דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן א · עט
במש"ז סוס"י כ"ח הביא בשם בל"י בדין שו"ב שהועבר ע"פ ע"א ורגל"ד והוא יודע בעצמו ששקר ענו בו או שהי' שוגג אם מותר לשחוט בביתו או במקום שאין יודעים ומכירים ורמז שם לתשו' חו"י ופסק דהוי כפסלו קהל שחיטתו וגם הקבלה נתבטלה ע"ש וע' בפ"ת סי' ב' סק"ד שהעתיק בשם החו"י דגם בהעבירוהו בעדים י"ל דכשאין רואים שרי ולא ידע מדברי בל"י ומש"ז הנ"ל ובאמת דהחו"י אזיל לשי' דמיקל בענין שחט בלא קבלה כמ"ש התב"ש לעיל סק"מ בשמו אבל לפמ"ש תב"ש שם נדחו דבריו ולכן המש"ז שפסק כהתב"ש שם החמיר גם בזה מטעם ביטול הקבלה אבל יפה העיד הפ"ח שם מדברי בכ"ש ליבמות פ"ז דתלי לה בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד פי"א משגגות בהא דכריתות י"ב וצידד דטעם רמב"ם הוא משום דכ"מ שאסרו מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור ובמקום צו"ג יש להקל ועפ"ז העלה הפ"ח דאם הוא רק איסור דרבנן שהעלה המג"א סי' ש"א בשם תוס' דכתובות ס' דבדרבנן ל"ג בח"ח א"כ ה"נ בזה ע"ש והנה אם כי גם הט"ז שם סוס"י רמ"ג הביא כן בפשי' בשם הרא"ש אבל מד' הר"ן סופ"ק דביצה שרמז המג"א שם ורז"ה סו"פ במה אשה וש"ג שהביא מג"א שם מוכח דלא ס"ל כן וכמ"ש בתשו' מהרי"א חאו"ח סי' נ"ו ושכ"ה דעת השיך יו"ד סי' ק"נ ומש"ש בשם כנפ"י סי' י"ב שהוכיח מהירושלמי ג"כ להיפוך ע' בצו"ר על הירושלמי סופ"ח דעירובין ג"כ בזה אבל לק"מ דהירושלמי הוכיח באמת דלא כרב וכיון דאנן קיי"ל כרב י"ל באמת דקיי"ל כחילוק הנ"ל ומתורץ קו' הירושלמי על רב מה"ט וע"ע במה"פ שם ובפ"ט דכלאים ועכ"פ דעת כמ"פ דלא כהתוס' הנ"ל ומלבד זה לפמ"ש השפ"ד סי' ס"ו סקט"ז דבאיסורי אכילה כ"ע מודי דגם בח"ח אסור א"כ ה"נ בזה ואולי י"ל דהכא גוף המאכל אינו אסור רק שמא לא ישחוט יפה וכעין מ"ש מהרי"ק דל"ש בזה שאחד"א אבל בגוף ד' בכ"ש הנה בתשו' א' להרב דק' בוזנאב הבאתי ד' הח"ד סי' קפ"ה סק"ב שהעלה בדעת הט"ז שם דלא חש לקושי' רמ"א בתשו' דהא דאפי' בח"ח אסור היינו היכא דאסרו בפרהסיא רק משום מ"ע אבל היכא דהאיסור בפרהסיא משום שאין אנו מאמינים לו פשי' דבח"ח מותר והביא ראיה מכריתות י"ב הנ"ל וגם רבנן לא פליגי רק לענין קרבן ע"ש ונעלם ממנו ד' הבכ"ש הנ"ל וגם לא הביא כלל מפלוגתת הרמב"ם וראב"ד הנ"ל והנה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ד בדין אמרו שנים שנשבע גם השלישי עמהם והוא מכחישם כי הגם שחתם עמהם אבל לא הוציא שבועה מפיו וכ' דגם באינם נוגעים אם הוא טוען ברי ומכחישם אין בידינו לכופו אפי' בפרהסיא ומכ"ש בצינעה והביא ג"כ מכריתות י"ב דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים והכי קיי"ל והא דאר"י דלא אמרן אלא בינו לבין עצמו דוקא בטהרות אחמיר דלא ליתי לזלזולי בטהרות ע"ש אבל בסי' נ"ג שם הביא בעצמו מד' רמב"ם הנ"ל וסיים דבפרהסיא לכ"ע אסור ע"ש לענין נדר ונזירות וגם בשניות חיו"ד סי' מ"ח מסיק כן וע"ש סי' כ"א עוד בזה ומצאתי בהגהת מח"א על הרמב"ם פ"ט משגגות שכ' וז"ל ומד' הר"מ למדנו דאין אדם נאמן ע"ע כנגד עדים וכ"מ מסוגי' דפ"ק דב"ע וכ"נ מהר"מ ז"ל פ"ב מהל' שבועות ודלא כמהרי"ט סי' י"ד עכ"ל. ובמה שתמה שם על הלח"מ בדין שפחה חרופה ע"ע ח"ס א"ע ח"ב סוס"י ק"ג ופ' בשיו"ק על הירו' רפ"ו דיבמות ובצי"ר שם פ"ח דנזיר ויעוין ברמב"ם פט"ו מאה"ט הל' י"א בהא דיחוש לעצמו ובכ"מ והגהת מח"א שם בזה וע"ע בתשו' ח"צ סי' מ"ד בזה. ומצאתי בריטב"א מכות ב' שכ' דגם לר"י דאדם נאמן ע"ע דוקא בקרבן דכתי' או הודע אליו האמינתו תורה יותר מעדים אבל בעלמא אינו נאמן נגד עדים והדבר מסור לב"ד ע"ש והוא דבר חדש ונעלם מכולם במחכת"ה וא"כ לדינא בשאר איסורי' ודאי דגם בצינעה אסור דאינו נאמן נגד עדים. אבל מ"ש הח"ד דהיכי דבפרהסיא אסור מדינא לא נאסר בח"ח מצאתי בר"ן פ"ק דביצה כדבריו בהא דארון וצינור וכ' דלא שייכי בדרב כלל דאדרבא מצד עצמו אסורים הם וכו' ע"ש ותבין. ועיין תשו' רמ"א סי' ב' שם דהיכא דמהני אמתלא שוב שרי בח"ח אף דבכ"מ שאסרו משום מ"ע וכו' דהמעשה הוי כאמתלא כדקיי"ל בא"ע סי' י"ז דאם קבלה קידושין מאחר הוי כאמרה גירשתני ע"ש וע' תשו' עה"ג סוס"י ק"ה בדין חמץ כשיודע בנפשו שהפקיר בלב שלם ועכ"פ לדינא בנ"ד אם הועבר השו"ב אסור לו לשחוט גם לצורך עצמו אבל בסמ"ע חו"מ סי' ל"ד סק"פ הוכיח מהנמוק"י פז"ב דגם בהוציא טרפה מת"י אין מעבירים אותו מלשחוט לצורך עצמו ע"ש ויש לתמוה על הבל"י ומש"ז שלא הביאו מזה כלל ומ"מ בזה"ז דבלא קבלה אסור צדקו דברי בל"י ומש"ז לדינא. ועיין בשו"ת נט"ש סי' כ"ט בדין כהן שנפל מום בבכור שבידו והוא יודע בעצמו שלא הטיל המום והביא מהרשב"א שהובא בפ"י כתובות כ"ב דנאמן בברי נגד הרוב וכמ"פ חולקים והעלה דבחשוד גם הרשב"א מודה ולא הביא מכל הנ"ל והעירני לזה ח"א וע' תשו' הש"מ חא"ע סי' ס' דרך א' נתיב י"ט בזה: