דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
שו"ת דרכי שלום · סימן א
הן נשאלתי מהרב וכו' אבד"ק אזערני ני' ומהרב וכו' מו"ה יהודא כ"ץ מו"צ דק"ק סאניק ני' וגם מהמו"צ דק"ק ביטשקאף באונגרן ועוד כמה רבנים בדבר חדשות שנתהוה שהסכימה הממלכה יר"ה ליקח זכות האורנדיס ופראפינאציעס מהאדונים ושילמו להם כפי שומא ומשכירים שרי הממלכה העסקים ע"פ ליצטאציע אם יש עוד להיהודים בעלי החזקות מכפרים וכדומה זכות החזקה ע"פ דתה"ק [ומראשית כזאת אודיע כי במה שנוגע לחוקי המלוכה אין לי עסק כלל דדינא דמלכותא דינא ודברינו בטלים ורק באופן שלא יהי' נגד דין המלכות דברי אמורים ע"פ דתה"ק וד"ל] וא"א לי כעת להעתיק כל החשובות שהשבתי בענין זה מפני האריכות ורק בקצרה על שרשי הדין אתחקה והנה מ"ש הרב מאזערני ני' מהא דדבר הנאסר במנין דאפי' בנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כמ"ש המג"א סי' תר"צ והביא מהמג"א סי' ט' והאריך להוכיח דבאותו דבר עצמו שכבר גזרו בו גם בנתבטל הטעם ודאי צריך מנין אחר להתירו כדבריו מבואר בק"נ פ"א דביצה אות ל"ג. ולענ"ד ראי' מירושלמי פ"ו דשבת בהא דגזרו על סנדל המסומר ופריך ולא בשעת השמד גזרו וכיון שעבר השמד יהא מותר ומשני לא עמד ב"ד וביטל. ובשיו"ק שם מרמב"ם וראב"ד והוכיח מהירושלמי בכמ"ק כרמב"ם וע"ע בשו"ת בש"ר סי' ל"ו וכסד"ה שם ובב"י או"ח סי' של"ט ומג"א סי' תרכ"ח סק"ו ותשו' בר"א חא"ע סי' מ"ו במ"ש לבאר החילוק בין תקנה לגזירה ובתשו' גא"י חא"ח סי' קכ"ח. והנה בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"ג האריך לבאר דדמ"ד וא"כ גם אם הי' קרקע החנות עצמה שלו ולקחה המלך ומכרה הוי מכירה ומכ"ש חזקת החנות. ועוד דחזקת החנות אינה אלא מכח הרמנותא דמלכא והוי מנת המלך כשאר מכס ובידו למכור למי שירצה ועוד דכיון שנסתלק המלך הראשון ולקחו ממנו המלכות נסתלק גם כח המחזיק דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי' ועמון ומואב טהרו בסיחון ע"ש עוד בזה וכבר הבאתי בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"ז דיני חזקה אות י"ד בשם כמ"פ דבשל מלך ל"ש חזקה ומ"מ תלוי במנהג אבל בקת"ע שם אות ז' הבאתי מתשו' ב"ח דמוכח דתקנת אוראנדס הי' גם בשל מלך ועוד דבזמנים הראשונים הי' שרי פולין כל א' מלך בגליל שלו ואפ"ה תקנו התקנה. וגם כבר כתבתי בדיני חזקה אות ל"ו דהרדב"ז מיירי בכבש מלך אחר דפנ"ח באו לכאן משא"כ בקנה מהראשון מה מכר ראשון לשני כל זכות שבידו וא"כ חזקת הראשון קיימת ואף דמבואר בתוס' ב"מ ל"ה ע"א בד"ה זבנה וכו' דהראשון מן הדין נמי אין מחזיר וכו' אלא משום ועשית הישר והטוב מיהדר ולכך שני לא מהדר ע"ש א"כ י"ל דה"ל בנ"ד אבל ז"א דכבר כתב מהרי"ט בשניות חח"מ סי' ל' דיש להמחזיק קנין הגוף בהעסק והביא מנדרים מ"ז רע"א ור"ן שם ואף דמבואר במהרי"ט שם דדוקא היכי דהמחזיק יש לו זכות בגוף הקרקע והבית וכפי שהי' החזקות עד עתה שגם בית המזיגה הי' בכלל השכירות משא"כ בחניות דהוי רק זכות הלואה א"כ עתה שמכרו האדונים רק זכות המזיגה לבד נהי דמי שהחזיק בבית המזיגה אסור לאחר לשכור הבית משום תקנת רגמ"ה מ"מ י"ל דזכות המזיגה לבד לא דמי לקה"ג ול"ש בזה לומר מה מכר ראשון וכו' אבל נראה דכיון שבזמן שהי' העסקים בידי האדונים החזיקו בהם קה"ג שהרי גם הבתים הי' שייכים להשוכרים א"כ ממילא לא מכרו האדונים גם זכות המזיגה רק כפי זכות שבידם וכבר החזיקו בעלי החזקות בחזקתם ואף דבנ"ד י"ל דהמלך לקח זכות המזיגה מהם גם שלא ברצונם אלא שניתן להם מרצונו תשלומי הטבה. אבל ז"א שהרי המלך לא רצה ליקח מהם רק דרך מכירה ובהסכמת נבררי המדינה א"כ דמי לשאר מכר ולא בטלה חזקת המחזיק שבא ליד המלך. וגם מתשו' מ"ב שהבאתי בקת"ע אות ה' דמיירי בהשכין השר את הכפר ליד שר שני ואפ"ה דן מכח החזקה ומוכח דדרך מכירה לא בטלה החזקה ואין סתירה לזה מדברי מהרי"ק שהביא מהרי"ט שם דמהרי"ק מיירי במת מלך א' ועמד מלך אחר ולא מיירי ביורש שירש המלוכה בירושה והביא מהרי"ק ראי' מב"ק מ"ט משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר וכו' כיון דמית פקע שיעבודו אלמא דכיון שמת נשארו נכסיו הפקר וזכה ישראל השני ולכן חילק מהרי"ט דמהרי"ק מיירי בחזקת הלואה לבד ולא בהחזיק בקרקע והן אמת שהד"מ חו"מ סי' קצ"ד העתיק בשם מהרי"ק במלך שמת וקם בנו וכו' ונמשכתי אחריו בחיבורי שם שלא הי' בידי תשו' מהרי"ק עצמה אבל המעיין במהרי"ק ימצא כמ"ש וצ"ע על הד"מ ויש לדון וליישב ד' הד"מ דהא גם במחזיק בנכסי הגר מבואר בתוס' עירובין ע' ע"ב ד"ה ת"ש ישראל וגר וכו' קסבר רבא דמכח הגר חשוב כמו יורש דהוי כרעי' דאבוה וכו' ע"ש אך בנידון מהרי"ק שהי' רק זכות הלואה כבר פסק הרמ"א בח"מ סוסי' רע"ו דאין ירושה בדבר שא"ב ממש. וזה כביר הבאתי ראי' מתוס' ב"ב קמ"ח ע"א ד"ה שכ"מ וכו' דמוכח כהרמ"א ומצאתי אח"ז במח"א הל' טה"נ סי' א' שהעיר בזה וע"ע במהריט"א פ"א דבכורות להש"ס דף י"א ולכן ס"ל לרמ"א דלפ"ז גם בן היורש אינו זוכה בזה מכח אביו רק מעצמו א"כ י"ל דפנ"ח באו לכאן אך די"ל דכיון דיורש כל המלוכה והמדינה לכן זוכה גם בזכות ההלואה וכמ"ש התוס' בב"ב קמ"ח הנ"ל דלפי שיורש הבית יורש נמי זכות הדירה שא"ב ממש ואפשר דשא"ה דהדירה בא מגוף הקרקע משא"כ הכא וע' בחו"מ סוסי' ר"ג וסמ"ע שם וגם בעיקר הדבר אם גר היורש כרעי' דאבוה יש לדון מתוס' גיטין י"ג ע"א ד"ה והא לא משך וכו' ותוס' ב"ב קמ"ט בהא דגר דליתא בירושה ופסק כחו מממונו ליכא מצוה לקדה"מ וקאי נמי אליבא דרבא גופי' ונראה מזה היפוך דברי תוס' עירובין הנ"ל [ולפי זה יצא דין חדש דמי שזכה בזכות חזקת הלואת חנות או מזיגה וכדומה במה שהוא רק הרמנותא דמלכא בלא שום בית או קרקע אם מת אין בנו יורשו וי"ל בדברי ש"ך וקצה"ח סוסי' רע"ו שם ואכ"מ] ועכ"פ לדינא לענ"ד מי שהחזיק עד עתה בחזקת אוראנדס שהי"ל זכות גם בבית המזיגה גם אחרי שנמכרו זכות המזיגות למלך יר"ה בכ"ז בדתה"ק תקנת הקדמונים היא בתקפה ופורץ גדר ישכנו נחש ואף שיש גם עכו"ם הבאים לשכור לא דמי להא דחו"מ סי' קנ"ו דבדאיכא עכו"ם דמזבני ל"ש דין נקוטי שוקא לת"ח דכבר הקשה בכנה"ג שם בהגה"ט אות ל"ה מזה עמ"ש בתשו' רמ"א שגזר על קוני ספרים שלא יקנו אלא ממהרמ"פ ותי' דהכל לפי הענין דבספרים שאין עכו"ם קונים אותו יהי' היזק להת"ח אם ימכרו יהודים אחרים משא"כ בדברים שדרך עכו"ם לקנות ע"ש א"כ ה"נ ידוע שאין העכו"ם מסוגלים במסחר הראנדיס וכמ"ש בקו"א לסי' רל"ז אות ט"ו ומה"ט לא דמי להא דתשו' רש"ל שהבאתי בקת"ע אות ז' ע"ש ותבין. וגם העירני הרב מביטשקוף מדברי תשו' מהרמ"ל סי' ס"ד דמוכח כן. ועוד והוא העיקר דדוקא בהא דסי' קנ"ו דהוי רק משום יורד לאומנותו י"ל דאי איכא עכו"ם לפנינו ליכא תקנתא אבל בנ"ד שכבר זכו בחזקתם ע"פ תקנת הקדמונים ודמי לקה"ג וכמש"ל בשם מהרי"ט א"כ גם בדאיכא גזלנים אחרים לפנינו או עכו"ם שאינו מצווה באיסור גזל זה וכמ"ש בח"מ סי' רפ"ג דעכו"ם אינו מחויב בתקנת. חכמים מ"מ בודאי אסור לשום ישראל לגזול ממונו של זה ועמ"ש בקת"ע שם אות ה' בשם המ"ב ומ"ש עליו בזה ולפ"ז נראה דאם נתן העובר הוספה ולולא שנתן הוספה לא הי' צריך להוסיף כי לא הי' אחרים לפניו שקדמו ליתן הוספה הוי בריא היזקא וצריך להחזיר גם ההוספה שגרם הוא ואף שבקת"ע אות ה' הבאתי בשם שא"י סי' י"ז דכיון שעושה הדבר להרויח לא דמי למסור ובאות ו' שם הבאתי ד' הסוברים דבמכוין לטובת עצמו אינו חייב מדד"ג וצדדתי דהמוחזק י"ל קים לי אבל הרי בש"ך סי' ס"ו סקפ"ב פסק דחייב וא"י לומר קים לי ואף דבסי' שפ"ח ס"ה בהג"ה הובא ב' דיעות בדין מסור שמכוין להציל את שלו וע"ע בפרישה סי' צ' סט"ו במ"ש ע"ד תשו' הרא"ש שם ליישב השגת הש"ג פ' הכונס אבל שא"ה דמציל את שלו אבל בנ"ד בא להרויח במה שאינו שלו לכ"ע חייב היכי דבריא היזקא וע' בשו"ת ד"ח ח"ב חו"מ סי' כ"ו שפסק דהיזק ההוספה תלוי במנהג מקומות ובשו"ת מ"ח ח"ב ח"מ סי' כ"א פסק דא"צ להחזיר ההוספה והביא מתשו' נא"ד סי' נ"ג שפסק בעצמו דא"צ להחזיר ההוספה ואני מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חח"מ כלל ו' שהביא בשם מהרא"ש דחייב להחזיר העסק ולהעמידו על כנו כבתחלה ול"מ שיפייסנו בממון והוא סיים דגם חוץ להיזק ההוספה ענוש יענש כפי מה שיראה לפרנסי הזמן ע"ש ועמ"ש בקת"ע אות ו' בסופו בדין גרם שישלם המחזיק כל דמי העסק תיכף בלא הרחבת זמן ואח"ז מצאתי בתשו' רמ"א סי' פ"ו שפסק להדיא דאם הי"ל הרחבת זמן בפשר עם השר וגרם לו זה במלשינות שהוצרך לשלם מיד הוי כמזיק וצריך לשלם ע"פ שומא וכהא דפ"ק דמכות אומדין וכו' ע"ש ולכן תלוי בראות עיני הדיין כפי ענין בירור ההיזק אם נגרם רק ע"י העובר הזה בלא ספק יש לחייב גם בהיזק ההוספה וכמ"ש בחיבורי שם ובעוה"ר נעשה כהיתר ואיש את רעהו חיים בלעו וגורמים לשלם יותר משיווי העסקים ונראה בחוש כי לא יצמח מזה שום טובה להממלכה כי במשך הזמן יכשל כח השוכרים מסבל גודל ההיזק וירדו מחיר העסקים ועינינו הרואות כי רק היהודים מגודל דוחק הפרנסה מוסיפים כל א' על חבירו וגורמים עוד יותר עניות ומיעוט הפרנסה ומצוה על מי שיש בידו למחות להתאמץ בכל עוז לבל תהי זאת לפוקה ולמכשול וגם אם אינו ע"פ הדין ראוי לגדור גדר