אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן ה

סימן ד

א

סעי' א' השוחט לשם קדשים וכו' כשוחט קדשים בחוץ וכו' לשי' רש"י ורשב"א ור"ן דטעמא משום מ"ע יש לעיין לפמ"ש המג"א סוסי' רפ"ג סק"ה בשם הב"ח דהיכא דאסור רק משום מ"ע דיעבד שכרו מותר וכה"ג כ' הר"ן בנדרים ז' רע"ב בהא דנדוהו בפניו אין מתירין אלא בפניו דאי טעמא משום חשדא אם התירוהו מותר דיעבד וא"כ ה"נ בזה אמאי שחיטתו פסולה וי"ל דשא"ה דהוי רק חשדא בדרבנן דאמירה לעכו"ם שבות וגם דיני הנהגת המנודה הם רק מדרבנן כמ"ש הד"מ ביו"ד סי' של"ד אות ח' בשם רמ"פ ועמ"ש בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"א אות י"ט מכמה דוכתי בזה אבל הרי גם בנדר לחבירו דפת ר"ת דכיון דטעמא משום חשד בדיעבד מותר אפי' שלא בפניו וע' בב"י סי' רכ"ח והתם הוי חשד בשל תורה ועתוס' ב"מ ל"ב ע"א ד"ה ב"ד וכו' וגבי כסתא דיתמי דיכול לעכב לעצמו בב"ד מצינו למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא וכו' ע"ש וע' בש"ך חו"מ סי' ע"ג סק"מ וע' לקמן סי' פ"א ס"ו בהג"ה ג"כ כה"ג וצ"ל דהכא גבי איסור ש"ח דחייב כרת החמירו טפי אך דלפמ"ש התוס' בע"ז י"ג ע"ב ד"ה ונשחטי' וכו' דבקדשי מזבח איירי ובזה"ז אין חייב שוחט חוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אוה"מ מידי דהוי אשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות היכל דפטור וכו' ע"ש וע"ע בתוס' זבחים נ"ט א"כ אין בזה. רק איסור דרבנן בזה"ז וע' רמב"ם וראב"ד פ"ו מביהב"ח הל' י"ד ט"ו וכ"מ שם בזה וע' רמב"ם פ"ו מבכורות ה"ב ולשי' תוס' הנ"ל מהראוי שיהי' מותר בזה"ז בדיעבד ואולי ס"ל כהטור דאין הטעם משום מ"ע גם י"ל דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז כמ"ש התוס' בחולין ק"ד ע"א ד"ה ומנא וכאן גזרו בפי' דגם דיעבד אסור אך דמ"פ יש נ"מ היכא דשחטו בסתר בחדרי חדרים דניהו דקיי"ל דכל מקום שאסרו מפני מ"ע גם בח"ח אסור אבל היינו בדאורייתא אבל בדרבנן שרי כמ"ש התוס' בכתובות ס' והובא בב"י א"ח סי' של"ו וט"ז סוסי' רמ"ג ומג"א סי' ש"א סקנ"ו וא"כ לשי' התוס' בע"ז הנ"ל דאיסור ש"ח בזה"ז רק מדרבנן א"כ בח"ח שרי ועמש"ל סי' א' סקע"ט בזה מכמה דוכתי ולדינא כיון דיש חולקים ע"ד התוס' הנ"ל ובפרט שדעת רוב הפוסקים דגם בזה"ז איכא כרת בש"ח כמש"ל מד' רמב"ם וכ"ה ברש"י ביצה כ"ם סוע"ב ד"ה בכור ורש"י בכורות ל"ו ע"ב ד"ה הכי השתא ובהגמ"ר יבמות סי' קכ"ח בשם מהר"ם ולשי' הטור אין האיסור משום מ"ע א"כ פשי' דאין להקל גם בשחט בח"ח ועוד נראה דהכא אינו דומה לשאר מקומות שאסרו מפני מ"ע דהוי רק משום חשדא שיחשדוהו באיסור דכאן גזרו שמא יאמרו דקדשים בחוץ מותרים דאין הכל בקיאים באיסור זה וכ"נ להדיא מד' רש"י וע' כה"ג בתשו' כ"ס יו"ד סי' פ"ד בהא דגדי מקולס ודחה בזה ראיית הח"ס חאו"ח סי' ס' ע"ש ולכן חמור טפי ואסור גם דיעבד ובדרבנן ואפי' בח"פ וע' במש"ז סק"א מ"ש בשם הפרישה. ואגב אכתוב מה שראיתי בספר יע"ד ח"א דרוש ט' שהביא בשם המפרשים דאיסור ש"ח אינו נוהג אלא בא"י ולא בח"ל ובנה ע"ז יסוד הדרוש והוא תמוה מאוד מהך דהכא וזבחים קט"ז ע"ב ועוד כמה מקומות בש"ס וע' רמב"ם פי"ח ממעה"ק וצע"ג:

ב

בפלתי סוסי' זה העיר דלפ"מ דקיי"ל דנשאלין על ההקדשות ולשי' התוס' גם אחר שחיטה מהני שאלה א"כ גם בשחט לשם קדשים אמאי לא ישאל ואי דמ"מ איכא מ"ע א"כ בכל שאלה דמהני בהקדש נאסור משום מ"ע ותי' דמ"מ מתחלה בשעת שחיטה עביד איסור ע"ש ודבריו צ"ע דאם שואל על הקדשו בפתח וחרטה דמעיקרא הרי נעקר הקדשו למפרע ולא עשה איסור כלל לשי' הרמב"ן ורשב"א זולתי לשי' תוס' גיטין ל"ה ע"ב אינו כן וע' בשעה"מ פ"ו מהל' שבועות הי"ח ובפשי' י"ל דודאי בעלמא מהני שאלה ולא חיישי' למ"ע אבל הכא דכל האיסור משום מ"ע לכן ל"מ שאלה וי"ל דתליא במחלוקת הב"י והט"ז לקמן סק"ו ע"ש ותבין וע' בשו"ת שערי זקנים מהגאון מוהר"וו המבורג ח"ב דף ל"ה שכ' ג"כ דהכא ל"מ שאלה כיון דכל האיסור משום מ"ע וע' שו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סי' ס"ה אבל בשו"ת ח"ס חא"ח סי' קל"ט בדין מי שאמר על טלה א' שזה יהי' קרבן פסח שלו צידד דמהני שאלה בצירוף הטלת מום ע"י גוי קטן ע"ש באורך וי"ל דלפמ"ש התב"ש דהיכי דאמר שלא בשעת שחיטה הוי הקדש מה"ת ורק באמר בשעת שחיטה הוצרכו לגזור משום מ"ע ע"ש טעמו א"כ י"ל דבכה"ג שאמר שלא בשעת שחיטה מהני שפיר שאלה כשאר הקדש כיון דליכא מ"ע ועוד דכיון שיש שהות בין אמירתו לשחיטתו לישאל בינתים א"כ ליכא מ"ע בשעת שחיטה דהרואה יתלה שנשאל על הקדשו וכמ"ש כה"ג המג"א סי' תס"ט דהיכא דמהני פדיון כגון בקדושת דמים ל"ש חשש מ"ע וה"נ בזה אבל באומר בשעת שחיטה יש חשש מ"ע וא"כ דברי הח"ס נכונים ועמש"ל סק"ט עוד ראי' לזה וע' תשו' ב"ש חא"ח סי' צ"ט ק' ק"א שהאריך בענין אי מסני שאלה ולא הביא מכל הנ"ל ועמש"ל סקט"ז בזה:

ג

בתב"ש פסק דאם אמר ה"ז עולה שלא בשעת שחיטה גם באמר לשחוק נתכונתי ל"מ ובשו"ת ב"ש הנ"ל השיג עליו מתשו' מהרי"ק הובא ברמ"א א"ע סי' מ"ה גבי סבלונית דאם נתנם בשבת אין לחוש לקידושין כיון דאסור לקדש בשבת ואינו ראי' כלל דשא"ה דשלח לה הסבלונית בסתם אבל כאן שאמר בפירוש ה"ז עולה רק שאומר לשחוק נתכונתי ס"ל להתב"ש דבכה"ג דברים שבלב אינם דברים ולכן ל"מ כלל וע' תשו' מהרי"ט בשניות חא"ע סי' א' באמצע התשו' שהעלה דהיכא דלא יחזיר בנתגרשה משום ש"ר גם בבעל ל"א דאא"ע בב"ז והביא ראי' מתה"ד סי' כ"ט דמי שנתיחד והו"ל אשה אחרת דלא חיישי' שבעל לשם קידושין שלא לעבור על גזירת ר"ג וה"נ בזה ע"ש וד' תה"ד הנ"ל הובאו ברמ"א א"ע סי' ל"ג ס"א אבל גם מזה אין סתירה נגד התב"ש מטעם הנ"ל אבל מ"ש בתשו' ב"ש שם סי' ק' דגם להתב"ש דוקא באמר זה אבל באמר יש לי קרבן פסח דהוי לשון עבר י"ל דמודה דנאמן לומר לשחוק נתכונתי ולא דמי להא דיו"ד סי' קפ"ה הוא נכון ועמש"ל סק"ט וסקי"ד עוד בזה:

ד

שם אפי' הוא בע"מ ע' בפר"ת סק"ב שהביא ג"כ ד' יש"ש שהביא התב"ש סקכ"ב וחלק ג"כ עליו ומ"מ מסיק דבמקום מפורסים שכל רואיו יכירון במומו אין לגזור בזה וע' בשפ"ד סק"א מ"ש בדעת הש"ך וצ"ע לדינא:

ה

לשם תודה בשפ"ד כ' דבכלל תודה גם שלמים ואני מצאתי כן ברש"י ב"ק דף ק"י ע"א והעירני ח"א מזבחים ד' ע"א ושם ז' ע"א דתודה אקרי שלמים אבל שלמים לא אקרי תודה ויפה העיר וצ"ע:

ו

נ"ל דאם שחט ביום א' או"ב ואמר בשעת שחיטה שני' ששוחט לשם קדשים כיון דאו"ב הוי מחו"ז ולא חזי לקדשים ובמנחות ו' ע"א ותוס' שם ד"ה שכן מוכח דאו"ב יש לו קול א"כ ניהו דהתם גם בע"מ הוי בכלל ניכר ואפ"ה חיישי' הכא דלפעמים מכסה המום מ"מ גבי או"ב דהוי דבר מפורסים שוב אין בזה חשש מ"ע וכן ברובע ואתנן ומחיר כמ"ש התוס' שם דכל הנהו קלא אית להו וא"כ יש להתירם להדיוט וצ"ע:

ז

לשם חטאת הטעם דחטאת אינו בא בנדבה וערש"י נדרים ו' ע"א ד"ה דבריו קיימין וכו' שאם אמר ה"ז עלי חטאת הואיל ואמר עלי דבריו קיימין עכ"ל והוא חמוה וכבר נשאל בזה בשו"ת רמ"ע מפאני סי' כ"ו ובשעה"מ פי"ד ממעה"ק הביא בשם מהר"י אירגיז דרש"י ס"ל דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו שלא להקריבו לשם חטאת אבל מ"ע קדיש בקדושת חטאת ולמיתה אזלא ע"ש וצ"ע דא"כ יאסר הכא בשחט לשם חטאת דיאמרו שהקדישו לחטאת נדבה ונהי דליכא משום ש"ח כיון דלא חזי לפנים מ"מ עביד איסורא דהיכא דלמיתה אזלא אסור לשחטו בידים כמ"ש הרמב"ם רפ"ד מפהמ"ק ועמ"ש הרמ"ע שם ליישב ד' רש"י דמ"ע ישאל על נדרו וצ"ע:

ח

לשם אשם וכו' נשאלתי לפמ"ש רש"י והובא בט"ז סק"ג דטעמא דחטאת משום דבשוגג קלא אית לי' ובתב"ש כאן ושע"ת או"ח סי' תר"ז מבואר דבמזיד אסור לפרסם א"כ הרי אשם שייך גם במזיד באשם שפחה חרופה ונזיר שנטמא ועוד כמה דברים כדאי' בכריתות ט' ואמאי לא ניחוש שיחשדוהו שחייב אשם כזה ונ"ל דהא גם במזיד אף דנקרא חציף במפרש חטאו מ"מ הרי יוכל לומר שחטא בשוגג אלא דלא מצי לומר כן שהרי יתחייב קרבן ובאמת הרי הוא מזיד ופטור מקרבן אבל באשם דגם מזיד חייב בקרבן שוב בידו לפרסם החטא ולומר שוגג הייתי ויתבייש וגם לא יהי' חצוף וכיון שלא פרסם איכא הוכחה שלא עבר כלום כנלפע"ד וע' דמש"א סוסי' י"א דאשם מצורע ל"ש בזה"ז דמי יודע שהוא מצורע כיון שלא ראהו הכהן מקודם והסגירו וצ"ע דמ"ע הרואה שהוא מצורע יטעה בזה אבל באמת בזה"ז דליכא כהן מיוחס ל"ש טומאת מצורע כמ"ש רמב"ם פ"ז מתרומות ה"ט וד"ז נעלם מהרב שאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ו וע' ס' תו"א שהעלה כן מסברא וגם הוא לא הביא ד' רמב"ם וע"פ בב"י יו"ד סוסי' שכ"ב בזה דמבואר ג"כ כמ"ש וע' בא"ח סי' ל"ח סי"ג וב"י א"ע סי' ל"ט בשם הר"ש בן הרשב"ץ דמשמע דגם בזה"ז איכא טומאת מצורע וצ"ע:

ט

זו לחטאתי האחרוני' נחלקו בדין אמר זו חטאתי וראיתי בשו"ת טטו"ד מ"ק סי' י"ט שהוכיח מהא דתמורה כ"ז ע"ב דאם אמר על בהמת בע"מ הרי אלו עולה דלא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה וק' דגם באמר הרי אלו עולה יאסר משום מ"ע דלפעמים יכסה המום ובע"כ דבאמר זה חטאתי מותר וה"נ באמר ה"ז עולה מותר ע"ש וכבר קדמו הפר"ח בקו"א בזה. ולענד"נ דמזה ראי' למ"ש לעיל סק"ב דהיכא דאמר שלא בשעת שחיטה לכ"ע מהני שאלה וליכא חשש מ"ע כלל ולכן בהא דתמורה הנ"ל באמר שלא בשעת שחיטה לא אמר כלום וע' בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' נ"ט בדין אם אמר קודם שחיטה ה"ז קרבן סתם דכיון דלא פירש איזה קרבן לכ"ע אין חשש דהוי רק נדר כדאי' בפ"ק דנדרים ויו"ד סי' ר"ח וגם בחזר ואמר אח"כ שהי' כונתו לק"פ כיון דהוי לשון עבר אינו כלום וע"ש בדין אם אמר לשחוק נתכונתי מ"ש ע"ד התב"ש הנ"ל דעכ"פ באכילה אסור דלמ"ד א"פ ל"מ הוי נבלה בשוחט קדשים בחוץ וא"נ נגד חז"א והביא מהצל"ח פסחים ע"ג ע"ש ובמחכ"ה נעלם ממנו ש"ס ערוך זבחים ס"ט דרבא גופי' אמר אם הועילה שחיטתו לטהר מידי נבלה ופ' בהקדמת הנו"ב מ"ת ובנו"ב מ"ת יו"ד סי' ט' ותשו' ב"א חיו"ד סי' ל"ט באורך בזה דלדידן מהני השחיטה לטהר מידי נבלה והתם קאי לר"ש ע"ש היטב ותבין ועתוס' קידושין נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך וכו' דלשי' רש"י משמע דבש"ח אינו מוציא מידי אמ"ה והתוס' חלקו עליו וגם בדעת רש"י אינו מוכרח די"ל דכונתו דאיסור הקדש לא נפקע וכמ"ש כה"ג ברש"י פסחים ע"ז ע"ב ד"ה דם אבל מ"מ מודה דמוציא מידי אמ"ה ומטהר מידי נבלה וכדאי' להדיא בזבחים ס"ט הנ"ל:

י

שם בהג"ה ויש פוסלין באשם תלוי וכו' בתב"ש סק"ח ומש"ז סק"א האריכו מהא דסתם ואח"כ מחלוקת בב' מסכתות דהוי רק ספיקא ובדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל וע"ש בתב"ש מ"ש ע"ד פר"ח בהא דרבים פליגי על יחיד וסתמא כדעת היחיד ויעוין בזה במג"א סוסי' תפ"ט ובכפ"ת סוכה ל"ז ע"א בתוס' ד"ה כל דין וע' בשעה"מ פ"ג מיו"ט ה"ה ופ"ה מאישות הכ"ו וע"ע במג"א סי' קפ"ח סק"ה בדין היכא דחכמים נשנו בלשון רבים והת"ק בסתמא ואני הבאתי מרש"י חולין ע"ט ע"א ד"ה אבל וע"ע בפר"ח א"ח סי' תרי"ב ובדין ב' סדרים אם יש סדר ע' בתוי"ט רפ"ט דסוטה וכפ"ת ושעה"מ הנ"ל וע"ע בס' ישרי"ע ליבמות קי"ט ע"א בתוס' ד"ה מחוורתא שהביא מכמה מקומות שכבר קדמוהו המחברים הנ"ל ולדינא כ' הפר"ח סק"ו דלשי' רוב הפוסקים הוי רק מדרבנן משום מ"ע א"כ יש להקל באשם תלוי דתליא בפלוגתא דהוי סד"ר והלכה כדברי המיקל וע' ס' על"נ כריתות כ"ה שצידד להקל ביום א' שאחר יוה"כ אם שחט לשם אשם תלוי ע"ש בזה:

יא

בפ"ת הביא בשם תיבת גומא להפמ"ג בדין פחות מבן כ' אם מביא אשם תלוי כיון דאינו בר עונשין והביא מהרא"מ פ' חיי והוא כ' דנ"מ להך דהכא ותמהני מדוע לא הביא ד' הח"צ סי' מ"ט שהשיג ע"ד הרא"מ אבל יעוין בנח"ק ר"פ חיי שדחה ד' הח"צ מהירושלמי פ"ב דביכורים שהובא בתוס' מ"ק כ"ח וזוהר בכמה מקומות וע' בנח"א שבס' האשכול ריש הל' מילה סי' ל"ה שהביא מפיהמ"ש להר"מ פ"ז דסנהדרין וע' בהגהת הג' מלבוב על הח"צ ג"כ בזה וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' קנ"ה באמצע התשו' שדחה ד"ז בב' ידים וגם הוא לא הביא מהנ"ל ובתשובה א' לק' בוזנאב להרב מו"ה ברוך רייטלר כתבתי בענין זה בדין כהן פחות מבן כ' שהרג את הנפש והבאתי ראי' מרש"י ותוס' ערכין ג' ע"א ד"ה למעוטי קטן מכרת דמוכח דמבן י"ג ואילך חייב כרת וא"ל דנ"מ לענין מלקות כמ"ש הרא"מ שם כה"ג דכבר דחה הח"צ שם דלישנא משמע כרת ובפרט לשי' הגהת מל"מ פי"ח מסנהדרין דהיכא דאיכא מלקות מלבד הכרת לא יפטר במלקות מכרת א"כ פשי' דמוכח כן דגבי טמא במקדש איכא מלקות מלבד כרת אבל בש"ס דמגלה ז' ע"ב מוכח דלא כהג' מל"מ הנ"ל וע' ח"ס חא"ח סי' קע"ה וסמ"ח מצוה מ"ט ושו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' רע"ג וגם הקשיתי בהא דיבמות ד' ע"א דאין עדל"ת שי"ב כרת והקשו התוס' דניליף מיבום דדחי ותי' דהתם הכשרו בכך דא"א לקיים יבום כלל ונתבטל המצוה לגמרי וק' הרי משכח"ל ביבם בן י"ג ופחות מבן כ' דליכא כרת אבל בריטב"א יבמות ה' מבואר בהא דקאמר מה למילה שיב"כ דאף דהשתא לית בי' כרת מ"מ כיון דכשיגדיל יהי' בו כרת חמור וה"נ בזה דלפמ"ש הח"צ שם כשיגדיל מתחייב גם על מה שעשה פחות מבן כ' וע' בס' נוע"מ פ' אמור שהקשה בהא דפריך למ"ל עלי' הרי אין עדל"ת שיב"כ והא דאיצטריך לפחות מבן כ' ולפמ"ש התוס' שם ו' ע"א ד"ה נגמר וכו' י"ל גם קושי' הנ"ל ובדרוש א' בסוגי' דאין עו"ה ליוה"כ הארכתי בזה בפלפול ואכמ"ל וע"ע בפמ"ג א"ח א"א רסי' רי"ט בהא דבן י"ג חייב להודות מ"ש בזה ובגוף הדבר בפחות מבן כ' אי הוי בר עונשין מצאתי בתוס' שאנז פ"ב דעדיות מ"ט שכ' בפשי' דאין אדם נתפס על עונותיו עד עשרים שנה ע"ש [א"ה יצחק בהמ"ח ע' בבעלי תוס' עה"ת פ' וירא בפסוק ויבואו המלאכים סדומה בטעם שמלקין למעלה שתין פולסא וב"ד של מטה מ' חסר א' לפי שלמטה עונשין מבן י"ג מלקין ל"ט ג' פעמים י"ג ולמעלה אין עונשין כי אם מבן כ' מלקין ס' ג' פעמים כ' וע' בס' כתונת פסים בזה וע' בע"י פ"ב דחגיגה ובריב"א עה"ת פ' מקץ וצו"ר על הירושלמי פ"ה דסוטה ה"א].

יב

אגב אכתוב במ"ש המג"א סי' א' סקי"א בשם הגאבד"ק פוזנן דחטאת נזיר אינו בא לכפרה לכן א"א לאמרו על חטא אחר משא"כ באשם נזיר דבאה לכפרה ויש לי לתמוה מש"ס דזבחים מ"ד ע"ב לכל אשמם לרבות אשם נזיר וכו' סד"א להכשיר קאתי (ופירש"י ד"ה לרבות דאי לא כתי' לכל לא מרבינן להו דכתי' אשר כופר בהן והני להכשיר אתו וכו' להתחיל נזירות טהרה) קמ"ל ומבואר דלא אתי לכפרה רק להכשיר ולכאורה י"ל דזהו רק לפי הס"ד אבל למאי דקאמר קמ"ל הכונה דקמ"ל דאתי לכפרה וכה"ג מצינו בריטב"א ואס"ז כתובות ט' ע"א ועתוס' שבועות ל"ג ע"א ד"ה קמ"ל ותוס' שבת ע"ד ע"א ד"ה מהו דתימא אבל מצינו גם בכריתות כ"ז סוע"א אלא מעתה אשם נזיר להוי לי' קצבה דלבטלה הוא דאתי דאר"י משום רשב"י אין לך דבר שבא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד ובשבועות ל"ז ע"א מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתי' בי' התם דמייתי קרבן דתיחול עלי' נזירות בטהרה וברש"י ד"ה כי היכי וכו' ולא לכפרה הוא בא עכ"ל וע' רש"י כריתות כ"ה ע"ב ד"ה חמש אשמות מכפרין וכו' ונזיר וכו' וצ"ע מהנ"ל וע"ע שבועות כ"ב ע"א והרי נזיר מביא קרבן על דיבורו קאמרינן והאי מביא קרבן לאשתרויי לי' וכו' והי' נ"ל דכונת הש"ס דניהו דמכפר אבל אין עיקרו בא לכפרה אבל מצאתי בר"ש פ"א דפרה מ"ב בסופה דהא דלא תני פרה אדומה משום דלא לכפרה אתיא ואשם ודאי כגון וכו' ואשם נזיר וכו' ומבואר דאשם נזיר לכפרה בא ומ"ש הר"ש דפ"א לא אתי' לכפרה לכאורה הוא תמוה דהא במ"ק כ"ח ע"א למה נסמכה וכו' מה פ"א מכפרת וכו' אבל גם ביומא ב' ע"א מפורש דפרה לאו בת כפרה הוא ומצאתי בתוי"ש יומא מ"ב ע"א דמחלק דפרה עיקרה לטהרה נאמרה ולא לכפרה ע"ש א"כ בעכצ"ל דגם כונת הר"ש הוא כן וע' בכ"מ פ"א מפרה ה"ט במ"ש הרמב"ם שם דנשחטה לשם חולין אינה מכפרת ותמה דהא פרה לא כתי' בה כפרה ותי' דכונת רמב"ם להא דמ"ק כ"ח הנ"ל והיינו ג"כ כמ"ש וא"כ מוכח מהר"ש דס"ל דאשם נזיר עיקרו לכפרה וצע"ג ממקומות שהבאתי ובמ"ש המג"א דחטאת נזיר אינה באה לכפרה יעוין בכריתות ח' ע"א ושם כ"ו ע"א וזבחים ט' ע"ב ורש"י שם ותוס' סוטה ט"ו ע"א ד"ה סבר וע"ע בתוס' זבחים ה' ע"ב ד"ה מועט וע"ע שבועות ח' ע"א ונדרים ד' ע"ב ורש"י ד"ה. אתיא ואכמ"ל:

יג

ואגב אכתוב במה שראיתי בס' ג"צ לחו"מ בסופו תשובה ארוכה בענין האומר בשר זה לפסח והאריך בחריפות ובקיאות ומדי עברי בו ראיתי שתמה על המג"א מהתוס' תמורה י"ט ע"ב ד"ה זאת אומרת שכ' דהא דאמר בשבועות דבמקדיש לדמי נסכים אינו קדיש קה"ג שמא י"ל דאתי' כר"ש דס"ל דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתא בי' קה"ג משא"כ לדידן והנה בהגהות רי"ב שם ציין לתוס' ערכין כ' ע"ב ד"ה אמר וכו' שכ' דלכאורה משמע דכי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור הוא חולין וכן ראיתי בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סי' ס"ה שהשיג על הג"צ מהתוס' הנ"ל ואני תמה שלא ראה דברי תוס' שם ד"ה והא שהעלו דגם באמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור קדוש והא דכתבו לעיל להיפוך הוא רק דלכאורה הוי משמע להו ואח"ז חזרו מזה ע"ש ותבין ואולם אני תמה מדוע לא הביאו מהתוס' בכורות כ"ו ע"א ד"ה התולש וז"ל ועוי"ל שופר של עולה שהוקדשה לדמי עולה וכו' ומה"ט אין בה קה"ג ושייך בה פדיון ומבואר דגם לדידן הוי כן ומ"ש הג"צ שם לחדש דהא דהמקדיש תמימים לבדה"ב מה שעשה עשוי וכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם הכונה דמצוה רמיא אגברא שלא יוציאה לחולין אלא יפדנה וימכרנה למזבח והאריך להביא סמוכין לדבריו אני תמה שלא הביא דברי תוס' ב"מ נ"ה ע"א ד"ה פרה וז"ל והא דאמרי' החם כל הראוי למזבח וכו' היינו דכשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות וכו' הרי מפורש כד' הג"צ וכן מצאתי ברשב"א גיטין ל"ח ע"ב וז"ל ועוד דאפי' במתפיס תמימים לא אמרו שיהי' מוקדשין למזבח אלא שאין יוצאים מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדה"ב כדאי' במנחות ק"א המתפיס תמימין לבדה"ב כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח וכו' עכ"ל ועוד נראה להביא ראי' ממ"ש התוס' ב"ק ל"ג ע"ב ד"ה משום וכו' בהא דהקדשו מוקדש משום דר"א דאר"א גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכ' התוס' דמדינא לא קדיש דק"ד אין מפקעת מידי שיעבוד וכו' א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדה"ב דקדיש ק"ד וכדאמרי' בתמורה המתפיס תמימים לב"ה מה שעשה עשוי וכו' ע"ש וק' הרי א"י מידי מזבח וצ"ל כמ"ש דמ"מ אינו קדוש קה"ג ואולם לפי המבואר במנחות ק"א ע"א דהא דא"י מידי מזבח הוא רק מתקנתא דרבנן וע' רשב"א גיטין הנ"ל ותוס' זבחים נ"ט ע"ב ומל"מ פ"ה מערכין ה"ה ולפמ"ש בתשו' פ"מ ח"ב סי' י"ח דהקדש דרבנן אינו מפקיע משיעבוד וע' במל"מ פי"ב מאישות הכ"ג א"כ אין ראי' מזה ומ"ש הג"צ שם דהא דקאמר הש"ס במנחות דהוי רק מדרבנן הוא רק אליבא דשמואל אבל לשאר אמוראי הוי מה"ת ע' במעין החכמה על מנין המצות דף קע"ז מ"ש ג"כ בזה אבל מהרשב"א גיטין הנ"ל ותוס' ב"מ הנ"ל ל"נ כן ולענד"נ ראי' מהש"ס דב"ב צ"ז ע"א בהא דשמרים של הקדש שלישי אסור ורביעי מותר וכו' ורמינהו של הקדש לעולם אסור זכו' כאן בקדה"ג כאן בקד"ד ופי' רשב"ם שהקדיש חבית יין לבדה"ב וכו' וק' הרי יין חזי לנסכים וא"כ א"י מידי מזבח ובע"כ דזהו רק מדרבנן משום תקנתא בבהמה דלא שכיחי תמימין משא"כ בנסכים כמבואר בש"ס הנ"ל ולכן היין קדוש רק ק"ד וגם לשי' התוס' בב"מ ורשב"א הנ"ל ניחא ומ"ש הג"צ שם לתמוה על הח"י במ"ש דקיי"ל כר"ש יעוין ג"כ בס' עיטור ביכורים על התוספתא פי"ב דמנחות מ"ש בזה. ואגב ארשום דדין אומר בשר זה לפסח הוא נוהג כל השנה וגם באמר כן תיכף אחה"פ דינא הכי וכ"ה בדמש"א פ"ב דחולין סוסי' ט"ו:

יד

ואעתיק מיש בתשובה להרב וכו' מו"ה יוסף שמואל נ"י אבד"ק קיטוב ע"ד שאלתו בדין טבח א' שותף במקולין שבשעה שקשרו הבהמה לשחיטה אמר זה לי קרבן פסח ורו"מ רמז לתשו' ח"ס חא"ח סי' קל"ט אלא דהתם הי' טלה ובנ"ד בהמה גסה והנה הח"ס שם העיר אם נאמן לומר שנתכוין לשחוק ובמחכת"ה לא ראה ד' תב"ש פי' זה סק"ג שכתב בפשי' דאינו נאמן לומר לשחוק נתכונתי ואע"ג דאסור להקדיש בזה"ז דלמא עבר והקדיש אדעתא דמחר יבנה המקדש ותיקרב ובכה"ג דברים שבלב א"ד ע"ש ויש לדון דתליא בפלוגתת רמב"ם וראב"ד בפ"א מאי"מ ה"ג בדין מי שהקדיש בע"מ והי' סבור שמותר להקדישו ופסק רמב"ם דהוי הקדש והראב"ד תמה דהא הוי הקדש בטעות ובכ"מ תי' דס"ל לרמב"ם דכיון דהוי גוף זה אלא שטעה וסבר דמותר להקדישו ל"ה בכלל הקדש טעות וחל ההקדש ולפי המבואר בתוס' ב"מ ס"ו ע"ב ד"ה התם דהקדש בטעות וקנין בטעות חד דינא אית להו א"כ תליא במחלוקת הפוסקים בדין מחילה בטעות בדין אי הוי מחילה וע' קצה"ח סוסי' י"ז בשם רא"ש וריב"ש בזה ומדברי תוס' תמורה ו' וב"מ קט"ו שכ' דבשוגג גם לאביי א"ע ל"מ דהוי זכי' בטעות מוכח דגם בכה"ג הוי קנין בטעות וכ"ה בר"ן נדרים ל"ה ע"א ד"ה למעול מקבל ע"ש א"כ לשי' הנך רבוותא גם בנ"ד כשאומר שלא ידע מהאיסור הוי הקדש בטעות ולא חל כלל אבל לשי' רמב"ם אינו בכלל הקדש טעות אך יש לדון לפמ"ש בשו"ת נחלת שבעה סי' מ"ג בתשו' בעל בה"ז דהיכא דהוי רק איסור דרבנן לא הוי בכלל הקדש טעות להפקיע קדושתו וע"ש סי' מ"ה תשו' הנ"ש בזה ובנ"ד הרי כל איסור הקדש בזה"ז הוא רק מדרבנן מחשש תקלה א"כ ל"ה בכלל הקדש טעות אך די"ל דגם לפ"ז וגם לשי' רמב"ם הנ"ל היינו היכי דמתחלה נתכוין עכ"פ להקדיש אבל היכא דאומר דגם מתחלה נתכוין רק לשחוק וחז"כ מסייעו נראה דנאמן דבכה"ג דברים שבלב הוי דברים דאדרבא היכי דאומר נגד חז"כ אאמע"ר ומכ"ש באומר שנתכוין לשחוק בעלמא ולא לעשות איסור ודאי דנאמן (ועמש"ל סק"ג בזה) וכן ראיתי בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סי' ס"ה שחולק מסברא על התב"ש הנ"ל ולא הביא מכל הנ"ל ועוד נראה דגם להתב"ש היינו בכבש וטלה דעכ"פ אם יבנה המקדש יהי' ראוי להקרבה י"ל דעבר אדעתא דהכי להקריבו כשיבנה המקדש אבל בבהמה גסה דנד"ד דלא חזי להקרבה לפסח כלל י"ל דלכ"ע נאמן לומר שנתכוין לשחוק וגם התב"ש מודה בזה:

טו

וכה ראיתי בשו"ת ב"ש חאו"ח סי' צ"ט ק' ק"א שהאריך בענין זה וצידד דאם הי' רק שותף לבהמה דא"י להקדיש רק חציו והוא הקדיש כולו דכיון דאין ההקדש חל על חלק שותפו גם על שלו אינו חל והביא מהשעה"מ פי"ב מנדרים פ"ש והמעיין בשעה"מ שם ימצא שד"ז תליא במחלוקת הראשונים והביא שם שד' ריטב"א עצמן סתורים בענין זה וגם רמז להמח"א הל' שבועות סי' ח' והביא מתשו' הר"ן סי' ע"ג ורדב"ז ח"ד סי' רע"ח וע' בשו"ת ב"א חח"מ סי' מ"ג מ"ש בסוגי' דר"פ המדיר ע"פ דברי הק"י ושעה"מ הנ"ל ואני מצאתי בירושלמי פ"ה דברכות ה"ב בהא דפליגי בשבועת אליהו ח"א בין על הטל ובין על המטר נשמע לו וחרנא אמר על המטר נשמע לו ולא על הטל וכו' היכן הותר נדרו של טל אר"ת סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו ובגה"ש שם העיר דהא מתחלה לא נשמע לו על הטל משום דטל לא מיעצר וא"כ לא הי' צריך התרה כלל ותי' דלהך מ"ד באמת א"צ התרה ורק למ"ד בין על הטל בין על המטר נשמע לו וזה דוחק ויותר נראה להוכיח מזה דבכה"ג לא הותר השאר וע' במה"פ על הירושלמי פ"ג דשבועות ה"ד בסופה דלא קיימא למסקנא הא דא"ר יוסי ותשמע מינה הי' לפניו זתים של שחיטה וא' של נבלה כיון שפטור על הנבלה פטור על השחיטה אלא קיי"ל דאע"ג דלא חל על האיסור מ"מ חל על ההיתר וכה הראוני בירושלמי שם פ"ה ה"ג בסופה אף בשבועת ביטוי כן וכו' אבל לפמ"ש הפ"מ דקאי לר"ש דסובר במתני' דצריך שיאמר שבועה בכל א' וכיון דלא אמר שבועה רק על הנבלה ולא חל ממילא לא חל על השאר וע"ש במה"פ שרמז להא דלעיל פ"ג הנ"ל וא"כ אין להקל בנ"ד מטעם זה וגם הרי דעת התב"ש סוסי' זה דגם שאינו שלו יכול לאסור באמר כן בשעת שחיטה (ועמש"ל סקי"ז) וגם לפמ"ש בתשו' הר"ן סי' ע"ג לדמות דין כולל קרן ורבות להא דסי' רל"ב ס"ז דיש חילוק בין מעמיד דבריו הראשונים או לא ובנידון הק"י שאמר על ב' בהמות הרי אלו עולה אם נפקע ההקדש מאחת לא יוכלו להעמיד דבריו הראשונים שאמר הרי אלו וכו' ולכן בטל כולו ובזה י"ל מה שהקשה רב א' מהא דזבחים ק"ג ע"א ואפי' למ"ד לא תפיס ה"מ בשר אבל עור תפוס ותיקשי שיתבטל כולו ולפמ"ש לק"מ דהתם בגוונא שמעמיד דבריו הראשונים ומ"מ בנ"ד שאמר זה לי ק"פ י"ל דעל חצי שלו אמר כן דאנן קיי"ל דשה אפי' מקצת שה ע' חולין ע"ט וע' בירושלמי שהובא בתוס' סוטה י"ח ע"ב דיה אמרי וכו' וקנא את אשתו אפי' מקצת אשתו וע"ש כ"ד ע"ב ד"ה אמר וכו' תחת אישך אפי' מקצת וכו' ובפרט היכי דלא שייר בקנינו לכ"ע אמרי' הכי כמ"ש התוס' ב"ק מ' ע"א ד"ה כופר וכו' יע"ש בסוה"ד וע"ע תוס' חולין קל"ב ע"ב ד"ה וצריך וע' כה"ג בגיטין מ"ג ע"א התם שייר בקנינו וכו' א"כ בנ"ד מעמיד דבריו הראשונים ולא בטל כולו ולכאורה יש להביא ראי' דבנ"ד לא הוי מעמיד דבריו הראשונים דכיון שאמר זה לי לק"פ נתכוין לכולו מהר"ן פ"ב דקידושין בההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי שהביא בשם י"א דאם שוה ב' פרוטות מקודשת בחלקו והוא דחה דכיון שאמר התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי בחלקי ע"ש וכ"פ עוד כמ"פ והרמ"א בא"ע סי' כ"ח סי"ח וה"נ בזה אבל י"ל דשא"ה דהאשה טעתה עכ"פ ולא נתרצית אלא לכולו משא"כ בנ"ד וי"ל דתליא בפלוגתת הרא"ש והריטב"א שהובא בב"ש א"ע סי' כ"ח סקי"ח ע"ש ותבין ויש לדחות דהתם שאמר שיש לי בידך שאני ובנ"ד גם הריטב"א מודה ומ"מ ע"י שאלה בפני ג' יש להקל שהרי הט"ז מתיר דיעבד ובברכ"י או"ח שם הביא בשם א"ח בשם הרא"ש דגם בשה שרי דיעבד וראיית הב"ח כבר דחה הפ"י ובשו"ת שבסו"ס ג"צ ועוד כמה מחברים אך די"ל דזה דוקא בלא הזכיר קרבן אבל באמר לשון קרבן כהא דנד"ד אסור מה"ת וגם דיעבד אסור אך לפ"ז י"ל לגבי איסור תורה שוב מהני שאלה ואי משום מ"ע יש להתיר דיעבד (ועמש"ל סק"א) ולכן נלע"ד להתיר הבהמה בצירוף שאלה בפני ג' וכמ"ש והנלע"ד כתבתי:

טז

עוד אעתיק מ"ש בתשובה להרב מו"ה ירוחם פישל נ"י אבד"ק זלאטניק ע"ד המעשה שאירע בקהלתו בא' שהו"ל ב' טלאים והלכו בחוץ ועבר איש א' וראה ב' הטלאים ושאל לבעל הטלאים מי הם אלו וא"ל בזה"ל דאם איז אקרבן פסח ושאל לו איזהו הק"פ והראה הטלה הגדול וא"ל זהו ורו"מ כ' דבכה"ג שאמר לשון קרבן לכ"ע גם דיעבד אסור וגם אינו נאמן לומר לשחוק והנה כפי הצעת השאלה שאמר כן רק בפני ע"א ובבואו לפני ב"ד אמר שנתכוין לשחוק נראה דגם לשי' התב"ש יש להקל דהנה בא"ע סי' מ"ב בחמ"ח סק"ד וב"ש סק"ו הביאו בשם הב"ח דאף דא"נ לומר שלא נתכוין לקידושין רק דרך שחוק והשטאה היינו נגד ב' עדים אבל נגד ע"א דאית לי' מיגו להכחישו נאמן והשיגו עליו מתוס' פח"ה ועוד דמ"מ הוי דברים שבלב ובשו"ת ח"צ סי' קט"ו דחה דבריהם דהיכא דליכא שבועה מהני מיגו במקום ע"א וכ"ה בט"ז אהע"ז סי' ז' סק"ה וע' בתומים סוסי' פ"ב בכ"מ סי' פ"ב פ"ג דלכ"ע הוי כן וגם מ"ש הח"מ דמ"מ הוי דברים שבלב דחה הח"צ שם דע"י המיגו הוי כמוכח לכל העולם ול"ה דברים שבלב וא"כ לפ"ז גם בנ"ד יש להקל מה"ט אך דהב"מ שם הוכיח מהש"ס דקידושין דגם בכה"ג הוי דברים שבלב וכ"ה בשע"מ חו"מ סי' פ"ז סקכ"ה ולענ"ד נראה ג"כ להביא ראי' דלא כהח"צ מתשו' הריב"ש סי' קצ"ג בדין קידושי הבנות שקיבלה אמם ומיחה האב בתחלה ואח"כ נתרצה ואמר שגם בתחלה נתרצה אלא שרצה להוציא מעות ממחותנו ולכן מיחה והשיב דדברים שבלב אינם דברים ואע"ג דהתורה הימני' לאב והוא אומר שבלבו נתרצה מ"מ הוי דברים שבלב ואע"ג דבידו לקדשה מ"מ כיון שאומר נגד דבריו הראשונים אינו נאמן במיגו ע"ש והרי היא אומר שגם מתחלה נתרצה בלבו ויש לו מיגו וגם אז הי' בידו לקדשה ואפ"ה ס"ל דהוי דברים שבלב ומוכח כהחמ"ח אבל מ"מ בנ"ד כיון דאסור להקדיש בחוץ י"ל דאיכא הוכחה שנתכוין לשחוק וכמ"ש גם בתשו' ח"ס חא"ע סי' ק"ד בעובדא שנתקבצו נערים בשבת דכיון דאסור לקדש בשבת הוי הוכחה להאמין שעשה דרך שחוק והיתול וה"נ בנ"ד (ועמש"ל סק"ג וסקי"ד) וגם אם נחוש לדעת התב"ש עכ"פ ספיקא הוי א"כ בצירוף המיגו י"ל דלכ"ע הוי כאומדנא דמוכח ודוקא היכא שהמעשה מעיד מסתמא בבירור היפוך המחשבה ל"מ מיגו משא"כ בזה וגם כדאי הם הב"ח והח"צ לצרף דעתם להקל בנ"ד ואולם גם אם הי' ב' עדים נראה להתיר ע"י שאלה ומ"ש קצת אחרונים דמ"מ איכא חשש מ"ע יש לדון עפמ"ש רש"י שבועות כ"ה דבשלשה איכא פרסום ועפמ"ג או"ח סי' ש"ז א"א סקכ"ח דפרסום שידעו בו רבים היינו בפני ג' וגם דבר הנעשה בב"ד יש לו קול וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' י"א ס"ד וע' בב"י ח"מ סי' ק"ל ס"ז בשם תשו' הריטב"א דמבואר דהוי דבר מפורסם וידוע לכל וע' בש"ך סי' ע"א סקל"א וא"כ לענין חשש מ"ע יש להקל בזה וע' כה"ג בשו"ת רח"כ או"ח סי' ד' לענין חשש מ"ע דשבח דבנעשה בערכאות קלא אית לי' ודמי להא דסי' רמ"ו ס"ב ולענ"ד גם בנעשה בב"ד יש להקל וכמ"ש וע' בהגמ"ר דכתובות שהובא בב"י יו"ד סי' רנ"ט בדין נדר בעת צרה בגדים לעניים ופסק דיוכל למכרם ואי משום חשדא אי בשוק מזבני קלא אית לי' ואי בביתא האמרינן בפ"ק דסנהדרין מטלטלין בג' לקוחות ומלתא דמתעבידא באפי תלתא קלא אית לי' ע"ש וה"נ אם ישאל בפני ג' ובפרט בב"ד ובפרט כשיתפרסם בביהכ"נ יש להקל ואף דמצינו ביבמות ל"ו וקידושין פ"א דאיכא דשמע בהא וכו' וע"ע בב"י א"ע סוסי' מ"ו בשם תשו' הרא"ש ובחמ"ח סי' י' סק"א וסי' מ"ו סוסקי"ז וסי' מ"ח סק"ג אבל כבר כ' מהרי"ט ח"א סי' ס"ו דהבו דלא לוסיף עלה ואין לך אלא מ"ש חכמים והיכא דאפשר לתקן בע"א דוקא וע"ש עוד סוסי' ק"ג דהיכא דההכרזה בשעת מעשה אין לחוש לזה וע"ש סי' ק"ד שהרא"מ החמיר בזה וע' ברא"ש פ"ב דקידושין סי' ו' ובב"ש א"ע סי' ל"ז סקי"ט דצריך הכרזה בנערה ורמז לזה מהרי"ט שם וע' עירובין פ"ד ע"א דמכריזין וכו' וע' במק"ח סי' תס"ז סק"ב ויעוין שבת ק"ל ע"א ובסכנה מכסהו ע"פ עדים וכו' ובש"ס בעי דליסגי הוא וחד וברש"י שם דמבואר בדאיכא ב' עדים ודאי ליכא חשש חשדא וגם בעד א' סגי וצ"ע ולכן נראה להקל בזה:

יז

סעי' ג' אבל אם אין לו בה שותפות וכו' בתב"ש סקכ"ז העלה דכיון דבמעשה אדם אדשא"ש ה"נ בהקדיש את ע"י מעשה וע' במש"ז סק"ז מ"ש על ראייתו מהר"ן דיש לחלק בין איסור להקדש וגם בס' דה"ז השיג כן על התב"ש והביא מב"ק ס"ח איש כי יקדיש ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו אבל מהתב"ש נראה להדיא דכונתו דנהי דאינו הקדש גמור ולא נקנה להקדש עי"ז אבל מ"מ חל עליו איסור הקדש שהרי כ' התב"ש דגם חומרי חולין עליו ובע"כ כמ"ש וא"כ י"ל דהתם לענין שיהי' הקדש גמור ושיהי' שייך להקדש ל"מ בשאינו שלו אבל מ"מ נאסר ועוד דהתם בהקדיש בלא מעשה משא"כ במעשה אך לפ"ז תיקשי מה פריך התם אהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח וכו' אילימא לפני יאוש מי קדוש הרי י"ל דמיירי בהקדיש ע"י מעשה אבל לפמש"ל סי' ד' סקט"ו דדוקא במעשה דשחיטה נאסר מה"ת אבל במעשה אחרת נאסר רק מדרבנן א"כ החם דמיירי שהקדיש קודם טביחה פריך שפיר דע"י איסור דרבנן לא נפקע חיוב דו"ה רק באיסור ע"ז וכמש"ל סי' ד' הנ"ל אבל עוד הקשו בהא דפריך לעיל ס"ו ע"ב בהא דקרבנו ולא הגזול ה"ד אילימא לפני יאוש פשיטא וכו' דלפמ"ש התוס' שם ד"ה ש"מ וכו' דדוקא היכא דקני לה קודם שהקדישו ל"ה מהב"ע א"כ ניהו דקודם שחיטה לא חל מדאורייתא ההקדש במעשה אחרת והתם אקרא קאי ועוד דחז"ל לא תקנו להקל על ד"ת אלא להחמיר וכמ"ש התוס' ב"ק ע"ט סוד"ה תקנו וכ"ה ברש"י חולין י"ג ע"א וזבחים נ"ו ע"א ד"ה והתניא ובר"ן פ"ב דפסחים מ"מ הרי בשחיטתו דהוי מעשה גמור הוא נאסר ושוב הוי מהב"ע וא"כ מה פריך דלמא קרא קמ"ל למעט גזול בכה"ג ששחט לשם הקדש דחל ההקדש וקמ"ל דהקרבן פסול וצ"ל כמש"ל דאינו הקדש גמור רק דחל עליו איסור לבד דהא יש בו גם חומרי חולין כמ"ש התב"ש דלא איצטריך קרא למעטי שלא יכפר. והנה ברה"ז שם הביא ראי' מתוס' חולין ה' וסוכה ל' שהקשו בהא דדריש מכם להוציא המומר והא איצטריך למעט דלאו דידי' ותי' דהתם מביתו נפקא וק' הרי איצטריך להיכא דעשה מעשה א"ו דאין חילוק והי' נ"ל ליישב דהתם הרי רשב"י קאמר לה ור"ש לשי' ביבמות פ"ג דס"ל דגם במעשה אאדשא"ש וא"כ גם להקדישו אינו יכול והתב"ש קאי לדידן דבמעשה אוסר כמבואר בדבריו אך לפמש"ל סי' ד' סוסק"כ נסתר תי' זה אבל נ"ל די"ל דהתוס' לשיטתם דס"ל דהא דבמעשה אדם אוסר הוא רק מדרבנן וא"כ הרי התם אקרא קאי ושפיר דייק וגם בהא דב"ק פ"ו הנ"ל ניחא בזה ועי' בשו"ת תוע"ר חיו"ד סי' ל"ג מ"ש ע"ד התב"ש בזה. והנה בקצה"ח סי' קי"ז סק"ב הביא בשם ריב"ש סי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש דלשי' רש"י דוקא קד"ד אימעוט מביתו מה ביתו ברשותו אבל קדה"ג חל גם על דשאב"ר וע"ש מ"ש ליישב הא דב"ק ס"ח ואכתי לא הונח הא דלעיל ס"ו ובחולין קל"ט דדריש הכי על קדה"ג וכבר העיר בזה בשו"ת מהר"י אסאד חא"ח סי' קצ"ד והעלה דדוקא בדבר שאב"ר חל קדה"ג משא"כ בשאינו שלו דסברא הוא כמ"ש התו"ח בב"ק פ"ח ע"ב שם ויעו"ש עוד בזה ובזה מיושב גם הא דתמורה ט' וע' בשו"ת שו"מ מ"ג ח"כ סי' קל"ח שנדחק מאוד ולפמ"ש ניחא וע"ע בפ"י קידושין ס"ב שכ' בפשי' דקדה"ג חל על דשלב"ל, דלא גרע מדשאב"ר וכבר הביא בקצה"ח מהר"ן פ' אע"פ וכ"מ פי"ב מנדרים כן ועקצה"ח רסי' ר"ט בזה אבל בגוף ד' קצה"ח במ"ש בשם ריב"ש ראיתי שהשיגו עליו דכונת הריב"ש רק בשיעבוד דמכאן ולהבא הוא גובה וכמ"ש התוס' גיטין מ' ולא בגזל וכדומה וע' תשו' ב"ש חיו"ד ח"ב סי' ק"צ בזה אבל מסוף ד' הריב"ש שם במ"ש בשם הרא"ש נראה כהקצה"ח ומ"מ באינו שלו בודאי לא חל גם קדה"ג וכמ"ש. ונראה עוד ראי' מהירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג חבריא בעיי וישליכנה לאשפה ויקדשנה ויש אדם מקדיש דשא"ש בתמי' דכיון דזרקה לאשפה הוי הפקר וא"י להקדישה ובגליון הבאתי מדברי הרא"ש בפי' לנדרים ל"ד בשם הרא"מ וד' קצה"ח סי' ר"ד וסי' רי"ב ושו"ת ב"א חיו"ד סי' ס"ו והרי חלה ותרומה הוי קה"ג ואפ"ה אינו חל בדשאב"ר ובע"כ דבשאינו שלו לכ"ע לא חל ההקדש אבל בגוף ד' הירושלמי יל"ע מהא דאי' בירושלמי שם פ"א ה"ד בסופה דהיכא דלא חזי לאכילה לא חל התרומה כלל שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה וע' ב"ק קט"ו ע"ב הרי שהי' טוען כדי יין וכו' וא"כ ה"נ בחלה כיון דמשליכה לאשפה כדי שלא יהי' ראוי לאכילה דמאוס וכמ"ש הפ"מ שם איך יחול קריאת השם ויש לחלק למעיין ואכמ"ל. וע' בס' דמש"א פ"ב דחולין סוסי' ט"ו שהביא ג"כ דין האומר בשר זה לפסח דיקבר הטלה וסיים וז"ל וכמדומה שראיתי שפסקו כן גם במי שלא הי' הטלה שלו ואמר כן והוא משום חומרא דקדשים עכ"ל ומשמע דגם בלא אמר בשעת שחיטה וצ"ע והיא חומרא יתירה לענ"ד:

יח

בב"י ביאר שי' הרא"ש דכיון דכל האיסור משום מ"ע גם בשאינו שלו אסור דמ"מ איכא מ"ע והט"ז תמה דלא מצינו שיהי' גבי מ"ע חמיר מאיסור עצמו ונ"ל ראי' לדעת הב"י ממ"ש הרא"ש רפ"א דשבת וז"ל ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של נכרי וכן מסתברא כיון שאסור הוא משום מ"ע שהרואה סבור כשנותן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ עכ"ל ואף דהתוס' ור"ן שם לא ס"ל כן מ"מ עכ"פ על דברי הרא"ש לשיטתי' צדקו דברי ב"י וע' בב"י א"ח רסי' שכ"ה ובמג"א שם סק"ד בזה וע' דמש"א סי' ו' וסי' ז' שדחה ד' הב"ח ופסק כרש"ל בדין אם שחט כדי הכשר שחיטה ואח"כ בא אחר ושחט לשם דבר הפוסל אבל אם התחיל בדבר הפוסל אפי' בדבר שאינו עושה נבלה אסור ולא דמי לחולין דלא בעי כונה משא"כ לשם קרשים וגם איכא מ"ע ע"ש וזהו דלא כהש"ך:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה