דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן יח
א
סעי' א' השוחט וכו' אפי' מן הצד ע' שפ"ד סי' ט' סק"א דאם תפס הקנה לבדו בעוף ושחט אם נמצא פגם מן הצד של הסכין העוף כשר ע"ש טעמו ועמש"ל סי' ט' סק"ב בשם תשו' כ"ס בזה וע' בקו"א שבש"ע הרב מהרש"ז ז"ל דלפי חילוק א' שחלקו הפוסקים בין הא דסכין מלובנת משום שהמורשה על סכין בולט אין לאסור רק בפגומה שבצד החוד שמתפשט פד קצה החוד ממש ועד בכלל שאז נדחק הסי' כשנחתך בקצה החוד ממש ונכנס בפגומה שבקצהו ממש וקורעתו לפי שבמקום הפגימה החוד מתקצר משהו כשיעור עומק הפגימה שבקצהו ממש וביה"ש לא מירווח כ"כ כשיעור עומק הפגימה אפי' היא קטנה שבקטנות אבל אם אינה בקצה החוד ממש אין הסימן נדחק ונכנס כלל בהפגימה אך מ"מ א"א להקל מכח טעם ב' שחלקו בין ידע ללא ידע ע"ש ומ"מ יש לעיין היכא דנמצא פגם מן הצד במקום שהצד נשחז אבל אינו כחגירת צפורן דתליא בפלוגתא ואינו מגיע עד החוד ממש ועד בכלל כפי הנ"ל א"כ אולי יש לצרף ולעשות ס"ס דהא בב"י סי' ט' הביא בשם ראב"ד וסמ"ק ומרדכי בשם ר"ל וכלבו שפסקו דבדיעבד קיי"ל דפגם מן הצד אינו פוסל והרא"ש בשם ר"י חי' לחלק בין מורשה לליבון רק שכתב אח"כ דיש לחלק עוד בין ידע ללא ידע ועמש"ל סי' ט' סק"א בזה א"כ עכ"פ איבא ס"ס בפלוגתא דרבוותא דמהני גם נגד חזקה וצ"ע. והנה דין פגם מן הצד היינו רק במקום הסמוך להחוד שנשחז ג"כ כמו שנוהגין השו"ב שעושין צדדים נשחזים אבל למעלה מזה אין מקפידים כלל בפגם וחלודה וע' שמ"ח סי' ט' פ"ב ותב"ש סק"ד שהביא ד' רש"ל והחמיר לכתחלה בזה ואם רושם בולט גם דיעבד אסור וע"ש בד"ק בזה וע' ס' הארוך מש"ך כאן שהביא ג"כ ד' רש"ל וכ' דלכתחלה יש להחמיר באותן רשומים שקורין שלק וע' בכנפ"י כאן שדחה ד' הבי"ע ומהרש"ל והוכיח מרש"י ור"ן ורמב"ם דא"צ לבדוק רק עובי החוד מצדדיו וסיים וז"ל וי"ל דאפי' ביותר סמוך ממקום הזה הי' מיקל רש"ל אלא שדיבר בהוה ולכן כל שהוא עובר את מקום עובי החוד לית דין צריך בושש אלא אפי' באותה העובי יש להקל בפגם שקוע כל שאינו סמוך לחודו ממש אבל כל שיש הפרש נראה לעינים בין החוד לאותו פגה יש להקל אלא שאם הפגם בולט יש להחמיר בזה אבל להלן מעובי החוד יש להקל בכל ענין ומיהו הכל לפי הענין ע"ש.
ב
ה"ז נבלה. בש"ך הביא ד' רמב"ם דהוי רק ספק נבלה ובשפ"ד האריך בזה וע"ע בפמ"ג בפתיחה לה"ל טרפות מ"ש בשם הפמ"א ח"א סי' ט"ו ומ"ש עליו בזה וע' בש"ש ש"ג פט"ו ובל"א חולין י' וע' בקונ' פתח הבית שבסוף הרא"פ סי' א' ובשו"ת סוסי' ב' מ"ש בזה ע"ד הכ"מ ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' נ"ג וע' בס' פתחי נדה בפתח עינים לחולין סוגי' דנשחטה הותרה שהעלה דלדידן דקיי"ל דבהמה לאו לאברים עומדת היכא דנשחטו הסימנים כהוגן אלא דמסופקין אם שהה או דרס וכדומה ל"ש לאוקמה בחז"א והוי רק ספיקא ור"ה סובר דלאברים עומדת ומה"ט ס"ל דגם בשיבר עצמות פסול והאריך שם בביאור הסוגיא וישוב סתירת ד' רמב"ם ע"ש באורך. וע' בפר"ח כאן שסותר למ"ש בעצמו בסי' כ"ה סק"א ע"ש:
ג
טעם איסור סכין פגום. כ' השמ"ח בשם לבוש משום שהפגם אינו שוחט רק נוקב וקורע וז"ל הלבוש סכין פגום אסור לשחוט בו משום שאינו חותך אלא קורע ונוקב הסימנים בעוקצה ומנבל הבהמה וקרא כתי' וזבחת ולא וקרעת עכ"ל ובאמת שכ"ה ברש"י חולין י' ע"א ד"ה שמא בעוד וכו' ע"ש לשון זה ממש וכ"ה בר"ן שם וכ"ה בבה"ג ה"ל שחיטה וז"ל וסכין נמי צריכה בדיקה בטבח כיון דאית בה פגימתא נקבה להו לסימנים וטרפה עכ"ל אבל בשאלתות פ' בהעלותך סו' קנ"ה כ' וז"ל דצריך למבדק לסכינא דלמא אית בי' פגימה ושחט לה איטרפא מ"ט כיון דהאי מורשא בפגימותא מבזע בזע לה הו"ל דרסה עכ"ל ואולי כונתו דכל פסול דרסה הוא נלמד ג"כ מדכתי' ושחט ומשך כדאי' בחולין ל' וכיון שהפגם קורע ואינו בכלל ושחט הו"ל דרסה ועמש"ל בפתיחה אות ב' בזה והיכא דהפגם רק במקום א' כפי הנראה הוי רק חשש נקה"ו קודם שנשחט רובו ועמש"ל בפתיחה מאות כ"ה והלאה דל"ה ספק בשחיטה כלל ולפ"ז יש לצדד במקום ס"ס דל"ה נגד חזקה ומסתימת ד' הפוסקים ל"נ כן ולפמ"ש שם אות כ"ח ניחא ובפרט די"ל שמא במקום פגם נשלם שחיטת רוב הסימן וא"כ אין כאן שחיטה כלל אך לפ"ז אם הי' הפגם בראש הסכין ושחט בהולכה לבד יש לצדד בס"ס. וקצת פוסקי' כתבו דאיסור סכין פגום משום צב"ח וע' רמב"ן עה"ח פ' בראשית בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' בטעם השחיטה ואיסור צב"ח וע' תשו' ח"ס חא"ח סי' נ"ד בסופו והראוני בר"ן סופ"ק דחולין במשנה דשוחט מן הצדדין דגם בשעת שחיטה איכא משום צב"ח:
ד
סעי' ב' שיעור הפגימה כיש וכו'. בטור הביא ד' רמב"ם שכ' אפי' קטנה ביותר ולא הזכיר חג"צ ובב"י ביאר דעתו משום דס"ל דכל הנך אמוראי דבדקי בשמשא ומיא ולישנא ושערא ובישרא פליגי על ר"ח ור"ל דס"ל דשיעור פגימה כחג"צ וס"ל דבכ"ש פסול וז"ל הרמב"ם פ"א מה"ש הי"ד והוא שיהי' פיה חד ולא יהי' בה פגם אבל אם הי' כמו חלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפי' הי' התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה עכ"ל ובפר"ח הביא מרמב"ם פ"א מביהב"ח הי"ד שכ' וז"ל כל אבן שנפגמה כדי שתחגיר בה הציפורן כסכין של שחיטה ה"ז פסולה לכבש ולמזבח וכו' עכ"ל ולכן העלה דחג"צ הוא רק הרגשת הצפורן וכל מה שנרגש קצת בצפורן הוי פגומה והוא באמת כ"ש וגם הרא"ש מודה לזה ולא פליגי הפוסקים כלל זולת דעת רש"י להקל כמ"ש הב"י בשם א"ח מעשה בא לפני רש"י באחד שמצא פגימה קטנה ולא רצה לאסרה מפני שאין צפורן חוגרת בה והוא דעת יחיד נגד כל הפוסקים ע"ש וככל החזיון הזה מבואר גם בדרישה סי' זה ע"ש ובתב"ש סק"ה העמיס גם בשי' רש"י דר"ל שיהא נרגש בצפורן ומ"ש רש"י בבכורות ל"ז ע"ב ד"ה שתחגור שתעכב בה הצפורן היינו נמי שתרגיש דכל שאינו מעכבתו אינו מרגיש ובד"ק סק"ד פקפק במ"ש השפ"ד סוסי' זה לצרף ד' הרא"ש לס"ס דכיון שדעת הכר"ו ופר"ח דגם שי' הרא"ש דמשהו וגם הוא דעת יחיד אין לצרף לס"ס כלל ע"ש והנה בסתירת ד' רמב"ם מצאתי בשו"ת דבר שמואל סי' רפ"ב שתי' דבדיקת סכין בסתם הוא בחג"צ ואם אין הצפורן אוגרת בה תלינן דא"ב פגם יותר אבל אם מצאו פגם כ"ש אפי' קטן מחג"צ פסול ע"ש וזהו כחילוק היש"ש שהובא במש"ז סק"ב אבל הוא חמוה איך לא יכתוב הרמב"ם ביה"ש במקומו החילוק הזה ויותר הי' נראה עפמש"ל בפתיחה אות א' דלפעמים נקט הרמב"ם שלא במקומו דיעה דחו"י ובמ"ש הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט דבשר חי בחלב מה"ת והבאתי כן מכמ"ק וה"נ י"ל לפמ"ש כמ"פ דהנך מ"ד דבדקי בשמשא ומיא פליגי על ר"ח ור"ל ופסק רמב"ם בה"ש כותייהו וכמש"ל בשם הב"י. א"כ י"ל דבה' ביהב"ח נקט אליבא דר"א אף דלא קיי"ל הכי אבל העיקר נראה דכבר דקדק התב"ש סק"ו בהא דנקט הרמב"ם אם הי' כמו חלם וכו' משמע שהוא פגום ארוך קצת וא"כ י"ל דהיינו ממילא כחג"צ וכן ראיתי בנח"א שבאשכול סוסי' ח' שביאר כן ד' רמב"ם ואני מוסיף דודאי לשון תלם משמע שיש בו איזה עומק ורוחב וכמ"ש הרמב"ם בעצמו בפיהמ"ש פ"ב דכלאים מ"ו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקיעים מתרחבים ונקרא כל בקוע מהם חלם של פתוח וענינו חפירת הבקעים שנתפתחו בארץ וע' בערוך ערך תלם ותוי"ט שם רמז להא דפ"ב דפאה מ"א שיעור בור ג' תלמים של מענית המחרישה וע' ברע"ב שם ועתוס' שבח פ"ה ע"ב ד"ה אמר וכו' כשיעור תלם דהיינו טפח וכו' ותלם היינו שורה ובני א"י קרו לה תלם וכו' ע"ש ולכן אף שסיים הרמב"ם כאן דאפי' הי' התלם קטן מאוד פסול אבל מ"מ כיון שהוא בגדר חלם ממילא הוי כשיעור חג"צ דאל"כ לא יתכן לקרותו בשם חלם ואין סתירה כלל בדברי רמב"ם וברש"י בכורות ל"ז ע"א ד"ה פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ"ל ועלה מפרש שם ע"ב וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן ע"ש וכ"ה בכ"מ פ"ז מבימ"ק ה"א ובפיהמ"ש להר"מ פ"ו דבכורות כ' וז"ל נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס וכו' עכ"ל הרי דלשון פגם הוא חסרון ולא סדק בעלמא הנרגש בצפורן וכיון שי"ב חסרון מן הנמנע שלא תחגור בה הצפורן ואף שמצינו בפי"ג דכלים מ"ד שנפגמו ופי' הר"מ וביאור נפגמו נתבקעו היינו משום דהתם לא תליא בשיעור פגימה וע"ש פ"ה מי"א דנקט ניקב נפגם נסדק ומ"ש התב"ש דכונת רש"י ג"כ רק שתרגיש הצפורן הרי מ"מ עכ"פ צריך שתרגיש עיכוב מלהוליך הציפורן להלאה ואני מצאתי ברש"י תהלים ע"ו פסוק י"א שארית חמות תחגור תעכב ותחדיל שאר הרשעים מעורבים ונמנעים מלהראות ואותם וחמתם תחגור לשון עכבה בלשון משנה [צ"ל ברייתא] פגימת הסכין כדי שתחגור בה הציפורן ושמעתי משמו של ר"א הגאון בר"י שהי' מביא המקרא הזה עדות לאותה משלה עכ"ל ואח"ז מצאתי בהגהת י"ש שרמז לזה ובודאי היינו עיכוב גמור ולא הרגשה בעלמא שמרגשת הצפורן דבר מה ותדע שהרי בנדה כ"ה ע"ב בהא דשפיר מרוקם כיצד בודקין אותו אם הוא זכר או נקבה מביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום אם מסכסך בידוע שזכר הוא וכו' ופירש"י אם מסכסך הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד וכו' ע"ש וגבי קיסם ל"ש לומר ענין הרגשה והאדם הוא רק המנענע הקיסם ובפ"כ דהיינו עיכוב גמור ועוד דאלו הרגשה בעלמא הרי גם היכי דדמיא לסאסאה שמגעתה כראש השבולת נרגש בצפורן ובע"כ דבמסוכסכת היינו הרגשת עיכוב ממש וברש"י חולין י"ז ע"ב ד"ה משני רוחות וכו' אוגרת מלשון אגרה בקציר מאכלה לשון אסיפה שאוגרת הציפורן לתוכה בין ב' עוקצין עכ"ל והובא גם בב"י אך בעיקר ד' רש"י הגם שבב"י הביא כן בשם א"ח וגם מצאתי בכלבו סי' ק"ז שהביא עובדא זו אבל הנה מצאתי בשהי"ש לריח סי' ח"ז וז"ל מעשה בא לידי שבדקתי ואשחאתי הסכין יפה ולאחר שחיטת התרנגול בדקתי בצפורן ולא היתה חוגרת בה והי' לבי מגמגם עד שהצצתי בשמש לנגד עיני ונראה לי שם פגימה והראיתיו לרבי ובדק וחזר ובדק וא"ל ודאי פגימה הוא זו וטרפה עכ"ל ונודע דבכל מקום שמזכיר שם רבי הוא רש"י ז"ל ולכאורה נראה מזה שהטריף אף שלא סי' חג"צ אבל נראה ליישב שלא יסתרו דבריו לדברי הא"ח ובלבו דמ"ש שהי' לבי מגמגם היינו שהי' מסופק אם הציפורן חוגרת ולעיני השמש הי' נראה פגימה והראהו לרבי ובדק בציפורן וחזר ובדק ונתברר לו שהציפורן חוגרת בה ולכן הטריף ותדע דאל"כ כיון שכבר ראה לעיני השמש שיש פגם למה הוצרך לבדוק עוד הו"ל לשאול לרש"י רק איך הלכה ולהורות לו שהיא טרפה ובע"כ דהכונה כמ"ש וא"כ מזה מוכח דס"ל דאף שלעיני השמש ראה פגם כל זמן שלא הגיע לשיעור חג"צ אינו פוסל:
ה
ומה שהאריכו בדעת הרא"ש הנה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ו' ביאר ג"כ ד' הרא"ש דכל הנך מ"ד דבדקו בשמשא ומיא היינו רק לברר בזה אם יש בו כחג"צ ואידי ואידי חד שיעורא ומ"ש הרא"ש דכל פגימה שמרגיש בה היינו שתחגור בה כלומר אינה הרגשה כל דהו וכיון שכן בדיקה דאבישרא נמי לאו הרגשה כל דהו וכו' ע"ש וראיתי בשו"ת בשמים ראש המיוחסות להרא"ש סי' ר' שכ' וז"ל וע"ד הפגימה בסכין שכתבת שיש דוחים דברי ר"ח מהלכה ולא בעי חג"צ ממש אלא כי הני אמוראי דבדקי בשמשא ובלישנא אומר אני לא שמיע לי ולא פ"ל הדין שיטתא ודברי רב חסדא חסדאין מילי' בחסד ואמת אמרו הלכה הוא וכן כתבו בשם רש"י ז"ל עכ"ל ובכפ"ד סוסי' רצ"ט כ' שהכריע בהגהותיו לסי' ר' דהעיקר בדעת הרא"ש דבעי' חג"צ כפירושן של רוב הפוסקים ודלא כהפר"ח שהשווהו עם הרא"ה וגם החולקים על ר"ח אינו אלא מדרבנן ע"ש אבל לא באו הגהותיו לסי' ר' בדפוס כלל:
ו
ובעיקר הדבר שדחו כמ"פ דברי ר"ח מהלכה משום דס"ל דכל הנך אמוראי פליגי עלי' הנה מצאתי בשאלתות פ' בהעלותך שהביא בתחלה הא דבמערבא בדקו בשמשא ואח"כ הביא ד' ר"ל ור"ח בשיעור פגימה דהוי כחג"צ ולא העתיק בלשון פלוגתא כלל ומוכח דס"ל דלא פליגי ולא אדע מדוע כ' באשכול סוסי' ח' שר"א משבחא לא הביא ג"כ ד' ר"ל ור"ח והרי הביאו ואדרבא מוכח דס"ל כן וז"ל הרוקח סי' ש"פ שיעור הפגימה כדי אחוזת הצפורן בו עכ"ל הרי דלא נקט שתרגיש הצפורן בו רק שתאחז בה ובעיטור שפר ב' ח"ב וז"ל ה"ד אוגרת משתי רוחות כשתוליך הצפורן על הסכין וכו' אוגרת בה מכל צד פסולה אוגרת כגון שתחגור בו צפורן וכו' ואח"כ הביא הא דבמערבא בדקו לה במיא נותן מים בחודו של סכין ואם י"ב פגם שוטחין ואין הולכין ע"פ כולה בנהרדעא בדקו בשמשא וכו' אר"פ צריכא אבישרא ואטיפרא ואחלת רוחתא תוספתא וה"מ דצריכה האי בדיקותא היכי דחזי חשש פגימה דצריכה בדיקה הא לא חזי בה בעיני' מידי לא צריך בדיקה כלל ובמערבא נמי דבדקו ומנסי בדבר שצריך נסיון הוא דעבדו וכו' עכ"ל ומבואר דס"ל דרבא דקחשיב דיני אוגרת ומסוכסכת ס"ל ג"כ דתליא בחג"צ והא דבמערבא מנסו היינו בדחזו חשש פגם ומסופקים בדבר עשו נסיונות לברר אבל גם הם לא פליגי על רבא ולא הביא ד' הנך אמוראי לחלוק על רבא כלל וכן מצאתי בסה"ת ה"ש סי' א' אוגרת לא ישחוט וכו' והיינו כי הצפורן חוגר הפגימה משתי רוחות וכו' אבל מסוכסכת וכו' והיינו כי הצפורן אינו חוגר רק מרוח א' וכו' והביא אח"כ ד' ר"פ דצריכה בדיקה אטופרא ובשרא וג' רוחות וכו' ע"ש ועכ"פ מבואד דפגם היינו בחג"צ ובש"ג הביא שכן מטין ד' סמ"ג וע' בתב"ש סק"ה שרמז לד' רוקח וש"ג ברמיזא בעלמא ולא ביאר שמדברי רוקח מוכח דלא תליא בהרגשה לבד וז"ל הריטב"א חולין י"ז ר"ח אמר אף פגימת סכין הנה אמוראי דבדקו בשמשא ובמיא לא פליגי עלי' דההוא דברי הכל הוא דהא על מתני' דלא פני בהדי אידך פגימות יהיב תלמודא טעמא וכו' וכל מה דאמרי' בהנהו אמוראי אינו אלא לכתחלה ולא דעבדי הכי מדינא ממש דהא לא נקט בחד מינייהו לישנא דאצרכתא אלא הנו בדקו והנו בדקו לנהוג בו חומר בעצמן כראוי לכל ב"נ לדקדק לכתחלה הרבה ולא אמרו אצרכתא אלא אבשרא וטופרא וג' רוחתא דהא ודאי צריך לכתחלה אבל בדיעבד הכל מודים כר"ח שאינו נפסל אלא בחג"צ ודמיא לסאסאה שא"ב פגם כלל התירו אפי' לכתחלה נמצאת אומר לפי שיטה זו ג' דינים בדבר למצוה מן המובחר ויר"ש ראוי לדקדק כל מה דאפשר ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחלה אבשרא וטופרא וג' רוחתא וכל מה שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחלה ואע"פ שא"ב אלא חגירת חוט השערה ואם שחט כל שלא הי' בו חג"צ כשרה ודמיא לסאסאה מותרת אף ליר"ש וכו' והיינו דאהדר לי' מאן יהיב לן וכו' ומ"מ מהתשובה אנו למדין שהשואל הי' שואל אף לדיעבד וכו' וזו הי' נראית ראי' לשי' הרי"ף דפליגי אלא שאנו אומרים לפי שיטה זו דליר"ש בעלמא הוי בפי ואין לנו לזוז משיטת הגאונים, ז"ל עכ"ל ובד"ה כדי שתחגור כ' וז"ל פרש"י ז"ל וכל המפרשים שהוא מלשון חגורה והקשה מורי הרא"ה ז"ל דא"כ הול"ל שתחגור את הצפורן לכך פי' שהוא מלשון ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חיגר שאמרו חז"ל ולפי' הראשונים ז"ל י"ל דה"ק שתחגור הצפורן את עצמה בה כי הצפורן חוגרת עצמה בפגימה כשנכנסת בה עכ"ל וד' ריטב"א אלו נעלמו מכל האחרונים ז"ל [ובאמת דלפמ"ש רש"י חולין בהא דבמערבא בדקו בשימשא וכ' רש"י לפי לשון ב' דהולך ומעמידה בשמש חודה למעלה ומסתכל בצלה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסה בפגם ובד"ה במיא כ' וז"ל הופך חודה למטה ומוליכה ע"פ המים ונוגעה מעט ואם יש פגם עוקץ עושה כמין חריץ במים בהליכתה וע"ש עוד לשון ב' וא"כ לפי אותן פירושים שמסתכל בצל ובמים אם עושין חרוץ בודאי הוא הרבה יותר מחג"צ א"כ אדרבא אותן מ"ד הם מקילים יותר מר"ח ור"ל דס"ל דשיעור פגם כחג"צ אך דאי' נמי התם ראב"י בדק בחוט השערה] וגם דעת כלבו נראה דס"ל דדעת רמב"ם הוא כרש"י שהביא בתחלה ד' רמב"ם ואח"כ הביא עלה מעשה דרש"י ולא הזכירם דרך פלוגתא כלל ובפרט דכיון דחזינן דעת רש"י ושאלתות וסמ"ג ורוקח ועיטור וסה"ת ורא"ש וריטב"א מפורש להקל בפחות מחג"צ והריטב"א קרא אותה שיטת הגאונים ז"ל וגם ד' רמב"ם מטין כן יותר ולהיפך לא נמצא מפורש בבה"ג ורי"ף רק מה שהשמיטו ד' ר"ח ור"ל והרי הרא"ש מפרש דעתם דהיינו נמי כחג"צ וגם האשכול כ' בתחלה ד' ר"ח ור"ל ואח"ז הביא שר"א ובה"ג ורי"ף השמיטו וכ' דאפשר דס"ל דהנך אמוראי פליגי עלייהו והוא כמסופק בדבר והר"ן הביא תחלה בשם איכא מ"ד דהלכה כר"ח רק שאח"ז הביא ד' הרמב"ן דהוי פלוגתא דאמוראי וכ"ה בתוה"א להרשב"א ש"ב ובבדה"ב שם העיר ג"כ דהנך אמוראי לא אצרכו הנך בדיקות רק שהם בדקו כך וזהו כעין ד' ריטב"א הנ"ל ובזה דחה ראיית התה"א מהנך אמוראי דפליגי על ר"ח ור"ל ומ"ש בבדה"ב דלשון חג"צ אינו מלשון חגורה אלא מלשון ויחגרו היינו כמ"ש הריטב"א בשמו דהוא מלשון חיגר ופסח ובא לדחות בזה ראיית החה"א מהא דבעי דמיא לסאסאה מאי ולזה כ' דהוי לשון דילוג ובע"כ דהיינו ג"כ הרגש עכבה וצריך לדלג קצת באצבע על הסכין והוא בבחינה זו כפין חיגר המדלג וקופץ וגם בדמיא לסאסאה יש בו קצת הרגש עכבה ועכ"פ למסקנא דכסאסאה כשר מודה הרא"ה דהרגש הצפורן היינו דוקא בהרגש גמור עד שתדלג הצפורן כעין חיגר וראי' לזה שהרי הבדה"ב כ' דכל הנך אמוראי דבדקי לא אצרכי לזה רק שנהגו כן לחומרא והרי קחשיב התם לראב"י דבדק בחוט השערה אם נכנס בו וקאמר עלה דא"צ בדיקה זו ובפ"כ דבדיקת צפורן הוא בפגם גדול יותר משיעור חוט השערה וא"כ גם הרא"ה ס"ל דאין פגם כחוט השערה פוסל ובזה הוא חולק על הרשב"א דמחמיר בכחוט השערה והוא חולק עליו ומבואר דס"ל דלא סגי בהרגשה קטנה כ"ש אלא דוקא הרגשת עיכוב הילוך הצפורן שלא יוכל להוליכה בשוה בעצמו בבדיקה שלאחר שחיטה דאין עא"נ נגד חזקה ואינו בידו והיינו בסתם פכין שהוא בחזקת פגום משא"כ בסכין מיוחד מוצנע לשחיטה וע"ש בל"א מ"ש ע"ד הש"ך סק"ה:
ז
מיהו בעיקר ד' רמב"ם ראיתי בל"א חולין שם שהעלה דמדרבנן פסול בכ"ש ומה"ת בעי' כחג"צ וע"פ דבריו הי' מקום לומר לשי' הסוברים דגם בשאר איסורים אין שבות במקדש וע' בפתיחה אות י"ב א"כ מה"ט נקט הרמב"ם בהל' ביהב"ח כשיעור סכין של שחיטה בקדשים אבל יפה כ' הנח"א שבאשכול סוסי' ח' מד' הכ"מ פ"ג מה"ש הי"ג דהיכא דנקט רמב"ם פסולה היינו נבלה ודאי מה"ת א"כ מדוע נקט הרמב"ם גבי פגם חלם כ"ש ה"ז פסולה ובע"כ דהוי מה"ת אבל ראיתי בגה"ש על הירושלמי פ"ז דפסחים הי"א שהעלה דכונת רמב"ם הוא לפמ"ש הרמב"ם פ"א מכהמ"ק הט"ו וכ"מ שם דסכין שנפגם פגימה גדולה שהשחזתה ניכר פסול ואין משחיזין אותו והיינו בפגם כחג"צ וזהו כונת רמב"ם פ"א מביהב"ח הנ"ל וזה נכון ואם כי מהש"ס גופא שם יש לדחות דבריו שם אבל מד' הכ"מ נראה כדבריו וע"ע בשו"ת שו"מ מ"ג ח"א סי' קמ"ב. ומ"מ נראה דעת רמב"ם דכל הני שיעורי חדא נינהו והיינו כחג"צ וכמש"ל וראי' לזה דאי נימא כשי' הסוברים דטעמו משום דהנך אמוראי פליגי על ר"ח א"כ אמאי לא כ' הרמב"ם דברי הנהו אמוראי לבדוק בשמש או במיא וכדומה וכיון שהשמיט דברי כולם בע"כ משום דכולהו חד שיעורא נינהו ושיעור תלם כולל פגם כחג"צ דאל"כ אינו נכנס בגדר שם תלם. ובפרט דלפמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף י"ל כן גם בדעת בה"ג ורמב"ם דבכלל בדיקת בשרא וטופרא היינו נמי שיעור חג"צ וכמש"ל. ולכן אף דלכתחלה חלילה להקל בפגם הנראה לעין גם באינו נרגש בצפורן ומכ"ש בנרגש קצת גם בדיעבד אסור כדעת הש"ע אם עכ"פ הפגם כחוט השערה אבל לשי' רוב הראשונים בעינן דוקא שיהי' כחג"צ והיינו הרגש גדול שמעכב הילוך הצפורן להלאה וראוי לצרף דעתם לס"ס או במקום שיש שאר סניפים ובדיעבד:
ח
וראיתי בפר"ח סק"ג שהוכיח מבה"ג דנקט רק הא דבמערבא בדקו וכו' צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא כו' וכ"ה ברי"ף ש"מ דלא ס"ל כר"ח ור"ל ובדיקת טופרא היינו הרגשה כל דהו אפי' פחות מחוט השערה והעמיס שכ"ה ד' הרשב"א ור"ן וגם הרא"ש מודה ובסקי"ג האריך שנית בזה והביא מהכנה"ג שכ' בשם ס' הזכרונות שכ' וז"ל נמצינו למידים דפגימות הנרגשות בצפורן או בבשר אע"פ שקטנה ביותר ואין צפורן ובשר נכנס לתוכה לכ"ע פוסלת והד קהמן הדקה היא הנראית לעין השמש ואינה נרגשת לא בבשר ולא בצפורן ואינה נאחזת אפי' בשערה לכ"ע ראש השיבולת מקרי ואינה פגימה ולא נחלקו אלא בפגימה הנאחזת בשערה דכולהו רבוותא פסלי חוץ מרש"י עכ"ל. וכ' הפר"ת דאין פסק זה נראה אלא כמ"ש הכנה"ג שם בשם דמש"א שהעיד שבמושב זקנים נבדק הסכין ולא הרגישו בצפורן ונראית פגימה קטנה לעין השמש והטריפו העוף והעבירו השוחט מאומנתו וביאר הענין דע"י צפורן יוכל הבקי להרגיש אפי' פגימה דקה מן הדקה כל שנראית לעין השמש ולכן העבירוהו כיון שנתברר שאינו מרגיש בצפורן מה שנראה לעין השמש וכן עיקר לדינא ע"ש ובש"ע הרב ז"ל ובשו"ת שבסופו סי' ז' העתיק ג"כ דבריו וכ' דגם ד' הרא"ה שפי' חג"צ מלשון ויחגרו הוא כדעת הפר"ת ובקו"א שבש"ע ביאר כן באורך ע"ש מ"ש עוד בזה והנה מ"ש הרב שגם ד' הרא"ה הוא כן הוא תמוה מאוד דכבר ביארתי לעיל סק"ו שדעת הרא"ה מפורש דגם ראב"י דבדק בחוט השערה לא אצריך לה אלא לחומרא בעלמא וא"כ בע"כ דשיעורו של הרא"ה הוא יותר גדול מכחוט השערה. וגם מ"ש הפר"ת שגם דעת רשב"א ור"ן הוא כן הוא תמוה דהא מבואר בדבריהם דמ"מ בעי' אוגרת חוט השערה עכ"פ וז"ל הרמב"ן בחי' לחולין י"ז ונ"ל דאמוראי נינהו דלמאן דבדק אבשרא וטופרא וחוט השערה ושמשא ומיא אפי' פגומה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חוגרת בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור או צפורן או בשר או אפי' חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום ה"ז דומה לסאסאה וכו' עכ"ל ומבואר דשיעור דחוט השערה הוא היותר קטן שבהם אבל בפחות מזה לא החמיר וגם כבר הבאתי ד' ריטב"א בביאור שי' הגאוני' דמפורש להקל דיעבד גם בכחוט השערה וא"כ אין שום מקום להחמיר עוד יותר משיעור חוט השערה הנזכר בש"ע אף שרואין לעין השמש איזה פגם ואין להעביר השו"ב בכה"ג וע' במש"ז סק"ב שכ' ג"כ דהעברת השו"ב הי' רק למגדר מלתא ולא מדינא:
ט
והיכי דליכא פגם של חסרון בסכין רק כעין סדק דק כ' התב"ש סק"ו דמדינא נראה להתיר כדמוכח ברש"י בכורות ל"ז אלא דיש לחוש אם נראה הסדק לעין ואפשר להפתח בכח וימשכו העוקדין זה לכאן וזה לכאן ויהי' כמו אוגרת ע"ש ולכן גם דיעבד אסור ע"ש וע' בשו"ת מהר"ם שיק סי' כ' שהאריך בעובדא שאירע בעיו"כ שהי' להשו"ב ב' סכינים ושחט עם שניהם כמה עופות ואח"ז נמצא סדק באחד מהם וכפי הנראה נסדק בעת שנתן אותו לאומן להשחיזו וצידד שם לומר דחשש של התב"ש הוי רק ספק וגם יש ספק אולי לא שחט במקום הפגם וגם אצל כל עוף ספק שמא נשחט ע"י סכין ב' ובג' ספיקות פסק הש"ך דמהני גם נגד חזקה וכל הספיקות נודעו ביחד אבל לשי' הט"ז סי' א' ונה"ך שם וש"ך סי' ק"י סקס"ד לא מיחשב לספק שמא לא שחט במקום הפגימה ולשי' הט"ז גם ג' ספיקות ל"מ נגד חזקה וגם הוי חד בחד והביא מד' ש"ך ופר"ח סי' ק"י שנחלקו בדין חד בחד והביא מהמל"מ פ"ב מחו"מ הל' י"א בדין ספק איסור דגם בבאו בב"א יש להקל ובכ"ז מסיק לאסור כל התערובות אבל הכלים שאב"י התיר עכתו"ד. ולענ"ד עיקר דינו של התב"ש צע"ג דכיון דלפנינו אין כאן עכשיו פגם רק סדק שאינו בגדר פגם כמ"ש התב"ש בעצמו מרש"י בכורות ואני הבאתי לעיל סק"ד מהרמב"ם וכ"מ ג"כ כן מדוע ניחוש שמא נתרחב הסדק בינתים ע"י דחיקת הסימנים וחזרו ונתחברו זע"ז כמקדם אף גם כיון דמקודם בודאי הי' רק בגדר סדק ועתה לפנינו הוא ג"כ רק סדק אין לנו להחזיק ריעותא שהי' שינוי בינתים וכדאי' כה"ג ביבמות פ' ע"א וליחוש שמא הבריא בינתים כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישי' וע"ש ברש"י ובנדה ס"ח ע"א נדה שבדקה א"ע ביום ז' שחרית ומצאה טמאה וביה"ש לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה טמאה ודאי ולוי אמר ספק זבה אימר פסקה ביני וביני וקיי"ל כרב וע' בירושלמי פ"ב דב"ק ה"ו ובמרה"פ שם בזה ועוד דבכל ספק דחיישי' בשחיטה גם בס"ס הוא משום חז"א ואע"ג דאיכא חזקת סכין מ"מ אוקי חזקה נגד חזקה והוי סד"א אבל כאן הרי יש ב' חזקות להיתרא חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ומדוע נחזיק ריעותא לאסור ולכן נלע"ד דודאי לכתחלה אסור לשחוט בו אבל בדיעבד אם אח"ש הסדקים מחוברים זל"ז עד שא"א להכניס חוט השערה כלל אין לאסור הבשר במקום הפ"מ ובפרט בתערובות וספיקות. ואולי גם התב"ש לא כתב לאסור בדיעבד רק בלא בדקו הסכין אח"ש או בדידע מן הסדק קודם שחיטה ועבר ושחט בו בפשיעה אזי גם בדיעבד אסור ובפרט היכי דרגיל לשחוט בו דגם בדיעבד דינו כלכתחלה כמ"ש בא"ח סי' תקי"ז ובד"מ יו"ד סי' ע"ו בשם מהרי"ק אבל היכי שנראה שהשו"ב שגג בדבר יש להקל בדיעבד ובפרט בהפ"מ. ואולי גם מהר"ם שיק לא כ"כ רק כפי שדן שם את השו"ב לפושע וכ' שם שדינו כמ"ש בשפ"ד סי' ב' סקי"א אבל היכי שהוא אדם כשר ויר"ש ובשגגה אירע לו ובדקוהו עתה שלא אבד כח הרגשתו נ"ל להתיר בדיעבד וע' חכ"א כלל ג' די"א מ"ש בזה ולענד"נ כמ"ש. ועמש"ל ס"ק שאח"ז עוד בזה:
י
ובדין הלייגליך שנתפשט המנהג בעולם דכשמוצאין אח"ש פגימה הנקראים לייגליך שנכפף מעט ראש החוד של הסכין לצדו פעם בקצה הסכין ולפעמים באמצעותיו ולפעמים מזדמנין בסכין א' כמה לייגליך ומשפשפין השו"ב את הסכין ע"ג הזרוע וכדומה ועי"ז סרים הפגימות הנ"ל וחוזרים ושוחטים בו וכבר האריכו בזה כמה אחרונים יותר על א' הוי בכלל הרבה ומ"ש הפר"ח דלפי טעמו של הרשב"א אינו כן יעוין בס' האשכול ה"ש סי' ח' שכ' כטעם הרשב"א ואפ"ה פסק דבשנים אסור:
יא
בס' תוי"ר נשאל בדין ב' שוחטים שמכחישים זא"ז במקום הפגימה והשלישי אומר שאין פגימה כלל והדבר פשוט דתלינן שזה שאומר שאין שם פגימה אינו מרגיש כ"כ כמו זה וב' המכחישים זא"ז מצטרפין בזה וע' באה"ע סי' י"ז ס"ט ונו"ב א"ע סי' מ"ו ושאר אחרונים שם וע' תב"ש סקי"ז שכ' דאם כמה בקיאים אומרים שאין מרגישים וא' אומר שמרגיש אין היחיד מכריע את כולם אבל בדאיכא קצת מרגישים יש לאסור ונראה מדבריו דגם בדאיכא רוב שאומרים שאין, מרגישים אסור ע"ש ועמש"ל סק"י בשם שו"ת מגה"ש בזה
יב
סעי' ג' צריך לבדוק הסכין וכו' ואח"כ בדקה ומצאה יפה וכו' ע' בל"א חולין י"ז ע"ב שהעלה בידוע לעדים שלא בדקה קודם שחיטה רק אח"כ אינו נאמן וזהו שכ' שהוא מלשון חיגר המדלג:
יג
סעי' ד' סכין שתבדק וכו' ע' בפר"ח ותב"ש סק"ח ומ"ש התב"ש דלא נמצא רמז ברש"י דתרתי בעינן יעוין בל"א חולין י"ז ע"ב שהוכיח מרש"י שם כדעת רי"ו ומהרי"ו ורמ"א וע' בפר"ח סק"ה שהאריך לדחות דברי הב"י בענין זה ומסיק דלשי' הרי"ף ורמב"ם ורשב"א גם באוגרת שהוא פגם גמור ונרגשת בירידת האצבע לתוכה אם נמצאת בראש הסכין ממש והוליך ולא הביא מותר דאין בשיעור המיעוט ספק להחליש העור והבשר ולקרוע הסימנים וכ"ה דעת רוב הפוסקים הראשונים רוב שהוא ככל ומסתבר טעמייהו ויש להקל בהפ"מ כוותייהו ושיעור ראם הסכין היינו שאין הצפורן יכול לתפוס בו לבדקו בהולכה והובאה זה מקרי ראש ושרי ובלי הפ"מ אסור כדעת רש"י ורא"ש גם באינה נרגשת בירידת האצבע ובמסוכסכת שאין לה אלא עוקץ א' אם הוא בראש ממש והוליך ולא הביא שרי לכ"ע בין לרש"י בין לרשב"א ואין בזה שום פקפוק להחמיר וע"ש עוד כמה חילוקי דינים בזה וע' בס' האשכול ה"ש סי' ח' בענין זה וגם במ"ש הרמ"א דלפי שא"א בקיאים וכו' יש להטריף הכל כ' הפר"ת סק"ח וז"ל ופשיטא דכל דהוי בראש ממש שאין הצפורן יכול לתפוס להולכה ולהובאה בבדיקה זה מקרי ראש ושרי עכ"ל וע"ש סק"ז מ"ש ע"ד הפר"ח בזה וכוון בכמ"ד בענין זה לד' תב"ש ולדינא אין להקל גם בראש ממש ומ"מ הבאתי ד' פר"ת דחזי לאצטרופי במקום שיש עוד צדדים להתיר וע' בשו"ת טטו"ד מ"ק סי' נ"ז בדין הסכינים שנעשה בראשם כעין תער שיש בו עיגול וברבות הימים נשחז גם בראשו ונעשה דק הראש שלצד החוד רק שנוטה לאחוריו ופסק דכ"ז שהם חדשים ולא נעשה כעוקץ מותר לשחוט בהם ואחר שנעשה דק כעוקץ אסור לשחוט בהם לכתחלה מחשש חלדה וגם דמי למסוכסכת ולא ידעתי מה דמיון מסוכסכת לכאן ומ"מ לדינא אין להקל כלל:
יד
וה"מ כשהרגיש וכו' שחיטתו פסולה וכו' בשפ"ד סק"ח חקר אי הא דבמלתא דלא רמי' עלי' אינו נאמן הוי מה"ת או רק מדרבנן ובשפ"ד סי' צ"ד סקכ"ח הביא בשם הק"ס דהוי רק מדרבנן וצידד עפ"ז דבאי"דר י"ל דנאמן לומר ברי לי והיינו משום דאינו דבר ברור לגמרי שלא דקדק ופי' בזה מ"ש הר"מ ה"ז קרובה לספק נבלה ע"ש אבל מלשון הירושלמי שהובא בתוס' סוכה ט' ע"א ד"ה סוכה וכו' מצה ישנה וכו' מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא הוא שלא דקדק בה ע"ש משמע דהוי דבר ברור ופ' בסד"ט סי' קצ"ו סקמ"ב שצידד ג"כ דהוי רק מדרבנן וע"ש סקל"ז ותבין אבל יש לחלק דהתם הרי בדקה בכונה אלא שאינה בשעה שחייבוה חז"ל לבדוק ע"ש ותבין ועמש"ל סי' י"ז סק"כ בזה בשם תשו' כ"ס ואי נימא דבדרבנן יש להקל א"כ יש נ"מ בפגם פחות מחג"צ דהוי רק מדרבנן כמש"ל סק"ה בסופו דיש להקל בכה"ג אבל נראה לי ראי' דגם בדרבנן אסור מד' בדה"ב שבב"י סוסי' קכ"ח בדין יין של קראים שנשבע בעל היין שלא נגע בו דאת"ל דנאמן על השבועה מ"מ מלתא דל"ר עלי' לאו אדעתי' ע"ש הרי דגם בסתם יינם דרבנן אסור וע' בט"ז פי' ק"צ סק"מ ונה"ך שם דמוכח ג"כ כן אבל בתוה"ש שם תי' באמת דבכתמים הקילו וי"ל דשאני כתמים דקילי טפי משאר איסורי דרבנן וכבר כ' בשו"ת כ"ס הנ"ל להוכיח מהא דא"ח תמ"ז דגם באיסור משהו דרבנן אסור ועפמ"ג א"ח שם בא"א סקכ"א שכ' בפשי' דגם בדרבנן אסור ולשי' הא"ר סקכ"ב שם נראה דבהפ"מ יש לצדד להקל וע' ברא"פ סי' ל"ו ס"ק רכ"ז מ"ש בזה:
טו
בפר"ת סק"ו כ' וז"ל ואם ראוהו עדים בדקדוק שלא הביא כלל הסכין ולא שחט אלא בהולכה וגם היתה הפגימה לצד מעלה בסכין בהרחקה אין נראה לאסור ושרי ובשפ"ד נסתפק אם טעמו משום דדוקא באחד חיישי' דאומר בדדמי משא"כ בשנים או משום דס"ל דדוקא הוא טרוד בעבודתו לאו אדעתי' אבל אחר אפי' א' נאמן וע' בפרישה סי' קכ"א וז"ל או אפשר דאף בכאן איירי שנאסר מקצתו שהוא אומר שנאסר מקצתו דאמרי' דלמא טעה דמלתא דלא רמיא עלי' וכו' חיישי' דלמא כולו נאסר אבל אם ידוע לאחרים שלא נאסר אלא מקצתו נכשר נמי מקצתו וכו' עכ"ל וזהו כד' הפר"ת וגם בזה יש להסתפק כמ"ש השפ"ד וע' בש"ך חו"מ סי' ע' סק"ו שהביא בשם כמה ראשונים דהא דמלתא דלא רמיא כו' קאי אעדים ומוכח דגם בעדים אמרי' כן אבל י"ל דהיינו בהוכחשו בזה משא"כ בסתמא וע' ברא"פ סי' ל"ו סוס"ק רכ"ז שהעלה דבשנים גם בטרידי בעבודתם מהימנו ע"ש ועתוס' פסחים י"ב ע"א ד"ה אלא וסוד"ה לר"מ וכו' דאין לתלות טעות בשנים גם בדבר שהאדם עשוי לטעות ע"ש וה"נ בזה וע' תשו' רדב"ז חלק ז' סי' נ"ב באמצע התשו' שהוכיח משם דגם בטעות השוה בשניהם לא תלינן טעות בשנים ודחה דברי ח"א שרצה לחלק בזה והעירני ח"א מתשו' רמ"א סי' נ"ד בטעם היתר שמן זית שכ' שהרי טעמנו אותו כמ"פ ולא הרגשנו בו טעם שומן חזיר והרי הוי מלתא דלא רמיא ובע"כ משום דכמה אנשים טעמו ובכה"ג לא תלינן בטעות ויפה העיר ואולי משום דטעמו כמה פעמים לא שכיח שלא ירגישו בשום פעם בטעמו וע' תב"ש סי' א' סקל"ו בהיתר אחרים רואים אותו דמסיק דגם בלא ידעו ששחט לאכילה רק ראו במקרה מהני ובפ"כ דבכה"ג גם בלא רמיא מהני אבל גם בזה י"ל משום דלא טרידי. וכה ראיתי בשו"ת חסל"א חיו"ד סי' ל"ז שתמה ע"ד פר"ת מדוע חילק בין ע"א לשנים דבאיסורים הרי ע"א נאמן ואין לחוש בדדמי ואולי שנים לאו דוקא אלא דהשוחט משום דטרוד אינו נאמן והביא מד' מלחמות יבמות פ' האשה שהלכה ונו"ב מ"ק חא"ע סי' כ"ח וכבר העיר השפ"ד בזה ואני מצאתי בתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ה בשם מהר"ם דמוכח כן ומ"ש החסל"א שם שזהו דעת היש"ש פג"ה סי' מ"ב במה שחילק בין סכין לכף המעיין ביש"ש ימצא דכונתו כמ"ש במש"ז סי' צ"ו סק"ד דעיקר החילוק בין היכא שהדרך לעשות כן והוא אומר ברי להיפוך אינו נאמן משא"כ היכא די"ל כך או כך וע' רא"פ סי' ל"ו הנ"ל ג"כ בזה ומ"ש החס"ל בהא דחולין ב' וגם מ"ש לחלק דהיכא דאפשר שיבא לפעמים לידי קפידא בזה לא הוי בכלל מלתא דל"ר והביא מחגיגה כ' יעוין בתשו' נו"ב מ"ת חיו"ד פי' ט"ז ובתב"ש סי' זה סקכ"ט באמצע דבריו בזה וע' תשו' מהרי"ט בשניות חא"ע סוסי' ל"ג דהיכא דיש הוכחה שחזר לדקדק על הדבר לצורך אחר שוב הו"ל מלתא דרמיא עלי' ודוקא היכא דלא איכפת לי' כלום אמרי' דהוי לא רמיא ולאו אדעתי' וע' בקו"ע שבא"ע סוסי' י"ז אות ש"פ בזה וע' תשו' צ"צ סי' ס"ד וסי' ס"ה ובקו"א שם מהא דחגיגה י"ט וע' בחי' או"ח סי' תמ"ז סקל"א בזה וע' בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ג סי' קל"א עוד בזה וע' תוי"ר שהביא ג"כ מפ"ז דטהרות וחגיגה כ' הנ"ל רק שהוכיח מזה להחמיר היפוך ד' חס"ל הנ"ל:
טז
סעי' ה' סכין שיש בה פגימות הרבה וכו' מד' רש"י מבואר דיותר מפגימה א' הוי בכלל הרבה ובפר"ת סק"ט השיג דלשון הרבה משמע ג' ובאמת שכדבריו מבואר ברש"י כריתות ב' ע"ב ד"ה חירות ועמ"ש בחיבורי לחו"מ רסי' רי"ב בזה מד' רש"י כתובות פ' ע"א ד"ה ר"א וכו' כל כמה דהוי יותר על גרוגרת א' הוי הרבה ע"ש ואולי משום דהוי עכ"פ יותר מקימעא הנזכר שם ע"ט סופ"ב וע' תב"ש סי' א' סק"ב וע' בב"י או"ח סי' רמ"ג במ"ש בשה מהרי"א ובסי' שי"ד ד"ה עלה של הדס ועי"ש בסוה"ד בזה וע' יומא פ"ז ע"א שכמה בנים הי"ל לאהרן וכו' הרבה בנים הי"ל לכנען וכו' והב"ח הגי' דגם לעיל גבי אהרן צ"ל הרבה בנים ולפמ"ש לשון הש"ס מדויק דלעיל גבי אהרן שנשארו רק ב' בנים ל"ש למינקט לשון הרבה רק כמה וכמ"ש בחיבורי לחו"מ שם דלשון כמה שייך גם בשנים וע' בשו"ת ב"א חח"מ פי' ע"ה שפסק ליתן ג' שנים ולענ"ד ליתא וע' בט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ה שכ' דכמה היינו ב' או ג' וגבי כנען נקט הרבה ובכ"ז צ"ל דס"ל לרש"י דלאו כלל גמור הוא והכא כל דהוי והעלו להחמיר ע' תשו' בר"א סי' י"ב וח"ס סי' ט"ו וכולם צה א' נמנו וגמרו שאין לחלק בין פגם לפגם והשחיטה אסורה. והנה מי שיש לו קצת ידועה בענין השחזת הסכינים יודע כי בזה"ז שנתפשטו הסכינים הדקים ומלוטשים מרוב דנותן מן הנמנע לשחוט כמה בהמות שלא יתהוו הלייגליך וכמעט עפ"י רוב יותר מבהמה א' א"א שיעמוד הסכין בהוייתו ולפעמים גם בשחיטת בהמה א' מתהוים הלייגליך בשחיטת העור ובפרט אם העור קשה או שהשערות דבוקים זב"ז ע"י טיט ועפר וכל העולם גם היראים וחרדים הנזהרים מכל ספק ושאלת חכם אינם נזהרים מזה ואוכלים מבשר זה כי כמעט א"א להיות בל"ז ולפעמים מקילים השו"ב שאינם אומנים כ"כ אם אין השפשוף ביד מועיל לתקן היטב לוקחים גם מעט עפר לסייע השפשוף שלא ברצון חכמים ומעולם לבי קומה על גודל המכשלה וא"א לתקן הדבר כלל ומה נענה ליום פקודה ואמרתי אסורה נא ואראה את המראה הזה אם אולי אמצא מקום ליישב מנהגן של ישראל להיות כתריס בפני הפורעניות. והנה הח"ס שם כ' דאטו פגימה נאמרה למשה מסיני עיקור ושיהוי נאמרה וכל שיש בסכין עכבות מקום שמעכב העברת הצפורן יהי' פגימה מגוף הסכין או מדבר אחר הנדבק בסכין גורם עיקור או שיהוי אלא דמסתמא כל דבר שאילנו מגוף הסכין ונדבק בו אינו עומד בפני הסימנים ובשיגיע הסכין בסימנים למקום ההוא יוסר הדבר פ"י כח השחיטה אבל כשאנו רואים שנדבק בו וא"א להסירו בנקל רק צריך להחליקו על עור ועץ וכדומה. גורם לסימנים ג"כ שיהוי או עיקור ע"כ כל העושה כן מאכיל טרפות לישראל עכתו"ד והנה מ"ש הח"ס מחשש עיקור ושהיי' עמש"ל בפתיחה אות ב' דלשי' רש"י לדעת תוס' ורא"ש איכא בסכין משום עיקור משא"כ לשי' ש"פ ועמש"ל סק"ג בשם בה"ג ושאלתות ורש"י ולבוש בזה דעיקר החשש משום דהוי כניקב הסימנים פ"ש ובפרט מ"ש מחשש שהיי' ודאי ליתא דליכא שיעור שהיי' מדינא ובספק יש להקל וע' בשו"ת טט"ו מ"ת קו"א סי' ס"ד שצידד בתחלה לצרף ספק שמא במפרקת נפגם ושמא אינו פגם וכ"ז אינו מועיל אם חזר ושחט אח"כ וגם סיים אח"כ דגבי לייגיל ודאי טרפה וע"ש סי' ס"ה מ"ש עוד בזה וע"ע בשו"ת שם ארי' להרב מזסלב חיו"ד סי' ג' שכ' דברים תמוהים בזה יען שלא ידע מהות הלייגליך וע"ש עוד סי' ו' וע' בשו"ת שו"מ מ"ג ח"א סי' קמ"ב ושו"ת חסל"א סי' י"א ג"ל בזה וע' שו"ת מגה"ש סי' כ"ג שהאריך ג"כ בזה והביא ד' הרב התניא בש"ע במ"ש ליישב הא דאין נוהגין בבדיקת בישרא משום דודאי הצפורן מרגיש בכ"ש אפי' דמיא לסאסאה אבל ההרגשה הוא רק שאין הסכין חלק והבשר מרגיש שנחגר בו חוט השערה אבל כיון שהצפורן מרגיש שהוא חלק לגמרי כמו שאנו נוהגין שלא לשחוט אם דומה לסאסאה א"צ עוד לבדיקת בישרא ע"ש וא"כ י"ל דדוקא בבדיקה שקודם שחיטה צריכין להחמיר שיהי' חלק לגמרי אבל אח"ש א"ל לבדוק רק אם נחגר בו צפורן ואם אין הצפורן נחגר אע"פ שאותו חלק לגמרי ויש ספק שמא חוט השערה נחגר או שדומה לסאסאה אוקמי' לסכין בחזה"ת וכשר וא"כ מה שקורין רויך וכדומה אם נמצאו לאח"ש כשרים דהוי כספק חסי"ד לכל העולם ע"ש עוד בזה וגם לפי דבריו אכתי לא הונח בנ"ד שהרי שוחטין באותו סכין עוד בהמות באותו מעמד ואולם בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' פ' צידד להעמיד המנהג דכיון דבדיקת בשרא הוא שאם הבשר ירגיש פגם גם הושט ירגיש ואי לא לא א"כ הכא דמשפשף הסכין על הבשר והלייגיל נכפף לצדדין הי' מהראוי שיעשה רושם קרע בבשר היד שמשפשף בו וכיון שאין הבשר ירגיש לא יזיק ג"כ לסימנים וחשש שהי' ודאי אין כאן דליכא שיעור שהיי' ובספק ודאי דאין לחוש וגם צירף ספק שמא במפרקת נפגם ע"ש עוד בזה אבל אכתי לא נתברר דאולי אם הי' משפשף בצד החוד אולי הי' הבשר מרגיש בהפגם ולמ"פ מרגישין בצפורן את הלייגיל היטב ואעפ"כ משפשפין ומתקנים ומכשירין וע' בד"ק סי' ט' וכאן סק"ג וסק"ד וסק"ו י"ב י"ד ט"ז בכ"ז והנלע"ד בזה דהנה מצאתי בבדה"ב להרא"ה בית א' שם באמצע דבריו שהעלה ליישב קו' התה"א דאי בעי' כחג"צ אמאי בעי בעיא בדומה למסאסאה וז"ל ור"א דבעי דמיא לסאסאה ענין אחר הוא דדמיא לסאסאה ודאי מרגשת הצפורן ואעפ"כ כשרה שזהו אינו מגוף הסכין ואינה פגומה כלל אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט א' ואותו חוט מסכסך בבשר האדם ודומה לראשי השבלים והוא מלשון כי סאסאה לשבלתא ולפעמים מסתלק מן הסבין ועליו שאלו והשיבו שהוא כשר שאינן פגומות אלא מתוך דקותו של אותו חוט מסכסך כך עכ"ל ובמשה"ב השיג וז"ל מי יתן החרש יחריש וכו' כי זה החוט שאמר שאינו מגוף הסכין לא ידעינן מהו וכי נוסך מן המשחזת על הסכין ומבשא"ע אינו מעכב או בא לומר שכיון שלפעמים נופל אותו חוט מעל הסכין אע"פ שעכשיו בשעת שחיטה ישנו רואין אותו כאלו אינו ולא פגע ונגע בסימנים או מה בא ללמדנו שאם הוא נרגש כמו שהוא אומר וכל פגימה שבסכין עצמו נרגשת בצפורן ופוסלת אף זו שבחוט זה תפסול וכו' עכ"ל ולכאור' ד' הרא"ה מרפסן איגרי וצ"ל דכונתו דכיון דאינו דבוק בחוזק בגוף הסכין ונופל לפעמים ע"י משמוש ביד וכדומה אין בו כח ג"כ לנקוב ולעקור בסימנים כי הוא נכפף בפני הסימנים ומ"ש בסוף שאינן פגומות אלא מתוך דקותו כו' ר"ל שאינן פגומות מגוף הסכין רק מצד דקות החוט הדבוק על הסכין מסכסך כן והרשב"א חולק עליו דהא מ"מ עכשיו אנו רואין שלא נפל עדיין מהסכין אבל היכא שנפל באמת אח"כ מן הסכין ע"י משמוש היד י"ל דמודה הרשב"א דאין בו כח לנקוב הסימנים ומזה מבואר במה שנמצא ע"פ רוב על הסכין מה שקורין אבער לאג ומסכסך באצבע שאם הוא דבוק בחוזק ואינו נופל מעצמו בשום פעם לכ"ע אסור והוי פגם גמור ואם הוא דבוק ברפיון עד שנופל לפעמים מאליו תליא במחלוקת הרא"ה והרשב"א וחלילה להקל ואם ראינו שנפל באמת מן הסכין ע"י משמוש ושפשוף ביד וכדומה י"ל דלכ"ע מותר בהפ"מ בדיעבד אם שחט בו גם מקודם שנפל וא"כ בהנך, כפיפות שקורין לייגליך שהוא בדוק ומנוסה שע"י שפשוף ביד חוזרין לקדמותן י"ל דלכ"ע אין בהן כח לנקוב הסימנים כיון שאינם עומדים בחוזק ונכפפים לכאן ולכאן ובפרט לשי' הרא"ה בודאי יש להקל ומצינו כמה מנהגים שנתייסדו ע"פ דעת פוסק א' כיון שהוא שעה"ד כמו באיסור חדש בח"ל וכדומה ובפרט דכאן לא מצינו חולק עליו רק הרשב"א אבל בש"פ לא נמצא שידברו מזה כלל ואולי מודו להרא"ה בזה. ועפ"ז יש לצדד עוד במה שהארכתי לעיל סק"ט בדין סדק שהחמיר התב"ש משום דשמא נתרחקו העוקצין זמ"ז בשעת שחיטה ולפמ"ש הרי כיון שחזרו ונתחברו זל"ז מעצמן הרי כל התרחקותן הי' רפוי עד שע"י השחיטה עצמה חזרו ונתקרבו א"כ לא הי' כח כלל בעוקצין הללו לנקוב הסימנים והתב"ש כתב רק דלכתחלה אסור לשחוט בו דשמא יתרחבו העוקצין זמ"ז ויאבד הסכין וכדומה ואם פשע ושחט גם דיעבד אסור וכמש"ל ובכ"ז אין להקל בדין הלייגליך רק אם חוזר ע"י שפשוף ביד הנהוג אבל מה שהוסיפו קצת שו"ב לשפשף בעפר וכדומה ח"ו להקל והבו דלא לוסיף עלה. ובדין הקריצליך יעוין בד"ק פי' ט' סק"א וסי' זה סוסק"ג וסקי"א באורך ובדין חלודה עמש"ל סקכ"ח בשם פר"ח
יז
סעי' ו' בהג"ה ואין אנו נוהגים לשחוט בו וכו' בפר"ת סק"י כ' וז"ל ודבר פשוט אצלי כי בזה"ז אין בקי בדבר זה ויבא להתיר נבלה ומהגם ברוב קלי הדעת הנוטלים קבלה בימים אלו ושוחטים ישתקע הדבר אפי' אם יהי' בקי בדבר אצל עצמו והמורה בזה להקל ה"ז גס רוח בהוראה אם הוא חכם ואם אינו חכם ה"ז שוטה רשע שמאכיל נבילות לישראל עכ"ל ונראה מזה דגם דיעבד אסור אבל בתב"ש פסק להקל בדיעבד ע"ש טעמו וכ"פ בש"ע הרב ז"ל מלאדוי וכבר נתבאר בא"ח סי' תקי"ז וד"מ יו"ד סי' פ"ו בשם מהרי"ק דהיכא דרגיל בזה גם דיעבד דינו כלכתחלה וגם התב"ש מודה בזה ולכן יש לדקדק הרבה בזה:
יח
סעי' ט' בדיקת הסכין צריכה אבישרא וכו'. במחב"ר הביא מתשו' מטה יוסף ח"ב יו"ד סוסי' שו' וז"ל בזה"ז אין מי שירגיש אבשרא והרב מהרא"ן חינא אמר שצריך לחתוך הצפורן עד עיקרו ולא יניח מהצפורן הגדל כלום אלא הלבן שעל הבשר ויחתוך הבשר סביבו אותו הבשר הגדל שאם יחתכנו לא יכאוב יחתוך עד שיגיע למקום הכאב ואז ירגיש בבשר ופ' בפר"ת סקי"ג שהעיד ג"כ דבזה"ז אין אדם מרגיש בה ומ"מ א"א להקל נגד הש"ס וצריך לבדוק גם אבישרא ומ"מ העיד בעצמו דאין המנהג לבדוק אבישרא כלל וצידד די"ל דבדיקת צפורן שבש"ס היינו בעובי' אבל בבודק בחוד הצפורן א"צ לבדוק אבישרא ומ"מ מסיק להחמיר וע"ש שצודד בתחלה לומר דאטופרא היינו אם הצפורן גדול ורחוק מן הבשר דבזה אין בו הרגשה כ"כ כיון שרחוק מן החיות ואבישרא היינו כשהוא עשוי ומתוקו סמוך לבשר ולכן הצריכו אבישרא ואטופרא שיהי' מתוקן סמוך להבשר ודחה דא"כ תרתי למ"ל וע' בשו"ת ר"מ שיק סי' ו' שהעיד ג"כ שכל השו"ב אינם בודקים אבישרא והעלה דבאמת ע"פ רוב בבדק אטופרא ליכא חשש אלא דכיון דאיכא לברורי חייבי' לבדוק גם אבישרא מדין הש"ס וכיון דבזה"ז אין בקיאים בזה וליכא לברורי סמכי' ארובא ע"ש וכבר הבאתי לעיל סק"ו מד' בדה"ב וריטב"א דבדיקת בישרא אינו מעכב לשי' הסוברים דבעי' כחג"צ ומצאתי בעיטור ה"ש שכ' דדוקא היכי דחזי בעינו חשש פגם צריכה בדיקה אבישרא וטופרא אבל אם בעינו אינו רואה כלום א"צ בדיקה כלל ע"ש וא"כ בזה"ז שבודקי' הסכינים בראיית עין לכן שפיר סמכו לבדוק בצפורן לבד וראיתי בד"ק סק"ח שכ"כ מסברא והדבר מבואר בעיטור אך לפמ"ש בד"ק סקי"ד דאחר שחיטה אין לבדוק בראי' רק באצבע שוב הי' צריך לבדוק גם אבישרא וראיתי בנח"א שבאשכול סי' ח' שהביא בשם שו"ב מופלג שקבלה בידו דאבישרא היינו ג"כ בצפורן אלא מהיא בצד פנימי של הצפורן הסמוך לבשר ואטופרא היינו בצד חיצון של צפורן והוא כעין ד' המחב"ר הנ"ל ועמש"ל בס"ק שאח"ז ליישב מנהגינו על נכון וע' בק"ע ובפ"מ על הירושלמי פ"ז דפסחים הי"א דס"ל דצפורן מרגיש בפגימה כ"ש יותר מבשר היד ובגה"ש שם כ' להיפוך וצ"ע דא"כ תרתי למ"ל וע' בתוי"ר ונח"א שבאשכול סי' ח' הנ"ל בזה:
יט
בד"ק סק"ז כ' דאף דלשון אבישרא ואטופרא משמע דמוליך הסכין על האצבע מ"מ כיון שההרגשה יותר טובה בהולכת האצבע על הסכין נוהגים השו"ב להוליך האצבע על הסכין ואני מצאתי בתו"ח לחולין י"ז שהוכיח מלשון הש"ס ורמב"ם דצריך באמת להוליך הסכין על האצבע דכיון דטעמא משום קנה וושט ובשחיטה הוא מוליך הסכין על הסימן לכן צריך לבדוק ג"כ בכה"ג אבל בטור מפורש דמעביר הצפורן על הסכין ול"נ כן ע"ש אבל בפר"ח סקי"ד כ' בפשי' דהכל כפי הרגשת השו"ב כן יעשה ומצאתי בס' הפרדס לרש"י שכ' וז"ל והאיך בודקה מוליך צפרנו על ב' צדדים שלה ומביא ב"פ ועוד מוליך את פי הסכין על אצבעו או בשר ידו לראות אם הוא חד אם לאו עכ"ל ומבואר דבדיקת טופרא הוא על הסכין ובדיקת בישרא הוא בסכין על הבשר וגם מבואר מזה דבדיקת בישרא הוא רק לראות אם הוא חד ולא משום פגם כלל ובזה א"ש מנהגינו מתמיהת המחברים כמ"ש בסקי"ח דגם עתה מנסים השו"ב הסכין על הבשר אם הוא חד וזהו דבר חדש וע' בשו"ת טט"ו מ"ג סי' ס"ד בדין שו"ב שנתקלקלו צפרניו שבודק בהם הסכין דהיינו שנתרחק הצפורן מהבשר ושו"ב אחרים אומרים שקשה להרגיש בצפורן בזה והוא אומר שמרגיש היטב וכל זמן שהראה סכינו לאחר הי' טוב רק דהשו"ב אומרים שהוא בקי בהשחזה חדשה שע"פ רוב עולה הסכין בטוב וליכא הוכחה מזה שהוא מרגיש ופ"א הראה לו שו"ב א' סכין שי"ב פגימה דקה ולא הרגיש בה ופסק דא"א להכשיר השו"ב הנ"ל זולת באופן שיבדוק שו"ב אחר סכינו בכל יום בבוקר ולא יחזירנו לתערו כל היום וג"ז רק באופן שמכירים בו שהוא יר"ש ע"ש וע' עוד בד"ק במ"ש האחרונים דיש ללחלח הצפורן דאין קפידא בזה והכל כפי ענין הרגשתו יותר וכ"ה בפר"ת שם:
כ
בפ"ת הביא בשם ג"ה דבעוף שנשחט הושט לבד יש להקל בבדיקת בישרא לבד והמא"נ חולק עליו וגם בד"ק סק"מ דחה דבריו ועי' בשו"ת טט"ו מ"ג סי' ע"ז שדחה ג"כ דבר זה אבל טעמו תמוה למעיין:
כא
סעי' י' אסור לשחוט בה וכו'. ז"ל הפר"ת סקט"ו ומסתברא שאם הסכין ארוכה ביותר שיספיק לו לשחוט בחצי' והפגימה הוא בראש הסכין יכול לשחוט בחצי האחר בלא כריכת מטלית עכ"ל וצ"ע ועמש"ל סי' ו' בדינים אלו:
כב
סעי' יא בהג"ה ומי שרוצה וכו'. בתב"ש סקכ"ג הביא ד' רשב"א דאיכא משום בל תשחית והאריך להוכיח דצריך ליזהר מדינא ודחה ד' תה"ד ע"ש ולענ"ד ד' תה"ד ורמ"א דנהי דאיסור ב"ת גם בספק אסור כמ"ש ברש"י מנחות פ"א בד"ה ומשני לא אפשר וכו' דלמא לא קדשו וכו' למחר שריף להו ועבר משום בל תשחית ע"ש מ"מ היכא דע"פ רוב לא נמצא פגם אין לחוש לכך מדינא ועי' ברשב"א חולין ד' בד"ה וישראל וכו' שנראה דעתו למסקנא דהוי רק עצה טובה ע"ש ועי' בש"ך סקי"ח במ"ש וכן מוכח בש"ס וכו' ויעוין בל"א חולין י' ע"ב מ"ש בזה. ועפמ"ג א"ח סי' תצ"ח בא"א ס"ק ב' בדין שחט הרבה עופות בבדיקת סכין ואח"כ שחט מעט בלא בדיקה באמרו שגם אם יהי' פגם יתבטלו ברוב די"ל דל"ה כמבטל איסור לכתחלה ושרי ע"ש טעמו:
כג
בתב"ש סקכ"ד האריך דשוחט בשכר חייב גם בגרמא מדין שומר והא דהקשה הרמב"ן בהא דטבחא שקלקל דהא הוי השא"נ היינו היכי דשוחט מעצמו כלא נתמנה ע"ז ועמ"ש בחיבורי לחו"מ פי' ר' ס"ז באורך בזה מכמ"ק ועמש"ל סי' א' סק"ה וסק"ו עוד בזה ועי' ברה"ז סי' זה סק"ה מ"ש ע"ד התב"ש כאן ומ"ש שם דהכא בשוא"ת דמי למ"ש הרמב"ן דבדיבור בעלמא בשוגג פטור כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"ו הנה לפי דבריו הול"ל דכיון דהוי שוא"ת דמי לכובש עדותו דפטור מד"א וכמ"ש הרמב"ן הובא בקצה"ח סי' ס"ו סקכ"א ובתשובה מהרי"ט צהלין סי' קל"ה פסק דשליח שנתעצל ולא תבע ולא הציל פטור דבשוא"ת ליכא דד"ג ובתשו' מגיד מראשית חחו"מ סי' ד' מבואר דאפי' גרמא ליכא בשוא"ת וע"ע בתשו' דברי ריבות סי' קכ"ג שפסק כה"ג באפטרופס שנתרשל ולא מכר ונשרף דהוי רק גרמא בשוא"ת ופטור אבל ז"א דלשי' תב"ש דהוי פשיעה ודאי דחייב גם בכה"ג וכמ"ש בתשו' ד"ר שם ועי' בחו"מ סי' ר"צ ס"כ בהג"ה וכ"ה בתשו' שאילת יעב"ץ ח"א פי' פ"ה דגם בשכח חייב בכה"ג והביא כן בשם שו"ת תורת אמת סי' ק"ח דהפושע בשליחות גם בגרמא ושוא"ת חייב ועי' באס"ז ב"ק נ"ו בשם המאירי בזה ועי' בשו"ת פני יצחק הספרדי חחו"מ סי' כ"ד שהאריך בענין זה והעלה דשליח וסרסור לא דמי לשומר וגם בפשע פטור בשוא"ת והאריך בזה מכמה מקומות ורמז לדברי רשד"ם חו"מ סי' פ"ז וסי' קע"ט וסי' קפ"ג ולחם רב סי' קפ"ג ע"ש באורך ולא ראה דברי תב"ש הנ"ל וגם לא הביא ד' רדב"ז ומהרי"ט שהבאתי בחיבורי לחו"מ שם וכיון דגם התב"ש עצמן מסיק דבנ"ד פטור אין להאריך יותר בזה:
כד
סעי' יב ואפי' שחט בה הרבה וכו'. בפר"ת סק"ב מחמיר בשחט יותר מג' אבל מסתימת כל הפוסקים משמע דאין חילוק
כה
שם ואם נגע במפרקת וכו'. בפר"ת סקכ"א העלה דגם בדליכא שום רושם בעצם המפרקת אסור אבל דוקא בהרגיש שנגע בכח בהעצם יש להחמיר בכ"ז מ"ש אבל בנגועה קלה יש להקל בכל גווני ע"ש ועפ"ז יש לצדד במ"ש בשמ"ח סי"ד דאם תחב הסכין לנדן קשה ונגע בו דגם דיעבד אם שחט בו ונאבד בלא בדיקה אסור ולפמ"ש הפר"ח אם הי' נגועה בקלות יש להקל בדיעבד ועי' בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סוסי' כ"ה בדין שחט כמה בהמות ונגע באחד מהם בעצם המפרקת ושחט עוד אח"כ ואח"ש שיבר בו עצם ונמצא פגום ופסק לאסור גם שחיטה ראשונה והמעיין ימצא שכל דבריו תמוהים דהא מה דאסרי' הבהמה בנמצא פגם אח"ש גם בנגע בעצם מפרקת היינו משום דלחומרא אמרי' דאין העצם פוגם יותר מהעור א"כ אם שחט אח"כ ולא הי' נמצא פגם ונאבד הי' כשר דאין מחזיקין ריעותא שנפגם בעור וכן בעצם מפרקת לפי סברא זו והא דקיי"ל דאסור מה ששחט אח"כ היינו משום דחיישי' ג"כ להיפוך שמא עצם פוגם יותר מעור א"כ לענין שחיטה ראשונה אם באנו לחוש לה הוי תרתי דסתרי וממ"נ כשר ותלינן שפיר שנפגם בעצם ששיבר אחר שחיטת כולן ובזה נדחו כל דבריו שם ואין לאסור רק מה ששחט אחר נגיעתו במפרקת:
כו
סעי' יג הואיל ויצא בהיתר וכו' בב"ח ופר"ח דחו ד"ז ובתב"ש סקכ"ט הביא ראי' לסברא זו מהא דכתובות כ"ד גדולה חזקה וכו' דא"א לשנות מה שהחזקנו להיתר אף די"ל שהוחזק בטעות ע"ש היטב ובס' מקמ"ח דחה דשא"ה דלא נולד ריעותא לפנינו עכשיו רק דלא נמצא כתב יחוסם משא"כ הכא והוא הביא מהא דאה"ע סי' קנ"ו ס"ו דלשי' הטור אם יש עדים שיש לו אחים א"נ לומר זה בני ואפ"ה אם אמר מקודם זה בני ואח"כ באו עדים שיש לו אחים נאמן כיון שכבר האמינוהו קודם שבאו עדים וע"ש בב"י ובב"ש סקי"א ע"ש וטפי הו"ל להביא הא דכתובות כ"ג כיון שהתירוה להינשא וכו' לא תצא מהיתרה הראשון אבל י"ל דשא"ה דהוי רק משום לזות שפתים וע"ש בתוס' ד"ה לא תצא וכו' אבל גם בהא דסי' קנ"ו י"ל דשא"ה דגם עתה שנודע שי"ל אחים מ"מ אפשר שיש לו ג"כ בן אבל כאן הרי הסכין פגום לפנינו עכשיו ועי' קידושין ס"ו ותוס' ד"ה אמר וכו' אבל אנן קיי"ל כר"ע וגם בהא דיבמות קי"ט ב' דלר"א הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם אנן קיי"ל כת"ק ועי' תוס' כתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן אחתינן וכו' במ"ש בשם ריב"ב לחלק בין העידו תחלה העדים הבאים להוציאו מחזה"ת או לא והוא קצח כעין סברת יצא בהיתר ועי' זבחים כ"ט ע"א דלר"א אמרת אחר שהוא כשר יחזור ליפסל וא"ל ר"ע זב וזבה וכו' אע"פ שהוכשר יחזור ליפסל אבל אינו דומה לכאן ועי' במהרי"ט ח"א סי' ל"ז אבל בתשו' מהרי"ק שורש קמ"ו בדין עוף שנשחט ולא בדק הסימנים אח"ש והשליכו ופרכס ואח"כ נמצא שמוט ורצה השואל לדין דכיון שיצא בחזה"ת קיל טפי והשיב מהרי"ק דאפי' להחמיר אין זה סברא ומכ"ש להקל דמה יועיל מה שהחזיקה בחזקת שחוט כיון שנמצא אח"כ הסימן שמוט והוא לא בדק אח"ש וגם א"א לבדוק עד אחר שקורעים העור נמצא שהחזקה היתה בטעות וכן בשוחט בסכין ונמצאת פגומה אף שכבר יצא בחזה"ת אסור וכן בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאפי' נתעסק באותו מין כל היום טמא וכבר הוחזק כל היום בהיתר ע"ש ועי' שפ"ד סי' כ"ה סק"ו וסוסי' ל"ד שרמז לדברי מהרי"ק בקצרה ותמהני שלא העיר שזהו נגד הש"ע כאן ומ"ש מהרי"ק שם מהא דמשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וגבי שמוטה גם בהמה אתרעי הרי אנן קיי"ל דלא סמכי' פ"ז רק בשיבר עצמות וכיון דסברת יצא בהיתר ל"מ כלל א"כ אין מקום להקל ומצאתי ברה"ז בשו"ת שבתותי' י"ז שהעיר בזה והעלה דבסכין דאיכא לסכין חזקת בדוק מהני שפיר הא דיצא בהיתר ומה"ט לא דמי להא דטבל ועלה דהתם איכא חז"א וליכא כנגדה חזה"ת ומה"ט דחה ד' מהרי"ק דגם בשמוטה איכא חזה"ת מכח רובא ואח"ז צידד דמהרי"ק ס"ל דבשמוטה ליבא חזה"ת להיפוך ע"ש באורך אבל המעיין במהרי"ק ימצא דס"ל דקין נמצא פגום היכא דליכא סברת סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דמי לנמצא הסימן שמוט וא"כ הרי אנן לא סמכי' ע"ז רק בשיבר עצמות ואולי ס"ל למהרי"ק דהתם גבי סכין אף דצריך לבדוק הסכין אח"ש מ"מ בלא בדק אין הבהמה אסורה וא"כ גם בלא נאבד הסכין אם כבר יצא מלפנינו בחזקת שחוט קרי לי' יצא בהיתר ומדמה לה לנמצא הסימן שמוט דס"ל דהתם נמי צריך לבדוק הסימן לכתחילה וכמ"ש הש"ך סי' כ"ה סק"ב אבל היכא דנאבד וא"א לבדקו כלל עודה דטעמא דיצא בהיתר מהני ומ"מ צ"ע כיון דסברת יצא בהיתר לא נזכר בראשונים רק בדברי השואל בתשו' הרא"ש והרי במהרי"ק נראה להיפוך א"כ קשה לסמוך ע"ז ועי' חוי"ק סק"ז שהאריך ג"כ לדחות ד' השואל הנ"ל והעלה דאין חילוק בין לאבד או לא דגם בלא נאבד איכא חזקה דמעיקרא ודחה גם ד' התב"ש דגם בהא דכתובות כ"ד הוי ענין חזקה מה שהחזקנוה עד עתה כך בחזקה דאתיא מכח רובא והביא ד' ראב"ן וסיים דיש להקל לדינא בהפ"מ בספק נפל על חודה בידוע שנפלה ע"ג קרקע ותלינן שנפגמה בקרקע ואין חילוק בין נאבדה או לא דלא אתרע עי"ז חזקה דמעיקרא כיון דיש במה לחלות וכן בנאבדה ונמצא אח"כ פגום יש להקל ולחלות שנפגמה בשעה שנאבדה ע"ש באורך וגם הוא לא הביא ד' מהרי"ק ולמעשה צ"ע להקל רק אם יש במה לתלות בו כמ"ש התב"ש ועי' כנפ"י שמיקל לגמרי וגם הוא לא ראה ד' מהרי"ק ועמש"ל סי' כ"ג סקכ"ז עוד בזה ועי' בש"ש ש"ו פ"ז בזה
כז
בשו"ת טטו"ד מ"ק סוסי' ל"ג נשאל בדין שחט ואח"כ ראה את הסכין אח"ש לעין השמש והי' יפה ואח"כ מצא פגיעה גדולה ופסק דכיון שכבר יצא בהיתר תלינן שנפגם בד"א ואם הסכין לפניו יבחון שנית לעין השמש ואם לא יראה הפגם אסור ואם יראהו יהי' הוכחה שלא הי' פגם מקודם ע"ש ומ"ש להבחין שנית הנה ודאי אם לא יראהו יש הוכחה לאיסור אבל אם יראהו ליכא הוכחה דנודע כי אחר שנודע לו מקום הפגם נקל לראותו יותר אבל בגוף הדין לא אדע מקום הספק דכיון דבדק הסכין בראיית עין כבר הבאתי לעיל סקי"ח בשם העיטור דא"צ לבדוק יותר ומי שבקי בראיית עין מרגיש בראייתו יותר מבאצבע ובפרט לעין השמש ואם השו"ב יודע בנפשו שאינו רואה היטב פשי' דאין לו לסמוך ע"ז ולא הוי בכלל יצא בהיתר:
כח
סעי' יד אבל טבח שיש לו סכין מיוחד וכו' בשמ"ח סט"ז פסק דדוקא עד ג"י אבל יותר מזה יש לחוש לחלודה וגם בפר"ת סקכ"ד כ' וז"ל דבעינן שלא יהי' זמן ארוך בין בדיקה לשחיטה זו כי לפעמים תעלה חלודה ויפגם החוד של סכין ואם תהי' החלודה נרגשת קצת הגם דהחוד לא נפגם אותה בליטה שבחוד הסכין אוסר דכעוקץ חשיב עכ"ל אבל לא ביאר כמה נקרא זמן ארוך ובתב"ש סק"ל העתיק לשון מרדכי והגמי"י ואגודה וד"מ דנקטו והניחה יום או יומים והביא מא"ח סי' תצ"ח דמשמע דבבדק עיו"ט סגי ומשמע דגם בחל יו"ט ביום א' וב' סני בבדיקת ע"ש דעד ג"י חזקתו בדוק ע"ש והנה מדנקטו הפוסקים יום או יומים הי' נ"ל דהיינו יום א' מעל"ע וכמ"ש כה"ג הסמ"ע סי' ש"ו סקכ"א בכונת מרדכי וד"מ שם והביא מד' רש"י פ' משפטים וכ"ה בד"ח על הרא"ש פכ"ה סי' ל"ט אות ר"א והביא ג"כ מרש"י הנ"ל וכ"ה במנ"י כלל ו' סק"כ ובחי' הל' פסח סי' תנ"ג סקכ"ו והי' נ"ל להביא ראי' להתב"ש מהירושלמי פ"ו דב"ב ה"א איבד מחט שיפה ובא ומצאה חלודה ר"מ בשם ריב"ל ג"י הראשונים ודאי טמאה (דבודאי לא הי' חלודה לטהרה תוך ג"י לבדיקתה) ג"י אחרונים ודאי טהורה אמצעים ספק וכו' ור"י סבר עד ג"י ודאי טמאה מיכן והולך ספק ע"ש ועכ"פ מבואר דלכ"ע עד ג"י ודאי טמאה דלא הי' שם חלודה ומוכח כהתב"ש ואולם המעיין בפי"ג דכלים מ"ה בר"מ ור"ש ובפ"ג דטהרות מ"ה ימצא דהתם בעי' דוקא חלודה גדולה שמעכבת התפירה דהויא כשבורה א"כ אין ראי' משם לחלודה הפוסל בסכין ועי' ברשד"ם סי' זה שפסק דגם בסכין בדוק אין להקל בנאבד בלא בדיקה וגם ידוע שאם אין מקנחין הסכין יפה מתהוה חלודה בזמן קרוב ולכן קשה להקל בזה ביותר ממעל"ע או ב' ימים דמלשון הש"ע א"ח סי' תצ"ח ליכא הוכחה כ"כ די"ל דמיירי בסתם יו"ט שלא חלו ב' ימים אחר שבת ועמש"ל סוס"ק ל"ה עוד בזה לדינא:
כט
סעי' טו אשוחט וכו' דרך שבירה וכו' בטור הביא בשם העיטור שאירע מעשה שנמצא עצם מפרקת פגום והסכין פגום והשיב דכיון דדרך שחיטה הי' לא דמי לשיבר עצמות ופסולה ורבותי' נחלקו עמו ובב"י הביא בשם מרדכי שאירע במגוצא שהורו ריב"ק ור"ש להקל בנמצא חתך בעצם המפרקת וצידד לחלק דגם העיטור מודה להקל בנמצא חתך ממש והוא מיירי רק בפגם בעלמא ושוב הביא בשם רמב"ן ורשב"א ור"ן להחמיר וסיים דמדאורייתא נקטי' להחמיר ע"ש וכן מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' רנ"ג דאפילו חתך במפרקת כשיעור אצבע דרך הולכה והבאה ונמצא הסכין פגום אסור ע"ש ואולם הנה בתשו' הרא"ש שהובא קצת לשונו בש"ך סקכ"ב ובגוף תשו' הרא"ש שם מבואר שכפל ושנה ושילש דהוי רק חומרא יתירה לתלות בעור דטפי הול"ל דבמפרקת איפגים ומבואר מלשונו דהוי רק חומרא דרבנן וכ"ה בשו"ת זרע יצחק סי' ד' וא"כ כיון דהוי פלוגתא בדרבנן ומהראוי לסמוך ע"ד המקילין דכבר כ' האחרונים דבספק פלוגתא לא תכריע החזקה ונראה דהב"י פ"ל דהרא"ש בתשו' דמיקל בספק שיבר עצמות שפיר ס"ל דהוי רק חומרא יתירה אבל הרשב"א שפסק דאין תולין מספק בע"כ ס"ל דהוי מדאורייתא וכן מצאתי בשו"ע הרב בקו"ע סי' זה סק"ח שביאר דהרא"ש והרשב"א פליגי בזה ולפ"ז נראה דאם נמצא פגם פחות מחג"צ הגם שמרגיש בו אבל אין הצפורן נחגר בו שנתבאר לעיל סק"ז דרוב הראשונים מקילים וגם להאוסרים דהוי רק דרבנן א"כ בכה"ג שוב יש להקל בנמצא אח"כ חתך בעצם מפרקת דבכה"ג שוב הוי ספיקא דפלוגתא בדרבנן ולהקל ובשפ"ד סוסי' זה הביא ד"ז בשם שב"י להקל משום ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ושמא במפרקת נפגם ובבל"י תמה דהא הוי במקום חזקה ובשפ"ד החזיק בדברי שב"י דספק ראשון הוא ובפלוגתא דרבוותא ובספק זה צריך להתחיל תחלה שמא פגימה כ"ש ל"ה פגימה ע"ש ולכאורה הוא חמוה דהמעיין בתשו' שב"י ח"ב סי' כ"ד ימצא דהכא ב' הספיקות הם בפלוגתא דרבוותא דשמא פגימה כ"ש אינה פוסלת כהרא"ש ושמא הל' כריב"ק וסייעתו דתולין במפרקת ועי' בשפ"ד סי' כ"ג סק"ח דמוכח דגם אם ספק א' במעשה וספק ב' בפלוגתא יש להקל והוא פותר למ"ש כאן] אך לפמש"ל בפתיחה אות ל"ג בשם מל"מ ושעה"מ דהיכי דהפלוגתא ג"כ בספק מעשה מוקמי' שפיר אחזקה צדקו דברי השפ"ד דה"נ פלוגתת ריב"ק וש"פ הוא אם תולין שנפגם במפרקת ועמ"ש שם עוד וגם באות ליד באורך בזה ועי' בד"ק סק"ד שפקפק ע"ד הפמ"ג דרוב הפוסקים חולקים על הרא"ם ולשי' כר"ו ופר"ת גם הרא"ש מודה ואינו בגדר ספק פלוגתא ולפמש"ל סק"ז צדקו ד' פמ"ג גם בזה אך לפי דברינו דבנ"ד הוי ספק פלוגתא בדרבנן בלא"ה ניחא ועי' בשו"ת דבר שמואל סי' שס"ח שפסק בפשי' דס"ס בסכין שחיטה ושיעור שהיי' מהני וצ"ע דבמקום חזקה ל"מ ס"ס. ודע דהא דנקט הפמ"ג שנגע במפרקת היינו שנמצא חתך בעצם המפרקת וכ"ה בשב"י שם ועי' ביא"פ לסי' זה סט"ו בשה תשו' מקום שמואל ג"כ בדין זה וע"ע בשו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' ע"ג שלא הביא מכל הנ"ל ובנדון שלו שנפל הסכין על אבנים וגם העגל הכה בלא"ה יש להקל ובחנם האריך בזה:
ל
בפר"ת סקכ"א כ' דלטעמא דבחתך בעצם המפרקת תלינן בעור הגם דעצם זה אנן סהדי דקשה מעור עכ"ז העור חותכו לגמרי משא"כ עצם המפרקת כשמגיע לשם הוא מקיל ידו ונ"מ שאם דחק ידו וחתך במפרקת תלינן במפרקת וגם להרמב"ן ודין שפסקו דאין להתיר רק כששבר העצם ממש אבל נגיעה לא מ"מ מודו בשיבר לגמרי והוי כחתיכת העור שהוא חיתוך לגמרי דשרי ובסקכ"ה כ' דמה שהחמירו בהילוך והביא בעצם שלא בדרך שבירה היא חומרא גדולה ואין הדעת מסכים לזה דאנן סהדי שאין העצם נחתך בלא חוזק ויפגם הסכין פגימות גדולות אלא שהסכימו לזה כל האחרונים ומסתברא דאם נמצא פגימה גדולה ביותר דאנן סהדי שאין דרך העור לפגום כך ודאי תלינן בעצם גם בדרך הולכה והבאה ואפי' חתך רק במפרקת ונמצא הסכין פגום פגימה גדולה כגומא פשי' דתלינן במפרקת דלפעמים בשפת הוצאת הסכין מטה הסכין לצדדים ותוקף העצם בחוד הסכין ופוגמו וכל המחמירים מיירי רק בפגימה דקה דתלינן בעור עכת"ד וכבר בא מעשה לידי וסמכתי ע"ד הפר"ת הנ"ל להקל וכן הועד לפני בשם הגה"צ בעל אורח לחיים זצ"ל שסמך ע"ז למעשה ובשו"ע הרב ז"ל בקו"א אות ח' פסק דבחתך במפרקת בכח יש להקל בהפ"מ לחתוך שנית במפרקת בכח כזה לפי אומד דעתו ואם ימצא שם פגם בידוע שברזל זה רך ועצם המפרקת פוגמו ויש לסמוך על רש"י ורא"ש ומרדכי ע"ש ועי' בכרתי סקכ"ב שכ' כה"ג לענין שבר בעצם המפרקת ופי' אוי"ק סק"א שהאריך מאוד להוכיח מהרא"ש שדעתו ג"כ להתיר בנמצא חתך במפרקת וכדעת ריב"ק ור"ש שבמרדכי והג"א וגם מהמרדכי בשם הר"י קולצוף מוכח כן וכ"נ ד' התוס' בתי' א' וכ"ה ד' הרא"ה בבדה"ב והאריך לדחות ד' התב"ש ושאר מחברים בענין זה ולכן יש להקל בהפ"מ או בעת הצורך לסמוך ע"ד הנך גדולים אפי' דרך חתיכה בנמצא חתך במפרקת כיון דאיכא הוכחה שדחק הסכין על המפרקת ועי' ביא"פ לסי' זה סט"ו בשם מקום שמואל שהביא בשם שחיטת מהר"א מפראג בשם הגאון מוה' גבריאל שהקיל ג"כ בנמצא חתך במפרקת וע"ש מ"ש בשם שו"ת ב"א כת"י בזה ובמ"ש שם בשם זקן אהרן בדין הכה העוף בעצם הכנף ע"י פרכוס על הסכין יעוין בעיקרי הד"ט סי' א' אות ט"ו שהעתיק ג"כ דבריו וסיים שדחה שם סברת המערערים שחשבו דבעינן שיראו דדרך חודו הכה דליתא וליתא עכ"ל ומוכח דס"ל דבסתמא תלינן בכך כיון דכפי ההרגל מצוי כן ועי' בשיו"ב סי' זה אות ב' שהביא בשם מהר"י הכהן שנסתפק בדין הכה התרנגול עם הכנף על החוד בכח ונמצא פגום אי נימא דכנף קשה ממפרקת או דדמי למפרקת פ"ש ולפמ"ש התב"ש להקל בהפ"מ בשבר בעצם המפרקת וכ"פ הפר"ת סקכ"ז א"כ פשי' דיש להקל בזה גם בלא הפ"מ ועי' בעיקרי הד"ט שם אות מ"ו דאם יש להסתפק אם נגע העוף רק בקצה הכנף שהוא רך דאסור מספק אבל מצאתי בתוי"ק סק"ז שהאריך במ"ש הש"ע דאין תולין מספיקא והעלה להקל בהפ"מ בנפל ע"ג קרקע קשה וספק אם נפלה על חודה. וא"כ יש לצדד גם בזה להקל בהפ"מ ועי' בד"ק שם בדין פרכסה הבהמה בזנבה שהי' דבוק קרח וגליד קשה בשערות על חוד הסכין ולא הקיל רק בהפ"מ ושעה"ד ע"ש טעמו ולענ"ד כפי דקות הסכינים המלוטשים הנהוגים בזה"ז כל שהי' דרך הכאה בזנב הבהמה בקרח וכדומה יש להקל בפשי' ובפרט דיש לנסות להכות שלית בקרח הנ"ל במק"א על הסכין הנ"ל ואם יפגם יש להקל וכמ"ש בשו"ע הרב הנ"ל גם במפרקת בכה"ג ומצאתי בתשו' הרא"ש כלל כ' ודין ט"ו בשאלת בנו הר' יחיאל וז"ל ולפעמים כשהעוף מפרכס מכה ברגליו בסכין אם חשיב כשבר ושוב מצאתי באבי העזרי הכל לפי אומד הדעת אם דבר קשה שבר או מכה בכח או לא עכ"ל ומתשו' הרא"ש שם נראה שהסכים לזה:
לא
בשו"ת מהר"ם שיק סי' ל"ד נשאל בשוחט שנפל סכינו מפיו על מנעלו ומשם לקרקע קשה ואח"כ נמצא הסכין פגום וספק אם נפל על חודו והשואל צידד דכאן נגד ס"ס לאיסורא שכ' הש"ך סקנ"ה יש ב' צדדים להיתר דשמא נפגם במנעל ושמא בקרקע והוא דחה דנגד כל ספק יש ס"ס לאיסורא וגם בנפל ודאי על חודו אין להקל בזה דהא דקרקע קשה פוגם דוקא דרך חבטה ממעלה למטה אבל כאן שנפל על המנעל שאינו קשה וממנו נתגלגל לקרקע אין כאן חבטה ואין בו כדי לפגום ובפרט דבלא יצא בהיתר דעת תב"ש ופמ"ג דגם בלא"ה אין להתיר ע"ש וגם בלא"ה מ"ש השואל דאיכא ס"ס יש לדחות דהוי משם א' כמ"ש בשפ"ד סוסי' זה ע"ד שב"י ובל"י ועי' פליתי סק"ד שדבריו צ"ע לפ"ז ועוד דכיון דהמנעל אינו קשה ליכא ב' צדדים להיתרא כלל:
לב
מעשה בא לידי בשו"ב ששחט ג' עופות וקודם שחיטה ראה שהעוף נגע בכנף בקצה הסכין הסמוך לקתא מטה ואחז שם באצבע ושחט עוף א' ועתה כמדומה לו ששכח לאחוז שם בשעת שחיטת עוף ב' ועוף ג' אבל מנהגו מעולם לאחוז באצבעו בקצה הסכין ההוא ואח"כ נמצא קצת פגימה פחות מחג"צ והתרתי דכיון שרגיל בכך הוי ספק נוטה יותר להקל לתלות שלא שחט במקום ההוא ועי' בד"ק סוס"ק י"ט כה"ג ועוד דכיון שבתחלה אחז שם בכונה מסתמא סירכי' נקט ואחי גם בשחיטת שאר עופות וכמ"ש כה"ג הט"ז באו"ח סי' תכ"ב סק"א דהיכי דבתחלת התפלה נזכר מר"ח שוב גם בספק אמרי' דסירכי' נקט ואתי ע"ש והכא שחיטת כל ג' העופות חדא הוא ומהגם דהפגם פחות מחג"צ א"כ עכ"פ יש ס"ם וגם נתבאר לעיל דפגם פחות מחג"צ רק מדרבנן ועמש"ל סי' כ"ה סק"ד בזה:
לג
נשאלתי משו"ב א' בהיותו בוויען ושחט בהמה והרגיש שנכנס הסכין בעומק בתוך עצם המפרקת עד שהי' קשה להוציא הסכין והטהו בחוזק והוציאו ונתעקם חלק גדול מהחוד לגמרי והי' חתך גדול במפרקת והשו"ב אמר שברור לו שנעשה בעת הוצאת הסכין מעצם המפרקת ולכן הכשיר הבהמה ואח"כ נודע מזה להרה"ג מוהר"ז שפיטצער ני' מו"צ דשם ורצה להעביר את השו"ב ואני כתבתי בתשו' דהבהמה כשרה בלא פקפוק דל"מ לפמ"ש הפר"ת שהבאתי לעיל סק"ל דבפגם גדול יש להקל ולתלות במפרקת אם יש בו חתך א"כ פשי' דיש להקל וגם אי נימא דלא כהפר"ת בכה"ג שהשו"ב הרגיש עיכוב הסכין בעצם המפרקת עד שהוצרך להטותו בחוזק בהוצאתו משם ואומר ברי לכ"ע יש להקל והבאתי מכמ"ק בזה דגם נגד הרוב נאמן לומר ברי וכבר הארכתי בזה לעיל סי' א' סקל"ג וסקל"ד ע"ש בזה ואח"ז נשאלתי מהרב מוהר"נ מנאדבורנא בעובדא שאירע ששחט השו"ב בסכין בדוק ואח"כ הדיח הסכין ונפל חתיכה גדולה מהסכין עד שאינו ראוי לתקנו עוד כלל ובדקו המפרקת ומצאו בו בצד הצואר שעומד שם השו"ב בשעת שחיטה הי' נחתך עצם א' מעצמות המפרקת והשו"ב לא הרגיש כלל אם נגע במפרקת אבל כמדומה לו שבסוף השחיטה שחט בכח והבאתי ג"כ דברי פר"ת הנ"ל וכתבתי עוד טעם לדבריו לפמ"ש השפ"ד רסי' זה דהא דהשוחט בסכין ונמצא פגום הוי רק ספק נבלה אף דבהמה בחז"א עומדת דהא איכא ס"ם שמא נפגם במפרקת ושמא לא שחט במקום הפגם אלא דס"ס ל"מ נגד חזקה ולשי' המ"ב והש"ך סי' ק"י ספק א' מגרע החזקה ושוב נשאר ספק א' וע"ע בלב"א לחולין י' שחידש ד"ז מדנפשי' וכבר קדמו השפ"ד אלא דהש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס כ' דהך ספיקא דשמא לא שחט במקום הפגימה לא הוי ס' השקול דשכיח טפי לאיסורא והנה במהרי"ק שרש קע"א ותשו' גא"ב סי' ס' א' הרגיל יותר להתיר שוב מצרפין עוד ס' א' לס"ס גם אם הספק ב' רגיל לאיסור וא"כ היכי שנפל חתיכת סכין גדול כזה שאם הי' נפגם קודם שחיטה הי' נופל לתוך הבשר וגם הוי מילתא דלא שכיח עכ"פ שיופגם בבשר ושכיח טפי להיתרא וכמ"ש הפר"ת וא"כ שוב שפיר מהני לצרף ס' ב' לא שחט במקום הפגם בסימנים ובפרט דאיכא נמי חזקת פכין בדוק וראוי לתלות הפגם באיחור הזמן ולומר דהשתא אתרע ואף דאיכא כנגדו חז"א של הבהמה והסכין אפרע לפניך והוי תרל"ד וי"ל דמה"ט כ' רמב"ם דהוי רק ספק נבלה דהרמב"ם לשי' דס"ל דכל דין תר"ל הוי רק ספיקא וכמ"ש תפלתי סי' א' סק"ו ועכ"פ בכה"ג שוב מהני מ"מ הנ"ל להקל ולכן נ"ל דאין לערער על המיקל בהפ"מ:
לד
בש"ך סקכ"ה ביאר טעמא דמספיקא אין חולין משים דהוי ס"ס לאיסורא ולענ"דנ ראי' מהר"ן פא"ט בסוגי' דארי שנכנס לבין השוורים וכו' שכ' וז"ל וכל אימר דאיתמר הכא ודאי חשבינן להו כיון דתלינן בהו לקולא דכותה הא דאיתמר בפ"ק אימר בעצם נפגמה וכו' עכ"ל ומבואר דאיננו בגדר ספק כלל א"כ א"א לצרפו לס"ס לאיסורא וע' בט"ז סי' ש"ב סק"ב וסי' שט"ז סק"ד שהעתיק ד' הר"ן הנ"ל להלכה ופ' כה"ג בתוס' בכורות ל"ה ע"א ד"ה איכא דאמרי ויעוין בש"ס דע"ז נ"ד ע"א] וע' פר"ח סק"כ ותב"ש סקכ"ט שנחלקו אי הוי ודאי בשיבר עצמות וגם הם לא הביאו ד' הר"ן הנ"ל ואפשר דדוקא להס"ד אליבא דר"ח הוי ס"ל כן אבל למסקנא דבעינן טעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי שוב איננו בגדר ודאי ועי' בחי' הר"ן לחולין י' בזה. אבל התם קאי על עצם מפרקת דרך הולכה והבאה משא"כ בשיבר עצמות ועמש"ל בפתיחה אות ל' בסופו בשם ס' האשכול. ג"כ בזה אבל בס' הארוך מש"ך מבואר דס"ל לחלק בין שיבר עצמות דהוי ודאי פוגם ובין קרקע דהוי רק ספק והוכיח כן ממשמעות לשון הרא"ש וע' בתיקוני זבח ממהר"ם סי' ט"ו דהא דבשיבר עצמות מקילין גם בעשה כן במזיד אין לאסור השחיטה אבל אם רגיל בכך יש לגעור בו ע"ש טעמו:
לה
סעי' טו אם בדק וכו' דאימר בד"א נפגם וכו'. בתב"ש פסק דאם יודע בבירור שאין במה לתלות וגם לא עבר זמן רב שיש לתלות בחלודה אין להקל רק בהפ"מ ועי' בשו"ת זרע יצחק סי' ד' דמ"מ יש להתיר הכלים שבשלו בו לאחר מעל"ע גם בלא הפ"מ וע' בפר"ת סקכ"ט דכל זה דוקא אם אותו בודק עצמו בדק הסכין עכשיו כמו בדיקה ראשונה שאחר שחיטה ומצאו פגים בזה תלינן אבל אם בודק אחר בדקו אי שבדק הוא עצמו עתה יותר בדקדוק ממקודם אין להקל כלל ע"ש ועי' תב"ש סקל"ד שהעתיק לשון משה"ב דמפורש דגם בסתמא תלינן בהכי להחמיר רק דבהפ"מ סמכי' על מרדכי וראב"ן אבל בכה"ג שיודע בנפשו כן לכ"ע אין להקל ולפ"ז נראה דבזה"ז שבודקים הסכין אחר שחיטה רק באצבע ולא בראיית עין ופי' בד"ק סוס"ק י"ד ונמצא אח"כ פגם שאין לו במה לתלות גם בהפ"מ אין להקל וכן בלא בדק י"ב בדיקות אח"ש עי' בד"ק סקט"ו ועתה מצא הפגם אחר שבדק יותר מבדיקה שבדק אח"ש אין להקל כלל ועי' בד"ק סקי"ט שצידד להקל בכה"ג במצא פגם שאינו נרגש בצפורן בדאיכא אומדנא לפי רגילות שלו שלא שחט במקום הפגם ומ"ש שם לצדד גם בלא אומדנא לשי' הט"ז צ"ע דבקינוח אין לתלות שום פגם גם בקינח בשערות שי"ב רגבי עפר כמ"ש בד"ק שם סק"כ דאין בכך יותר ממפרקת וא"כ הרי אנו מחמירים בכל פגם ולא מקילין משום ס"ס וע"ע בד"ק סוסקט"ו בבדק אח"ש רק על החוד ומצא אח"כ פגם מן הצד דהו"ל כלא בדק אח"ש וגם ביצא בהיתר אין להקל אבל מ"ש התב"ש דגם בחלודה אין להקל רק בזמן רב וכפי הנראה כונתו לזמן ג' ימים וכמ"ש בעצמו לעיל סק"ל כבר כ' הד"ק סק"כ דע"י לחות גם בשעה מועטת מתהוה חלודה ולכן אם לא קינח יפה וכדומה יש לתלות בזה לסקל גם בזמן מועט וגם בקינח יפה אח"ש נוהגים השו"ב לחזור ולקנחו בשפשוף היטב בכל יום ובחון אצלם שאין כל הזמנים שוים ובזמן החום בקיץ מתהוים חלודות בזמן מועט מאוד (צריכים ליזהר בהקינוח יותר ויותר ולפעמים פ"י הילוך נמלה פ"ג החוד ומטיל איזו לחות מתהוה חלודה בזמן מועט וגם אין כל ברזל של הסכינים שוה בזה ויש ברזל שטבעו להתהוות עליו חלודה בזמן מועט ויש לזמן מרובה ולכן א"א לעשות בזה כלל לדינא והכל לפי הענין וכן לענין דין המבואר לעיל סקכ"ח הכל לפי הענין וכמ"ש.
לו
סעי' יו טבח שלא הראה וכו' בחולין ט' אם שהה וכו' כדי ביקור טבח חכם וכו' ופירש"י שהשוחט ת"ח ואין מופלא בעיר ממנו וכו' ע"ש ומבואר דאם יש מופלא בעיר ממנו גם אם השו"ב ת"ח צריך להראות סכינו לחכם מדין הש"ס מפני כבודו אבל בס' הפרדס לרש"י פי' ר"ו כ' וז"ל וצריך השוחט קודם שישחוט להראות סכינו למי שכמותו בחכמה ומכ"ש למי שגדול ממנו וכו' עכ"ל ומבואר דגם בשוין בחכמה צריך להראות לו סכינו ויש לדון דתליא במ"ש רש"י ותוס' סוטה כ"ב ע"ב ד"ה בשוין ואולם בעירובין ס"ג בהא דאייתי ר"א ברי' דר"א סכינא ומחוי לר"א מהגרונא וראב"ת א"ל ליחוש לי' לסבא לראב"י א"ל ר"א והא"ר צ"מ חזי לנפשי' ואיענוש וכו' שא"ה דאתחילו בכבודו ופירש"י שכבר א"ל ליחוש לסבא והתחילו לדבר בכבודו לא הי"ל לזלזל בדבר ואב"א שאני ראב"י דמופלג ופירש"י הרבה מאוד הי' זקן וחכם ע"ש ומבואר דבאינו מופלג ביותר בזקנה וחכמה א"צ הצ"מ להראות לו סכינו גם מדין הש"ס אפי' אם גדול ממנו ומכ"ש בשוין אבל לק"מ דהתם דוקא לנפשי' חזי אבל לא לשחוט לאחרים וע"ש בהא דמשני אנא מיזבן זבינא ורש"י שם ותבין ומצאתי בתוי"ק שהעלה דצ"ע אף שלא נתקבל לרב אם שוחט בעצמו עבור עצמו א"צ להראות סכינו גם מדין הש"ס והביא מש"ס דעירובין הנ"ל ועפ"ז העלה דבזה"ז א"צ קבלה ודוקא במוחזק לצ"מ אבל לא כל אדם יכול לעשות א"ע ת"ח בזה אבל באינש דעלמא גם לעצמו צריך קבלה ואם שחט באקראי בלא קבלה אפי' לצורך אחרים נראה לפ"ד הריטב"א חולין וריא"ז דאין לנדותו וגם אם יש לו קבלה מחכם ובא לעיר אחרת יש להחמיר שלא ישחוט עד שיהי' לו רשות מחכם העיר:
לז
שם בהג"ה ובנמצא יפה יכול החכם למחול בש"ך סקכ"ח צידד דלשי' רמב"ם א"י למחול ועי' בלב"א חולין ט' שהביא מהג"מ שם דל"מ כן ועי' תשו' מהר"ם שיק סי' כ"א שביאר שי' רמב"ם דלשי' אזיל דס"ל דמומר לשאר עבירה צריך לבדוק לו סכין כמש"ל סי' ב' וה"נ כיון דעובר על מצות כיבוד ת"ח ועפ"ז העלה דדיעבד גם רמב"ם מורה ע"ש וליתא דלשי' רמב"ם גם דיעבד אסור כמ"ש הש"ך סי' ב' סקי"ח ועמש"ל שם סק"מ בזה אבל במבזה ת"ח מבואר בתשו' מהרי"ל ושמ"ח סי' ב' סי"ז דאיסור זה קל בעיני ב"א ולכ"ע שחיטתו כשרה ועמ"ש שם סוס"ק כ"ד בזה ובזה נדחה גם מ"ש בתשו' בר"א סי' י"ד בטעמי' דהרמב"ם משום דהוי נחשוד לאו"ד או דעכ"פ אינו מוחזק בכשרות ולפמ"ש ליתא ואף דמצינו בב"מ פ"ג גבי עובדא דראב"ש וכובס דמדחציף כ"ה ש"מ רשיעא הוא ובתשו' רשב"א שבב"י חו"מ סי' שפ"ח מבואר דדינא הכי והא דשלח לו ריב"ל חומץ בן יין ממדת חסידות הוא ע"ש היינו דוקא בחציפות גדול דהתם משא"כ בזה (ועי' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו מ"ש לדחות ראיית הש"ך מהש"ס וכבר העיר בזה הבר"א שם מדעתא דנפשי' וחזר ודחה ע"ש) ומ"מ פשוט דאם השו"ב מבזה את הרב בעירו יכול לקנסו בהעברה לזמן וע' בב"י בבדה"ב סי' של"ד בשם ראב"ד דעל בזיות א"י למחול ואחר התראה דינו כמומר לד"א אם חוזר ועובר כמ"ש בתשו' מהרי"ל שם דאם הוא צ"מ ויודע האיסור דינו כמומר לד"א וא"כ ה"ה בכל אדם אחר התראה:
לח
שם בשו"ע והאידנא נהגו וכו' יש לעיין היכא דהחכם אינו מוחל ורוצה שיראה לו סכינו אם מחויב בזה וממ"ש הפ"ת בשם בר"א אין ראי' דהתם גזרו עליו משום רינון שלא ישחוט ובכה"ג ודאי דמי לדין הש"ס אבל היכי דאינו משום רינון ואינו מוחל י"ל דא"צ להראות לו ובתשו' מהר"מ שיק סי' כ"א פשי' לי' דאם אינו מוחל חזר הדבר לדין הש"ס וכ"ה בשו"ת טוטו"ד מ"ג סי' י"ט אבל אני מצאתי בתשו' מהרי"ל סי' ס"ז שכ' וז"ל ומ"ש מר היכא דאיכא טבח אחר זהיר וזריז טפי מי מצי ת"ח למימר לא מחילנא לזה שהיא פחות ממנו במעלה ג"ז לא הבנתי דא"כ לעולם לא ימחול דודאי אי בעי לאפושי משכח דעדיף מיני' א"ו כל קהל שוכרין מה דאפשר להו אע"ג דזימנא איכא דזהיר טפי דלמא האי מוזיל גבייהו או מחמת קורבה או שאר אמתלאות וכו' ועוד הא קמן חזינן דאין שום שוחט מראה סכינו לחכם אפי' יחיד ובע"ב השוחטים לעצמן ואינם ממונים אף כי אינו נכון בעיני הרא"ש מ"מ כיון דנהוג נהוג והכא חזינן רבנן קשישו אפי' כשהיו מראים להם וכו' כ"ז כתבתי לדברי הרא"ש אמנם באגודה כתב טעם (כמ"ש הש"ך סקכ"ט בשמו) וכו' ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו וצפרניהם של ראשונים ושיחתן עדיפא מכריסן ותורתן של אחרונים כלום יש בדור הזה שיש לו לפקפק בזה ול"ש בזה יפתח בדורו וכו' דההוא לענין דינא ולשמוע אליו אתמר ולא לענין כבוד וכו' עכ"ל ומבואר דאין ביד החכם לומר שאינו מוחל אבל היינו אם השו"ב זהיר וזריז במעשיו אבל היכי דנראה להרב איזו ריעותא בזהירותו או קלות במעשיו בודאי רשות בידו להחמיר עליו להראות סכינו דבלא"ה כ' השמ"ח דראוי בדורות הללו להחזיר הדבר ליושנה וברשב"א חולין י' בשם ראב"ד שאין ראוי לחכם למחול שלא כדת אלא דכיון שמחלו אין להעניש הטבח ע"ש ועי' בב"מ בהשמטות. ולכן כל [שיש לו איזו ריעותא עליו בודאי חזר הדבר לדין הש"ס ועי' בריטב"א חולין י"ח בשם מורו שביאר הא דשמתי' ועברי' דלא כפירש"י רק שהחמיר בדינו מפני שעשה דרך מרד וסיים וז"ל וש"מ שאם ראה חכם להחמיר בדינו של טבח הרשות בידו עכ"ל ובפרט במקום שיש רק שו"ב א' שכבר כ' השמ"ח דהחרדים ויראים ממנים שיהי' ב' שו"ב דטובים השנים מן האחד ומצאתי בקונטרוס ז"א ממנהגי ארץ המערב שנדפס בס' זל"א מהשו"ב מלונדן דף נ"ו אות פ"ו וז"ל תקנת קדמונינו וכו' בגזרת נח"ש שתבדוק הסכין עם עוד אדם א' בחוש המישוש ובל"ז אין להתיר לעולם וכו' וכבר ידוע דעיקר השחיט' והטריפות הוא הסכין ומקרא מלא הוא גורו לכם מפני חרב וכו' עכ"ל ואף שהתקנה לא נתפשטה במדינתינו מ"מ בודאי יש ביד רב העיר להחמיר בעירו כפי ראות עיניו ובפרט בזה"ז שרבו המתפרצים ועי' בשו"ת טוטו"ד מ"ג סי' ל"ה שפסק להעביר שו"ב עבור שאינו רוצה להראות סכינו להשו"ב השני כי מי שהיא יר"ש אדרבא רוצה להראות סכינו להנצל ממשגה וטובים השנים מן האחד וכיון שזה א"ר להראותו איכא ריעותא גדולה וראוי להעבירו ע"ש ולפעמים הוא ע"י חסרון אומנתו ירא להראותו ותרתי איתנייהו חסרון אומנות וחסרון יר"ש ועמש"ל סי' א' סוס"ק נ"ט בשם תשו' ב"ח דיש ביד הרב לאסור את המותר למיגדר מילתא דאיסורא כיון שקבלוהו הקהל עליהם להשגיח בדברים אלו ע"ש ובלבד שיכוין לש"ש ולא לשם קנתור וכדומה (ועי' בדמש"א פ"ב דחולין סי' ז' דאם שוחט בחץ וכדומה שהוא מילתא דתמוה גם בזה"ז צריך להראות סכינו לחכם. וא"כ ה"ה לכל כיוצא בזה) והעיד לפני רב א' שראה קלף ישן ועליו חתומים מאה רבנים ובראשם הב"י ז"ל שתקנו שיבדקו תמיד שני שו"ב את הסכין וגם הריאה ופורץ גדר ישכנו נחש: