דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
שו"ת דרכי שלום · סימן טו
להרב מוה' צבי ז"ל דומו"צ בק"ק וויזניצא ע"ד שאלתו בשו"ב א' שנשבע להרב שיתן לו מהכנסת זביחה מהכפרים הסמוכים חלק שליש ועבור זה יהי' הרב מסייע שיתקבל שם לשו"ב ועלתה בידו ונתקבל שם ואח"ז חזר ובא לשם שו"ב הקדום ונתמעט פרנסתו ויצא שו"ב החדש למק"א ואחר שנה חזר ויצא השו"ב הקודם וחזר החדש ובא לשם והבטיח שנית להרב חלק שליש הנ"ל ולא נשבע מחדש ועתה חוזר בו השו"ב מהבטחתו והרב בא בכח השבועה ורו"מ הביא מהש"ע סי' רט"ז ס"ד בקונם לביתך מכרו לאחר מותר חזר וקנאו אין לו עליו כלום והשיב דשא"ה דמה מכר ראשון לשני וכו' וכיון דהראשון פטור מליתן גם השני א"צ ליתן אבל באיסור לא נפקע וע' מל"מ פ"ח מגירושין הי"א מ"ש בזה ע"ד הרשב"א ונסתפק רו"מ אם עיקר החילוק בין היכי דשייך לומר מה מכר ראשון וכו' והיכי דל"ש זאת החיוב במקומו עומד או דעיקר החילוק בין איסורים לשאר דברים. ולענד"נ לפשוט ד"ז מהירושלמי פ"ו דדמאי ה"ב דמייתי להך דינא דבן לוי מכרה לאחר אין לו במעשרות חזר ולקחה תני ר"ח אין לו תני ר"ה יש לו אתיין בפלוגתא דהמגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה וכו' חד אמר לכתובה ולא לתנאין וח"א גם לתנאין ופריך מהא דקבל שדה מכהנת המעשרות שלה נשאת לישראל חולקין נתארמלה ונתגרשה חזרה לתחלתה ומשני כאן שמכר כאן שקיבל והתני ר"ח מכרה ארשב"א תמן יצאת מרשות שניהם (מרשות כהן ולוקח ראשון) ולכן כבר נתבטל התנאי ואין לו כלום במעשרות הכא יצאת מרשות מוכר ולא מרשות לוקח ויעו"ש במרה"פ ובמל"מ פ"ו ממעשר ואי נימא דעיקר החילוק בין היכי דשייך מה מכר וכו' מה פריך מהא דכהנת שנשאת לישראל וכו' הרי התם ל"ש טעם זה ומדוע נימא כיון דפסקה פסקה וגם מה מייתי מהא דהמגרש אשתו ובע"כ דס"ל להירושלמי דאין לחלק בזה דהיכי דבטל התנאי שעה א' בטל לגמרי ורק באיסור קיי"ל דלא נפקע:
והנה רו"מ הביא ממנחות נ"ד ע"ב בבשר שהי' כשיעור וצמק ותפח דפליגי אם יש דיחוי בטומאה ואיסורין ומסיק דאין דיחוי באיסורין ואולם הנה בשבת ט"ז מייתי מפ"ב דכלים דנשברו טהרו חזר ותקנם בכלי מתכות חזרו לטומאה ישינה מדרבנן ומוכח דמה"ת פקע לגמרי וגם בברכות נ' גבי זימון וכו' מייתי מפי"א דכלים מטה טמאה שנגנבה חציה וכו' החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ומדמה טומאה לזימון והוא עפמ"ש הב"ש באה"ע סוסי' ו' דבמלתא דמסתברא ילפי' איסור מטומאה וע' שבת קי"ב ע"א כמחלוקת לענין טומאה מחלוקת לשבת וא"כ אמאי במנחות נ"ד אין דיחוי לטומאה ואיסורין ולעומת זה מצינו בזבחים כ"ט דפליגי ר"א ור"ע באוכל מזבחו ביום ג' דלר"א מאחר שהוא כשר לא יחזור ויפסול וא"ל ר"ע מצינו בזב וזבה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה שאע"פ שהוכשר יחזור ויופסל ומבואר דנטמאו גם למפרע וערש"י ותוס' שם ובזבחים ל"א ע"א ח"ז חוץ לזמנו וח"ז חוץ למקומו וח"ז חוץ לזמנו א"ר ויקץ כישן הפיגול וכו' ויש לדון עפמ"ש המל"מ פכ"ג מכלים ה"ט בדין אוכל כביצה שנטמא וחתך חציו דטומאתו לא פקע והקשה מבגד שנפחת מגע"ג דטהור ותי' דהתם נשתנה שמו שאינו בגד כלל משא"כ באוכל ע"ש א"כ י"ל דדוקא בהא דמנחות נ"ד דלא נשתנה שמו וכן בהא דזבחים כ"ט ושם ל"א משא"כ בהא דברכות נ' ושבת ט"ז ובזה י"ל הא דמנחות כ"א ע"א בהקפה דם או שקרש דהואיל ונדחה ידחה משום דהתם נשתנה ממשקה לאוכל ובנזיר נ' ע"ב חלב המת שלם והתיכו טמא הי' מפורד והתיכו טהור ופירש"י דאין חיבור ביד"א חיבור ודייק דניצוק חיבור ועתוס' זבחים ק"ה ע"ב וקשה דגם אי הוי ביד"א חיבור נימא דכיון דפרחה טומאה לא הדר ולפמ"ש י"ל דהתם לא נשתנה שמו אבל לא יונח הא דתוספתא שבר"ש פ"ג דטהרות מ"ב מים טמאים שהגלידו טהורים נימוחו חזרו לטומאתן ישנה והא התם נשתנה שמם ואולי הוא ג"כ רק מדרבנן כהא דשבת ט"ז ומה"ט בשאובין שהגלידו גם בנימוחו כשר להקוות עליו דדמי לכלי זכוכית וע' בפי' הרא"ש פ"ג דטהרות מ"א שדחה ד' הר"ש שם בדין רוטב וגריסין שקדשו וחזרו ונימוחו וס"ל דטהור לגמרי ולא דמי לפסחים ל"ג דהתם אע"ג דמשקין בליעי מ"מ שם משהין עלייהו אבל הכא כשנקרשו נתבטל שם משקה מהם וכשחזרו ונימוחו הוי כמשקה חדש וטהור ועצל"ח בסוגי' דרחסה"כ אות ד' שהוכיח דהתוס' לא ס"ל כהר"ש הנ"ל ולא הביא דברי הרא"ש ועתוס' חולין קי"ז סוע"ב בד"ה ולא שומר וכו' ותוס' שבת י"ט ע"ב ד"ה שמן וכו' בפוה"ד דס"ל דמשקה בלוע אין שם משקה עלה ודלא כהרא"ש וגם מ"ש הרא"ש מהא דמיא בעיבי מיבלע בליעי יעוין תוס' עירובין מ"ו ע"א ד"ה כ"ש וכו' דמיא בעיבי בליעי טפי ואין ניכרין כלל והו"ל נולד גמור ע"ש וע' בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' ח"י מה שהקשה בהא דדורך זתים וענבים בשבת דחייב מכתובות ה' ע"ב בדם בחולים דאי מיפקד פקיד ליכא מפרק ובזתים וענבים מיפקד פקיד כדאי' בפסחים ל"ג ותי' דבנעשה דבר חדש מאוכל משקה שייך דש ומפרק גם אי הוי מיפקד פקיד אבל בדם בתולים גם בבלוע נקרא דם ע"ש ומזה ראי' דלא כהרא"ש הנ"ל וע' בתשו' מהר"ח א"ז סי' ט' בשם הר"ש בדין יין שנקרש שבהג"א וש"ך יו"ד סי' קכ"ג סקי"ב ובשם הר"מ בר חסדאי בחי' פ"ג דטהרות שכ' ככל ד' הרא"ש הנ"ל ומ"ש שם בדין מגט נכרי צע"ג וי"ל עפ"ד הירושלמי פ"ב דמע"ש ה"א ופ"מ שם בדם שקרש דדוקא לטומאה אינו אוכל משא"כ באיסור ואכמ"ל. וגם בדברי ר"ש פ"ג דטהרות הנ"ל צ"ע ממ"ש הר"ש עצמו פ"ב דטבול יום מ"ב בהא דחומר באוכלין מבמשקין וכו' דלא משכח"ל משקין שניים ולהנ"ל הרי משכח"ל בקרשו ונימוחו:
ונחזור לענינינו דודאי אין דיחוי באיסורים ובריטב"א לע"ז ע"ג בשם הרמב"ן דהא דבאיסור חוזר וניעור ולא אמרי' הואיל ואידחי אידחי משום דדוקא בקדשים יש דיחוי משא"כ באיסורין ע"ש ועפ"ז יש לדין דבאיסור דם דבעינן שיהי' ראוי למזבח ומה"ט דם שבשלו א"ע עליו א"כ ל"ש לומר חוזר וניעור ומה"ט קאמר במנחות כ"א הנ"ל דהואיל ואידחי אידחי דכיון דבקדשים יש דיחוי וא"ר למזבח שוב ליכא איסור דם מה"ת אך מ"מ מדרבנן אסור דגם דם שבשלו אסור מדרבנן ועפ"ז יש לדון לפמ"ש הר"ן נדרים ד' דהא דהנודר סתם אסור לעולם אע"ג דסתם נזירות ל' יום משום דנדר כולל גם הקדש וכשם שהמקדיש אסור לעולם ה"נ בנדר ע"ש א"כ בנדר סתם שוב י"ל דהואיל ואידחי אידחי דהא מהראי' שיהי' רק ל' יום אלא משום דכולל הקדש חמור טפי והרי בהקדש קיי"ל דיש דיחוי ואף דהרא"ש חולק על הר"ן ובט"ז וש"ך פסקו כהרא"ש הרי במח"א הל' שבועות סי' ו' העלה בדעת תוס' ורא"ש דדוקא בנודר ונשבע בשוא"ת הוי לעולם אבל בקו"ע יום א' משמע אבל מהר"ן מבואר דבנודר לחבירו ל"ש לומר כן ע"ש א"כ בנ"ד ממ"נ בין להר"ן בין לתוס' ורא"ש שרי כיון דהשבועה בקו"ע. אבל בהא דקונם לביתך דהוי בשוא"ת לשי' הרא"ש לעולם משמע. אך דבנ"ד י"ל דלכ"ע לעולם משמע כיון דהבטיח לו במחיר שיהי' מצדו וכמ"ש כה"ג בתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' מ' וע"ש דמוכח דלא פ"ל כחילוק המח"א הנ"ל ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' רי"ב שדחה חילוק מח"א הנ"ל מתשו' הרשב"א שבב"י א"ע סי' קי"ד אך לפמ"ש הראנ"ח דהא דלעולם משמע משום דאל"כ איזו זמן תתן לו א"כ בנ"ד י"ל דכיון שיצא ממקומו בינתים יש לדבר זמן וגבול:
והנה רו"מ הביא מהמח"א הל' נדרים סי' ל"ט שהוכיח מחולין ט"ז גבי בשר תאוה משנכנסו לא"י הותרו עכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן לכך שנינו לעולם שוחטין ורו"מ דחה דהתם תליא בריחוק מקום ואין סברא לחלק בין קודם שגלו ובין לאחר שגלו ואדרבא הש"ס פריך על הס"ד כבר רמז המח"א בעצמו שם דיש ליישב אבל הדבר ברור דאין דיחוי באיסורין וכמ"ש ולפ"ז הא דפוגם ולבסוף השביח הוי מה"ת ומ"ש השפ"ד סי' ק"ג דאסור רק מדרבנן היינו קודם שהשביח שנחלקו הש"ך ופר"ח [ומ"ש הח"ד דבדבר שנפגם לגמרי דנעשה כעפרא גם בחזר והשביח מותר ורבים נחלקו עליו מצאתי בריטב"א ע"ז דף ל"ט ע"א ובמשה"ב להרשב"א דף ק"ג ע"ב מפורש כהח"ד וביארו דהא דד"ח מחליא לשבח באב"י משום דאינו פוגם בעצמו אלא פוגם בתערובות ע"ש] ומ"מ בנ"ד שהיתה השבועה בסתם י"ל דאחר שיצא משם כלה הזמן וגם יפה הביא רו"מ מדברי הראנ"ח ומל"מ פ"ח מנדרים ה"ב בדין קונם שאיני נושא לפי שאביה רע דאם עשה תשובה שרי לישאנה וכשחזר לסורו דעת ראנ"ח דאסור והביא ראי' מהריב"ש הנ"ל במכר הבית וחזר וקנאו והמל"מ חולק דהכא הותר גוף הנדר והביא מהא דדתן ואבירם וה"נ בנ"ד. ומ"ש מהתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג באחד שנשבע שלא יעבור לפני התיבה כל זמן שאסי' במיורקא ואמר ר"י שיצא חוץ לעיר ויחזור ויהי' מותר והתשב"ץ דחה וכ' רו"מ דאינו דומה לזה. הנה ז"ל שם אלו אמרת בשבועתך עד שאצא מהעיר הי' נכון לעשות כן אבל אמרת כל זמן שאהי' במוירקא וכו' ואם יצאת וחזרת עדיין השבועה קיימת כדמוכח בנדרים פ' השותפין עכ"ל. ובע"כ כונתו להא דקונם ביתך ומכרו או שנפל וכדברי ריב"ש הנ"ל ומוכח דלא ס"ל כחילוק המל"מ הנ"ל. והחילוקים שכ' רו"מ אין להם הבנה ויש לדון בזה ממ"ש הרדב"ז ח"א סי' ק"כ בדין רו"ש שקנו סחורה מהמלך בשותפות ובאו יהודה ולוי ורצו להוסיף ונשבע ראובן לחת להם הרביע כל זמן השותפות ובא נחשון ולקח כל הסחורה מהמלך ואח"כ נשתתף ראובן עם נחשון ותובעים יהודה ולוי מראובן שיעמיד להם חלקם והשיב דאי לאו דמסתפינא אמינא דא"צ ליתן להם כלום דכיון שבא נחשון והוסיף בסחורה כבר נתבטל שותפות הראשון וזהו שותפות חדש כדקיי"ל גבי המקבל לזון בת אשתו כל זמן שהיא עמו דאם גירשה והחזירה פטור מלזונה והביא גם מב"ב ס"ג בן לוי שמכר שדה וכו' הנ"ל ע"ש וצ"ע שלא הזכיר מדברי ריב"ש וש"פ הנ"ל ובפרט דהוא מיירי בשבועה ואפ"ה פ"ל דנתבטלה השבועה וא"כ ה"נ בנ"ד אלא דהרדב"ז לא החליט כן למעשה וגם מתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ט שרמז הד"מ בחו"מ סי' רמ"א אות ט' מבואר למעיין בגוף התשו' בדין ראובן שהי' לאביו בית ולקחו המלך וראובן כתב ללוי מתי שיגיע לו הבית מן המלך ויחזירנו לו יהא במתנה ללוי ואח"כ נתן המלך הבית להשר והשר החזירו לראובן וכ' הרשב"א דהלשון מסופק כיון שבא לידו מיד השר ואפשר דהכונה כשיחזירו לו הבית שהוא עתה ביד המלך והמע"ה ע"ש אבל יש לחלק בין הלשונות וגם יש לדון בדברי תשב"ץ הנ"ל דבכה"ג שיוצא אדעתא לחזור לכ"ע לא מתבטל הנדר וכמ"ש כה"ג בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ושם בהג"ה לדף ס"ו ע"א דלא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה היכי דמתחלה הי' עומד ליסתר וכ"ה בא"ח סי' שס"ה ס"ז בהג"ה בשם תה"ד וה"נ בזה ולדינא אף שיש כמה צדדים להקל מ"מ מחומר איסור שבועה אין להקל. ובפרט דכיון דנתפשר עם הרב שנית בתחלת הקבלה הרי גם בלא שבועה מחויב לקיים תנאו דבתחלת הקבלה א"צ קנין כלל ודמי לנאמנות בשעת הלואה וכמ"ש בט"ז סי' כ"ב בדין קיבל עליו קא"פ דבתחלה א"צ קנין וא"כ בלא"ה החיוב מוטל על השו"ב ליתן חלק שליש ומכ"ש שיש חשש איסור שבועה: