אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

שו"ת דרכי שלום

חידושים מאחי המחבר

מפתחות לשו"ת

סימן א

בענין חזקת אוראנדס בזמנינו שקנתה הממלכה זכות הפר"פ מהאדונים. לביטשקאף באונגרן

סימן ב

בענין חזקת דברים המושכרים תמיד ע"פ ליפטאציע להרב הנ"ל.

סימן ג

אם בריחים החדשה הנקראת אמעריקאנישע שייך חזקת ג' שנים. לק"ק באקאווסק

סימן ד

בנדון פאסעסיע שהוא שכירות שדות אם שייך בזה התקנה. לזאלישטשיק

סימן ה

אם המחזיק הוא מחלל ש"ק בפרהסיא ואוכל נו"ט אי שייך בזה התקנה. ללבוב

סימן ו

בנדון שו"ב שרוצה למכור חזקתו לאחר ורוב בני העיר מוחים בידו. לפאלטשען

סימן ז

בדין חזקת רבנות אם הבן ראוי לכך. לפרעמישלא

סימן ח

אי שייך חזקה ברב שנתמנה ברצי כסף. למונקאטש באונגרן

סימן ט

בנדון רב א' בעיר שהחזיק גם בכפרים שסביב העיר ומסר החזקה לבנו ועתה קמו אנשי כפר א' וקבלו להם רב אחר בטענתם יען שרחוקים מהעיר קשה לפניהם להכנע תחת רב העיר. לספינקא באונגרן

סימן י

בנדון שו"ב שנאסר ויצא הפסק שלא יבדוק מבלעדי השו"ב הב' וגם יראו סכינים זל"ז ואם יעבור פ"ז דינו כחשוד ואח"כ עבר א' אם מותר גם להב' לשחוט ולבדוק לבדו. לק"ק קריפטש

סימן יא

בנדון רב א' שמת והניח ב' בנים וירש הבכור החזקת ושל"ח בלי זש"ק ואחיו ג"כ חל"ש והניח אחריו בן אם חוזר לחזקת זקנו. להאראדענקא

סימן יב

בשו"ב שחתמו בכתב בתוקף ליתן חלק לקהל מפרס הזביחה יען שרצו לקבל עוד שו"ב כמו שהי' מקדם ועתה פסקו מליתן יען שקבלו הקהל עוד שו"ב. לקיטוב

סימן יג

בנדון שו"ב שנתן תק"כ לשמוע לכת המתנגדים של הרב ולשחוט בלי פרס שנוטל הרב. לק"ק מילניצא

סימן יד

בנדון שו"ב שנשבע שלא ישחוט בלי פרס הרב ומערים לשחוט ע"י אחר והוא מסייע בבדיקה ומחלקים ביניהם פרס של הרב. להרב הנ"ל

סימן טו

בנדון שו"ב שנשבע לתת להרב חלק שליש מהכנסת זביחה מהכפר יען שהרב יסייע לו שיתקבל לשם ונתקבל לשם ואח"ז נדחה משם יען שחזר השו"ב שהי' מקודם ואחר שנה יצא השו"ב הישן משם וחזר השו"ב הנ"ל והבטיח שנית להרב חלק שליש בלא שבועה ועתה חוזר בו השו"ב. לוויזניצא

סימן טז

בנדון בר אווזות הגדולות שנתפשטו זה לא כביר במדינתינו לסאניק

סימן יז

בנדון בשר שבין צלע י"ב לי"ג אם מותר בלא ניקור לקעשוניב ברוסיא

סימן יח

הגהות לספר משפט שלום על חו"מ.

סימן א

הן נשאלתי מהרב וכו' אבד"ק אזערני ני' ומהרב וכו' מו"ה יהודא כ"ץ מו"צ דק"ק סאניק ני' וגם מהמו"צ דק"ק ביטשקאף באונגרן ועוד כמה רבנים בדבר חדשות שנתהוה שהסכימה הממלכה יר"ה ליקח זכות האורנדיס ופראפינאציעס מהאדונים ושילמו להם כפי שומא ומשכירים שרי הממלכה העסקים ע"פ ליצטאציע אם יש עוד להיהודים בעלי החזקות מכפרים וכדומה זכות החזקה ע"פ דתה"ק [ומראשית כזאת אודיע כי במה שנוגע לחוקי המלוכה אין לי עסק כלל דדינא דמלכותא דינא ודברינו בטלים ורק באופן שלא יהי' נגד דין המלכות דברי אמורים ע"פ דתה"ק וד"ל] וא"א לי כעת להעתיק כל החשובות שהשבתי בענין זה מפני האריכות ורק בקצרה על שרשי הדין אתחקה והנה מ"ש הרב מאזערני ני' מהא דדבר הנאסר במנין דאפי' בנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כמ"ש המג"א סי' תר"צ והביא מהמג"א סי' ט' והאריך להוכיח דבאותו דבר עצמו שכבר גזרו בו גם בנתבטל הטעם ודאי צריך מנין אחר להתירו כדבריו מבואר בק"נ פ"א דביצה אות ל"ג. ולענ"ד ראי' מירושלמי פ"ו דשבת בהא דגזרו על סנדל המסומר ופריך ולא בשעת השמד גזרו וכיון שעבר השמד יהא מותר ומשני לא עמד ב"ד וביטל. ובשיו"ק שם מרמב"ם וראב"ד והוכיח מהירושלמי בכמ"ק כרמב"ם וע"ע בשו"ת בש"ר סי' ל"ו וכסד"ה שם ובב"י או"ח סי' של"ט ומג"א סי' תרכ"ח סק"ו ותשו' בר"א חא"ע סי' מ"ו במ"ש לבאר החילוק בין תקנה לגזירה ובתשו' גא"י חא"ח סי' קכ"ח. והנה בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"ג האריך לבאר דדמ"ד וא"כ גם אם הי' קרקע החנות עצמה שלו ולקחה המלך ומכרה הוי מכירה ומכ"ש חזקת החנות. ועוד דחזקת החנות אינה אלא מכח הרמנותא דמלכא והוי מנת המלך כשאר מכס ובידו למכור למי שירצה ועוד דכיון שנסתלק המלך הראשון ולקחו ממנו המלכות נסתלק גם כח המחזיק דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי' ועמון ומואב טהרו בסיחון ע"ש עוד בזה וכבר הבאתי בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"ז דיני חזקה אות י"ד בשם כמ"פ דבשל מלך ל"ש חזקה ומ"מ תלוי במנהג אבל בקת"ע שם אות ז' הבאתי מתשו' ב"ח דמוכח דתקנת אוראנדס הי' גם בשל מלך ועוד דבזמנים הראשונים הי' שרי פולין כל א' מלך בגליל שלו ואפ"ה תקנו התקנה. וגם כבר כתבתי בדיני חזקה אות ל"ו דהרדב"ז מיירי בכבש מלך אחר דפנ"ח באו לכאן משא"כ בקנה מהראשון מה מכר ראשון לשני כל זכות שבידו וא"כ חזקת הראשון קיימת ואף דמבואר בתוס' ב"מ ל"ה ע"א בד"ה זבנה וכו' דהראשון מן הדין נמי אין מחזיר וכו' אלא משום ועשית הישר והטוב מיהדר ולכך שני לא מהדר ע"ש א"כ י"ל דה"ל בנ"ד אבל ז"א דכבר כתב מהרי"ט בשניות חח"מ סי' ל' דיש להמחזיק קנין הגוף בהעסק והביא מנדרים מ"ז רע"א ור"ן שם ואף דמבואר במהרי"ט שם דדוקא היכי דהמחזיק יש לו זכות בגוף הקרקע והבית וכפי שהי' החזקות עד עתה שגם בית המזיגה הי' בכלל השכירות משא"כ בחניות דהוי רק זכות הלואה א"כ עתה שמכרו האדונים רק זכות המזיגה לבד נהי דמי שהחזיק בבית המזיגה אסור לאחר לשכור הבית משום תקנת רגמ"ה מ"מ י"ל דזכות המזיגה לבד לא דמי לקה"ג ול"ש בזה לומר מה מכר ראשון וכו' אבל נראה דכיון שבזמן שהי' העסקים בידי האדונים החזיקו בהם קה"ג שהרי גם הבתים הי' שייכים להשוכרים א"כ ממילא לא מכרו האדונים גם זכות המזיגה רק כפי זכות שבידם וכבר החזיקו בעלי החזקות בחזקתם ואף דבנ"ד י"ל דהמלך לקח זכות המזיגה מהם גם שלא ברצונם אלא שניתן להם מרצונו תשלומי הטבה. אבל ז"א שהרי המלך לא רצה ליקח מהם רק דרך מכירה ובהסכמת נבררי המדינה א"כ דמי לשאר מכר ולא בטלה חזקת המחזיק שבא ליד המלך. וגם מתשו' מ"ב שהבאתי בקת"ע אות ה' דמיירי בהשכין השר את הכפר ליד שר שני ואפ"ה דן מכח החזקה ומוכח דדרך מכירה לא בטלה החזקה ואין סתירה לזה מדברי מהרי"ק שהביא מהרי"ט שם דמהרי"ק מיירי במת מלך א' ועמד מלך אחר ולא מיירי ביורש שירש המלוכה בירושה והביא מהרי"ק ראי' מב"ק מ"ט משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר וכו' כיון דמית פקע שיעבודו אלמא דכיון שמת נשארו נכסיו הפקר וזכה ישראל השני ולכן חילק מהרי"ט דמהרי"ק מיירי בחזקת הלואה לבד ולא בהחזיק בקרקע והן אמת שהד"מ חו"מ סי' קצ"ד העתיק בשם מהרי"ק במלך שמת וקם בנו וכו' ונמשכתי אחריו בחיבורי שם שלא הי' בידי תשו' מהרי"ק עצמה אבל המעיין במהרי"ק ימצא כמ"ש וצ"ע על הד"מ ויש לדון וליישב ד' הד"מ דהא גם במחזיק בנכסי הגר מבואר בתוס' עירובין ע' ע"ב ד"ה ת"ש ישראל וגר וכו' קסבר רבא דמכח הגר חשוב כמו יורש דהוי כרעי' דאבוה וכו' ע"ש אך בנידון מהרי"ק שהי' רק זכות הלואה כבר פסק הרמ"א בח"מ סוסי' רע"ו דאין ירושה בדבר שא"ב ממש. וזה כביר הבאתי ראי' מתוס' ב"ב קמ"ח ע"א ד"ה שכ"מ וכו' דמוכח כהרמ"א ומצאתי אח"ז במח"א הל' טה"נ סי' א' שהעיר בזה וע"ע במהריט"א פ"א דבכורות להש"ס דף י"א ולכן ס"ל לרמ"א דלפ"ז גם בן היורש אינו זוכה בזה מכח אביו רק מעצמו א"כ י"ל דפנ"ח באו לכאן אך די"ל דכיון דיורש כל המלוכה והמדינה לכן זוכה גם בזכות ההלואה וכמ"ש התוס' בב"ב קמ"ח הנ"ל דלפי שיורש הבית יורש נמי זכות הדירה שא"ב ממש ואפשר דשא"ה דהדירה בא מגוף הקרקע משא"כ הכא וע' בחו"מ סוסי' ר"ג וסמ"ע שם וגם בעיקר הדבר אם גר היורש כרעי' דאבוה יש לדון מתוס' גיטין י"ג ע"א ד"ה והא לא משך וכו' ותוס' ב"ב קמ"ט בהא דגר דליתא בירושה ופסק כחו מממונו ליכא מצוה לקדה"מ וקאי נמי אליבא דרבא גופי' ונראה מזה היפוך דברי תוס' עירובין הנ"ל [ולפי זה יצא דין חדש דמי שזכה בזכות חזקת הלואת חנות או מזיגה וכדומה במה שהוא רק הרמנותא דמלכא בלא שום בית או קרקע אם מת אין בנו יורשו וי"ל בדברי ש"ך וקצה"ח סוסי' רע"ו שם ואכ"מ] ועכ"פ לדינא לענ"ד מי שהחזיק עד עתה בחזקת אוראנדס שהי"ל זכות גם בבית המזיגה גם אחרי שנמכרו זכות המזיגות למלך יר"ה בכ"ז בדתה"ק תקנת הקדמונים היא בתקפה ופורץ גדר ישכנו נחש ואף שיש גם עכו"ם הבאים לשכור לא דמי להא דחו"מ סי' קנ"ו דבדאיכא עכו"ם דמזבני ל"ש דין נקוטי שוקא לת"ח דכבר הקשה בכנה"ג שם בהגה"ט אות ל"ה מזה עמ"ש בתשו' רמ"א שגזר על קוני ספרים שלא יקנו אלא ממהרמ"פ ותי' דהכל לפי הענין דבספרים שאין עכו"ם קונים אותו יהי' היזק להת"ח אם ימכרו יהודים אחרים משא"כ בדברים שדרך עכו"ם לקנות ע"ש א"כ ה"נ ידוע שאין העכו"ם מסוגלים במסחר הראנדיס וכמ"ש בקו"א לסי' רל"ז אות ט"ו ומה"ט לא דמי להא דתשו' רש"ל שהבאתי בקת"ע אות ז' ע"ש ותבין. וגם העירני הרב מביטשקוף מדברי תשו' מהרמ"ל סי' ס"ד דמוכח כן. ועוד והוא העיקר דדוקא בהא דסי' קנ"ו דהוי רק משום יורד לאומנותו י"ל דאי איכא עכו"ם לפנינו ליכא תקנתא אבל בנ"ד שכבר זכו בחזקתם ע"פ תקנת הקדמונים ודמי לקה"ג וכמש"ל בשם מהרי"ט א"כ גם בדאיכא גזלנים אחרים לפנינו או עכו"ם שאינו מצווה באיסור גזל זה וכמ"ש בח"מ סי' רפ"ג דעכו"ם אינו מחויב בתקנת. חכמים מ"מ בודאי אסור לשום ישראל לגזול ממונו של זה ועמ"ש בקת"ע שם אות ה' בשם המ"ב ומ"ש עליו בזה ולפ"ז נראה דאם נתן העובר הוספה ולולא שנתן הוספה לא הי' צריך להוסיף כי לא הי' אחרים לפניו שקדמו ליתן הוספה הוי בריא היזקא וצריך להחזיר גם ההוספה שגרם הוא ואף שבקת"ע אות ה' הבאתי בשם שא"י סי' י"ז דכיון שעושה הדבר להרויח לא דמי למסור ובאות ו' שם הבאתי ד' הסוברים דבמכוין לטובת עצמו אינו חייב מדד"ג וצדדתי דהמוחזק י"ל קים לי אבל הרי בש"ך סי' ס"ו סקפ"ב פסק דחייב וא"י לומר קים לי ואף דבסי' שפ"ח ס"ה בהג"ה הובא ב' דיעות בדין מסור שמכוין להציל את שלו וע"ע בפרישה סי' צ' סט"ו במ"ש ע"ד תשו' הרא"ש שם ליישב השגת הש"ג פ' הכונס אבל שא"ה דמציל את שלו אבל בנ"ד בא להרויח במה שאינו שלו לכ"ע חייב היכי דבריא היזקא וע' בשו"ת ד"ח ח"ב חו"מ סי' כ"ו שפסק דהיזק ההוספה תלוי במנהג מקומות ובשו"ת מ"ח ח"ב ח"מ סי' כ"א פסק דא"צ להחזיר ההוספה והביא מתשו' נא"ד סי' נ"ג שפסק בעצמו דא"צ להחזיר ההוספה ואני מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חח"מ כלל ו' שהביא בשם מהרא"ש דחייב להחזיר העסק ולהעמידו על כנו כבתחלה ול"מ שיפייסנו בממון והוא סיים דגם חוץ להיזק ההוספה ענוש יענש כפי מה שיראה לפרנסי הזמן ע"ש ועמ"ש בקת"ע אות ו' בסופו בדין גרם שישלם המחזיק כל דמי העסק תיכף בלא הרחבת זמן ואח"ז מצאתי בתשו' רמ"א סי' פ"ו שפסק להדיא דאם הי"ל הרחבת זמן בפשר עם השר וגרם לו זה במלשינות שהוצרך לשלם מיד הוי כמזיק וצריך לשלם ע"פ שומא וכהא דפ"ק דמכות אומדין וכו' ע"ש ולכן תלוי בראות עיני הדיין כפי ענין בירור ההיזק אם נגרם רק ע"י העובר הזה בלא ספק יש לחייב גם בהיזק ההוספה וכמ"ש בחיבורי שם ובעוה"ר נעשה כהיתר ואיש את רעהו חיים בלעו וגורמים לשלם יותר משיווי העסקים ונראה בחוש כי לא יצמח מזה שום טובה להממלכה כי במשך הזמן יכשל כח השוכרים מסבל גודל ההיזק וירדו מחיר העסקים ועינינו הרואות כי רק היהודים מגודל דוחק הפרנסה מוסיפים כל א' על חבירו וגורמים עוד יותר עניות ומיעוט הפרנסה ומצוה על מי שיש בידו למחות להתאמץ בכל עוז לבל תהי זאת לפוקה ולמכשול וגם אם אינו ע"פ הדין ראוי לגדור גדר

סימן ב

עוד כתבתי בענין הנ"ל להרב מוהר"פ ני' מבוטשקאף בדין עסקים של אוראנדיס המושכרים תמיד ע"פ ליצטאציע ושכרו יהודים כמ"פ זאח"ז והחזיקו בהם כמה שנים ורו"מ הביא משו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' י"ט שפסק דבדבר המושכר בליצטאציע ל"ש בי' חזקה והנה הוא סותר דברי עצמו שבסי' ל"ה שם פסק דאם כבר החזיק ג"ש גם בזה אסור וכבר הבאתי בקת"ע אות ו' דברי המבי"ט ח"א סי' קצ"ד ומהרי"ט ח"א סי' צ"ה אבל בנ"ד שנמשך כן כמה שנים ולא הי' פוצה פה ומצפצף וסמ"ד ע"ז לעשות חובות וכדומה נראה דדמי ג"כ לעני המהפך בחררה דנקרא רשע וגם דמי לעני המנקף בראש הזית ושאר ראיות שהביא בתשו' מ"ב והובא בקת"ע אות ה' אך לפי שנתחדש זה מקרוב גזירת הממלכה שלא למכור י"ש בהקפה ל"ש טעם היזק חובות אבל י"ל דמ"מ איכא היזק חובות שעושים בהיתר וגם בנתבטל קצת טעם התקנה י"ל דהתקנה במק"ע כמש"ל בסי' הקודם:

סימן ג

ובדין ריחים כתבתי בתשו' להרב מוהרי"א ני' מו"צ דק"ק באקאווסק באחד שהחזיק כמה שנים בריחים של מים ואח"כ העמיד האדון ריחים של מאשיען הנקרא אמעריקאניש בצד שכנגד ריחים הקודמת ולקח המים לשם והחזיק המחזיק הנ"ל גם בריחים החדשה ועתה קמו אנשים ושכרו שניהם באמרם כי בריחים החדשה לא ניתקן התקנה מעולם כי לא הי' בימיהם וכיון שהאדון אינו משכיר רק שניהם יחד מותר לשכור הכל. והנה בגוף דין חזקת ריחים עמ"ש בקת"ע לסי' רל"ז אות ט"ו ואח"ז ראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב ח"מ סי' מ"ב בשם הגאון בעל ישויע"ק דאם יש שם גם בית דירה ודאי דשייך תקנת ר"ג ואח"ז נדפס שו"ת מגה"ש ובסי' מ"ד העיד ששמע מהגה"צ אבד"ק קאמינקא ז"ל שהמנהג פשוט לדון דין החזקה גם בריחים וכבר רמזתי בחיבורי שם דלפמ"ש בשו"ת רמ"פ סי' מ"א דיש לדון תקנת ר"ג גם בהלוואת חנות ממילא ה"ה בריחים וכדומה. והנה ז"ל מהרמ"פ חדשים מקרוב באו להרוס ולהשיג גבול בעלי חניות שכבר החזיקו במקומם בהלואה מכח הרמנא דמלכא ואלה המשיגי גבול וכו' לקנות להם מן המלוכה שאף הם ילוו בריבית וכו' וג"ז בכלל חדר"ג שהחרים על השגת גבול בשכירות בתים מעכו"ם כי מה לי שכירות בית מה לי שכירות הלואה וכו' וכן ראיתי שפסק רבינו ר"י מינץ ז"ל פה פדאוה ודימה חזקת הלואה לשכירות בתים וכו' לכן הנני מודיע וכו' צריכים כפרה לשעבר על שגגתם על שמעלו בחר"ג ואם יזידו עוד יהי' בחר"ג וכל ישראל נקיים עכ"ל ויש לדין דהא קיי"ל דאין למדין ד"ס מד"ס כדאי' פ"ג דידים ובתשו' הרא"ש כלל נ"ד ותשו' לח"ר סי' ל"ג מבואר דגם בק"ו ומה מצינו אין למדין וכן מצאתי בהגמ"ר סוף קידושין דכמו דאין דנים ק"ו מהלכה כן אין דנים בתקנה וכ"ה בתשו' מהר"מ מונץ סג"ל סי' ק"ט ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ד אין מחדשים ואין מוסיפין על הגזירה וצ"ל דס"ל דהיינו הך דעיקר תקנת ר"ג הי' שלא להשיג גבול וא"כ ה"נ בנ"ד כל מיני ריחים בכלל התקנה והעירוני בזה מדברי הר"ן שבועות פכ"ה בהא דהבו דלא לוסיף אדרב ושמואל דבתובע חשוד אינו הוספה דהיינו הך וה"נ בנ"ד ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' רל"ב סט"ו על הפסק של ר"מ טיקטין בדין שם ליווי אי הוי שינוי השם והבאתי מכמ"ק בזה וע"ע במל"מ פכ"ז ממכירה ומוצל מאש סי' ז' וסי' ח' בדברי מהרי"ק וכמה דוכתי בש"ס בענין זה וע"ע בתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' קנ"ג בשם רד"ך דבתקנות אזלי' בתר אומדן הדעת של המתקנים בין להוסיף ובין לגרוע וע"ש עוד סי' רכ"ח בזה ובקת"ע לסי' רל"א אות ל"ג בזה:

סימן ד

והנה נשאלתי מהרב הגאבד"ק סניטין מוהרא"מ נ"י והרב וכו' המו"צ דק"ק זאלישטשיק ועוד כמה רבנים בדין פאסעסיע שהוא שכירות שדות אם שייך בזה התקנה וכבר כתבתי בענין זה בקת"ע אות ט"ו ובקו"א שם ב' השמטות קטנות השייכים לזה ואח"ז ראיתי בשו"ת ד"ח חו"מ סי' מ"ט שפסק בפשי' דגם בזה יש דין חזקה וכן הועד לפני דבמדינת אונגרין נהגו כן אבל י"ל דבמדינתינו אינו כן והראוני בשו"ת ב"ל חח"מ סי' י"ח שהעלה דכיון דבזמן הקדום לא הי' רשות לישראל לקנות ולשכור שדות לא ניתקן מאז שום תקנה בזה ואין בידינו לתקן תקנה חדשה אך באם יש לו גם בית דירה אזי שייך תקנת ר"ג והנה גוף סברתו מצינו כה"ג במג"א סי' ש"א סקכ"ח בהא דמסתפג באלינטות דאע"ג דבזה"ז אפשר בלא רחיצה מ"מ כיון דלא גזרו בימיהם אין לנו לחדש גזירה והביא ראי' מהב"י סי' י"ג וע"ע במג"א סי' ע"ט סקט"ו ויש להעיר מהמג"א סי' תצ"ט סק"י וסי' תקי"א סק"ה אבל יעוין בתו"ש סי' שכ"ב סק"ז ותמצא דלק"מ ויש להביא עוד סיוע מהמלחמות פ"א דמגלה גבי שלשה עשר דכיון דבימיהם לא נגזר משום פורים אלא משום יום נקנור ונתבטלה מג"ת ובטל יום נקנור אין לנו לחדש גזירה חדשה ע"ש אך לפמש"ל סי' הקדום הכל בכלו גזירת ר"ג שלא להשיג גבול והנה מ"ש עוד בשו"ת ב"ל דבדאיכא בית לכ"ע איכא תקנת ר"ג הנה. מצאתי בכתבי הגה"ק אבד"ק ביטשאטש זצ"ל וז"ל אם שכר הרבה עסקים כאחד ובתוכם הבית שישב בה יהודי אולי י"ל שכל שהבית טפל בין העסקים י"ל דקיל גם י"ל שאם הי' מקודם שכירות כל העסקים כאחד ולא הי' משכיר הבית בפ"ע בשום אופן קיל והעיקר בכך כפי כונת הלב שאם לא הערים בשביל להפקיע הבית ועיקר כונתו להעסקים והבית לא הי' עומד לשכירות בפ"ע עתה בשום אופן קיל עכ"ד אבל מדברי הישויע"ק שהבאתי בסי' הקודם מוכח דגם אם הבית טפל להעסק שייך תקנת ר"ג אך לפמ"ש בקת"ע אות ז' בשם תשו' רש"ל ושאר אחרונים כמה חילוקים בענין תקנת ר"ג ה"נ בדין פאסעסיע:

סימן ה

ונשאלתי מהרב מו"ה נחום בורשטין נ"י מלבוב בדין מחזיק פאפעסיע ומחלל ש"ק בפרהסיא ואוכל נו"ט אם שייך בזה התקנה וספק זה יש גם בשאר החזקות וכתב ששמע בשם הגאון מהרש"ק ז"ל מבראד שפסק דגבי פאסעסארין שמחללים ש"ק ל"ש דין החזקה דתקנתא לרשיעי לא עבדי והנה מצינו כה"ג בתשו' הר"ן שהובא בחו"מ סי' רל"ה גבי תקנת פעוטות ועמ"ש בחיבורי שם מכמ"ק וביותר יש ראי' מתוס' ב"ב ל"ה ע"ב בד"ה ואפילו וכו' דגם בכתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקים להם וע' קצה"ח ונה"מ סי' מ"ט בזה אבל י"ל דשא"ה דהם רשעים בגוף הדבר ההוא אבל כאן גוף השכירות בהיתר אלא שאח"כ מחללים שבת וגדולה מזו מצינו בפסחים מ"ח גבי מוקצה דבדרבנן מחלקינן בין איסור מגופו ובין אם דבר אחר גרם לו וראיתי להב"ח בחו"מ סי' קפ"ב שהביא ראי' דמותר לעשות שותפות עם הגוי מהא דסופ"ק דע"ז הנהו מרוקאי דגוי נקט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתא לקמי' דרבא שרי להו ואם איתא דרבא ס"ל דאסור לעשות שותפות עם הגוי לא הו"ל לרבא להיות נזקק לשמוע שאלתם ולא להורות להם וכהא דבני רוכל תקברם אמם בב"ב קנ"ו שהי' רשעים אליבא דר"א שקיימו קוצים בכרם ולא נזקקו בביהמ"ד להורות להם ורבנן לא פליגי אלא משום דס"ל דמותר לקיים קוצים בכרם ע"ש ובב"ח רסי' רכ"ח צידד דמה"ט מותר להונות לרשע אפי' בממון אלא שהניחו בצ"ע וא"כ בנ"ד אם נתברר שמחלל ש"ק בפרהסיא דדינו כעכו"ם א"צ להזדקק לדינו כלל וגם יש להביא ראי' מסנהד' כ"ט רע"א בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוי אתי לקמי' לדינא א"ל פסילנא לכו לדינא א"ל מאי דעתך כר"י אנן מייתינן איגרתא דאין הלכה כר"י א"ל אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו דלא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא ובהג"א שם בשם א"ז שאע"פ שהדין מ"ע הוא אעפ"כ במקום שיודע שאינן נשמעין לו פטור מלומר בדין וכו' ע"ש עוד בזה וא"כ אפי' במי שמוחזק דלא ציית דינא א"צ להזדקק לו ומכ"ש במי שמחלל ש"ק בפרהסיא ואף דבתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס"ז מוכח דגם במסור איכא דין עני המהפך בחררה מלבד שדבריו צ"ע דהא לשי' כמ"פ שבסי' שפ"ח מותר לאבד ממונו של מסור ומכ"ש דל"ש בי' דין עהב"ח גם י"ל דשאני מחלל שבת דדינו כמומר ומבואר בכנה"ג א"ע סי' מ"ב הגב"י אות קע"ט בשם תשו' רמ"א דמי שמפורסם לרשע א"צ לקבל עדות עליו ע"ש ואני הבאתי ראי' מתשו' הרא"ש שבב"י חו"מ סי' קי"א מחודש י"ד דפרסום הוי כעדות דסוקלין ושורפין על החזקות ע"ש וה"נ בנ"ד:

סימן ו

להרב וכו' מו"ה יהושע פאליק זאב נ"י אבד"ק פאלטשען בדין שו"ב זקו שידיו מרתתין והשיא בתו לאחד שלמד אומנת השו"ב ורוצה לתת לו חזקתו תמורת נדוניא וטען שבעת שנתקבל הוא נתן נ' ר"כ לקהל ובכתב הקבלה נכתב שיוכל למכור חזקתו לאחר ורוב בני העיר ממאנים בו כי עודנו צעיר לימים ולא הוחזק באומנותו ורוצים בשו"ב מומחה מכמה שנים ורו"מ פסק דאין ביד השו"ב לכוף את בעלי העיר והמערערים על פסקו הביאו מהט"ז א"ח סי' קנ"ג סקי"א דאם קנה החזקה יוכל למכור לאחר ובפרט בנ"ד שנכתב כן בכתב הקבלה והנה רו"מ הביא דברי שו"ת שו"מ מ"ק ח"ב סי' י"ז שהוכיח מהר"מ פיהמ"ש לכריתות פ"א דאף דבדאיכא מחלוקת בישראל בפי משיחה במלך דוקא במחלוקת בין הבנים עצמן אבל נגד איש זר א"צ משיחה וכבר הארכתי בזה בתשובה לק"ק טלוסט דמלשון רמב"ם מוכח דענין המשיחה הי' רק להשקיט המחלוקת מן ההמון ולא שיעכב זכות ירושתו שהרי כ"ג בנו טעון משיחה בכל גווני ואפ"ה בנו יורש גדולתו הרי דהירושה לא תלוי במשיחה דוקא והבאתי מירושלמי פ"ח דשקלים ה"ד שירו של ר"ח קודם לשיר שבת כדי לפרסמו ופי' מהר"א כדי שלא יגמגם בו אדם וקדושת ר"ח ודאי דאינו תלוי בזה אלא שרצו לפרסם הדבר וה"נ בנ"ד אבל יפה כתב רו"מ שמדברי רש"י כריתות ה' מוכח דכשיש מחלוקת בישראל לאו ירושה הוא כלל וגם הוכיח מיואש ועתליה דגם אם המחלוקת להמליך מלך אחר שאינו מבניו כלל טעון משיחה ואני מוסיף שהרי בהוריות וכריתות שם תנא אף יהו בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם בן אחאב תיפוק לי' דמלך ראשון הוא חסורי מחסרא וכו' הרי דלהס"ד אי לאו דמלך ראשון הוא הוי ניחא מה שנמשח נגד יורם והרי לשי' שו"מ אף דבן מלך הוא כיון שהמחלוקת אינו בין הבנים רק נגד אחר אינו טעון מ שיחה א"ו דליתא ובכל מחלוקת בעי משיחה ולכאורה י"ל ראי לדעת שו"מ מהא דלא נזכר משיחה ברחבעם שהי' אז מחלוקת לנגדו ע"י ירבעם אבל י"ל דדוקא אם אותן שחלקו עליו חזרו והסכימו עליו טעון משיחה וכמ"ש הר"מ שם וז"ל אבל אם נזדמן שתהא קטטה וכו' ואח"כ הסכימו על א' מהם או שנגררו אחריו הרוב וכו' ה"ז נמשח וכו' עכ"ל אבל ברחבעם הרי כל אותן שחלקו עליו המליכו את ירבעם ונשארו עם רחבעם רק אותן שהסכימו עליו מתחלה לכן א"צ משיחה והא דנקט הר"מ בפיהמ"ש כשהמחלוקת בין הבנים כתב לי ח"א די"ל דלרבותא נקט דגם אם המחלוקת בין הבנים צריך משיחה ומכ"ש נגד אחר והנה אף דלכאורה הוא נגד משמעות הלשון דהול"ל אפי' אם הוא מחלוקת בין הבנים וכמ"ש כה"ג בתוס' ב"ק פ"ב סוע"א דמדלא נקט אפי' קמטים משמע דוקא קמטים אבל אני הבאתי סיוע מש"ס דחולין קכ"ט ע"ב כתי' במג"ת פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן ה"נ כל דכן וכו' וכ"ה בתוס' קידושין כ"ג ע"א ד"ה ואיכא דאמרי וכו' וכאבא כלומר אפי' כאבא שאול וגם בלשון הפוסקים מצינו כה"ג בט"ז או"ח סי' רנ"ג סק"א ע"ד המ"מ שם וע"ע בש"ך חו"מ סי' כ"ה סקי"ג אות א' וסי' מ"ה ס"ק כ"ג בשם הרמב"ן אבל מתשו' הרשב"א ורמ"א או"ח סי' נ"ג סכ"ה נראה דאין הציבור יכולים למחות ומייתי נמי טעמא דירושה ואי נימא דבדאיכא מחלוקת ליכא חזקה איך הביא הרשב"א מדין ירושת בנו ומוכח דלא תליא ברצון הקהל [והא דתלי לה הרשב"א במנהגא עמ"ש בקת"ע לסי' רל"ז אות ט"ז ואח"ז מצאתי בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב סי' מ"ז דהכונה עפמ"ש בסכ"ו שם דאם נהגו למנות אחרים תחתן סתמן כפירושן כאלו התנו מתחלה וליכא חזקה וכ"ה ברמ"א יו"ד סוסי' רמ"ה וכיון דהמינוי נהוג באחת משתי אלה או שממנים אחרים תחתיהם או שיהי' בניהם אחריהם ולכן תלה הרשב"א במנהג והיכי דנהגו שישאר בנו תחתיו הוא באמת מד"ת כיון דעכ"פ ליכא מנהג להיפוך] אבל בשו"ת מא"נ סי' ל"ג צידד דהרמ"א ומג"א מיירי רק במיעוט מעכבים אבל ברוב מעכבים מאיזו טענה של שנאה וכדומה הדין עמהם ובאמת שבמג"א סקכ"א מבואר דגם בש"ץ גופי' יוכלו הרוב לעכב והמעיין בתשו' רשב"א ימצא דמיירי שרוב הקהל כמו ק"נ אנשים הסכימו על בנו ועשרה עכבו א"כ י"ל דברוב מעכבים מודה דליכא ירושה אך לפ"מש במחה"ש שם סקכ"א בשם יש"ש דגם ברוב מעכבים צריכים לשלם שכרו וכ"ה בתשו' רש"ל סי' כ' א"כ י"ל דה"נ אם הרוב מעכבים נגד בנו אך די"ל דגבי רב דמחויב ללמד בחנם אלא דלוקחים שכר בטילה דמוכח ולשי' הח"ס יו"ד סי' ר"ל בעוקר דירתו לשם מדינא מגיע שכרו והיינו אחר שקבלוהו והבטיחו לו שכר אבל אם אין רוצים שיעקור דירתו לשם ולא יתבטל ממלאכתו כלל י"ל דא"צ לשלם לו אבל ז"א דכיון שאביו נתקבל כדין זכה לו ולבניו שכן קבלוהו אדעתא דמנהגא ודין בנו כדין הרב בעצמו שאין ביד הקהל לחזור בהם ולומר שלא יתבטל ממלאכה ולא ישלמו לו ומכל שכן גבי שוחט ובודק דמותר ליטול שכרו מדינא כמו שכתוב הריטב"א בקידושין נ"ח ודאי דיש לומר זכה גם בנו וגם ברוב מעכבים צריכים לשלם שכרו אך לפמש"ל דבדאיכא מחלוקת דעת רש"י דליכא ירושה ודברי הר"מ אינם מפורשים להיפוך די"ל דטעמא נקט אמאי טעון משיחה ומה תועלת בזה לז"א כדי להשקיט הריב וגם הרשב"א י"ל דכ"כ רק לסניף כדרך בעלי תשובות כמ"ש הח"צ סי' ע"ג גם י"ל דכיון דהרשב"א מיירי במיעוט של עשרה מעכבים נגד ק"נ אנשים אין זה בגדר מחלוקת בישראל ואחרי רבים להטות ודוקא בנחלקו בתחלה לשני מחנות או ברוב מנין נגד רוב בנין מיקרי מחלוקת בישראל ומכ"ש בדאיכא רוב מנין ובנין לנגדו אבל המיעוט כמאן דליתא ובפרט במיעוטא דמיעוטא כנידון הרשב"א וא"כ א"א לחייב את הקהל בנ"ד ליתן שכרו. וגדולה מזו מבואר בשו"ת דב"ש הנ"ל דבמינוי ש"ץ אינו בכלל שררה ואם קבלו הקהל אחר מהני בדיעבד וכעין מ"ש המרדכי פ"ג דגיטין גבי מוהל אף דיש לחלק מ"מ י"ל כן ע"ש וה"נ גבי שו"ב (ועמש"ל בפנים סי' א' סקפ"א). ובדין מכירת החזקה הדבר פשוט כמ"ש רו"מ דלהמרדכי א"י למכור לאחר גם בהגון כמוהו כיון דאינו דומה לקנין קרקע ומטלטלין וא"י להוריש לבנו אא"כ הגון לכן א"י למכור לאחר כלל וע"ז כתב הט"ז דבנתן מעות בעד המצוה יוכל למכור לאחר ובלבד שיהי' הגון כמוהו ואני מוסיף דגם במשכיר בית אם רוצה להעמיד אדם שאינו הגון יוכל משכיר לעכב כמ"ש בחו"מ סי' שי"ב ס"ז בהג"ה אבל י"ל דדוקא בשכירות שהוא לזמן אבל הקונה בית ודאי יוכל למכור למי שירצה ועסמ"ע סי' קנ"ד סק"ח ובט"ז ונה"מ שם בדין שותפים ואולי ס"ל להט"ז דבדבר של רבים גם בנתנו זכות ליחיד עולמית לא עדיף משכירות וצ"ע וע"ע בד"מ חו"מ סי' רע"ו בשם רמ"ה ורי"ו דמבואר ג"כ דאין ביד הבנים למכור חזקת שררה וע"ע בד"מ סי' קנ"ו אות ט' ורמ"א סוסי' קמ"ט בזה ובתשו' להרב מוהרא"ז אבד"ק וויזהרוודיק ברוסיא הארכתי יותר אך בנ"ד שנכתב תנאי זה בכתב הקבלה שיוכל למכור לאחר י"ל דלטפויי אתי למכור אפי' לשאינו הגון כמוהו כמ"ש כה"ג הרשב"א שבחו"מ סי' שט"ז ס"ג וזהו כונת המש"ז סי' קנ"ג שם בשם לבוש שכ' אם לא בתנאי מפורש וסיים דבמכירה אפי' לאינו הגון והיינו בדאיכא תנאי מפורש [וע"ע בענין לטפויי בתשו' רשב"א שבב"י סוסי' של"ג וסי' שט"ו וסמ"ע סי' שט"ז סק"ח ומל"מ פכ"ד ממכירה הט"ו ובב"י סוסי' ע"ב וסי' רי"ד מחודש ג' ושו"ת כנ"י סי' ק"א ונו"ב מ"ת א"ע סי' ק' ק"א ורדב"ז ח"ג סי' תקע"ג ושעא"פ סי' קכ"ט ובר"א יו"ד סי' ד' ומהרי"ט בשניות ח"מ סי' קי"ט וקה"י לב"א אות ל' לשון השטר חילוקים שונים] אבל י"ל דהתנאי הי' רק לכל זמן שיוכל הוא בעצמו לעסוק במלאכת שו"ב יוכל ג"כ לצאת למק"א ולמכור חזקתו לאחר שלא יפסיד מעות חזקה שנתן אבל לא לזמן זקנתו שהוא בעצמו לא יוכל לעבוד עבודתו ובפרט לאחר מותו דליכא זכות ליורשיו אלא מכח מנהג י"ל דבכה"ג ליכא מנהג נגד רצון רוב הקהל ואפי' בספק בתנאי מוקמי' לה אדינא כדמוכח בתשו' רשב"א שבב"י אה"ע סי' צ"ג וע"ע במל"מ פט"ו מטוען הי"א באורך בדברי רשב"א ובפרט במ"ש בשם ראנ"ח דמוכח דבכל צד ספק יד מי שבא להסתייע מלשון התנאי עה"ת ובפרט אם מחזירים לו מעות חזקתו וע' בחו"מ רסי' שט"ז ובפרישה ונה"מ שם וע"ע בסמ"ע סי' קס"ג סקל"ט:

ומ"ש רו"מ בדברי תשו' הגאבד"ק קראקוי שבסוף תשו' רמ"א שפסק דחתנו כבנו והביא ראי' מירושלמי לא יסור שבט מיהודא אלו ראשי גולה שבבבל ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל ובירושלמי ותוס' סנהדרין ה' שזה מזכרים וזה מנקיבות ומוכח דגם הבא מנקיבות בכלל לא יסור ורו"מ השיג דנהי דרבי בא מבת מ"מ מנ"ל דבעל הבת זוכה בזה ועוד דשבט נשיא ומחוקק רק ללמד תורה והביא מהוריות י"א ע"ב דבעי רבי מר"ח כגון אני מהו בשעיר וכו' ולענד"נ דדוקא התם שיש ב' מיני מינוים שבט ומחוקק וזה בא"י וזה בח"ל לכן גם בן הבת יורש אם לא נמצא הגון כמוהו בבני הבנים אבל במינוי א' ודאי בן הבת אינו יורש כלום בדאיכא בן וכאחר דמי כדאי' בערכין כ"ה ע"ב בת מהו שתעמוד שדה וכו' והא נמי במקום בן כאחר דמיא ע"ש וא"כ בנ"ד שיש בן הגון פשי' דאין לחתנו שום זכות ויפה דן רו"מ. [ובדין חתנו בדליכא בן אף דבתשו' עה"ג סי' מ"ט פסק דאין חתנו יורש אבל נ"ל דהוי סד"ד והוא קודם לאחר כמש"ל סי' י"א כעין זה וכבר הביאו בזה מרש"י שבת כ"ג וע"ע בפי' חרדים על הירושלמי פ"ג דברכות ה"א ועתוס' ב"ב קמ"א ע"א ד"ה לדידי וכו' ע"ש ותבין]:

סימן ז

בדין חזקת רבנות אעתיק מ"ש בתשו' להרב וכו' מוה' יוסף משה ני' ראבד"ק פרעמושלא באמצע תשו' גדולה במ"ש הגאבד"ק קראקא שבסוף תשו' רמ"א ששמע מפי אביו הגאון ר' העשיל ז"ל שנפסק מפי כל הגאונים להלכה למעשה שאין לדחות את הבן מהגדולה כשראוי לכך ובתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' פ"ה העלה דדוקא בשאר מינוים שייך חזקה משא"כ גבי חכם והובא במג"א סוסי' נ"ג והחזיק בד"ז הח"ס א"ח סי' י"ב ולפ"ז י"ל לכאורה דאם יש מעכבים בקהל הוו מוחזקים ויכולים לומר קים לי אבל יש לדון לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' צ"א סקי"ב וסי' צ"ב סקי"ד דהיכי דבין כך וב"כ צריך ליתן המעות לאחר לא הוי מוחזק וכסברא זו מבואר בתוס' קידושין ע"ט ע"א בד"ה קידשה אביה וכו' ורשב"ם ב"ב מ"ג סוע"ב ותוס' שם פ"א ע"ב ד"ה אלא וא"כ ה"נ בנ"ד דהקהל מחויבים לקבל רב ואפי' המיעוט יכולים לכוף הרוב כמ"ש המג"א סי' נ"ג סקכ"א בשם רש"ה ואין להם נ"מ רק אם ליתן הפרס לזה או לאחר ובכה"ג לא נקראו מוחזקים וזהו דלא כמ"ש בשו"ת ד"ח חיו"ד סי' נ"ב שכ' דהקהל נקראים מוחזקים ועמש"ל סי' ט' עוד בזה. וכיון דרוב פוסקים חולקים על הרשד"ם כמו שהעיד הגאון ר' העשל ז"ל ושניהם אינם מוחזקים שוב יש לפסוק כרוב פוסקים וכמ"ש התוס' בב"מ כ"ג ע"א ד"ה והא איכא ותוס' ב"ב כ"ג ע"ב דבכה"ג גם בממון אזלי' בתר רובא וע' תשו' מהר"ח א"ז סי' כ"ו וכה"ג כ' הש"ך סוסי' צ"א דבכה"ג אזלי' בתר ס"ס וע' בשו"ת בר"א חיו"ד סי' ס"ג שהעלה דגם ברוב פוסקים הוי כן וע"ש מתוס' סופ"ק דכתובות ולא הביא מכל הנ"ל ובאמת יל"ע לשי' רשד"ם הנ"ל הרי גם בכ"ג בעינן שיהי' גדול בחכמה משאר כהנים ומה"ט כ' הרא"ש ואס"ז נזיר מ"ז בהא דמת משיח ראשון וכו' דמשכח"ל כגון דביני וביני נתחכם כהן אחר יותר מזה שמינוהו תחתיו וחנן בעינן שיהי' גדול בחכמה משאר כהנים ע"ש ואפ"ה היכי דיש לכ"ג בן ממלא מקום אבותיו ביראה אפי' יש כהן אחר חכם יותר ממנו בנו קודם ובתוס' מנחות ק"ט מבואר דאפי' א"י סדר עבודת כ"ג יורש כבוד אבותיו וא"כ ה"נ בחכם נימא כן אבל י"ל דבכ"ג איכא קרא לרבות שבנו עומד תחתיו ערש"י יומא ע"ב ע"ב בשם ת"כ משא"כ בעלמא ובח"ס א"ח סי' י"ב הוכיח מדאצטריך קרא בכ"ג דבשאר מינוים של תורה ליכא ירושה אבל בתשו' גו"ר הספרדי חיו"ד כלל ג' סי' ז' ח' ביאר דשאני כ"ג דכפרת כל ישראל תלוי בו וכן משיח מלחמה צריך שיהי' אמיץ לבו בגבורים ובעל קומה וקורא בגרון ואין מזה ראי' ומ"ש הח"ס ראי' ממד"ר פ' פנחס שרצה משה שירשו בניו גדולתו וא"ל הקב"ה נוצר תאנה יאכל פריה ובע"כ הי' בניו ראוים לכך ואפ"ה ניתנה ליהושע ומוכח דבכתר תורה ל"ש ירושה כבר כתב בתשו' ר"מ שי"ק יו"ד סי' רכ"ח מזברי אדר"נ פי"ז דמבואר דבניו של מרע"ה לא הי' ראוים (ואני מצאתי בירושלמי פ"ג דהוריות הל' ה' משה לא נתייגע בתורה הקדים ראשים לזקנים יהושע נתייגע בתורה הקדים זקנים לראשים הרי דיהושע יגע יותר ממשה ומכ"ש נגד בני משה) וגם בלא"ה הרי מבואר בזבחים ק"ב אל תקרב הלום וכו' לו ולזרעו וכו' וע"ע בש"ר שם בפסוק זה הרי דמתחלה התנה עמו הקב"ה שיהי' הגדולה רק לו ולא לזרעו והנה ז"ל הרשד"ם אם היות שהדין לילך אחר הרוב הרי לא בכל הדברים שהרי בענין חזנות מעכב אפי' א' מהקהל ובדבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אין המיעוט כפוף להרוב ואין לך פסידא גדולה מזו שזה רוצה לשמוע ד"ת מזה וכו' ואע"ג דכתב הרשב"א וכו' בכל המנוים אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם פשיטא דהיינו שהבן גדול והאחר גדול ממנו קצת אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו פשי' דלכ"ע הגדול קודם וכ"ש מי שאינו ראוי כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהי' פקיע בד"ת בין בד"מ וכו' ובין בגיטין וקידושין וכו' וכן בשאר איסורי תורה עד שלבי אומר לי בלא ספק שלא דבר הרב בענין ת"ח שהרי נאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה וכו' וצדקו דברי חז"ל ביומא שאמרו ג' זרים הן וכתר (תורה) כל הרוצה ליטול כו' ואפי' הי' כולם במעמד לא הי' יכולים הרוב לכוף את המיעוט וכו' מאחר שאלו יש להם אחר גדול בלי יחס כלל עם זה הבן וע"ז נאמר לא תהי' אחרי רבים לרעות עכת"ד. והנה מ"ש מהא דבדאיכא רל"ה ופסל"ה אין הרוב כופין המיעוט כבר הארכתי בקת"ע לסי' רל"א מאות י"ד עד אות י"ט והבאתי מתשו' ב"ח וש"פ דהמנהג והוקבע הלכה דגם בזה הרוב כופין המיעוט וגם דעת רשד"ם גופי' חיו"ד סי' קי"ז נוטה כן וע"ש סי' קכ"ב ואח"ז ראיתי בשו"ת ד"ח ח"ב חו"מ סי' נ"ח שהעיד בשם חותנו הגאון בעל ברוך טעם ז"ל דבמדינת פולין המנהג פשוט כן דהרוב כופין המיעוט ואם אין מנהג ידוע בעיר הולכים אחר רוב מקומות שהמנהג כן ע"ש עוד בזה ולפ"ז אין מקום לדברי רשד"ם הנ"ל רק היכי שאין להבן יחס כלל נגד האחר דבזה י"ל כסברתו דלא תהי' אחרי רבים לרעות דהלך אחר ב"ד יפה ומצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי סי' ז' הנ"ל שהעלה ג"כ לדינא דאם הבן אין לו יחס עם האחר כי האחר גדול ממנו הרבה בערך לכ"ע אין לבן חזקה כלל ודוקא אם ההפרש קטן ביניהם אז הבן קודם ובסי' ח' חולק עליו מהר"י אריפל והוכיח מהפוסקים דבכל גווני הבן קודם והעיד בשם ר"ש אלקבץ שהי' בימיו הגאון מוה' אברהם שלום לחכם העיר ונפטר ונשאר בן קטן ורצו הקהל למנות את הר"מ אלשיך לחכם הקהל ומיחה בהם הרש"א וצוה להמתין עד שיהי' בן הקטן בר מצוה והמליכוהו תחת אביו ע"ש. ונראה פשוט דהתם הי' בעיר כמה ת"ח גדולים וההוראה היתה מצויה לכן ס"ל דדמי למלוכה משא"כ בזה"ז ודאי דאין לחייב הקהל להמתין בבן קטן עד שיגדיל ועמ"ש בקת"ע לסי' רל"ז אות ט"ז בזה ועכ"פ היכי דהבן אין לו יחס כלל עם האחר כיון דליכא הוכחה מרוב פוסקים נגד הרשד"ם י"ל דהוי ספיקא דדינא וכל דאלים גבר כמ"ש בסוסי' קל"ט וע' שב"י ח"ב סי' קס"ז בדין זה"ז דיש לנהוג ע"י גורל וע' בשו"ת משיב כהלכה שנדפס מחדש חיו"ד סי' כ"א שהעלה מדעתו כעין ד' רשד"ם הנ"ל ויש לפקפק הרבה בראיותיו שם ואכ"מ וע' בזל"א ח"ג א"ח אות ח' חזקה בשם ברכות המים שפסק ג"כ בפשיטות כדעת רשד"ם ובפרט אם רבים מהקהל מוחים כבר נתבאר בסי' הקדום דבדאיכא מחלוקת בעיר ליכא דין ירושה וא"כ אם רוב בנין או רוב מנין מעכבים ליכא דין ירושה ומכ"ש בכה"ג שהבן אין לו יחס עם האחר ודאי די"ל כן וע' בתשו' ר"מ שיק חיו"ד סי' רכ"ח דאם הציבור מוחים ליכא שררה ולכן ליכא דין ירושה ואין להכריחם ביד חזקה אבל מ"מ הציבור עושים שלא כדין תורה והחיוב עליהם למנותו והמסייע לזה דינו כמסייע לע"ע והמשתדל שיתמנה הוא בכלל רשע כדין עהמב"ח ובא אחר ונטלה ממנו וגם לדעת הסוברים דאין ירושה בכתר תורה דוקא בדאיכא עדיף מיני' בתורה ויראה אבל אם האחר גדול בנוי וכח ודיבור פה וכדומה גם הרשד"ם מודה דאיכא זכות ירושה ע"ש ונראה פשוט דהיכי דהמעכבים נותנים עיניהם ברצי כסף אין במחאתם ממש וע' ח"ס חו"מ סי' ק"ס ואפי' הם רוב ע"ז נאמר לא תהי' אחרי רבים לרעות וביבמות ס"א ע"א קטיר קא חזינא ופירש"י קשר רשעים לפי שמינוהו בכסף ובסנהדרין כ"ו ע"א אמר דלמא ח"ו נטייה דעתי' דקב"ה בתר רובא וכו' בא נביא וא"ל לא תאמרון קשר וכו' כלומר קשר של רשעים הוא ואינו מן המנין וכו' ע"ש הרי דרוב כזה לא נקרא רוב כלל אבל היכי דמכוונים לש"ש לטובת הכלל בזה י"ל כמ"ש לעיל:

ומ"ש רו"מ בדברי אש"א א"ח סי' נ"ג דהואיל ואידחי עמ"ש בפנים סי' א' סקפ"א דלא קיי"ל כן אך בנ"ד שנתרצה הבן למסור הרבנות לאחר לכל ימיו חייו באופן שאח"ז תחזור אליו הרבנות יש לדון מהא דגיטין פ"ג סוע"ב מסתברא וכו' כיון דפסקה פסקה ע"ש בחי' הר"ן בשם הרא"ה דהנותן לחבירו ליום א' זכה לעולם אבל בר"ן נדרים כ"ט בהא דנטיעות אלו קרבן וכו' מבואר להיפוך וכ"ה דעת רמב"ם וראב"ד וחו"מ סי' רי"ב דגם במכר גוף ופירות לזמן המקח חוזר ויש להוכיח כן גם מהרא"ש וריטב"א פ"ג דסוכה בהא דמעמ"ל דדוקא עמ"ל הוי קה"ג אבל בנותן לשעה הוי שאול וראי' מהא דלא ליתוב אינש לינוקא ביומא קמא וכו' והא יכול ליתן לשעה ואח"כ יחזור מאליו א"ו דבכה"ג ל"מ ע"ש ולשי' הרא"ה הא כיון דפסקה פסקה ובע"כ דלא ס"ל כהרא"ה ובפרט לע"ש בבני אהרן הספרדי דף קכ"ח דבהתנה בפירוש בתנאי ע"מ שיחזור אליו בסוף הזמן לכ"ע לא פסקה לגמרי א"כ ה"נ בנ"ד ובפרט לפמ"ש רו"מ דבנ"ד גם בהיות הרב האחר שימש הבן קצת ברבנות בסידור גיטין וקידושין וכדומה הרי מבואר בסנהדרין מ"ז ע"ב בהא דאותיב ראב"א מהא דלא הי' מתאבלין אלא אוננין וכו' והואיל ואידחי אידחי ופירש"י דהא דבקובר מתו ברגל מונה אחר הרגל ולא אמרי' דאידחי משום דלא אידחי לגמרי וכו' ע"ש ותבין דמוכח דאם לא אידחי לגמרי א ל"ש לומר הואיל ואידחי אידחי וה"נ בנ"ד:

סימן ח

להרב אבד"ק סטריזיב ני' ולמחו' הרב וכו' מוה' יצחק אייזק ני' מו"צ דק' מונקאטש בדין רב שנתמנה בעיר ונתן מעות בעת ההתמנות כאשר בעוה"ר פשתה המספחת במדינתינו ושימש בעסק הרבנות כמה שנים ואח"ז נתקשרו אנשים והביאו להם רב אחר באמרם כי חזקתו אינו כלום והנה אם כי גלוי וידוע גודל האיסור המבואר בירושלמי וטוש"ע ח"מ סי' ח' ואף דמבואר בב"ח דאם ראוי לכך גם גם אם נתמנה בשביל עשרו שרי מ"מ היינו במינוהו מפני כבוד עשרו אבל בנתן מעות אסור כמ"ש הב"ח להדיא ועתוי"ש יומא י"ח ותשו' ח"ס חח"מ סי' ק"ס ועתוס' ב"ב כ"א ע"א ד"ה זכור וכו' ומצאתי בתו"ח לסנהדרין ז' שכ' ג"כ דבראוי לכך ליכא איסורא אפי' נתמנה מפני עשרו אבל י"ל דבנתן מעות מודה להב"ח וע' מהרש"א בח"א לסוטה מ' דמוכח דס"ל כדעת תוסי"ש ודלא כהב"ח ועכ"פ לקבל מעות לכ"ע אסור ומאוד יכאב לב כל יראי ד' וחושבי שמו על דורינו שאינו עולה יפה ואין ביד גדולי הדור למחות ומנהג הרע הזה הוא אותיות גיהנם וכל שומע יבכה וידאג על הריסת קרן התורה שנתהוה בזמנינו והתורה חוגרת שק בכ"ז נראה דהקולר תלוי בצואר טה"ע הממנים את הרב ועוברים בלאו דלא תקח שוחד כמ"ש בסוסי' ל"ז דדינם כדיינים אבל זה שבא לקבל משרת הרבנות בכדי להתפרנס ולישב על התורה ועבודה כמוכרח הוא לדבר זה וכמ"פ הוא לוה וממשכן יותר ממה שידו משגת ונשאר בעוני ולחץ זו הדחק והרי הנותן שוחד עובר רק בלפ"ע והיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ל"ש לפ"ע וה"נ כיון שיש לפניו אחרים הנותנים ממון גם הוא אינו עובר וכמ"ש בתשו' פ"מ ואף דהמל"מ פ"ד ממלוה השיג עליו דדוקא היכי דאפשר למצוא במק"א שהאחר לא יעבור בלפ"ע ליכא גם לנותן משום לפ"ע אבל היכי דיש יהודי אחר שיעבור גם האחר בלפ"ע גם זה הנותן עובר וע' בברכ"י לחו"מ סי' ט' ג"כ בזה אבל כבר האריך בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' פ"ג לקיים דברי הפ"מ דליכא משום לפ"ע אלא משום מסייע לידי ע"ע וא"כ אם הרב הזה אין לו פרנסה ומוכרח לזה הרי מבואר בנזיר י"א ע"ב ותוס' ד"ה נדרי הבאי ובאס"ז שם דצורך פרנסה מיקרי אונס לגבי שבועה ובב"י א"ח סי' תרנ"ו בשם הראב"ד דהצטרכות לבריות נחשב כמיתה וכיון דליכא בזה רק איסור מסייע לידי ע"ע לא יצא הרב מחז"כ והרי התירו לחרוש ולזרוע בשביעית משרבו האנסין בארנוניא כמ"ש התוס' בסנהדרין כו' ע"א בד"ה משרבו וכו' וגם להלוות לעכו"ם בריבית לא התירו אלא משום כדי חייו לפי שיש עלינו עול מלך ושרים וע"ע בט"ז א"ח סי' תקל"ט סק"א וסק"ב וסי' תקנ"א סק"א ומבואר בתוס' בכורות כ"ט ע"א בד"ה מה אני בחנם וכו' ומה שנוהגים עכשיו ללמד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי וכו' הרי דאף דהוי מצוה של תורה ללמד בחנם התירו משום דוחק פרנסה וע' בכ"מ פ"ג מת"ת ה"י באורך בזה ומכ"ש בזה וידוע לכל כי הנותן איננו נותן ברצון הטוב זולת מצד הכרח ואונס וחלילה לכנותו בשם רשע אחרי כי הממונים בהעיירות הם אינשי דלא מעלי ויתנו עיניהם בכיס הנותן הזה מה יעשה ועמג"א סי' רמ"ב בשם ירושלמי לוין בריבית לצורך סעודת מצוה (ועמש"ל בקונטרוס זכר זאת ליעקב אות ה') וא"כ בנ"ד שנתמנה מכמה שנים ונהג ברבנות גם אם תחלת המינוי הי' שלא כדין כיון שכל הקהל קבלו עליהם הוראתו ונטל פרס הקצוב ושאר הכנסות רח"ש וכיבודים הנהוגים הרי אפי' אם החזיק בהם מעצמו הוי כנתמנה וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סוסי' רמ"ה בשם ריב"ש וכ"ה בתשו' רמ"א סי' נ"ז בשם גדול א' והביא ראי' מש"ס דב"ב י"ב ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב שאלות השניות סי' ר' מבואר דגם בלא כתיבת שטר הקבלה אם החזיק ג"ש זכה בכל ואין להעבירו ואין לשתף אחר עמו אך בתשו' גו"ר חיו"ד כלל ג' סי' ז' פסק דיוכלו לשתף אחר עמו ובסי' ח' חולק עליו מהר"י אריפיל ופסק דבנתמנה מעצמו יוכלו לשתף אחר עמו משא"כ במינוהו הקהל ע"ש ואולם בנ"ד הרי מינוהו הקהל והרי גם מקח שנעשה באיסור קיים ויתן כשער של היתר וא"כ החיוב רק על הקהל להחזיר השוחד שלקחו אבל המקח של קבלת הרב קיים ועוד דאפי' קבלו עליהם קא"פ בקנין לדיין מהני וברבים א"צ קנין כמ"ש בתשו' רמ"א סי' נ' ועמ"ש בחיבורי לח"מ סי' ר"ד ס"ט בזה ויש להעיר עוד מירושלמי פ"י דפסחים ה"א ג' הניחו כתרן בעה"ז וירשו חיי עוה"ב יונתן בן שאול וראב"ע וזקיני בתירה ואמר ר' יונתן לא אפי' נשייא יודעות הי' שדוד עתיד למלוך אלעזר ב"ע תניין הוה וכו' ופי' בק"ע (לפי' א' והוא העיקר וכ"ה בפ"מ) דראב"ע לא מחל כבודו מכל וכל אלא ר"ג ב' שבתות והוא שבת שלישי לית לך כהדא דבני בתירה וכו' ומוכח דג"ז מיקרי העברה ומה"ט אמרי רבנן דהניח כתרו ורבי לא קאמר אלא דלא הוי כהא דבני בתירה שהניחו מכל וכל. וסתם קבלה בזה"ז הוי לעולם ובפרט לגבי האנשים שקבלו רצו כסף ודאי אין בידם לחזור מהמינוי וא"כ אסור לאחר להשיג גבולו ועוד דכיון דידוע דהאנשים שקבלו מעות לא יחזירו לו מעותיו הרי הבא לקפח פרנסתו גורם להזיק בבירור מעותיו שנתן ועוד דמבואר במהרי"ט וכנה"ג ח"מ סי' ט' דהיכי דהנוטל שוחד פסק כדין לא בטל דינו בדיעבד וא"כ ה"נ בטה"ע שבררו להם רב ע"י שוחד היכי דבשעת קבלה שנברר רב זה לא הי' מוכן לפניהם רב אחר יותר גדול בתורה ויראה הרי עשו כדין למנותו ומינויו קיים ועוד דודאי הי' בתוכם אנשים שלא קבלו שוחד ומינוהו לרב וכיון שע"פ הדין המקבלים שוחד בטלה דעתם ונפסלו מלהיות טה"ע א"כ שוב מהני הסכמת הכשרים הנשארים ולא נתבטל מינוים ע"י שנצטרפו עם הגרועים האלה שעשו מעשה רשע כמ"ש הברכ"י בשם ריטב"א ואף דיש לפקפק בטעם זה דמהרי"ט וכנה"ג מיירי רק בנוטל שכר לדון משא"כ בנוטל שוחד אבל י"ל דבנ"ד דמי רק לנוטל שכר בעד המינוי כיון שהי' גם רבנים אחרים שנתנו מעות כמוהו וצ"ע בזה כי קשה לברר הדבר. אבל אם קצת טעמים יש לגמגם בהם בכ"ז הדין ברור דאסור להשיג גבולו כיון שכבר נתיישב ונהג ברבנות כמה שנים:

סימן ט

להרב וכו' מו"ה נחמן כהנא ני' אבד"ק ספינקא באונגרין ע"ד שאלתו בעיר שקבלו להם בצירוף הכפרים שבסביבות רב א' זה כמה שנים והגם שיש לכל כפר בית החיים ומרחץ ושו"ב בכ"ז כל עניני הוראה והכנסות רבנות הי' שייכים להרב וכאשר זקן בא בימים קיבץ חתימות מאנשי העיר ורוב כפרים וקבלו את בנו אבל בני כפר א' שיש בה מאה ושלשים בתי אבות לא חתמו וכשנפטר הרב הזקן קבלו בני הכפר להם זה ב' שנים צ"מ אחד שיושב בכפר הנ"ל לרב וטענו כי יען שהם רחוקים מהעיר ערך ב' פרסאות קשה לפניהם בהזדמן שאלה ובפרט שאלות נשים ובפרט בע"ש ועיו"ט וגם בשויו"ט עצמו וגם כי במשך הזמן נתרבו בני הכפר ומתרבים השאלות. והרב מהעיר תובע חזקתו. ורו"מ האריך בזה מכמ"ק אם בנ"ד יש לו חזקת אביו. והנה בתשו' א' (לעיל סי' ז') העלתי דהקהל אינם מוחזקים לטעון קים לי וע' לעיל סי' א' אות פ"ו במה שהבאתי שם מתוס' ב"מ ו' וכמ"ק בזה וע' בעט"ח לקידושין נ"ח שלא הביא ד' תוס' ב"מ הנ"ל וע"ע בפר"ח יו"ד סי' ס"א דמבואר דאיכא לבעלים חזקת ממון בכה"ג אבל י"ל דהיינו דוקא התם דלכ"ע הוא של בעלים ואין לשום כהן זכות יותר מלהאחר אבל הכא דלשי' רוב פוסקים איכא דין ירושה ויש לבן זכות בזה טפי מאיש אחר לכן י"ל דבכה"ג אין חזקת ממון של בעלים כזו מכריע נגד הרוב כיון דבלא"ה צריך להוציא מידו וליתנו לאחר. ואין להביא ראי' להיפוך מתוס' ב"מ כ' ע"ב ד"ה איסורא מממונא וכו' וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אה"ב אחה"ר וכו' וקשה הא כל החשש משום שני יב"ש ובין כך וב"כ הלוה חייב לשלם לזה או לאחר ובע"כ דגם בכה"ג מיקרי חז"מ אבל כבר העיר בזה בספר יד יוסף שם אלא שלא הביא ממקומות הנ"ל שהבאתי וע"ש שתי' דמ"מ נגד יב"ש זה איכא חז"מ ללוה ושמא לא יתבענו האחר או ימחול לו ע"ש וזה ל"ש בנ"ד. ומ"ש רו"מ בדין השגת גבול בהכנסת רבנות שכתב התה"ד דעל פרס זה אנו בושים והביא מד' הח"ס יו"ד סי' ר"ל דבקבלוהו עליהם הוי איסור מדינא ורו"מ תמה דבתה"ד ורמ"א מוכח דגם בקבלוהו הקהל הדין כן ואף דבתה"ד מיירי שקבלוהו רק לשררה וכבוד ולא בשכירות פרס מ"מ ברמ"א מוכח דבכל גווני דינא הכי אם לא דנימא דעיקר החילוק בין הביאוהו ממק"א או לא שכ"נ כונת הח"ס וע' לעיל סי' א' אות פ"ו באמצע דיבור. ומ"ש רו"מ מד' הד"ח יו"ד סי' נ"א נ"ב בהא דהשכירות הוי דשלב"ל ע' ג"כ לעיל סי' הנ"ל אות פ"ו במה שהארכתי שם בענין זה אך דיש לדון לפמ"ש בטוח"מ רסי' צ"ה ס"ג בשם הרמ"ה כל מאן דגרים לאפסודי דשלב"ל אינו חייב עד שיקבל עליו בפירוש והיינו דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וע"ש בב"י דגם ר"י הלוי אינו חולק בזה וא"כ גם מי שגורם להפסיד שכירות הרב כיון דהוי דשלב"ל אינו חייב אבל ז"א דהיכי דנוטלו לעצמו ודאי דחייב דגם במבטל כיסו ש"ח חייב במשתרשי לי' ונהנה בו כמ"ש הנימוק"י פ"ב דב"ק וכ"ה בפ"י ב"מ ס"ה רע"א ובב"מ א"ע סי' צ"ג סכ"א וע"ע בשו"ת ב"א חח"מ סי' כ"ו מדברי רש"ל וש"ך סי' רצ"ב גבי מעכב פקדון חבירו ומרויח בו ובשע"מ סי' כ"ו סק"ב באורך וכ"נ מהט"ז יו"ד סי' כ"ח סק"ח ועוד דבנ"ד כבר נתחייבו הקהל והוי כמזיק שיעבודו ועוד דעכ"פ אסור לגרום דגם בגרמא חייב לצי"ש כדאיתא בב"ק נ"ו ומ"ש עור הד"ח ע"ע לעיל סי' א' אות פ"ו הנ"ל שהעליתי דאין ביד הרב דמתא למחות בידם ובפרט בנ"ד שכבר קבלוהו זה ב' שנים וכיון שעלה לא ירד ויפה פסק רו"מ שהדין עם בני הכפר והרב שקבלוהו לעצמם:

סימן י

להרב וכו' מו"ה שמעון צבי נ"י אבד"ק קריפטש ע"ד שאלתו בדין השו"ב ר"מ שנאסר מאז ויצא הפסק שלא יבדוק מבלעדי ר"ז ויראו סכינים זל"ז וגם ר"ז לא יבדוק לבדו זולת אם לא יהי' השני בביתו אז מותר לבדוק לבדו ואם יעבור א' מהם דינו כחשוד לאו"ד ואח"כ עבר ר"ז ובדק בצירוף חתנו ולא רצה לילך עם ר"מ ובדק גם ר"מ לבדו עפ"ד רב א' דדמי להא דסוסי' רל"ו ב' שנשבעו זל"ז ועבר האחד וכו' ועי"ז התיר רב א' גם לר"ז לבדוק לבדו ורו"מ פקפק דהכא נוגע לטובת הכלל להנצל ממכשולות ולמגדר מלתא דאיסורא ולא דמי להא דסוסי' רל"ו כמ"ש בשו"ת ב"ש חיו"ד סי' ה' וגם הביא מתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ב דהיכי דיש עוד זמן נמשך לקיומו גם בסירב האחד לא נפטר חבירו וכופין אותו לקיימו וגם א"א לבטל כלל תקנה כזו כמ"ש הח"ס סי' י"ג עכ"ד ורואה אני דבריו טובים ונכוחים דודאי אין לו ענין כלל להא דסוסי' רל"ו וסברתו מבוארת מתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' ק' באמצע התשו' במ"ש מתשו' מהריב"ל שהחרימו בק"ק ארטא שלא יכנוס א' מהם בבית השרים ורבים עברו ופסק דלא הותר החרם עי"ז ונראה קצת מלשונו לחלק בין שבועה לחרם וכתב מהרי"ט וז"ל ואפשר שלא היתה כונת הרב וכו' אלא בא לחלק בין אותו נידון לנידון הרא"ש וסתמי סתמי קאמר סתם חרם נעשה לדבר שא"ר לעשותו מצד עצמו דאית בי' איסורא או דנפיק מיני' חורבה ונזק לרבים והיינו הנידון של ק' ארטא וסתם שבועה לאסור דבר המותר מצד עצמו אלא ששניהם רצו לישבע עליו וכו' לפיכך אם עבר האחד הרי חבירו מותר שזה הדבר לא הוקצה מחמת איסור אלא מחמת עצמן וע"ד כן נשבעו ע"מ שיקיימו שניהם משא"כ בחרם שמחרימין שלא יבא לקהל תקלה בסיבה זו העובר עונו ישא והנשארים יזהרו בעצמן וכו' עכ"ל וה"נ בנ"ד שתקנו כן לגדור מלתא דאיסורא וגם אם לא הי' שום חשש על א' משני השו"ב החיוב מוטל על כל רב בעירו לגדור כן דטובים השנים מן האחד וגם הועד לפני מרב א' שראה בקלף ישן תקנה וחתום עליו רבינו הב"י ז"ל ועמו מאה רבנים שבכל מקום שיש ב' שו"ב יבדקו שניהם הסכין בכל יום וילכו יחדיו למטבחים וגזרו בגזירת נח"ש על העובר ובפרט במקום שרואים צד שנאה בין השו"ב ידוע שבזה"ז בעוה"ר כל א' רוצה להתכבד בפני הזובחים בקלון חבירו ולהראותם אומנתו להכשיר יותר ובפרט במקום שהקצבים מתקוטטים עם האחד ע"י שמטריף לפעמים ודאי איכא איסור גמור מדינא שיבדוק א' לבדו וגורם כמה מכשולות ואיכא נגיעה יותר ממי שנוטל כרכשתות וכדומה והקולר תלוי בצואר הרב שבעיר לעמוד בפרץ ולגדור שיהי' שניהם יחד דוקא ולא יתכן לומר שכבר הותר עי"ז שעבר האחד ול"ש לומר הואיל ואשתרי אשתרי דמעולם לא הותר כדין וגם מ"ש דא"א לבטל התקנה גם אני כתבתי כן בתשו' לבוברקא והבאתי מהא דסי' רכ"ח סכ"ח ופר"ח א"ח סוסי' תצ"ו ומהריב"ל ח"ד סי' ד' ותשו' אבקת רוכל סי' ר"ו ר"ט ורד"ך בית י"ב דהלכה כהאוסרים לבטל תקנה כזו:

סימן יא

להרב מו"ה יעקב יוסף נ"י דומ"ץ ד"ק החראדענקא ע"ד שאלתו בדין חזקת רבנות שמת רב א' והניח ב' בנים וירש הבכור חזקת אביו ואחיו הצעיר נתקבל למק"א ומתו שניהם והאח הצעיר הניח בן אם מדינא חוזר לחזקת זקינו. לענ"ד ד"ז נפשט מש"ס דב"ב קנ"ט ע"ב אנא מכח אבוה דאבא קאתינא דכתי' תחת אבותיך יהי' בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ ופי' רשב"ם דחנוך בן ראובן יורש את זקינו יעקב שלא מכח ראובן דכתי' תחת אבותיך וכו' לראובן קאמר תחת אבותיך דהיינו יעקב יהי' בניך דהיינו חנוך מדלא כתי' תחתיך יהי' בניך עכ"ל והרי קרא מיירי בירושת שררה וקאמר תשיתמו לשרים וכו' ומוכח דנכדו יורש חזקת זקינו שלא מכח אביו וה"נ בזה וגם הרי מבואר בתוספתא פ"ב דשקלים הי' לו בן ואח בן קודם אח ובן (ר"ל בן של האח) אח קודם כל הקודם בתחלה קודם בשררה ובלבד שינהוג במנהג אבותיו ומוכח דבדליכא אח אז בן של האח יורש וע' בת"כ פ' שמיני ופי' הראב"ד ורמב"ם פ"א ממלכים וא"כ ה"נ בנ"ד יורש זכות דודו ומ"ש רו"מ מדברי אש"א א"ח סי' נ"ג כבר דחיתי דבריו בתשו' (עמש"ל סי' ז') בכמה ראיות וגם אי נימא דהוי ספיקא הרי מבואר ברא"ש פ"א דב"מ סי' כ"ד בתפיסה מספק דמ"מ נגד אחר שאין לו זכות כלל מיקרי זה מוחזק ואפי' תפס אח"כ האחר מוציאין מידו וע' חו"מ סוסי' רמ"ג ובט"ז והגהת ח"צ שם ובמח"א הל' קנין חצר סי' י"ג ומהרי"ט ח"א סי' מ"ה ויש לחלק בזה בין תפיסה מספק בעיא דלא איפשטא ובין פלוגתא דרבוותא אבל הרי מבואר בב"י ח"מ סי' קע"ה דבמקום פלוגתא במצרנות דמ"מ לכתחלה אומרים למוכר למכור לזה המצרן מספק כיון דהאחר אין לו זכות כלל והובא בקיצור ברמ"א שם. ומ"ש רו"מ מהא דאפסקי' אחר יש להביא קצת סיוע מש"ס ב"ב ס"ג בבן לוי שמכר לישראל וכו' ומהא דחו"מ סי' קע"ה סל"ז בסופו בשם הג"א אבל מלבד דיש לחלק הרי כתבתי לעיל דגם מצד דודו יוכל לירש אבל מ"ש מצד שרוב בה"ע ממאנים עמש"ל סי' ו':

סימן יב

להרב מוה' יוסף שמואל ני' אבד"ק קיטוב ע"ד שאלתו היות שמכבר הי' בעירו ג' שוחטים ומת א' ונשארו רק ב' ולקחו כל מעות השחיטה והרעישו הקהל עליהם וחתמו שלא לאכול משחיטתם והתפשרו עמהם שיתנו השו"ב חלק חמישית מההכנסה לקהל וחתמו ע"ז בכתב בתוקף והקהל הקדישוהו לבנין ביהכ"נ ועתה הביאו מקצת הקהל שו"ב ג' ופסקו השו"ב מליתן חלק הנ"ל לקהל ועמדו מערערים לאסור שחיטתם כי לא נכתב שום תנאי ולא שום זמן בהכתב והנה לענ"ד אף דמבואר ביו"ד סי' רי"ח ס"א בהג"ה דבתנאי שבין אדם לחבירו אין הולכין אחר הכונה ואין רואים דברים שבגללן נשבע אבל הרי בחו"מ סי' פ"א סט"ז מבואר להיפוך וע' בב"מ אהע"ז סי' קי"ח סי"ט בזה ובקה"י לב"א סי' תשנ"ד הביא בשם כנה"ג דבשטר ודאי הולכים אחר הכונה וכ"ה בתשו' לח"ר סי' קי"ג והרי בחו"מ סי' ס' הובא פלוגתת פוסקים אי סתמא לעולם משמע וטעם הסוברים דלעולם משמע משום דאל"כ איזו זמן תתן לו כמ"ש בשעה"מ פי"א ממכירה הט"ז בשם ראנ"ח א"כ בנ"ד שכל הערעור בתחלה נתהוה ע"י שנשארו ב' שו"ב ונוטלים כל ההכנסה במנות בשר ונוצות וכדומה א"כ גם בסתם הוי כמפורש כי רק בעבור זה ובאופן זה נתחייבו ליתן חלק חמישית לקהל וכיון שהקהל באים עליהם רק מכח מה שנתחייבו ליתן להם כיון דהאומדנא מוכחת כדברי השו"ב הי' מוטל על הקהל לברר דבריהם דמתחייבים בכל אופן וכמ"ש כה"ג ברשב"ם ב"ב דף ל' ע"א בד"ה כיון ובתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט באמצע התשו' וכיון שלא ביארו דבריהם אזלי' בתר אומדנא דמוכח וכיון שקבלו שו"ב ג' פטורים מליתן חלק חמישית הנ"ל לקהל ועוד דגם בגוף החיוב הרי מדינא כשמת שו"ב ג' והם עובדים עבודתו כל ההכנסה שלהם אלא שנתחייבו ליתן לקהל א"כ בכל ספק על הקהל להביא ראי' גם אם הם מוחזקים וכמ"ש בתשו' הרשב"א פי' תקע"ו והובא בב"י א"ע סי' קי"ח ובד"מ סוסי' ל"ח אות ט"ו דהיכי דהתנו שאם לא יהא לאשה זש"ק שיחזור הנדוניא כיון שהתנאי הי' בלשון זה שיחזור והיינו שיבא לידו מקודם ויחזיר להם לכן על יורשי האשה להביא ראי' אבל אם הי התנאי שיהי' שייך להאשה אם יהי' לה זש"ק הנכסים בחזקת יורשי האשה ועל יורשי הבעל להביא ראי' ע"ש א"כ בנ"ד שנכתב בכתב שקבלו השו"ב עליהם ליתן לקהל היינו שיבא לידם מקודם והם יתנו לקהל הוו השו"ב מוחזקים ובכל ספק על הקהל להביא ראי' ויש להביא סיוע מסנהדרין מ"ג ע"א בהא דבעי ו"ה בהא דמשקין אותו קורט של לבונה בכוס יין משל מי הוא מסתברא משל ציבור כיון דכתיב תנו יין וכו' מדידהו וכו' ע"ש ומוכח דלשון נתינה משלו משמע וא"כ הוא בחזקת השו"ב והרי בכל חיוב בדשלב"ל מבואר בכנה"ג ותומים ונה"מ פי' ס' דלשי' כמ"פ יוכל לחזור קודם שב"ל ובתומים סי' קי"ב פסק דהוי סד"ד וגם בחיוב בסתם אם לעולם משמע הוי סד"ד ובנ"ד איכא אומדנא דמוכח כמש"ל לכן לענ"ד השו"ב פטורים ומכ"ש שאין חשש על שחיטתם כלל:

סימן יג

להרה"ג וכו' מוה' יחיאל מאיר ני' אבד"ק מולניצא וכעת ראבד"ק ביטשאטש. ע"ד שאלתו בשו"ב א' שנתן תק"כ לכת המתנגדים על הרב לשמוע להם בכל אשר יאמרו ולשחוט בלא פרס שנוטל הרב הדבר ברור דאין השבועה חלה כלל דל"מ אי נימא דהוי גזל תורה וכמ"ש רו"מ דשכירות הוי זכות של תורה כמ"ש התוס' בסנהדרין ס"ח ע"ב גבי קטן והוא פשוט שהרי יעקב אבינו קנה הצאן בש"ט וע' פסקי מהרי"א סי' ק"ל וקצה"ח סי' של"ב סק"ו דגם בדשלב"ל זוכה בשכירות א"כ פשי' דהשבועה לא חלה וגם אי הוי רק מדרבנן הרי אין שבועה חלה לבטל מצוה דרבנן בקו"ע ומכ"ש במה שנוגע להפסד ממון אחרים דחמור טפי כמ"ש באס"ז ב"ק פ' ע"א בשם המאירי וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאע"פ שבמקום פ"נ הותרו האיסורים להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה מחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"ש א"כ ל"מ אם מקבל לעצמו פרס של הרב ודאי הוי קו"ע וגם אם שוחט בלא קבלת פרס זה ויודע שלא ינתן להרב ואדעתא דהכי נכנס הרי כיון דהקצבים מחויבים בזה עובר בלפ"ע ובתוס' שבועות ל' ע"ב בד"ה אבל וכו' דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שוא"ת וע' בכ"מ פ"י מכלאים הל' ל"א ושו"ת פ"י ח"א חו"מ סי' ט' ובנ"ד שנעשה בתקנת קהל ליתן כן ואסור לשחוט בלא פרס והוא עושה בפועל לבטל פשיטא דהוי קו"ע וא"ל דכיון דגוף השחיטה צריך לשחוט בין כך וב"כ אלא שאין נותנים הפרס להרב הוי שוא"ת ז"א דכיון דאסור לשחוט בלא פרס הוי קו"ע כדמוכח ברמב"ם פ"ה מאי"מ דהמקריב קרבן בלא מלח לוקה והקרבן כשר ומוכח דמה שמקריב בלא מלח מיקרי מעשה אף דההקרבה הוא בין כך וב"כ אלא שחיסר המלח ולא הביאו דמ"מ כיון דאסור להקריב בלא המלח מיקרי מעשה והא דפסק רמב"ם פ"א מחגיגה ה"א דאם עלה לרגל ולא הביא קרבן אינו לוקה דא"ב מעשה שא"ה דיש לו תשלומין כל ז' וע' בפנים ס"ק מ"ז ועפמ"ג א"ח סי' תר"מ בא"א סק"י דבאוכל חוץ לסוכה הוי קו"ע אף דבאכילה ליכא שינוי מעשה כלל (וע' פת"ש לחו"מ סי' ל"ד סק"מ בשם שמן רוקח) וגם בכולל לא חלה השבועה כיון דמפרש לקפח שכר הרב וע' בש"ך חו"מ סי' ע"ג והגהת ח"צ על הט"ז וקצה"ח שם ועוד דכולם נשתעבדו להרב בזה וא"י להפקיע שיעבודו בכולל כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רל"ד סקנ"ט ובנ"ד חל שיעבודו קודם שנשבע זה וכבר כתב הרדב"ז ח"א סי' קצ"ה דגם בנשבע לבטל איסור דרבנן בקו"ע לא חלה שבועתו ואף דבסי' רע"ח כתב דבדבר הנוגע להפסד חבירו שאני וכהא דנשבע לפרוע לחבירו וחל בשבת דאסור לפרוע בשבת ע"ש אבל היינו כשהשבועה רק נוגע לטובת חבירו ובא לעבור עבירה כלפי שמיא אבל כאן דנשבע להפסיד לחבירו גרע טפי ואין התק"כ חל כלל ומ"מ מהיות טוב להתיר שבועתו ואף דנשבע עד"ר והם מוחים כבר העלה בתשו' פ"י ח"א א"ע סי' י"ב דלדבר עבירה אפי' מוחים יוכלו להתיר בלא דעתם וה"נ בנ"ד ויש לקנוס את השו"ב שנכנס להעיז נגד הרב ולקפח פרנסתו בקשר בוגדים וכבר כתב בבדה"ב יו"ד סי' של"ד בשם ראב"ד וריב"ש דאף דת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול דוקא כבודו ולא בזיונו ובפרט בדבר שנעשה בפרהסיא אסור לו למחול:

סימן יד

עוד להרב הנ"ל. ומה ששאל בדין השו"ב שנשבע שלא לשחוט מבלעדי פרס הרב ומערים לשחוט ע"י אחר והוא מסייע בבדיקה ומחלקים ביניהם פרס הרב ורו"מ כתב דגם בדיקה בכלל שחיטה בלשון ב"א וגם דינו כחולק עם הגנב דפסול לעדות ולענ"ד הדבר פשיט דעובר על השבועה כמ"ש ביו"ד סי' רי"ז סמ"ח בנשבע שלא יצחוק דאפי' ע"י אדם אחר אסור וברדב"ז ח"א סי' רי"ד וז"ל הדבר ברור כי מי שנשבע שלא יגזול את חבירו מה לי שיגזלנו בידו או אחר הכל הוא בכלל השבועה וכו' ותו דקיי"ל שש"א כמותו וכו' ע"ש ויש להעיר דהא אשלד"ע וצ"ל דכיון דהשליח לא נשבע ל"ה בר חיובא וישלד"ע וכ"ה להדיא בתשו' מהר"ם ב"ב הישנות סי' תצ"ג דמי שנשבע שלא ישחוק אסור גם ע"י שליח דכיון דהשליח לאו בר חיובא ישלד"ע דקיי"ל כרבינא ודלא כר"ס ע"ש וכ"ה בשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"ד דאפי' אמר שבועה שאני לא אשחוק אסור שישחוק אחר בשבילו והביא מסו"פ השולח בצרן ושיגרן ביד שליח בעלים קורין הנה הבאתי דשש"א כמותו ובהג"ה העיר מהא דגם בדרבנן אשלד"ע ורמז לתשו' ריב"ש סי' תצ"ה ורדב"ז הנ"ל וכ' שבמק"א תי' זה ע"ש ולכאורה תליא בפלוגתת פוסקים אם קיי"ל כרבינא או כר"ס אבל כבר כתב הט"ז ביו"ד סי' ק"ס דאף דאשלד"ע מ"מ איסורא איכא וע' בש"ך חו"מ סי' ל"ב סק"ג ועכ"פ בדינא זוטא מיענש ואני מצאתי בפיהמ"ש להר"מ פ"ו דתרומות מ"ג שכ' להדיא דאף דאשלד"ע היינו דאינו לוקה אבל מ"מ נענש מהש"י ועובר על לפ"ע או עובר על הכתוב אל תשת ידך עם רשע ע"ש. ועוד דלשי' רשב"ץ שברמ"א חו"מ סוסי' שפ"ח היכי דהשליח מוחזק לעבור ישלד"ע ואף דהש"ך חולק הנה בתשו' מיימוני להל' רוצח סי' י"ד מוכח כהרשב"ץ אבל בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תמ"ט מוכח כהש"ך וע' בשו"ת מהר"ח א"ז סי' כ"ה שנסתפק בזה ובנ"ד בלא"ה חייב מכח השבועה כמש"ל בשם רדב"ז ואף דמבואר בסי' רי"ח דבנדר בין אדם לחבירו אזלי' בתר הלשון ואפשר דהלשון משמע רק שלא ישחוט בעצמו דז"א דמבואר בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' רי"א בדין נשבע שלא ישחוק דיש לחקור אם בלשון ב"א משמע גם ע"י שלוחו ואם א"י להתברר אזי למדין מלשון תורה ע"ש ומצינו בתוס' מנחות כ"א ע"ב בד"ה שהכהנים שכתבו דהא דאריב"ז בתוספתא דפרה מה שעשו ושרתו ידי שכחתי הכונה שעשו אחרים על פיו דריב"ז לא הי' כהן ע"ש הרי דמה שנעשו ע"י שלוחו נקרא מעשה ידיו (ויל"ע בזה מהא דאה"ע רסי' קמ"א בשם רשב"א דידו למעט שלוחו וע"ש בחיבורי לח"מ סי' ר"ז דף נ"ט ע"א) וע"ש בצ"ק למנחות ע"ו ע"א בתוס' ד"ה אתיא שביאר שם לשון שפחתו של ר"ג היתה אופה דהיינו ע"י אחרים וכ' וז"ל וכו' דרך לשון לע"ז שאחד מספר לחבירו אפיתי היום לחם אף שאופה ע"י אחרים עכ"ל וגם לפמ"ש הש"ך ביו"ד רסי' רי"ז בשם רי"ו דאם נדר בלשה"ק לא אזלי' בתר לשון ב"א ואולי גם בנ"ד נדר בלשה"ק מ"מ הרי נתבאר בלשון חכמים שכן הוא ולכן הדבר ברור דגם בנ"ד עוברים על השבועה ולא יחרוך רמיה צידו:

סימן טו

להרב מוה' צבי ז"ל דומו"צ בק"ק וויזניצא ע"ד שאלתו בשו"ב א' שנשבע להרב שיתן לו מהכנסת זביחה מהכפרים הסמוכים חלק שליש ועבור זה יהי' הרב מסייע שיתקבל שם לשו"ב ועלתה בידו ונתקבל שם ואח"ז חזר ובא לשם שו"ב הקדום ונתמעט פרנסתו ויצא שו"ב החדש למק"א ואחר שנה חזר ויצא השו"ב הקודם וחזר החדש ובא לשם והבטיח שנית להרב חלק שליש הנ"ל ולא נשבע מחדש ועתה חוזר בו השו"ב מהבטחתו והרב בא בכח השבועה ורו"מ הביא מהש"ע סי' רט"ז ס"ד בקונם לביתך מכרו לאחר מותר חזר וקנאו אין לו עליו כלום והשיב דשא"ה דמה מכר ראשון לשני וכו' וכיון דהראשון פטור מליתן גם השני א"צ ליתן אבל באיסור לא נפקע וע' מל"מ פ"ח מגירושין הי"א מ"ש בזה ע"ד הרשב"א ונסתפק רו"מ אם עיקר החילוק בין היכי דשייך לומר מה מכר ראשון וכו' והיכי דל"ש זאת החיוב במקומו עומד או דעיקר החילוק בין איסורים לשאר דברים. ולענד"נ לפשוט ד"ז מהירושלמי פ"ו דדמאי ה"ב דמייתי להך דינא דבן לוי מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה תני ר"ח אין לו תני ר"ה יש לו אתיין בפלוגתא דהמגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה וכו' חד אמר לכתובה ולא לתנאין וח"א גם לתנאין ופריך מהא דקבל שדה מכהנת המעשרות שלה נשאת לישראל חולקין נתארמלה ונתגרשה חזרה לתחלתה ומשני כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר"ח מכרה ארשב"א תמן יצאת מרשות שניהם (מרשות כהן ולוקח ראשון) ולכן כבר נתבטל התנאי ואין לו כלום במעשרות הכא יצאת מרשות מוכר ולא מרשות לוקח ויעו"ש במרה"פ ובמל"מ פ"ו ממעשר ואי נימא דעיקר החילוק בין היכי דשייך מה מכר וכו' מה פריך מהא דכהנת שנשאת לישראל וכו' הרי התם ל"ש טעם זה ומדוע נימא כיון דפסקה פסקה וגם מה מייתי מהא דהמגרש אשתו ובע"כ דס"ל להירושלמי דאין לחלק בזה דהיכי דבטל התנאי שעה א' בטל לגמרי ורק באיסור קיי"ל דלא נפקע:

והנה רו"מ הביא ממנחות נ"ד ע"ב בבשר שהי' כשיעור וצמק ותפח דפליגי אם יש דיחוי בטומאה ואיסורין ומסיק דאין דיחוי באיסורין ואולם הנה בשבת ט"ז מייתי מפ"ב דכלים דנשברו טהרו חזר ותקנם בכלי מתכות חזרו לטומאה ישינה מדרבנן ומוכח דמה"ת פקע לגמרי וגם בברכות נ' גבי זימון וכו' מייתי מפי"א דכלים מטה טמאה שנגנבה חציה וכו' החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ומדמה טומאה לזימון והוא עפמ"ש הב"ש באה"ע סוסי' ו' דבמלתא דמסתברא ילפי' איסור מטומאה וע' שבת קי"ב ע"א כמחלוקת לענין טומאה מחלוקת לשבת וא"כ אמאי במנחות נ"ד אין דיחוי לטומאה ואיסורין ולעומת זה מצינו בזבחים כ"ט דפליגי ר"א ור"ע באוכל מזבחו ביום ג' דלר"א מאחר שהוא כשר לא יחזור ויפסול וא"ל ר"ע מצינו בזב וזבה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה שאע"פ שהוכשר יחזור ויופסל ומבואר דנטמאו גם למפרע וערש"י ותוס' שם ובזבחים ל"א ע"א ח"ז חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו וח"ז חוץ לזמנו א"ר ויקץ כישן הפיגול וכו' ויש לדון עפמ"ש המל"מ פכ"ג מכלים ה"ט בדין אוכל כביצה שנטמא וחתך חציו דטומאתו לא פקע והקשה מבגד שנפחת מגע"ג דטהור ותי' דהתם נשתנה שמו שאינו בגד כלל משא"כ באוכל ע"ש א"כ י"ל דדוקא בהא דמנחות נ"ד דלא נשתנה שמו וכן בהא דזבחים כ"ט ושם ל"א משא"כ בהא דברכות נ' ושבת ט"ז ובזה י"ל הא דמנחות כ"א ע"א בהקפה דם או שקרש דהואיל ונדחה ידחה משום דהתם נשתנה ממשקה לאוכל ובנזיר נ' ע"ב חלב המת שלם והתיכו טמא הי' מפורד והתיכו טהור ופירש"י דאין חיבור ביד"א חיבור ודייק דניצוק חיבור ועתוס' זבחים ק"ה ע"ב וקשה דגם אי הוי ביד"א חיבור נימא דכיון דפרחה טומאה לא הדר ולפמ"ש י"ל דהתם לא נשתנה שמו אבל לא יונח הא דתוספתא שבר"ש פ"ג דטהרות מ"ב מים טמאים שהגלידו טהורים נימוחו חזרו לטומאתן ישנה והא התם נשתנה שמם ואולי הוא ג"כ רק מדרבנן כהא דשבת ט"ז ומה"ט בשאובין שהגלידו גם בנימוחו כשר להקוות עליו דדמי לכלי זכוכית וע' בפי' הרא"ש פ"ג דטהרות מ"א שדחה ד' הר"ש שם בדין רוטב וגריסין שקדשו וחזרו ונימוחו וס"ל דטהור לגמרי ולא דמי לפסחים ל"ג דהתם אע"ג דמשקין בליעי מ"מ שם משהין עלייהו אבל הכא כשנקרשו נתבטל שם משקה מהם וכשחזרו ונימוחו הוי כמשקה חדש וטהור ועצל"ח בסוגי' דרחסה"כ אות ד' שהוכיח דהתוס' לא ס"ל כהר"ש הנ"ל ולא הביא דברי הרא"ש ועתוס' חולין קי"ז סוע"ב בד"ה ולא שומר וכו' ותוס' שבת י"ט ע"ב ד"ה שמן וכו' בפוה"ד דס"ל דמשקה בלוע אין שם משקה עלה ודלא כהרא"ש וגם מ"ש הרא"ש מהא דמיא בעיבי מיבלע בליעי יעוין תוס' עירובין מ"ו ע"א ד"ה כ"ש וכו' דמיא בעיבי בליעי טפי ואין ניכרין כלל והו"ל נולד גמור ע"ש וע' בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' ח"י מה שהקשה בהא דדורך זתים וענבים בשבת דחייב מכתובות ה' ע"ב בדם בחולים דאי מיפקד פקיד ליכא מפרק ובזתים וענבים מיפקד פקיד כדאי' בפסחים ל"ג ותי' דבנעשה דבר חדש מאוכל משקה שייך דש ומפרק גם אי הוי מיפקד פקיד אבל בדם בתולים גם בבלוע נקרא דם ע"ש ומזה ראי' דלא כהרא"ש הנ"ל וע' בתשו' מהר"ח א"ז סי' ט' בשם הר"ש בדין יין שנקרש שבהג"א וש"ך יו"ד סי' קכ"ג סקי"ב ובשם הר"מ בר חסדאי בחי' פ"ג דטהרות שכ' ככל ד' הרא"ש הנ"ל ומ"ש שם בדין מגט נכרי צע"ג וי"ל עפ"ד הירושלמי פ"ב דמע"ש ה"א ופ"מ שם בדם שקרש דדוקא לטומאה אינו אוכל משא"כ באיסור ואכמ"ל. וגם בדברי ר"ש פ"ג דטהרות הנ"ל צ"ע ממ"ש הר"ש עצמו פ"ב דטבול יום מ"ב בהא דחומר באוכלין מבמשקין וכו' דלא משכח"ל משקין שניים ולהנ"ל הרי משכח"ל בקרשו ונימוחו:

ונחזור לענינינו דודאי אין דיחוי באיסורים ובריטב"א לע"ז ע"ג בשם הרמב"ן דהא דבאיסור חוזר וניעור ולא אמרי' הואיל ואידחי אידחי משום דדוקא בקדשים יש דיחוי משא"כ באיסורין ע"ש ועפ"ז יש לדין דבאיסור דם דבעינן שיהי' ראוי למזבח ומה"ט דם שבשלו א"ע עליו א"כ ל"ש לומר חוזר וניעור ומה"ט קאמר במנחות כ"א הנ"ל דהואיל ואידחי אידחי דכיון דבקדשים יש דיחוי וא"ר למזבח שוב ליכא איסור דם מה"ת אך מ"מ מדרבנן אסור דגם דם שבשלו אסור מדרבנן ועפ"ז יש לדון לפמ"ש הר"ן נדרים ד' דהא דהנודר סתם אסור לעולם אע"ג דסתם נזירות ל' יום משום דנדר כולל גם הקדש וכשם שהמקדיש אסור לעולם ה"נ בנדר ע"ש א"כ בנדר סתם שוב י"ל דהואיל ואידחי אידחי דהא מהראי' שיהי' רק ל' יום אלא משום דכולל הקדש חמור טפי והרי בהקדש קיי"ל דיש דיחוי ואף דהרא"ש חולק על הר"ן ובט"ז וש"ך פסקו כהרא"ש הרי במח"א הל' שבועות סי' ו' העלה בדעת תוס' ורא"ש דדוקא בנודר ונשבע בשוא"ת הוי לעולם אבל בקו"ע יום א' משמע אבל מהר"ן מבואר דבנודר לחבירו ל"ש לומר כן ע"ש א"כ בנ"ד ממ"נ בין להר"ן בין לתוס' ורא"ש שרי כיון דהשבועה בקו"ע. אבל בהא דקונם לביתך דהוי בשוא"ת לשי' הרא"ש לעולם משמע. אך דבנ"ד י"ל דלכ"ע לעולם משמע כיון דהבטיח לו במחיר שיהי' מצדו וכמ"ש כה"ג בתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' מ' וע"ש דמוכח דלא פ"ל כחילוק המח"א הנ"ל ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' רי"ב שדחה חילוק מח"א הנ"ל מתשו' הרשב"א שבב"י א"ע סי' קי"ד אך לפמ"ש הראנ"ח דהא דלעולם משמע משום דאל"כ איזו זמן תתן לו א"כ בנ"ד י"ל דכיון שיצא ממקומו בינתים יש לדבר זמן וגבול:

והנה רו"מ הביא מהמח"א הל' נדרים סי' ל"ט שהוכיח מחולין ט"ז גבי בשר תאוה משנכנסו לא"י הותרו עכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן לכך שנינו לעולם שוחטין ורו"מ דחה דהתם תליא בריחוק מקום ואין סברא לחלק בין קודם שגלו ובין לאחר שגלו ואדרבא הש"ס פריך על הס"ד כבר רמז המח"א בעצמו שם דיש ליישב אבל הדבר ברור דאין דיחוי באיסורין וכמ"ש ולפ"ז הא דפוגם ולבסוף השביח הוי מה"ת ומ"ש השפ"ד סי' ק"ג דאסור רק מדרבנן היינו קודם שהשביח שנחלקו הש"ך ופר"ח [ומ"ש הח"ד דבדבר שנפגם לגמרי דנעשה כעפרא גם בחזר והשביח מותר ורבים נחלקו עליו מצאתי בריטב"א ע"ז דף ל"ט ע"א ובמשה"ב להרשב"א דף ק"ג ע"ב מפורש כהח"ד וביארו דהא דד"ח מחליא לשבח באב"י משום דאינו פוגם בעצמו אלא פוגם בתערובות ע"ש] ומ"מ בנ"ד שהיתה השבועה בסתם י"ל דאחר שיצא משם כלה הזמן וגם יפה הביא רו"מ מדברי הראנ"ח ומל"מ פ"ח מנדרים ה"ב בדין קונם שאיני נושא לפי שאביה רע דאם עשה תשובה שרי לישאנה וכשחזר לסורו דעת ראנ"ח דאסור והביא ראי' מהריב"ש הנ"ל במכר הבית וחזר וקנאו והמל"מ חולק דהכא הותר גוף הנדר והביא מהא דדתן ואבירם וה"נ בנ"ד. ומ"ש מהתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג באחד שנשבע שלא יעבור לפני התיבה כל זמן שאסי' במיורקא ואמר ר"י שיצא חוץ לעיר ויחזור ויהי' מותר והתשב"ץ דחה וכ' רו"מ דאינו דומה לזה. הנה ז"ל שם אלו אמרת בשבועתך עד שאצא מהעיר הי' נכון לעשות כן אבל אמרת כל זמן שאהי' במוירקא וכו' ואם יצאת וחזרת עדיין השבועה קיימת כדמוכח בנדרים פ' השותפין עכ"ל. ובע"כ כונתו להא דקונם ביתך ומכרו או שנפל וכדברי ריב"ש הנ"ל ומוכח דלא ס"ל כחילוק המל"מ הנ"ל. והחילוקים שכ' רו"מ אין להם הבנה ויש לדון בזה ממ"ש הרדב"ז ח"א סי' ק"כ בדין רו"ש שקנו סחורה מהמלך בשותפות ובאו יהודה ולוי ורצו להוסיף ונשבע ראובן לחת להם הרביע כל זמן השותפות ובא נחשון ולקח כל הסחורה מהמלך ואח"כ נשתתף ראובן עם נחשון ותובעים יהודה ולוי מראובן שיעמיד להם חלקם והשיב דאי לאו דמסתפינא אמינא דא"צ ליתן להם כלום דכיון שבא נחשון והוסיף בסחורה כבר נתבטל שותפות הראשון וזהו שותפות חדש כדקיי"ל גבי המקבל לזון בת אשתו כל זמן שהיא עמו דאם גירשה והחזירה פטור מלזונה והביא גם מב"ב ס"ג בן לוי שמכר שדה וכו' הנ"ל ע"ש וצ"ע שלא הזכיר מדברי ריב"ש וש"פ הנ"ל ובפרט דהוא מיירי בשבועה ואפ"ה פ"ל דנתבטלה השבועה וא"כ ה"נ בנ"ד אלא דהרדב"ז לא החליט כן למעשה וגם מתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ט שרמז הד"מ בחו"מ סי' רמ"א אות ט' מבואר למעיין בגוף התשו' בדין ראובן שהי' לאביו בית ולקחו המלך וראובן כתב ללוי מתי שיגיע לו הבית מן המלך ויחזירנו לו יהא במתנה ללוי ואח"כ נתן המלך הבית להשר והשר החזירו לראובן וכ' הרשב"א דהלשון מסופק כיון שבא לידו מיד השר ואפשר דהכונה כשיחזירו לו הבית שהוא עתה ביד המלך והמע"ה ע"ש אבל יש לחלק בין הלשונות וגם יש לדון בדברי תשב"ץ הנ"ל דבכה"ג שיוצא אדעתא לחזור לכ"ע לא מתבטל הנדר וכמ"ש כה"ג בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ושם בהג"ה לדף ס"ו ע"א דלא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה היכי דמתחלה הי' עומד ליסתר וכ"ה בא"ח סי' שס"ה ס"ז בהג"ה בשם תה"ד וה"נ בזה ולדינא אף שיש כמה צדדים להקל מ"מ מחומר איסור שבועה אין להקל. ובפרט דכיון דנתפשר עם הרב שנית בתחלת הקבלה הרי גם בלא שבועה מחויב לקיים תנאו דבתחלת הקבלה א"צ קנין כלל ודמי לנאמנות בשעת הלואה וכמ"ש בט"ז סי' כ"ב בדין קיבל עליו קא"פ דבתחלה א"צ קנין וא"כ בלא"ה החיוב מוטל על השו"ב ליתן חלק שליש ומכ"ש שיש חשש איסור שבועה:

סימן טז

להרב וכו' מו"ה יהודא כ"ץ ני' מו"צ דק' סאניק בדבר בר אווזות הגדולים שנתפשטו זה לא כביר במדינתינו ואין בתמונה שום שינוי זולת במה שהם גדולים הרבה ורו"מ הביא מב"ק נ"ה בהא דאווז ואווז הבר דמשום דזוטר קועי' לא הוי מין אחר וכבר נשאלתי בזה מכמה רבנים. והנה מש"ס הנ"ל כבר הביאו בתשו' צ"צ ושאר מחברים ויש להעיר מהא דפ"ח דכלאים חולדת הסנאים רי"א ב"ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע ובתוס' ב"ק פ' ע"א ד"ה דקטיני שקי' וכו' ביארו דמתוך שרגליה דקים וגבוהים מספק"ל שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ ות"ק פליג וס"ל דהוי ודאי מין חיה וא"כ פשיטא לי' דמשום דרגליה דקים וגבוהים הוי מין חיה ומוכח דע"י שינוי רגלים הוי מין אחר ולכאורה הוא נגד ש"ס דב"ק הנ"ל אבל ח"א העירני די"ל דשא"ה דהספק שמא הוא שרץ והוא מלשון רוחש ונד על הארץ כמ"ש רש"י פסחים כ"ד לכן כיון שרגליה גבוהים אינו ממין שרץ משא"כ בעופות אין חילוק. ואני מוסיף דכה"ג כתבו התוס' בנדה כ"ג ע"א ד"ה ליתני נחש וכו' לאחר שנקצצו רגליו לא מיקרי חיה סתם אלא חיה הרומשת ע"ש וזהו כמ"ש והנה רו"מ הביא עוד מחולין ס"ג ע"ב דבעינן בקי בהן ובשמותיהן וכו' דאי אמרת רבו חכם וכו' אינהו מי ידע להו ופירש"י כלום מכירן שלא יהא א' דומה לזה והוא טמא והוא נגד ש"ס דב"ק נ"ה הנ"ל ולענ"ד כונת רש"י שיהא נראה ל כאלו הוא דומה ולא ירגיש השינוי שיש ביניהם וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' צ"ה במש"ש דהבא להעיד על מסורה צריך שיהא אדם בר סמכא אבל אינש דעלמא לא סמכינן דדלמא לא דייק שפיר ובשינוי מועט מתהפך הענין ועביד דטעי ובכה"ג קאמר והוא שיהא בקי בהן ובשמותיהן וכו' עכ"ל הרי דמפרש להא דצריך שיהא בקי משום דעביד דטעי ויהי' בעיניו שוים ולא ידקדק אחר השינוי וגם כונת תוס' דף ס"ב ד"ה בקי בהן וכו' הוא כן אבל לעולם אין חשש אלא שמא יהא שינוי דמיקרי שינוי כגון הנך דנקט הש"ס שזה ביציו מבחוץ וזה מבפנים וכדומה וג"ז שינוי מועט וכה"ג כתב הש"ך בחו"מ סי' ע"ה סקס"ג לפרש דברי רש"י שכ' וישביענו היסת דר"ל שהוא יהי' סובר דיכול להשביעו ובאמת אינו כן ע"ש וה"נ כונת רש"י שכ' שלא יהא א' דומה וכו' שהוא יהי' סובר שדומה אבל באמת אינו דומה דיש שינוי המבדיל ביניהם:

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' צ"ח שהביא מדברי הר"ן בהא דשכן ונדמה דלפירש"י דס"ל דדומה במראיהן האושטריניל אע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומה לעורב לפי שהוא קטן ולא מנהגו שהוא מזמר תמיד וכו' ומוכח דגודל וקוטן מיקרי אינו דומה ואני מצאתי בחי' הרמב"ן לחולין ס"ב ע"ב שביאר מחלוקת דר"א ורבנן לענין זרזיר וז"ל ורבנן פליגי דסברי שכן ונדמה בעינן והיינו ידמה בצורה וזה אינו נדמה שהוא עוף קטן ומזמר ואין קולו ופרצופו ומנה גו כעורב כלל וכו' עכ"ל ונראה מלשונם דדוקא בשינוים רבים שהם ם קולו ומנהגו ופרצופו שאינם שוים הוי מין אחר ולא בשינוי דגודל וקוטן לבד וכן ראיתי בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' צ"ב שהוכיח מלשון הר"ן להיפוך דדוקא בצירוף שאר שינוים הוי שינוי ומלשון הרמב"ן שהבאתי נראה כן יותר אבל גם מהר"ם שיק לא הביא מזה רק לענין ההיתר שכ' השואל משום דהוי שכן ונדמה לזה הביא ד' הר"ן דנדמה בעינן גם בגודל וקוטן של הגוף דהא ברש"י פ' ויצא בפסוק ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ מבואר דתואר הוא צורת הפרצוף ומראה הוא זיו קלסתר וגם בבהמה מצינו ביומא ס"ב מצותן שיהי' שוין במראה ובקומה הרי דמראה אינו קומה ובתוסי"ש שם הביאו מסנהדרין ע"א דא"א שיהי' ב' בנ"א שוים מ"מ בבהמה יוכל להיות שוין ואע"פ שאין דומות זל"ז ממש דאמרי' בירושלמי דאפי' חטה אינה דומה לחבירתה מ"מ בעינן שיהי' שוים במראה וקומה כל מה שיוכלו ע"ש נ"ל דהא דנקטו הרמב"ן ור"ן קוטן וגודל היינו רק בצירוף שאר שינוים הנ"ל ומצינו ברש"י סוטה דף י' ע"א איהו בי קרי ואתתי' בי בוציני וז"ל מין אחד הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים וכו' ומשמע שזה טבעו להיות גדול וזה טבעו שיהי' קטן ואפ"ה מין א' הן ועוד דאפי' נימא דגודל וקוטן הוי שינוי היינו כששניהם גדלים במדינה א' אבל ממדינה למדינה הרי ידוע שאין טבע בע"ח של כל המדינות שוים ועינינו הרואות בבהמות שורים הבאים ממדינות אחרים שהם גדולים משלנו הרבה ומבואר בתוי"ט פ"ח דאהלות מ"ב דאפי' בקוצים וברקנים אין גידולי כל הארצות שוים וה"נ בעופות ואיננו בגדר שינוי כלל אבל גם במדינה א' אינו שינוי וגם בבנ"א וכל מיני בהמות מצינו גדולים וקטנים במין א' ויש להביא ראי' מסנהדרין ל"ו ע"ב ונשאו אתך בדומין לך ליהוו ויליף מינה שיהי' מיוחסים ובתוס' שם דאע"ג דמשמע נמי למעוטי בע"מ דמשה לא הי' בע"מ מ"מ אי לאו קרא דמום אין בך לא הוי מסתבר למידרש לכך וצ"ל דהא דדריש בזבחים קט"ז גבי נח בדומין לך שלא יהי' טרפה משום דא"א למידרש בע"א וברמב"ם פ"ב מסנהדרין הא פסק דאין מעמידים אלא חכמים ויודעים קצת בשאר חכמות ואין מעמידים אלא מיוחסים שנא' והתיצבו עמך בדומין לך ושם ה"ו וצריך להשתדל שיהי' וכו' ובעלי קומה וכו' ומבואר בכ"מ ולח"מ שזהו אינו לעיכובא והיינו משום דזה לא נלמד מקרא דעמך בדומין לך וגם לכתחלה לא בעינן שיהי' בני עשר אמות כגובה מרע"ה וע' שבת צ"ב ומוכח דגבוה ונמוך מיקרי דומין:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה