אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן כ

סימן יט

א

סעי' א' והיינו שייר בחיטי. בש"ך החזיק בשי' הסוברים דלמעלה מטבעת הגדולה אסור וכהא דב"ק צ"ט ע"ב ותוס' דמפני שאינם בני תורה יש להחמיר. ויל"ע לפמ"ש המנ"י כלל ע"ה אות ל' להוכיח מהא דא"ח סי' תקכ"ו דבזה"ז אין להחמיר מה"ט וע"ש מדברי רמ"א יו"ד סי' ר"ה ואני מוסיף דכה"ג מבואר ביו"ד סי' שס"א ס"א בהג"ה דבזה"ז אין לך א' שאינו בקי במקרא או במשנה ועי' בט"ז א"ח סי' קל"ט סק"ד בשם התוס' אבל לא קיי"ל כן אבל באה"ע סי' קמ"ב סי"ד בהג"ה מוכח דגם בזה"ז אינם בני תורה וכ"מ מהא דגזירת קטנות המבואר בא"ח סי' תנ"ג ובמרדכי פכ"ש מבואר משום דאינם בני תורה ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' כ"ב דהיכי דאיכא ת"ח מעיין במילי דמתא י"ל דחשיבי כל העיר בני תורה לכמה דברים אבל לא במבשל בשבת ע"ש שתי' בזה איזו סתירות בענין זה ומצאתי בתשו' ריב"ש סי' קכ"ה והובא בב"י יו"ד סי' ר"א דגבי המשכת מים למקוה אין לגזור מפני שאינם ב"ת לפי שהכשר מקוה לא לכל הוא מסור כ"א לזריזים וחכמים ע"ש וה"נ י"ל בנ"ד דבזה"ז אין ממנים שו"ב רק מומחים ובקיאים אין לגזור בכך וצ"ע ולדינא יעוין בפלתי סק"א באורך בזה דודאי לכתחילה אסור לשחוט למעלה מטבעת הגדולה ובשו"ב הרגיל בזה יש להעבירו אבל בדיעבד אין להחמיר אבל בפר"ת סק"א מחמיר בזה מאוד ואמנם להבין ביאור ענין החוטי דע כי הקנה עשוי טבעות טבעות וכל טבעת הוא עב קצת בצד הסמוך לעור בית השחיטה אבל בצד ב' דהיינו בצד הסמוך לושט המונח תחת הקנה והוא ג"כ צד המפרקת הטבעת הוא דק והוא כעור ובשר בעלמא אבל הטבעת הגדולה שבסוף הקנה הסמוך לראש הטבעת עגול בעצה סביב וזה הטבעת הוא להיפוך משאר טבעות כי צד הטבעת הסמוך לעור ביה"ש הגם שהוא עב יותר משאר טבעות מ"מ הוא דק יותר מצד טבעת הזה שבצד הושט ומפרקת הנ"ל כי שם הטבעת הגדולה עב יותר הרבה מהצד. הסמוך לעור ביה"ש ויש עוד הפרש כי צד הטבעת ההוא בצד עור ביה"ש אינו רחב הרבה ובכלות רחבו בצד הסמוך לראש יש שם מעט בשר ממש ואח"ז סמוך לראש ממש מתחיל עצם משופע ועגול קצת כעין כובע והולך ומשפע למעלה לצד הראש ובסופו סמוך להלשון בולט כמין תנוך אוזן רחב ועגול והוא המכסה פי הקנה לעכב הקול והוא עצם רך כמין סחוס (קנאספיל) ומחובר בבשר הלחי ובסוף הלשון ואם הבהמה אוכלת המאכל הולך מסוף הלשון ע"ג שיפוי כובע הנ"ל ומשם לושט אבל צד הטבעת הגדולה הנ"ל שבצד הושט ומפרקת הוא רחב הרבה עד שבולט קצתו גם תחת הטבעת השני' שאחריו לצד הגוף והבליטה הזאת שבולט מטבעת הגדולה תחת טבעת שני' איננו עב כמו שהוא עב תחתית טבעת הגדולה עצמה כי סמוך לקצה שלצד הגוף נעשה דק וצד הטבעת שבצד הושט והמפרקת הנ"ל כלפי הראש הוא עב יותר ושם. בכלות רוחב הטבעת יוצאים משם ב' בליטות של עצם סחוס ובתחתיתו בצד הדבוק לחלק הטבעת הגדולה בצד הסמוך לושט ומפרקת הנ"ל הבליטות הנ"ל רחבים קצת וסובבים והולכים בעיקום קצת, כלפי מעלה דהיינו לצד הטבעת הסמוך לעור ביה"ש ושם מתקצרין מרחבן ונעשים כעין קנוקנות והם נקראים אומי הגרגרת והם משמשין לסגור פי הקנה שלא יפול המאכל לקנה מפני שקצה החוטי הנ"ל הם נדחקים ומתקרבין זל"ז בסופן ועי"ז נסגר פי הקנה ומחמת שצד הטבעת הגדולה בצד הסמוך לושט ומפרקת הוא רחב יותר וכמש"ל ולכן החוטי הנ"ל הם תכופין ודבוקין שם ממש בהטבעת אבל כשסובבים והולכים בעיקום לצד מעלה דהיינו לצד הטבעת שסמוך לעור ביה"ש מחמת שמתקצרים שם החוטי וגם הטבעת מתקצר בצד זה ולכן החוטי הנ"ל מרוחקין שם מהטבעת ויש בשר בינתים וע' בכרתי סק"א שהעלה ליישב מ"ש הר"מ בפיהמ"ש דחיטי הם. בטבעת הגדולה ובגמ' משמע שהם למעלה מהטבעת והוא משום דהבהמה כשהיא אוכלת והולכת החוטי הם בתוך הטבעת הגדולה ונכפפים לתוכן אבל כשפושטת צוארה לשחיטה מושכת החוטין למעלה ואז הם למעלה מהטבעת ע"ש אבל בקונטרוס יוסף מהשו"ב מלונדן לסי' זה העלה שבצד הסמוך לעור ביה"ש שמרוחקין החוטי הנ"ל מן הטבעת הם למעלה מטבעת ובצד הטבעת הסמוך לושט ומפרקת הם בטבעת ממש ע"ש ועי' בת"ה למהר"ם בראנשווייג סי' י"א בזה והמעיין בכל המקומות השייכים לזה ויבדוק בגוף הבהמה ומצא שע"פ דברי הנ"ל מבואר הענין לנכון:

ב

בלי שתאנוס וכו'. עי' תשו' רדב"ז ח"א סי' קמ"א וסי' קמ"ה מ"ש ע"ד רמב"ם ותוס' בזה:

ג

סעי' ב' ושיעור תורבץ כו' בשתי אצבעותיו ובהג"ה וי"א כדי רוחב ד"א וכו'. אעתיק מ"ש בתשובה להרב המנוח עו"ה אבא ז"ל מו"צ ד"ק טאלמיטש ע"ד שאלתו במעשה שאירע בקהלתכם ששחט השו"ב בהמה גסה למטה קצת מטבעת הגדולה ובדק הושט ונשאר למעלה מקום ושט המחובר בלחי והיוצא מהלחי בס"ה ב' אצבעות ושליש אצבע ורו"מ הביא ד' מש"ז סק"ד בשם תב"ש דבה"מ סגי בגודל א' ורק לכתחילה ד' גודלין אבל מהתב"ש מבואר דבמדינות אלו גם בהפ"מ אסור בפחות מן ד' גודלין כיון שאנו נוהגים כמהרי"ו ודוקא במדינות אחרות יש להתיר בהפ"מ והנה אם אמנם בתב"ש מבואר כן אבל לענ"ד הגם דאנן גרירין בתר מהרי"ו ורמ"א אבל היינו היכא דרמ"א פסקו כוותי' אבל כאן הרי דיעה א' הובא בש"ע בסתם ורמ"א הביא ד' רש"י ומהרי"ו בשם י"א וא"כ יש לפסוק כדעה א' וכמ"ש בשו"ת עה"ג סי' מ"ו באמצע התשו' דגם היכי. דהביא הרמ"א בשם י"א אין כונתו לחלוק על הש"ע רק דיש להחמיר לכתחילה ושלא בשעה"ד אבל בדיעבד או שעה"ד יש להקל ואף שהפמ"ג בכללי או"ה ליו"ד אות ד' ג' חקר בזה והניח בצ"ע ופקפק על השואל בתשו' מהרמ"ז סי' ד' שכ"כ בפשיטות אבל הרי בכללי או"ה לאו"ח שבסוף סדר הנהגת השואל אות כ' ואות כ"ה העלה בעצמו כן ורמז לתשו' עה"ג הנ"ל גם י"ל דהרמ"א סובר דגם מהרי"ו מחמיר בזה רק לכתחילה ותדע דהא הרמ"א כ' עוד שיעור דכפיפת אוזן ומבואר בד"ח על הרא"ש פא"ט אות י"ז דהרמ"א מחמיר רק לכתחילה וה"נ בזה ומצאתי בלבוש שפסקו בפשי' דסגי בדיעבד ברוחב אצבע א' ולכתחילה כשיעור כפיפת האוזן ולא הביא כלל דעת מהרי"ו וגם ביש"ש פא"ט סי' ו' פסק להקל בדיעבד באצבע א' ובאמת דגם רש"י גופי' נקט כשלש אצבעות וארבע ולפמ"ש התוס' דהיינו בראמים גדולים א"כ בשורים שבמדינתינו בודאי הם עוד פחות ממחצה מראמים גדולים וסגי בב' אצבעות ועי' במל"מ פ"ח מלולב ה"ז מכמה דוכתי בש"ס דנקט כה"ג דמוכח כהתוס' הנ"ל וא"כ בנ"ד דאיכא ב' אצבעות ושליש גם לשי' רש"י יש להקל אבל כבר כ' המש"ז דסתם אצבע היינו גודל והוא רוחב כאהל ולפמש"ל סי' ל"ה הוא רוחב שני צענטע מעטר שבזמנינו ולא ביאר רו"מ בנ"ד אם הו' יותר מן ב' גודלין ועכ"פ לדינא יש להקל בהפ"מ בשיעור אגודל א' וכמ"ש:

ד

ואולם בגוף השיעור כבר רמז במש"ז לתשו' פמ"א ש שנחלק עם ח"א אם גם מקום חיבור הושט בלחי הוא בכלל השיעור ודעת הפמ"א דגם מקום חיבורו בכלל וראיתי בשו"ת שבסוס' בל"י לסי' זה שהאריך בזה והפלה דעיקר שיעור של התורבץ הוא רק מקום שאינו מתכויץ רק דא"א לידע שיעור זה עד אחר שחיטה ולכן נקט שיעור דכדי תפיסה והנה עיקר מקום התורבץ הנ"ל הוא רק במקום הדבוק בלחי וכדמוכח מדברי רש"י אלא שע"י שהבהמה כופפת ראשה בשעת שחיטה נמשך ויוצא מקום התורבץ עם המקום הדבוק בלחי לחוץ ממקום ההוא ויוכל להיות שישחוט שם ולכן קאמר דיש לשחוט ד"א להלן דבודאי לא יומשך ויצא התורבץ עד רחוק ד"א וג"ז רק חומרא לכתחילה כנראה מלשון הסמ"ק שהביא הב"ח ואם שחט בדיעבד תוך שיעור זה אם בדק אח"כ ונמצא ששחט משהו מן היוצא מהמקום הדבוק בלחי כשר דהא אח"ש חוזר ונכנס התורבץ במקום הדבוק בלחי עכת"ד שם. ואם כי יש לפקפק בדבריו ועי' כרתי סק"א מ"מ אם רחוק אגודל מסוף מקום הדבוק בלחי ודאי יש להקל אבל מצאתי בא"ז הל' שחיטה סי' שע"ד וז"ל וראיתי כתוב בה"ג וטבחא דשחיט חיותא לימשח ד' אצבעי מתותי טבעת הגדולה ולשחוט והיינו שכ' רש"י בשם רבינו הזקן ופי' ריב"ם דהיינו בראמים גדולים אבל בשוורים שלנו אין השיעור גדול כ"כ ובה"ג אחרים ראיתי כתוב כדי חפיסה היינו כי היכי דתפיס לה אינש בתרתי אצבעי עכ"ל ה"ג ובאלפסי וכו' וכן הי' נוהג ר"י ז"ל הלכה וכן ר"י בר"ש הי' נוהג כן וכ' ראב"י י"מ כדי אחיזת חודו של צפורן וליתא שהרי שוחט משיפוי קנה ולמטה וסתמא דמילתא אינו מעקם בושט כ"כ למטה וכו' עכ"ל ומדנקט בה"ג ד' אצבעי מתותי טבעת הגדולה וכו' בין אם נפרש דר"ל שיעור ד"א מסוף טבעת הגדולה לצד הגוף או דר"ל לפי שהקנה מונח תמיד למעלה ע"ג הושט ונודד שיעור ד"א בושט המונח תחת מקום הגדולה שבקנה עכ"פ מוכח דהיינו חוץ ממקום הדבוק בלחי וז"ל הסמ"ק שהובא בב"ח ובבהמה גסה אם מרחיק ד"א מן הראש די בכך עכ"ל משמע ג"כ כמ"ש ומוכח דלא כהפמ"א ועי' שב"י ח"ג סי' נ"ט שדעתו נוטה דבמקום הדבוק אינו בכלל תורבץ בלל ושוב הביא ד' רש"י דנראה להיפוך ע"ש בזה ונעלם ממנו תשו' פמ"א הנ"ל שדעת השואל הי' להוכיח דהתחלת התורבץ במקום הדבוק בלחי ויוצא קצת גם לחוץ ולכן נקט רש"י לצד הראש הוא מתקשה והפמ"א הביא מדברי רש"י חולין י"ח ע"א ד"ה השוחט וכו' בטבעת גדולה וכו' לצד הראש וכו' והרי טבעת הגדולה הוא במקום הדבוק בלחי ואפ"ה נקט לצד הראש ולכן ברור שהתורבץ מתחיל מיד בתחלת בית הבליעה סמוך לפי הקנה ואם שייר כשיעור ד' אן ב' אצבעות לפירש"י הוי מקום שחיטה אף שהוא בין הלחיים וכן שיעור כיווץ מהני גם שם עכת"ד ועכ"פ התורבץ בודאי מתחיל שם לכ"ע:

ה

וראיתי בשו"ת טטו"ד מ"ק סי' ל"ג שנשאל בעובדא שאירע ששחטו עוף ונשחט רק הושט והי' בו כפי שיעור הקטן לפי קטנו אבל הושט לא נתכויץ שם רק כמו שנתרחק כן נשאר עומד אם עיקר הדבר תלוי בכוויץ או דתליא בשיעור שנתנו חכמים והעיר שם מהא דסימנים לאו דאורייתא ובע"כ דהעיקר תלוי בשיעור לבד ולכן פסק להקל בזה ע"ש ואני חמה על ראייתו דא"כ איך יפרנס דיני סימני עופות טהורים וסימני איילונית וסריס וכדומה למ"ד סי' דרבנן ובע"כ דיש סימנים שהם הלל"מ והוי דאורייתא רק דיש סימנים שהם רק דרבנן וכמ"ש התוס' בחולין ס"ד ע"א ד"ה סימנים לחלק כן וכ"ה בחי' הר"ן שם ע"ט ב' ופי' בבה"י בתוד"ר סי' רט"ז מ"ש בשם תשו' בני יעקב סי' ס"ג שהביא בשם מהר"י אלפנדרי דבסימנים התלוים ביד"ש ולא במקרה הוי דאורייתא ועיש"ה וא"כ ה"נ בזה (ועקצה"ח סי' רנ"ט סק"ב ושו"ת נט"ש סי' ע"ט מ"ש בדברי הר"ן הנ"ל) ובגוף הדין הנה מצאתי בת"ח חולין מ"ד וז"ל דלא יהבו רבנן שיפורא לשום מקום הגרמה כ"א לתורבץ הושט בלבד משום דאע"ג דידעו לי' דכל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ כדלעיל אפ"ה יהבו בי' רבנן שיעורא כמה הוי אותו מקום שחותכו ועומד במקומו לפי שאין הכל בקיאים בזה עכ"ל וכן מצאתי בדמש"א פא"ט דשיעור תפיסת יד ושיעור כיווץ חדא נינהו אלא משום דאין בקיאים בזה או משום דבחיי' א"א לידע לכן נקט שיעור תפיסה והכל א' ע"ש וזהו כדברי השואל שהביא בטטו"ד שם והוא כתב עליו שמביא לידי גיחוך והנך רואה שהת"ח ודמש"א כ"כ וא"כ היינו להחמיר אבל היכי דהוי להיפוך שהסימן גורם חומרא א"א להקל ומסתמא טעה בשיעור המדה כפי ערך הגדול וקטן או דהשיעור עולה יפה רק ע"פ רוב וכל מ"ש בטטו"ר להוכיח כדעתו המעיין ימצא שדבריו דחוים ועי' במהרש"א חולין שם שכ' ג"כ דבחיי' א"א לעמוד על שיעור כוויץ לכן נתנו שיעור דתפיסת יד ומוכח ג"כ דפי' כוויץ עיקר וז"ל הפר"ח סק"ד ומשמע לרמב"ם דשיעור א' הוי מקום שחותכין אותו ועומד ושיעור תפיסת יד אלא דצריך לדעת אמאי הוצרך לפסוק כתרוייהו וכו' וי"ל דהוצרך לאשמעינן סימן הכוויץ והעומד להכשיר בסי' זה בעוף דאין שיעורו ב' אצבעות וכו' ופי' מתכוויץ הוא שיכנוס פי ראשו לתוכו ויחסר מרוחב חללו עכ"ל. ומבואר דס"ל דבעוף העיקר תלוי בכוויץ ולכן אין להקל בזה אם עומד בלא שום כוויץ כלל אפי' בהפ"מ ובשו"ת ברכת יוסף סי' י' כתב דאם שחט למעלה מתפיסת יד אלא שמקום החתך עומד ואינו מתכוויץ יש להקל ומ"מ לא רצה להורות ועי' ספר ב"א ח"ב חדר נ"ז שהעלה דמה"ת כל הושט מקום שחיטה וחכמים נתנו בו שיעור והוא רק מדרבנן והוכיח שכן דעת הרשב"א ולכן קיי"ל כשיעור תפיסת יד להקל ומ"מ הניח בצ"ע:

ו

בש"ך סק"ו השיג ע"ד הב"י ועי' בלב"א חולין שם שהוכיח כהטור ואני מצאתי בחי' רמב"ן שם וז"ל הא דאמרי' פחות משערתא ועדיף מחיטתא תמוה הוא איך נחנו שיעור סתם לכל שהרי ודאי תורבץ דשור הגדול גדול הוא מעוף הדק וי"א שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיו"ע לפי גדלן וקטנן וכן שיעור של ר"נ דאמר כדי תפיסת יד בשור בינוני וכו' והרמב"ם ז"ל אמר בחי' ובהמה אבל בעוף לפי גדלן וקטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק עכ"ל ומבואר כהטור וגם מבואר מזה דשיעור מבלעתה קאי על שור ובע"כ דיונה הוא שם מ"ד וכמ"ש הד"מ ומ"ש בהגהות י"ש מגיטין נ"ט כבר קדמו הת"ח חולין מ"ג ובשיו"ב כאן וציין לסה"ד בזה וע"ע בתשו' רמ"א סוסי' פ"ג בזה. ודע דשיעור דלמטה שהוא עד מקום שישעור הועד לפני דבכבשים שכיח שאין שם שער כלל ולא פירצי עד הכרס ממש וכפי הנראה דיש להקל עד מקום ההוא. וצ"ע:

ז

סעי' ג' ואם שחט מן הצדדים וכו'. עי' בלב"א חולין י"ט ע"ב בתוס' ד"ה השוחט וכו' מ"ש בדין מחזור סימנים לאחורי העורף דלפי' רמב"ם ותוס' פסול ופי' כנפ"י דמסיק ג"כ דמן הצדדים כשר דיעבד גם בלא ידע אבל מן העורף פסול בלא ידע גם דיעבד ובזה ביאר דברי התוס' ע"ש:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה