דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן יז
א
סעי' א' והוא כל שמעמידים אותה בגערה וכו' וכ' הט"ז וש"ך דאם מעמידים ביד ל"מ וכ"ה בכלבו בשם הראב"ד והובא בד"מ וז"ל לא שמעמידים אותה בידים דההוא אפילו עומדת לאו כלום הוא עמידתה דמעשה עץ בעלמא הוא דקעבדה אלא שמעמידים אותה בגערה וכו' ואם עומדת מותרת עכ"ל וז"ל הפרישה אבל כשמעמידים אותה בידים ועומדת לא הוי סי' שהיא בריאה דאף עץ בעלמא עומד כשמעמידים אותו בידים עכ"ל ובפר"ת סק"א חמה דהש"ס נקט סתמא ולא נעצא חילוק זה בשום פוסק יותר וגם לשון הש"ס ל"נ כן ונראה דעתו להקל בכל גווני ע"ש ובאמת שכבר כ' הג"פ לא"ע סי' קכ"ט סקצ"ג בשם תשו' מהריב"ל ורשד"ם וגם מהב"י חו"מ סי' ק"ד מחודש ג' שדחו סברת פוסק יחיד מדלא הזכירוהו ש"פ והביאו ראי' מהרי"ף פ"י דיבמות שדחה ד' ר"י גאון דאם איתא להאי חילוקא ל"ה שתקי קמאי מיני' ע"ש וא"כ גם כאן יש להוכיח כן וגם הב"י השמיט דיעה זו רק בד"מ הביאו והגיה בש"ע ולא כ' בלשון י"א והוא תמוה [ומה שנרשם בשמ"ח על דין זה תוס' דף נ"ז לא נמצא כלל] ואני מוסיף דמצינו כה"ג בתוס' גיטין ב' ע"ב ד"ה לפי וכו' והא דפ"ה דממילא שיילי' וכו' אין נראה דלא משתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לשאול וכו' ע"ש וגם בש"ס מצינו דדייק מדלא אשמעינן תנא בשום דוכתא הך דינא ש"מ דלא ס"ל כן ע' נדה נ"ב ע"א בהא דגומות אע"פ שאין שערות קשה בהר"ח מסורא לא לשתמיט תנא דאשמעינן גומות ובכריתות כ"ה ע"א לא לשתמיט תנא דנשמעינן עגלה בשחיטה כשרה דתימא ר"ש היא וכו' וביבמות ע"ב פ"ב לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא וכו' וערש"י כתובות ל"ח ע"א ד"ה ה"נ ותוס' קידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה ותוס' מנחות נ"ו ע"ב ד"ה אמר מום וכו' ותוס' ב"ב קכ"ו ע"א הנמשך מדף קכ"ה ע"ב ובמקום א' מצינו בפסחים י"ט ע"א דפריך כה"ג ודחי ואנן אהכי ניקו ונסמוך וכו' ופירש"י משום דלא אשכחן תנא נימא דר"ע ל"ל ק"ו והיינו דמ"מ אפשר דר"ע ס"ל כן אבל מ"מ שפיר מצינו להוכיח דשאר תנאי לא ס"ל כן וא"כ ה"נ בנ"ד ודאי דיש ללמוד מסתימת כל הראשונים שלא חלקו בכך דלא פ"ל כהראב"ד בזה ועמש"ל סק"ט בשם תה"ד אבל כאן דכל הפוסקי' העתיקו בסתם ולא חלקו בזה הוי כהוכחה גמורה ע"ש ותבין ואף דהג"פ בא"ע שם כ' דהיכא דנמצאו ב' או ג' פוסקים דס"ל כן אין להוכיח מסתימת ש"פ אבל דבריו תמוהים דדוקא לענין קים לי כתבו האחרוני' לחלק בזה דאי"ל קי"ל כחד פוסק דהוי רק כמו מיעוטא דמיעוטא משא"כ ב' או ג' פוסקים והיינו בממונא דאה"ב אחה"ר אבל באיסורא דקיי"ל כרוב פוסקים אין לחלק בזה וברשד"ם סי' זה השמיט באמת דעת הראב"ד וחילוקו וגם גוף סברת ראב"ד תמוה דהחוש מעיד דבהמה מתה אם יעמידוה תפול ולא דמיא לעץ שמעמידין ועומד וא"כ יש הוכחה שאינה מסוכנת ואף שאין בידי לחלוק על הרמ"א וכל האחרוני' שנמשכו אחריו מ"מ עכ"פ נראה ברור דהוי רק ספיקא ונ"מ לענין ס"ס היכי דהוי פרכוס שי"ב פלוגתא אי מהני הפרכוס דמצטרף לס"ס דגבי ס"ס דפלוגתא מהני גם במקום חזקה כמש"ל בפתיחה אות ל"ג ובהפ"מ ושעה"ד נ"ל דהמיקל בכל גווני כדעת הפר"ח אין לערער עליו:
ב
בתב"ש סקי"ג פסק דהיכי דהעמידוה בידים אע"ג דהלכה אח"כ ל"מ ובד"ק סק"ב הביא מהש"ך סי' נ"ח סק"ו שפסק דגם בהעמידוה אחרים מהני הילוך וכ' די"ל דהיינו בשלא ראינו ריעותא שא"י לעמוד בלא גערה וכו' ובגה"ק תמה דהא ראיית הש"ך מדלא מוקי בזבחים ע"ד ע"ב דר"ל מודה דהלכה א"צ בדיקה אלא דמיירי בכה"ג שהעמידוהו אחרים א"ו דגם בכה"ג מהני הילוך ואי נימא דהיכא שראו ריעותא שא"י לעמוד בגערה ומקל ל"מ הילוך אכתי תיקשי אמאי לא מוקי בכה"ג ולכן תי' הוא דהש"ך מיירי רק מחשש נפילה אבל מ"מ איכא חשש מסוכנת. דצריכה פרכוס ע"ש ותירוצו תמוה מאוד דהא כיון דראיית הש"ך מזבחים הנ"ל ממילא מוכח דליכא נמי חשש מסוכנת שתהא צריכה פרכוס שהרי מבואר ברש"י שם ד"ה נפילה וכו' צריכה בדיקה מכל סימני טרפות וכיון דאתחזיק בה ספק טריפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו. נא לפחתיך עכ"ל. הרי מבואר דכל היכי שנולד לנו ריעותא בחוץ שלא יתברר אלא בעזרה אסור להכניסו משום הקריבהו וכו' א"כ אי נימא דמ"מ הוי בחזקת מסוכנת עד שיתברר ע"י פרכוס אכתי לא נתיישבה קושי' הש"ך דהו"ל לאוקמי בכה"ג שהעמידוה אחרים דל"מ בדיקת ההילוך שבחוץ רק להוציאה מחשש נפולה ולא מחשש מסוכנת עד שיתברר בפנים ע"י הפרכוס ואסור להכניסה בפנים משום הקריבהו ועוד דכיון דהוי ספק נבלה בלא פרכוס הרי המכניס נבלה למקדש לוקה וממילא אסור להכניס ספק נבלה ויש לפקפק קצת בזה דכיון דבמתני' נקט טרפה ומחשש טרפה יצאה בהילוך רק דנשאר איסור מסוכנת דהוי חשש נבלה לא בעי לאוקמי מתני' בכך אף דבכלל נבלה הוי גם טרפה אבל הוא דחוק. אבל בלא"ה הוא תמוה דהא מבואר בר"ן פא"ט ובב"י דלגבי נפילה ל"מ העמידוה אחרים דדוקא במסוכנת איתמר דמהני והיינו משום דלהוציא מחשש מסוכנת קיל טפי וכיון דמהני הילוך גם בהעמידוה אחרים להוציאה מחשש ריסוק דנפילה מכ"ש דמהני מחשש מסוכנת וגם מלשון מהרי"ק וב"י וד"ח פא"ט ס"ק קס"ט ק"ע מוכח דדוקא בא"י לילך אח"כ איכא חשש מסוכנת משא"כ בזה וע' ברמ"א שם וגם א"א לתרץ דהש"ך מיירי רק בהעמידוה אחרים בגערה ומקל משא"כ בהעמידוה בידים דא"כ אכתי תיקשי אמאי לא מוקי בזבחים שם בכה"ג שהעמידוה בידים ולכן הדבר ברור דהש"ך לא ס"ל כהתב"ש וגם בלא"ה דברי תב"ש צ"ע דהא כבר נתבאר בס"ק הקדום שד"ז לא מכר בשום פוסק רק בכלבו בשם הראב"ד והעתקתי לשונו ומדנקט לאו כלום היא עמידתה וכו' משמע דדוקא עמידתה לאו כלום הוא משא"כ במהלכת אח"כ ובפרט מלשון הפרישה שהעתקתי שם שכ' דאף עץ בעלמא עומד וכו' נראה בעליל דאם מהלכת אח"כ יש להקל וכיון דהפר"ח חולק על כל ד' הראב"ד והדעת נוטה שכן עיקר כמש"ל סק"א וגם לשון הכלבו ובפרט מהפרישה משמע להדיא דהילוך מהני ובפרט מהש"ך מוכח כן להדיא לכן נ"ל ברור להקל בזה גם בלא הפ"מ:
ג
יש לעיין היכי דפשטה הבהמה ידה לעמוד ולא שא עמדת אם יצאה מחשש מסוכנת והנה בסי' נ"ח הביא בב"י דעת בה"ג ועיטור שפסקו כר"י דלענין נפילה סגי בזה וכ"ה ד' הרא"ש וטור וז"ל הדרישה שם וא"ת דלעיל סי' י"ז גבי מסוכנת אמרי' דל"מ מה שפשטה ידה וצריכה שתכוף ידם וי"ל דפשטה ידה לעמוד שאני דהיינו כאלו מבקשת לעמוד ועוי"ל דהתם מיירי במסוכנת אמרי' פשיטת היד היא יציאת הנפש מחמת חולי אבל כאן שאינה מסוכנת הוי פשיטת היד סימן לריסוק וכו' ועוד דכאן לא סמכי' אפשטה לחוד רק עם על הבדיקה וכו' עכ"ל ולפמש"ל סק"ב בשם הר"ן דמסוכנת קיל מריסוק לענין העמידוה דמהני במסוכנת וביפולה גם בצירוף בדיקה ל"מ א"כ בעקרה ידה לעמוד דמהני בנפלה בצרוף בדיקה עכ"פ פשי' דמהני במסוכנת לשי' הפוסקים הנ"ל וא"כ העיקר כתי' א' של הדרישה אך דאנן קיי"ל כדעת רוב הפוסקים דל"מ עקרה ידה בנפולה ומ"מ י"ל דבמסוכנת דמהני העמידוה בגערה ומקל ה"ה דמהני פשטה ידם מעצמה לעמוד ומכ"ש היכי דפשטה רגלי' האחרונים ג"כ לעמוד אבל לא מצאתי הדין מפורש אבל מ"מ נראה דהיכי דפשטה ידה לעמוד והעמידוה בידים לגמרי כיון שנתבאר בסק"א שדעת רוב פוסקים נראה להקל רק ד' ראב"ד וכלבו להחמיר א"כ בזה דלשי' כמ"פ יש להקל גם בנפולה ומכ"ש במסוכנת א"כ בכה"ג שפיר נראה להקל ומכ"ש פני דעקרה אח"כ גם רגל להלוך שנראה דעת כמ"פ להקל גם לענין נפולה ובכנפ"י שם כ' שכן נראה עיקר לדינא רק למעשה לא היקל רק בהלכה מלא קומתה ומלשון מהרי"ק וב"י שם נראה להדיא דליכא בכה"ג חשש מסוכנת ולשי' הר"ן הנ"ל מוכח בבירור כן א"כ לפמש"ל סק"ב בודאי יש להקל היכי דפשטה ידה לעמוד והעמידו ועקרה רגל להלוך:
ד
בד"ק סק"ג מחמיר היכי דהעמידוה בידים וחזרה וכרעה על רגלי' ועמדה מאלי' ולפמש"ל סק"א וסק"ג נראה להקל בזה:
ה
וצריך שיהיו הפרכוס בסוף השחיטה וכו'. בשמ"ח כ' דפשיט דכ"ש אם כל הפרכוס הי' אחר שחיטה וציין לאו"ה כלל נ"ו וכ"ה שם דין י"ב וכן מצאתי בסי' הפרדס לרש"י אחר שכ' דיני פרכוס כ' וז"ל וה"מ אחר שחיטה דאם לא עשו כן הרי הן טרפה במסוכנת אבל הבריאים שהושחטו אע"פ שלא עשו כלום כשרות עכ"ל וז"ל הכלבו סי' ק"ט השוחט המסוכנת וכו' צריכה פרכוס אחר השחיטה וכו' עכ"ל וז"ל הרשד"ם וכל הסימנים אינם מועילים אלא שהתחיל בגמר שחיטה ואח"ש יגמור או הכל אחר שחיטה עכ"ל ובהגהת יש הביא בשם התו"ח ופר"ח דל"מ פרכוס אח"ש ותמה על התב"ש שלא הביאו והוא טעות דהמעיין בתו"ח ימצא שכ' רק דהא דבעינן פרכוס בסוף שחיטה אין הכונה בסוף ממש אלא פני אם הי' הפרכוס בסוף שחיטת רוב סימנים דכיון דברוב סימנים סגי הו"ל פרכוס בסוף שחיטה וכ"ה בפר"ח אבל לא יעלה עה"ד שאם פרכס אח"ש לא יועיל דאדרבא עדיף טפי דמעיד טפי שהי' בו חיות כיון שהי' לו כח לפרכס גם אח"ש ובגוף ד' הפר"ח כבר האריך התב"ש סק"א לדחות דבריו והוכיח דכונת רש"י הוא שימשוך באמת אח"ש ומ"מ גם לשי' התב"ש אם נמשך הפרכוס גם אחר שחיטת רוב הסימנים י"ל דהוי בכלל אח"ש ולא בא לחלוק על הפר"ח רק במה דס"ל דאס הי' הפרכוס ביחד עם גמר השחיטה דהיינו ביחד עם גמר שחיטת רוב סימנים. ומ"מ לדינא כיון דקשה להבחין בזה אין להקל רק כשנמשך הפרכוס גם אח"ש מעט:
ו
ובגוף דין הפרכוס דל"מ בתחלת שחיטה דפליגי בזה רנב"י ורבא העיר בנח"א שבאשכול סי' י"ג מהתוס' ב"ב מ"ו פ"ב ורא"ש פ"ג דב"מ סי' י' דרנב"י בתראה והלכה כמותו וי"ל לפמ"ש בא"ז ה"ש סי' שפ"א בשם בה"ג דפלוגתת רנב"י ורבא תליא אי ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס או לאו דאם ישנה תחוע"ס סגי בפרכוס בתחלת שחיטה אבל אם אין לשחיטה אלא לבסוף בעי' דוקא בסוף שחיטה ולפ"ז רבא לשי' דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף וכ"ה באשכול רסי' י"א בשם בה"ג וע"ש מ"ש עליו וע' בא"ז ה"ש סי' שס"ז שהאריך להוכיח דקיי"ל א"ש אלא בסוף אבל לפ"ז צ"ע ד' רמב"ם שפסק בפ"ד מה"ש הי"ג דישנה מתוע"ס ועלח"מ שם ובפ"ד סמ"א הי"ג פסק דפרכוס בסוף שחיטה וע' בעיטור שכ' ג"כ דמהראוי לפסוק כרנב"י דרבינא דייק כוותי' אלא דעבדי' לחומרא וצ"ע:
ז
ויש לבאר דין לא פרכסה בשעת שחיטה ולא תיכף אחר שחיטה רק בערך רבע או חצי שעה אח"ש והנה בזב"ש כ' וז"ל מעשה בא לידי ששחטתי מסוכנת ואחר גמר שחיטה לא פרכסה ושהה רביעית שעה ואח"כ פרכסה וכו' ושאלתי להגאבד"ק מהר"מ ובד"צ והטריפוהו והטעם דהוי כזנב הלטאה דאין זה אלא הוצאת נפש בלבד והוי נטולה נשמתה קודם גמר שחיטה והוי נבלה עכ"ל ולא הביא כלל ד' הפוסקים ותב"ש שהבאתי בס"ק ה' דאח"ש מהני טפי ואף די"ל דדוקא מיד אח"ש ולא באיזו זמן אח"כ וכה"ג מצינו ביומא ו' פ"א ע"כ לא פליגי רבנן אר"ע אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו לי' ובערכין כ"ד ע"ב מאי אחר היובל אחר אחר אבל לפ"ז ליכא שיעור הכא כמה נקרא חד אחר ולא הו"ל להפוסקים למיסתם וכיון דבכל מסוכנת סמכי' על פרכוס ולא חיישי' שמא הוא כזנב הלטאה דמוקמי' לי' בחזקת חיותו כל מה דאפשר למיתלי בחיות א"כ ה"נ בזה ודוקא היכא דידעי' בבירור שמת תלינן הפרכוס כזנב הלטאה וכדאי' בפ"א דאהלות מ"ו ועתו"ס ב"ב קמ"ב ע"ב ד"ה ופרכס תלתא פרכוסי ואית דגרס עד תלתא פרסי פי' מהלך ג' פרסאות עכ"ל משא"כ בשחיטה במסוכנת וראיתי בבינ"א סוף שפר או"ה שהביא בשם ח"א שחלק על הזב"ש בזה וגם הוא הסכים עמו להקל אך שנחלקו שם בדין אם חתך בשחיטה כל המפרקת ורוב בשר ופרכס אח"כ אם תלינן להקל ע"ש מ"ש בזה וע' בשו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סי' ד' שהאריך ג"כ בדין מסוכנת שלא פרכסה מיד רק פרך ז' מינוטין אח"ש והאריך בדברי הה"מ פ"ד ממ"א הי"ג ומסיק דכשרה והיא כחיה ממש ולא הביא מכל הנ"ל:
ח
כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחי' וכו'. טעם החילוק בדקה וחי' בין יד לרגל וגם ההפרש בין דקה וחי' לבהמה גסה לא נתבאר בפוסקים ומצאתי בכלבו סי' ק"ט וז"ל שהרגלים כבדים על הבהמה לפי שהם רחוקים מן הלב והראש ובהמה גסה שאבריהם כבדים עליהם אם לא הי' מעט חיות בה לא הי' לה כח לא ביד ולא ברגל לא לפשוט ולא לכפוף לפיכך בין ביד בין ברגל אם פשטה אף שלא כפפה וכו' כשרה וחי' אפי' גסה היא כבהמה דקה לפרכוס לפי שהוא קלה להתנועע ועוף אע"פ שהוא קל בתנועתו לא החמירו בו בפרכוס וכו' והטעם מפני שאין כח חיותו גדול לפיכך במעט חולי אפס כחו ואם תקף חליו עד שקרוב למות לא הי"ל כח אפי' לרפרף בעינו או לכשכש בזנבו ולפיכך וכו' כשר עכ"ל ומזה נראה דאם נענעה המסוכנת בראשה או בגופה לכאן ולכאן ל"מ כלל דכיון דעיקר החיות בראש יוכל להיות הנענוע גם אחר כלות חיותה וז"ל בה"ג אבל בגסה בין ביד בין ברגל אפי' פשטה ולא החזירה כשרה מ"ט משום יוקרא עכ"ל זהו כד' הכלבו וע' בשו"ת ח"צ סי' ע"ז באמצע התשו' ודוקא ידים ורגלים שרחוקים מן הלב וראש מהני בהו הפרכוס אבל צ"ע דהא רב אמר דכישכשה באזנה ה"ז פרכוס וא"ל שמואל איצטריכא לי' לאבא לאזוזי אוני וכו' ופירש"י לאזוזי אוני לפרכס האוזן בתמי' דפרכוס חיות גדול הוא זה וכו' שאני אומר שא"ב כ"כ אלא כל פרכוס וכו' ע"ש וס"ל לשמואל דגם ידה פשוטה וכפפה מהני והכלבו הביא בשם ר"ז דהלכה כשמואל א"כ מוכח דמכ"ש דכשכוש באוזן מהני אע"ג דסמוך לראש ומכ"ש אם מכשכשת ומנענעת בכל הראש. וגם לשי' התב"ש דפסק דלא כשמואל היינו משום דס"ל כמ"ש הה"מ דרב פליג אשמואל אבל בזה דגם רב מודה בודאי מהני וגם בתוס' ד"ה גועה מפורש דכשכוש באוזן עדיף מיד ורגל אך לשי' התב"ש סק"ו דכשכוש באוזן ל"מ י"ל דה"ה בנענוע כל הראש ל"מ בבהמה ויבואר לקמן סקי"ז. והנה נשאלתי אם עגלים דינה כנסת לענין פרכוס או כדקה ועסי' מ"ו ס"ה ובש"ך סקי"ג וסי' נ"ז ס"א וש"ך סק"ב ולכאורה לפמ"ש הכלבו והבה"ג דטעמא משום דבהמה גסה יש כובד באברים משא"כ חי' י"ל דעגל קל באברים אבל נ"ל דדינו כגסה וראי' מש"ס דע"ז ט"ז ע"א חי' גסה כבהמה דקה לפרכוס ולא למכירה ושם י"ד פ"ב דבמכיר' עגלים דינן כגסה וא"כ אי נימא דבפרכוס דינן כדקה איך נקט הש"ס דחי' גסה כבהמה דקה לפרכוס ולא למכירה הרי איכא עגלים דבפרכוס בכלל דקה ובמכירה כגסה ובע"כ דגם בפרכוס דינה כגסה וצ"ל דגם עגל יש לו כובד בטבעו. ומצאתי בתשו' מהר"ם מלובלין סי' צ"ג בדין דרוסת זאב בעגל שכתב וז"ל ומ"ש לדקדק מהרמב"ם ולפרש דגסה ודקה דקאמר ר"ל בקומה וגדלות לא במין דברים רחוקים תן דלא נמצא בשום לשון תנא ופסקן שיקרא עגל בשם דקה וכו' עכ"ל וזהו כמ"ש:
ט
שפשטה ידה וכו'. ואם כפפה ידה דעת היש"ש והש"ך להתיר והתב"ש סק"ב דחה ד' יש"ש והאריך לאסור וביאר טעם השמטת הרי"ף ורמב"ם וסמ"ג משום דס"ל דשמואל פליג ארב וכמ"ש הה"מ ואני מצאתי בחי' הר"ן לחולין שם שכ"כ בפשי' דרב לא ס"ל כשמואל ומפרש למתני' בדכייפה ופשטה והדר כייפה דוקא ואעפ"כ בר"ן שברי"ף כ' בפשי' דמוכח בגמ' הא החזירה כלומר שהיתה ידה פשיטה וכפפתה כשרה ולכאורה הוא תמוה דהא קיי"ל כרב באיסורא ונראה עפמ"ש בחי' הר"ן שם בהא דאר"ח מנא אמינא לה וכו' אילימא. בסוף שחיטה כל היכא תיתי ותיזול וכו' וכ' הר"ן וז"ל כלומר דחזרת יג פרכוסתא תיא ולא משמע דבסוף שחיטה בעינן כולי האי וכו' עכ"ל ומבואר דס"ל דר"ח דייק דבריו מדיוקא דמתני' דמפרש כשמואל הא החזירה כשרה ומינה דייק דבאמצע בעינן וכן מצאתי בחי' הרמב"ן לחולין שם וגם רבא דחי רק משום דסובר דבידוע שנשמתה וכו' וכיון דר"ח ורבא ס"ל כשמואל קיי"ל הכי והא דאמר רבא לקמן הלכתא כי הא מתניתא וכו' מבואר בחי' הח"ן שם וז"ל מדאמרי' עוף איצטריך לי' ש"מ דלא אתי רבא לאפלוגי אמתניתין כלל ופרכוס זנב בבהמה מהני לרבא נמי כסתם מתני' ואע"ג דהכא לא נקט לי' אלא בעוף ליכא למימר דפליג אמתני' וס"ל כר"א בר"י וכו' דא"כ אדקאמר עוף אצטריכא לי' דלא תנן לימא כשכוש זנב אצטריכא לי' ולאשמעינן דדוקא בעוף אבל בבהמה לא א"ו וכו' עוף רבותא קאמר וכו' עכ"ל וגם בעיטור ובאשכול סי' י"ג הביאו ראי' זו להתיר כשכוש זנב בבהמה ובדין כפפה ידה בדקה מבואר באשכול שם ג"כ דכשר ומברייתא יש לדייק הכי וכמ"ש בעה"מ ראי' זו ע' נח"א שם ובעיטור כ' וז"ל ואמר רבא הלכתא כהא מתניתא דתניא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה וה"נ אם היתה פשיטה וכפפה כשרה וכו' עכ"ל וסיום זה אינו מובן והוא כפל לשון ונראה פשוט דט"ס הוא וכצ"ל וה"נ אם היתה ידה פשיטה וכפפה כשרה וסיים בפיטור וז"ל ולא חזינן לרבוותא להנו מילי וכתבינן מאי דס"ל עכ"ל ובאשכול כ' רק בדין כשכוש בזנב וז"ל הגרי"ף (הרי"ף) לא כתב ובהדיא שכשכוש בזנב מהני בבהמה וחזי לן דמהני נ"ל ולעיל בדין חזרת יד בדקה לא הזכיר כלל מהשמטת הרי"ף דכוון דס"ל דגם מברייתא מוכח כן א"כ כיון דהרי"ף העתיק הברייתא הכי פ"ל וגם מהר"ן נראה להדיא דס"ל כן בסי' הרי"ף וכ"נ דעת המלחמות שלא השיג ע"ד בעה"מ בזה ובפרט שהרי גם הרא"ש השמיט ד"ז ואפ"ה כ' הטור בפשי' להקל ואיך יתכן שלא יזכיר דעת אביו להחמיר ואח"ז בדין הטילה רעי וצועקת כ' הטור דהרמב"ם ורא"ש לא כתבוהו וכאן ולא כ' כלום ופסק להקל ובע"כ דס"ל כמ"ש וכיון שדעת הבעה"מ ורמב"ן ורשב"א ור"ן ועיטור ואשכול וכלבו ורי"ו וטור מפורש להקל ולא נמצא בפוסקים מפורש להיפוך רק באו"ה נראה כן והגם שיש מקום לדקדק מהשמטת רי"ף וש"פ להיפוך הלא עינינו הרואות דכמ"פ ס"ל דאין ראי' מזה דממילא נשמע מדיוקא ונקטו מסקנא דלישנא דברייתא בקצרה וכבר כ' בתה"ד שהובא בב"י א"ח סי' ק"ס דאף דכל ספק פלוגתא בטהרת ידים להקל אך מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא להיתר אלא דדייקי' מיני' בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים בהדיא עכ"ל וכיון דגבי נט"י כל ספק להקל ואפ"ה ס"ל דבכה"ג אינו בגדר ספק א"כ ה"ל י"ל בזה להיפוך ובב"י שם רסי' קנ"ט הביא ג"כ ד' תה"ד בדין נקב פחות מכונס משקה וכ' הב"י עלה ואיני יודע למה אינו מחשב ד' הרא"ש ורבינו מפורשים להיתר שהרי עכצ"ל וכו' וכיון דע"כ צריך לפרש כן בדבריהם כאלו הוא מפורש בהדיא הוי ע"ש ועמש"ל סי' ב' סקי"ג ג"כ בזה ועמש"ל סק"א בזה. אבל כאן הרי רי"ו וטור ס"ל בדעת הרא"ש להקל אף שהשמיטו ובע"כ דס"ל דהוי בכלל לישנא דברייתא שהעתיקו וא"כ גם כוונת הרי"ף ורמב"ם כן הוא ובפרט דלשי' הה"מ טעם השמטת רמב"ם משום דרב פליג אשמואל ובתוס' ד"ה גועה וכו' מבואר דרבה ס"ל כר"ג וכיון דשמואל ס"ל כרבנן הלכתא כוותי' וא"כ גם דעת תוס' להקל וכ"ה דעת היש"ש וכן ראיתי בדמש"א שביאר טעם השמטת רי"ף ורמב"ם כדעת יש"ש ופסק כן וכ"ה דעת הש"ך ואף דהתב"ש כ' דהש"ך לא הכריע בפלוגתא זו הנה מדהביא דעת המקילים באחרונה מוכח דס"ל כן ובפרט דבס' הארוך מש"ך כ' להדיא דהעיקר להקל והביא משחיטת מהרי"ו כמה חומדות ותמה עליו וכ' דרוב הפוסקי' ס"ל גם ביד להקל בכפפה ע"ש ולכן נ"ל להקל בהפ"מ. ועוד דהא בכשכוש בזנב בבהמה הסכים התב"ש בעצמה בסק"ד להקל בהפ"מ וכל הטעמים שייכים גם בדין כפפה ידה וכבר הבאתי בשם האשכול דפשי' לי' טפי בדעת הרי"ף להקל בזה מבכשכוש זנב זנב ודלא כרשד"ם שכ' להיפוך א"כ הדבר ברור להקל גם בכפפה ידה וגם בדין כשכוש בזנב יש להקל גם בלי הפ"מ וכמ"ש הט"ז והש"ך. ונ"ל עוד ראי' מדברי הד"מ או"ח סי' שס"ג אות ט"ו בדין אי חיישי' שמא יעלה הים שרטון שהוכיח הב"י מהרי"ף שהשמיט ד"ז דס"ל כרמב"ם דלא חיישי' וכ' הד"מ וז"ל ואף זה אינו נ"ל לדחות כל האחרונים וכו' ואף בדעת הרי"ף אינו הכרע דסבר לא חיישינן דהרי השמיט ד"ז לגמרי עכ"ל וה"נ בנ"ד:
י
ואעתיק מ"ש בענין זה בתשו' להרב מוה' ברוך רייטלר ני' מבוזנאב. ע"ד שאלתו בבהמה מסוכנת ששחטוה ואח"ש הגביהה ידה ורגלה אחת מהארץ בכח וחזרה והורידתן לארץ וע"י הגבהה והורדה נפשטו מכפיפתן ולא דקדק השו"ב אם הי' כפופין כמין דל"ת ופשטה לגמרי או לא ואחר שנפשטו חזרה והגביהתן והורידן לארץ והביא רו"מ דברי התב"ש שפסק דכל היכי דשרינן פ"י פשיטה או כפיפה לא שהיתה כפופה וכפפה קצת יותר או פשטה קצת רק בעי' שתהי' פשיטה כדרכה וכפפה כמין ד' והתב"ש הביא ראי' מלשון הש"ס דקאמר אי ממתני' הוא דוקא דכייפה וכו' ורו"מ דחה די"ל דקמ"ל דוקא אם היתה פשוטה וכפפה אפי' קצת מהני אבל כפופה קצת וכפפה יותר ל"מ ועוי"ל דדוקא בדקה דמיירי בה שמואל בעי' כה"ג משא"כ בגסה וגם הביא ראי' להיפוך מהא דפריך שם ל"ח ע"ב אהא דאמר רבא הלכתא וכו' מאי קמ"ל כולהו תנינא דהא י"ל דקמ"ל דלא כשמואל ולא בעי' פשוטה גמורה וכפפה לגמרי וקמ"ל רבא דפשטה קצת סגי וגם דעכ"פ הו"ל לרבא למינקט ג"כ לשון פשוטה וכפפה לאשמועינן הך דינא וגם תמה מנ"ל להתב"ש שיעור כפופה כעין ד' ודלמא ככ"ף כפופה או כפוף קצת כשופר פכ"ד והנה גוף ראיית התב"ש מדנקט שמואל פשוטה וכפפה לענ"ד י"ל להיפוך דאי הוי נקט פשטה אז כפפה לבד ה"א דבעינן שיהי' לגמרי ולכן נקט פשוטה וכפפה לאשמעינן דגם כפופה קצת דלגבי פשוטה לגמרי עכ"פ מקרי כפוף מהני וכה"ג מצינו ברש"י מנחות ל"ה פ"ב גבי שיעור רצועות דאר"ל עד אצבע צרדה ר"כ מחוי כפוף ד"א מחוי פשוט ופרש"י דכפוף היינו מאצבע עד אמה כמה שיכול לפשוט ופשוט היינו מגודל עד אצבע דלגבי פשיטות אצבע וגודל הוי בפשיטה ולגבי אמה ואצבע בכפיפה לפי שמאצבע לגודל מתפשט יותר הרבה עבין אצבע לאמה עכ"ל ומבואר מלשונו דאף דגם מגודל לאצבע נשאר כפוף קצת מ"מ כיון שמתפשט יותר מכפי שיעור מאמה לאצבע קרי לי' פשוט וכפוף וה"נ בזה ויש להביא גם קצת ראי' היפוך ד' תב"ש מהא דפריך לשמואל מאי קמ"ל תנינא וכו' והא י"ל דרישא קמ"ל דגם בכפופה לגמרי ופשטה פסולה דממתני' לא נשמע ד"ז אבל בזה י"ל דכיון דענין פשיטות יד בדקה הוא יציאת הנפש א"כ אדרבא כל מה שפושט ידו יותר הוא הוכחה ביותר על יציאת הנפש בלבד גם י"ל דקושי' הש"ס על הסיפא של ד' שמואל דפשוטה וכפפה וכו' מאי קמ"ל וא"ל דקמ"ל דבעי' דוקא פשיטה לגמרי וכפפה לגמרי דז"א דגם ממתני' דנקט פשטה ידה ולא החזירה פסולה ודייק מינה הא החזירה כשר היינו נמי בפשיטה דקאי עלה ובכה"ג דוקא החזירה כשר אבל מ"מ תיקשי דהא לשון החזירה יש לפרש דאינו לגמרי בכפיפה דהא מצינו בשבת ד' רע"א ותוס' ד"ה כאן בהא דהוציא ידו מלאה פירות דהא דנקט אסור להחזירם לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה חצר אחרת ע"ש ומכ"ש דאם מחזירה קצת אליו ולא לגמרי דהוי בכלל חזרה וא"כ מה פריך לשמואל מה קמ"ל דלמא דבעי' כפפה לגמרי ובע"כ דא"ל כפיפה לגמרי. אבל מ"ש רו"מ ואי' מהא דפריך שם ל"ח ע"ב על רבא מאי קמ"ל וכו' יש לדחות דכל קו' הש"ס אמאי מייתי ברייתא הרי גם ממתני' נשמע הכל ואי נימא דקמ"ל דלא כשמואל הרי לשון זה שבברייתא הוא גם במשנה דגם החם לא נקט בלישנא דשמואל אך לפ"ז שוב תיקשי בהא דפריך לעיל על שמואל ול"ש לתרץ כמ"ש לעיל וממ"נ קשה וגם בלא"ה יש לתמוה דכיון שהעלה התב"ש בעצמו דלשי' רי"ף ורמב"ם ליתא לדשמואל א"כ שוב לא נשמע דינו כלל דבעי' פשיטה וכפופה לגמרי ואדרבא מדלא נקט רבא דיוק לשון זה משמע דלא ס"ל כן וגם מ"ש התב"ש ראי' מלשון רי"ו לפמ"ש התב"ש בעצמו דאחר שחיטה לבד כ"ש דמהני הפרכוס א"כ י"ל דודאי אם מתחיל לפרכס בסוף שחיטה דצריך שישהה עד אח"ש בעי' שהות קצת בכדי פשיטות וכפיפות לגמרי אבל אם הפרכוס כולו אח"ש א"צ שישהה כ"כ וגם בלא"ה אין זה דיוק כלל מלשון רי"ו דמי יבחין כמה צריך לשהות לכפוף לגמרי יותר מכפיפה קצת ועיקר כונת רי"ו שיעסוק בהפרכוס מסוף שחיטה עד אח"ש ויוכל להיות בכמה פעמים שפושט וכופף ובאמת דמלשון הש"ס דגבי דקה פשיטות היד אינו אלא הוצאת הנפש נראה מזה דענין כפיפות היד המורה על חיותו שפיר הוי כשר ואם היתה ידו פשיטה והחזירה וכפפה קצת הוי סימן חיות וכן אף היתה כפיפה קצת וכפפה יותר וע' בתו"ח שכ' דטבע הדבר נתן הקב"ה בבהמה דומיא דאדם שכל זמן שהוא חי כופף ידיו ומושך ברצונו אליו כל ממון שבעולם וסמוך למיתה פושט ידיו ממנו ע"ש ואף שהם רק ד' אגדה ורמז אבל עכ"פ מוכח דס"ל דדוקא פשטה הוי סימן מיחה משא"כ במחזרת וכופפת ידה אפי' רק קצת הוי סימן חיות ובפרט בגסה שגם פשטה ידה כשר מכ"ש בכפפה קצת דכשר וגם מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו בזה"ל ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל ה"ז נבילה עכ"ל ומדנקט ולא כפפה כלל משמע דאם כפפה מקצת כשר אבל לפמ"ש התב"ש סי' א' סקע"ד יש לדחות ע"ש ותבין ולכן הדעת נוטה להקל בזה ובכ"ז אני ירא לחלוק על התב"ש בלא ראי' מוכרחת ומ"מ היכא דהי' בבירור קצת פישוט וכפיפה והשו"ב מסופק אולי הי' באמת הפישוט וכפיפה לגמרי כמין דל"ת וכגוונא דנד"ד נראה להקל:
יא
ומ"ש רו"מ דבנד"ד שהגביהה ב"פ ידה ורגלה י"ל דההגבהה גופי' מיחשב כפרכוס דלא גרע מכשכוש בזנב דכשר בהפ"מ והביא ראי' מהרמב"ן לחולין ל"ח והנה ז"ל הרמב"ן בד"ה אימת אילימא בסוף שחיטה כולי האי תחי' ותיזול וכו' מדיוקא דמתני' גמר לה דאלו ממתני' ה"א אפי' בסוף שחיטה פישוט יד לאו כלום הוא ופרכוס כשכוש זנב. וכיוצא בו ביד הוא כגון שמפרכסת ביד והוא בסוף שחיטה אלא מדקא שמעי' מדיוקא דמתני' (מדנקט שפשטה ידה ולא החזירה פסולת הא החזירה כשרה) שאין פרכוס ביד אלא חזרה ש"מ שבאמצע שחיטה היא שאילו בסוף שחיטה אפילו בריאה און לה חיות שתחזור ידה ורבא דחי וכו' עכ"ל ומבואר דלפי הס"ד אי לאו דיוקא דמתני' הו"א דפרכוס ביד כמו כשכוש בזנב מהני אבל לבתר דדיוק הא החזירה ל"מ פרכוס כזה רק חזרה אך י"ל דזהו רק בדקה דבעי' דוקא החזירה דהא פשטה אסור אבל בגסה דגם פשטה מותר א"כ ה"ה פרכוס כמו כשכוש בזנב וכן ברגל מהני כה"ג גם בדקה דהא עכ"פ מוכח מהרמב"ן דפרכוס כזה ביד עדיף מפשטה וכיון דאפילו פשטה מהני מכ"ש פרכוס כזה דמהני וצדקו ד' רו"מ להקל בכה"ג בגסה בין ביד בין ברגל ובדקה ברגל ולא ביד וז"ל הפרישה ואפילו לא רפוף אלא בעינו או פשפש בזנבו כשר א"ל הלא כ"ש הוא אם רפרף בעינו או בגפו שהוא במקום יד בבהמה סגי כשכשכש בזנבו דשאני עוף דכשכוש זנבו דבר קל הוא וכו' עכ"ל וכונת קושיתו הוא דכיון דמהני בעוף רפרוף בגפו שהוא במקום יד דבהמה דל"מ בבהמה ואפ"ה מהני בעוף וכ"ש כשכוש זנבו דמהני גם בבהמה ולזה חי' דבעוף הוא דבר קל ונראה מזה דנענוע ביד בבהמה ל"מ אבל י"ל דהיינו בדקה דגם פשטה ל"מ ביד משא"כ בגסה וע' במש"ז סק"ג ושפ"ד סוסק"ה במ"ש דפ"ש גפו מסברא דהוי כמו יד בבהמה מוכח דס"ל דנענוע ביד בגסה עכ"פ ה"י כפרכוס ולכן בנ"ד יפה הורה רו"מ להקל עכתו"ד תשובתי ועמש"ל סקי"ז בשם ס' הפרדס דכ' בעוף דאפי' רפרף ברגלו נשר מוכח דבבהמה פסול ואולי קמ"ל דגם רפרוף בעלמא שהוא כהרף עין מהני בעוף ובכה"ג ל"מ בבהמה וצ"ע:
יב
ובדין כשכשה באזנה או בגופה שהחמיר התב"ש כבר הבאתי לעיל סק"ח ד' רש"י ותוס' דזה עדיף מפרכוס דיד ורגל וביש"ש הוכיח כן מהא דפריך ארבא מאי קמ"ל וכו' ובתב"ש דחה ראייתו וכבר הבאתי לעיל סק"ט ד' העיטור ואשכול ור"ן שהביאו ראי' זו וכן ראיתי בדמש"א שפסק להקל בכשכוש אוזן וזנב וגועה ומחרזת וע' בפר"ת סק"ו שהעלה ג"כ להקל בכשכוש באוזן וגועה דעבי קלה ומתרזת עפ"י ד' התוס' הנ"ל ואף שהוא מחמיר בכפפה ידה וכשכשה בזנבה מ"מ מודה בזה להקל וזהו היפוך ד' התב"ש שמיקל בכשכוש בזנב בהפ"מ ובכשכוש באוזן מחמיר לגמרי ולפי דבריו נחלקו רו"ש עם רבא בסברות הפוכות ומצינו בכמה דוכתי שתמהו התוס' בכה"ג עתוס' עירובין ל"ט ע"א ד"ה מודים ותוס' ביצה י"ג ע"א ד"ה א"ד ועוד בכמ"ד ומצאתי בתו"ח שהעלה דשמואל לא תמה ע"ד רב רק בדין כשכוש באוזן דזה עדיף מכפפה ידה בדקה אבל בגועה ומתרזת לא נשמע בק"ו מכפפה ע"ש וגם י"ל דבזה"ז אין בקיאין להבחין אם עבי קלה וכדומה ועכ"פ בכשכוש באוזן בגסה או בגופה נראה ברור להקל גם בלא הפ"מ ובדקה בהפ"מ והסומך על היש"ש וב"ח ודמש"א ופר"ח ופר"ת להקל בכל גווני גם בדקה בלא הפ"מ לא הפסיד ועמש"ל סקי"ז עוד בזה:
יג
בתב"ש החמיר בעוף כל שאינו הולך כשאר בריאים כיון דלא איתפריש בעוף במה נקרא מסוכן ומצאתי כדבריו בא"ז הל' שחיטה סי' שפ"א וז"ל מיהו עוף מסוכנת לא נודע לי אם בעינן כבהמה או אפילו בפחות היא מסוכנת וצריכה פרכוס וכו' עכ"ל אבל מצאתי בתה"ק להרשב"א שכ' וז"ל השוחט המסוכנת והוא הבהמה והעוף שמעמידין אותה ואינה עומדת וכו' עכ"ל ומפורש דשניהם שוים וכיון דהרשב"א פשי' לי' ד"ז אין לחוש לספיקו של הא"ז וכמ"ש בשו"ת מים עמוקים להראנ"ח סי' כ"ה ושו"ת פרמ"א ח"א סי' י"ח דהיכא דפוסק א' פשיטא לי' איזו דין אין לחוש לספיקו של השני ע"ש וכ"ה בב"ש א"ע סי' ק"ח סק"ד ובש"ך חו"מ סי' נ"ב סק"א בשם גי"ת וע' תב"ש סי' א' סקע"ה ג"כ בזה וגם בפלוגתא דאמוראי מצינו כזה וע' בר"ן נדרים ע"ב ע"א ובר"ן פג"ה בהא דמשערין ברוטב וקופה וע' בכ"מ פי"ז ממ"א הכ"ז ופ"ב מק"פ ה"ו ופי"ז מפהמ"ק ה"ח בסופה בשם רי"ק וע"ע בב"י א"ח סי' קצ"ז לענין רוב הניכר וע' במלחמות וש"ג סופ"ב דב"ק כמה חילוקים בזה ועוד דבנ"ד כבר רמז התב"ש בעצמו לד' או"ה כלל נ"ו די"ב דנראה מדבריו דשוה לבהמה ואף דהתב"ש כ' רק דמשמע קצת הנה ז"ל האו"ה אבל מסוכנת כ' בסמ"ק בהמה גסה וכו' אבל דקה וכו' ועוף אם רק רפרף וכו' ודוקא א"י לעמוד אבל בריאה בין בהמה בין בחי' ועוף א"צ פרכוס כלל עכ"ל וכמעט הדבר מפורש. וגם בכלבו סי' ק"ט נראה כן להדיא וז"ל ועוף אע"פ שהוא וכו' הוי פרכוס וכשר ואיזהו מסוכנת כל שמעמידים וכו' עכ"ל ולכן הדבר ברור דכל שמעמידין ע"י גערה ועומדת יש להקל גם בעוף וגם במעמידין ביד והולכת ועמש"ל סק"א וסק"ב ואין שום חילוק בין עוף לבהמה ועמ"ש בס"ק שאח"ז עוד בזה [שוב הראוני בס' תו"ז שהביא ג"כ מתה"ק הנ"ל ופסק להקל אבל לא הביא משאר מקומות הנ"ל]:
יד
בעיטור אות גף ראיתי אחר שכ' דנשבר הגף נשר גם בפרק הסמוך לגוף סיים וז"ל מיהו צריך לבדוק בעוף עצמו אם הוא בריא עכ"ל ולא נזכר ד"ז בפוסקים ואולי גם הוא לא כ"כ רק בנשבר סמוך לגוף דהוא מכשיר ולדידן דמטריפין בזה אין נ"מ בזה כלל וגם לשי' העיטור נראה דמודה דאם מעמידין אותה ועומדת כשר וכמ"ש בסקי"ג רק דס"ל דעכ"פ צריך לבדוק ע"ז ויש לחוש ולבדוק בזה גם בנשבר הרגל במקום דכשר וכדומה דשמא פ"י הכאב נחלתה וכמ"ש העיטור שם ומסתימת לשונו נראה דבכל פרקי הגף יש לבדוק בזה ומ"מ בדיעבד שלא בדק נראה להקל כיון שלא נזכר בפוסקים וצ"ע ואולי ס"ל להעיטור כדעת הא"ז שהבאתי בסקי"ז ואנן לא קיי"ל כן וראיתי בס' תוי"ר שפסק דגם אם א"י לילך מחמת שבר יד או רגל מידי ספיקא לא נפקא דנהי דלא ראינו בה סימני מסוכנת מ"מ גם סימני בריאה לא ראינו ואי חזינן דלא פירכסה אסורה רק בלא ראינו ולא נודע אם פרכסה או לא יש להקל ע"ש ולענ"ד אין נראה כן דאין להחזיק בחזקת מסוכנת אפילו לא פרכסה רק בדאיכא הוכחה שמעמידין אותה ואינה עומדת מחסרון בריאות אבל בנשבר ידה או רגלה דחזינן טעמא דאינה עומדת עי"ז וליכא שום הוכחה להחזיקה בחזקת מסוכנת ה"ז בחזקת בריאות וגם בלא פרכסה כשר וגם העיטור הנ"ל לא כ"כ ט בעוף אבל בנשבר יד ורגל בבהמה היכי דכשר לא הזכיר בשום מקום מזה לבדוק אם הוא בריאה והא דכ' מהרי"ק ורמ"א סי' נ"ח ס"ו דאם הלכה ואח"כ א"י לילך דינה כשאר מסוכנת אף דכבר יצאה מחשש ריסוק ע"י הילוך היינו משום דנפלה דאיכא ריעותא הגורם ריסוק כל האברים לכן אף שהלכה ד"א כיון שאח"כ א"י לילך עוד איכא הוכחה שהנפילה גרמה לה עכ"פ חולי שי"ב סכנה משא"כ בדליכא ריעותא כזו ולכן בהא דסוסי' ל"ב בגוררת רגלי' לא נזכר בשום מקום שתהי' עי"ז בחזקת מסוכנת ולדקדק אחר פרכוס דכיון דחזי' שגוררת רגלי' ותולין בשגרונא ליכא ריעותא במה שא"י לעמוד ודוקא היכא דמזיזה ברגלי' ואעפ"כ א"י לעמוד חזינן דריעותא של חולי בגופה והוי בחזקת מסוכנת משא"כ בזה גם י"ל דמהרי"ק הנ"ל מיירי שהלכה ד"א ונשארה עומדת וא"י לילך יותר דבזה ל"ש למתלי בשגרונא ומחזיקים אותה בחזקת מסוכנת ע"י הנפילה משא"כ בגוררת רגלי':
טו
בתו"ס מנחות ע' ע"א ד"ה ביצי וכו' ור"ת מצא בספר ר"ג מעי נבלת עוף טהור מקצתה בחוץ וכו' שדרך העוף סמוך למיתתו חולה ויוצאין מעיו לחוץ וכו' ע"ש ונראה מזה דאם יצאו מעי העוף לחוץ ולא הוחזרו גם להמקילין בזה כמש"ל סי' מ"ו מ"מ יש לחוש לחולי מסוכנת ויש לבדוק אם מעמידין אותה ועומדת ואם לאו צריך לדקדק אחר פרכוס [וגם אם יצאה רק מעי של האם להטיל ביצים ולא הוחזרה נראה קצת דהוי בחזקת חולה ויש לבדוק] וגם בדיעבד צ"ע להקל ביצאו המעים כיון דמבואר בתוס' דסמוך למיתה דרכן לצאת וע' בא"ז ה"ט סי' תי"ז בשם י"מ דהיכא דהכה במקל על כל השדרה דכשר וא"צ בדיקה דמ"מ צריכה פרכוס כדין מסוכנת ורבינו שב"ט נסתפק בזה דאפשר דכיון דא"צ בדיקה הוי בחזקת בריאה וא"צ פרכוס כלל ועמש"ל סי' ל"ב סק"י בזה:
טז
בחמ"ד הל' מליחה סי' ל"ז כ' דאם העוף מנפח א"ע ועי"ז העור מרוחק מן הבשר ה"ז בכלל חולה וצריך לדקדק בפרכוס ע"ש וכבר כתבתי דאם מעמידין ועומדת יש להקל בכ"ז אך דיש לבדוק ע"ז עכ"פ וע' במש"ז סי' סק"א בדין אחיזת דם ומעושנת ומצוננת ואכלה סם המוח דנהי דכשרים מ"מ הוי בחזקת מסוכנת וצריכין פרכוס אבל דוקא אם מעמידין אותה וא"י לעמוד ע"ש:
יז
בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' ע"ה הביא מתנחומא וילקוט פ' תצוה הנך יפה עיניך יונים מה היונה הזאת כשהיא נשחטת אינה מפרכסת אלא פושטת צוארה וכו' והדבר פשוט כמ"ש בסוף התשו' דהכונה קודם שחיטה ואין לצדד מזה שום צד קולא במסוכנת ולא פרכסה ובחנם האריך בזה:
יח
ובעוף אפי' לא רפרף אלא בעינו וכו' ויש גורסים גפו וכו'. ואני מצאתי בתוספתא פ"ב דחולין דאפי' כשכשה בראש גפה וראש זנבה כשרה ומבואר דא"צ בכל הגף והזנב וסגי בראשן לבד ומצאתי בס' הפרדס לרש"י סי' רי"ג בשם ר"ש וז"ל אפי' רפרף רגלו או כנפו כשר עכ"ל ומבואר דאם נענעה קצת ברגלה כשר ועמש"ל סוסקי"א בזה וע' בד"ק סק"ד שמחמיר בנענעה בראשה בכפיפה ופשיטה ולפמש"ל סק"ח וסקי"ב נראה להקל בזה וכן הוריתי למעשה וגם בבהמה נראה להתיר בכה"ג דודאי זה מורה על חיות יותר גדול וכמ"ש רש"י גבי כשכוש אוזן וכמש"ל ומכ"ש בכל הראש והד"ק נמשך לשי' התב"ש דמחמיר בכשכוש באוזן אבל לפמש"ל בשם פר"ת דזה קיל יותר מכפפה ידה וכשכוש בזנב וכדומה א"כ פשי' דיש להקל בזה:
יט
בשפ"ד סק"ב חקר בעוף שהי' חצי קנה פגום והוסיף כ"ש אי בעינן פרכוס והיינו היכא דמסוכנת בלא"ה בסימני מסוכנת וגם הי' חצי קנה פגום וע' בשו"ת שו"מ מ"ג ח"ב סי' ק"ט שהביא בשם ח"א שהביא ראי' מחולין מ' דמשני בחצי קנה פגום ואם צריך פרכוס הרי א"ר להביאו בפנים משום הקריבהו כמ"ש רש"י זבחים ע"ד ואמאי חייב אש"ח והוא השיב דהפרכוס הוא קודם שחיטה וא"כ ראוי להביאו לפנים והיא טעות דהא קיי"ל דהפרכוס צ"ל בסוף שחיטה אבל גוף הראי' הוא טעות דהתם דלא היתה מסוכנת א"ל פרכוס כלל וכמ"ש וגם לפמש"ל סקי"ג בשם העיטור י"ל דמודה בחצי קנה פגום דאינה בחזקת מסוכנת די"ל דהוא בתולדה וגם אי הוי עי"ז מסוכנת הרי י"ל דמיירי שעמדה או הלכה ד"א אבל לדינא הסכים הפמ"ג בעצמו דודאי צריכה פרכוס וגם אמר חתנו הרב מהר"ש באב"ד ני' אבד"ק יאנוב דלפמ"ש הרשב"א שהובא בט"ז סי' כ"ד סק"י הרי גם בעוף בעינן שיהי' ראוי עכ"פ לשחוט ב' הסימנים וא"כ בעי' פרכוס כמו בשחט ב' הסימנים דאל"כ הרי א"ר לשחוט יותר דמה שישחוט יותר יהי' אחר יציאת נשמתה ואף דיש לפקפק בדבריו דהא רק מספק צריכה פרכוס אבל הרי בב"ב פ"א מבואר דגם מספק הוי בכלל א"ר לבילה ועוד דעכ"פ מספק תהי' אסורה גם עכשיו. אבל בגוף הדבר אם באיסור מספק להוי א"ר לבילה צ"ע ברש"י פסחים צ"ח ע"ב ד"ה ופטורים וכו' ואכילה לא מעכבא ע"ש והא לעיל ע"ח ב' בעינן דחזר לאכילה ובע"כ דבכה"ג הוי ראוי וכ"ה בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ב ופ"מ שם ע"ש ותבין וצ"ע:
כ
בשפ"ד סוסק"ג הביא בשם כנה"ג דאם לא ידע השו"ב שהיתה מסוכנת אינו נאמן לומר שפרכסה דהוי מלתא דלא רמיא ומ"ש כמו בסכין מלובנת צ"ל דכונתו לחילוק הרא"ש שהובא בב"י ורמ"א סי' ט' אבל בשו"ת כ"ס סי' י' תביא מכנה"ג שמבואר כמו במסוכנת ונראה דט"ס הוא וצ"ל כמו במסוכסכת שבסי' י"ח ס"ד וצידד שם דלפמ"ש במש"ז אות ב' דרוב חיים אלא דסמל"ח וזהו רק מדרבנן ולשי' המבי"ט שבשפ"ד סי' צ"ד סקכ"ח י"ל דבדרבנן ל"א כל מלתא דלא דמיא וכו' אבל פקפק מהא דסי' תמ"ז ס"ק וגם בגוף ד' מש"ז סק"ב יש לפקפק ע"ש מ"ש בזה וע' מש"ל סי' י"ט סקי"ד בזה [אבהמ"ח י' אם הי' ב' שוחטים והשני שלא שחט אמר שפרכס אף שגם הוא לא ידע אם היתה מסוכנת נראה דנאמן כיון שהוא אינו טרוד ל"ש גבי' מלתא דלא רמיא וכמ"ש ביש"ש פ' גיה"נ סי' מ"ב וע' בפמ"ג סי' י"ח שפ"ד סק"ח בשם הפ"ת שמסופק בזה ולא ראו ד' היש"ש וע' בשו"ת חסל"א חיו"ד סי' ל"ז מ"ש בזה ועמ"ש בזה אאמו"ר שליט"א לקמן סי' י"ח סקפ"ו]:
כא
בתשו' ח"ס סי' כ' העלה דע"א נאמן לומר שפרכס אף שאינו בידו ול"ה נגד חז"א דאיכא כנגדו חזקת חי ואפי' אשה נאמנת וע' תשו' מהרי"א סי' י"ד שהביא מפסקי מהרא"י שהובא ברמ"א סי' כ"ד סי"ז והאריך שם ובסי' ט"ו וסי' ט"ז בד' הח"ס הנ"ל וע"ע בתשו' מהר"ם שי"ק סי' כ"ח ותשו' כ"ס סי' י' באורך בענין זה וע"ש שהאריכו כולם בדין שוחט ששחט עוף מסוכנת ואמר שלא ראה שום פרכוס ואשה אחת שעמדת אצלו אמרה שראתה פרכוס כדינו ובתשו' מהרי"א וכ"ס הנ"ל העלו דהוי ספק נבלה ובתשו' ר"מ שיק העלה דאם האשה היא בעלת העוף לשי' הט"ז סי' קכ"ז סק"ו יש להקל אבל הש"ך חולק וס"ל דגם בעלים אין נאמנים רק אם בידו וע' בש"ש ש"ז פ"ו ויע"ש עוד בזה:
כב
בדין קילוח הדם שיצא בגמר שחיטה כ' הטור דהוי סימן להוציא מחשש מסוכנת והפוסקי' תמהו עליו כמ"ש הש"ך סק"ז וכ' בכנפ"י שמצא בשם הג' מהר"מ מהראדנא [בעל תפל"מ] דהטור קאי על מסוכנת דעוף וס"ל דבהא גם רבנן מודי דכיון דמהני רפרוף דעין מכ"ש קילוח דם וכן נ"ל להלכה עכ"ד וצ"ע לדינא:
כג
בד"ק סק"א מזהיר להשו"ב באווזות שמביאים בחורף מהכפר לעיר קשורות כנפיהם והקור גדול להשגיח על פרכוס דאל"כ הוי בכלל מסוכנת ובסק"ה מזהיר כן באווזות שנושאים ראשיהן למטה שכיח לפעמים שנעשים עי"ז מסוכנות וגם בתפיסת הסימנים בדוחק יוכל להיות לפעמים חילוק וצריך לדקדק בזה:
כד
סעי' ג' גדולי החכמים וכו'. בתב"ש סקי"ב העלה דבהמת עכו"ם מסוכנת אסור לישראל לקנותה להרויח בה רק כשצריך לו בשר לאכילה וחולק על הפרישה ואני מצאתי בעיטור ה"ש ח"א בסופו שכ' וז"ל ומסוכנת מותר לקנותה מן הגוי ולשחוט לכתחלה וכו' תשובה לגאון בהמה מסוכנת של גוי מותר לישראל לשוחטה ולוקח ממנה בשר ומותר לישראל ללקחה מן הגוי ולשחטה ולמכרה לישראל עכ"ל משמע דגם בקונה ע"מ למכור לאחרים שרי וזהו כד' הפרישה וגם בלא"ה דכיון דבמקום הפסד של ישראל מתירין א"כ הרי בשעת קני' לא קעביד עדיין איסור דכבר כ' הבא"י סי' קי"ג ותשו' נא"ד סוסי' כ"ה דבכל ספק איסור מותר לעשות סחורה אלא אח"ש שאוכלה או מוכרה לאחרים ובאותה שעה כבר הוא ממון ישראל והוי הפ"מ ושרי וכה"ג כ' הב"י בא"ח סי' רמ"ד גבי יהודים הקונים המכס שהתיר הר"מ לשכור עכו"ם לקבל המכס משום פסידא וכ' הב"י וז"ל ונראה שאין ד' הר"מ אלא במי שכבר קנה המכס וכו' אבל לקנות המכס להדיא לא שרינן לי' משום הרווחה ומיהו אפשר דבשעת קנוי' שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לו עכו"ם בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא עכ"ל וע"ע כה"ג בב"י יו"ד סי' קמ"ב וט"ז שם סקט"ז בשם הר"ן ויש לחלק קצת] וע' בב"י א"ח סי' תקל"ט שהביא ב' דיעות בדין ריוח ברור אי הוי כהפסד ואי נימא דהוי הפסד א"כ מותר לקנותה לכתחלה בכה"ג אבל בריטב"א ור"ן קידושין ל"א ע"ב והובא ביו"ד סי' ר"מ ס"ח בהג"ה מוכח דלא הוי כהפסד ועתו"ס ב"ב קל"ט ע"ב דיה התם וכו' דמחנה שאני שאין כ"כ פסידא אם לא יקבלנה וכו' ע"ש ובתוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה מאן וכו' דליכא פסידא דכהנים שעדיין לא זכו בעורו וכו' ע"ש אבל בנ"ד אחר שכבר בא ליד ישראל הוי הפסד גמור גם במציאה וכדומה וכדאי' בשבת קנ"ג ע"א אבל אתו לידו פפיסי דמי וע' ירושלמי שבועות פ"ט ה"ו שנייא הוא מציאה שנייא שוא שנפלו לו בע"כ ובפ"מ פי' דמציאה שלא בא לידו אסור ליגע בה כיון שידע שהם פירות עבירה אבל הכא שנפלו לו בירושה או שניתנו לו במחנה כיון שכבר הגיעו לידו פליגי בה ר"א ורבנן ע"ש וה"נ בזה משבא לידו הוי הפסד ובשפת קי לא קעביד איסורא כלל א"כ יש להקל ואף דמצינו בתוס' ע"ז ט"ו סוע"א וש"ג שם גבי מכוסת בהמות לעכו"ם דאין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למכרו דאם לא ימכרנו יפסיד אבל ליקח סוסים למכרם כדי להרויח לא דלא יקחם ולא יפסיד בהם וכ"ה בר"ן שם וטיו"ד סי' קנ"א בשם סה"ת וע"ש בש"ך סקי"ב וכה"ג כ' התוס' ב"מ צ"ו ע"ב ד"ה אלא וכו' דלא שויי' רבנן יורש אלא משום פסידא וכו' אבל משום פסידא דמשאיל וכו' דמי דוחקו להשאילו והוי כאלו אפסיד אנפשי' עכ"ל ופ' ב"ב קל"ט ע"ב שם אבל מ"מ בד שהוא רק חומרא בעלמא יש להקל בזה וכדעת הפרישה ובפרט שכ"נ מד' העיטור וכמ"ש ויש להביא עוד ראי' מהד"מ יו"ד סי' קכ"ג אות ב' בשם רמ"פ בדין. עבר ונתקשר נגד גוי לשלוח לו יי"נ והביא מחולין מאי טעמא דבדרבנן פפאי' אהא דהתורה חסה על ממונם ש"י וסמכינן ע"ד המיקל עיין שם ומבואר דאע"ג שהוא גרס לעצמו בידים שיהי' הפ"מ אפ"ה שרי והא דהתם לכתחלה אסור היינו משום דבשעת התקשרות כבר עושה איסור משא"כ בנ"ד. ויש להביא עוד סמוכין מהר"ן נדרים מ"ז ע"ב בד"ה מ"ט בפ"ח באים ונפרעין וכו' ומשני ודלמא לכתחלה וכו' אבל זו בשעה שלוותה וכו' אין כאן חליפין אסור ממש וכו' ואע"פ שאח"כ נפרעין וכו' דיעבד הוא וכו' עכ"ל ויש להעיר מדברי הג"א פ"ג דסוכה סי' ג' בדין אתרוג פסול בשעה"ד דדוקא אם לא נתעצל בפשיעתו וכ"ה בא"ז הל' סוכה סי' ש"ט וי"ל דשא"ה דהוי יחיד נגד רבים ע"ש ותבין: