דקדוקי הטעמים· רבי אהרן בן־אשר
6
(דרך אחה"ע)
ארבעה אותות נסוכים, במקרא ערוכים, נִתַּן להם מהלכים, יצאו על שני דרכים, ימין ושמאל מתהלכים, נחלו שני כתרים תמוכים, עומדים נצבים כמלכים, כי יסוד האותות שתים ועשרים, וחמשה עדופים להם מחוברים, וכל אחד יש לו דרך בארבעה ועשרים ספרים, מחלקם לא נחסרים, בשפה ולשון נזכרים, ולמלך אחד נאסרים, ולדרך אחת נמסרים, אם בקמץ נִכָּרים, ואם בפתח נאמרים, ואם בשלש נקֻדּות קשורים, ואם בשתי נקדות נִכָּרים, ואם באוֹ ואוּ ואִי נפתרים, חוץ מארבעה אותות מבוארים, נבדלים מכל חֲבֵרים, ונחלו שני כתרים, במקרא הולכים וחוזרים, מימינים ומשמאילים כגבורים, כמלך ונגיד ושר שרים, כלִמּוד חכמים כשֵׁרים, מצדיקי הרבים וכזהר הרקיע מזהירים. כי כל אות אשר בתורה, יצא בלשון ובשפה ברורה, ובדגש פעם נקרא, ולרפייה פעם יתחברה, חוץ מארבעה בספירה, אשר לא ישתנו במקרא, כי הם ננאמים בחיך בברירה, ובבית בליעה הקשורה, בדגש לא יצאו במקרא, לכן נבדלו מכל אות שבתורה, אחה"ע החקוקים במקרא. אם בראש התיבה נחקקים, או באמצע התיבה יצוקים, מאח וחבר לא נחלקים, וזהו סימנם, ופתרונם ומנינם, והגיונם ושנונם, אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה מַחֲנֶה לַאֲבוֹתֶיךָ. דע
הִלָּמֵד, כי כל אות אשר במקרא יפול בהם דגש ורפי, כמו בּי בֿי, גּמל גֿמל, כּף כֿף, פּי פֿי, תּו תֿו, חוץ מארבע אותות אחה"ע, לא יתיצב בהם דגש לעולם, ויתיצב בהם אח וחבר בניקוד, שוא ופתח שוא וקמץ, ושאר האותות אין להם אח ולא חבר בניקוד, כי אם קמץ קמץ ואם פתח פתח בלבד, כמו בְּכָה, שְׂפַת, ואחה"ע חילוף כל האותות לא יהיה בהם דגש לעולם, ולמה, כי הם ננאמים ויוצאים בבית הבליעה ובחיך, אל"ף חי"ת ה"י עי"ן, ושאר כל האותות בשפה ובלשון יֵצאו, לכן נבדלו מכל האותות ונקודם בשוא ופתח שוא וקמץ כאשר יהיה אחד מהם בראש התיבה, כמו "עֲשֵׂה", "חֲזֵה", "עֲלֵה", "הֲלֹא", "אֲנִי", "אֲשֶׁר", "חֳלִי", "חֳרִי", "הֲגוֹי", "הֲטוֹב", "הֲמוֹן", "אֲמֹר". ואם באמצע התיבה יהיו על זה הדרך, כמו "מַעֲשֶׂה", "מַחֲנֶה", "אַהֲבָה", "אָהֳלֹה", "אַהֲוָא", "אַחֲרֵי", "הָאֲנָשִׁים". ואם יהיה לפניהם דגש לא יצאו על זה הדרך ולא יהיה עם אחד מהם שוא, כמו "הַדֶּרֶךְ", "הַבְּאֵר", "חַגִּים", "הַיּוֹם", "הַזֶּה", "אַדִּיר", "אַבִּירֵי", "עַנּוֹת", "עַלִּיזָה", "עַמִּים", "ע""ַתָּה". על זה הדרך אם לפניהם אות רפי שוא ופתחה או קמצה, ואם לפניהם דגש לא יהיה שוא.