דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
קונטרס עין יהודה · שו"ת
סימן א
הבית עולם של העיר פלונית כמעט נתמלא כולו קברים ורק שטח קטן נשאר פנוי מהקרקע הישן והחדש שנקנה זה עתה, וכאשר מרבים לבוא שמה חולים מעירות הסמוכות להתרפא בבתי החולים מתרבים המתים ר"ל, וחוששין שמא ימלא השטח ההוא בזמן קצר ולקנות עוד קרקע סמוך לבי"ע אין במציאות, ויוכרחו לעשות בי"ע חדש הרחק מהעיר כמה מילין והישן יוסגר, וממילא תרבה שם העזובה והבנינים שנמצאים שם יעלו בתהו, לכן לקדם את הרעה בעוד מועד נשאלתי אם מותר להשפיע על אלה הבאים מן הסביבה להוביל את מתיהם כאו"א לעירו ולקוברם בקברות אבותיהם, וכמובן יהיו יוצאים מן הכלל אם ההכרח ידרש לזה.
תשובה ביו"ד (סי' שס"ג סק"ב) כתב המחבר וז"ל אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת אא"כ מחו"ל לא"י והגיה הרמ"א או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו או שצוה וכו' עכ"ל, והמקור הוא בירושלמי (סופ"ב מ"ק) דאמור שם ובתוך שלו מפנין אותו אפילו מדירה נאה לדירה כאורה משום שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו, א"כ ה"ה דרשאים לכתחלה לטלטלו ולהוליכו כדי לקברהו בקברות אבותיו, ולאו דוקא לקברות אבותיו אלא גם בתוך בני משפחתו, כמבואר בבאר הגולה על אתר וכן הוא בפרישה וז"ל לתוך שלו ר"ל לתוך משפחתו עכ"ל, וכן הוא בע"ז ובתוך שלו פי' למקום שהוא שלו ששם שוכבים בני משפחתו עכ"ל ובח"ס (חיו"ד סי' של"א) סוף התשובה משמע מדבריו לכאורה שהיה לו כן הגירסא בעור לבני משפחתו, וז"ל ובטיו"ד וב"י רס"י שס"ג גרס אצל משפחתו א"כ לאו דוקא בן אצל אבותיו עכ"ל הח"ס, אע"פ שלא מצאתי גירסא זו בטור לצערי ע"ש, וא"כ בנ"ד לאלו המתים הבאים מן הסביבה אשר קברות אבותיהם סמוכים וכמעט לכאו"א יש איזה קרוב על הבי"ט של העיר אשר ממנה בא, לכאורה מותר הוא להשפיע על קרוביהם להוליך אותם למקומותיהם.
ועוד אם נימא כל איסור הובלת המת מעיר לעיר אינו רק מטעם בזיון המתים אשר ינוחו כאן שנראה כאילו אינו לכבודו לנוח בתוכם, אבל בנ"ד אדרבא הוא לטובתם כדי שלא למלאות את הבי"ע מהר ויבוא לידי סגירה ויחדלו המבקרים ותרבה שם העזובה, ולא די שהמתים שבכאן אינם מקפידים אלא זהו רצונם וכבודם,
ואין להשיב במד"א שמותר להוליך את המת לקברו בקברות אבותיו אם קרוביו אשר חייבים בקבורתו רוצים בזה מדעת עצמם בלי שום כפיה, אבל אם הם מקפידים וחפצים לקברו במקום פטירתו אז ראוי לשמוע בקולם כי המה הבעלים על הקבורה, וכדאמרינן (כתובות ס"ד) חוטרא לידא ומרה לקבורה ובאה"ע (סי' קי"ח) בב"ש שם מביא בשם תשובת מחממות את גופו ולכן אין נ"מ אם הבגד הוא כלאים מחוט אחד או מחוטים הרבה כמו שאין נ"מ בטרפה שנטרפה מכמה מיני טרפות או מחד דבר ויש לי עוד דברים בזה ואכמ"ל. מהר"ם מינץ דהוצאת הקבורה הוא על קרוב קרוב קודם, ועל שבעה המתים אשר כהן מטמא א"ע מצוה להם לקוברם, וכיון דהוצאת הקבורה מוטלת על הקרובים, מסתברא דגם להם שייכת הזכות לבחר אח מקום הקבורה, וכיו"ב מצינו מפורש ביו"ד (סי' שס"ו) שאביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה, שהרי חזינן להדיא שקרוב קרוב קודם יש לו הזכות לבחר מקום הקבורה, אבל ז"א במד"א דהקרובים הבעלים לבחר מקום הקבורה בשלהם כלומר אם מקום הקבורה שייך להם, אבל אין ברשותם להכריח לקברהו בבי"ע של עיר אחרת אם הח"ק מתנגדת. לזה בשעה שיש לכאו"א בי"ע בעירותיהם, ואיסור הליכה מעיר לעיר אין כאן כאמור לעיל
ומה שמובא בדרישה (חיו"ד סי' שס"ו) תשובה ע"ד גליל שלא חפצו לקבר את בני יהודה ומסיק שם שאף את העניים מחויבים לקבר בבי"ע שלהם, הרי התם איירי שבי"ע אחר אין ומשו"ה בני יהודה חשובים לאותו דבר כבני העיר ע"ש.
ולכאורה יש להעיר אחרי שכל היסוד שמותר להוליך מעיר לעיר לקברות אבותיו מיוסד על המקור בירושלמי (סופ"ב דמו"ק) שערב לאדם לנוח בתוך שלו, א"כ במד"א לפנים שהיו נקברים בתוך כוכים והם עשוים וחצובים בתוך מערה ולכל משפחה היתה מערה שלו א"כ קברות אבותיו נקרא שהוא נקבר בתוך שלו, אבל עתה כל קבר נקנה אצל ח"ק א"כ אמאי נקרא בשעה נקבר אצל אבותיו שהוא נקבר בתוך שלו ועכצ"ל מה שנקבר אצל אבותיו דמיא כמו שנקבר בתוך שלו וכן הוא בטוי"ד על אתר וכן פירש להדיא הש"ך וז"ל לתוך שלו כלומר לפנותו לקברו אצל אבותיו מפני שזהו כבודו עכ"ל אבל תינח אם יש מקום פנוי סמוך לקברות אבותיו, אבל לרובא סביב קבר אביו הקרקע אינו פנוי ונקבר רחוק מקבר אביו אמאי מתירין כה"ג וצ"ל כיון כל הבי"ע מוקף גדר ודמיא כמו שאביו נקבר בכוך אחד אשר במערה ובנו יקברו בכוך אחר אף מהצד השני ואפ"ה מקרי קברות אבותיו משום דהמערה עושה לכל הכוכים לבית קברות אחד וה"ה הגדר אשר סביב לבי"ע עושה לכל השטח מבי"ע לקברות אבותיו ועיין בזה.
ושלחתי התשובה הנ"ל לידידי הגאון הגדול הגאבד"ק קובנה שליט"א ונתכבדתי לקבל את תשובתו הנדפסה לקמן וע"ז הושבתי כדברים האלה. הוד גאוני העיר הערה נחמדה הרי טעמא דמלתא דשרי להוליך את המת למקום קברות אבותיו דערב לאדם לנוח אצל אבותיו וכצוה לפני מותו דמיא, וא"כ לעולם יתחייב הבן להוליך את אביו לקברות אבותיו מפאת כבוד אב, וע"ז תירץ כיון בנו יורשו ואין לו עוד כלום וכבוד אב קי"ל הוא רק משל אב ולכן אינו מחויב הבן להוציא הוצאת הובלה למקום אחר משלו עכת"ד
אכן יש לדחות זה מטעם אחר דכבוד אב הוא רק בחייו ולא במותו, ומה דאמור בקידושין (ל"א) מכבדו בחייו ומכבדו במותו הוא רק מדרבנן, ועי' בת"ר. על היראים הנדפס מחדש (עמוד ה' סימן רכ"א ורכ"ב) שמביא להקת אחרונים שמפלפלים בפרט זה, וא"כ אם נימא כבוד לאח"מ הוא מדרבנן אז כו"ע מודים שהוא משל אב, ובעיקר החדוש כבוד אב לאח"מ לא יתכן בהוצאת ממון. כיון דבנו יורשו ואין לו עוד משלו כלום, נתכוין בזה לדעת הגרע"א (ש"ת סי' ס"ח) והקדימו החו"י ואינו. תח"י לציין מקומו.
ואכתי יש לעיין בזה דהנה מצאתי בב"ח (חאה"ע סי' קי"ח סק"ו) וז"ל אבל בס' המצות צורכי"ר במצות לקדש (סי' קפ"ו) כתב וז"ל נשאל לרבינו חיים ע"ז והשיב כי כבר כתבו הגאונים דאלמנה אינה חייבת לקברו, אבל דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקברו בהן ומפקיעין ירושה דאורייתא, כדאמרינן בפ' נערה שנתפתתה, האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל, כלומר כיון דקבורה מפקיעה ירושה דאורייתא שהיא חלה מיד אחר שמת מקמי ולא מצי יורש לומר דמיד שמת הוריש זכותו בנכסיו ואין עלי מוטל לקוברו יותר מעל כל ישראל אלא יהא נקבר מן הצדקה, אלא אמרינן דנכסיו כבר משועבדין מחיים לקברו בהן מקמי שזכה היורש בנכסים, וכן גבי כתובה כבר מחיים נכסיו משועבדין לקברו בהן בעוד שלא זכתה היא בנכסי בעלה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולפיכך אין שומעין לאלמנה שלא לקברו מנכסיו שאין בהן כדי כתובה, והכי מסתברא אלא שצריך לישב התוספתא (פ"ט דכתובות) דהוא נקבר מהצדקה אלא שקדמה האלמנה והכניסה המטלטלין לרשותה מקמי קבורה, אבל אם המטלטלין הם ברשותו אע"פ שעדיין לא נקבר והאלמנה מוחה מליטול המטלטלין לקברו בהן אין שומעין לה עכ"ל הב"ח וכונתו ע"כ מה שכתב שהנכסים משועבדים לו לקבורה עוד מחיים מקמי שזכה היורש אינו שעבוד ממש, דשעבוד נכסים אינו משכחת לה רק כשיש שעבוד הגוף ואיזה שעבוד יש עליו מחיים לקנות לו מקום קבורה עבורו, אלא באורו הוא כיון עיקר ירושה לקוח הוא אחרי דלמת אין עוד צורך בנכסיו והו"ל להיות הפקר כנכסי הגר ובאה התורה וחדשה שהיורש יורשם, אבל אם הם עוד נצרכים לו למשל לצרכי קבורה, אין הם נפקעים ממנו וממילא ליכא בזה דין ירושה וא"כ אכתי קשה אפילו כבוד משל אב מ"מ יתחייב הבן בהוצאות להוליך את אביו לקברות אבותיו, כיון מה שלצרכי קבורתו אינו יורש ונשאר עוד ברשות אביו המת וקשה אמאי רק שרי להובילו לעיר אחרת אדרבא יהא מוטל על הבן להוליכו למקום קברות אבותיו מטעם דערב לאדם לנוח אצל אבותיו.
עוד קשה לי על הב"ח דמפרש להתוספתא משו"ה יקבר מהצדקה איירי שתפסה האלמנה המטלטלין הרי תפיסה לאח"מ לא מהני, שוב מצאתי בס' בית מאיר על אה"ע (סי' קי"ח) וז"ל התוספתא נשנית דלא כהלכתא אליבא דר"ט (כתובות פ"ד) דתפיסה לאח"מ מהני והוא נקבר מהצדקה, ובודאי אף להתוספתא אם קדמו היורשין דהכל שלהם אף לר"ט כמבואר בהמשנה וכו' עכ"ל אבל עדיין איני נוח לי הרי מבואר שם בפרק הכותב רב ושמואל ס"ל לר"ט דמהני תפיסה לאח"מ דוקא שמצבורין ומונחין ברה"ר אבל לא בסימטא, ור"י ור"ל ס"ל אפי' בסימטא, אבל בזה כו"ע מודים אם זכו היורשין לא מהני תפיסה, וכיון לצרכי קבורה עדיין המטלטלין ברשותו של מת ולא פקעו ממנו א"כ איך מהני זכייתה, ואין לומר דוקא מיתמי לא גביא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. אבל מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה הרי מבואר בקצה"ח (סי' ל"ט) למ"ד שעבודא ל"ד אפי' מיניה נמי לא גביא, והא דחייב בתשלומין משום דהרמב"ן כתב בפ' גט פשוט משום פריעת בע"ח מצוה, א"כ נחתינן לנכסי לא מטעם שעבוד אלא מטעם כפיה, כיון שכופין אותו לקיים את המצוה למה יכופו על הכאה, עדיפא טפי לכופו ע"י הורדה להנכסים ע"ש, וכיון דהירידה לנכסיו הוא רק מטעם מצוה שכופין אותו לקיים מצות פריעת בע"ח, א"כ השתא שמת ונעשה חפשי מן המצוה איך יכולה לתפוס מטלטליו אשר נצרכים. לו לצרכי קבורתו. אשר לצורך זה עדיין הוא ברשותו, ובשלמא שנכסיו עוברים ליורשיו מגבינן משום. מצות כבוד אב אבל מיניה מהמת אם על המטלטלין אין שום שעבוד וכל הגובינא רק מטעם מצוה והשתא שמת שחפשי מן המצות איך יכולה לתפוס המטלטלין וצ"ע ואולי נחלק ונאמר הרי מה"ת מהני תפיסתה כיון מה"ת אין למת זכייה בנכסיו אפי' לצורכי קבורתו. והכל שייך ליורשיו ומן יורשיו מהני תפיסה, אלא מדרבנן אוקמיה ברשות המת לצרכי קבורתו ואפקועיה מרשות היורשין, ולכן אין דין דרבנן מהני להפקיע המטלטלין מרשותה אשר שייך לה ע"פ ד"ת ועיין בזה
סימן ב
ב"ה. מע"כ ידידי חרב הגאון המובהק המפורסם בגדולת תורתו וכו' כש"ת מוה"ר אליעזר יהודה ראבינאוויץ נ"י אבד"ק קלייפעדא יצ"ו וכא"ל שלו' ורב ברכה.
אחד"ש ידידי מעכת"ה באהבה, קבלתי יקרתו ע"ד הובלת מתים מעירות אחרות לקברות אבותם, הנה לכאורה הדבר פשוט כמ"ש כתר"ה, דמבואר להדיא דלקברות אבותם מותר להוליך מעיר לעיר, אמנם יש להעיר ע"ז דאפשר דזהו רק כשבני העיר שמת שם רוצין לקוברו גם במקומם אלא שקרובים או מכירים בוחרים יותר בקברות אבותיו שבעיר אחרת, אבל אם בני העיר שמת שם אינם רוצים לקוברו במקומם אלא מכריחין להובילו דוקא לקברות אבותיו, אפשר וקרוב לשמוע שהכרח ומיאון אלו גופייהו הוי בזיון המת ואסור לבני העיר לבזותו.
אבל ז"א דהנה לכאורה דז"פ דהא דשרי להוליכו לקברות אבותיו הוא משום דהוי כצוה דאנן סהדי דערב לאדם. להיות נח אצל אבותיו כמ"ש הראשונים ז"ל, וא"כ קשה להיפוך אמאי אמרינן רק דמותר להוליכו לקברות אבותיו. אבל אם רוצין לקוברו במקום שמת נמי שפיר דמי והרי רצונו להיפוך, ופשוט הוא דרביץ על בני העיר רק חיוב הקבורה בכל מקום שהוא, אבל אין הם מחויבים לקיים רצונו וכיון שרוצין לקוברו בעירם שפיר דמי, וזה די כך לענין שמותר לקוברו בעירם אבל לאסור ההובלה לקברות אבותיו משום בזיון המיאון מלקוברו בעירם אין שום יסוד דכיון דנקטינן דהוי כצוה להוליכו לקברות אבותיו, ממילא אין שום בזיון בהמיאון מלקוברו כאן דאדרבא רצונו זהו כבודו
ולא עוד אלא דיש עוד לחדש דבר בזה, דהא דאמרינן שאין חיוב על אחרים לקיים רצונו ליקברר בקברות אבותיו ומשו"ה מותר לקברו במקום מיתתו שייך רק על אנשים זרים, אבל בנו הא מחויב לכאורה לקיים רצונו מצד מכבדו במותו, אלא שדין הכיבוד הוא רק משל אב וכיון שמת ובנו יורשו א"א להיות משל אב אלא תמיד הוא משל בן ואינו חייב להוציא הוצאות ההובלה.
אולם הדבר פשוט דהא דאמרינן משל אב לאו דוקא הוא והענין הוא רק שלא יהיה משל בן כלומר שאינו חייב להוציא משלו, אבל אם אחרים נותנים ההוצאה מי שמצוה לצרכי קבורתו ואין הבן מפסיד ממילא מחויב כבר הבן להובילו לקברות אבותיו מצד כיבוד, וא"כ בנ"ר שהקהלה פלונית נותנת הוצאות ההובלה ממילא מחויב הבן לקיים מצות כיבוד ולהובילו דוקא לקברות אבותיו
כך הוא נראה הדבר פשוט לכאורה, אלא לפי שהוא ענין צבורי ותקנה תמידית ורחוק אני ממקום פלוני ואיני יודע ומכיר תנאיו אין רצוני שיסמכו עלי אא"כ יצטרף לזה עוד גדול אחד הסמיך ומכיר תנאי המקום ויודיעו לו ממכתבי זה ומהאמור בו. ה' יסיר דמעה מעל כל פנים ובלע וכו' כעתירת ידידו ומכבדו אברהם דובער כהנא שפירא אבד"ק קאוונא.
סימן ג
ב"ה. כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מוה"ר אליעזר יהודה ראבינאווייץ אבד"ק מעמעל יצ"ו.
ע"ד התפשטות מנהג העכו"ם לטעת פרחים על הקברים, הנה הש"ך (יו"ד סי' שס"ח סק"ד) מביא דברי הב"ח שכתב מה שנוהגים הגבאים ללקוט הפירות ולמכרם והדמים לצדקה ומקצתם נותנים אותם לעכו"ם שומר ביה"ק, והעכו"ם יעשה לו ג"כ גן בביה"ק צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר עכ"ל לכאורה מבואר על הקבר אסור לזרוע גן, אמנם י"ל דהתם לענין זריעה כדי להשתמש בהזרוע שעל הקבר שזה ענין קלות ראש אבל עדיין לא שמענו כאן איסור על עצם הזריעה שהיא לנוי בעלמא.
אבל בסימן (שס"ד) מובא הפלוגתא בקרקע עולם של קבר אם נאסר בהנאה והרמ"א מביא שיטת ר"י שבטור דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חברו אסור בהנאה, א"כ יש לדון דאסור. לזרוע בקרקע של איסור הנאה דהוי כמחליף איסור הנאה בחפץ אחר דאסור ואף דבזורע ובנוטע על הקבר יש לדון דהגדולין מותרין משום דהוי זוז"ג ולכאורה תליא בפלוגתא רש"י ותוס' (ע"ז מ"ט ע"א) דהתוס' ס"ל דאין נקרא זוז"ג אלא כששניהם מענין אחד, אבל אנן קי"ל כרש"י דגם בכה"ג הוי זוז"ג ולפי"ז הצמחים יהיו מותרים בהנאה וממילא י"ל ע"י הזריעה. הוי כעין מחליף איסור הנאה של יניקת הקרקע האסור בהגדולין.
ובסוגיא נדרים (מ"ז ע"א) משמע דגדולין חמירא טפי מחליפין ויעוין השגת הראב"ד (פ"ה מהלכות נדרים) שהקשה אמאי יאסרו הגדולין הא הו"ל זוז"ג והב"י תירץ שם בחד תירוצא דמשום חומרא דהקדש אפשר דלא שרינן זוז"ג והלח"מ תמה על הב"י כמו שהקשה המהרש"א על מהרש"ל (פסחים כ"ז ע"ב) ולדינא נראה סוגיא דעלמא כמהרש"ל והב"י דבאיסורין שאינם בטלין לא אמרינן דזוז"ג מותר וכמו שכתב השעה"מ (פ"ג מה' חמץ) והפר"ח (סי' חמ"ה) וכן הוא דעת רמ"ה והטור בשם הרא"ש (טור יו"ד סי' קמ"ב) וכן המג"א (סי' תמ"ח) נקט בפשיטות כמהרש"ל, אבל בנ"ד בודאי י"ל דזוז"ג מותר ומ"מ י"ל דאסור לזרוע שהרי הרמב"ם משוה בפ"ה דנדרים גידולין למחליף ובחדא מחתא מחתינהו והדין דאסורין, כן אסור לעשות זוז"ג.
ברמב"ם (פ"ה מעילה ה"ח) כתב הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור, הנה חשיב הזורע לפוטרו מטעם דאין מעילה במחובר ומשמע דפטור אבל אסור, א"כ גם הזריעה אסורה בקרקע האסורה בהנאה וזה צ"ע, דא"כ נימא דהזורע בעציץ שאינו נקוב דמעל ואמאי איזה הנאה יש בזריעה.
ובח"ס (יו"ד סי' שכ"ז) אומר דבקבר לא שייך לאסור גידולין כלל משום דהלמוד מע"ע ואין מעילה בגידולין ויש להתבונן הרבה בדבריו שהרי גם אי אין מעילה בגידולין אבל מ"מ אין נהנין וגם מדברי הב"י שהבאנו לעיל אמור דבנדר ג"כ נאסרין הגידולין ולא אמרינן זוז"ג מותר משום חומרא דהקדש.
ועוד בסנהדרין (מ"ז ע"ב) איתקש קבר לע"ז ובע"ז אסרינן גידולין אבל קשה אי כהח"ס למ"ל ללמוד מע"ז דמחובר שריא ותפ"ל דגם מעילה ליכא במחובר ובר מן דין נראה דיש למחות בזה שלא לחקות מנהג הגוים. ובזה הנני דוש"ת באה"ר ובכבוד רב צבי פסח פראנק רב ואב"ד דעיה"ק ירושלים תובב"א.
סימן ד
ב"ה. אל מע"כ ידי"נ ורב חביבי חרב הגאון המפורסם נודע לתהלה ותפארת כו' כש"ת מוה"ר אליעזר יהודה ראבינאוויץ נ"י אבד"ק קלייפעדא.
אחד"ש ידידי מעכת"ה באה"ר קבלתי גלויתו, ע"ד נטיעת פרחים אינני רואה שיהא זה בכלל קלות ראש, אדרבא זה נעשה לכבוד ואך הכבוד ובזיון נערך כאן לפי דעת בנ"א כי הערכת הכבוד למתים מאן ידע, אלא דאפשר למצוא סרך איסור מטעם קול ומראה וכו' איסורא מיהא איכא (וצ"ע בשאר איס"ה) אך מכיון דאיכא מתירין בעפר תלוש שחוברו והח"ס התיר אפי' להסוברים תלוש ולבסוף חברו אסור ואיסורא במראה דרבנן הוא ומאן יאמר דאיכא הנאת מחאה הפרחים למבקרים ע"כ רחוק למצוא בזה סרך איסור ושמא יש בזה משום דרכי האמורי וזוהי שאלת המציאות בעלמא ולדעתי אין להרחיב את המושג בנידון זה ביותר. והנני ידידו דוש"ת מברכו בחג כשר ושמח ומכבדו. אברהם דובער כהנא שפירא אבד"ק קאוונא.
סימן ה
נשאלתי אם מותר לטעת פרחים על הקברים ולכאורה ההיתר מפורש הוא לפ"מ שמבואר ביו"ד (שס"ד סק"א) קבר קרקע עולם הוא ואינו נאסר כלל מדאורייתא ואפי' לר"י דס"ל עפר הקבר שנתלש וחברו הוי תלוש ואסור, מ"מ עצם הזריעה אינו חשיבא להנאה, ואם יש איזו הנאה הוא רק ריח הפרחים ומראם, אבל קי"ל קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה, ואע"פ איסורא מיהא איכא, מ"מ לא אפשר ולא מכוין שרי עי' (פסחים כ"ה ע"ב) שוב נחמתי כי מצאתי במל"מ (פ"ח כלי המקדש ה"ו) וז"ל הא דקי"ל קול ומראה וריח אינו אסור אלא מדרבנן כמו שפירש רבינו (סוף פ"ה הלכות מעילה) היינו דוקא היכא דהודלקה בהיתר אז הנהנה האור אין בו משום מועל משום דאין בו ממש, אבל של הקדש ומדליקה פשיטא שאין לך מועל גדול מזה וכו' עכ"ל וכ"כ המ"ח (מצוה קכ"ז) בשם השעה"מ שמביא כלל זה בשם כמה ראשונים ע"ש, וא"כ פרחים על הקברים שנזרעים במחשבה תחלה ליהנות אח"כ מהמראה והריח, ואע"פ שזורעם שומר בית הקברות לרובא, אבל איהו עביד שליחותייהו של קרובי בעלי הקברים ומקבל שכר בעד טרחתו, וא"כ אח"כ כשבאים הקרובים לבקר את הקברים אשר ע"פ צואתם נטעו הפרחים ונהנין מן מראם וריחם אז יוכל היות שמראה וריח כזה אסור כיון שבא ע"י מעשה, כמו שיש מעילה במראה וריח אם בא ע"י מעשה, ויש לחלק דשאני במדליק פתילה של הקדש הרי הוא מפסיד חפץ של הקדש אלא כשאינו נהנה נקרא מזיק אבל כשנהנה קצת אפילו ע"י מראה וריח אינו נקרא עוד מזיק וחייב אף על הדלקה, משא"כ נטיעת פרחים על קברים בעצמה אינו מעשה האסור כיון שאינו נהנה כלל במעשה הנטיעה, ואדרבא הוא עוד טורח אלא אנו רוצים לגלגל כל האיסור על המראה ולומר כיון שבא ע"י מעשה אף מראה אסור, וז"א כיון סוף סוף ישאר רק מראה לחוד ולא יותר וזה בלבד אינו נקרא הנאה כלל ויש לעיין בזה.
ועוד לפי דעת הגרע"א (שו"ת סי' מ"ה) אפי' לר"י רק העפר כשיעור פני המת אסור, אבל מה שלמעלה הימנו אינו אסור וא"כ פרחים דאינם מתפשטים בעומק אלא שלשה טפחים מותר לזרוע ולטעת על הקברים, ולכאורה קצת ראיה מהא דאיתא (מגילה כ"ט ע"א) תוד"ה אין מרעין בהן בהמות, וז"ל משום כבודו של מתים אבל האילנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמן עכ"ל, משמע דהחלוק בין הקברים ובין מקום שאינו של קברים הוא בזה, שבמקום הקברים האילנות אסורים, וטפי הו"ל לחלק ולומר על מקום שאינו של קברים מותר לטעת אילנות אף לכתחילה כמאמרם שנוטעין שהוא לשון לכתחלה, ועל הקברים אף לנטוע אסור, אע"כ ס"ל הנטיעה בלבד לבלי ליהנות ממנה אף על הקברים מותרת וכ"ש שמותר לטעת פרחים על הקברים אשר אינם מתפשטים כ"כ בעומק כאילנות, ומה שאמור בב"ח על אתר שדבר פשוט שאין האילנות והגנות נטועים וזרועים אלא מן הצד, היינו זרעים שכונתן ליהנות מהם לאכילה, אבל אם המה נטועים למראה בעלמא כמו פרחים אולי שרי נטעת אף על הקברים ויש נעיין בזה.
אכן מטעמא אחרינא נ"ל לאסור לפי המבואר בשלטי הגבורים (סנהדרין סוף פ"ו) דבית הקברות של רבים שאסור בזה אסור נמי בזה, דכיון דאקצי ההוא קרקע לבית הקברות חשיבי כבתי כנסיות של רבים דעבדינהו אדעתא דכו"ע ומה שאסור בזה, אסור נמי בזה, דכיון דאקצי הקרקע לבית הקברות חל עליה בכוליה קרקע שם בית הקברות ואיסורו אפי' במקום שלא נקברו שם המתים דהא להכי אקצינהו לכולי ארעא וכו' משא"כ בבית הקברות של רבים דמשעת שקנו אותם הקצוה לקבור וזכו המתים בכל אותו המקום ומתפשט זכותם בכל אותו מקום וכו' עכת"ד, וכיון דאתינן מטעמא דאקציה רק לקבורת המתים אז גם זריעה אסורה אע"פ שאינו נהנה בזה משום דהוי כעין נדר שאוסר עליו לזרוק צרור לים דאסור אע"פ שאינו נהנה בזריקתו, עי' (נדרים ט"ז ע"ב) ד"ה אמר רבא, ואע"ג דהקדש נמי מטעם נדר ומ"מ מותרה הזריעה, שאני הקדש דאוסר רק מה שהתורה אוסרת בהקדש, או לפ"מ שביאר האבני מלואים דהקדש אינו אלא איסור תורה דהוא מקדיש והתורה אוסרה, משא"כ כל הקצאות שהוא מתורת נדר (ועי' במ"ח בקונטרס קומץ מצוה קכ"ז שמסתפק אם מהני בהקצאות שאלה נטל שאר הקדשות ונדרים) ודעתו שהבי"ע יהיה מוקצה רק לקבורת המתים, וא"כ אפי' זריעה ונטיעת פרחים אסורה אפילו אינו נהנה וכ"ש לפ"מ שמסיק לבסוף שהבי"ע קנוי כולו למתים לקבורה וא"כ נטיעת פרחים בשדה של אחרים אסורה אע"פ שאינו נהנה, אע"פ אנן עבדינן לכבודם אבל מי יודע אם ניחא להם ומספיקא הו"ל לאסור, ואע"פ שאנן לא נהיגין כך אלא בכל הבי"ע חוץ מעל הקברים מותר לזרוע ולנטוע זהו משום שאנן לא ס"ל שאקציה כל הבי"ע רק לקבורה, אבל מקום הקברים ששם כבר מונחים המתים בודאי אקציה רק לקבורת לאלה המתים והמה זכו במקומם כו"ע מידו דהוי כעין נדר ואסור שם לזרוע ולטעת פרחים, כיון דאקצי רק לקבורתם.
ועתה נשוב לפלפל קצת בדבריו של הד גאונו יצ"ו שהעיר שהזריעה גופא מקרי הנאה מהר"מ (פ"ה מעילה ה"ח) דכתב הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה אפילו פגם, כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור, הנה חשיב הר"מ הזורע לפוטרו מטעם דאין מעילה במחובר, ומשמע דפעור אבל אסור ולפ"ז גם הזריעה אסור בקרקע האסור בהנאה עכת"ד וקשה לי הרי הר"מ מזכיר נמי חרישה שחורש שדה של הקדש ואיזה הנאה יש בחרישה בלבד, ועכצ"ל דאיירי שמחרשתו חלודה וצריכה שפשוף לנקותה מחלאה וע"י מה שחורש מתקנחת ונעשית לנקיה נמצא נהנה משדה של הקדש, וא"כ ה"ה מה דמזכיר הר"מ ע"ד זריעה איירי שהיו לו זרעים ורצונו לבחונם אם הם יפים לזריעה וע"י זריעתם בקרקע של הקדש הוא נהנה, אבל עצם הזריעה אין בו שום הנאה, ועוד י"ל הרי מבואר (ב"מ ק"א) קרקע העומד לנטיעה וזריעה אם יורד שלא ברשות אומדין כמה רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ולזרועה ולא פליגי בזה רב ושמואל וכן נפסק להלכה בח"מ (סי' שע"ה) וא"כ איירי בקרקע של הקדש שעומד לזריעה וזרעה והקדש חייב לו נשלם ע"פ אומדנא, א"כ משכחת לה שנהנה ע"י זריעה בקרקע של הקדש, אע"פ שלא מעל משום דאין מעילה במחובר אבל איסורא מיהא איכא, אכן מסתפקנא בפרע זה כיון אם לא ישלם לו לא יעבור אולי הקדש אינו חייב כלל לשלם כדי שלא יעבור ויש לעיין בזה,
מה שהקשה עוד הדר"ג על הח"ס (סי' שכ"ז) דמתיר את הגדולין על הקבר משום דילפינן מע"ע ואין מעילה בגדולין, הרי, מ"מ אין נהנין מדרבנן לק"מ, דהח"ס איירי לענין צורך מצוה ורפואה ע"ש ואם הגדולין אסורים רק מדרבנן אולי אפשר להתירם ועיין בזה, ומת שהקשה עוד על הח"ס למה לן למילף מחובר דשריא מע"ז נילף מע"ע דאין מעילה בגדולין עי' בפנים "בדעת מרדכי" (סימן ע"ב) וימצא ע"ז ישוב נכון.
וע"ד הערתי דהגדולין על הקברים מותרים מטעם זוז"ג נתכוין לדעת הגרי"א בבא"י (חיו"ד סי' ל"א) ע"ש.
נניח נא עצם השאלה מנקודת הלכה, מטעם אחר יש למחות כי הפרחים למען לא יכמשו מוכרחים להזרק במים מדי יום ביומו ויוכל לבוא לידי חלול שבת כמעשה שהיה גם הוא מנהג עכו"ם פה כידוע, מלבד זאת עדין אינו מוסכם הוא מנקודת היופי והחן שפרחים על קברים הוא פאר וכבוד להם, ומקום הוא לאמר עשבים הגדלים עליהם בלי סדר ומשטר, אשר גורמים ומסבבים את המבקרים דכאות הנפש יותר מתאימים מפרחים, גם חקרתי ודרשתי אצל ח"א מברלין והודיעני כי אצל העדה החרדית "עדת ישראל בברלין" אסורה נטיעת פרחים על הקברים. וה' יסיר דמעה מעל כל פנים ותחת אבל ויגון יהיה לנו ולכל ישראל ששון ושמחה א"ס.
אליעזר יהודה ראבינאוויץ בלאאמו"ר הגאון המחבר מרן מרדכי יצחק אייזק זצ"ל אבד"ק מעמעל.
תוכן ראשי הענינים בקצרה
כאן נרשמו ראשי הענינים הכי עקריים, אבל הרבה פרטים נכבדים ולפעמים ענינים ראשיים בהרבה סימנים נשמטו מאפס מקום ומאהבת הקצור.
תוכן העניינים:
סימן א' יבאר מזיד על הספק אינו מקרי ור"ח, אבל א"ת אין מקבלין ממנו ולענין חטאת אם מקרי שב מידיעתו מסתפק בזה, גם יבואר אי בעי שב מידיעתו בשעת ידיעת החטא.
סימן ב' יבאר מניין דאסור שמוש בטומאה בבמה קטנה ואם זר מצווה אשמוש בטומאה בבמה קטנה.
סימן ג' יבאר מהו המכוון תחת הלשמה בקדשים כלומר מה לו לכוין ולדעת. מתעסק פסול בכל עבודות קדשים. חשו"ק הפסולים בקדשים אם הוא פסול הגוף או פסול צדדיי משום חסרון כונה. שוטה שעתים חלים ועתים שוטה אם פסול נמי בשעת חלימותו.
סימן ד' אם עובר משום מטיל מום בחורג בהמת קדשים.
סימן ה' טעה בדבר מצוה פטור מקרבן אם הוא חשוב לאונס או לשוגנ ומ"ט הוא פטור מקרבן.
סימן ו' אם מתקיימת העשה ע"י אחרים או מאליה או העשה אינה סמוכה אל חלאו אי הוי צאו הניתק לעשה. אם הקדים מ"ר לתרומה גדולה, אם יש לו נמי רשות לתרום תרומה גדולה לבעה"ב כשם שיש צו רשות לתרום ת"מ. תירוץ לקושית המרש"א ב"מ ס"א.
סימן ז' הערות שונות במס' תמורה. סתירה על המ"ח מצוה רפ"ז. ישוב לפירש"י פסחים מ"ז ע"א.
סימן ח' מקדיש בהמה למזבח והוממה ואינו פודה אם עובר אב"ת. א"א עוד לקיים נדרו אם ישנו בב"ת. נדרי גבוה אם ישנו ב"י. אם עכו"ם מוזהר אב"י ומוצא שפתיך.
סימן ט' ישוב ישר לפני פסקי הר"מ בפ"ב ופ"ג הלכות ק"פ הסוחרים זא"ז.
סימן י' אם מומר לשבתות וכדומה אוכל בקרבן פסח.
סימן י"א אינו יכול למול את זכריו או עבדיו כגון שאנוס שאין צו איזמל אם זה מעכבהו לאכול בק"פ.
סימן י"ב אם על הנאת חמץ חייב כרת. אם חלוקת השיעורין מחלקת לחטאות.
סימן י"נ באור נחמד לחקירת הטו"א חגיגה דף ט'.
סימן יד באור הלכה אחת בר"מ פ"ד הלכות ע"ז הי"ג.
סימן ט"ו מסלק קושית הפר"ח אמאי השמיט הר"מ את האיבעיא דר"ח סנהדרין קי"ב. ישוב לקושית המ"ת מצוה תס"ד.
סימן ט"ז ישוב ישר לקושית תורע"א משניות חוצין אות א'.
סימן י"ז יבאר אם אוכל נעשה שומר לאכול ומשקין שבתוכו. הערות קצרות בסוגיא דר' חנינא סגן הכהנים בפסחים.
סימן יח יבאר דמחולקת טומאה מכביסה, אע"פ לטומאה לא הוי בגד אבל לכביסה עדיין שם בגד עליו.
סימן י"ט מחלוקת הר"מ והר"ש בדברי ת"ק דר' יהושע דס"ל ספק בבהרת טמא אם מטעם ודאי או מספק. הערה נכבדה על התפא"י נזיר פ"ח מ"א.
סימן כ יבאר לב"ש דזב בראיה שניה הוא נעשה זב למפרע אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.
סימן כ"א אם באדם אמרינן עובר ירך אמו.
סימן כ"ב אם מותר ליהנות מש"ק בשעת שרפה ואם יש חלוק בין ש"ק טהור ובין טמא. באיס"ה גם הנאה שאינה של כלוי אסורה.
סימן כ"ג ישוב להתוספתא זר השותה בכזית יין של תרומה חייב חומש אע"פ בזית אינה יותר מחצי רביעית וח"ש הוא.
סימן כ"ד אם הפרשת תרומה גדולה בלבד מהכרי חשוב תקון ובכלל אם חצי תקון נמי חשוב תקון. מפריש חלה מן החיוב ופטור ביחד אם חוי כולה חלה או מקצתה חלה ומקצתה טבל.
סימן כ"ה אם תרומת מעשר של דמאי מותרה לעניים ואם יש חלוק בין תרומה טהורה ובין תרומה טמאה לזר בין קונה דמאי מע"ה בשוק ובין אוכל בביתו של ע"ח. יחדש ברובא דליתא קמן צ"א דין קבוע. יחדש למג"א ומרש"א אשר ס"ל דאסור להשתמש במוקצה דהוי כמו אכילה. ה"מ בדבר שעיקרו להשתמש אבל בדבר העומד לאכילה גם טלטול להשתמש שרי.
סימן כ"ו הקדשו של קטן אם הוא קנוי להקדש. אם מתחלק בהקדש האיסור מהממון. אם משכחת לה ב"י בהקדש. אם אפילו קנין דרבנן מהני לדאורייתא ה"מ שמעשה הקנין הוא מדרבנן אבל אם החסרון בהמקנא והקונה אז הקנין דרבנן אינו מתהפך לקנין דאורייתא.
סימן כ"ז אם הקדש אינו בטל מה"ת או מדרבנן. אם מתחלק האיסור מהממון בהקדש לענין בטול. למ"ד בבטול צריך דעת בעצים אם צריך דעת של המבטל או המתבטל.
סימן כ"ח שעור בטול בתרומה במין במינו ובשאינו מינו בכמה ועד כמה שיערו החכמים הנ"ט של תרומה בכלל. מהו מין במינו, אם השויון ביניהם נדון לפי צורתם הנוכחית. או לפי מח שיכולים להתחלף ולהיות.
סימן כ"ט יבאר טעמא דמלתא אמאי אין עונשין מה"ד אזהרה לכו"ע אין עומה"ד. גם יחקר אי כרת וקרבן עומה"ד.
סימן ל' קי"ל אין היקש וגז"ש למחצה אי הכונה היא שצריך ללמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד אבל לא מקשינן זה לזה בכל מילי, א"ר מקשינין זה לזה וזה לזה. אם עושין יוכיח צמד מן הלמד בקדשים. ע"ד הכלל כל ק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. הערה על הגר"א.
סימן ל"א תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, אם הוא מצד ודאי או מצד ספק ואת"ל שהוא מצד ודאי ה"מ שהמרובה מדה שאינה כלה ואין צח קצבה או אף היכי דהמרובה יש צח קצבה.
סימן ל"ב אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ה"מ בתרי מעוטי אבל בתלתא מעוטי אתי למעט.
סימן ל"ג יבאר אם צריך לענות אמן על ברכת עמ"ת ש"ר.
סימן ל"ד אם אינו ראוי לבילה מצד האיסור דרביע עלה אי מקרי ראוי לבילה. אם מהני הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי בשבת, אע"פ שאינו ראוי היום לגרירה. חלוק בין הכלל ראוי לבילה ובין הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי. אי מחיקה הוי מלאכה בפני עצמה כמלאכת הכתיבה.
סימן ל"ה אם המשכיר הפקיר בימי השכירות אם אחר יוכל לזכות גופו מהיום ופירות ככלות ימי השכירות. אם המפקיר יוכל להגביל זכות הזוכה שיהיה קנינו רק לזמן. מסביר היטב הא דמהני הפקר בע"ע.
סימן ל"ו אם יש איסור טלטול משום מוקצה במחובר. אם מותר להכין נר ע"ש ע"י מכונה שתדלק מאליה בשבת.
סימן ל"ז אם יוכל לחזור מבטול חמץ הערה נכבדה על שו"ת הרי"ם.
סימן ל"ח אם מצות בעור חמץ אינו אצא במבער כל חמצו מכל ביתו אבל משאיר חמץ באיזה מקום קיים רק פלגא דמצוה. א"ר כל בית ובית או כל זית וזית הוי מצוה בפני עצמה. אי מחלקין הברכה ומעשה המצוה לשנים.
סימן ל"ט קי"ל גמר בלבו מהני בהקדש. ח"מ דפיו ולבו אינם סותרים זא"ז. במאמר קצר מהני ידות ולא במאמר מקולקל.
סימן מ' אם מותר לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט.
סימן מא האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ומיקלעי אורחים, אי הכונה עדיין אפשר שיבאו אורחים. או הכונה שאילו היו אורחים לכן לא הוי מלאכת איסור אע"פ שלא יבאו אורחים לבסוף.
סימן מ"ב ה' ימים בבהמה להוציאה מספק נפל אי בעינן מעל"ע. אימתי הוא עיקר הקצאה אי בתחלת מעל"ע דלהבא או בשלחי מעל"ע שעברה. חותך מבע"ח אם עובר על מלאכה קצירה.
סימן מ"ג ישוב לקושית הצל"ה ביצה דף י"ב וישוב לשיטת רש"י ביצה ל"א דס"ל מוקצה באיסור דרבנן לא אמרינן.
סימן מ"ד באומר קונם תקיעת שופר עלי אי אסור לתקוע תקיעה של מצוה. אם שופר של פרה פסול מדאורייתא או מדרבנן הוא פסול.
סימן מ"ה פסול גזל בסוכה אינו אלא בסכך וצא בדפנות. אי פסול גזל הוי פסול הגוף או הוא פסול צדיי. אי הלכה דחיישינן למצהב"ע ואת"ל דחיישינן אולי דוקא כשהעבירה נתפסת בגוף הדבר ולא כשהיא מחוצה לה.
סימן מ"ו בדבר מאכל שאין מסככין בו. אם הוא פסול עצמותו כי אוכל גופא נתמעט לסיכוך, או משום קבלת טומאה אין מסככין בו. ישוב נכון לקושית הגרע"א סוכה י"ז.
סימן מ"ז יחקר ולקחתם דכתיב בארבעה מינים אם לקיחה הראוי לקנין בעינן או סגי בלקיחה כל דהוא רק שיגביה ממקומו. א"ד נטילה לא בעי כלל והמכוון של ולקחתם הוא אחיזה בעלמא ויוצאים גם במחובר.
סימן מ"ח יבאר מחלוקת האחרונים אם צריך לברך על הדור מצוה.
סימן מ"ט יבאר היטב במגילה ה' ע"א מימרא דרב מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד, שצא בזמנה בעשרה.
סימן נ' יחקר ברין הפרשת איסורים אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן ואם מדאורייתא מקורו איו. גם אם כל האיסורים שוים בזה לחיובא מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא, או יש איסורים ולאוין שאין חייבים מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא.
סימן נ"א קי"ל אינו עובר לפ"ע אלא דקאי בתרי עד"נ שמא ה"מ במושיטו האיסור אבל בספי צו האיסור לתוך פיו גם בחר עד"נ נסי עובר, א"ד ל"ש.
סימן נ"ב קי"ל חרש כמו קטן אין מצווין להפרישו. אבל בידים לא ספינן צו כמו לקטן, א"ד לחרש אף בידים ספינן איסורא.
סימן נג יבאר באיסורא דרבנן כשהוא שוגג אי מצווין להפרישו. אם באיסורא דרבנן איכא משום לפ"ע מדאורייתא. בספק אי אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים.
סימן נ"ד מסביר את הכלל של האחרונים היכי דמשכחת צה בהיתר צ"א בזה אי עביד צא מהני.
סימן נ"ה ישוב נפלא לשיטת הפרישה בטויו"ד סימן י"ג.
סימן נ"ו יסלק קושית הגרע"א בשו"ת סימן קנ"ח ויחדש אפי' למ"ד ס"ס במקום חוקה ל"א, ה"מ ספיקות שנוצרו מחמת המקרה, אבל ספיקות טבעיים הס"ס חוי כרובא ממש ומהני אפילו במקום חזקה.
סימן נ"ז המצאה נפלאה לסלק קושית של הערוגות הבושם ויחדש כל שלא נחשבה בין הטרפות. אע"פ שמתה כיון אי בדרי לה סמא וחיה אינה נקראת טרפה ועוד הערות קצרות בעניני טרפות.
סימן נ"ח יסלק הקושיות מהרי"ף דפסק דשיל"מ מיר אף שבאינו מינו צא בטל. מסתפק אם בטל הטעם אי צריך עוד לבטול הממש שא האיסור.
סימן נט יחקר אם באיס"ה שייך קנין כסף ואם כל איס"ה שוה בפרט זה, או יש לחלק בין ישראל המוכר איס"ה ובין נכרי המוכר איס"ה. גם יבואר אם מעכו"ם לוקה ראשון שמכר חאיס"ה בעכו"ם אחר בהקפה אם הדמים מותרים.
סימן ס' לשיטת הראב"ד מ"א פי"ג חי"ח האומר לחברו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יי"נ כל שכרו אסור, וחרש הראב"ד מ"ט יש תקנה ע"י הולכת הנאה ליה"מ אי בעינן שיוליך פרוטה אחת מן התערובות ממה שקבל מן העכו"ם, או סגי אפי' במוליך שבכיסו מככר אגב אורחא יבואר טעמא על הראב"ד דפליג על כל הראשונים דס"ל דלא מהני הולכת ליה"מ משום דקבלנות כולה חדא אגרא הוא.
סימן ס"א יבואר אם חליפין איס"ה דרבנן אסורין למחליף.
סימן ס"ב יבאר אי אמרינן יצרא אלבשו אף באיש. סברת הח"ס דאין חלוק בין איש לאשה, אבל זה אינו אלא בגוף נוכראה ולא באיסור נדה לבעלה. יצרא אלבשיה משויה רק לשגגה וצא לאונס. אם בעינא על כל פרט שחייב חטאת יהיה מזיד כרת או סגי מה שחייב כרת בכללות על אותו דבר אע"פ על פרט זה לא משכחת צה כרת.
סימן ס"ג אם נדה חשובה בין גלוי עריות. אי הדין יהרג ואל יעבור תליא בדין מציצין אותן בנפשן גם יבואר מתי כשנעבדה בה עבירה אין מצילין אותם בנפשו. אי מביאת היתר נעשה ממזר וחלל.
סימן ס"ד אם קשה לנקות את המקוה אם יש עצה לשפוך לתוכה חלב.
סימן ס"ה יבאר היכי דחצות הדבר הוא לאחר קיום התנאי או בשוא"ת אין צריך למשפטי התנאים. מלה מוטעת אינה מבטלת כל המאמר אם רק יש לו איזה באור אמאי יכולין ע"ע א"ע וקטנה לנדור נדר ולא מקרי הרעת אחרים. באור לפח"מ להר"מ.
סימן ס"ו יבאר דמיגז גייז אין הכונה דנתרת מחצה מסוימה אלא בכל משהו ומשהו מעורבים או"ה זה בזה. חלוק דין נדרים מהקטרת קומץ ולבונה. בנדרים או מיגז גייז או מיקלש קליט ובהקטרת קומץ או לבונה בלבד לא מיגז גייז ולא מיקלש קליש. דבר שאין תלוי בדעתו חוי כהוכר האיסור שאין מועיל ברירת לברר האיסור.
סימן ס"ז אם צריך לחול כל השחרור של עבד והכריתות של האשה בנתינה אחת. או משתחרר העבד ומתגרשת האשה בגט אחר ע"י שתי נתינות וכל נתינה עושה פלגא מהכריתות והשחרור או חלק ממנו.
סימן ס"ח הערות על תשובה אחת מהגאון מהר"י באסאן ז"ל.
סימן ס"ט יבאר איזו עצה יש להפטר מספק בכור.
סימן ע' אם שיור עור של האם או הולד בבכור הוי שיור ומקרי שותפות עכו"ם ופוטר מדין בכור.
סימן ע"א תשובת הגאון אבד"ק פוניבוש ז"ל ע"ז.
סימן ע"ב אם מותר לקוץ האלנות בביה"ק לצורך ובשעת הדוחק.
סימן ע"ג אם מותר לפנות עצמות מביה"ק ישן למקום אחר.
סימן ע"ד יבאר טעמא דמלתא אמאי אין מוליכין את המת מעיר שיש בה ביה"ק צעיר אחרת.
סימן ע"ה אם שייך חנוך לקטן באבלות, וגלוח במועד אם אונן על נפלים אסור כאכילת בשר ויין כל זמן שלא נקברו.
סימן ע"ו יבאר אע"פ דכהן אינו מטמא לקרוביו משום רובא דפריש אבל למ"מ מטמא א"ע משום רובא דפריש. אם ספק עשה דוחה ספק ל"ת. אם כהן מטמא לבנו שמת בתוך שלשים. אם האב מטמא לבתו נשואה. אם רחיצה מותרת לאבל בתוך הרגל.
סימן ע"ז חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא בחזקה העשויה להשתנות אם שקולות הן אי אחת מהן מכרעת את חברתה. ספק בין שנים למי מת האב אם הם חייבין באבלות, גם יום הראשון של שמועה קרובה הוא מדרבנן.
סוף הספר