כאילו עשו האבות בעצמם מעשה המצוות הנ"ל.

מיהו כל זה בכל אדם מורגל שחטא לפעמים, אבל העובר על כרת עונשו יותר כבד ואף שהניצוץ הקדוש שאמרנו אי אפשר שיכלה גם למי שמחויב כרת ויתאפס, עכ"פ ע"י חטאו הנורא יתום נפשו הבהמיי אחר צאתה כענף הנכרת מעץ שאין בהענף עוד חיים. וזהו שאמר הכתוב "הכרת תכרת הנפש ההיא" היינו הבהמיי, "עונה בה" דבעצמותה א"א שתתקיים לעולם מדהיא מורכבת. אולם כדי שתזדקק עכ"פ הנשמה העליונה שכשהיא לבדה אינה נופלת תחת הזמן וא"א שתזדקק, לכן כשיצאו שתיהן מהגוף ישארו עדיין שניהם מחוברין וילכו שניהן יחדו, עד שיתלבן ויזדקק הניצוץ הקדוש יפה יפה, ואחר מלאות ימי טהרה אז נתבטל נפש הבהמיית ככלי אין חפץ בו. והניצוץ הקדוש בעצמו ישוב אז לאור באור החיים וחוזר למחנה שכינה, וזהו שאמרו חז"ל (ר"ה יז.) "דכל חייבי כריתות לאחר יב' חודש גופן כלה", רצונו לומר- כוח הגוף שהוא הוא חיי הבהמיות כלה ונאבד מהמציאות, "ונשמתן נשרפת", רצונו לומר- מתלבנת כברזל במוקדה, "ורוח", רצונו לומר- רוח אלוקים חיים, "מפזר עפרה תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן".

התבוננו התואר היקר הזה שאמרו חז"ל שכינו לאותו חלק של הנשמה שהיא בת כליה כאילו הוא אפר של עץ הנשרף שגם כן אי אפשר שיתאפס אף שכמה חלקי עץ כלו ונאבדו בהשריפה עכ"פ האפר אי אפשר שיכלה. כמו כן הנשמה אחר שנתלבנה על מוקדה ונאבד ממנה חלקי נפש רוח , עכ"פ ינשב רוח אלוקים חיים בהחלק אלוה שבהנפש להשיבו למדריגה תחתונה של צדיקים שישתלמו שכר פעולתן, אבל זאת הבת החוזרת לבית אביה ואוכלת נהמא דכיסופא ובלתי ידח ממנה נדח, כי בת מלך היא. ולפי זה מתורץ הקושיא הראשונה שהקשינו, מה יענש המחוייב כרת כמה פעמים, דלפי דברינו לפי רוב הכריתות שעבר כן יאריך זמן זיקוקו וצערו קודם שיתטהר הניצוץ הקדוש. ולפעמים גם כמה מאות שנים לא יהיו די בהן לזיקוקו ולטהרתו. וכדאשכחן בשל"ה שראה אדם שנכנס בו רוח חוטא אחד שהיה מהראשונים שהרימו אבן לסקול זכריה הנביא ע"ה בבית המקדש וזה היה יותר מטו' מאות שנים אח"כ.

וא"כ גם קושיא שניה מתורצת שהקשינו שאנחנו רואים לפעמים חייבי כרת מאריכים ימים, דיש לומר, מדכבר הוכחנו שמי שחייב כרת כמה פעמים מדאי אפשר לקיים בו עונש הכרת בגופו, משתלם זה ע"י יסורי הזיקוק בעולם הבא כמו כן בענין מיתתו שראוי להיות קודם זמנו והרי לפעמים א"א שימות קודם זמנו רק בדרך נס. דהנה הקב"ה חתם עולמו בגושפנקא דמלכא חותם הטבע אשר לא ישנהו כ"כ בנקל [ועיין מה שכתבנו בס"ד בפירושינו בסדר נשים דק"פ א' ] ולכן המחוייב כרת אשריהו אם היה מקבל עונשו שהוקבע לו. אולם אם יכריח בכוח הטבע שלא ישיגהו העונש ההוא שישמור היטב בריאותו וכשיחלה מעט עד מהרה יקרא לרופא מומחה והוא יתן לו סמים כחיים שטבעם שירפאוהו, וכי סלקא דעתך שמשום שוטה זה שקלקל ישנה הקב"ה טבע עולמו (כע"ז נה' ). אלא עזיא רהטו ורעיא חגירא אבי דרא חושבנא (שבת לב.), דלפי עונשו שהיה מקבל בעולם הזה בקיצור ימיו לפי מידה זו היה קל עונשו ויסורי זקוקו בעולם הבא ואשריהו אם היה כן. אבל אוי לו להאחר שהכריח ע"י הטבע להבורא יתברך כביכול להחליף עמו שיקבל החוטא עונש נצחי בעולם הבא בעד עונש עובר העולם הזה, שלא היו רק בקיצור ימיו דלפי אומד זה יאריך ויוקשה עונשו ויסורי זקוקו בעולם הבא, כדי לנקות הניצוץ יפה קודם שיכבה לו הנר התחתון הוא הנפש הבהמיי בחיוב כרת הנ"ל.

וא"כ גם הקושיא השלישית מתורצת דהכי פירושה של המשנה כל ישראל ואפילו רשעים חייבי כריתות ומיתות בי"ד אם רק בשם ישראל יכונה יש לו חלק בנשמתו שנאות לקבל השכר בעוה"ב הוא הוא הניצוץ הקדוש שמסוגל לקיום דיהיה איך שיהיה זה לבד עכ"פ יתקיים לו וכמו שכתבנו לעיל.

אבל באומות העולם דווקא צדיקיהם וחסידיהם יש להם חלק לעוה"ב, אבל רשעיהם אויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו, דרק בישראל יש בו הניצוץ הקדוש שאמרנו דמהאי טעמא נצטווה גם כן במצוות וחוקי התורה שנאותין להשלים על ידם הניצוץ הזה על דרך נפלא [כמ"ש בס"ד בפרק ו' דאבות דרס"ד ע"ב]. ומסיים שפיר- "שנאמר ועמך כולם צדיקים", רצונו לומר- אם כל אחד מהם בכללותו דהיינו ב-ב' חלקי נשמתו הם שלמים שלא עברו עבירה שעל ידן יתחייב כרת אז לעולם יירשו ארץ, רצונו לומר מלבד הנצחיית העולמיית יירשו גם כן ארץ הגשמיי ויקומו תחיית המתים בגוף, בעבור שהכל נשאר להם אז קיים הנפש הבהמיי והרוחני, ולכן בתחיית המתים תוכל כל החברותא לחזור ולפסוע מהלך שלה כבתחילה. אולם אם אין לו זכות, רק שהוא "נצר מטעי" לבעבור שאני בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אז לכל הפחות "מעשי ידי להתפאר", דהיינו אף שהנפש הבהמיי כלה ונכרתה וגם לא יקום עוד בתחיית המתים בגוף, דאיך אפשר לו כן הרי חסר להחברותא ההוא חבר אחד שהיה מחבר ומאגד הכל, ואם יקבל נפש בהמיי אחר אז לא יכיר האדם את עצמו, אז כי ע"י זה התערובות הזר שביניהן יתהווה בריאה חדשה ממש. אמנם עכ"פ הניצוץ הקדוש שבו שהוא מעשי ידיו כביכול תשוב אחר זיקוקה ונקיונה לאור באור ה', מדהיא מעשי ידי כביכול כמו שכתוב "והנשמות אני עשיתי" והיא היא עכ"פ תתפאר. נמצא שגם רשע כזה יש לו עכ"פ בעצמו חלק לעוה"ב לאור באור החיים.

תוכן העניינים

דרוש אור החיים (תפארת ישראל)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה