אור ברסלב

דרוש אור החיים (תפארת ישראל)· רבי ישראל ליפשיץ

אור החיים

ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר, ובעזרתו יתברך מפתח שפתי ישרים:

אנכי אנכי הוא מנחמכם. מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ה' עושֶךָ נוטה שמים ויֹסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית ואיה חמת המציק. מהר צֹעֶה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו. ואנכי ה' אלהיך רֹגַע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. (ישעיה נ"א פסוק י"ב)

תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר (קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים) (ישעיהו ד ג); מה קדוש לעולם קיים, אף הן לעולם קיימין. אם תאמר: אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו, צדיקים מה הן עושין? הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים כנשרים ושטין על פני המים, שנאמר (על כן לא נירא בהמיר ארץ, במוט הרים בלב ימים) (תהלים מו ג). שמא תאמר, יש להם צער? תלמוד לומר: וקוי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. (סנהדרין דף צ"ב א')

האדם שהוא בריאה אשר תמיד בין מות לחיים תעוף, מחויב תמיד להעמיד דבר זה נגד עיניו, אם רוצה להצליח את עצמו בשמים ובארץ. ואעפ"כ צריך שישגיח ביותר על חייו, דהיינו לבלי להעביר אפילו רגע אחד מלפני עיניו קיומו הנצחי. ותמיד יחשוב את עצמו כדבר חי וקיים שלא ימח לעולם. וזהו שאמר הכתוב "החיים והמוות נתתי לפניך", רצונו לומר מותך וחייך העמדתי בקרוב מאוד להשגחתך, אבל "ובחרת בחיים"- בחר לך חייך התמידי לשום עיניך עליו בפרטות מאוד.

דראו אחי, אנחנו נצטווינו מתורתנו הקדושה ומחז"ל להביט תמיד בלב שוקט לתחת עיני השונא היותר גדול של חיינו הוא המוות פעמים רבות או כל רגע נעמיד לפנינו מעמדנו בשעה האחרונה אשר בה בכוח נתנתק מהארץ כמו שכתוב "על כרחך אתה מת", וזהו שאמרו חז"ל (שבת קנג.) "שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו וכי אדם יודע באיזה יום ימות והשיבו- ישוב היום פן ימות למחר" עד כאן לשון הגמרא. אולם קשה למה אמרו חז"ל למה אמרו חז"ל "למחר", וכי היום אנו בטוחים? אבל מ-ב' טעמים אמרו לשון זה: א. דמפני שהתשובה שהאדם יעשה ביום האחרון שלו אינו יכול לעשות רק במהומה וסבך ואם כן איזה כוח יכול להיות לתשובה שיעשה אותה האדם בשעה שהוא בעצמו כמעט אינו אצל עצמו. ב. ומפני שהאדם הקל בדעת יחשוב- "הכי אפשר שהיום כבר אמות הלא לא ארגיש עדיין בתוך גופי אפילו רושם מעט מהמיתה?", לכן אמרו לנו מאהבינו האמיתיים בישוב הדעת, לו יהא כדבריך על כל פנים ישוב היום פן ימות למחר, ומה הכל יכול להתהוות בין היום למחר והלא כתיב בן לילה היה ובין לילה אבד.

אולם זאת מחשבת המיתה אם תעוף תמיד לעיני האדם הוא תועלת גדול לגוף ולנפש. לגוף- שע"י זה ימעט כאב הרגשתו למחסוריו ולהשפלת הכבוד, כשיקרו לו בעולמו באומרו לנפשו- למה אני מענה ומצער נפשי כ"כ על דברים של עולם חלום אשר ע"כ בסוף אעזבנו. ואלה הדברים לא יועילו למנוע פרידתי ממנו. ועוד תועלת שני ישיג בגוף שעי"ז הוא נושע יותר בטוח מהקב"ה כמו שאמרו חז"ל (חולין ה:) "אדם ובהמה תושיע ה'- אין הקב"ה מושיע אלא למי שמשים את עצמו כבהמה", שאינה מרגשת. ועוד תועלת שלישי בגוף, שעי"ז שיעמיד תמיד לפני עיניו מעמדו בשעה אחרונה, תתקרר האימה מלפניו בעת בואו ולא יתבהל ולא יחרד כשיבוא לבסוף, ובמנוחת נפש יכין את עצמו עליו כל רגע.

אבל תועלת הנפש שירוויח האדם עי"ז, גדול ורם מאוד- שע"י שיזכור תמיד מהמיתה יכהה וישקע להב היצר בקרבו, וגם כל רוח גאה וגאון שעל ידיהן יחטא האדם גם הם יכנעו בלבבו וישתמר גם כן מלהאחז בקדשי הקדשים של תורה הקדושה, הם החוקים שהם סודות קדושים ממעל לשכל אנושי, דתמיד יזכור ההפסד הגדול שאפשר שיתהווה לו שם בעולם הנצחי, אם לא ישמור מצוות ה' אלהיו. ולכן התחנן המשורר (תהילים צ' יב') "למנות ימינו כן הודע", מילת "כן" נ"ל שהוא מלשון "כן בנות צלפחד דוברות", שהוא מלשון חוזק, כמו "הכיור וכנו", רצונו לומר, הכל יודעים שימותו ואומרים בפיהם שימותו, ונמצא שיודעין שימיהם מנויים ואעפ"כ באותה שעה עצמה חוטאים, אבל הודיענו שנספור בחוזק, הכוונה- את כל יום ויום שיזחל מלפנינו מימינו ולא נרגיש, שעל כנפיהם ישאונהו ימינו לאט לאט לשמים לעולם אחר. וא"כ נחשוב במחשבה פנימית בעומק הלב, אז ידעתי כי ביום הראותי פני אלוקים חיים בסוף אביא אליך ה' לבב חכמים. וזה אחד מהטעמים שצוותנו תורתנו הקדושה לספור ספירת העומר- דהיינו דכמו שהלאום הקדוש סופרת מעת לידתה דהיינו מיום צאתם ממצרים ז' שבועות עד שזכו לראות התגלות אלוקית בסיני, כן גם אתה אדם תספור חלקי חייך מיום שנולדת ז' שביעיות עד שיבוא כל בשר להשתחוות לפני האדון ה' צבאות בהגלותו עליו ביום אחרון מחייו. כמו שכתוב "כי לך תכרע כל ברך" וכמו שכתוב "מהחל חרמש בקמה" רצונו לומר מיום שחרמש היצר הרע התחיל לנקוף בנשמתך שהיא קמה וגם נצבה, דהיינו מזמן לידתך, מאז תחל לספור שבעה שבועות דהיינו ז' פעם ז' שנים.

וזה משום זה הטעם, משום דמכל שבעה שנים, חיי האדם משתנים, וחיובו יתגברו ויתרבו יותר ממה שהיו מקודם: א. בסוף ז' שנים ראשונים כבר נגמל האדם מימי הילדות הראשונים ונתחייב כבר בחינוך והאבות מחויבים מאז מעט יותר להדריך בניהם לעבודת ה'. ב. בתחילת שנת יד' כבר נעשינו בר מצווה ונתחייבנו כבר בכל מצוות התורה הלכה למשה מסיני (כתשובת הרא"ש כלל מז'). ג. בתחילת שנת כא' כבר נתחייבנו בעונש בי"ד של מעלה (מדרש רבה פרשת קורח, שבת פט:) ולאשר כבר נתבשל שכלנו אז היטב, לכן יחשבו עמנו בשמים יותר בחשבון מדוקדק. ד. בסוף ז' שנים הרביעיים גופנו כבר נתבשל בחוזק כראוי וקרבנו למטחוי בן ל' לכוח, אז לכן כבר יותר נבוא לתוך המון האנשים ובעסקי העולם, ונתנסה יותר בניסיונות, ויתרבו, לכן חיובינו לשאת ביותר עול העולם בצדק וביושר. ה. בסוף ז' שנים החמישיים כבר חצי חיי המורגל של ע' שנים מונח אחרינו. ו. בסוף ז' שנים השישיים כבר מונח אחרינו חצי חלק החיים אם גם נחיה בגבורות פ' שנים . ז. בסוף שנת ה-נ' הוא יובל, כבר השגת הראש העליון מפסגת החיים, הגוף מתחיל מאז להתמוטט וכבר תעמוד בפרשת הדרכים, שם תעמוד אמך הטובה היא תורה הקדושה ותקרא לך- "וספרת לך", "וספרתם לכם", לטובתך ולטובתכם תתחילו, ימי החיים. אדם, הכי עדיין אתה משוקע בשכרונך מצרכי עולם עובר, עורה עורה דמך כבר נתקרר, שכלך כבר נתבשל, יצרך כבר ירד מטה מטה, בעצמך תראה נפילת חייך. כבר תוכל לחשוב בעצמך שאי אפשר עוד לך להתקיים זמן מרובה ולכן "וקדשתם את שנת החמישים שנה", לכל הפחות עתה תתחיל לדאוג בעד פרנסת נשמתך בעולם האחר הבא לקראתך, כבר קרב העת מאוד.

וכשנרגיל את עצמינו לחשוב כך תמיד אז באופן זה מהמעיין החשוך של המיתה בעצמו ומהזיכרון ממנו, נשאב אור וחיים. אבל אעפ"כ נצטווינו ביותר להשגיח בעין מחודד על חיינו, דהיינו חיי נצחית שלנו, וזה ינשא הרגשתנו ויודיענו היקר האמיתי של אדם, דמה חשיבות יש בחיים, ואיזה משקל ויקר יהיה לו אם לא יתקיים לנצח. הכי לא יהיה חיים כזה יותר גרוע מהמוות, דהחיים יודעים שימותו, המתים אינם יודעים מאומה. אמנם התהילה לאל יתברך, שמתוך הענן החשוך של המוות הניח לנו להקרין נצוצי האור הנסתר תחתיו, ה' אמר לשכון בערפל, הקב"ה רצה כך להסתיר האור היקר של חיי הנצחית ולחתלו בערפל שלא ישיג האדם באר היטב אופני החיות שם, כדי שלא תתבטל הבחירה ע"י זה. והרי זה כל מטחוי בריאת האדם לעולמו, שע"י בחירתו החופשית יהיה הוא המצליח את עצמו.

עמום הוא המעמד ההוא, ואעפ"כ יאיר לעינינו החלשות מעט מאור ההוא, שעם כל המסתור הגדול ממעמדנו שם, אעפ"כ נוכל לברך תהילה לקל שאנו שם חיים קיימים ונאמנים. ממך אבינו שבשמים השגנו כל אלה. כמו שכתוב "תודיענו אורך חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח"- שנחיה שם עמך כי עמך מקור חיים באורך נראה שם אור אמיתי.

וגם באמונת העיקר הזה יש תועלת גדול לגוף ולנפש. לגוף- דאיך יערב לגוף אכול ושתות ושאר עונגי הנפש אם ידע בנפשו כי הוא כשה לטבח יובל, וסוף כל סוף כעשן תתום נפשו. אולם גם לנפש אין לך תועלת גדול ממנו כי בחיות הזמניי נראה הרבה פעמים צדיק אובד בצדקו ורשע ברשעו יצליח, ועי"ז רפו ידי אדם החלש לילך בדרך התורה, במקום שיפסד עי"ז עונג הגוף, או הרווחת ממון או הכבוד. אולם האמונה בהשארת הנפש תהיה לו לאור בדרכו בעולמו, בידעו כי שם הוא מקום הגמול והעונש. וכי בעולם הזה אי אפשר שישתלמו הרשע או הצדיק כדי שלא תתבטל הבחירה. וכמה לא ירוויח גם בשעתו האחרונה על ידי אמונתו בעיקר זה כדי שיתמתק לו ע"י זה מרירות יסורי המוות.

אולם אם גם העיקר הזה עוד כל כך מושרש בלב שומעי האהובים אעפ"כ אחשוב כי ישמח כל לב ישראלי אם יביאו לו ראיות חזקות כראי מוצק על עיקר הזה אשר בלעדו אין לחשוב בשום אופן בשום הצלחה שבעולם.

והרי גם יהושע שלח ב' מרגלים להארץ המשובחת לרגל אותה, אף שכבר הבטיח הקב"ה שהיא ארץ זבת חלב ודבש ושיכבשו אותה, ואיך לא נשלח גם אנחנו ב' מרגלים שלנו דהיינו חושינו ושכלנו, להארץ החיים היותר משובח ההיא כדי לחזק ולאמץ לבנו באמונה היקרה הזאת.

אבל אחי האהובים זאת העיקר של האמונה יש בה חלקים: א'. כל ישראל מחוייב להאמין שנפשו לא תתאפס לאחר מותו. ב'. מחויב כל אחד גם כן להאמין שיש תחיית המתים להגוף המכונה בשם (אויפערשטעהונג בל"א). ועל ב' מיני התחיה ירמזו כפילות הפסוקים בתפילותינו- "מתים יחיה אל ברוב חסדו" דרצונו לומר ש-ה' יחיה לעתיד הנשמה ושוב יחיה לבסוף גם הגוף . וכמו כן "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי, אורך ימים וגו'"- דהיינו אריכות ימים בעולם הנשמות, ואורך ימים הגופני. וכמו כן "כל הנשמה תהלל יה הללויה, כל הנשמה תהלל יה הללויה"- ברוח ובגוף. ג' פעמים נכפלו לנו הדברים בתפילותינו, כדי להשריש בלבנו האמונה הזאת יפה ויפה, לאשר בלעדה אין שמחה והצלחה נמצאים בעולם.

לכן אל תחרדו אחי הזקנים אם תראו כחכם הולך ונימוק, וכי אתם הולכים וקרבים למטחוי כל אדם, דעו לעולם לא יתאפס חיי האדם, נחיה ולא נפסק לעולם מלחיות, ה' יאמץ היום כחי הצעיר להאיר אתכם, ויאמץ גם כן כחכם היום להיות מוארים שמעו ותחי נפשכם.

אולם ההתבוננות הזה היומיי תסתעף ל-ג' חלקים: א'. נרצה לברר שנשמתנו, דהיינו שלשלת מחשבותינו , גם אחר המוות יהיה תמיד נשתלשל והולך עד אין קץ וסוף. ב'. נרצה גם לברר, איך יהיה מעמד הנשמה לאחר המוות, ואיזה דבר שאעפ"כ יוכל אז להפסיק בעצמותו אצל הבלתי צדיק. ג'. לבסוף נברר גם כן, שגם הגוף פעם אחת שוב ישוב ויקום לחיות בזה העולם חיי טבעיים.

תוכן העניינים

דרוש אור החיים (תפארת ישראל)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה