אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן יג

סימן יב

א

סעי' א' בהג"ה אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו. בתב"ש סק"ב האריך בזה אי הוי מה"ח או רק מדרבנן והביא ד' פר"ח סי' קט"ז שהביא ראי' מהר"מ בסה"מ דאינו חייב מלקות עליו כי פשטא דקרא בשרץ לבד ומוכח דהוי מדרבנן והתב"ש דחה דר"ל דאינו לוקה דהוי לאו שבכללות ומ"מ לקי על שרץ משום דפשטי' דקרא בהכי מיירי והביא מהכ"מ פי"ב מעכו"ם שכ' כה"ג והעירוני דהי"ל להביא טפי ד' התוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו וגם במ"ש התב"ש בשם פרישה דכל מיני שיקוץ א' הוא ול"ה לאו שבכללות ותב"ש השיג מסנהדרין ס"ג דלא תעבדם הוי לאו שבכללות צ"ע לענ"ד שלא הביא ד' התוס' מכות י"ח ע"א ד"ה ולילקי וע' בשו"ה כלל י"ח וע' בתב"ש שם בסופו שהביא מד' סמ"ק סי' פ' דס"ל דהוי מה"ת וע' בריטב"א מכות ט"ז ע"ב גבי ההוא מאן דשתי בקרנא דאומנא שהביא בשם הרמ"ה שנראה מדבריו דס"ל דהוי מה"ת אבל כל המפרשים כתבו דהוי רק מדרבנן דומיא דמשהה נקביו וקרא אסמכתא בעלמא ומבואר דס"ל דמשהה נקביו ודאי רק מדרבנן וגם הרשב"ץ בזהר הרקיע לאוין קצ"ד העלה דהוי רק מדרבנן כדעת רוב המפורשים זולת הרמ"ה וסמ"ק סי' פ' דס"ל דהוי מה"ת ע"ש ועפמ"ג או"ח סי' רס"ו בא"א סקי"ג בזה ועיין בקוה"י אות ל' סי' קס"ד וגם הוא לא הביא מהנ"ל ובמ"ש התב"ש ע"ד פרישה בענין לאו שבכללות ע' מקמ"ח סי' קט"ז בזה ויבואר שם אי"ה [אהבה"מ ע' במעי"ט חולין פא"ט ס"ק תפ"ב ובד"ח ברכות פ' מי שמחו סקפ"ד בענין בל תשקצו]:

ב

סעי' ב' מותר באכילה. הא דדמו אסור הביא בב"י בשם הרא"ש דהוי כדם האברים ובפ' האשכול סי' כ"ד ביאר משום שמתערב תמיד עם דם אמו וניזון ממנו הוי כדם אמו והביא עוד הב"י בשם הר"ן דליכא למיגמר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אכילה אבל דמו דמשקה היא אע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי קרא אמידי דבר אכילה לא מוקמי' לי' אדם ע"ש וכ"ה בריטב"א שם וע' בפ"י פסחים כ"ב ע"א בתוס' ד"ה והרי דם וכו' ג"כ בזה וכוונתם דאע"ג דקיי"ל דשתי' בכלל אכילה וגם מצינו אכילה ממש בדם כגון שהקפהו ואכלו ע' חולין ק"כ ותוס' שם מהא דמנחות כ"א [וע' תוס' שבועות כ"ג ע"א סוד"ה גמר וכו' במ"ש מהירושלמי ודבריהם צ"ע כמ"ש בהגהת רע"א דבירושלמי דחי לה דבתוספתא קאי לענין טומאה ובמק"א תמהתי מתוספתא שהובא בר"ש פ"ג דטהרות דגם בטומאה אם חישב לאוכלין גם דם שקרש מקרי אוכל] מ"מ כיון דהכא אשמעינן קרא חידושא דהתירא יש לנו למעט ההיתר ולומר דקרא קאי רק על דבר שדרכו תמיד באכילה וכגון חלב וגיה"נ ואע"ג דגם בחלב משכח"ל שמעחהו וגמעו כדאי' בחולין שם מ"מ סתמו אינו עומד לכך ועתוס' שם ד"ה לרבות משא"כ בדם סתמו לשתי' וע' במעיו"ט על הרא"ש פ"ו דברכות אות כ' ולפמ"ש יש לפקפק בדבריו ולפ"ז נראה דבחלב לשי' הר"ן דס"ל כהמתירין גם בהמחהו וגמעו שרי בב"פ כיון דסתמו לאכילה ובזה נראה במ"ש התוס' בב"מ פ"ז ע"ב ד"ה שבעך וכו' ולא הוי דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתי' באכילה וכו' ע"ש ולכאורה הוא נגד ד' הר"ן וריטב"א הנ"ל דכיון דאיכא לאוקמי קרא באכילה מנ"ל לרבות שתי' אבל לפמ"ש דכונתם רק דיש להעמיד קרא במידי העומד מסתמא לאכילה ואפי' דרך שתי' שרי א"כ ה"נ בזה [ובמק"א העירותי במ"ש בב"י או"ח סי' ש"כ בשם ש"ל בדין מציצת ענבים בשבח דמציצה ל"ה בכלל שתי' ומד' התוס' הנ"ל נראה להיפוך] וע' תשו' מהר"ם שיק חיו"ד סי' פ"ט מ"ש ע"ד הר"ן הנ"ל וריטב"א שבועות כ"ג בזה:

ג

אם הפריס עג"ק בב"ח מחמיר גם בעמד ולא הלך וכ"פ בכרתי אבל בתב"ש הביא מפיהמ"ש להר"מ וסה"ת דדוקא הלך בעינן ואני מצאתי ברמב"ם פ"ב מאה"ט ה"ז השוחט וכו' קודם שיהלך על הקרקע אע"פ שא"צ שחיטה וכו' מבואר ג"כ כדעת תב"ש וכן מצאתי בכלבו סוסי' ק"ב וז"ל עובר חי אפי' בן ט' חדשים כל זמן שלא הפריס עג"ק כלומר שלא הלך על פרסותיו שחיטת אמו מטהרתו וכו' עכ"ל וכן מצאתי בערוך ערך פרס שהביא מחולין ע"ה הפריס עג"ק פי' שהלך בפרסותיו על הארץ עכ"ל. אבל בא"ז סי' ח"מ מבואר דבעמד על פרסותיו טעון שחיטה ומ"מ יש להקל כדעת רוב הפוסקים ודלא כשיו"ב שהעתיק בפשי' ד' הכרתי להחמיר בזה ומ"ש בשמ"ח והלך ע"ג קרקע או ע"ג דבר אחר כ"ה בסה"ת סי' מ"א וצ"ע דברמב"ם וערוך וש"פ משמע דוקא ע"ג קרקע וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' תתכ"ט באמצע התשו':

ד

טעון שחיטה בט"ז צידד דאינו אסור בדיעבד בלא נשחט ובנה"ך חולק וע' בדג"מ מהד"ק שהביא מרמב"ם פ"ב מאה"ט ה"ז בסופה דמוכח דמטמא טומאת נבלה ומכ"ש דאסור באכילה ובמ"ש רמב"ם שם בדין בן ח' חי טרפה יעוין בתשו' רדב"ז חלק ה' סי' רכ"ד ובבכ"ש לחולין ע"ב ע"ב ובשו"ת שברא"פ סי' ג' באמצע התשו' בזה.

ה

ובדין הברכה על שחיטת ב"פ עפר"ח ותב"ש וע' פר"ת סי' י"ט סק"א דס"ל דתליא בפלוגתת רשב"א ור"ן ומסיק לדינא דאין לברך ובפ"ת רמז לתשו' בש"ר ושם כ' דל"מ לשי' הסוברים דהיכא דאסרו משום מ"ע בחדרי חדרים מותר א"כ פשי' דגם בפרהסיא אין לברך וגם להחולקים אין לברך דלא תקנו חז"ל ברכה בכה"ג כמו דלא תקנו בבדיקת הריאה וניקור חלב ואין לברך רק היכא שנמצא בד' חז"ל וזהו כדברי הפר"ת וע' בעקרי הד"ט סי' א' אות ל"א בשם טוב עין ג"כ בזה וע' בברכ"י אות ה' שהשוה ד' הר"ן עם ד' הרשב"א דשא"ה בנ"ח שכבר בירך על העיקר שהוא נר א' שהדליק והאריך בזה ומסיק דיש לברך אבל לפמ"ש התב"ש סקט"ו דבלא"ה יש לחוש שמא אינו בן ט' כלל א"כ פשיטא דלא יברך רק על דבר אחר ששוחט אז וכמ"ש התב"ש ומ"ש התב"ש סוסק"ט דבמידי דהוי רק חששא אין לברך כ"ה במג"א סי' ק"ע סק"ב ע"ש וע"ע בד"מ לקמן רסי' ש"ל שהביא בפשי' ד' הרשב"א דצריך לברך וע"ש בב"ח סי' שכ"ט ס"ד וט"ז סק"ה וש"ך סק"ו והגה"ת י"ש מתוס' מנחות מ"ד וש"ע א"ח סי' י"ד בזה ומ"מ כאן לא יברך מטעמא דכתיבנא:

ו

בפ"ת הביא בשם פר"ד דגם בלא הפרים עג"ק דא"צ שחיטה אבל נחירה בעי וע' בצל"ח פסחים כ"ה ע"א שכ', ג"כ בפשי' דב"פ ניהי דא"צ שחיטה מ"מ אסור לאכלו חי משום לא תאכלו על הדם ע"ש בזה ויעוין בתוס' ב"ק מ"א ע"א ד"ה איני יודע שהקשו בהא דפריך ממשמע שנא' סקל יסקל השור א"י שנבלה הוא ואסורה באכילה מת"ל לא יאכל וכו' והא אצטריך לב"פ וכו' ומוכח דגם נחירה לא בעי דהא התם מיירי כשנסקל אבל באס"ז הביא בשם ה"ר ישעי' שחי' קו' תוס' באמת משום דמ"מ נחירה בעי אבל כמה ראשונים שהובאו שם לא תי' כן ומוכח דס"ל כהתוס' וגם בהג"א פ"ד דחולין סי' ה' וש"ג שם בעובדא דר"ש גאון שיובא לקמן סק"י מוכח כן [והי' נ"ל ראי' מיומא פ' ע"א ואימא בן פקועה כו' ומוכח דא"צ נחירה אבל יפה אמר בני הרב החריף מ' צבי נ"י די"ל דהתם בנמצא ב"פ מח דאינו מחוסר כלום ומ"מ קורעו להוציא דמו] וכ"נ מד' הרא"ה בבדה"ב שיובא בס"ק שאח"ז דהיכא דא"ל שחיטה גם בעוקר סימנים או עושהו גיסטרא שרי וכן מצאתי בס' הפרדס לרש"י סי' ר"ו וז"ל ואם לא הפריס עג"ק וכו' ואם ירצה שיקרענו בסכין כדג או מפצע את מוחו והורגו עד שתצא נפשו ושפיר מפני ששחיטת אמו מטהרתו עכ"ל ולכן העיקר דא"צ נחירה וכן הראוני ראי' מתוס' חולין פ"א סוע"ב ד"ה הואיל וכו' מידי דהוי אב"פ וכו' שהן מותרין בלא שחיטה ואפ"ה חיותו מטהרתה וכו' ע"ש והא בעי נחירה ובע"כ דא"צ גם נחירה ובאמת מהש"ס גופי' דף ע"ה ע"א דמדמה ב"פ לדגים מוכח כן וע"ע בתוס' חולין קכ"ח ע"א ד"ה בהמה וכו' בזה:

ז

אבל שאר טרפות אינו אוסר אותו. בתה"א וחי' הרשב"א ורא"ש ור"ן מבואר הטעם לפי שטרפות אינו דבר מפורסים ואין הכל בקיאים בה"ל טרפות וכ"ה בסה"ת סי' מ"א ובפר"ת סוסק"ז פסק דבטרפות הניכר לכל שהוא טרפה אסור דבזה שייך שפיר מ"ע וכ"ה במש"ז סק"ד וסק"ה דבחסר ויתיר רגל הניכר לכל טרפה והביא מד' הרא"ה בבדה"ב והנה ז"ל הרא"ה בהשיגו עמ"ש בתה"א דגם אם שחטו בסכין פגום כשר וז"ל ואני אומר אם אתה מתיר בסכין פגומה אף אני אומר נוחרו או עוקרו או עושהו גיסטרא ובלבד בצנעה וח"ו נשתקע ד"ז ולא נאמרו שלא אמרו אלא טרפות כעין דריסה שאינו אלא סירטא ויש בד"ז כמה דינים דבעי' מדעת ובעינן מחיים ויש שאין להם דריסה ויש שאין להם בגדולים אבל ודאי טעון שחיטה בהלכות שחיטה כולו כבהמה דעלמא וכן שאר דיני טרפות נוהגים בו ואפשר שבדיני ספיקות נוהגין בו להקל עכ"ל. ובמשה"ב שם השיג דמרש"י ורמב"ם נראה דעובדא דהאי דובא שנטרף ולא יכול לחיות עוד ולא מחמת הארס בלבד דעודנו חי ולא נודע אם הגיע הארס לפנים ועוד דבפירוש אמרו שאין סימני טרפה אוסרים אותו וכו' ע"ש ומבואר דהרשב"א חולק על הבדה"ב בזה וגם טרפות הניכר עד שא"י לחיות עוד אפ"ה כשר ויש מקום לומר דהרשב"א לשי' דמיקל גם בפסולי שחיטה ואנן לא קיי"ל כן א"כ גם בטרפות הניכר יש להחמיר אבל אינו מוכרח וגם מסתימת דברי כל הפוסקים נראה דאין שום טרפות פוסל ודעת הרא"ה הוא באמת נגד ש"פ וגם מצאתי בחי' הרמב"ן לחולין שכ' עוד טעם דלא גזרו בב"פ על סימני טרפה משום דלא שכיחי וא"כ אין חילוק בין טרפות הניכר לאינו ניכר אך דיש לעיין בטרפות דחסר או יתיר שהוא טרפות מן הבטן הרי לפמ"ש הר"מ בפיהמ"ש בטעמא שאין טרפות מפסידתו לפי שהוא אצלינו כשחוט אע"פ שהוא חי וכ"ה בסה"ח וז"ל אבל משום דריסת הזאב ליכא כיון דמה"ת חשוב כשחוט מעיקרא אין הטרפות ניכר ומותר עכ"ל והיינו משום דהוי כנטרף אחר שחיטתו א"כ היכא דנטרף קודם שחיטת אמו מ"ש משאר עובר שנטרף דל"מ בי' שחיטה של עצמו ואולם בתב"ש פסק בפשי' להקל גם בזה ובסק"י הביא ד' הג"א בשם ראבי' דשחיטת אמו אינה מטהרת טרפות אבל הר"ן כ' דאינו נאסר משום טרפות כ"ז שהיא במעי אמו שאפי' מת ניתר בשחיטה וגם בבה"ג כ' דאפי' נחתך העובר במעי אמו מותר ורמז למ"ש בבכ"ש לחולין ע"ד בישוב ד' ראבי' ולכאורה תמוה מ"ש התב"ש מד' ראבי' שהרי בהג"א שם מבואר דס"ל דהיכא דהפריס עג"ק ונמצא טרפה אסור דכמו דצריך שחיטה כן שאר טרפות פוסלות בו וראבי' אוסר גם בלא הפרים אם נטרף במעי אמו וא"כ אין ראי' מהראבי' כלל לדידן דקיי"ל דאין שאר טרפות אוסרות וראיתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' ק"צ שנשאל ג"כ ע"ד ראבי' דהא ממ"נ אי חשבת לי' מת או חי ניתר בשחיטת אמו ונדחק לומר דמיירי שנטרף אח"כ וסיים דלדידן דקיי"ל אין טרפות פוסל גם בהפריס עג"ק מכ"ש היכי דלא הפרים עג"ק אבל אם מת אסור ודלא כהר"ן ע"ש אבל בא"ז סי' ת"מ כ' וז"ל והשוחט בהמה ומצא בה' בן ט' חי והפריס עג"ק ונמצא טרפה ההוא ודאי אסור בעבור טרפות דידי' וכו' אבל השוחט וכו' ומצא בן ט' חי ולא הפריס עג"ק ונמצא טרפה בהא נחלקו רבותינו שמורי הראבי' קבל מר' יואל אביו שהוא אסור באכילה דתנן בחולין פ"ב מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה וכו' תאמר בטרפה שהי"ל שעה"כ וכו' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וכו' ואם אי' ששחיטת אמו מכשירתו ומתירתו באכילה הול"ל נולדה טרפה מן הבטן נמי הו"ל שעה"כ אגב אמו אם שחטה קודם לידתה וה"נ בהא דבעי ר"א דף ע"ד הושיט ידו למעי בהמה וכו' אר"ח ת"ש הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וכו' ואם אי' וכו' הרי היתה לה לטרפה זו שעה"כ וכו' שנוצרה טרפה מן הבטן וכו' ואם אי' דב"פ שהיא טרפה משתרי באכילה וכו' וכ"פ רבינו יעב"ץ ז"ל ורשב"נ ז"ל מתיר ואומר דב"פ בן ט' חי טרפה ולא הפריס עג"ק שהוא מותר מכל בבהמה תאכלו ולא גרע מבן ח' חי או מת או בן ט' מת שהתירתם שחיטת אמם אע"פ שמתים הם ה"נ מתרת בו טרפות דהאי לא גרע ממיתה והא דלא פריך שי"ל שעה"כ היינו כדאמר בגמ' דף ע"ד דתנא דידן מינא דאומי' לא פריך ונראין דבריו עכ"ל ומבואר דלא כהרדב"ז אלא מיירי בנטרף במעי אמו וגם מבואר דס"ל דמדאורייתא אסור לשי' ראבי' הנ"ל וגם מבואר שהרשב"ל חולק באמת עלי' מטעם הנ"ל דלא גרע מאלו מת. ומ"ש הבכ"ש בישוב ד' ראבי' דהכא בעובר דל"ל חזקת חיות לכ"ע אזלי' בתר שעת מציאותן ורמז לערכין ז' כבר כתבתי במק"א די"ל דהתם קאמר רק להס"ד אבל לבתר דקאמר קמ"ל ס"ל דגם בעובר שייך חזקת חיות דהא מצינו ביבמות ל"ו ע"א ודף ס"ז ע"א דגם במעוברת אמרי' רוב ולד מעליא וא"כ יש לו חזקה מכח רובא אבל מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה שכ' ג"כ בפשי' דבעובר ליכא חזקת חיות וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ז וע' ברא"מ פ' משפטים ותשו' נו"ב מ"ת חו"מ סי' נ"ט ודג"מ סי' ש"ה וח"ס יו"ד סי' רצ"ה וסוסי' רצ"ו וע' שו"ת ז"ר ח"ב א"ע סי' מ"ב ואכמ"ל ועמש"ל ס"ג בהג"ה בזה ומ"מ לדינא צ"ע להקל דכיון שדעת הרא"ה לאסור בכל טרפות הניכר וגם בפיטור חלק הכשר בשר פסק דאם הפריס עג"ק דינו כבהמה מעליא לריאה וי"ח טרפות והא דנפל עלי' דובא שלא מדעת הוי א"נ בגסה (וע"ש שהניח בצ"ע בבן ז' שהפריס עג"ק אם דינו כבן ט' וגם בכנפ"י נסתפק בזה ולא ראה ד' העיטור) וכ"ה דעת כל הגדולים שהובאו בא"ז והג"א וגם בתשו' רדב"ז ח"א סוסי' ע"א פסק להחמיר וא"כ עכ"פ בטרפות חסר ויתיר מבטן דניכר לכל והוא ממעי אמו צ"ע להקל. וע' בתשו' מהר"י אסאד סי' צ"ז מ"ש ליישב ד' ראבי' ותלי לה בפלוגתא אי עובר ירך אמו ע"ש ומה דפשי' לי' דקיי"ל עובר ירך אמו בד"ז יש מבוכה ופ' רמב"ם פ"ז מעבדים ה"ה וראב"ד ולח"מ שם וע' רדב"ז ח"א סי' קפ"ח באורך בזה ובמק"א הבאתי מרמב"ם והה"מ פ"ג מנחלות ה"ב וע"ע בלח"מ פ"ד מפסהמ"ק ושעה"מ פ"ב מגניבה וע' פיהמ"ש להר"מ פ"א מפרה ותוי"ט שם וע' רמב"ם פי"ב משחיטה ה"י ופט"ו ממעה"ק ובר"ן יומא פ' יוה"כ בשם הרמב"ן ואכמ"ל. אגב אכתוב מ"ש ברא"פ סי' ל"ו ס"ק קע"ח בשם חכמי הטבע שסתם ריאה צפה ע"פ המים וריאת בן פקועה שוקעת וע"ז סומכים בערכאות כשהזונות הורגות ילדיהן לבדוק אם הילד הי' ילוד או הפילתו ע"ש ונ"מ אם נתערבו ריאת ב"פ עם ריאה של פגל והגם שאין לסמוך ע"ז בשל תורה מ"מ בדרבנן אולי יש לסמוך ע"ז וצ"ע:

ח

בדין ספק בשחיטה ע' שמ"ח שמיקל ובמש"ז סק"ד הביא מד' הרא"ה בבדה"ב ופקפק די"ל מ"ש בספיקות להקל קאי רק על ס"ט ע"ש אמנם מד' משה"ב שם מוכח שהבין בדעתו דגם בספק בשחיטה יש להקל וכ' דלפ"ז בסכין שיש בו יותר משיעור שחיטה ג"כ הוא ספק דשמא נשחטו רוב סימנים עד שלא פגע בפגומה ע"ש ויל"ע מזה במ"ש הש"ך סי' ק"י דין כ"ז ומכאן מבואר דהרשב"א ס"ל דיש ספק בזה ואכ"מ ועכ"פ מבואר דגם הרשב"א הבין בדעת הרא"ה להקל בספק בשחיטה וע' תשו' מהרי"א סי' צ"ז הנ"ל ובדין ספק טרפות באם אי הוי לגבי הב"פ כספק בשחיטה, וע' ימין משה בשם רשד"ם שפסק להתיר בהחליד או דרס או שחט ב"פ בסכין פגים והמעיין ברשד"ם ימצא שהביא כן רק בשם י"א ולא הכריע לדינא:

ט

ובדין ב"פ חי' עפמ"ג או"ח סי' תצ"ח סקכ"ה דטעון כיסוי בלא ברכה וע' בנח"א שבס' האשכול סי' כ"ד ג"כ בזה וע"ש בפמ"ג בדין יו"ט דאסור לכסות בזה:

י

בהג"ה או שהי' בו שום שאר דבר תמוה. בהג"א שממנו מקור ד"ז ורמז אליו גם בד"מ ובד"ח על הרא"ש אות כ"ד מבואר דהיינו כעובדא שאירע אצל ר"ש גאון שהי"ל שני בני פקועות והמית שניהם בקופץ בין קרניהם והאכילום בחופה ואין משם ראי' להתיר בלא שחיטה דשא"ה דחופה הואי ותמיהי אינשי וכההוא דאביי הכל מודים בקלוט ב"פ וכו' ע"ש ונ"ה בש"ג שם ונראה מזה דעיקר ההיתר משום דבחופה הואי וגם בב"פ א' יש להקל בכה"ג וכ"ה דפת ז"י שהובא בפ"ת סי' ט"ז סק"ד אבל מצאתי בא"ז סי' ת"מ שסיים וז"ל ה"נ איכא למימר הכא דהואיל והו"ל ב"פ הרבה ובעת החופה שב"א מתקבצין לחופה תמהין על אלו ב"פ וזוכרין שהותרו בשחיטת אמן ולא אתי לאחלופי עכ"ל נראה מזה דדוקא משום שהי' ב' ב"פ ובפרט לשי' הי"מ דבעי' תרי תמיהי א"כ ה"נ בזה י"ל דבכה"ג דאיכא ב' ב"פ הו"ל תרי תמיהי משא"כ באחד:

יא

סעי' ב' בהג"ה ועכשיו אין להתיר וכו' בפרישה וש"ך מתירים בשהה ח' ימים בבהמה ובתב"ש חולק וע' בדג"מ שדחה ד' התב"ש ומ"ש בהגהת י"ש להשיג דקודם שנולד ליכא רובא כבר הבאתי לעיל סק"ז מכמ"ק בזה ובפרט מש"ס דיבמות דגם בעובר איכא רובא [א"ה בהמ"ח ע' שו"ת שו"מ מה"תל ח"א סי' ע"ר אריכות בזה] וע' בשו"ת נא"ד סי' כ"ד שהאריך לדחות ד' התב"ש ופסק להקל גם בידוע שהוא בן ח' ושהה ז"י ומכ"ש אם ספק בן ח' או בן ט' ושהה ז"י דודאי שרי והיכא דהבהמה היתה מקשה לילד והוציא העובר את ידו כיון שכבר נעקר לצאת גם התב"ש מודה להקל בשהה ז"י ע"ש באורך ובל"ש חי' דינים ס"ג רמז לזה בקיצור וע' תשו' ב"ש יו"ד סי' ל"ד שלא ראה ד' הנא"ד ול"ש הנ"ל והשיג ג"כ על התב"ש והביא מהרמב"ן שבת קל"ו בשם ר"ח דמפורש דגם בבן ח' ודאי מהני שיהוי ח' ימים ועמש"ל סי' ט"ו סקי"ד עוד בזה ומ"ש התב"ש סקט"ו דבבהמה ל"א אשתהי ע' במהרי"ל ה"ל יו"ט בשם מהר"ש שכ' בפשי' דגם בבהמה אמרי' דאשתהי ויש להביא קצת ראי' לד' התב"ש מבכורות ז' ע"ב שמצאו שלם ופירש"י שנגמרה כל צורתו וגדול ואי עיברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי עכ"ל ושם בד"ה דג טמא משריץ בגופו כשאר בהמה וחי' עכ"ל א"כ מוכח דבבהמה ל"א אשתהי דאל"כ הרי כיון שהדג משריץ כבהמה וחי' א"כ ה"נ י"ל דאשתהי ובע"כ כמ"ש:

יב

סעי' ד' אין לו תקנה ע' תשו' רח"כ סי' ה' בדין החלב והאריך לדחות ד' הש"ך דבנ"ד הוי רק ספק טרפה ולא ודאי טרפה והעלה דבנ"ד יש כמה ספיקות והחלב מותר ע"ש:

יג

סעי' ה' השוחט את הבהמה ע' בפר"ח ופר"ת מ"ש מהירושלמי פ"ב דנדה וע' במהריט"א פ"א דבכורות אות ד' מ"ש על דבריהם בזה:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה