דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן כג · ה
והמנהג פשוט וכו' אפי' משהו וכו'. יש לבאר אי הוי לדידן בשהיי' משהו בעוף איסור תורה כיון שאנו חוששי' לדעת המחמירים בעוף וראיתי בד"ק סק"ז שצידד בדין שהיי' במ"ב דכיון דבמקום שאין מנהג מקילין בהפ"מ הוי רק איסור דרבנן ועמש"ל סי' ב' סקי"ג בשם תשו' בר"א ג"כ כן ובגה"ק הביא מתשו' רשב"א ח"ג סי' רל"ו וסי' ח"ב דהבנים מחויבים לנהוג במה שקבלו עליהם אבותיהם ונראה דהוי מה"ת והאריך בזה להשיג על החו"י ע"ש ואולם המעיין בתשו' רשב"א שם ימצא דקאי על שמנו של גיד שנהגו בו איסור ובחולין צ"ב ע"ב ומודה שמואל דלר"מ מדרבנן אסור דתניא ושמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור וכו' ע"ש ותדע שהרי בכל דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור יליף בנדרים ט"ו ע"א מקרא דלא יחל וקאמר שם ומי איכא בל יחל דרבנן וכו' ומפורש דהוי רק מדרבנן וא"כ ה"נ בנידון הרשב"א הנ"ל אך די"ל דהיכי דנהגו משום שחוששין לחד דיעה ולהך דיעה הוי מה"ת ה"נ לדידן אבל עכ"פ א"א להעמיס ד"ז בדברי הרשב"א הנ"ל ובאמת שכבר ישב על מדוכה כזו הג' ח"ס חיו"ד סי' ק"ז ובאמצע התשו' שם כ' דהיכי דיש דיעה להחמיר וקבלו אבותינו כאותה דיעה קרוב בעיני דהוי נדר דאורייתא אף דקיל לכל דבר כשאר איסורי דרבנן דכך קבלו ע"ע הנדר שיהי' רק כאיסור דרבנן לכל דבר והביא מהר"ן נדרים ח' דכל שמקבל עליו לעשות מצוה הוי מה"ת כדכתיב מפיך זו צדקה ע"ש אבל לפענ"ד יש לדון דהא בר"ן פ"ק דתענית בהא דלוה אדם תעניתו ופורע מפורש דקבלה בעלמא אינו נדר גמור וכ"ה ברא"ש פ"ט דנדרים סי' ה' וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהובא בטוש"ע סי' רט"ו וגם ברבים שקבלו ע"ע הרי כבר הבאתי עש"ס דנדרים דהוי רק מדרבנן ודוקא במקבל ע"ע לעשות מצוה של תורה ס"ל להר"ן דאיכא בי' משום בפיך זו צדקה אבל בנידון הח"ס דקאי לענין חלב עכו"ם דגם להאוסר הוא רק מדרבנן ודאי דליכא בי' משום נדר ועי' בר"ן פ"ד דפסחים שכ' וז"ל ומצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור וכו' שהן החמירו ע"ע לעשות סיג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבים בו מן הדין שנא' ואל תטוש ש תורת אמך וכו' עכ"ל ומשמע דתרוייהו דמי להדדי ולא הוי מה"ת אך דמ"מ י"ל דהיינו היכא דהאוסר אוסר רק מדרבנן אבל היכי דחד מ"ד אוסר מה"ת י"ל דכיון שנהגו כדעתו הוי לדידן ג"כ מה"ת אבל י"ל דהמנהג רק מספיקא חששו לדעתו והנהיגו לאסור אבל לא שיהי' כדין ודאי וכה"ג כ' הש"ך בחו"מ סי' פ"ז סוסקל"ח לענין סוגיא דעלמא כאידך דמאן לימא לן דהוא משום דס"ל דדינא הכי דלמא משום דהנתבע מוחזק מספיקא פטרו לי' ע"ש וה"נ בזה ומצאתי בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' מ"ז שהביא בשם הג' בעל ב"ט ז"ל שהי' דעתו דמנהג הוי כנדר מה"ת וכשחידש ד"ז חלקו עליו כל חכמי עירו ובספק ודאי יש להקל כמו בבועה בשיפולי וכדומה ע"ש ולא הביא ראיותיהם ואני מצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ"ז בדין נשבר הרגל בפרק אמצעי למעלה מצוה"ג שהעלה דהעיקר כדיעה א' בסי' נ"ה ס"א ואף שנהגו כדיעה ב' הוי רק כדברים המותרים ונהגו בהם איסור ע"ש ונ"ל ראי' מהירושלמי דביכורים פ"א הל' ה' בפלוגתא דראב"י ור"י בבת גרים אם מותרת לכהן דלראב"י אסורה עד שתהא אמה מישראל ור"י מתיר וכל א' יליף מקרא ומסיק ר"י דהלכה כר' יוסי וכהנים נהגו סלסול בעצמן כראב"י חד כהן נסיב בת גרים אתא עובדא קומי ר"א וארבעי' על ספסילא להלקותו א"ל ר"ב לא כן אלפן הלכה כר"י א"ל ולא כהנים נהגו סלסול בעצמן כראב"י א"ל ועל מנהג לוקין וכו' ומבואר דאע"ג דנהגו כחד חנא אפ"ה הוי רק מנהג בעלמא דאין לוקין עליו מכת מרדות והתם הרי לראב"י הוי מה"ת דיליף לה מקרא ומוכח כמ"ש ואולי שא"ה דהוקבע הלכה כר"י וכהנים נהגו בפירוש רק לסלסול בעלמא כראב"י לכן הוי רק מנהג קל אבל כאן נהי דהמחבר קבע הלכה דבהפ"מ יש להקל מ"מ הנוהגים להחמיר י"ל דלדידהו הלכה כמחמירים אבל מדברי תשו' נחלת שבעה שהביא הפ"ת סי' כ"ח סקי"א מבואר דס"ל דשהיי' כ"ש בעוף הוי רק חומרא ונראה דהוי עכ"פ ספיקא דגם המחמירים שפסקו דשהיי' דעוף כדי שחיטת רוב סי' א' בעוף הוא רק משום דפליגי בזה אמוראי ובדאורייתא להחמיר וכמבואר ברש"י חולין ל"ב ע"א ד"ה דקם וכ"ה בעיטור דכיון דקם לי' ריב"ח כרב הו"ל תרי ותרי ועבדי' לחומרא וכ"ה באשכול ה"ש סוסי' י"ב דבדאורייתא אזלינן בתר המחמיר ומבואר דהיינו רק משום ספיקא וא"כ פשי' דאי איכא עוד ספיקא לשי' הסוברים דבספק פלוגתא מהני ס"ס במקום חזקה ה"נ בזה ובפרט בשהיי' כ"ש בבהמה דלכ"ע הוי רק חומרא בעלמא פשי' דאי איכא עוד ספיקא יש להקל ובזה הי' נראה ליישב מה שהקשה בזבחי צדק למהר"ם סי' ח' אות א' דלפמ"ש מהרי"ו דאנו נוהגים להטריף כל שהיות א"כ למה כ' מהרי"ו שיעור שהיות כלל והוכיח מזה דבהפ"מ או בפ"ש יש להקל וזהו כדעת הלבוש אבל כל האחרונים פסקו דגם בה"מ אין להקל ולפמ"ש שפיר יש נ"מ בדאיכא עוד ספיקא אבל צ"ע דא"כ למה לא הביא מהרי"ו דברי הפוסקים דגם בעוף שיעור שהיי' כשחיטת בהמה דקה כיון דהוי פלוגתא בש"ס וכמ"ש והי' נראה מזה כדעת מהר"ם בז"צ שדעת מהרי"ו דבהפ"מ שרי ואף דמהרי"ו כ' בסתם דהמנהג להטריף הרי מצינו כה"ג בש"ך סי' כ"ד סוסק"ה אבל מדברי הרמ"א לא נראה כן שהרי גם המחבר פסק רק להקל בהפ"מ וע"ז כ' הרמ"א דהמנהג להטריף ומשמע דגם בהפ"מ אבל י"ל דכונת הרמ"א רק להוסיף דגם בבהמה אסור בשהיי' בכ"ש דזה לא נזכר בש"ע ועכ"פ גם לדעת מהר"ם מוכח שדעת מהרי"ו דבעוף טרפה בשהיי' כ"ש גם בהפ"מ מדלא הביא כלל דעת המקילין וגם מבואר שם בזבחי צדק דגם בהפ"מ ושעה"ד אין רשות לשו"ב להקל רק ע"פ שאלת חכם ובמקום שאין חכם לא יורה לעצמו ונראה טעמו עפמ"ש היש"ש פ"ב סי' ט"ו דטעם המנהג להחמיר מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים וכו' ע"ש ולכן אין רשות לשו"ב להקל בזה זולת ע"פ ש"ח אבל דעת כל האחרונים להחמיר בזה גם בהפ"מ. ובעיקר דין ספק שהיי' בעוף יש לצרף גם דעת ר"ת שהבאתי בפתיחה אות ב' בסופו דס"ל דליכא דין שהיי' בעוף אלא מדרבנן ע"ש ותבין ועמש"ל סי' כ"ד סקי"ב בשם תשובת ד"ש בדין ס"ס בשהיי':