אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

חידושים מאבי המחבר

קונטרס אחרון להלכות שחיטה

זכרון משה

הן כבוד אאמ"ו הרב המופלג ועמוס בתורה ויראה מו"ה משה זללה"ה שקד כל ימיו על דלתי התורה. ולא מש משה מתוך האהל. ולמד כל הש"ס ותוס' ומהרש"א בעיון ושנה ושילש. וגם למד כל חלקי הרמב"ם וארבעה טורים וש"ע. וחידש כמה דברים. ולאשר הי' נחבא אל הכלים והצנע לכת עם אלקיו לא העלה חידושיו על הספר בדיו. ואחרי אשר הלך לעולמו ביום ה' אלול תרמ"ג ושל"ח מצאתי מעט מזעיר רשום בכתב אמת. אמרתי אעלה קצת מסנסניו על לוח ספרי ואפס קצהו אציגה פה:

א

(מנחות ה' ע"ב) א"ל ראב"א לר"א לר"ע נמי לפרוך מה למנחת העומר וכו' שכן באה להתיר לאו שבתוכה. וברש"י ד"ה ואפי' למד וכו' שאם נאכלו שירים לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית וכו' ובתוס' תמהו דאם לא יתיר לאו דשביעית הרי פסול להקרבה דבעינן ממשקה ישראל. ונראה ליישב דהנה לקמן דף ו' ע"א פריך למ"ל קרא דמן הבהמה למעט טרפה הא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכל אשר יעבור וכו' נפקא פרט לטרפה וכו' צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א למעוטי היכי דלא הי"ל שעה"כ דומיא דערלה וכה"כ אבל הי"ל שעה"כ אימא תתכשר כתב רחמנא מכל אשר יעבור ואי כתב רחמנא מכל אשר יעבור ה"א למעוטי היכי דנטרפה ולבסוף הקדישה דומיא דמעשר אבל הקדישה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאקדשה הוי חזיא אימא תתכשר כתב רחמנא מן הבקר. והנה ברש"י ד"ה ספיחין פירש דהא דספיחין אסורין היינו מן הביעור ואילך ובתוס' ד"ה כר"ע וכו' תמהו עליו אבל עכ"פ רש"י סובר דמשכח"ל ביעור בשעת העומר שכלה אז לחיה מן השדה וגם י"ל דמשכח"ל בתבואה של סוף ששית שנכנסה לשביעית ונגמרה קודם זמן הביעור וכיון דנשרשה אחר עומר דאשתקיד הויא בכלל חדש וא"כ הרי התבואה הי"ל שעה"כ מצד איסור שביעית קודם זמן הביעור וגם משכח"ל כשהקדיש התבואה למנחת העומר במחובר וכדאיתא כה"ג לקמן (דף ק"א ע"ב) והי' אז קודם זמן הביעור ואח"כ הגיע זמן הביעור וא"כ אי לאו קרא דמן הבקר הי' ראוי למנחת עומר והרי הכא קאי הש"ס אם לא הי' נאמר מן הבקר אלא דהוי ילפי' ק"ו מבע"מ אלא דאיכא למימר דמנחת העומר בשביעית תוכיח והיינו בכה"ג דכתיבנא לזה פריך שפיר מה למנחת העומר שבאה להתיר לאו שבתוכה וראוי' להקרבה דהוי בכלל משקה ישראל כיון שהי"ל שעה"כ והקדישה קודם הביעור וגם מה שהקשו עוד התוס' דא"כ מה פריך טרפה נמי תיקרב להתרת לאו שבתוכה וכו' למה יתיר איסור טרפה נראה דהא דכתב רש"י דיעבור על שביעית ולא על חדש היינו משום דדוקא לאו דחדש מצותו בכך לכן הוא ניתר ע"י תקרבתו משא"כ איסור שביעית דאפשר בתבואה שהביאה שליש קודם ר"ה של שביעית דליכא בה איסור שביעית כמ"ש הרמב"ם פ"ד משמטה ויובל ה"ט לכן אין הלאו של שביעית ניתר [א"ה בכ"מ שם נדחק למצוא מקור מקומו והדבר מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות ה"ב וע"ש בגה"ש] וא"כ להס"ד דהש"ס דלא ידע מהך סברא דמצותו בכך פריך שפיר א"ה טרפה נמי תתיר לאו שבתוכה ולזה קאמר אלא פריך הכי מה למנחת עומר שכן מצותה בכך ולפ"ז שוב י"ל דאינה מתרת לאו דשביעית. [א"ה המעיין במנחות פ"ד ע"א ותוס' ד"ה שומרים ספיחים וכו' בסוה"ד ובד"ה רחמנא וכו' ימצא דגם לגבי לאו דשביעית הוי מצותו בכך וצ"ל דלא שכיח למצוא תבואה שהביאה שליש קודם ר"ה ונשרש אחר העומר ולפמ"ש התוס' שם דמה"ט הוי ממשקה ישראל גם בספיחי שביעית לר"ע י"ל גם קו' תוס' דהכא ויש לחלק ולשי' תוס' וסמ"ג ור"ש שהביא הכ"מ פ"ז משמטה ויובל ה"ג דגם אחר הביעור א"צ לשרוף רק להפקיר וגם בעה"ב יוכל לחזור ולזכות א"כ ל"ה מצותו בכך דאפשר להפקיר ולהביא מן ההפקר וגם י"ל דמה"ט הוי בכלל משקה ישראל וערש"י ותוס' זבחים פ"ח ע"א ד"ה מן המדומע ובטה"ק שם הביא מתוספתא מפורש כרש"י וע"ע בשו"ת חבה"ק שבס' ט"ג לגיטין מ"ש לחלק בזה אבל ברש"י יבמות קכ"ב ע"א ותוס' מנחות פ"ד הנ"ל מוכח דס"ל דאחר הביעור גם ההפקר אסור ואכמ"ל המחבר]:

ב

שם בבה"ז הקשה ע"ד רש"י אמאי לא מפרש דמתיר לאו דחדש לכל פירות שביעית ואמאי תלוי בשירי מנחה דוקא ע"ש ובאמת גם בלא"ה יש להקשות דמשכח"ל בתבואה שהביאה שליש קודם ר"ה ונשרש אחר העומר דאשתקד דליכא רק לאו דחדש ולא שביעית כלל [א"ה ומצאתי בר"ש שביעית פ"ט מ"א בסופה שהעיר בזה ותי' דלא שכיח] אבל אכתי הו"מ למימר מנחת עומר תוכיח בגוונא שלא הביאה שליש ואיכא איסור שביעית ולכן דחי דמ"מ מתיר לאו דחדש וה"נ הומ"ל מנחת עומר תוכיח בגוונא דבשעה שבררו העשרון לעומר לא נשאר אח"כ כלום בשדה שאכלוהו בהמות וחיות מיד ולכן מפרש דמ"ג מחיר לאו שבתוכה לענין שירים:

ג

דף כח ע"א ברש"י ד"ה לרצות וכו' ולהתיר מצורע בקהל וכו'. בספר מ"י תמה דהא מצורע מותר לבא בקהל אחר שהביא הציפרים כמפורש בתורה ולק"מ דמבואר בפסחים ס"ז ע"ב וגם ברש"י לקמן צ"ה ע"א ד"ה קדשים וכו' דמצורע משתלח חוץ לשלש מחנות ואחר שמביא צפרים מותר לכנוס למחנה ישראל ולא למחנה שכינה עד שיביא קרבנותיו וכ"ה ברמב"ם פ"ד ממחוסרי כפרה ומ"ש רש"י להתירו בקהל היינו שיהי' מותר גם במחנה שכינה ככל קהל ישראל וכן צ"ל כונת רש"י לעיל דף ד' ע"ב ד"ה אשם מצורע ובדף ה' ע"א בד"ה להכשירו:

ד

ברמב"ם (פי"ב מפהמ"ק ה"ח) פסק דתמורת תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונין לחם ובספר מ"י תמה מהא דמנחות פ' ע"ב תני ר"ח תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חבירתה אין לה תקנה היכי ניעבד ניקרב לחם בהדה דלמא תמורה היא וכו' לא צריכא דאמר הרי זו וכו' ומבואר דבנדבה אין התמורה טעונה לחם והרמב"ם בעצמו שם הי"ג הביא ד"ז וגם במגלת ספר לרמ"ק הספרדי האריך בזה ונ"ל דהנה גוף דינו של רמב"ם נראה כן מהש"ס שם (פ' ע"א) גבי חלופי תודה דמחלק רק בין חילוף למותר תודה ולא נזכר שום חילוק בין חילוף לתמורה וברש"י ד"ה אלא אוולד וכו' דכל דבר הבא מאליו כגון ולד חשיב מותר ומוכח דתמורה שאינו בא מאליו דינו כחילוף אבל הרי כל הטעם דחילופי נדבה טעונה לחם מבואר ברש"י ד"ה בין לפני כפרה וכו' דמרבה בתודה הוא דהואיל ולא נתחייב להפריש אחרת והפרישה גלי אדעתי' שדעתו הי' להרבות בתודות של נדבות והלכך מביא בלחמיהן ואפי' בתודת חובה אם הפריש שלישית לדידן דקיי"ל כרבא אין דין השלישות כחילופי התודה וה"נ בנדבה אפילו בחילוף ראשון וס"ל לרמב"ם דגם בחמורה כיון דהוא ותמורתו קודש מתכוין בתמורתו כדי שאם יאבד או ימות הזבח ישאר השני והתינח בתודת חובה אבל בנדבה שאינו חייב באחריות א"כ להרבות בתודות מתכוין ולכן טעון לחם ואין דינו כתמורה והנה בכל קרבן כל שלא בא ליד גזבר מהני שאלה וגם בתמורה דאין נשאלין עלי' מ"מ אי מתעקר ההקדש גם התמורה מתעקר כדאיתא בתמורה ל"ב ותוס' שם ל"ג ובמל"מ סופ"ו מערכין וא"כ אימתי נגמר התמורה כשמביאה ליד גזבר להקרבה וסברא כזו כתב מהרש"א בב"ק קי"א ע"א בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' דכיון דיכול להחזיר עוד הכסף לא מיקרי פסול דקודם שחיטה וע' בפ"י שם וא"כ היכי דנתערבה תודה בתמורתה ואינו יודע איזהו אם הי' שתיהן לפנינו גם אם לא הי' ממיר השני' הי' מחויב להקריב שתיהן מספק בלחם אחד (וע' ברש"י בר"ה ה') וא"כ כשמקיים התמורה ומביאה ליד גזבר ואינו מתחרט לישאל על הקדשו ליכא סברא דרוצה להרבות בתודות כיון דגם בלא"ה מחויב להקריבו מספק וא"כ גם בתמורת נדבה דינה כתמורת חובה ולכן כשמתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה דדינה כתמורת תודת חובה לאחר כפרה דהא מבואר שם (דף פ' סוע"א) אר"א זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת וכיון שא"צ להביא אחרת הוי כלאחר כפרה ובתמורת תודת חובה לאחר כפרה א"צ לחם וה"נ בתמורת נדבה דהכא דדינה כחובה אבל יש להקשות ע"ד רמב"ם שפסק דבתמורת תודת חובה קודם כפרה שניהן צריכים לחם והרי לפי הס"ד דהש"ס פריך היכי דמי אי דאמר עלי לא סגיא דלא מייתי בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה ולחמה וכו' והא התם קודם כפרה וגם התמורה טעונה לחם ואפשר לומר דאם לא הי' לו תקנה להביא אחרת ואין עליו חיוב יותר א"כ הוי כלאחר כפרה וא"צ לחם וא"כ במסופק אם זהו התודה או תמורתה א"י להקריבה אבל אם אפשר לעשות תקנה ויחויב בזה הוי כקודם כפרה וטעון לחם וא"כ זהו כונת הש"ס אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי וכו' וא"כ שוב הוי קודם כפרה וגם התמורה עצמה טעונה לחם ומצי מייתי זו שנשארה לבדה עם הלחם [א"ה הסברא שחידש אאמ"ו ז"ל דבנתערבה התודה בתמורתה לא אמרי' דמרבה בתודות הוא מצאתי כעין זה בתשו' ח"צ סוסי' כ"ד בישוב ד' הראב"ד וז"ל דס"ל להראב"ד דעד כאן לא אמרי' מרבה בתודות הוא אלא בא"צ כלל להביא חליפתה הזאת אבל כשרוצה לתקן דמי בע"מ הללו שאין להן תקנה אלא בהבאת בהמה אחרת אף אני קורא אותה חלופין ממש וכו' עכ"ל]:

ה

(דף צ"ה ע"ב) אמר ר"א מאי קושיא דלמא מאי מבפנים במקום זריזין ופירש"י ולא בעזרה ממש אלא בחוץ יאפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ וכבר תמהו כולם דהתינח בלחה"פ אבל בשתה"ל דבאות חמץ אמאי אפייתן בפנים ונ"ל ליישב דברי רש"י בפשיטות דקשיא לי' לרש"י הרי כיון דלא בעי פנים א"כ כשרה בזר וכדאיתא לעיל (ט' ע"א) בקמיצה ואילך מצות כהונה וכו' ומדכהונה לא בעיא בפנים נמי לא בעיא וכו' וא"כ ה"ה להיפוך ובפסחים (ל"ו ע"א) מבואר גבי מנחת מאפה תנור דכשרה האפיי' בזר אלא דבעינן שיהי' במקום זריזין בעזרה שהכהנים מלמדין את הזר שיזהר שלא יחמיץ ולכן הוצרך רש"י לפרש דאפייתן בפנים קאי רק אלחה"פ דצריך זריזות שלא יחמיץ ולא אשתה"ל דבשתה"ל באמת גם אפייתן בחוץ שלא בזריזין כיון דא"צ שימור שלא יחמיץ והרי האפיי' כשרה בזר וכמ"ש והא דקתני אחת שתה"ל ואחת לחה"פ קאי רק ארישא דלישתן ועריכתן בחוץ (א"ה סוגיא כזו ממש מצינו במעילה ט' ע"א מתיב אבוה דשמואל לר"ה דאמר מיצוי חטאת העוף אינו מעכב מהא דתנן אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקו ומיצה דמן חוץ למקומן פסול וא"ב כרת חוץ לזמנו פיגול וכו' קתני מיהת מיצה דמן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני ופירש"י ותוס' דמלקן קאי אתרוייהו אבל מיצה דמן לא קאי אלא אעולת העוף ולא אחטאת העוף ע"ש וזהו ממש כדברי אאמ"ו ז"ל) ולכן מסיק דהא דר"א ברותא דכיון דלישתן ועריכתן בחוץ ולא בעי זריזין א"כ גם אפייתן לא בעי זריזין:

ו

דף ק"ו ע"א ליקטר נדבה ברישא דחובה היכי מקטר לה דלמא כולה חובה היא וחסרו להו שירים ואמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן וכו'. בספר מ"י הקשה דהא לעיל (ט' ע"א) אמר ר"י מקטיר קומץ עליהן ור"ל פליג ובסוף הסוגיא איתבי' ר"י לר"ל ושתק ר"ל ומשמע דמודה לר"י והניח בצ"ע ונראה דלק"מ דהא מבואר שם (ט' ע"ב) דגם למ"ד מקטיר קומץ עליהן מ"מ השירים אסורים באכילה ומבואר לעיל (פ"א ע"א) גבי תודה שנתערבה בתמורתה דאין לה תקנה ופריך וליתי שמונים בהדה ולימא וכו' וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים ומשני משום דקא ממעט באכילה דארבעים וכו' הרי דגם מספק אסור להביא באופן זה וה"נ בזה דמסופק אם הכל חובה אי לא הרי אסור להביא באופן שיהי' השירים אסורים באכילה (א"ה. בתוס' זבחים ע"ו ב' בד"ה אימת וכו' הקשו כעין זה בסוגי' דהתם ותי' דמ"מ לענין אכילה לא משכחת תקנה דהשירים אסירים וזהו כדברי אאמ"ו ז"ל וע"ע בתוס' יומא מ"ז ע"ב ד"ה ואמר מר וכו' אלא דהתם הביאו גירסא אחרת בלשון הש"ס שם אבל בזבחים איתא לשון הסוגיא דהכא ממש ע"ש וע"ע בתוס' מעילה ח' ע"ב בד"ה אלא וכו'):

ז

נדרים (ס' ע"א) אהא דמייתי (דף נ"ט סוע"ב) גופא אר"ח וכו' בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה וכו' הא קמ"ל דאפי' שאין זרעו כלה והתנן הטבל וכו' גידולי גידולין אסורין ריבויא דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ויש לדקדק דמשמע דלפי הס"ד לא ידע דמיירי כשרבו גידולין על העיקר והא ר"ח אמר בפירוש ורבו גידוליו וכו' ובר"ן חידש גי' אחרת ונדחק לומר דהא דטבל מיירי בלא רבו אבל לגי' בש"ס שלפנינו קשה. עוד הקשה בהגהות רע"א מה פריך מטבל הרי לעיל נ"ט ע"א מיתיב רמב"ח מהא דקונם וכו' ומשני שאני קונמות דהוי דשיל"מ א"כ הרי גם טבל הוי דשיל"מ והניח בצע"ג. ונ"ל ליישב בפשי' דהא בר"ן לעיל נ"ז ע"ב ד"ה ורבו וכו' העיר דהא תרומה אינה בטלה ברוב אלא בק"א וכתב דהא דנקט ר"ח ורבו גידוליו לאו ריבויא לחוד קאמר אלא רבייא שכיוצא בה היתה כדי לבטל את האיסור ע"ש א"כ הכא לפי הס"ד הוי ס"ל להש"ס דמיירי ברובא בלחוד אלא דכיון דגורע בקרקע הגידולין מבטלין את העיקר ולכן פריך מטבל דכיון דהכא ליכא שיעור ביטול א"כ אין חילוק בין תרומה לטבל דאף דטבל הוי דשיל"מ ול"מ ביטול הרי הכא ליכא שיעור ביטול כלל ואפ"ה הגידולין מבטלין אף דגידולי תרומה תרומה מ"מ גידולי גידולין מותרין גם באין זרעו כלה ואמאי בטבל אסור כיון דאינו מדין ביטול איסור בהיתר כיון דליכא שיעור ביטול ולזה משני דריבויא קמ"ל ור"ל כדין ביטול בק"א וכמ"ש הר"ן הנ"ל ואפי' בגידולין שרי בכה"ג וא"כ לק"מ מטבל דאף דגם בטבל מיירי בדאיכא שיעור ביטול מ"מ הרי טבל הוי דשיל"מ ול"מ ביטול אלא דבזרעו כלה נתבטל בקרקע לגמרי ונשתנה לדבר חדש ולכן שרי ומיושבים ב' הקושיות:

ח

טהרות (פ"א מ"ב) הכנפים והנוצה מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ופי' הרע"ב והר"ש אם נגע בהם שרץ. ובתוי"ט תמה דהא לעיל תנן שא"צ הכשר ופי' הרע"ב ור"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ משום דסופו לטמא טומאה חמורה. ונ"ל עפמ"ש בביצה ז' ע"א האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות מן הגידין וכו' טהור דאין בגידין בנ"ט ולכן אינו מטמא בבית הבליעה ע"ש וא"כ ה"נ כנפים ונוצה אף שמטמאין טומאת אוכלין כשהן עם הבשר מ"מ י"ל דאינו מטמא בבית הבליעה דגם הם אין בהם טעם ולכן בעי מגע שרץ וע' חולין קי"ז ע"ב ורמב"ם פ"א משאה"ט ה"ז ופ"ג ה"ט וה"י ועדיין צ"ע:

ט

אבות (פ"ג מי"ד) הוא הי' אומר חביב האדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם חביבין ישראל שנקרא בנים למקום חבה יתירה נודעת וכו' שנא' בנים אתם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודעת וכו' שנא' כי לקח טוב נתתי לכם וכו' המפרשים נדחקו בכפל הדברים באמרו חבה יתירה נודעת וכו' ונ"ל עפ"מ ששמעתי בשם הגאון מוהרי"ש ז"ל אבד"ק לבוב לבאר מאחז"ל ברכות (ד' ע"א) לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני וכו' כך אמר דוד לפני הקב"ה לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב וכו' ויש להבין אטו לא הי' לדוד שאר עניני חסידות ומנ"ל לדרוש על מאמר זה דוקא אבל נחזי אנן הנה האומר ראובן הוא עשיר בעיר לבוב לא נשמע מזה שאין שם יותר עשירים כמוהו מבלעדיו אבל אם כה יאמר עשיר בלבוב הוא ראובן נשמע מזה שאין שם עוד עשיר כמוהו ולכן הוקשה לבעלי המאמרים שם מדוע נקט כי חסיד אני דהול"ל כי אני חסיד דהוי נשמע דיש עוד חסידים בישראל משא"כ באמרו כי חסיד אני משמע שאין עוד דומה אליו ואיך יתכן שיוציא דוד שאר חסידים שבדור מן הכלל כאלו אין דומה לו ולזה דרשו דקאי על מלכי מזרח ומערב שהם ישנים עד ג' שעות ויושבים בכבודם ואני חצות לילה אקים וידי מלוכלכות בשפיר ושליא לטהר אשה לבעלה ודפח"ח וכן כאן אם אמר שהאדם נברא בצלם לא נשמע מזה אם שאר ברואי עולם לא נבראו בצלם לזה הוסיף באמרו חבה יתירה נודעת לו שנברא רק האדם בצלם שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם ולא הספיק אומרו ויעש את האדם בצלם אלקים דלא הי' נשמע מזה שלא עשה כן שאר ברואים אבל באמרו כי בצלם אלקים עשה את האדם מוכח דלא עשה כן רק את האדם וכן באמרו בנים אתם ואמרו כי לקח טוב נתתי לכם נודעת חבה יתירה לישראל דו"ק ותשכח:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה