דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
שו"ת דרכי שלום · סימן יג
להרה"ג וכו' מוה' יחיאל מאיר ני' אבד"ק מולניצא וכעת ראבד"ק ביטשאטש. ע"ד שאלתו בשו"ב א' שנתן תק"כ לכת המתנגדים על הרב לשמוע להם בכל אשר יאמרו ולשחוט בלא פרס שנוטל הרב הדבר ברור דאין השבועה חלה כלל דל"מ אי נימא דהוי גזל תורה וכמ"ש רו"מ דשכירות הוי זכות של תורה כמ"ש התוס' בסנהדרין ס"ח ע"ב גבי קטן והוא פשוט שהרי יעקב אבינו קנה הצאן בש"ט וע' פסקי מהרי"א סי' ק"ל וקצה"ח סי' של"ב סק"ו דגם בדשלב"ל זוכה בשכירות א"כ פשי' דהשבועה לא חלה וגם אי הוי רק מדרבנן הרי אין שבועה חלה לבטל מצוה דרבנן בקו"ע ומכ"ש במה שנוגע להפסד ממון אחרים דחמור טפי כמ"ש באס"ז ב"ק פ' ע"א בשם המאירי וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאע"פ שבמקום פ"נ הותרו האיסורים להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש א"כ ל"מ אם מקבל לעצמו פרס של הרב ודאי הוי קו"ע וגם אם שוחט בלא קבלת פרס זה ויודע שלא ינתן להרב ואדעתא דהכי נכנס הרי כיון דהקצבים מחויבים בזה עובר בלפ"ע ובתוס' שבועות ל' ע"ב בד"ה אבל וכו' דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שוא"ת וע' בכ"מ פ"י מכלאים הל' ל"א ושו"ת פ"י ח"א חו"מ סי' ט' ובנ"ד שנעשה בתקנת קהל ליתן כן ואסור לשחוט בלא פרס והוא עושה בפועל לבטל פשיטא דהוי קו"ע וא"ל דכיון דגוף השחיטה צריך לשחוט בין כך וב"כ אלא שאין נותנים הפרס להרב הוי שוא"ת ז"א דכיון דאסור לשחוט בלא פרס הוי קו"ע כדמוכח ברמב"ם פ"ה מאי"מ דהמקריב קרבן בלא מלח לוקה והקרבן כשר ומוכח דמה שמקריב בלא מלח מיקרי מעשה אף דההקרבה הוא בין כך וב"כ אלא שחיסר המלח ולא הביאו דמ"מ כיון דאסור להקריב בלא המלח מיקרי מעשה והא דפסק רמב"ם פ"א מחגיגה ה"א דאם עלה לרגל ולא הביא קרבן אינו לוקה דא"ב מעשה שא"ה דיש לו תשלומין כל ז' וע' בפנים ס"ק מ"ז ועפמ"ג א"ח סי' תר"מ בא"א סק"י דבאוכל חוץ לסוכה הוי קו"ע אף דבאכילה ליכא שינוי מעשה כלל (וע' פת"ש לחו"מ סי' ל"ד סק"מ בשם שמן רוקח) וגם בכולל לא חלה השבועה כיון דמפרש לקפח שכר הרב וע' בש"ך חו"מ סי' ע"ג והגהת ח"צ על הט"ז וקצה"ח שם ועוד דכולם נשתעבדו להרב בזה וא"י להפקיע שיעבודו בכולל כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד סקנ"ט ובנ"ד חל שיעבודו קודם שנשבע זה וכבר כתב הרדב"ז ח"א סי' קצ"ה דגם בנשבע לבטל איסור דרבנן בקו"ע לא חלה שבועתו ואף דבסי' רע"ח כתב דבדבר הנוגע להפסד חבירו שאני וכהא דנשבע לפרוע לחבירו וחל בשבת דאסור לפרוע בשבת ע"ש אבל היינו כשהשבועה רק נוגע לטובת חבירו ובא לעבור עבירה כלפי שמיא אבל כאן דנשבע להפסיד לחבירו גרע טפי ואין התק"כ חל כלל ומ"מ מהיות טוב להתיר שבועתו ואף דנשבע עד"ר והם מוחים כבר העלה בתשו' פ"י ח"א א"ע סי' י"ב דלדבר עבירה אפי' מוחים יוכלו להתיר בלא דעתם וה"נ בנ"ד ויש לקנוס את השו"ב שנכנס להעיז נגד הרב ולקפח פרנסתו בקשר בוגדים וכבר כתב בבדה"ב יו"ד סי' של"ד בשם ראב"ד וריב"ש דאף דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול דוקא כבודו ולא בזיונו ובפרט בדבר שנעשה בפרהסיא אסור לו למחול: