דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן א · כא
ומעתה נשוב לדין נמצא חשוד אם נפסל למפרע והנה בתשו' עה"ג סי' ט"ו העיר מהא דעד זומם דגם אם למפרע נפסל היינו משעה שהעיד ולא מקודם משום דמוקמינן לי' בחז"כ וה"נ בזה ומ"מ סיום שד"ז צריך תלמוד בכמה שיטות אלא דבנידון דידי' שעבר רק על איסור דרבנן פסק להקל דהוי סד"ר ע"ש ובפת"ש לא העתיקו יפה וע' תומים סי' ל"ד סוסק"ח שהעיר ע"ד הש"ע שם מהא דיו"ד סי' פ"א גבי גבינות דכיון דיצאה שעה א' מחזקתה שוב ל"מ החזקה כלל וה"נ בזה כיון דמאייר ואילך נפסלו א"כ יופסלו גם למפרע ונדחק לומר דעד זומם חידוש הוא והניחו בצ"ע וע' בש"ש ש"ג פ"ד בזה ואולם י"ל דבשלמא בסי' פ"א דאין לנו זמן ידוע להגביל הריעותא מאותו זמן לכן חיישינן למפרע אבל התם י"ל דרק מאייר ואילך נפסלו וע' כה"ג באס"ז כתובות ט' לענין חזה"ג וגם יש להביא ראי' מקידושין נ"ו גבי צפורי מצורע דאסורים משעת לקיחה וכו' עגלה ערופה אית לה גבול אחרינא הכי מי אית לה גבול אחרינא ופ' תשו' נוא"ב סי' ט"ו בתשו' הט"ז שרמזתי לעיל סקט"ו וע"ע בש"ש שהקשה מהא דח"מ פי' ל"ד סכ"ג בהג"ה דבלא נודע זמן העבירה דמוקמי' בחז"כ והא הוי תרל"ר נגד חז"מ ועקצה"ח שם סק"ה ובנה"מ סקט"ו ומש"ש דחז"מ אינו מבוררת הוא תמוה דחז"מ עדיפא משאר חזקות ולר"י בכתובות ע"ה ב' עדיפא אפי' מחזה"ג וע' בב"מ כאן שהביא ג"כ מסי' ל"ד הנ"ל וגם מהא דסי' מ"ו סל"ד ויש לדון דמ"מ הוי ס"ס שמא הי' כשרים ושמא העדות אמת וכמ"ש כה"ג הפ"י בכתובות ט' וה"נ י"ל בשוחט שהמיר אך דמ"מ תיקשי בהמיר לע"ז דאפי' שחט יפה שחיטתו אסורה א"כ ליכא ס"ש וגם דברי ריב"ש שבח"מ סי' ל"ד סכ"ג דמיירי בקידושין דבעדים פסולים אין ממש בקידושין לא יתיישבו בזה ולכן העלה דדוקא בגולמים שאין בהם נ"מ לעצמן רק לצורך ד"א כמקוה וסכין שייך סברת תר"ל אבל באדם שיש בו נ"מ לעצמו ודיינינן בי' דכשר שוב גם לגבי בהמה מחזקינן לי' בכשרות וע"ע כה"ג בב"מ לא"ע סי' ל"ה ע"ד הנו"ב שם וע"ש שפקפק על סברת פר"ח מדברי בעה"נ להראב"ד ע"ש וגם בתשו' בר"א סי' ז' העיר בכל ראיות הנ"ל והוכיח דלא נעשה חשוד למפרע והעלה כסברת הש"ש דדוקא היכי דמסופקים באותה מעשה אם היתה גם באיזו זמן הקדום כמו שהוא עתה כחסרון מקוה ופגם סכין וכדומה מחזקי' למפרע אבל כאן הרי אותה עבירה שעשה עתה לא עשאה מקודם אלא דמספקינן שמא עבר גם מקודם עבירה אחרת כזה לכן בכה"ג מוקמינן לי' בחז"כ וע' בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ב' שפקפק בסברת הש"ש הנ"ל והמעיין ימצא כי דיחוי שלו חוזר ונראה וע' בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סי' כ"ה מ"ש בזה. והלה לכאורה יש להביא ראי' לסברת הש"ש הנ"ל מהש"ס דפסחים פ"ג ע"ב בהא דמייתי שם ברייתא דכל עצמות הקדשים אין טעונים שרפה חוץ מעצמות הפסח וס"ל לרנב"י דמיירי שמצאן חלוצין שבורין ונחלץ המוח מתוכן דגבי קדשים חיישי' שמא מקמי דהוי נותר חלצינהו ולא נאסרו משום שימוש נותר אבל בפסח דאסור לשבור עצם אימור לבתר דנהוו נותר חלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעי שרפה ולר"ז אי מצאן חלוצין לא חמיר איסור שימוש נותר כ"כ להצריכן שרפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו רק היכי דמצאן ציבורין ומהם חלוצין בעי למיבדק כולהו דשמא יש בהם שאינו חלוצין ע"ש. ובמהרש"א הקשה אמאי לא נוקי גברא בחז"כ שבודאי לא חלצן רק השתא אחר שנעשו נותר ולא מקודם דמסתמא לא עבר על איסור ש"ע וגם לרנב"י מוכח דמחמיר לשרפן רק מספק בעלמא והא הוי ודאי מכח חז"כ ותי' דאתי' כר"י דס"ל דגם אחר שנעשו נותר אסור לשברן ולכן הוי ספק גמור ע"ש וקשה דאכתי נוקמי לי' בחז"כ ונימא דהשתא אתרע ומקודם הי' בחז"כ ולא שברן ובע"כ דכיון דמסופקים על אותה מעשה עצמה מחזקי' לה כדהשתא גם למפרע ותלינן דנשברו מכבר. אך דבאמת ז"א דכל הפלוגתא כאן רק היכא דאיכא נמי חז"א דבהמה והוי תרל"ר אבל בעלמא ודאי גם בכה"ג אמרי' דהשתא אתרע [וע' ט"ז יו"ד סי' קע"ז סקי"א בשם ד"מ ובחו"מ סי' קע"ו סי"ב ומג"א סי' של"ד סקי"ג ומחה"ש שם] וא"כ הרי התם ליכא חזקה להיפוך ואולי י"ל דעד השתא הי' בחזקת פטור מלשרפן אבל לעומת זה יש מזה"ג להיפוך לומר דהשתא נחלצו וצ"ל דכמו דבתרומה וקדשים החמירו לומר כשעת מציאן כמ"ש התוס' בנדה ד' כן ה"נ בשימוש נותר דלא חמיר תלינן לקולא גם נגד חז"כ ובפרט להסוברים דבסד"ר גם בחז"א אזלי' להקל וא"כ אין משם ראי' לנ"ד וע' שעה"מ פ"ה מתרומות שהעלה דבדרבנן גם בתרל"ר יש להקל וכ"ה בתשו' טה"א סי' י' ועתשו' בר"א שם שביאר דמ"ש הרשב"א וש"ע סי' י"ח ס"כ דקרוב לומר דהכלים אסורים היינו משום שהודה בעצמו שעושה כן תמיד ובכה"ג מהני הודאתו אף דאאמע"ר מ"מ אין לסמוך עליו באותה עדות שהודה שהי' מזיד ומ"מ לא החליט הרשב"א רק כ' דקרוב לומר כן וע' גא"ב סי' י"ד בתשו' הב"ח עצמו שהשיב לאסור הכלים למפרע וע"ז כ' בנו לדחות כעין ד' בר"א הנ"ל והביא מתשו' ריב"ש שבב"י סי' קי"ט בבודק שנתק הסרכות דמשמע דלא אסרו למפרע אך לענין, חז"כ הביא מהב"י קי"ט בשם רמב"ם דדוקא בא"י איכא חז"כ ולא בח"ל והב"ח חזר שם ודחה דרמב"ם כ"כ דק לענין לקנות לכתחלה אבל מ"מ דוקא מה"ת לא מחזקי' לי' לרשע למפרע אבל מדרבנן יש לאסור למפרע אפי' בעבר רק פ"א דדוקא לענין להחזיקו במומר וחשוד להבא תליא בפלוגתת רבי ורשב"ג אי בתרי זימני הוי חזקה או בג' אבל למפרע אפי' בפ"א מחזקי' לי' בחשוד [וע' בהגהת רב"פ על הש"ש הנ"ל שכ' בפשי' להיפוך] והא דהריב"ש מיירי בבודק לאחרים דליכא הנאת ממון תלינן דהשתא אתרעי אבל בשוחט לעצמו מודה להרשב"א ע"ש ומבואר מזה דבשוחט לאחרים שא"ב חימוד ממון גם בהכשיל במזיד מודה הב"ח דיש להקל למפרע וע"ע בב"ח סי' קי"ט וט"ז שם ותב"ש סי' ב' סקל"ב. והנה מ"ש הב"ח מרמב"ם וב"י קי"ט ע"ש בש"ך סק"א ולכאורה הדבר פשוט כמ"ש הב"ח דהיינו רק לכתחלה דאל"כ איך יתפרנסו כל הנך דינים שבחו"מ הנ"ל וע' בב"מ סי' זה ס"ד שלא ידע מד' ב"ח הנ"ל ותמה בהא דאם אבדו גדייו וכו' וצידד ג"כ דזהו רק לכתחלה אך שהוכיח מהא דמייתי הש"ס בע"ז ל"ט סיוע מהא דאם נתארח אצלו מותר לדריב"ל דאמר אם שיגר לו לבעה"ב לביתו מותר דממה שאכל קא משדר לי' והא כיון דשיגר לו כבר בלא"ה מותר דהוי דיעבד ובע"כ דגם דיעבד אסור ולכן העלה דהיכא דל"ל הנאה גם רמב"ם מודה דלא חשיד ע"ש וצ"ל דהא דבעלמא הוי כל א' בחז"כ דדוקא בלפ"ע חשידי אבל לא לעשות איסור בעצמו ואף דגם החשוד בלפ"ע פסול לעדות מדרבנן עכ"פ מ"מ לפמ"ש הב"מ דדוקא בדאית לי' הנאה חשידי י"ל דבכה"ג נאמנים לעדות אבל צ"ע ואולי י"ל לפמ"ש הש"ך סי' קי"ט סק"ד דנתארח אצלו לאו דוקא דה"ה לכתחלה שרי א"כ גם הא דריב"ל דאמר אם שיגר כו' הוא ל"ד ומייתי שפיר סיוע מהא דנתארח להא דריב"ל ועוד י"ל דגם בשיגר לו הוי לכתחלה לענין לאכול ממנו אבל אם כבר אכל אין לאסור הכלים הוי דיעבד דשיגר לו היינו במתנה דליכא פסידא וע' בבכ"ש לע"ז ל"ט שם שהוכיח ג"כ דדוקא בשוחט לעצמו ומוכר החמיר הרמב"ם [וגם נראה דעתו שם דדוקא לכתחלה שכ' שם שמד' הש"ך נראה דגם דיעבד שהרי מדמה לה לעבדים ולא ידעתי מנ"ל וכו' ואולי קאי רק על שוחט לאחרים ע"ש] ועכ"פ לדינא אין נ"מ בנד"ד בזה דהא בזה"ז אין ממנים לשו"ב רק מוחזקים בכשרות וא"כ גם בח"ל מהני חז"כ ודברי ב"ח צ"ע וגם ד' תב"ש סי' ב' סקל"ב במ"ש דהתוס' מיירי בא"י ולא בח"ל צ"ע לענ"ד. וע' תשו' גא"י חיו"ד סי' ס"ז מ"ש ע"ד הש"ך סי' זה סק"ב וכבר העיר קצת בזה השפ"ד שם וע"ש בגא"י מ"ש ע"ד הש"ך רסי' קי"ט ג"כ בזה וע' תשו' חמדה גנוזה סי' ד' שפסק ג"כ להקל בחשוד למפרע והביא ג"כ קצת ראיות מהנ"ל וכ' שיש בידו כמה ראיות נכונות וברורות ע"ש: