דרוש אור החיים (תפארת ישראל)· רבי ישראל ליפשיץ
פרק א'
ברור כשמש עומד לפנינו אמונת השארת הנפש אחר המוות והוא מדיש לנו על זה ה' ראיות חזקות ופשוטות והם: א'. ממנו בעצמנו. ב'. מהעולם בכללו. ג'. מהברואים בפרטיות. ד'. מהקב"ה לבדו. ה'. מתורה הקדושה שנחתמה האמונה הזאת בגושפנקא שלה וחותמו של הקב"ה אמת. ומעתה נבאר כל הראיות הנ"ל אחת לאחת.
א'. ממנו בעצמנו, דהרי כל עשיותינו ועסקנו, מחשבותינו ודיבורינו, הם כולם באופן כאילו אנחנו בטוחים שלעולם נחיה, נדבר במורגל ממיתתנו, ולא לבד שבאותה שעה לבנו שוקט ונח אלא נהיה גם משתעשעים ומעונגים אז, ויש ביכולתנו באותו רגע למלא שחוק פינו כאילו נדבר מהחלפת בגד ושנלבש בגד אחר. והכי זה לבדו איננו כבר אות נאמן על אמונה זו, והרי זהו קריאה פנימית מהנשמה הדרה בתוכנו שתציץ יותר למרחוק מעיני בשר והיא תאמר בלחש אלינו אל תירא אדם לא תמות ולעולם ולעד לא תגוע.
וכך אמר המשורר ברוח קדשו בהתעופפו למעלה, "לא אמות" ואם גם פעם אחת יפגשני זה אשר יקראוהו על ארצנו מות, "כי אחיה", רצונו לומר אז אתחיל לחיות באמת. דאם רק אז הפרוכת הגופני העב יכפל ויתקפל לאחוריו, אז עם עינים פתוחות, "אספר מעשי יה", כי אז אשיג סודות העולם וסודות חוקי התורה, אשר עתה בעולם הגופני לכל בן מיתה לנצח ולעד ישארו סגורים אבל אז הענן סר ואראה כל מאורי אור.
והמוות בעצמו אינני מכנהו רק יסורים מעט ולכן אמר "יסור יסרני יה", אז בשעת המיתה שיכאב לי קצת אבל- "למוות לא נתנני" הפקר, שיהיה ביכלתו לפצפצני ולאפסני. ולכן "פתחו לי שערי צדק" שאלך בדרך הצדק שכתבה לפני התורה הקדושה ללכת בהם, וגם "אבוא בם" כאשר הורני ה', אז אדע בבטח כי יבוא עת אשר "אודה יה" שברא המוות, וכמו שכתב בתורתו של ר' מאיר על הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"- והנה טוב מוות כי שם יאכל צדיק פרי מעשיו ובוא יבוא ברנה נושא אלומותיו.
וגם המורא והפחד מהמוות לא יחרדני, כי "זה השער ל-ה' צדיקים יבואו בו", רצונו לומר אותו שיכנו הבני אדם מוות הוא השער אשר על ידו ובו ניסע לפני ולפנים להיכל ה', ולהשתעשע באור פני אלהים חיים צדיקים יבואו בו במנוחות נפש ובלב אמיץ בלי פחד ומורא כי הוא הוא שער האור להצלחה נצחיית לאור באור החיים. זהו הראיה להשארת הנפש ממנו בעצמנו.
ב. אולם מלבד שממחשבותינו בעצמן נוכל לברר שלא נגוע ונתאפס לנצח וכדאמרן, יש לנו גם כן בירור על זה מהעולם בכללו, דאם רק נתבונן על הטבע בכללה והתפעלותה, סובב סובב הולך כחה והן ראינו שכל הנדמה והנראה מוות הוא עצמו יעמיד ויקומם חיים חדשים, וכל נפילה בצד זה הוא עליה בצד אחר וכל הרקבה והשחתה שישלוט בברואיה יוציא בריאה חדשה לאור עולם. הטבע תשתנה בכל רגע ותתראה במלבוש אחר ובתואר אחר כמו שאמרנו, "כולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו", כל הטבע תתהפך ותסתובב כגלגל ותתראה שוב בתמונה אחרת יותר מנושא מבתחילה, ולפעמים צריכים לזה כמה גלגולים.
אמרו לי אחי האהובים, מי שלא ראה הזריעה מעולם ויספרו לו מנשמת האדם שאינה מתה, וגם יספרו לו שכשיקחו גרעין פרי אחד ויניחוהו תחת רגבים עד שירקב ויכלה, שאח"כ יצמח מהגרעין הזה עץ נחמד למראה עם עלים רטובים ופרחים יפים ופירות מתוקים אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זאת אשר הורקבה תחת הרגבים, מה יחשוב זה השומע ואיזה משני מיני התחיות האלה של האדם ושל העץ הוא יאמין לנו ביותר.
הלא יחשוב בעצמו שזה מעשה הזריעה שספרו לו הוא מעשה בדויי מלב, מצוייר רק ביופי אמרים, ועכ"פ יאמין יותר בהשארת הנפש דהכי אפשר שאחר שנרקב ונתאפס הגרעין ישוב ויעלה כיונק ברטיבות ילדות ויתרבה עוד ברבבות פעמים יותר מאשר היה בתחילה, ואעפ"כ כך הוא.
או נעמיד לפנינו אדם איטלקי וסיציליען , שלא ראה ולא שמע מחורף ושלג וקרח מעולם, אם זה יבוא למדינתנו בחורף ויראה אצלנו כל הנוראות ההן והאילנות היבשות כעצמים, מה יחשוב זה האדם, הלא יאמר בלבו כאן מתה הטבע כמו אדם ולא תשוב עוד לארץ החיים. אבל הכי אין המוות הנדמה הזה השולט בחורף בכל הטבע רק סיבת החיים שלה, ושינה שלה אז בלי שום ניצוץ חיים בחורף הכי איננו רק מנוחה כדי לאסוף כוחות חדשות לשוב באביב לימי נעוריה ולהתראות בתפארת כפול מאשר עזבתה העולם בימי הבציר, כן גם מיתתנו איננו רק כדי לשוב לחיים חדשים אחרים יותר בהירים ויפים מהעכשויים. וזהו שאמר הכתוב "תסתיר פניך" מהארץ בחורף, "יבהלון" כל הברואים, וישכבו כולם כפגרים מתים, אבל אני אומר "תוסף רוחם יגועון" שאפילו כשאראה שיגועון אדע שע"י זה יתווסף רוחם ואפילו כשאראם "ואל עפרם ישובון" אדע כי זה רק כדי שתשלח שוב רוחך רוח חיים יבראון שוב "ותחדש פני האדמה".
השגיחו, מהרה יהיה כבוד ה' לעולם באביב הבא ויתראה כבוד מלכותו, והאילנות המתות האלו שוב יתקשטו בירוק ילדות רטוב, ויתהדרו עם פרחים יפים ופירות מהודרות שיפיצו ריח עדנם בעולם. אשר ע"י הצפורים עפות אשר שחים בששונם באוויר ירונו וישוררו בין עפאים על פאר העולם וכל אשר בו, עד כי "ישמח ה' במעשיו". לכן אם אראה בצד אחר "שיביט לארץ ותרעד", שיקרה לאדם צרה או גם מיתה, שיגע בהרים של ההצלחה של האדם ויעשנו, אעפ"כ לא אחרד אבל "אשירה ל-ה' בחיי", רצונו לומר, עבור החיים אשר נתן לי שלא יחזור לטלו ממני, "אזמרה לאלהי בעודי" כי עוד אהיה כן לנצח ולא אתום.
ג'. אבל גם בלי הראיה הזאת מכללות הטבע שכל גויעה דמיונית יביא רק חיים חדשים, יש לנו עוד ראיה ג' מברואיה הפרטיים שכל יסוד ראשון משום בריאה לא יוכל להתאפס ולהשתקע לגמרי, קח נא שום דבר אשר תרצה, כתות אותו ושחוק אותו, ושרוף אותו ועשה עמו כל מה שתרצה, ולא יהי ביכולתך לאפסו לגמרי, וא"כ איך יהיה היותר יקר והיותר אפרתי שבטבע ושבכל הברואים דהיינו נשמתו של אדם גרוע מכולם, שיהיה אפשר שיתאפס לגמרי.
גם ראיה זו כתוב הדור הוא בכתבי הקודש שלמה המלך עליו השלום אמר "ידעתי כי כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם" ולא תתאפס בטבע, הן אמת "עליו אין להוסיף" שלא תוכל לעשות לחיה בת ד' רגלים כנפים לעוף, או לעוף בת כנפים גם ד' רגלים, אבל גם "ממנו אין לגרוע" כי בכל כוחך לא תוכל לגרעו מהעולם ולאפסו.
ולמה סידר הבורא יתברך כך את עולמו, היינו טעמא- "והאלהים עשה שיראו מלפניו", לבלי לחטוא נגדו, שלא תחשוב שיהיה השאול בית מנוס לך ותדמה שרק בעולם הזה יוכל הקב"ה לענשני אבל כשאהיה בשאול אתאפס ח"ו, ושם יהיה מקום מקלט שלי, שלא ישיגני יד ה' לענשני שם לכן סדר לפניך כל הטבע באופן שלא תתום, למען תדע כי מכל שכן שהנפש שהיא היותר חשוב שבעולם לא תתום בסוף.
שמא תשאלני לאין הלך להב הנר שנכבה ולאין עף הרטיבות של הבגדים שנכבסו ונתייבשו, וא"כ על כרחך שיש דבר בטבע שיתום ויתאפס. על זה אשיב לך דע שהקב"ה נתן כח שואב באויר הרקיע הנקרא אטמאספערע שעל ידה שואב האויר כל הרטיבות והחמימות או אדים החמים אשר יתנשאו מהארץ לאחדים עד שיגיעו למעלה ויתארו שם את עצמן לעננים ומשם יתרוקנו שוב להארץ בהמטר וכמו שכתוב, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".
וגם זאת הראיה מצאנוה בהדברים החיים וקיימים של תורה הקדושה בהתוכחה שאמרה האשה החכמה לדוד המלך עליו השלום על שלא רצה למחול לאבשלום, אמרה "כי מות נמות", רצונו לומר תוך ק' שנה לא תשאר פרסה ממנו כולנו פה ומכל חי וצמח שבעולם שעתה חי ומתנועע הכל יהיה אז כאילו לא היה בעולם. אבל הכי באמת נאבד הכל, לא. רק "כמים הנגרים על הקרקע אשר לא יאספו" ולא נשאבו בידי אדם ואעפ"כ הבט לאחר שנה על המקום שנזולו והנה יבשה הארץ ולאין הלכו אבל רק בידי אדם לא נאספו אבל עלו למרומים של הרקיע והרבה מהם שנטבעו בארץ גם משם יעלו ע"י אדים לרקיע ומשם יחזרו לרדת לארץ ע"י המטר אבל לא נאבדו. וגמרה החכמה הנ"ל דבריה להמלך ואמרה שכמו כן "לא ישא אלהים נפש" לעקרו משורש החיים ולאפסו "לבלתי ידח ממנו נדח", רצונו לומר אפילו אותו שבאמת רשע גמור הוא ולפי דעת הקצרה של אדם ראוי להדיחו מהוויתו, אפילו הכי הקב"ה ברוב רחמיו לא ידיחו ואפילו הנדמה מודח אינו נדח רק לפני אדם ולא לפניו יתברך, ובזה יש תוכחה גדולה לך המלך שהדחת את אבשלום ולא תרצה להשיבו ותעשה דבר שאינו דרך ה' וגם לא דרך הטבע שאין דבר שיתאפס בה.
ואם אתה אחי האהוב תרצה לראות תחיית המתים עין בעין התבונן התולעה הנקרא רויפע שתחיה איזה שבועות תזחיל ותתנועע ותאכל עד שאח"כ תאחזנה השבץ ותארג סביב עצמה בית צמר ותתקשה תוכו ויהיה ביתה קברה ושם מונחת כמת ה' או ו' שבועות עד שאני פתחתי בעצמי בית ביצה כזאת תוך זמן זה ומצאתי שם דבר מושחת דומה כמעופש, אולם אחר כלות זמן התהוותה בתוך קליפתו, תנקר הבריה הנ"ל הקליפה ותצא לאור בריה חדשה עם כנפיה מבריקים ויפים ושמעטטרלינג חי שש ושמח יעוף למעלה הנה והנה.
כך יהיה הסוף של חיי הרויפע שלך האדם בהקבר, שם תטהר עצמך לחיים אחרים ומשם יגאלך ה' כאשר אביך הרחמן בעצמו אמר "כי אני ה' בפתחי את קברותיכם", ועם כנפי להב תעוף אז לשמים ממעל. וזהו שאמר הכתוב באר היטב, "אם יבלענו ממקומו" ר"ל להאדם, "וכחש בו לא ראיתיך", שהכל יאמרו הרי הוא כאילו לא ראינוהו מעולם, "הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו" בארץ השמימי ישוב כעץ פורח לחיות. וכמו שכתב גם כן "שתולים בבית ה'" בעולם הבא, שם הוא שורש החיים ושם יעשה פרי אבל "בחצרות אלוהינו" דהיינו בעולם הזה רק "יפריחו"- כפרח שהוא עושה הכנה לעשות אח"כ פרי עץ הדר.
ולפי עניות דעתי, זהו גם כן מה שאמרו חז"ל בברכות (מג:)- "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם". דתמוה: א'. מה לנו להזכיר בברכה מבריות חיות, שגם כן באביב נראות יפות, והרי על כל פנים הרי לא הוי ליה לברך רק על האילנות שרואה אותן. ב'. שסיים "להתנאות בהן בנ"א"- איך ע"י מעט הירוק שיראה באילנות יתנאו גם הבני אדם? אמנם העולם ובריותיה שעליה תמיד עומדים יחד בקישור אמיץ מאוד, מקרה האחד הוא מקרה השני, בחורף יהיה לא לבד חורף בעולם, כי אם גם כל הבריות בו יהיו אז רפויי ידים ומושקעים בתרדמה וקפאון, ונמיכות רוח ימשלו על הכל, ואולם כאשר יבקע הקרן הראשון מהאביב על פני העולם אז שוב ישוב הכל להעלות נר החיים הכל בהטבע יקיץ לחיי ילדות חדשים כמו שכתוב "חדשים לבקרים", רצונו לומר- בכל בוקר יתראה חיות חדש בהטבע וכוח חדש יתראה בו. "רבה אמונתך" ה'- ואיך נאמן אתה ה' שהלווינו לטבע שלך בחורף כוחות העולם והנה תשלם לנו באביב בפראצענטען כפולים מה שהלווינו לה.
ולכן אמרו חז"ל בפסחים (קיב:)- "כד חזית שור שחור ביומי ניסן, ריש תורא בדיקולא- סק לאגריה ושדא דרגא מתותך", רצונו לומר- לך ונטה לך אז מהצד ממול הבהמות שעלולים להזיק אז ביהרות טבעם. כל הברואים והבני אדם הם אז נאותים לחיים יותר מלמוות, לרפואה ולבריאות יותר מלחולשת ולחולאת, לשמחה ולעונג יותר מליגון ולנכאת לב כפוף. והישראלי שבכל השינויים שיקרו בטבע תמיד ימצא בהן דבר אשר יעוררוהו לבקש השלמת נפשו, להכי כדחזי אילני דמלבלבי דהיינו שיתהוו על ענפי האילנות כמו לבבות קטנים ורטובים, יזכר כי גם האדם עץ השדה, גם זה האילן יאבד פעם אחת רטיבות שלו בחורף שלו דהיינו בזקנותו אבל לסוף החורף ההוא יקיץ לאביב יותר יפה וישוב לחיי נערות שוב, ללבלב בחיים אחרים. לכן אומר אז "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום"- שלא הניח בעולמו שום דבר להתאפס ואותו הגויעה שראינו בהטבע בהחורף, היה רק הכנה להשלמה שיבוא אחריו, כי החסרון הזה שראינו בהחורף בהטבע הוא אשר על ידו ברא הבריות טובות וחיות הנם, שהם עתה יותר יפים ואמיצי לב מאשר היו בשלהי הבציר וגם האילנות הם עתה יותר טובות מאשר היו אז, כי עתה שבו לימי נעוריהם. ומסיים בדבריו עיקר כוונתו בברכתו, שכל זה נסדר כך מיוצר בראשית יתברך, "להתנאות בהן בני אדם"- שע"י זה יחשוב האדם גם כן שהמיתה הנדמית שלו ישאנו לחיים אחרים וענן הרעם של המוות תשאנו כאליהו לשמים לאור לפני ה' באור החיים.
ובכן כבר יש לנו ג' ראיות חזקות על השארת נפשותינו דהיינו ממנו בעצמנו, ומהטבע בכלל ומהברואים בפרטיות.
ד'. אבל למה לא נביא ראיה מהקב"ה אבינו הטוב שבשמים אדון כל הנשמות, מקור כל החיים, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור עצמנו גם כן. הישך מאמין אחי שיש בנמצא ה' אחד, אכן אין שום בעל שכל בעולם שלא יאמין זאת, דאם לא כן מי הוציא כל הטבע המסודרת הזו לאור כמו שנראה, א"כ אם תאמין כך, על כרחך צריך אתה גם כן להאמין שיש גם כן השארה לנפש. דאמור נא לי ידידי, הלא תענה, מהו ה'? תשיבני- הוא עצם רם ונישא, נשמת העולם וחיותו, הממציא הכל ונמצא בכל מקום והוא יודע הכל ולחכמתו אין סוף ולטובו אין תכלית ולצדקתו אין קץ, ולכוחו אין גבול. ושכל המדות האלו ישנם בו יתברך מתברר לנו בכל מפעלותיו, ולכן לא יסתפק בזה שום אדם בעולם. ועתה אם נחשוב שהאדם כשימות תכלה נשמתו כעשן, אם כן השכל היקר שחנן ה' לאדם יהיה רק להחליאו ולהשפילו יותר מכל בהמת הארץ, דהבהמה כשמונחת תחת סכין של שחיטה עדיין אינה יודעת שתוך רגע תתום וכלא היה תהיה, והאדם מתחילת העת שפתח עיניו יודע היטב שאי אפשר לו להינצל מהמוות שיפגשהו לבסוף, וא"כ בקומו ובשכבו תענהו ותציקהו המחשבה הזאת, שיהיה אחריתו נועד לזה המעמד הנעצב, והכי לזה הדליק לו הקב"ה לאדם אבוקת השכל, שיראה באורה רעתו וצרתו הנוראה שקיעתו וחשכתו, ואיה טובתו יתברך חוכמתו וידיעתו.
שוב נראה בעולם המורגל לא די שהצדיק אינו משתלם על צדקו כי אם גם הרבה פעמים יסבול צרות רבות ורעות, והרשע נראה במורגל לא די שלא יענש רק יצליח ברשעתו ויעריץ, ואם נאמר שמקרות הצדיק אינו לנסיון, והצלחת הרשע אינו הארכת אף, ושם בחיים האחרים לא יותן שכר לזה ועונש לזה א"כ איה היכולת וצדקות ה' כמפורסם לכל.
ועל כל זה אמר המשורר הקדוש מזמור שלם. אמר- "ה' רועי לא אחסר", ר"ל אני בהמה קטנה שלך שתרעה אותי בעולמך, וכשאחשוב כן לא יחסר לי שום דבר בעולם הזה דאין הקב"ה מושיע אלא לאדם שמשים עצמו כבהמה (חולין ה:) אבל גם בעולם הבא לא אחסר בעצמותי. דאם בנאות דשא ירביצני וגו', ר"ל אם ייטיב לי בחיי הבהמיות שלי ואם על האחו של החיים אשיג מאכלי ושיקויי וכל צרכי ברווח ובלי טרחה, אז אדע כי רק הוא הרביצני בתענוגי ורק הוא בידו הגדולה על מי מנוחות ינהלני. לא כח ידי רק כחי עשה לי החיל הזה. אם נפשי ישובב ונפלתי בשובבים ונאחזתי מבלתי הצלחה כדג בחכה, ידעתי כי ינחני במעגלי צדק- ידעתי צדקתו יתברך דאו שהוא לנקות נפשי שבעבור שחטאתי נגדו יתברך, או נגד בני אדם, עוררני בזה לשוב מסכלותי או שהוא לי לנסיון, או שהוא כדי לשמרני מחטא, דכל זה אני מוכרח להאמין למען שמו הויה, שבו נכללו כל ה' השגות הנ"ל, דהיינו שהוא כל יכול ושהוא כל יודע, ושהוא עצמות החכמה, ושהוא עצמות הצדק ושהוא הוא המטיב האמיתי, מכל זה מוכרח שהכל לטובתי הוא כל מה שקרה לי בעולמי.
אולם גם אלך בגיא צלמות כשאתחיל לבוא אל עמק העמום של המוות, דהיינו כשאהיה מונח על מיטת המוות שלי, אז עם חצי עיני הנשבר אשליך הבטה עליך אבי הטוב, ולא אירא רע ההשחתה והתאספות, וזה מ-ג' טעמים: א'. בידעי כי בכל מקום שאהיה "כי אתה עמדי", כל כבר בעולם הזה כל עוד שהיה דחקי יותר גדול כל עוד יותר אתה קרוב לי ולא כל שכן כשחיי בסכנה יעוף, אם הייתי חולה אז התקרבת לי יותר מאוד, וכמו שאמרו חז"ל (נדרים מ.) שכינה למעלה ממטתו של חולה, רצונו לומר שהשגחה יתירה תהיה אז סביב לו. ואיך לא יהיה ק"ו בן בנו של ק"ו כשיעוף סביבי חס וחלילה הסכנה היותר עצומה שאפשר דהיינו בזמן שהגוף והנפש יתפרדו, אז יתראה עין בעין האב הרחמן לילד שלו המונח בצער להשיב נפשו, וכמו שאמרו חז"ל (נדה ל:) "לפניו יכרעו כל יורדי עפר" דכל אדם בשעת מותו זוכה לראות פני השכינה, וזה כדי להקל יסורי המוות מעליו כמו שכתוב באור פני מלך חיים ואם כן כ"כ משגיח הקב"ה עלי, איך אפשר שבסוף תתום הנפש כהנדוף עשן תנדוף.
ב'. "שבטך"- שרביט המלכות אשר השמת לי יותר מלכל הברואים, שהכתירוני בעטרת השכל אשר ממנו אוכיח שלא תתם נפשי במותי, דהכי יאיר לי הנר הטהור הזה כדי לראות בו חשכתי ובלתי הצלחתי ואיה חכמה הנישאה ואיה יכולתו יתברך וטובתו אשר אין להם קץ.
ג'. "ומשענתך"- אשר אני רואה במורגל שבמטך תייסר הרשע גם בעולם הזה ותכניעהו במידה כנגד מידה, אשר על ידי זה אי אפשר להכחיש כי ידך עשתה זאת באהבתך הצדק, ואם אחשוב ששם אגוע כעשן ח"ו איה צדקתך הנפלאה. כל אלה הם ראיות חזקות כראי מוצק, והמה ינחמוני ויניחו דעתי.
ולכן אף אם אראה כי "תערוך לפני שולחן נגד צוררי", אם אראה שתערוך שולחנות גדולות לצוררי וצורריך משנאיך ה' אשנא, והם בשמחות ירונו על סעודותיהם בעולם הזה ואעפ"כ אחשוב לעצמי כי "דשנת בשמן ראשי" כאילו משחת אותי בשמן מלכות והנני בטבעי אפרתיי כמלך ולא אעשה נפשי חולה עבור שיחסרו לי עינוגי הארציים שאראה אצל אלו, ויותר אחשוב כאילו "כוסי רוויה" כאילו כוס ישועות שלי מלא על כל גדותיו.
כי ידעתי בטח אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי בעולם הזה, ושבתי בבית ה' לאורך ימים רוצה לומר וכי אשוב לישב בבית ה' לאורך ימים עד אין קץ ואלכה מחיל אל חיל ולא אתום ואתאפס לעולם.
ה'. הנה אחי כבר הבאנו ד' ראיות חזקות מאוד על השארת הנפש, אבל תורה הקדושה תניח על כל אלה פיתוחי חותם קודש ל-ה' ואמריה המאירים כפנינים ושדיה כמגדלות להניק בניה זבת חלב ודבש.
דהאפיקורסים מחציפים פניהם לומר לפנינו שבתורה הקדושה לא נזכר שום דבר מהשארות הנפש אבל שעו עיניהם הכהות, באו אחי ונחפש דממש אין פרשה בתורה שלא נזכר בה מזה הענין אבל אינו נראה רק לבעלי עיניים שרוצים ויכולים לראות. בבראשית- כשהרג קין להבל קרא לו "קול ה' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", ותובעים נקמה, ואם נפש הבל כשיצאתה תמה נכרתה, מאין לה קול או קשב. בנח כתיב "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ורצונו לומר- הרוצח את עצמו אני אדרוש זה ממנו, ואם אחרי מותו תתום נפשו כעשן ממי ידרוש החטא הנורא הזה אחר שנתהווה לאין. בלך לך כתיב "וערל וגו' אשר לא ימול ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וגו', ואם כל נפש בצאתה כלא היה תהיה מה אזהרה היא זה למפר ברית. וכן ממש בכל פרשה ופרשה, בקשו רק אחי היטב ותמצאו בקמטיה הענין הזה.
ובתנ"ך יש ראיות אלומות אלומות על זה, אמר- "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים", אמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", אמר "וצפונך תמלא בטנם וגו' והניחו יתרם לעולליהם, אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", אמר "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידיך לראות שחת, תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", ועוד פסוקים רבים שכולם יבטיחו לבנו שנשמתו אחר המוות תמיד תחיה ותלך ותשאר לעולם.