דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן כח · ז
סעי' ח מי ששחט הוא וכסה וכו'. בתב"ש סקי"ד הביא מהד"מ סי' רס"ד שהביא דברי הא"ז דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר וחמה הד"מ דהא שלוחו כמותו ותי' התב"ש דבתורת שליחות נראה שאינו חפץ לטרוח במצוה ואסור אבל דרך כיבוד מותר והביא מהש"ך חו"מ סי' שפ"ב שכ' דגבי מילה מבטל מ"ע ותמה עליו משבת קל"ג דאי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש באורך והנה גוף הקושי' על הש"ך מצאתי גם בשו"ת יד אליהו סי' נ"א שדחה ג"כ ד' הש"ך מהש"ס הנ"ל וגם בס' יד הקטנה הל' מילה דחה ד' הש"ך מטעם הנ"ל אבל בישיע"ק כאן תי' לנכון דלק"מ ע"ש וכבר קדמו המקנה קידושין כ"ט ובשפ"ד סקי"ד ומה שתמה הד"מ דנימא שש"א כמותו יעוין בקצה"ח סי' שפ"ב סק"ב שביאר עפ"ד תוס' רי"ד רפ"ב דקידושין ולפמ"ש הקצה"ח בעצמו סי' קפ"ב סק"א בביאור דברי תוס' רי"ד הנ"ל נדחו דבריו כאן ע"ש ותבין וראיתי בשו"ת ב"א חח"מ סי' ס"ז שהאריך בביאור דברי תוס' רי"ד ולדחות דברי קצה"ח סי' שפ"ב הנ"ל ולא ראה שכבר קדמו הקצה"ח בעצמו בסי' קפ"ב ושוב מצאתי במטה אפרים בדיני קדיש בסופו שמצא בעצמו דברי קצה"ח הנ"ל וע"ש עוד מ"ש בזה אבל נעלם משניהם דברי תוס' רי"ד קידושין כ"ט ע"א שתי' קו' התוס' בהא דאצטריך אותו ולא אותה תיפוק לי' דהוי מ"ע שהז"ג ותי' וז"ל היכא אמרי' דמ"ע שהז"ג וכו' מצוה דתליא בגופה וכו' אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שביום ובלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה וכו' שתתעסק וכו' עד שתמול בנה וכו' עכ"ל וכ"ה בא"ז ריש ה' מילה וע' בפ"י שם שכ' כה"ג מסברא ואף די"ל דדוקא באשה שפסולה למולו בעצמה כתב נן אבל הרי נקט כן גם באב ומשמע דא"ל שליחות במילה רק התעסקות לבד וכ"מ מהתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא וכו' וז"ל דלא בעי' שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר וכו' ונראה דל"ש למיפסל משום דלא בני כריתות נינהו במידי דלא בעי שליחות וכו' דהא לא פסלי בפ"ב דע"ז מילה בנכרי משום דלאו בני מילה נינהו וכו' עכ"ל וכיון שהשוו מילה לכתיבת הגט נראה דס"ל דגם במילה א"צ דין שליחות כלל דהמצוה אינה מוטלת על האב דוקא רק העסק שיהי' נימול כמו כתיבת הגט ועוד מצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' י"א וז"ל ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול את בנו בידיו אלא לעסוק שיהא נימול דומיא דכל הני דקחשיב בקידושין ללמדו תורה ואומנות וכו' וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה וכן גבי תפלין וכי לא יקשרם לו אחר על ראשו וזרועו וכן ציצית אלא כל הני עיקר מצותן אינו העשיי' אלא שהמילה תהי' חתומה בבשרו וכו' ועוד אם האב בעצמו חייב למולו או שלוחו א"כ אם מל אותו אחר בלא רשות האב שאינו חפץ בשליחותו אינו מהול ויצטרך להטיף ממנו דם ברית וכו' ואפי' אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה בעשה ובפ"ק דפסחים ז' דפריך אבי הבן מא"ל פי' כיון שעליו מוטל לעסוק שיהא בנו נימול וההוא דמילת זכרי' ביבמות ע"א איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיי' דמוקי לה כגון שהי' אביו ואמו חבושים וכו' עכ"ל [וע' ברש"י יבמות שם ד"ה חבושין דנקט ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ולפמ"ש מהר"ח א"ז הכונה דעסק המילה מוטלת עליהם והתם הב"ד הי' בטוחין שיצאו מבית האסורין ויעסקו בעצמם ע"ש ותבין] ובסי' קכ"ח באמצע התשו' העלה דבשחיטה והפרשת חלה ל"ש מצוה בו יותר מבשלוחו דעיקר המצוה שיהי' נשחט והעיסה תהי' מתוקנת וכן ללמד בנו תורה וכן יהא גם במילה שאפי' האב אומן יכול לומר לכתחילה לאחר למול ע"ש עוד בזה ולולא דמסתפינא הי' נ"ל גם כונת הא"ז אינו למעט שלא יעשה שליח וז"ל הא"ז ה' מילה סי' ק"ז והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו דמצוה עלי' דאב רמיא והיכא דליכא אב מיחייבי' אחריני למימהלי' וכו' עכ"ל ומדנקט רק אסור לו להניח לאחר שימול נראה דמ"ש הא"ז בלא רשותו קאי גם ארישא והכונה דאסור לו להניח לאחר שימול לפניו בלא רשותו דהיינו בלא שליחותו וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו וב' תיבות אלו שכ' הא"ז בלא רשותו קאי על ב' הבבות דנקט מעיקרא והיינו דאם האב לא עשהו שליח ולא ציוה לאחר למול ובא איש אחר למולו בלא רשותו דהיינו בלא ציויו ושליחותו אסור לו להניח למול דמבטל המצוה המוטלת עליו וכן אסור להאחר לגזול המצוה ממנו אבל אם האב עושהו שליח פשיטא דשש"א כמותו וע' מקמ"ח כאן שהביא מהר"ן פ"ק דפסחים שכ' דמילה אפשר לקיים ע"י אחר ומבואר בר"ן שם דאחר יכול לפטרו אפי' שלא מדעתו וע"ש עוד בזה וכבר הביא מזה בישיע"ק כאן וע"ע בשו"ת עט"ח או"ח סוסי' ד' מ"ש בענין זה וע' בנ"א שער או"ה סי' י' מ"ש באורך ע"ד התב"ש והביא מתשו' מהרי"ל סי' י"ח בשם תשו' גאונים ג"כ להתיר למול ע"י שליח ע"ש ואחרי שנתבאר דין מילה דמותר לשלוח שלוחו למול ה"ה דמותר לשלוח שלוחו לכסות הדם וכמ"ש התב"ש בעצמו דשני דינים אלו שוים ומצאתי במקנה לקידושין כ"ט שם שהביא מדברי רמב"ן וריטב"א שתי' קו' תוס' שם משום דמצות האב הוא ההתעסקות ולא שימול בעצמו והביא מתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה אשה והאריך לדחות ראיות התב"ש ונתכוין בכמ"ד למ"ש שאר אחרונים שהבאתי והעלה דגם הש"ך לא קרא תגר רק על מי שמכבד אחרים בהמצוה אבל דרך שליחות שרי אלא דמצוה בו יותר מבשלוחו ודוקא במילה אבל בכיסוי דהמצוה מי ששחט הוא יכסה המצוה מוטלת על השוחט שיכסה ולא שיתעסק שיתכסה בכל גווני אסור ע"ש והנה ז"ל הריטב"א דנהי דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו מצות דנפשה אבל הכא במצוה דבנה הו"א דחייבת דלא גרעה מב"ד דחייבים למימהלי' עכ"ל ואין הכרח כלל מזה לסברת המקנה אבל מתוס' רי"ד ושאר מקומות שהבאתי מוכח כן ומ"ש המקנה לחלק בין דרך כיבוד לדרך שליחות הוא היפוך דעת תב"ש ומ"ש דבכיסוי בכל גווני אסור ע' בשו"ת מגה"ש סי' ל"ט באורך בזה ודעתו נוטה דכיסוי דמי בזה למילה: