דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
קונטרס אחרון להלכות שחיטה · לפתיחה
בפתיחה אות כ"ב הארכתי בענין סמוך מיעוטא לחזקה ובהא דיליף ר"א משחיטה דאזלי' בת"ר אעתיק מה שאמרתי בענין זה בעזה"י דרוש לשה"ג בסוגיא דפסחים ע' ע"ב יען שנוגע גם למ"ש בפנים סי' י"א ולפתיחה אות ג':
תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפ"מ לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת. אמר רב מ"ט דב"ד דכתיב וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח (ואיתקוש חגיגה לפסח תוס' שם) אמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש אלא קרא לכדר"נ הוא דאתא דאר"נ אמר רבה בר אבוה מנין למותר פסח (שהפריש פסחו ואבד או הפריש מעות והוזלו פסחים ונותר מן המעות) שקרב שלמים שנא' וזבחת פסח וכו' צאן ובקר וכו' אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הצאן ש ומן הבקר. עכת"ד הסוגיא:
א ויל"ד אמאי נקט שישב לו בדרום דלפירש"י הול"ל שהלך למרחוק מירושלים וכבר העירו המפרשים בזה (ב) יל"ד על אמרו אם יבא אליהו וכו' דכיון דקרא קדריש דחגיגה דו"ש אין זה תלוי באליהו וכל ישראל מחויבים לקיים דת תוה"ק (ג) יל"ד על אמרו ויאמר להם לישראל כי מלת להם מיותר דהול"ל ויאמר לישראל (ובפשי' י"ל משום דאליהו עצמו הא אין עליו חיוב קרבנות כלל וע' פסקי מהרא"י סי' ק"ב ולז"א ויאמר להם וכו) (ד) יל"ד על אמרו תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון. מה נ"מ אם הם גדולי הדור וגם הלא על כל חכמי ישראל יש לתמוה בזה וגם מה זה שמנה ושילש בשבחם שהם גדולי הדור וחכמים גדולים ודרשנין גדולים. וכל אלה אך למותר כיון דהאי דרשא דהיקשא מובן לכל וגם יל"ד על אמרו ולא אמרו להן לישראל כי מלת להן מיותר (ה) יל"ד בהא דאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש מהו לשון ואנן דמשמע דאחרים יכולים לפרש טעמו רק הם א"י לפרש. ונראה לבאר בעזה"י. ונקדים עוד סוגי' דפסחים (ס"ו ע"א) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פ"א חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע וכו' א"ל אדם א' יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דו"ש אם לאו וכו' וא"ל נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דו"ש (דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה) אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת (א) ויל"ד על אמרו שכחו ולא ידעו שהוא כפל לשון ומשמע שכבר ידעו ואח"כ שכחו ומה נ"מ בזה לענינינו (ב) יל"ד על אמרו אדם א' יש שעלה מבבל מה נ"מ בזה אם עלה מבבל (ג) יל"ד על אמרו והלל הבבלי שמו מה נ"מ איך שמו ושנקרא על שם מקומו (ד) יל"ד על אמרו ששמש ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון וג"ז אך למותר (ה) הביא הפ"י בליקוטיו קושית העולם למה הוצרכו לגז"ש דמועדו הרי לעיל דף נ"ט ע"ב רמי לי' ר"ס לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט א"ל כבר רמיי' ניהלי' ר' אבא בר חייא לר' אבוה ושני לי' הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקי' דחלבי' שבת קרבין ביו"ט, א"כ מוכח מהך קרא דפסח דו"ש והו"ל למידק מזה ולמ"ל הג"ש. (וא"ו) הקשו בתוס' שם דף ס"ו ד"ה מה מועדו וכו' דבמנחות ע"ב דרש דשתה"ל דוחה שבת מתקריב תקריב אפי' בשבת והו"ל למילף מגז"ש דמועדו ואי ל"ל הך גז"ש מנ"ל דפסח דו"ש (ז) הקשה בשו"ת רח"כ חאו"ח סי' ט"ז על אמרו ויודע אם פסח דו"ש אם לאו כי סיום זה שאמר אם לאו הוא אך למותר:
וליישב כ"ז נקדים סוגיא דסוכה (כ"ה סוע"א ורע"ב) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ריה"ג רע"א משאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואבוהו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ וכו'. ויש להבין מה פריך ר' יצחק דלמא ע"י שוגג או אונס לא נטהרו מקודם ובאו לשאול מה יעשו וכבר העיר בזה הריטב"א שם ונדחק בישובו ונראה ליישב דהנה הראב"ד בפ"ו מהל' ק"פ ה"ב כ' דהך קרא מיירי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזאה והם טעו וסברו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שראוי לערב וגם הם יטבלו ויזו עליהם אח"כ והביא ראי' מדכתיב אנחנו טמאים לנפש אדם וכו' ואם לאחר טבילה והזאה מה טומאה הוה בהו ובכ"מ פי' דלהראב"ד מ"ש לבלתי הקריב היינו שלא יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו ע"ש ולכאורה ק' לפמ"ש השי"ק על הירושלמי סוף עירובין ובתשו' ח"ס חאו"ח סי' קע"א בשם הסמ"ג דגזירת הזאה בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר הי' עוד בימי מרע"ה ע"ש וא"כ הרי מבואר בפסחים ע"ח ב' דאף דאין אכילת פסחים מעכב מ"מ בעינן שיהי' ראוי עכ"פ לאכילה ועתוס' שם דף ס"ט ע"ב ד"ה אכילת וכו' דדוקא בדאיכא בידו לתקן אבל טמא גמור דומיא דחולה וזקן הוא ע"ש א"כ כיון דלשי' הברייתא שהובא בשבת דף פ"ז דעשר עטרות נטלו בו ביום שחל בשנה ההוא ר"ח ניסן באחד בשבת והי' גם ראשון למע"ב א"כ חל ע"פ בשבת ואיך הי' אפשר שתעלה להם השחיטה וזריקה משום דשו"ז על ט"ש הרי שא"ה שיהי' ראוין לערב אבל כאן הרי לא יכלו להזות עליהם בשבת ולא יהי' ראוים לאכילת הפסח ובכה"ג מעכב גם בדיעבד וכמ"ש ומה נסתפקו בזה ואולם נראה לפמ"ש הריטב"א בסוכה מ"ג ע"א ליישב הא דלא גזרו במילה שמא יעבירנו דדוקא בלולב ושופר דלא אשתרי בגוף הדבר שום מלאכה דאורייתא גזרו שמא יעבירנו אבל במילה שנדחה שבת מפני' במלאכות של תורה א"כ גם גזירת יעבירנו הותרה בזה דהוי כזלזול לשל תורה ע"ש וא"כ גבי פסח ששחטו וזרקו עליהם בשבת והותר בו מלאכות של תורה שוב הותרה גם ההזאה בשביל הפסח הזה והיו ראוים להזות עליהם ואין לגזור שמא יעבירנו ואף דההזאה הוא מעשה בפ"ע מ"מ אין לאסרו דהי' זלזול לשל תורה והוכשר הק"פ לפי דעתם שסברו דשו"ז על ט"ש והנה נודע דכלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה את השבת וכל שא"א לעשות מע"ש דו"ש ומבואר בירושלמי רפ"ו דפסחים דגם באירע אונס מע"ש אינו דוחה וא"כ י"ל דזהו קושי' ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן יכולין היו ליטהר מקודם וא"כ שוב א"א להזות עליהם בשבת משום גזירת יעבירנו ול"ה ראוים לאכילת ק"פ ואי משום דכבר הותרו בו מלאכות של תורה ז"א דשאר מלאכות א"א לעשות מע"ש אבל ההזאה הרי הי' אפשר לעשות מע"ש ואין בזה זלזול לשל תורה (והא דבמנחות ע"ב קאמר שכבר דחתה שחיטה את השבת ומהני לענין הקטרה אף דאפשר להמתין עד שתחשך ובש"ס שם מדמה לאפשר מע"ש היינו משום דחביבה מצוה בשעתה משא"כ בהזאה דהכא) וא"כ ממילא לא הוכשר שחיטה וזריקה הקודמת ואמאי אמרו למה נגרע ומזה הוכיח רי"צ שהיו עוסקין במת מצוה שחל ז' בע"פ, ומיושב קושי' הריטב"א ז"ל:
ואולם בדעת ריה"ג ור"ע צ"ל דהא בש"ס דשבת פ"ז שם מייתי דעת אחרים דאין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים וכיון דלר"י בשבת נתנה תורה ולרבנן בע"ש א"א שיחול ר"ח ניסן של שנה שאחריה באחד בשבת ופליגי אברייתא דעשר עטרות ע"ש וא"כ י"ל דריה"ג ור"פ סברי כדעת אחרים הנ"ל דלא חל אז ע"פ בשבת כלל ול"ק קושי' רי"צ עליהם ואף שהק"א על הת"כ ובדל"צ דרוש ג' כתבו דהעיקר כברייתא דעשר עטרות דלישנא דקראי משמע הכי ופ' בת"כ ר"פ שמיני ובמשנה י"ד שם דדריש דיום השמיני למנין הי' והי' בר"ח ניסן ולא בשמיני לניסן מדנקט ויהי בחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן וביום הקים וכו' כסה הענן וכו' ומוכח דבו ביום שרתה שכינה והוא יום ח' למילואים שהתחיל אהרן לשמש שנאמר קח לך וכו' כי היום ד' נראה אליכם והי' ר"ח באחר בשבת דסתם אחד היינו בכל מילי גם למע"ב ע"ש מ"מ הרי בדאיכא הוכחה להיפוך מוכרחים לפרש בענין אחר וכבר כ' הפ"י בסוכה דריה"ג ור"ע דייקי מלישנא דקרא דנקט אשר היו טמאים וכו' ומוכח שהיו מפורסמים וידועים ולזה פריך מי היו אותן אנשים ע"ש וא"כ הי' לריה"ג ור"ע הוכחה זו להוכיח דלא כברייתא דעשר עטרות אלא כדעת אחרים הנ"ל (אבל אין לומר דלעולם ס"ל כברייתא דעשר עטרות אלא דס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא וא"צ שיהי' ראוים כלל וכדעת זקני דרום זבחים כ"ג ותוס' פסחים ע"ח דז"א דהא בתוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל וכו' מבואר דלדעת ר"ע דסבר מושבות היינו נמי בח"ל הא דלא קרבו ישראל במדבר רק פסח א' משום שהיו ערלים וכתי' כל ערל לא יאכל בו ול"ה ראוים לאכילת פסחים ע"ש והרי ר"ע סובר בפסחים ס"ט ע"ב דאכילת פסחים לא מעכבא ובע"כ דס"ל דמ"מ בעינן שיהיו ראוים עכ"פ, ובעכצ"ל כמ"ש):
והנה בילקוט משלי (סי' ט') מעשה בר"ע שהי' חבוש בבית האסורים ומת נטפל אליהו ונטלו על כתיפו א"ל ר' יהושע הגרסי הלא כהן חתה ואסור ליטמא למתים א"ל אין טומאה בת"ח ותלמידיהם ע"ש והובא בתוס' ב"מ קי"ד וכתבו דדיחוי בעלמא הוא דבלא"ה הרי ר"ע סי' מת מצוה וכהן מותר ליטמאות לו. ואולם לענ"ד יש לדון בזה דהא בתוס' ב"מ שם ע"ב ד"ה א"ל לאו כהן הוא וכו' הקשו איך החי' אליהו בן הצרפית וכתי' ויתמודד על הילד הא כהן אסור ליטמאות ותי' משום פ"נ שרי וצ"ל שהוצרך גם להתמודד ולא הוי סגי בתפלה לבד אך הנה בברכ"י או"ח סי' ש"א אות ו' העלה דלשי' הרמב"ם אסור לכתוב קמיע מומחה ובדיקה בשבת לחשיב"ס דלא הותר משום פ"נ רק רפואה בטבע ולא ע"י סגולה ושמות הקדושים ע"ש א"כ נשאר קו' התוס' על אליהו דלא הותר להיטמאות משום פ"נ בכה"ג שלא היה רפואה בטבע ובעכצ"ל דצדיקים אינם מטמאים ולפמ"ש התוס' שם לעיל אותו תינוק היה משיח בן יוסף ולשי' פדר"א שהובא בילקוט מלכים י"ז הי' יונה בן אמתי הנביא ולכן הי' מותר לו ליטמא לו:
והנה בתשו' מהרי"ל פי' ק"נ הוכיח דקברי צדיקים מטמאים מהא דנושאי ארונו של יוסף ומישאל אלצפן שנטמאו ע"ש וא"כ לדעת אליהו דסבר דצדיקים אין מטמאים א"א לפרש כדעת ריה"ג ור"ע אלא כדעת רי"צ דנטמאו במת אחר ודיוקא דקרא דנקט אשר היו טמאים לאו דוקא. וא"כ שוב י"ל כברייתא דעשר עטרות כיון דליכא הוכחה להיפוך וכמש"ל בשם הק"א דבדליכא הוכחה ראוי לפרש כפשטא דלישנא. והנה בתוס' ב"מ שם הביאו בשם ב"ר פ' ויצא דאיכא פלוגתא אם אליהו כהן הוי ולר"א מבני בנימין הי' שנאמר (בד"ה א' ח') וירעשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם וירוחם מבני בנימין היה ומסיק הב"ר שם דקראי דדה"י מדרשות הן (ע"ע בויקרא רבה פ"א דדה"י לא ניתן אלא לידרש) בשעה שהקב"ה מרעיש עולמו אליהו מזכיר זכות אבות והקב"ה מרחם על עולמו ולעולם י"ל דמבני לאה בא והי' כהן. נמצא דאם אליהו היה כהן א"א לפרש כדעת ריה"ג ור"פ רק כדעת רי"צ וליכא הוכחה כדעת אחרים ושוב פסקינן כברייתא דעשר עטרות דחל פ"פ בשבת והיינו אי נימא כדעת הב"ר דמדרשות הן. ואי נימא כפשטא דקראי דדה"י לא הי' אליהו כהן י"ל כריה"ג ור"ע ופסקי' כדעת אחרים:
ומעתה נתנה ראש ונשובה אל הסוגיא דף ס"ו הנ"ל ונקדים ליישב קו' הפ"י הנ"ל מהא דלעיל (נ"ט ב') ולכאורה היה נראה לפי המבואר בירושלמי (פ"ו ה"א) כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קרבין ביו"ט א"ר אבוה קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת ר' יונה בעי אם בשחל י"ד בשבת אין חגיגה באה עמו א"ר חיננא אלו עבר והביא שמא אינו כשר ופי' בק"ע דמשני דקרא דלא ילין היינו היכא שעבר והקריב באיסור ולכאורה לפ"ז ל"ק קושי' הפ"י דגם בקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח י"ל כן דמיירי בעבר והקריב ולא נשמע מזה דפסח דו"ש. ואולם יש לדון בזה דהנה בשי"ק שם הקשה דבעבר והביא באיסור נימא אעל"מ והירושלמי סובר לעיל פ"ה כרבא ע"ש והנה קושיתו לא תסוב רק על השחיטה אבל בהקטרה לק"מ דכבר העלה הצל"ח פסחים כ"ח ע"א דגם בפסח פסול איכא לאו דלא תותירו כיון דליכא הוכחה מקרא למעט כמו בשבירת עצם דממעט קרא פסח פסול ע"ש וא"כ גם בלאו דלא ילין דינא הכי ושפיר י"ל דמיירי בעבר והביא אבל בשחיטה נהי נמי דגם בנפסל בשחיטה שייך לאו דלא ילין וכמ"ש כה"ג בצל"ח דף ע"ג לענין לאו דב"נ לא יאכל בו דגם בזה בעינן מיעוטא דקרא ובדליכא מיעוטא הוי בכלל האיסור וא"כ ה"נ בזה מ"מ בזה תיקשי שפיר אמאי נקט לא ילין לבקר הא כל הלילה ילין הרי אי נימא דאעל"מ והשחיטה פסולה והוי נבלה א"כ הרי המכניס נבלה למקדש לוקה וגם לשהות הטומאה אסור כדאי' בעירובין (דף ק"ד ע"ב) וגם כל הלילה לא ילין. ואולם כבר נודע מ"ש מהרי"ט סי' ס"ט ליישב הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה דכיון דלא יתוקן האיסור דגם אי נימא דל"מ נהי דיהי' מקלקל כיון דבחיי' עומדת לג' דברים מ"מ מתקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ובשבת בתיקון כל דהוא חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמ"ש התוס' בחולין ח' ע"ש א"כ מיושב גם קושי' השי"ק דבשחיטה בשבת א"ע מהני ונגד ההקטרה הרי נתבאר דבלא"ה לק"מ. ומעתה לפ"ז קושי' הפ"י במקומה עומדת דהנה הצל"ח דף ע"ג העלה דבפסח דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו האיסור גם על הב"נ עצמו ולא רק על ישראל המאכילו והא דלא חשיב לי' בז' מצות משום דאינו כל השנה רק בפסח ע"ש וא"כ שוב יתוקן האיסור אי נימא דל"מ דלא יהי' תיקון לב"נ כיון דבלא"ה מוזהר בפסח ואזהרתן זו היא מיתתן וגם בנפסל בשחיטה דינא הכי כמ"ש בצל"ח שם ושוב מהראוי דנימא אעל"מ בעבר והקריב באיסור ובע"כ דפסח דו"ש והדק"ל דהו"ל לדייק מהכא דין פסח דו"ש:
ואולם בגוף דינו של הצל"ח יש לי לדון דאליבא דהלל הזקן שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ומבואר בירושלמי (פ"א דחלה) דאי לאו ה"ט הי' מתבטל ברוב (וצ"ל דאף דהוי מבשא"מ היינו בנרגש הטעם אבל כאן דחוזק המרירות מבטל הטעם כמ"ש התוס' זבחים פ"ח ממילא דינו כמב"מ דבטל ברוב) וא"כ הרי בקרא כתיב זאת חוקת הפסח כל ב"נ לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכו' בבית אחד יאכל וכו' כל עדת ישראל יעשו אותו וכו' א"כ משמע דבהך גוונא שהמצוה על ישראל לאכלו אסור לב"נ לאכלו וא"כ איך אפשר לפרש דהאיסור על הב"נ עצמו הרי בב"נ דליכא מצוה במצה ומרור שוב מבטלים את הפסח לשי' הסוברים דגם בב"נ מהני ביטול ברוב ובע"כ דקרא קאי רק על הישראל המאכילו דלגבי הישראל אין מצות מבטלות זא"ז ואסור לו להאכילו וכיון דקרא לא קאי על הב"נ שוב גם כשאוכלו בעין ליכא איסורא על הב"נ כיון דלא נשמע מקרא לאסרו א"כ שוב י"ל דקרא דלא ילין מיירי בעבר והקריב דמהני שפיר כיון דלא יתוקן האיסור דהא גם אי נימא דל"מ מתקן מידי אמ"ה לב"נ כשיאכל הפסח בעין דבלא השחיטה הי' מוזהר עליו משום אמ"ה ובשחיטה ניתקן האיסור נמצא דאליבא דהלל ליכא למידק מקרא דלא ילין דפסח דו"ש די"ל בעבר והקריב אבל לרבנן דהלל י"ל כדעת צל"ח דהב"נ מוזהר בו ולא יהי' תיקון לב"נ ויתוקן האיסור אי נימא דאעל"מ וא"א לאוקמי בעבר והקריב ומוכח דפסח דו"ש וא"כ מיושב קו' הפ"י דלהלל לשי' הוצרך לגז"ש דמועדו ומיושב גם קושי' התוס' מהנך תנאי דמנחות די"ל דס"ל כרבנן דהלל וממילא אית להו דיוק מקרא דלא ילין דפסח דו"ש ואולם הנה כבר הקשו התוי"ט פ"א דאבות ובכנה"ג חו"מ סי' ז' ובדל"צ דרוש ג' איך נתמנו שמעי' ואבטליון זה לנשיא וזה לאב"ד הרי הם היו גרים מב"ב של סנחרב מאשור והרי גר פסול מלהיות בשום מינוי שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך וה"ה בכל המינוים ובכנה"ג תי' דישראל קבלום עליהם ברצונם ובכה"ג שרי וחזר ודחה דקרא כתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ומשמע דל"מ שום קבלה ורצון הקהל ע"ש ונראה ליישב דהנה בש"ם דיבמות ט"ז אי' דמשבא סנחרב ובלבל כל האומות נכרי שקידש בזה"ז ראוי הי' לחוש לקידושין דלמא מעשרת שבטים הוא אלא דכל דפריש מרובא פריש ובדוכתא דקביעי חוששין באמת לקידושין מדאורייתא והנה באס"ז לב"מ ו' בהא דקפץ א' מן המנוים לתוכן כולן פטורים והקשו התוס' דליבטל ברוב והביא בשם הרא"ש מלוניל שתי' דכל רוב הוי ספק אלא שהתורה התירתו וגבי מעשר דבעינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם רוב ל"מ בזה ע"ש ונודע מ"ש החוו"ד ריש דיני ס"ס וכבר קדמו הרשב"א יבמות מ' דהתורה מיירי בכל מקום בודאי ואם ההיתר מפורש בקרא בעינן היתר ודאי ואם האיסור מפורש בקרא בעינן איסור ודאי ע"ש וא"כ כיון דשמעי' ואבטליון פרשו ויצאו מאשור יש ספק עכ"פ שמא מיו"ד שבטים הם ואף דכל דפריש מרובא פריש הרי רוב הוי רק ספק וקרא דכתי' לא תוכל לתת עליך איש נכרי היינו נכרי ודאי ולא ספק לכן שפיר הי' מועיל קבלת הצבור דהא מהא דכתי' מקרב אחיך וכו' אף דבעינן אחיך ודאי הא לזה מועיל קבלת הצבור וגם לאו דלא תוכל דמשמע דל"מ קבלה הרי התם כתיב נכרי ובעינן נכרי ודאי ולכן גבי שמעי' ואבטליון שהיו ספק כיון דרוב נמי הוי ספק הי' מועיל שפיר קבלת הצבור ואף דמבואר ביבמות שם דחזרו ועשאום נכרים גמורים היינו רק מתקנתא ולזה פשי' דמהני קבלת הציבור וא"ש:
והנה בתשו' בר"א חיו"ד סי' כ"ד העלה בדין אי מהני ביטול ברוב לב"נ דתליא בזה דאי רוב הוי ודאי מהני גם לב"נ אבל אם הרוב רק ספק אלא שהתורה התירתו מהני רק בישראל ולא לב"נ ע"ש וא"כ אליבא דשמעי' ואבטליון שוב י"ל גם אליבא דהלל דכורך ביחד אפ"ה הוי הלאו דכל ב"נ לא יאכל גם על תבזר עצמו כיון דל"מ ביטול ברוב בב"נ כיון דלדידהו הרוב רק ספק:
ואולם לפמ"ש בכנה"ג שם לחלק בין מינוי מלך דבזה ל"מ קבלת ציבור אבל בשאר מינוים מהני קבלת הציבור א"כ י"ל דגם לשמעי' ואבטליון שנתמנו ברצון הקהל הרוב הוא ודאי אלא דמהני בהו קבלת ציבור ואין הכרח לומד שהרוב רק ספק.
ומעתה נבא אל הביאור של הסוגיא דף ס"ו הנ"ל ונקדים עוד מ"ש בסמ"ח ראי' דגם ב"נ מוזהר בלאו דפסח דכל ב"נ לא יאכל בו מהש"ס (דפסחים ג') בעובדא דההיא ארמאה דהוי סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתי' כל ב"נ לא יאכל בו וכל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי א"ל ריב"ב מי קספו לך מאלי' א"ל לא כי סלקת להתם אימא להו ספי לי מאלי' וכו' בדקו בתרי' ואשכחוה דארמאה הוא וקטלוה שלחו לי' לריב"ב שלם לך ריב"ב דאנת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים ולכאורה איך הרגוהו משום זה ובע"כ דב"נ מוזהר בו ואזהרתן הוא מיתתן ע"ש. גם נקדים דאיתא בירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ג) ר' שמלאי אתי לקמי' דר"י א"ל אלפן מר פפר יוחסין (מתני' דדה"י ומדרשו) א"ל מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה (מדרש דה"י פ"מ) לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי רוח ומעוטי תורה ואת נהרדעי ודר בדרום ע"ש (והוא עובדא שהובא בש"ס דילן פסחים ס"ב ע"ב אלא דהתם נקט אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים וי"ל דהכל סובב על כונה א' דלוד ונהרדעי היו מבבל ודרום) והנה כבר נתבאר דלפי מדרש של דה"י יש לפרש קרא דירעשי' ואליהו וזכרי בני ירוחם באופן דלא נשמע מזה לומר דאליהו מבני בנימין אבל בלא מדרש הנ"ל מוכח מזה דאליהו לא הוי כהן:
והנה עוד י"ל דכיון דנכתב שם אליה חסר וא"ו בסופו מוכח דאינו אליהו אבל הנה בכתובות (ה' ע"א) דרש ב"ק גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במש"ו כתי' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במע"י של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך השיב בבלי א' ור"ח שמו ויבשת ידיו יצרו א"ל ידו כתי' ויצרו אצבעותיו ובאס"ז שם ביאר הא דנקט בבלי א' מפני שהבבלים לא היו בקיאים בחסרות ויתירות ע"ש א"כ לשיטתם י"ל הוכחה דאליהו ל"ה כהן כיון דאצלם ליכא הוכחה מדכתי' אליהו חפר וגם הם לא ידעו מדרש של דה"י:
ומעתה יתבאר הכל על נכון ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב וכו' שכחו ולא ידעו אם פסח דו"ש. כי הנה ב"ב שגם ריב"ב הי' מהם הלא ממעשה שאירע בההיא ארמאה היו יודעים דב"נ מוזהר מלאכול הפסח וא"כ שוב הי"ל הוכחה מקרא דלא ילין דפסח דו"ש כיון דמיירי בי"ד שחל בשבת וא"ל דמיירי בעבר והקריב דא"כ תיקשי דנימא אעל"מ ויתוקן איסור חילול שבת שיהי' מקלקל וליכא תיקון לב"נ להוציא מידי אמ"ה כיון דמ"מ אסור לב"נ משום פסח אלא שהם שכחו דברי עצמם ולא ידעו אם פסח דו"ש או לא:
א"ל אדם א' יש שעלה מבבל. ר"ל דלפי דעת הבבלים שאין יודעין מדרש דה"י ואין בקיאים בחסרות ויתירות א"כ יש להם הוכחה דאליהו מבני בנימין וליכא הוכחה דצדיקים אין מטמאין וא"כ יש מקום לומר דאותן אנשים נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו ודייקינן לישנא דאשר היו טמאים וכו' ומוכח כדעת אחרים דלא כברייתא דעשר עטרות וליכא הוכחה דפסח דו"ש:
והלל הבבלי שמו דלהלל לשיטתו דכורך פסח מצה ומרור ליכא אזהרת כל ב"נ לא יאכל בו על הב"נ עצמו רק על ישראל המאכיל וא"כ גם אי נימא אעל"מ לא יתוקן איסור חילול שבת דמ"מ תיקן מידי אמ"ה לב"נ ושוב אמרי' דא"ע מהני ואיכא לאוקמי קרא דלא ילין בעבר והקריב וליכא הוכחה משם דפסח דו"ש א"כ כפי ב' הוכחות אלו בודאי יאמר שאין פסח דו"ש:
ששימש ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון. אלא דכיון ששימש אותם ומהם מוכח דרוב הוי ספק ול"מ ביטול ברוב גבי ב"נ א"כ שוב יש לפרש קרא דכל ב"נ לא יאכל בו גם על הב"נ עצמו וא"כ שוב ראוי לומר דאעל"מ דלב"נ הא ליכא תיקון מידי אמ"ה דמ"מ אסור משום פסח וא"כ א"א לאוקמי קרא דלא ילין בעבר והקריב ומוכח דפסח דו"ש ועוד דהם בודאי היו בקיאים במדרש דה"י וחסרות ויתירות וא"כ יודעים דאליהו כהן ומוכח דצדיקים אינם מטמאים וא"א לומר דאותן אנשים היו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן רק כדעת רי"צ וא"כ קיי"ל כברייתא דעשר עטרות ומוכח משם דפסח דו"ש:
ונודע דהתלמיד ע"פ רוב ס"ל כרבו כמ"ש התוס' בשבועות (מ"ב רע"א) אך לפעמים חולק עליו כמ"ש בתוס' נדה י"ד ותשו' רדב"ז ח"א סי' תצ"ה ולזה נסתפקו בדעת הלל אם יסבור כשמעי' ואבטליון ויאמר דפסח דו"ש ואם לא ס"ל כרבותיו יאמר שאינו דו"ש ולז"א ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו ובזה יתבאר גם הסוגיא דדף ע' הנ"ל דהנה כבר כתבו הא"ח והצל"ח דאם דין פסח דדו"ש נלמד רק מגז"ש דמועדו לא נוכל למילף מהקישא דצאן ובקר להקיש חגיגה לפסח דאין דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש אך דאי ס"ל כברייתא דעשר עטרות דחל ע"פ בשבת וקרא כתיב ויעשו את הפסח בראשון בי"ד או דיליף מקרא דלא ילין דפסח דו"ש אזי שפיר נוכל ללמוד בהיקש דגם חגיגה דו"ש וכבר נתבאר דלשי' ריה"ג ור"ע דאותן אנשים היו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן קשה קושי' רי"צ דהא אפשר היו ליטהר ושוב יש לגזור על הזאה ולא היו ראוים לאכילת פסח כלל ובעכצ"ל כדעת אחרים דלא חל ע"פ בשבת:
ואולם לדעת זקני דרום דאין אכילה מעכב גם באינו ראוי כלל ובפרט דמבואר בזבחים כ"ג דלשיטת זקני דרום גם טמא ששילח קרבן פסחו ושחטו וזרקו עליו כשר בדיעבד וא"כ א"א לפרש כלל כפי' הראב"ד שהבאתי לעיל דאם כבר שחטו וזרקו הרי הפסח כשר וא"כ שוב נוכל לפרש כדעת ריה"ג ור"ע גם לפי ברייתא דעשר עטרות ונשמע משם דפסח דו"ש ולזה הלך וישב לו בדרום דלשי' זקני דרום נשמע מברייתא דעשר עטרות דפסח דו"ש ושוב נוכל ללמוד מהקישא דגם חגיגה דו"ש אלא דכל התנאים חלקו על זקני דרום וס"ל דבעינן עכ"פ שיהי' ראוי לאכילת פסחים וכמ"ש התוס' פסחים ע"ח לזה אמר אם יבא אליהו וכו' ור"ל דלפי שי' אליהו דסובר דצדיקים אין מטמאים הרי בע"כ לא ס"ל כריה"ג ור"ע כלל וליכא למידק מדיוקא דקרא דכתיב אשר היו טמאים שהיו מתים מפורסמים אלא צ"ל כדעת רי"צ ושוב קיי"ל כברייתא דעשר עטרות ונשמע דפסח דו"ש וכן חגיגה:
אלא דלשי' אנשי דרום שלא ידעו ממדרש דה"י הרי מוכח מקראי דדה"י דאליהו מבני בנימין הי' ולא הי' כהן כלל ושוב י"ל כדעת ריה"ג ור"ע ויהי' הוכחה כדעת אחרים דלא כברייתא דעשר עטרות אבל באמת הרי כל ישראל יודעים מדרש דה"י וז"ש אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל (ר"ל לפי שיטתם שיודעים ממדרש דה"י) מפ"מ לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו לאליהו לשיטתו:
והוסיף עוד ואמר תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' א ואבטליון דכיון שנתמנו לגדולי הדור מוכח דס"ל דרוב הוי ספק וא"כ ב"נ מוזהר באכילת פסח וא"א לפרש קרא דלא ילין בעבר והקריב ומוכח משם דפסח דו"ש שהם חכמים גדולים ונמסר להם מדרש דה"י דדוקא לבבלים ודרומים שהם מעוטי תורה לא נמסר מדרש דהי' וכמש"ל משא"כ לחכמים גדולים הנ"ל וא"כ אליהו כהן הי' וצדיקים אין מטמאים ומוכח דלא כריה"ג ור"ע רק כדעת רי"צ וא"כ ליכא הוכחה מקרא לדעת אחרים וקיי"ל כברייתא דעשר עטרות ומוכח משם דפסח דו"ש וכיון דאיכא ב' קראי דפסח דו"ש פשי' דיש ללמוד חגיגה בהיקש מפסח:
ודרשינן גדולים יש לבאר בהקדם ש"ס דזבחים (י"א ע"ב) הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאלו נשחט בי"ג בן בתירה פוסל כאלו נשחט בין הערבים (ושם י"ב ע"א) אר"א יוחנן פוסל הי' ב"ב בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לב"ב היכי משכח"ל אי דאפרשי' האידנא דיחוי מעיקרו הוא ואי דאפרשי' מאתמול נראה ונדחה היא אלא אר"א תהא לאחר חצות ויל"ד על לשון מגדף בה ר' אבהו כיון שתירץ בעצמו דמשכח"ל אחר חצות וגם יל"ד בלשון תהא לאחר חצות דהול"ל דמשכח"ל לאחר חצות:
ונראה דהנה בטה"ק שם הקשה מהא דלעיל (ט' ע"ב) תלתא קראי כתיבי במותר פסח דקרב שלמים חד לעברה זמנו ושנתו וחד לעברה זמנו ולא שנתו וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו דהיינו קודם זמן שחיטת פסח (וחד מהנך קראי הוא קרא דצאן ובקר דר"נ דסוגיין דפסחים ע' הנ"ל) וא"כ לפי תי' דר"א דלא משכח"ל רק בדאפרשי' אחר חצות א"כ תיקשי קרא שלישי למ"ל דהא היכי דלא עבר זמנו ולא שנתו ל"מ ההפרשה כלל ונ"ל ליישב דהנה בתוס' שם סוד"ה וש"מ וכו' הקשו מה פריך ר' אבהו הרי היכי דבידו לתקן לא הוי דיחוי וה"נ בידו להשהותו ולהפרישו לאחר חצות אבל י"ל דהש"ס פריך להס"ד דלא ידע אם משכח"ל אחר חצות ולבתר דמשני תהא לאחר חצות ממילא מהני גם בדאפרשי' קודם חצות משום דבידו להשהותו לאחר חצות ואולם בחי' פמ"א תי' לקושי' תוס' הנ"ל דהש"ס פריך לר"י דאמר לקמן גבי שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' דקדושה ואינה קריבה משום דס"ל דגם היכי דבידו הוי דיחוי גם בבע"ח ולכן פריך שפיר פסח כשר היכי משכח"ל וא"כ א"ש דלר"י לשיטתו מגדף בה ר' אבהו דא"א לתרץ תהא לאחר חצות דא"כ תיקשי קושי' טה"ק הנ"ל דא"כ למ"ל ג' קראי למותר פסח אבל ר' אבהו לדידן משני שפיר תהא לאחר חצות וממילא גם קודם חצות מהני משום דבידו להשהותו לאחר חצות ושפיר אצטריך קרא למותר פסח גם בלא עברה זמנו ולא שנתו:
והנה ביומא (ס"ד ע"א) פליגי רב ור"י בדין אם ב"ח נדחים דלרב אין נדחים ולר"י נדחים ויליף ר"י מקרא דכתיב כי משחתם בהם מום בם בהם הוא דקמ"ל קרא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחוין הואיל ונדחו ידחו ומוכח דב"ח נדחין ורב דריש בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו ור"י נפק"ל מבם בהם (דהול"ל בם וכתי' בהם בה"א מיותרת) ורב בה בהם לא דריש:
והנה הא"ח דף צ"ה הביא בשם ח"א שביאר דעת יהודא בן דורתאי דדריש קרא דצאן ובקר לחגיגה דו"ש ולא למותר פסח משום דהוא סובר כריב"ב ולא משכח"ל פסח רק בדאפרשי' לאחר חצות ולא צריך ג' קראי למותר פסח (כקושי' טה"ק הנ"ל) ולכן מוכרח דאתיא להקישא דחגיגה דו"ש ע"ש וא"כ סובר כר"י דב"ח נדחים וגם היכי דהוי בידו אפ"ה הוי דיחוי וז"ש ודרשנין גדולים. ר"ל דכיון שהם דרשנין גדולים דרשו בם בהם וא"כ ב"ח נדחים ולא משכח"ל הפרשת פסח רק לאחר חצות וא"כ א"א למידרש קרא דצאן ובקר למותר פסח ולזה תמה עליהם על שלא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת. ועל שמעי' ואבטליון עצמם לא הוי קשי' לי' דהא בפסחים ח' מבואר דכל שאין לו קרקע פטור מן הראיי' וכל הפטור מראיי' פטור מחגיגה כדאי' בחגיגה ו' ונודע דהגרים לא נטלו חלק בארץ וא"כ שמעי' ואבטליון עצמם היו פטורים מחגיגה אבל תמה עליהם מפ"מ לא אמרו להם לישראל. דייקא. דחגיגה דו"ש:
ומעתה יבואר מאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש דהנה יסוד ראיית ב"ד הי' מן אליהו דסובר צדיקים אין מטמאים וההכרח לזה הוא רק ממה שהחי' בן הצרפית דאי מעובדא דר"ע כבר הבאתי ד' התוס' דעיקר טעמו הי' משום דמת מצוה הי'. והיינו משום דתי' התוס' שהי' משום פ"נ לא יעלה לשי' רמב"ם כמ"ש הברכ"י דרפואה שאינה בטבע אינו דוחה שום איסור. ואולא הנה התוס' בשבועות (ט"ו ע"ב) הקשו בהא דאמרו ויאסור להתרפאות בד"ת והלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב מהא דבש"ס דשבת (דף ס"ז ע"א) לאשתא צימרתא וכו' לימא וירא ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכו' ותי' דסכנתא שאני ובב"י יו"ד סי' קע"ט ביאר דבלא רקיקה בלא"ה שרי דהא אר"י ברוקק שנו אלא דאפי' ברקיקה שרי ולכאורה לשי' רמב"ם הנ"ל י"ל דבאמת ברקיקה אסור אבל נראה דהא בסנהדרין ק"א רב ור' חנינא נראה דפליגי [על ר"י וסברי דגם בלא רקיקה אל"ח לעוה"ב כמ"ש הב"י שם לעיל בדעת רמב"ם (ומה שתמה הב"י שם ובכ"מ פי"א מעכו"ם פ"ד רמב"ם יעוין במרה"פ על הירושלמי סנהדרין דלענין אל"ח לעוה"ב דוקא ברוקק אבל מ"מ אסור וצ"ע) דפסק כרב ור"ח וא"כ מוכח כדעת תוס' דגם רפואה בשם שרי משום פ"נ והנה בשבת ס"ז שם גם רב אשי פסק דלאשתא צימרתא שרי למימר הנך פסוקים ע"ש וז"ש ואנן ר"ל לרב (דמפרש טעמא דב"ד) ולרב אשי בצירוף דברי שניהם מוכח דגם רפואה כזו שרי משום פ"נ וא"כ שוב י"ל כתי' תוס' דב"מ קי"ד דאליהו שהחי' בן הצרפית משום פ"נ הי' ולא נשמע מינה דצדיקים אין מטמאים וא"כ שוב י"ל כדעת ריה"ג ור"ע דאותו אנשים נושאי ארונו של יוסף ומישאל ואלצפן היו ודיוקא דקרא דאשר היו טמאים וכו' דוסא הוא ומוכח כדעת אחרים ודלא כברייתא דעשר עטרות,
ואי משום קרא דלא ילין. הרי נתבאר דאי רוב הוי ודאי ומהני ביטול ברוב לב"נ בע"כ קרא דכל ב"נ לא יאכל בו קאי רק על הישראל וע' פסחים קט"ו דרב אשי ס"ל דגם לרבנן הוי המצוה גם בכריכה וא"כ כיון דאסרה תורה שלא יאכל ב"נ הפסח בכל גווני דקרא סתמא כתיב וכדאי' כה"ג בזבחים דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה כיון שנגע בו וכו' ועוד בכמ"ד א"כ בע"כ דהאיסור על הישראל לבד ולא נשמע כלל איסור לב"נ ושוב לא יתוקן האיסור במה דנימא אעל"מ דמ"מ יהי' תיקון מידי אמ"ה לב"נ והנה כבר כ' הפלתי סי' ס"ג דלרב דאמר דהולכין בפ"נ אחה"ר בע"כ דס"ל דרוב הוי ודאי וכן מדאמר דהולכין בממון אחה"ר והנה רב אשי יליף בחולין (י"א ע"ב) דאזלי' בת"ר משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחיט והקשו הרא"ש ומהרש"א דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' בחז"א עומדת ותי' דהמיעוט לא שכיח והוי מיעוטא דמיעוטא וכבר תמהו השעה"מ פ"ג מיבום ופמ"ג בפתי' לפי' ל"ט דא"כ היכי דייק מינה דאזלי' בת"ר בעלמא היכי דהמיעוט שכיח וצ"ל כתי' ב' של מהרש"א דהא דאמרי' סמל"ח הוא רק חומרא דרבנן וצ"ל משום דהמיעוט כמאן דליתא מדאורייתא וכמ"ש במשה"ב להרשב"א בית א' וא"כ מוכח דרוב הוי ודאי וא"כ כיון דלרב ורב אשי הוי הרוב ודאי א"כ מהני ביטול ברוב גם לב"נ ונדחה הראי' מלא ילין וז"ש ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש. וגם ההוכחה שהביא ב"ד דא"א למידרש למותר פסח משום דלא משכח"ל רק בדאפרשי' לאחר חצות הרי לרב דסובר ב"ח אין נדחים ולרב אשי דסובר (בזבחים ל"ד) דכל שבידו ל"ה דיחוי נדחה ראי' זו דמשכח"ל גם אליבא דב"ב בדאפרשי' קודם חצות ומהני משום דבידו להשהותו לאחר חצות או משום דאין בע"ח נדחים וכקושי' התוס' זבחים הנ"ל. ולז"א ואנן דלשיטתינו נדחה הראי' מאליהו וגם הראי' מלא ילין וגם איכא לאוקמי קרא לכדר"נ וא"כ אטו טעמא דפרושים ניקו ונפרוש (בתמיה) וא"ש ודו"ק היטב בכ"ז כי הדברים נכונים ונחמדים כפתור ופרח בפ"ד:
פתיחה אות ל"ו בדבר האסור לכתחלה אם צריך הב"ד למחות יעוין עוד בנדרים כ' ע"א הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו וכו' משמתינן ליה וע"ע בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט ומכ"ש דיש למחות שלא יעשה כן לכתחלה. (שם אות י"ד ואות ל"ו) הבאתי ד' רש"י דגם למ"ד חב"ע לאו דאורייתא מ"מ באכילה אסור בזה נראה לבאר ד' רש"י יבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה הא אישתיק וכו' ולא אמרי' חב"ע קא מייתי ובד"ה וכי לא וכו' דאי לא מהימן היכא מתאכלא וכוי ע"ש והוא תמוה אמאי נקט רק האכילה ולפמ"ש י"ל דלעיל בד"ה הא וכו' דגם אם אסור רק מדרבנן יש נ"מ הזכיר רק איסור הבאה אבל לבתר דדייק מקרא דנאמן מה"ת בא ליישב למ"ד חב"ע ל"ד מנ"ל לדייק מקרא דאו הודע אליו דע"א נאמן ולכן כ' איסור אכילה דלכ"ע מדאורייתא. ובהיותי בזה קשה לי לפמ"ש בפנים סי' א' פ"ק כ"ו בשם הרמב"ן דהא דנדה נאמנת נגד חזקה משום דנוגע לעצמה א"כ מנ"ל מקרא דעא"נ דלמא התם בעד א' כהן מאותו משמר ונאמן לעצמו ומש"ה נאמן גם לאחרים (ועוד קשה לי לפמ"ש המש"ז או"ח סי' שד"מ דבאיסור עשה לכ"ע סד"א לחומרא רק מדרבנן א"כ איך דייק מקרא דעא"נ הרי לענין איסור חב"ע דהוי רק לאו הבא מכלל עשה גם מספק מותר ולכן עא"נ משא"כ באיסור לאו וע' שעה"מ פ"ב ממ"א וי"ל עפ"ד תה"ד שהבאתי בפתיחה אות ח' ודו"ק).