דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
קונטרס עין יהודה · הערות על ספר דעת מרדכי
הערות והארות על הספר "דעת מרדכי". לפרש דברי אאמו"ר במקום שצריכים באור בצירוף שו"ת אחדות ממני אליעזר יהודה ראבינאוויץ בלאאמו"ר הגאון רמ"א זצ"ל אבד"ק מעמעל קלייפעדא.
לסימן א
ענף א
ע"ד ספיקתו של אאמו"ר זצ"ל במזיד על הספק אי מקרי שב מידיעתו, והביא ראיה מהא דתנן בנדה (דף ע"ב) בראתה תוך י"א וטבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין, ופירש"י שאם תראה באותו יום מגען מגע זבה וחייבין בקרבן חטאת וכן פסק הר"מ, וקשה הרי הוא מזיד על הספק כדקאמר הרי זו תרבות רעה, אע"כ מוכח הכא דמזיד על הספק הוי שב מידיעתו ומשו"ה חייבין בקרבן חטאת, ושוב דחה זה בחלקו היטב בין ספק לשעבר אשר אין מקום לטעות דאין כאן אפילו ספק איסורא, אז אמרינן כיון שאינו מונע א"ע מספק איסורא כן לא ימנע א"ע גם מודאי איסור ולכן אפילו הוא מזיד על הספק אינו שב מידיעתו מקרי, אבל בספק דלהבא כמו בשומרת יום כנגד יום שהיצר מטעהו לאמר שלא תראה עוד ולא יכשל כלל בספק איסורא שפיר מקרי שב מידיעתו, דאמרינן בודאי איסור היכי שאין מקום לפתוי היצר בודאי ימנע א"ע עכת"ד.
ע"פ החלוק הזה אמרתי לישב עוד מה שלכאורה תמוה מהא דאיתא בנדה (י"ד ע"ב) בנמצא על שלה לאחר אותיום חייבין אשם תלוי, ואיירי סמוך לוסתה כמבואר בשבועות (י"ח ע"א) והרי הוא מזיד על הספק שמא תראה ובאשם תלוי מזיד על הספק אינו שב מידיעתו הוי כמבואר בתוד"ה ספק אכל וכו' (כריתות י"ז ע"א) ואמאי חייבין בא"ת, אבל לפי האמור מיושב היטב דשאני הכא דספק דלהבא הוא ומקום הוא לפתוי היצר ולומר דיכולני לבעול טרם שתראה, כמבואר שם בשבועות ברש"י ד"ה ובת"ח וכו' ז"ל וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסת, אין זו קשיא שאין כרת וחיוב על סמוך לוסת עד שתטמא ובבעילת הטומאה שוגג כסבור יכולני לבעול עכ"ל, וכונת רש"י בזה, אע"פ שעובר במזיד על והזרתם בנ"י מטומאתם אזהרה שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. אפ"ה מקרי שב מידיעתו כיון דהלאו הזה אינו לבועל נדה המחייבו בחטאת, וגם בועל נדה במזיד על ספק נמי לא הוי, דספק, דלהבא הוא וטועה שלא תראה ולא יכשל כלל ולכן אפילו לגבי אשם תלוי מקרי שב מידיעתו.
אכן איננו זקוקין כלל לחלוקא בין ספק לשעבר ובין ספק, דלהבא כדי לישב הקושיא הרי הוא מזיד על הספק במשמש תוך י"א יום אחר הטבילה אשר נזכר לעיל, כי בלא"ה ניחא היטב משום בשומ"י כנגד יום אחר הטבילה יש לה חזקת טהרה, כמבואר בזבחים (כ"ט ע"א) אמר ר' עקיבא הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום, שהן בחזקת טהרה *), וע"כ לא פליגי רש"י ותוס' אם יש לה חזקת טהרה אלא קודם טבילה, אבל לאחר טבילה גם התוס' מודה דיש לה חזקת טהרה כמבואר שם בתוד"ה וכיון שראו סתרו וכו', ומה"ת היא מותרת לו כמבואר בנדה (ס"ז ע"ב) ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה
*) אגב אורחא אמרתי לישב מה שראיתי בספר חדש "אחיעזר" לידידי הגאון המפורסם רחע"ג שליט"א (ח"א בדף האחרון) שנשאר בוצ"ע, מה דגרסינן (נדה ס' ע"א) אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. לרשב"ג דאמר תולין כתם בשומ"י כנגד יום ה"נ תולין שביל טמא באדם עמא וטהור בטהור ולרבי שניהם טמאים, וקשה לפמש"כ התוס' (כתובות ע"ה) בנזקק לטומאה מקרי חזקת טומאה דמחזיקין מטומאה לטומאה, אם כן בשני שבילין לכו"ע היה לן לעמא את הטמא דהא דמטהרין בשני שבילין משום דמוקמינן כל חד אחזקת טהרה שלו ואם כן הטמא שיש לו חזקת טמא שהלך באחד משני שבילין בדין שיטמא וממילא הטהור יטהר מצד חזקת טהרתו, ואפילו באו לשאול בב"א דהא לא סתרי אהדדי כלל, ואפי' אי נימא בשני שבילין איכא דין ס"ט ברה"ר כמש"כ התוס' בנדה שם, מ"מ היכא דאיכא חזקת טומאה גם בס"ט ברה"ר טמא וא"כ איזו שייכות נדון זה למחלוקת רשב"ג ורבי עכת"ד ע"ש.
ונ"ל מחלוקת רש"י ותוס' בשומ"י קודם טבילה אם יש לה חזקת טהרה (זבחים כ"ט) תליא בזה, רש"י ס"ל דאין מחזיקין מטומאה לטומאה משו"ה ס"ל בחזקת טהרה עומדת, ותוס' ס"ל דמחזיקין מטומאה לטומאה ולכן אין לה חזקת טהרה ואולי גם יש לה חזקת טומאה, ולא מיבעיא אם נולד לה ספק בין דם טהור ובין דם טמא חזקת טומאתה מכריעה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק וכיון מה"ת מותרת לו א"כ פשיטא שאינו מקרי מזיד על הספק אלא נוכל לכנותו שהוא עבריין על איסור דרבנן בלבד, אבל נגד הדאורייתא הוא שפיר מקרי שב מידיעתו והוא פשוט.
ותמיהא לי באמת אמאי אסרוה לבעלה אחר טבילה בשומ"י כנגד יום אפילו ביום י"א ולמה לא נסמוך על חזקת טהרתה שלא תראה עוד הרי בכ"מ סמכינן אחזקה ואמרתי לתרץ לפ"מ שמבואר ברשב"א המובא בש"ך (סי' ק"י סק"ו) והפ"ת בקונטרסו נ"ל האריך בזה שאין סומכין אס"ס במקום דאפשר לברורי וא"כ כ"ש אחזקה דגריעא מרובא וס"ס בודאי לא סמכינן באפשר לברורי וכן מפורש הוא ברמ"א (יו"ד סי' א' סק"א) דאין לסמוך אחזקה במקום דיכולין לברר, ולפ"ז בשומ"י כנגד יום דאפשר לחכות ולברר אם תראה לא סמכינן אחזקת טהרתה.
וכיו"ב מתורצת גם קושית השעה"מ בהלכות מקואות המובא בשם אריה (חאה"ע סימן כ"א) עמ"ש התוס' (יבמות ב') ד"ה או שנמצאו שהקשו לר"מ. למה אין קטנה מתיבמת שמא תמצא איילונית, תתיבם ממ"נ אם אינה איילונית שפיר מיבם ואם היא איילונית אם כן בטלו הקדושין דהוי מקח טעות, ותירצו דוקא שמקפיד הוי מקח טעות אבל לאחר מיתה חיישינן דלמא לא היה מקפיד ע"ש, והקשה השעה"מ הא הוי ס"ס, ספק אם היא איילונית ואת"ל שהיא איילונית דלמא אם היה קיים היה מקפיד עכת"ד ע"ש, ולפי שיטת הרשב"א ניחא במקום דאפשר לחכות ולברר לא סמכינן אס"ס.
אכן י"ל לפי הכלל שכייל לן הגאון ר' יחזקאל לאנדא ז"ל בצל"ח (פסחים ט') אע"פ דשיל"מ לא בטיל, ה"מ במידי דאכילה משום עד שתאכלהו באיסור ע"י בטול אותה אכילה גופא יאכלנו בהיתר בלא בטול, אבל מידי דתשמישין דאפשר להשתמש היום וגם למחר לא שייך למימר עד שישתמש באיסור היום ע"י בעול ישתמש בהיתר למחר בלא בטול, הרי התשמישין של היום אם לא נסמוך אבטול ונחכה עד מחר לא יותר לעולם ובכה"ג לא הוי דשיל"מ והוא מלתא דמסתבר. ובכללא זה נשתמש גם הכא לחלק בשלמא אי הוי מדאורייתא באפשר לברורי לא סמכינן אס"ס וחזקה אז אין נ"מ הן במידי דאכילה והן במידי דתשמישין כל מקום דאפשר לברורי לא סמכינן אס"ס וחזקה, אבל המשמעות הוא דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא, וא"כ י"ל אימתי מחמיר הרשב"א באפשר לברורי לא סמכינן אס"ס כמו בדרוסה בעובדא שלו, כי מה נפסיד אם נחכה עד שיתברר ולא נסמוך אס"ס אבל לענין תשמישין כמו תשה"מ בשומ"י כנגד יום ובקטנה שלא תתיבם, הרי אותו השמוש של היום לא יוחזר לעולם אם נחכה עד הבחור ולכן יש לן לסמוך הכא אס"ס וחזקה כמו בכ"מ, ולא להחמיר ולחכות עד הברור.
ועוד לפ"מ שמבואר בנוב"ק (חיו"ד סימן מ"ג ונ"ז) ומובא בפ"ת (סקל"ה) בא"א לברר שני הספיקות אלא ספק אחד או במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא גם הרשב"א מודה ולא נחלקו אלא בס"ס של טרפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש, וא"כ קטנה אמאי אינה מתיבמת הרי יש לה ס"ס דמותרת ליבום, ולברורי אפשר רק הספק של איילונית והספק אם מקפיד ישאר בספיקו לעולם ובשומ"י יש לה חזקת טהרה ובזה כו"ע מודים דסמכינן אס"ס וחזקה וא"כ עדין הקושיא במקומה, אמאי לא סמכינן אס"ס וחזקה.
ולפענ"ד נ"ל לישב באופן נאות דאיתא ביבמות (נ"ו ע"א) בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה, מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ובזו יפה כח יבם מכח בעל והקשו בתוס' שם וא"ת אמאי אוכלת וניחוש לסמפון שהרי לא בדקה שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וא"כ אינה זקוקה לו ואור"י דלא חיישינן לסימפון אלא כשיכול הדבר להתגלות שיש סימפון ויהיו קדושי טעות אבל הכא דנתחרש לא חיישינן שמא יתפקח וימצא סימפון עכ"ל וצריך באור ומה בכך שלא יתגלה אנו לעצמנו ניחוש שמא יש לה סימפון וקדושיה בטלין ונמצאת בת ישראל אוכלת בתרומה באיסורא, ולכאורה אמרתי לבאר לפ"מ ששמעתי בשם הספר יד אליהו שמסתפק אם מום במו"מ מבטל המקח טרם שנודע המום ללוקח ואינו תח"י לעיין בו, ואם נחליט כל זמן שלא נודע המום ללוקח המקח קיים וא"כ אפילו יש לה סימפון לע"ע שלא נודעו לו קדושיה קיימים ולשמא יתפקח וימצא סימפון לא חיישינן, אבל אם נימא דמום מבטל המקח אף טרם שנודע אז דברי התוספות צריכין באור.
ואמרתי דהתוספות חדשו כאן כלל חדש דהיכי אם נסמוך ארובא ואח"כ יוכל להתגלות שעביד איסורא אז כו"ע מודו דחוששין למעוטא, דדבר מגונה הוא דיודע דעביד איסורא ולא תליא זה כלל במחלוקת הרשב"א והת"ה באפשר שדם טמא הוא, אלא אפילו אם יולד לן ספק אם ראתה או לא כיון דהתוס' ס"ל דמחזיקין מטומאה לטומאה אית לן לומר דראתה, וכיו"ב כתב הש"ש (שמ"ו פ"ו) להר"ן דיליף ע"א נאמן מנדה מוכח דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור אפילו באותו איסור גופא, דאל"ה האיך נאמנת הא הוי נגד חזקה פן ראתה עוד ע"ש, ואע"פ שדבריו של הש"ש כאן צריכין עיון הרי כל חזקה שתלויה במעשה אינה חזקה, כיון כל עיקרה של חזקה לומר שלא נתחדש שום מקרה בגוף זה שאנו מסופקין עליו אלא אמרינן שעומד במעמדו ומצבו הקודם, וכאן לא נוכל לאמר להעמיד על חזקתה שעודנה נדה בלתי שנעשה בה שנוי וראתה עוד, אע"פ שרואה לעתים תכופות זהו רק בזמנה, אבל אינה רואה כסדר וזהו גופא נגד מהות ורוח החזקה, ועי' ב"דעת מרדכי" (סימן נ"ו) וא"כ אפילו מחזיקין מאיסור לאיסור אפ"ה לא הוי עדותה נגד חזקה, משום חזקה אשר תלויה במעשה לא הוי חזקה, אבל במד"א שלא נולד שום ריעותא אין אנו חוששין שמא תראה, אבל בנ"ד שאחת מהן בודאי ראתה שהרי הכתם לפנינו ומוכרחין לומר שנעשה איזה שנוי באחת מהן, תלינן עדיפא בשומ"ו משום דמזיקין מטומאה לטומאה ואמרינן דהשנוי נעשה בה, דהחזקה כאן אינה באה לחדש דנעשה מעשה אלא לברר אצל מי נעשה המעשה והשנוי, ועפ"ז ניחא מה שהעיר הנוב"ת חיו"ד (סימן קכ"ז) אפילו שומ"י קודם טבילה בחזקת טומאה עומדת, אפ"ה אית לה חזקת טהרה שלא תראה עוד וראיה לזה מהמשנה (נדה ס"ח ע"ב) הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים שבינתים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ע"ש, שא"ה דלא נולד שום ריעותא אז לא מהני מה דמחזיקין מטומאה לטומאה לומר דראתה, דהחזקה התלויה במעשה הוא נגד רוח החזקה ואינה חזקה כלל כאמור.
ועפ"ז מיושבת היטב הקושיא דשפיר מדמה הגמרא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא למחלוקת רשב"ג ורבי, כמו לרשב"ג תלינן הכתם בשומ"י משום דמחזיקין מטומאה לטומאה, משום דאיירי בשומ"י קודם טבילה כאמור שם "סוף סוף איהי טבילה בעי" ועי' שם בפירש"י ה"ה תלינן שביל טמא באדם טמא ושביל טהור בטהור משום דמחזיקין מטומאה לטומאה, ולשיטת רש"י דס"ל שומ"י אית לה חזקת טהרה, הרי ע"כ ס"ל דאין מחזיקין מטומאה לטומאה, א"כ לטעמיה לק"מ איך נאמר דהלך הטמא בשביל טמא משום דמחזיקין מטומאה לטומאה, הרי רש"י ס"ל דאין מחזיקין מטומאה לטומאה ושפיר עולה הדמיון טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור למחלוקת רשב"ג ורבי ועיין בזה. לברורי אי סמכינן אס"ס וחזקה כמו בדרוסה, דהתם גם אם לא נמתין על הברור לא יתגלה שעביד איסורא ומשו"ה חששו לסימפון דאע"פ דרובא אין להן סימפון כיון שיוכל להתגלות שאכלה תחומה באיסורא דבר מגונה הוא וחששו למעוטא, משא"כ בפקח שנתחרש דלא יתגלה שעבדה איסורא דלשמא יתפקח. וימצא סימפון לא חיישינן וסמכו ארובא דאין להן סימפון כמו בכ"מ סמכינן ארובא, ולפ"ז בשומרת יום כנגד יום דאפשר להתגלות דבעל זבה אם תראה אח"כ משו"ה אסרוה החכמים ולא סמכו אחזקת טהרתה, וכיו"ב קטנה אינה מתיבמת אע"פ שיש לה ס"ס שמא לא תמצא איילונית ואת"ל שתמצא שמא יקפיד, משום שיוכל להתגלות שעשה ספק איסור כשתמצא איילונית אחר היבום דישאר ספק אחד שמא יקפיד ובספק אחד הרי קי"ל דאזלינן לחומרא ומשו"ה אסרוה להתיבם ולא סמכו אס"ס.
ובזה אמרתי לישב מה שהקשיתי בטל ילדותי מה דאיתא ביבמות (ע"ב ע"א) טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין, משוך ונולד כשהוא מהול הרי אלו אוכלין וכו', וקשה לי הרי התוספתא ס"ל דנולד כשהוא מהול אוכל בתרומה א"כ טומטום אמאי אמאי אינו אוכל נסמוך מעוטא שנולד מהול למחצה נקבות ויש לו רובא דלאו ערל הוא, ואח"ז מצאתי הקושיא במנחת חנוך (מצוה רפ"ב אות ב') והוסיף לומר דהקושיא אינו אלא לבעה"מ דס"ל דנולד מהול חשיבא למעוטא, אבל להרמב"ן דס"ל דנולד מהול אינו חשיבא רק למעוטא דמעוטא, לק"מ משום מעוטא דמעוטא לא אמרינן סמוך למחצה ע"ש, ואין לומר דהכא לא שייך למימר מחצה זכרים ומחצה נקבות דהרי איירי כשבציו נכרות מבחוץ כאמור שם בגמרא, ז"א רק משום נשיו שאוכלין מוכרחין לאוקמא כשבציו מבחוץ אבל מה שאינו אוכל בעצמו שפיר מתוקמא אפילו כשבציו אינן נכרות מבחוץ.
אכן לפ"מ שאמרנו מיושבת היטב הקושיא, דהרי התוס' ד"ה מבחוץ שם כתבו, דטומטום מקרי ראוי לקרוע ואפי' כשאין נכרות בציו מבחוץ נמי ראוי לקרוע הוא דמאי נ"מ וא"כ בטומטום שיוכל להתגלות מינו אם זכר הוא או נקבה לא סמכו ארובא דלאו ערל פן יקרע ויתגלה שערל הוא ונמצא שאכל תחומה באיסורא, ובמקום שיוכל להתגלות שעביד שאיסורא אשר דבר מגונה הוא לא סמכינן ארובא ועדין אינו נוח לי הרי מה דלא סמכינן ארובא במקום שיוכל להתגלות הספק אינו אלא מדרבנן וא"כ לגירסא האחרונה שברש"י שם שהתוספתא איירי מה שמותר ואסור מדאורייתא ולפ"ז טומטום אינו אוכל תרומה מדאורייתא, ואמאי אינו אוכל הא יש לו רוב שאינו ערל דנסמוך מעוטא דנולד מהול למחצה נקבות, ואין לומר היכי שבידינו תיכף ומיד לברר ולא צריכין לחכות איזו זמן אף מדאורייתא לא אזלינן בתר רובא, ז"א דהרי כמה טרפות יכולין אנו תיכף ומיד לברר ואפ"ה סמכינן ארובא רוב בהמות כשרות ולא צריכין בדיקה אלא הריאה בלבד מפני מעוט המצוי שיש בה טרפות וגם בדיקת הריאה גופא אינה אלא מדרבנן כמבואר ברש"י (חולין י"ב ע"א) ד"ה פסח וכו', אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר וכו' ואהא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלה דסמכינן אהא וכו' עכ"ל וכן מפורש הוא ברמ"א (סי' ל"ט סקי"ז) וז"ל בדיקת הריאה דרבנן עכ"ל וצ"ע
ובסיומא סליק בדעתאי לומר משו"ה אסרוה לבעלה אחר טבילה בשומ"י כנגד יום ולא סמכו אחזקת טהרה דכבר חדש הנוב"ק (חיו"ד סי' נ"ו) דחזקה אלהבא לא מהני משום דממקורים דאנן ילפינן דמהני חזקה (חולין יוד) לא מצינו אלא די אוקי אחזקה אבל אלהבא לא אשכחן ומשו"ה שמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ומצאתי שהעיר ע"ז הגרי"א מקובנה ז"ל בעין יצחק (ח"א חאו"ח סימן כ"ח) לפמש"כ התוס' בנדה (כ"ט) ד"ה ר"ש, דלרבנן דר"ש אסור לשמש ביום ז' מה"ת ולר"ש אסור רק מדרבנן די"ל בזה גופא פליגי דרבנן ס"ל חזקה לא מהני א ולר"ש מהני חזקה נמי אף אלהבא עכת"ד, וא"כ י"ל אע"פ דר"ש ס"ל דחזקה מהני אף אלהבא ה"מ מהתורה אבל מדרבנן לא סמכינן אחזקה אלהבא דחזקה רעועה היא ולכך אסרוה מספק ויש לעיין בזה ואכמ"ל.
ענף ב
מה שרצה לחדש הגאון אבד"ק פוניבוש ז"ל הא דאמר רשב"י משום ר"ש השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו הכונה היא בשעה שיתודע שחטא צריך שישוב ויתחרט על מעשהו הרע שנכשל בו ואם בשעת ידיעת החטא אינו מתחרט מקרי אינו שב מידיעתו עכת"ד ע"ש
לכאורה הבאתי ראיה לדבריו מהא דאיתא בשבועות (י"ז ע"ב) תוד"ה אי בת"ח וז"ל חדא הוא דמחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעתו דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות (נ"א) עכ"ל, וקשה אמאי צריך לתרץ ולומר משום יצר אלבשיה הרי החיוב על הכניסה ובשעה ההיא היה שב מידיעתו דסבור יכולני לבטול טרם שתראה ומהו החסרון אם אח"ז נעשה לאינו שב מידיעתו, אע"כ מוכח מהכא דבעי נמי בשעת ידיעת החטא שיהיה לשב מידיעתו ולכן אלמלא הטעם יצר אלבשיה היה פטור נמי אכניסה כיון בשעה שנודע לו שחטא לא הוי שב מידיעתו ודחיתי זה הרי באמת מזיד גמור הוא כיון שבא עליה סמוך לוסתה אלא דיינינן אותו לזכות ואמרינן דסבור שיכול לבעול טרם שתראה, ואמאי הוא נדון לזכות נימא כמו שמזיד הוא על הפרישה כך הוא מזיד על הכניסה ובכה"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו עיין בחולין (ל"ט ע"ב) ומשו"ה איצטריך לומר דעל הפרישה יצר אלבשיה, כי מהפרישה אין הוכחה כלל על הכניסה שהיתה במזיד אלא חשבינן לשוגג גמור בכניסה דסבור הוא שיכולני לבעול ועל הפרישה עבר משום יצר אלבשיה.
ומצאתי במל"מ (הלכות שגגות פ"ג ה"ז) בסופו שנסתפק אם אכל חלב בשגגה בעודו כשר ונעשה מומר לחלב מהו שיביא קרבן על אכילתו הקודמת, והביא ראיה מהתוספות הנ"ל דכתבו דחייב על הכניסה משום על הפרישה יצר אלבשיה ואל"ה היה פטור נמי אכניסה, הרי מוכח היכי דנעשה מומר לאותו דבר אח"כ אינו מביא קרבן, ודחה שא"ה כיון באותה ביאה גופא היה מזיד על הפרישה חשיב כאילו היה מומר גם בכניסה אלמלא הטעם יצר אלבשיה עכת"ד שוב ראיתי לקמן (סימן ס"ב) שא"א ז"ל העיר גם מהתוס' כהמל"מ ותירץ שא"ה שנעשה מומר דבר גופא תוכ"ד וכיו"ב היכי שאכל חלב בשגגה ובתוכ"ד אכל במזיד חלב מקרי אינו שב מידיעתו ומשו"ה מוכרחין התוס' לומר דעל הפרישה שמא יצר אלבשיה עכת"ד (אע"פ שלפום רהיטא סגנון של המל"מ וא"א ז"ל אחד הוא, אבל באמת חלוק גדול ביניהם, לפי דבריו של המל"מ משום דחדא ביאה אבל בשתי ביאות אפילו בתוכ"ד של הראשונה מקרי שב מידיעתו ולא"א ז"ל אפילו בכה"ג מקרי אינו שב מידיעתו).
אכן לכאורה נוטה המל"מ לסברת החכם הנ"ל כרצונו לחלק לכתחלה ע"ד ספיקתו הנ"ל דוקא לר"ש דס"ל דבעינא שב מידיעתו מומר לאותו דבר כמו חלב אינו מביא קרבן על מה שאכל חלב בעודו כשר, אבל לת"ק דממעט דאין מקבלין קרבנות מן המומר מע"ה וכו' מומר לאותו דבר מביא קרבן על מה שחטא בעודו כשר ע"ש, הרי מוכח דס"ל המל"מ דלאו דוקא בשעת עשיית החטא בעינא שיהא שב מידיעתו אלא גם אחר החטא נמי בעי שיהא שב מידיעתו, אבל כאשר נחדור תוך תוכה של המל"מ נראה שהוא עוד הרחיק ללכת בזה וס"ל אפילו היה בשעת ידיעת החטא שב מידיעתו אפ"ה אם אח"כ נעשה מומר לאותו דבר מקרי נמי אינו שב מידיעתו, מדלא הטעים והדגיש המל"מ בספיקתו שנעשה מומר לאותו דבר בשעת ידיעת החטא, אע"כ אפילו נעשה לאינו שב מידיעתו בשעת הפרשת הקרבן או הובאתו נמי אין מקבלין ממנו.
ולדבריו של המל"מ מצאתי ראיה נכונה בחדושי הר"ן על מס' סנהדרין (מ"ז ע"א) ד"ה אכל חלב והפריש קרבן נעשה מומר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, וז"ל ופירש"י ז"ל שבשעה שנעשה מומר אינו ראוי לקרבן שאם נעשה מומר לאכול חלב אינו ראוי להביא קרבן על שגגתו דבעינן שב מידיעתו וליכא ואם נעשה מומר לע"ז נמי אינו ראוי לקרבן דאמרינן מע"ה פרט למומר וכו' (ברש"י שלפנינו ליתא כל זה מה שהביא הר"ן בשמו), אבל מ"מ קשה לרש"י ז"ל שפירש הואיל ונדחה נדחה משום דמומר לע"ז אינו ראוי לקרבן מדרשא דע"ה פרט למומר או משום שאינו שם מידיעתו, דהא אמר ר"י טעמא התם משום זבח רשעים תועבה, ודאי שלא דקדק רש"י בזה שאחר שבשעה שהפריש את הקרבן לא היה מומר אין דחוייו אלא משום זר"ת, שעל המפריש כשהוא מומר הוא דאיכא למימר טעמא משום מע"ה פרט למומר או שאינו שב מידיעתו כדי שלא תחול על הקרבן קדושה, אבל משחלה הקדושה על הקרבן בשעת הפרשה שוב אינו נדחה אלא משום זר"ת וכו' עכ"ל הר"ן, הרי מפורש הוא בר"ן מה שצריך שיהיה שב מידיעתו אינו דוקא על שעת עשיית העבירה בלבד אלא אפילו בשעת הפרשת הקרבן צריך נמי שיהיה שב מידיעתו ולרש"י צריך נמי שיהא שב מידיעתו אף על שעת הובאת הקרבן, ואם אכל חלב בשגגה בעודו כשר אפ"ה אם בשעת הפרשת הקרבן נעשה מומר לחלב אינו מקרי שב מידיעתו וממועט מקרבן. וגם מפורשה ספיקת המל"מ ברש"י ובר"ן אם אכל חלב בעודו כשר בשגגה ואח"כ נעשה מומר לחלב אינו מביא קרבן על מה שאכל בעודו כשר וגם כחלוקו של המל"מ דזהו דוקא לר"ש אשר ממעט מומר מקרבן משב מידיעתו, אבל לת"ק דדריש מע"ה פרט למומר דוקא שנעשה מומר לע"ז דמומר לכה"ת הוא אינו מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר, אבל אם נעשה מומר לחלב מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר, דאלת"ה אמאי נקיט לת"ק הדוגמא שנעשה מומר לע"ז הרי אותו הדוגמא שנקט לר"ש שנעשה מומר לחלב הוי מצי למינקט גם לת"ק, אע"כ לת"ק אם נעשה מומר לחלב מביא קרבן מה שאכל בעודו כשר ואינו ממועט מדרשא מע"ה פרט למומר. ובעיקר הספק אי מזיד על הספק מקרי שב מידיעתו מצאתי שבהגהות הרש"ש (כריתות י"ז) נסתפק ג"כ בזה מ"ש.
ענף ג
ע"ד מה שהעיר א"א ז"ל להשות זבח רשעים תועבה לפסול עדות וכמו בעובר על ספק לאו אינו נקרא אף ספק רשע ה"ה דאינו נקרא זר"ת בעברו על ספק איסורא, וחכם אחד השיג עליו באמרו דלא דמי זה לזה, דאע"פ לענין עדות בעברו על ספק עבירה אינו חשוב אף לספק רשע, אבל לענין זר"ת סגי אם הוא נקרא בשם רשע ובאיסורא כל דהוא נקרא רשע ולכן אף בספק איסורא נמי מקרי זר"ת עכת"ד.
אע"פ שהחלוק יש לו מקום ויוכל להאמר אבל מפורש הוא להיפך במל"מ (הלכות שגגות פ"ג ה"ז) דכתב שם דוקא מומר להכעיס הוי זר"ת ולא מומר לתאבון או אם הוא מומר לחלב ומביא קרבן על הדם לא מקרי זר"ת חוץ מע"ז וחלול שבת אשר הוא מומר לכה"ת והרי מומר לתאבון ומומר לחלב כו"ע מודים דפסול לעדות (סנהדרין כ"ז ע"א ח"מ סי' ל"ד) ואפ"ה לא מקרי זר"ת וא"כ בספק עבירה דאינו נפסל לעדות כ"ש או ה"ה דאינו מקרי זר"ת אשר קילא הרבה מפסול עדות.
אכן על עצם סברת הפמ"ג כיון דאינו נפסל לעדות אלא בעברו על לאו שיש בו מלקות ובספק לאו דלית בו מלקות אינו נפסל לעדות, יש לפקפק טובא אם לא היה נפסל לעדות אלא עד שילקה אז ממילא בספק לאו שאינו לוקה ע"ז לעולם אינו נפסל אף מספק. אבל באמת צריך רק שיעבור על לאו שיש בו מלקות ולא שילקה ולאו שאין בו מלקות שאני משום דקיל הוא ואין בכחו לפוסלו, וא"כ בעברו על ספק לאו אשר בעצמותו יש בו מלקות יפסל מספק שמא עבר על לאו ודאי שיש בו מלקות, שוב ראיתי בנתיבות המשפט (סי' ל"ד סק"א) שביאר אם לעולם א"א להתרותו מחמת שהוא התראת ספק אינו נפסל ע"ש, ואע"פ שאינו נלקה אלא משום חסרון התראה אבל בעצמותו יש בלאו זה מלקות ומ"מ אינו נפסל, א"כ מוכח מהכא אע"ג דלא בעינא שילקה במציאות אבל בעי שיהא ראוי לפחות לבוא לידי מלקות וא"כ ספק לאו שלעולם לא ילקה לא יפסול אף מספק, ויש לחלק דוקא בלאו שלעולם לא משכחת בו התראה ודאית מקרי שהלאו הזה אינו ראוי למלקות, משא"כ בספק לאו נהי ע"י המקרה נעשה לספק שאין בו מלקות אבל בעצם יש בלאו זה מלקות כשלא נפל בו ספק וא"כ בעצמותו מקרי ראוי הוא למלקות ולכן בעברו על ספיקו נפסל מספק שמא עבר על לאו ודאי אשר בעצמותו ראוי הוא למלקות.
אח"ז מצאתי בחדושי רע"א ליו"ד (סימן ט"ז סק"ח) שהעיר כעין זה על הא דכתב המחבר עז בא על הצביה וילדה בת ובת הצביה הזאת ילדה בן ושחט את בת הצביה ואת בנה לוקה, ותמהו ע"ז הש"ך והט"ז הרי מספקא לן אי חוששין לזרע אב ודלמא אין חוששין, ואין בנקבה זו זרע אב כלל והיא כולה צביה ואמאי הוא לוקה ומסיים הש"ך דנ"מ אף לדידן דאם לוקין הוא פסול לעדות כדקי"ל בחו"מ (סי' ל"ד) והעיר ע"ז הגרע"א דמשמע מדבריו מספיקא אינו נפסל כלל אפילו מחמת ספק ואמאי הרי בעצמותו יש בלאו זה מלקות ויפסול מספק ע"ש, אך לפי אמרינו י"ל נהי להעשות לפסול אין צריך שינקה אבל בעינא שיעבור על לאו שראוי לביא לידי מלקות ובבת הצביה לעולם לא יבוא לידי מלקות דספק הוא אי חוששין לזרע אב א"כ כאן מקרי שאינו ראוי לבוא לידי מלקות ולכן אינו נפסל אפי' מספק, ועדין יש להשיב נהי בפרע זה לא משכחת לה מלקות לעולם אפ"ה כיון בכללות יש בלאו אותו ואת בנו מלקות ממילא כל ספק שיתהוה בלאו זה מקרי שעבר על ספק לאו אשר הודאי שלו ראוי הוא למלקות, דאין צריך שכל פרע ופרע יהא ראוי למלקות ולהכי שפיר מקשה הגרע"א בספק אותו ואת בנו צריך שיפסול מספק כיון בעצמותו בכללות יש בלאו זה מלקות ועיין בזה.
ולכאורה יש להקשות על עצם הדבר איך יפסול על ספק ל"ת מספק, לא מיבעיא דספק מה"ת לקולא בודאי לא יפסול כיון דשרי לו זה, אלא אפילו ספק מה"ת הוא לחומרא מ"מ עבר רק על איסורא דאורייתא אשר אינו ל"ת וגם עשה, וקולא הוא אף מלאו שאין בו מלקות אשר אינו נפסל בו, ומ"ש על ספק ל"ת יפסול מספק אשר הוא איסורא בעלמא.
ולפענ"ד נ"ל להסביר הדבר כיון דקי"ל בספק אזלינן לחומרא מהתורה וחזינן מזה דרצון התורה היה שלא להכניס א"ע בספק ל"ת ואם אינו שומע ומכניס א"ע בספק ל"ת הוא עובר על שני איסורים, על ודאי איסור דאורייתא שאינו לא ל"ת ועשה אלא איסור דאורייתא בעלמא, ושנית על ספק ל"ת, כלומר על איסור ודאי אפילו אכל היתר, דהתורה אסרה כל ספק והוא איסור חדש אשר אינו נלקח מהאיסור המסופק ושנית על ספק ל"ת פן פגע באיסור ל"ת ולכן בעברו על ספק ל"ת הוא פסול מספק ואינו נפסל משום שעבר על ספק אשר מה"ת אזלינן לחומרא אלא משום דאזלינן לחומרא ידעינן מזה שאסור להכניס א"ע בספק ל"ת ופסול מספק שמא פגע בל"ת ואפילו לשיטת הרמב"ם הא דאזלינן לחומרא בספק אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דרבנן אסרו הספק א"כ רצונם היה שלא יכניס א"ע בספק ל"ת ובעברו אז הוא עובר על איסור דרבנן ודאי ועל ספק ל"ת ומה שעבר על ספק ל"ת הוא נפסל מספק, ואין להשיב כיון מה"ת שרי לו ורשאי להכניס א"ע בספק ל"ת ואיך יפסול מספק אשר מותר לו, ז"א דאיסור דרבנן הנוסף כאן מעלהו לידי ספק דאורייתא כדאשכחן במל"מ (הלכות תרומות פ"ז ה"א) דכהן טמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן פטור מכרת וקרינן ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת, דהאיסור דרבנן מעלהו למדריגה אשר הדין דאורייתא נפעלת ממנו. כ"ש בנדון דידן אשר הדרבנן אינו עושהו אלא לספק ל"ת אשר בעצמותו הוא ספק ל"ת די"ל אם עבר על ספק ל"ת אשר אסור מדרבנן דפסול מספק פן פגע בל"ת ודאי והוא נכון.
לסימן ב
בשערי תשובות למהר"מ מרוטנבונרג. (שטר ב' סי' רי"ח) כתוב שנשאל הרי מבואר בזבחים (קי"ג) דזר כשר להקריב בבמת יחיד ובמדרש שו"ט אמרינן ג' עבירות נעשו בעולתו של שמואל הוא ועורו ולוי היה אלמא זר פסול והשיב וז"ל נ"ל דזר כשר אבל לוי פסול הוא דדרשינן (ערכין י"א ע"ב) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. וכיון דאתקשו כהנים ולוים להדדי כי היכי דלא אשכחן דאשתרי לכהנים לעשות עבודת הלוים אפילו בבמה ה"נ לוים לא הותרה להם עבודת כהנים ודוקא זר מכשירנן בכהונה, אבל לוים לא יעשו אלא עבודה המסורה להם עכ"ל. וראיתי בספר חדש שכתב ע"ז אם הדברים יצאו מפי רבן של ישראל נשים יד לפה ולא נשיב עליהם, אבל מאד קשה עלינו לקבל הדברים, כיון שהיסוד הוא דלא דאשתרי לכהנים לעשות עבודת הלוים אפילו בבמה, ול"נ שבודאי הותר לכהנים לעשות עבודת הלוים בבמה, מאחר שאין בגדי שרת בבמה וכהן שלא בגדי שרת הרי הוא כזר גמור לעבודה כדאמרינן בזבחים (י"ח) אין בגדיהן עליהם אין כהונתן עליהם, וכיון שכן לא שייך לומר שאסור לכהן לעבוד עבודת הלוים בבמה, כי התורה הזהירה רק במקדש בזמן שכהונתם עליהם, וממילא ה"ה להלוי מותר לעשות עבודת הכהונה בבמה שכולם זרים המה שם וחדושו של מהר"מ מרוטנברג צע"ג עכת"ד.
ונפלאתי מאד הרי הדברים פשוטים וממקור קדוש יהלכו דאיתא בתוספות (קידושין ל"ו ע"ב) תוד"ה חוץ וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בזבחים (י"ז) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וכו', א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים עכ"ל התוס', הרי מבואר מי שאינו מצווה על בגדים אינו מקרי מחוסר בגדים וא"כ במזבח שמצווים הכהנים לשרת לפני ה' בבגדי כהונה ולכן בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, אבל בבמה שלא נצטוו לשמש בבגדים גם אם אין בגדיהם עליהם נמי כהונתם עליהם, והראיה שמוזהרין על שמוש בטומאה בבמה ואם זר מצווה על שמוש בטומאה בבמה עדיין ספק עי' בפנים "בדעת מרדכי", הרי מבורר דאינם חשובים כזרים אע"פ שהמה מחוסרי בגדים בבמה ועוד כל ענין הבגדים אינו אלא באזהרת קו"ע כלומר לשרת לפני ה' הקפידה התורה שיהיו בגדיהם עליהם ומחוסרי בגדים כזרים חשובים, אבל על אזהרת בשוא"ת אפילו שהמה מחוסרי בגדים נמי כהונתם עליהם ומוזהרים אף שאין בגדיהם עליהם, דאלח"ה אטו כהן מחוסר בגדים רשאי לעבוד עבודת הלוים במקדש, כיון כזר הוא, והזר אינו מוזהר ע"ז כמבואר במנחת חנוך (מצוה שע"ט) שכתב שם דבאזהרה זו נכללו רק שתי המשפחות כהנים ולוים ולא ישראלים, וע"כ מוכרחין לומר כהנים באזהרת שוא"ת אפילו אין בגדיהם עליהם נמי כהונתם עליהם, וא"כ כהנים בבמה אפילו מחוסרי בגדים. נמי מוזהרים לבלי לעשות עבודת הלוים ושפיר יליף מהר"מ מרוטנבורג, כמו דלא אשתרי עבודת הלוים לכהנים בבמה, ה"ה לא אשתרי ללוים עבודת הכהנים בבמה ודבריו של מרן מאור הגולה מאירים הם כספירים.
לסימן ג
א) מובאה בפנים ספיקת הנוב"ק (חאה"ע סי' נ"ג) חרש כהן שפסול לעבודה (בכורות מ"ה ע"ב) באיזה חרש מיירי משנתנו אי שאינו מדבר ואינו שומע או מדבר אבל אינו שומע ע"ש, וראיתי בספר חדש שכתב ע"ז שמהנו"ב נעלמו התוספות (בכוחות ל"ז ע"א) ד"ה מה, שמפורש שם שחרש שחשיב בין הפסולים לעבודה איירי בחרש שמדבר ואינו שומע עכת"ד.
ולפענ"ד לא מצאתי בהתוספות הנ"ל ראיה לספיקת הנו"ב כי ז"ל וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחרות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר, ולקמן ר"פ אלו מומין תנן חשו"ק פסולים באדם וכשרים בבהמה ובאדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וכו' עכ"ל, וקושית התוספות הוא הרי אינו שומע ואינו מדבר פסול חק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, אבל לא נחשב למום ומיניה באינו שומע בלבד גם כשר הוא לעבודה ומ"ש בעבד דאינו שומע בלבד חשיב למום דאל"ה לא היה יוצא לחרות, ואין להשיב אי סבירא לן דחרש שחשיב במשנה איירי שאינו מדבר ואינו שומע, אבל אינו שומע בלבד הוא כשר לעבודה אמאי איצטריך להביא כל המשנה ולהקשות מחרש הו"ל להקשות בקצרה מאינו שומע בלבד דכשר לעבודה, וכ"ש דלא נחשב למום, ז"א הרי לא מצינו בשום מקום דתנן אינו שומע בלבד כשר לעבודה אלא מדיוקא של המשנה דחשיב חרש דפסול לעבודה וחרש הוא אינו מדבר ואינו שומע ממילא נשמענה מהא דאינו שומע בלבד הוא כשר לעבודה דאל"ה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי אפילו באינו שומע בלבד נמי פסול לעבודה, וא"כ מוכרח להביא המשנה בכל האופנים כדי לדייק וממילא מקשה התוס' מחרש גופא שאינו נחשב למום וכ"ש אינו שומע בלבד לא הוי מום ומ"ש בעבד אינו שומע בלבד נחשב למום.
ואין לומר דהקושיא מזה גופא כיון אינו שומע ואינו מדבר פסול לעבודה משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, ממילא אינו שומע לחוד נמי פסול דגם הוא אינו שוה בזרעו של אהרן, א"כ למותר להקשות מהתוספות דגמרא מפורשת היא (דף מ"ג ע"א) אלו המומין אשר יתר עליהם באדם ובתוכם חרש ושוטה ופסולם משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, וכיו"ב, פריך הש"ס (מ"ה ע"ב) שכור מחיל עבודה בהדי מומא דמוחילו עבודה בעי למיחשב ואמאי חשיב שכור אצל חרש ושוטה, ועי' בפירש"י, ובאמת תמוה אמאי מסתפק בכלל הנו"ב הרי אותו הפסול דשייך בחרש שייך נמי באינו שומע לחוד. אבל התביעה הזאת לא מהתוס' אלא מהגמרא גופא ועיין ואכמ"ל.
ב) מה דחדש א"א זצ"ל דשוטה אפילו בשעת חלימותו הוא פסול לעבודה מצאתי שדעת הח"ס אינו כן (חאה"ע ח"ב סי' סב) ע"ש. ג) ע"ד במה שחדש א"א זצ"ל פסול מתעסק בקדשים אינו אלא משום העדר לשמה, אבל אינו פסול בעצמותו כלומר הוא פסול שלילי ולא פסול חיובי, ולכאורה תמוה הרי כל הקדשים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח והחטאת, וי"ל פסול מתעסק באמת הוא חסרון באשמה, אלא שלא לשמה כעין מתעסק היינו כסבור שהיא בהמת חולין או שאינו מחשב להיתר זביחה אלא לחתיכת סימנים כלומר ליטול נשמתה גם בכל הקדשים פסול.
ועפ"ז אמרתי לישב את דברי האור שמח (הלכות שבת פ"א ה"ח) על הא דמבואר בתוספות (סנהדרין ס"ב ע"ב) ד"ה רישא דבשחוטי חוץ ע"י מתעסק חייב ומקשה האו"ש בכסבור שהוא חולין א"כ נפסלה בתחלת השחיטה משום מתעסק ותו אינו ראוי עוד לפתח אוה"מ ואינו חייב משום שחו"ח, וכמו דפריך בחולין (מ') בשוחט חטאת חוץ לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה ופירשו התוס' (ב"ק ע"א) דהקושיא היא שאינו ראויה עוד לפאוה"מ עכת"ד
ובהשקפה ראשונה סליק בדעתאי לישב קושיתו הרי קי"ל (מנחות ה' ע"ב) שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, וא"כ מתעסק חוץ לעזרה דאינו במקום הראוי לעבודה אינו נפסל ומשו"ה חייב משום שחו"ח שוב נחמתי בשלמא פגול וכדומה שמתהוה ע"י מחשבת העובד אמרינן במקום שאינו ראוי לעבודה אין מחשבתו פוסלת, אבל מתעסק שהוא ענין של העדר לשמה כי לפחות בעי שיודע ששוחט בהמת קדשים ושישחוט להיתר זביחה, א"כ מאי אהני שאינו במקום הראוי לעבודה סוף כל סוף מיחסרה הלשמה להשחיטה הנדרשה להכשר הקרבן ושפיר מקשה האו"ש הרי פסולה היא עוד בתחלת השחיטה משום מתעסק ואמאי חייב משום שחו"ח ואולי י"ל ולומר למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לק"מ דפסול מתעסק ושחו"ח באים בב"א בסוף השחיטה ושאני התם דשחטה לע"ז אסרה בפורתא קמייתא אליבא דכו"ע כאמור לעיל, ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס הרי גם לדידיה בתחלת השחיטה באים בב"א פסול מתעסק ושחו"ח, אלא דקשה הרי בסוף השחיטה איגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא משום פסול מתעסק, וי"ל דהתוס' בסנהדרין אזלי הכא בשיטת רש"י דוקא היכא דנתנבלה בסוף השחיטה מיעקרה השחיטה למפרע, אבל לא ע"י איזה פסול אחר (עי' חולין כ"ט ע"ב) ד"ה אירע, ומשו"ה חייב נמי על שחו"ח אע"פ דאיתא נמי פסול מתעסק, ויש לי עוד בזה דברים ואכמ"ל.
ומה שמסיק עוד א"א זצ"ל חשו"ק הוא פסול בעצמותו ונ"מ אף להשתתף בעבודה עם כהן כשר אינם רשאים ונקט לדוגמא כגון שנים ששחטו זבח אחד דמקום לטעות הוא דכונתו דתשו"ק אינם רשאים להשתתף בשחיטת קרבן עם כהן כשר, וז"א דלשחיטה כל הפסולין כשרים ואפילו קטן דלאו עבודה היא כמפורש בר"מ (פ"א פסוה"מ ה"ו) וז"ל הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עע"ג שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לי מחשבה אפילו היתה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר עכ"ל, ופירש הכ"מ להחמיר כיצד כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הוא מחשבתו מחשבה והזבח פגול ע"ש, ואי נימא קטן פסול נמי לשחיטה מפני פסול עצמותו, א"כ האיך הוא מפגל משום דלחומרא יש לו מחשבה הא מי שאינו ראוי לעבודה אין מחשבתו מחשבה לעשות פגול, אע"כ קטן משום פסול עצמותו היה כשר לשחיטה דלא גרע מפסולין אחרים דכשרים לשחיטה ועי' במל"מ (פסוה"מ פי"ד ה"ב) אלא כונת א"א ז"ל על שאר עבודות כמו הולכה. דלכאורה כמו ששנים יכולין לשחוט קרבן ה"ה יכולים שנים לעשות עבודת הולכה בב"א, והשתתף חשו"ק בעבודת הולכה עם כהן כשר, כלומר שנשאו הדם בב"א, אם היה פסולם מטעם מתעסק בלבד היו רשאים להשתתף בעבודת הולכה עם כהן כשר דהיה נכשר ע"י הכהן הכשר שמשתתף עמהם אך עכשיו שפסולים מצד עצמותם אינם רשאים להשתתף אף עם כהן כשר בהלכה. ויש לעיין עוד בפרע זה.
ומצאתי במשניות החדשות בהגהות תפארת יעקב (קדשים בפתיחה חומר בקודש) שגם הוא נתקשה בזה והביא ט"ז התירוץ הנ"ל מח"א דאיצטריך לאשמעינן שתשו"ק פסולין לשחיטה אפילו בהשתתפות כהן כשר ע"ש, ומשיג ע"ז הת"י אפילו חשו"ק היו פסולין משום מתעסק בלבד היה קטן נמי פסול לשחיטה גם עם כהן כשר משום דמחשב להדיא לחולין ולא לקדשים ע"ש. אכן ז"א כי מה שמחשב לחולין אינו פוסלו בזה כלל כמבואר בזבחים (ג') לשם חולין כשר דלאו מינה לא מחריב בה, אלא החסרון העיקרי מה שאינו יודע שקדשים הוא וזהו מוכרח השוחט לדעת לפחות וכיון עיקר הפסול הוא חסרון ידיעה מהני שפיר מחשבתו של הכהן הכשר שמסייע בשחיטה להכשיר.
ומה שמשיג עוד הת"י שם כי לשיטת הש"ך (סוף סימן ב') אפילו אי חשו"ק הוא פסול בעצמותו נמי כשרים לשחיטה בהשתתפות כהן כשר ע"ש גם זה אינו נכון בשלמא בחולין השחיטה אינה אלא הכשר בעלמא ומי שאינו בר זביחה אינו מכשיר ולכן כשמסייע בשחיטה בר זביחה הוא מכשיר, משא"כ בקדשים מי שאינו ראוי לעבודה כמו כל הפסולין לעבודה לא די שאינם מכשירים גם פוסלין והראיה זר ופסול שקמץ או הוליך המנחה והזבח פסול ולא מהני אח"כ שיחזור הכשר שיקמוץ ויוליך וא"כ חשו"ק שהוא פסול עצמותו היו פוסלין השחיטה אפילו בהשתתפות עם כהן כשר המסייע נמי בהשחיטה אלא כך הו"ל להשיג הרי בשחיטה כל הפסולין כשרים וחשו"ק נמי לא גריעי מהם. אי לאו שיש בהם נמי פסול מתעסק כאמור למעלה.
ועיקר הקושיא למה לן למיפסל חשו"ק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן תיפוק ליה שפסולים משום מתעסק ואין להם דעת מצאתי שהקשה הגרע"א בשו"ת החדשות (סי' ס"ד) ע"ש.
לסימן ד
אאמו"ר זצ"ל מסתפק אם על הריגת בהמת קדשים או שחיטה פסולה חייב נמי משום מטיל מום בקדשים ולבסוף מסירן אפי' את"ל עצם הריגתה אינו חשוב כמטיל מום, אבל כשעושה אותה גיסטרא וכדומה שאינה מתה בב"א אז טרם שתבוא לידי מיתה איכא נמי משום מטיל מום בקדשים ויליף זה מה דמצינו בחולין (דף ל') דחשובה להוממה באמצע שחיטה פסולה עכת"ד.
הנה בעצם הדבר כבר העיר בזה היראים (סימן ש"צ) וז"ל יש לשאול לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף כיון דשחט חצי סימן הוה ליה מום קבוע ואינו ראוי לפתח אוה"מ, כי מטי לבסוף דמקריא שחיטה דמחייב עליה היכי מחייב, א"כ למה אשכחן שחוטי חוץ דמחייב, ויש לתרץ כיון דדרך הכשר קעבד אינו נקרא מום, דכל מום קדשים מפסח ועור גמרינן שאין דרך הכשר הלכך כל מה דמיתרע (הת"ר מגיה ומתקן דמיתבע ופירושו דמיבעיא ליה לשחיטה) לשחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל, הרי מפורש הוא בשחיטה פסולה לא מחלקינן השחיטה לשתים כיון דדרך הכשר קעביד, ומיניה אם הורגה ואינה מתה בב"א כמו בעושה אותה גיסטרא אז באמצע הריגתה חשובה להוממה וחייב משום מטיל מום אע"פ על עצם הריגתה ליתא משום מטיל מום.
אגב אורחא אמרתי להעתיק תמצית משא ומתן ארוך שהיה לי בדבר באור היראים הנ"ל אשר רבים מקשין עליו למה דייק היראים להקשות כיון דשחט חצי סימן הרי הוא מום קבוע תיפוק ליה עוד קודם זה כשחתך רק בעור הוה מום עובר לפחות לפטרהו משתו"ח, והנה נתכבדתי בספר חדש "נתיבות זוהר" מאת ידידי הגאון אבד"ק קיבארטי שליט"א וראיתי שסלל לו בזה מסלה חדשה ומעביר את דבריו למסלול אחר וכותב שם בספרו הנ"ל, באחת היראים לא נתכוין כלל להקשות על עיקר לאו שחו"ח ואף דנעשה מום בתחלת השחיטה לק"מ, דאהכי חייבה רחמנא דמום שחיטה אין פוטר מחיוב על עבירת הלאו, אלא כונתו לפ"מ שאמור בתוס' (ב"ק ע"ו) ד"ה ששא"ר, לר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי שחו"ח אינם נפדים, ותירצו דמום לאחר מיתה לא חשיב מום לפדות ודברי התוס' תמוהים הרי כשהגיע רק לחצי הסימן נעשה מום קבוע לפדות ואע"פ דנעשית טרפה מ"מ מחיים מקרי, וע"פ היסוד הזה מקשה גם היראים לעולם לא יתחייב על שחו"ח שמא יפדה תוך השחיטה ויהיה פעור דאז אינו קדשים וככל מום הרי הוא עומד לפדות ור"ל ס"ל גופא דהתראת ספק לא שמה התראה, ותירץ היראים כל שעושה דרך שחיטה אין זה מום לפדות, לא דהיה מום אלא דהתורה גילתה דאהכי חייבה רחמנא, אלא מום שנעשה דרך הכשר אין זה מום, דוקא מום כעור ופסח שאינו נעשה דרך הכשר הוה מום ומשו"ה מחתיכת העור אינו מקשה דהוה רק מום עובר ואינו מום לפדות עכת"ד.
והנה מלבד שאין שום רמז קל בדברי היראים. שהתכוין להקשות מהת"ס לר"ל מחששא דפדיון, גם סיום דבריו אינו משמע כן וז"ל שם כל דמיתבע לשחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל, ואם מקשה מפדיון הו"ל לסיים "ואין זה מום לפדות על ידו" כיון קושיתו סובבת ע"ד פדיון ולא לסתום והעיקר חסר מן הספר.
עוד יש לעורר מסופקני אנא למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס אם פדה באמצע השחיטה אם הוא חייב על תחלתו, משום די"ל גמרו דפנים חייב על תחלתו משום דשם קדשים לא נתבטל ממנו, אבל אם בתוך השחיטה נפקע ממנו שם קדשים ע"י פדיון ובהיתרא גמר את שחיטתו אינו חייב על תחלתו, א"ד כיון השחיטה נגמרה בשלמות ולא נתנבלה באמצע חייב על תחלתו דהפדיון מועיל אמכאן ולהבא ולא למפרע, (ועיין חולין דף מ' ע"ב ברש"י שם ואכמ"ל בפרט זה) ואם נימא כהפן הראשון אמאי דייק היראים להקשות משום דר"ל ס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף, אפילו ס"ל ולשמתוע"ס נמי קשה דהוה הת"ס שמא יפדה באמצע השחיטה ואינו חייב על תחלתו, אכן באמת אין חוששין כלל שמא יפדה ולא הוי כלל התראת ספק משום דמוקמינן הקרבן אחזקתו שישאר הקרבן הקדש כמו שהים ולא יצא לחולין בפדיון כמו שאין חוששין לנזיר שמא ישאל על נזירותו משום דמוקמינן לו אחזקת נזירותו עי' בתוס' (גיטין ל"ג ע"א) ד"ה ואפקיענהו.
וידידי הגאון המחבר יצ"ו הנ"ל השיבני על זה בשלמא דישנה לשחיטה מתוע"ס והעבירה נעשתה בתחלתה אין אנו חוששין שמא יפדה באמצע השחיטה ויתקן את העבירה כמו שאין חוששין בנזיר שמא ישאל על נזירותו כאמור בתוספות (גיטין ל"ג), משא"כ לר"ל דס"ל אלשאב"ס והעבירה עדין לא נעשתה ובאמצע השחיטה היא נעשית לבע"מ וכל בע"מ עומד להפדות שפיר יש לחוש שמא יפדה, ותמך חלוקו ע"פ דברי התוס' (מכות ט"ו ע"ב) ד"ה ועבר היום, (דבריהם סובבים על מה שנאמר בדבור הקודם דפירשו למ"ד קיימו ולא קיימו אין תלוי לאו הניתק לעשה בהתראה ספק ולמ"ד בטלו ולא בטלו תלוי בהת"ס, משום דלבטל עשה צריך מעשה בידים וע"כ הוה הת"ס דמחוסר מעשה הוא ושמא לא יבטל אבל קיימו ולא קיימו שאין מחוסר מעשה הוה התראת ודאי) וע"ז הקשו בנשבע לאכול ולא אכל אמאי חשוב להת"ס הא מחוסר מעשה האכילה ונעמידו בחזקת שלא יאכל ותירצו וז"ל, וי"ל מ"מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור, דדוקא גבי נזיר ששתה יין מיד עובר אמרינן דיש לומר שלא ישאל כאשר אינו נשאל עכשיו עכ"ל התוס', ולפ"מ שביאר המלא הרועים כונת התוס', דמשו"ה שאני אוכל ככר הזה היום מנזיר, כיון עדין לא נעשתה העבירה אנו מעמידין אותו בחזקתו שלא יעשה אותה ואם יצטרך אף למעשה כדי להנצל מהעבירה יעשה, וה"ה לר"ל דאין לשחיטה אלא בסוף, ועד סוף השחיטה לא נעשתה העבירה שפיר קמקשה היראים דניחוש שמא יפדה בתוך השחיטה והוה הת"ס עכת"ד.
וע"ז השיבותיו, נניח שנקבל הבאור של מלא הרועים בהתוס' אבל הוא אינו חק בלי טעם וריח וטעמא דמלתא מורגש מאליו משום היכי דנעשתה העבירה לא אמרינן שיהרהר בתשובה ויבקש עצות להנצל ממנה אלא להיפך מעמידין אותו אחזקתו שישאר רשע כמו שהוא עכשיו, אבל היכי דעדין לא נעשתה העבירה מעמידין לו בחזקת כשרות וצדקות אפילו יצטרך לעשות מעשה כמו לאכול הככר יעשה, אבל בנ"ד האיך נוקמיה לו בחזקת כשרות אם מזהירין אותו שאל ישחוט בחוץ ואינו שומע ולוקח הקרבן ופוסלו למזבח ועובר על מטיל מום בקדשים לפי ס"ד של היראים, האיך ניחוש דיבקש עצות לתקן מה שעשה שיפדה באמצע השחיטה הרי ממ"נ עובר הוא על מטיל מום בקדשים ואבד עי"ז חזקת כשרותו, ואין לומר אם יפדה יעבור רק אמטיל מום בקדשים. ואם לא יפדה יעבר גם על שחו"ח ז"א כל מה דאמרינן דיתקן ולא יעשה העבירה הוא לקוח מחזקת כשרות אבל אם האבד לו חזקת כשרותו אז אדרבא מעמידין הקרבן בחזקתו שישאר הקדש ולא יפדה אותו ולא יצא לחולין ועי' בש"א (סי' פ"ז) ובקו"א שם ובשבת (ד' ע"א) תוד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וכו' ושם יש סמוכין לסברתי וקצרתי.
אכן באמת אמרתי לבאר את התוס' במכות ד"ה ועבר היום הנ"ל באופן אחר דאין כונתם לחלק בין נעשתה העבירה ובין לא נעשתה העבירה, כלומר בין שהתקון על לשעבר ובין שהתקון אלהבא אלא כונתם פשוטה אימתי משויה החזקה להתראה ודאית כמו בקיימו ולא קיימו או בנזיר שאנו עושים מעשה על ידה ולוקין עליה הרי מופת חותך שאין לנו בזה עוד ספיקות, משא"כ בנשבע שיאכל ככר זה היום אפי' ניזול בתר החזקה ונחזיק ע"פ שלא יאכל אפ"ה לא נעשה מעשה ללקותו מיד אלא נחכה עד שיפנה היום דאם ילקה מיד אז שוללין ממנו הבחירה שהתנה שבידו לקיים כל היום וממילא הוי להתראת ספק. דאל"ה הוא תרתי דסתרי לענין התראה תעשה החזקה לודאי התראה ולעונשין עדין ספק הוא, וכמעט פירושי זה מפורש להדיא בדברי התוס' וז"ל, מ"מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבר עכ"ל, כלומר כיון דאינו לוקה מיד הרי סימן דהחזקה כאן לא תוכל להכריע לעשות לודאי כמו בנזיר א"כ ממילא הוי הת"ס והכל עולה כהוגן.
ועפ"ז אפשר לישב קושית הגרע"א (שבת ד' ע"א) בגליון הש"ס תוד"ה קודם דודאי לא היה בדעתו לרדות, מלשון זה משמע דמשו"ה לא הוי הת"ס, ואלו ממש"כ אח"כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם אוכל זה, משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי הת"ס כיון דאין מחוסר מעשה אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו עכת"ד (כך כונתו אף דאין לשונו ממש), ובאמת הוא פליאה נפלאה אם ישבע שיאכל ככר זה היום בלי תנאי הוי הת"ס וע"י תנאי שלא אוכל זו אם לא אוכל זו יתהפך להתראת ודאי, אבל לפי האמור ניחא אע"פ שאין מחוסר מעשה עוד לעבור על שבועתו באכליה לאיסוריה מ"מ אינו משויה כאן להתראת ודאי כיון למעשה לא נסמוך על החזקה ללקותו מיד כל זמן שבידו לקיים ולאכול הככר, כי לא נוכל לשלול ממנו קיום התנאי נגד רצונו, וא"כ זהו גופא משויה להח"ס, ומה מועיל שמוחלט ע"פ שכלנו שלא יקיים התנאי כיון למעשה אנו מתנהגין ואומרין שיוכל עוד לקיימו וגם יקיים וזהו משויה להח"ס והוא נכון
ועוד אפילו נודה לסברא זו שיש לחוש שמא יפדה בתוך השחיטה אכתי חשש הפדיון אינו משויה להת"ס, כיון שהולך וגומר כל השחיטה מרישא ועד גמירא ובסוף השחיטה שאתי החיוב של שחו"ח עובר בודאי כיון שאינו פודה אז וגם התראה לא מיחסרה כיון דסוף השחיטה היה בתוכ"ד של התראה, ומה איכפת לן אם בתחלת השחיטה הוא הת"ס מחשש פדיון, הרי על תחלה אינו חייב כלל דלמ"ד אין שחיטה אלא בסוף אתיא כל התראה רק על סוף השחיטה וברגע ההוא הרי התראה ודאית היא ואע"פ אם לא היתה תחלת השחיטה לא היה עובר על סוף השחיטה דשחט בע"מ, מ"מ כיון דתחלת השחיטה אינו מחיובא ואפילו נשחטו תחלת הסימנין ע"י אחר בפנים והוא גמרן בחוץ נמי חייב והכונה היא שבעי רק שיהיו שחוטין כדי שלא יפסל הקרבן מחמת מום ואינו ראוי לאוה"מ, א"כ אפילו על תחלת השחיטה תהא הת"ס נמי לאו כלום הוא כיון שאינו חלק מחיובא אלא כעין תנאי שיהיה שחוט ע"פ הכשר שחיטה ועל סוף שחיטה שע"ז אתיא החיוב משחו"ח אז הוא התראת ודאי
וכיו"ב מצינו בנזיר השותה יין ואוכל ענבים בכדי אכילת פרס שלוקה והתראה עולה על כל משהו ומשהו וה"ה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת אין להקשות איך מהני התראתו על משהו האחרון, אע"כ משום דאוכל משהו האחרון בתוכ"ד של התראה ואפי' נמשכה אכילת משהו האחרון יותר מתוכ"ד מהתראה נמי הוי התראה כי כל זמן שעסוק באכילת האיסור שמותרה עליו דמיא כמו שעסוקים באותו דבר דחשיב כתוכ"ד.
ובזה מיושב תירוץ המק"ח (הלכות פסח סימן תל"א בפתיחתו סוף אות ג') על קושית הש"א אמאי חייב שוחט על החמץ. שמא ביטלו, ותירץ המק"ח וז"ל ועוד נראה כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה א"כ כיון שהעדים מתרין בו שיבטל חמצו והוא אומר שרוצה ללקות וא"ר לבטל שוב א"י לומר שביטלו בלב, דכל היכא שהדברים שבפה מכחישין להדברים שבלב לא אזלינן בתר דברים שבלב וכו' עכ"ל, ואכתי קשה הא בעל המימרא שצריך שיהא החמץ בעזרה הוא ר"ל והוא ס"ל הת"ס לא שמה התראה וס"ל נמי אין שחיטה, אלא בסוף והאיך מהני התראה על שחיטת חמץ, שמא באמצע השחיטה יבטל חמצו בע"פ בקול רם וכולם ישמעו וכ"ש לפי חלוקו של המלא הרועים אם עוד לא נעשתה העבירה אמרינן דיעשה כל העצות להנצל מהעבירה אף יצטרך למעשה, וא"כ ניחוש שמא יבטל חמצו באמצע השחיטה ולא יעבר אלא תשחט על חמץ, אע"כ נהי בתחלת השחיטה הוי הת"ס אבל סוף השחיטה דלא ביטל אז התראתו ודאית ומהני נמי אסוף השחיטה שהיה בתוכ"ד של התראה מתחלת השחיטה.
שוב ראיתי שהבאור החדש הזה בהיראים נסתר מיניה וביה דנסתפקתי אנא קרבן שנעשה לבעל מום אם הוא נשאר בקדושת הגוף או הוא נעשה לקדושת דמים, ולכאורה היא משנה מפורשת (חולין ק"ל ובכורות י"ד) וכל שקדם הקדשן את מומן וכו' עושין תמורה, ופירש"י קדם פדיונן דכתיב טוב ברע או רע בטוב ולכאורה מדעושין תמורה קדה"ג הן דאי קדושת דמים הן לא היו עושין תמורה, ז"א דקדושת דמים נמי עושה תמורה כמבואר (זבחים י"ב וקידושין ז' ועוד). אמר ר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה, והכא רק קדושת דמים הוא כאמור בגמרא ש"מ יש דחוי בדמים ועיינתי בחדושי הרשב"א על קידושין במקומו, וכתב דקדושת דמים אין עושה המורה והוא נפלא, איך העלים עינו הבהירה מהסוגיא אשר לפניו ואחר החפוש מצאתי שהעיר בזה השעה"מ (הלכות פסח פ"ד ה"ה) ע"ש.
ובמס' מעילה (י"ט ע"ב) איתא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ופירש"י או המפרש דלא בעו העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו ואית בהו פדיה אין בהם מועל אחר מועל עכ"ל הרי מפורש דקדושת דמים הן אבל אין מכאן ראיה דשא"ה דעבר ושחטן כגירסת המפרש ולא כגירסת התוס', אבל בע"מ חי הוא קדוה"ג והשמ"ק שם בצדו נראה שמפרש היכי שהיו העמדה והערכה הוא קדו"ד, ומחלוקתם מחיים קודם שנעשה העמדה והערכה ע"ש
שו"ר שהוא גמרא מפורשת (מנחות ק' ע"ב) המנחות והנסכין שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון פשיטא קדושת הגוף נינהו, איצטריך סד"א הואיל ובע"מ איקרי טמא, טמא נמי כבע"מ דמי ואע"ג דקדיש קדושת הגוף כי נפיל בו מום מפריק הני נמי ליפרוק קמ"ל עכ"ל הש"ס, הרי מפורש הוא דבע"מ הוא קדוה"ג וכן הוא בתמורה (דף י"ז) א"ל רב פפא לרבא והרי בעל מום דלא קריב ונחתיה ליה קדושת הגוף וכו', שו"ר בפירש"י וז"ל והרי בע"מ דלא קרב ונחתה לה קדה"ג ע"י תמורה כדקתני. מתניתין שחמורה חלה כו' ואם קדים הקדישו את מומו עביד תמורה דכתיב טוב ברע עכ"ל ונראה דמלת קדוה"ג קאי על התמורה כלומר בע"מ עושה תמורה ומסבב שנחתה קדוה"ג על התמורה אבל הבע"מ גופא קדיש רק קדו"ד ויש לעיין בזה, ולכאורה מפורש הוא בר"מ להיפך (פ"ו הל' מעילה ה"ו) וז"ל בהמת ק"ק שנפל בה מום הואיל והיא עומדת. לפדיון הרי היא כקדשי בדק הבית שהיא קדושת דמים ואם נתנה לחברו וחברו לחברו הראשון מעל עכ"ל הר"מ, והמאמר "שהיא קדו"ד"' מקביל לכאורה למאמר, בהמה שנפל בה מום, מדכתיב בלשון יחיד ונקבה ולא אל המאמר, קדשי ב"ה, שכתוב בלשון רבים אלמא ס"ל הר"מ דקרבן שנפל בו מום קדו"ד הוא.
ולפ"ז לא מיבעיא אם קדם הקדשן את מומן וקדוש בקדוה"ג בודאי תליא הפדיה ברצון הבעלים. ואפילו אם קרבן בע"מ אין עליו אלא קדו"ד נמי בעי רצון הבעלים לפדיה כמבואר בב"ק (ס"ח ע"ב) תוד"ה הוא דאמר כצנועין, וז"ל וא"ת והיכא מדמי הקדש לחלול שכמו שיכול לחלל מה שביד חברו כן יכול להקדיש, והא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חברו יכול לחלל הקדש של חברו, כדמשמע ביבמות (פ"ח) דקאמר אי קדושת דמים משום שבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר ידענא דאיתשל מריה עליה וכו', משמע דבקדושת דמים אין חלוק בין דידיה לחבריה (אבל בקדושת הגוף מפורש הוא רק הבעלים יכולים לפדות), וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמי שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר, אבל כרם רבעי אע"ג דמ"ג הוא הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל התוס'. ומבואר הוא משום הזכות שיש לבעלים בכרם רבעי לאוכלה בירושלים זכאים המה בפדיה ובלי נתינת רשות אין אחר יכול לפדותו, וא"כ כ"ש הוא בקרבן בע"מ אשר כסף הנפדה ממנו הוא לטובת הבעלים להקריב קרבן אחר תחתיו, כאמור בתמורה (כ"ב) המפריש חטאת והרי היא בע"מ מוכרה ויביא בדמיה אחרת וה"ה במפריש תמימה ונפל בה מום, כמבואר בר"מ (פ"א א"מ ה"ו) המקדיש בע"מ אע"פ שלוקה הרי זה נתקדשה ונפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויבוא בדמיה קרבן וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום עכ"ל ולא מיבעיא אם אמר הרי עלי להביא קרבן והפרישו ונפל בו מום הרי יש לו זכות בדמיו הנפדין להביא קרבן אחר ולקיים נדרו ואפילו בקרבן נדבה נמי זכות לו שרוצה להביא דורון למזבח וכיו"ב מפורש הוא להדיא (תמורה ל"ב ע"א) תד"ה מקדישין וכו', ונראה משו"ה שייך הקדש עילוי בהקדש מזבח ולא בהקדש בה"ב. משום בקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בה"ב אין לבעלים עליהם יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידן להתפיסן עכ"ל הרי מפורש להדיא ק"מ כשהוממו הפדיה תליא בבעלים (ועי' מה שכתבתי ע"ד הקדש עילוי בתמר דבורה בקונטרסי האחרון).
ולפי האמור איך נוכל לאמר דכונת היראים בקושיא וז"ל כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אוה"מ, כי מטי לבסוף דמקריא שחיטה דמחייב עליה היכי מחייב א"כ לא אשכחן שחו"ח דמחייב עכ"ל היראים, דאיזו הוכחה היא הרי שפיר משכחת לה שחו"ח בקרבן שאינו שלו, דלפדיה צריך דעת בעלים וא"כ ואפי' מום דשחיטה הוי מום לפדיה, מ"מ אין לחוש שמא יפדה בתוך השחיטה דבעלי הקרבן אינן קמן לשואלם אם נותנים לו רשות לפדיה, וא"ת שזכות עבורם שיפדה וזכין לאדם שלא בפניו, ז"א הרי מ"ע הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו, שנאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו עכ"ל הר"מ, (פ"א א"מ ה"י) (ואולי משום זה אמרינן דבע"מ עומד לפדיה) ובדאיכא מצוה בפדיה ל"א דזכין לאדם שלא בפניו, דדילמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה (נדרים ל"ו ע"ב) ואפי' נימא דנפשטה האיבעיא ובכה"ג זכין לאדם שלא בפניו (אע"פ מסופקני אם פוסלו קרבנו במזיד יתרצה לתתו רשות לפדות) הרי אפשר לאוקמיה שהבעלים לפנינו ואינם רוצים בפדייה, ומה דמצינו בתוס' (גיטין נ"ג) שמקשים שמא ילך לחכם וישאל על נזירותו, משום דהקושיה שילך אחר אכילתו ואע"ג דזקוק לחכם אפ"ה מקרי שבידו הוא כמבואר בשבת (מ"ו) אבל הכא הפדיה מוכרחת להיות דוקא תוך השחיטה כי אחר השחיטה מלבד שאין בכה"ג הת"ס כאמור לעיל, עוד אינו מתקן כלל האיסור משחו"ח, דדוקא שאלה שעוקרת את הנדר מעיקרא מתקן את האיסור למפרע, אבל פדיה מפקיעה את האיסור רק מכאן ולהבא ואיסורא מה דעביד עביד, וא"כ שפיר משכחת לה שחו"ח אפילו מום דשחיטה הוה מום לפדות על ידו ומ"מ לא הוה עי"ז הת"ס, דאיירי ששוחט קרבן של אחרים והבעלים אינן קמן או הם קמן ואינם נותנים לו רשות לפדיה, ואפילו מיירי בקרבן שלו אפשר לאוקמיה שידוע לנו שאין לו כסף ושוה כסף לפדיה אע"ג דדוחק לומר דאין לו אפי' פרוטה אשר סגי בדיעבד לפדיה מ"מ לכתחלה צריך לפדות בשויו, אע"כ היראים לא נתכוין כלל להקשות מחשש פדיון תתהוה הת"ס.
ועפ"ז קשה לי מה שראיתו בפנ"י (ב"ק ע"ו מ"ב) שמקשה שם על ר"ל דמוקי בשוחט בעלי מומין בחוץ, תהי בה רבי אלעזר לר"ל שחיטה מתרת הלא פדיה מתרת, והקשה הפנ"י לר"ת דמוקי כשהקדישה ואח"כ נפל בה מום נוקי שפדה הגנב קודם שחיטה ומפלפל שם אי פדה מחיים הרי חזרה קרן לבעליו כיון שמסר דמי הפדיה לגזבר ע"ש וקשה כשקדם הקדשן למומן הפדיה תליא ברשות בעלים כמבואר בתוס' בתמורה, וגם איירי הכא שגונב הקדש מבית בעלים ואיך יוכל הגנב לפדותו בלי נתינת רשות מהבעלים, ובשלמא התוס' מקשי שם ד"ה והלא פדייה, דנוקי כשפדה אחר שחיטה, אחר שחיטה שאני דהוי רק קדו"ד וכל אחד רשאי לפדות, אבל מחיים הרי תליא הפדייה בבעלים ואיך יוכל הגנב לפדותו בלי רשות הבעלים.
והפנ"י העלה שם ד"ה והלא פדייה, אפי' קדושת דמים צריך למסור דמי הפדיון לגזבר ואם לאו אינו פדוי א"כ הרי משכחת לה שחו"ח אפי' קרבן בע"מ קד"ד הוא ומ"מ אין חוששין לפדיה דהגזבר אינו קמן. והעירותי על הפנ"י הרי התוס' הוכיחו במנחות (ע"א ע"ב) הא דקי"ל כשמואל הקדש מנה שחללו על שו"פ מחולל דוקא הבעלים קודם שמסרו ליד גזבר, דאל"ה כל אחד יקח הקדש של חברו בשו"פ ואי בפדיה צריך שימסור לידו של גזבר האיך יכול לפדות נגד רצונו של הגזבר, אע"כ אפי' לא מסר כסף הפדיה לידו של גזבר נמי פדוי וכן ביבמות (פ"ח ע"א) דקאמר הש"ס אי קדושת דמים משום בידו לפדותו ואי צריך למסור דמי הפדיה לידו של גזבר לאו בידו הוא שמא לא יקח דמי הפדיה
ובסיומא עלה על רעיוני דהנה המל"מ (א"מ פ"א ה"ד) מסתפק מאי היא העמדה והערכה, אם הכונה היא שיביאה לב"ד כמו שהזכיר הר"מ (פ"ה הלכות ערכין הי"ב) או אתי רק למיעוטי מתה כלומר מי שיכולה לעמוד נפדית אבל מתה אינה נפדית, ואם נימא כהפן הראשון שהפדיה צריכה בב"ד א"כ אין חשש שמא יפדה בתוך השחיטה דאינו יכול להפסיק השחיטה ולהביאה לפניהם שיפסול משום שהייה ואפי' נימא כהפן השני שסגי שישלחו ב"ד שמאים וזה יוכל להודיעם שישלחום אבל הרי צריך שאחד מהשלשה יהיה כהן הרי אפשר לאוקמיה שאין כאן כהן ובכלל מסתפקנא אם זקוק הוא לב"ד אשר ישלחו שלשה שמאים ואחד מהם כהן אם מקרי זה בידו להשותו התראת ספק, הרי כבר ביארו האחרונים דוקא בנדרים שסגי בשלשה הדיוטים מקרי בידו אבל היכא שצריך ב"ד אע"פ לאו מומחין לא מקרי בידו והראיה מגירות דאמרינן קידושין (ס"ב) מי יימר דמזקקו ליה תלתא ועי' בתוד"ה גר, שוב נחמתי דנ"ל דהעמדה והערכה אינה לעכובא, דאם פדה בלא ב"ד וכהן נמי פדוי בדיעבד, והראיה דכתב הר"מ (פ"ז מהל' ערכין ה"ח) גם קדשי מזבח שנפל בהם מום אע"פ לכתחלה פודין בשוייהן אבל בדיעבד אפי' שוה ק' דינר שחלל על שו"פ הוא מחולל, ואם בדיעבד מעכב העמדה והערכה איזה ב"ד יסכימו להפסיד להקדש ואיזו שומת ב"ד הוא, אע"כ חלל בלא ב"ד הרי מבורר העמדה והערכה אינה מעכבת בדיעבד ויש לעיין בפרט זה.
לסימן ח
מה שהעיר הרש"ש (ר"ה ו' ע"א) מ"ש נאבד בקרבן נדבה אין חייב באחריות, והומם חייב באחריות וגם עובר אב"ת אם מאחר לחללה לפי סברת הטו"א עי' בפנים "בדעת מרדכי", ונ"ל דשאני ושאני, כי באומר שור זה לעולה מאמר זה כולל נמי שחייב עליו למסרהו לידו של הגזבר להקרבה מדעובר אב"ת אם אינו מביא בזמנו וכשהומם נהי שא"א עוד לעלהו למזבח, מ"מ עוד הוא שייך להקדש ולא גרע מאילו נדב מנה זו לגבוה דחייב להביאה לגזבר כדי לקיים נדרו. וה"ה כשיש לו קרבן בע"מ אשר שייך להקדש כדי לקיים את נדרו מחויב להוציא מתח"י ולמסרהו לגזבר, דזה נמי היה במאמרו כשאמר שור זה לעולה, וכאשר בע"מ אינם נקרב לכן מועל עליו החיוב של חלול, משא"כ בנאבד כבר אזל לו נדרו ואין תחת ידו כלום מהקדש ואחריות נא קבל עליו ולכן אין חייב כלל בנאבד ועיין בזה.
אגב אורחא אמרתי לציין כאן מה שראיתי בספר חדש תרועת מלך ע"ד הקצה"ח סי' ט' שהביא קושית הראשונים אמאי אמרינן חייבי חטאת ואשמות אין ממשכנון אותו כיון לכפרה קא אתי, והרי היכי דאמר רוצה אני ניחא לו ושוב תועיל כפיה שיאמר רוצה אני ותירץ הקצה"ח ה"מ עולה סגי בכפיה שיקדשנו לגבוה דהוי כעין להקנות, אבל חטאת ואשמות שהוא לכפרה ובעינן דעת בעלים הוי כמו לקנות, ובתלוהו לקנות לא מהני עכת"ד ועי' בנתיבות שם, והעיר הת"מ הרי מפורש הוא (ר"ה ו') בתוספות לאחר שלש רגלים אף בחטאת כופין משום ב"ת וא"כ איך החליט הקצה"ח כפיה בחטאת לא מהני דהוי כעין תלוהו דלא מהני עכת"ד.
ואמרתי לישב לפי המבואר בכריתות (י"ב ע"א) תוד"ה א"ד בסו"ד, וא"ת היאך מחייב ר"מ בשנים אומרים אכל והוא אמר לא אכלתי והא בע"כ לא יביא חטאת כדאמר (ב"ק דף מ') חייבי חטאת אין ממשכנין אותו וכו' עכ"ל, ומקשין העולם הרי היכא דאיכא מ"ח ממשכנין אותו ור"מ ס"ל אפי' ברגל אחד עובר בב"ת, וראיתי בערוך לנר שתירץ דלכאורה תמוה אמאי ציינו התוס' דחייבי חטאת אין ממשכנין המובא במס' ב"ק ולא ציינו המקור העיקר שהיא משנה בערכין (פ"ה מ"ו) וע"כ נזהרו בזה בציונם מס' ב"ק לישב קושית העולם הנ"ל וכונתם לבאר דהיכי מדמה הש"ס בב"ק כופר לחטאת ואשמות, דשאני חטאות ואשמות דעובר אב"ת ולהכי למותר למשכנו ולאפוקי כופר ליכא בב"ת ולעולם לא יבא לתשלומין אע"כ ס"ל הש"ס בב"ק דעל חטאת ואשמות נמי אין ממשכנין לעולם אפילו בזמן דעובר על אב"ח ומה דדרשינן בר"ה (דף ו') ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך קאי על שאר קרבנות שאינם לכפרה עכת"ד ע"ש, ולפ"ז הקצה"ח והנתיבות אזלי בשיטת התוספות בכריתות דס"ל אע"פ דעל חטאת ואשמות עוברין על בב"ת, אפ"ה אין ממשכנין אותו, אבל אכתי קשה הרי התוספות חלקו בסוף דבריהם ואמרו ה"מ דאמר דלא ניחא ליה בכפרה, אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו אפי' על חטאת ע"ש, הרי מבורר אע"פ שחטאת לכפרה אתי והוי כעין לקנות לסברת הקצה"ח ואפ"ה משכחת לה דממשכנין אותו בכה"ג ומצאתי שהעיר בזה הנחל יצחק ואינו תח"י כעת לעיין בו היטב.
ואין להקשות מהא דאיכא בערכין (כ"א ע"א) אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין איתן בחטאת נזיר כיון דאמר מר אם גלח על אחד משלשתן יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, פשע בה ולא מייתי עכ"ל, וקשה איך ממשכנין בחטאת הא הוי כעין לקנות וי"ל הרי מבואר הוא בר"ן (נדרים דף ד') ד"ה חטאת חלב, אפי' למ"ד נזיר חטא הוא אינו חוטא גמור ועיקר קרבן לא אתי לכפרה ועי' במפרש (נזיר דף ב' וכ"ב) ועי' או"ח במ"א (סי' א') ועיין במנחות (צ"א ע"ב) דמפורש שם דחטאת נזיר אינה באה אלא להכשיר ואכמ"ל.
וראיתי עוד בת"מ הנ"ל שתירץ קושית ח"א שהקשה אמאי תלויה וקדיש קדושיו קדושין (ב"ב מ"ח) בקדיש בכספא ותיפוק ליה דצריכה לקנות הכסף ותלוהו לקנות לא קנהו. ותירץ אילו היה הדין דצריכה לקנות הכסף מקודם ולכוין לקנין אז לא היו מועילין הקדושין, אלא צריכה רק להקנות א"ע ואז ממילא נעשה כסף קדושיה שלה עכת"ד. ולא נ"ל כמו בכל קנין כסף צריכין תחלה לקנות הכסף ואח"כ נקנה הדבר ללוקח ה"ה בקידושין צריכה תחלה לקנות כסף קודושיה ואח"כ מקנית א"ע או עושית עצמה לשדה של הפקר, דאלת"ה דכסף קדושיה נקנה לה ממילא, אמאי צריכה בכלל לעשות קנין בכסף קדושיה כדי לקנותו כדתנן בקידושין (ח') אם היה סלע שלה מקודשת ופרש"י משום דחצרה קונה לה, ואפי' להתוס' דפירשו דלאו מטעם קנין הוא אלא מטעם סמכה דעתה אינה ראיה דלא צריכה קנין בכסף קדושה, דהתם שאני שהוא מטעם ערבות כאשר ביארו האחרונים ואכמ"ל.
לסימן טו
בספר מקור ברוך (ח"ב סי' ח') מובא בשם הרב הגאון ר' ליב רובין הגאבד"ק ווילקאמיר ז"ל הא דכתיב בעיר הנדחת, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, היינו דוקא כשנמצאה הבהמה בתוך העיר. אבל אם היא נמצאת מחוץ לעיר אינה בכלל ואת בהמתה לפי חרב, אלא נכנסת תחת הגדר שללה, דילפינן מכל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה להן ומביא ראיה לדבריו מירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ו) דגרסינן שם, היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים עכ"ל הירושלמי, וצדדי הספק אלה המה אי כעין זה כשהיה החיה והעוף בביברין מקרי בתוך העיר ודינם בחרב או דלא מקרי בה וכעין שהיה מחוץ לעיר ותחת הגדר "כל שללה" נכללים ודינם בשרפה וכו' עכת"ד ע"ש.
וביאורו זה בירושלמי הוא תמוה מאד, דאי הספק אם כה"ג מקרי בתוך העיר ודינם בחרב או מחוצה לה ודינם בשרפה, א"כ היכי מסתפקין זה בדגים בכלל, הרי כתיב ואת בהמתה לפי חרב" דרק חיה ועוף בכלל בהמה ולא דגים ממילא לא בעינא כלל לקיים את הלפי חרב בדגים אפילו נמצאו בתוך העיר ממש והעירני ע"ז הגאבד"ק דיאנאווא שליט"א בעה"ח הנ"ל הרי מה שיש ביבשה יש ג"כ בים ואלו החיות הנמצאות ביבשה ישנן בים, ובאלו החיות שייך גם הרבעה כמבואר בתוס' ד"ה המרביע שני מינים שבים (ב"ק נ"ה ע"א) ויש גם לכלב הים דין חיה דיבשה לענין טומאה, כמבואר במס' כלים (פי"ז מי"ג) וא"כ בעית הירושלמי מיירי על חיות שבים, כי גם על חיות שבים אמרינן, דחיה בכלל בהמה היא ומיבעיא, אם היו החיות שבים בביברין, אי כה"ג מקרי בתוך העיר וצריך לדונן לפי חרב, אי מקרי מחוצה לה ובכלל שללה הוא ודינן בשרפה עכת"ד.
ואני דחיתי את דבריו בסגנון זה, הרי מבואר הוא בפר"ח (יו"ד סי' פ"ג) ובפמ"ג באותו הסימן. שחיות הים אף אם בעלי קומה הן וגם יש להן צורת אדם רק אם יש להן קשקשת וסנפיר מותרין באכילה, כמבואר בע"ז (ל"ט) חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וכו' ע"ש ופשיטא באלו החיות שבים לא בעי שחיטה, כיון דהיתרן העיקרי בסימני הדגים, א"כ לכל מילי כדגים נחשבו, ודגים גופא ילפינן דלא בעי שחיטה, מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם" (חולין כ"ז ע"ב) דכתיב בדגים אסיפה במקום שחיטה וקשיא אמאי בחיות הים לא נאמר, דאינהו בכלל בהמה, כדאמרינן בכ"מ דחיה בכלל בהמה ושחיטה בעי, וכ"ת באמת חיות הים בעי שחיטה ז"א דהרי כתוב ברש"י (חולין ס"ו ע"א) ד"ה ומר כי אתריה, וכו', וז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה, שהרי אחר הדגים הזכירן הכתוב. זאת תורת הבהמה כמשמעו, והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף, דהיינו מינים קטנים וכן נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים בה"ג עכ"ל רש"י, ועי' בתוס' וברשב"א במקומו והרי בקרא כתיב, "נפש החיה הרומשת במים" ולפי דרשת הספרא (שמיני סימן ע"ט) חיה זו חית הים, הנפש להבא את הסולונית, וא"כ מוכח מהכא דחיות הים נמי לא בעי שחיטה, מדילפינן מינייהו דחגבים לא בעי שחיטה מדהוסמכו לנפש חיה ואין לומר, אע"פ הפסוק וכל אשר אין לו סנפיר" וכו', מוקי הספרא בחיות הים, אבל הפסוק, שזאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה וכו', אשר ילפינן מהכא דחגבים לא בעי שחיטה איירי בדגים כמשמעו, כמבואר שם בספרא (סי' קע"ב), ולא בחיות הים ע"ש, ז"א דדרשת הספרא מהקרא, נפש החיה הרומשת במים, דמוקי בחיות הים לאו מיתורא הוא אלא ממשמעותא הוא, וכמו הקרא הראשון נפש חיה איירי מחיות הים, ה"ה הקרא השני אחריו איירי נמי בין מדגים פשוטים וגם מחיות הים, וא"כ ממילא מוכח דחיות הים לא בעי שחיטה ואף אם נדחה הראיה ונאמר דהקרא זאת תורת וכו' אשר ממנו ילפינן דחגבים לא בעי שחיטה איירי דוקא בדגים בעלמא, מ"מ דבר פשוט הוא דחיות הים לא בעי שחיטה, א"כ קשה אמאי לא נימא חיות הים בכלל בהמה וניבעי שחיטה כבהמה, אעכצ"ל אף חיות הים לגבי חיות ובהמות היבשה, דגים מקרי. אבל בין הדגים נקראות חיות, כלומר חיות הדגים ולפיכך חיות הים אינן נכללות בסוג בהמה של יבשה, דלגבה כולן דגים המה ומה שיש בהן הרבעה משום דדרך תשמישן כחיות ובהמות היבשה, משא"כ דגים בעלמא שמושם לאו בהרבעה הוא, אלא מטילין זרעם על קרקע הים והזכר מטיל זרעו עליון ומה שכלב הים מטמא, אע"פ שבעצם הוא דג אפ"ה מטמא כיון דלפעמים בא נמי ליחשב מקרי שמתגדל על הארץ.
עוד ראיה לדברי דאף חיות הים אינן בכלל בהמה דיבשה, דאיתא בשמ"ק (ב"ק נ"ה) וז"ל וקשה דאמרינן לקמן הנהיג עיזא ושיבוטא מהו, משמע דאיכא איסור הנהגה בדגים ומנא לן וכו' י"ל דגמרינן בהמתך בהמתך בשבת מהרבעה לרבות דגים להנחה, והדר גמרינן הנהגה שור. שור משבת ומרבינן דגים, ואי קשיא כיון דעיקרו מהרבעה גמרינן דיו כהרבעה ולא נרבה אלא חית הים דומיא דהרבעה וכו' עכ"ל השמ"ק ואי נימא דחית הים בכלל בהמה דיבשה הוא, ואמאי צריך זה לרבויה, הא אינהו בכלל בהמה הן, אע"כ אף חית הים אינה בכלל בהמה דיבשה, דלגבה אף חית הים דגים מקרי והלכך אף חית הים צריך לרבויה.
ואמרתי לקיים את הבאור בירושלמי האמור למעלה, לפי המבואר בתוד"ה הנהיג עיזא ושיבוטא וכו' (ב"ק נ"ה) ובשמ"ק שם, כאשר העתקתי למעלה את דבריו, דילפינן בשבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים במלאכה בשבת א"כ ה"ה דילפינן נמי בהמתה דכתיב בעיר הנדחת מבהמתך דהרבעה דדגים נמי בכלל בהמה לדונם לפי חרב, ולפ"ז שפיר מספקא ליה להירושלמי, אם חיה ועוף ודגים בביברים מקרי בתוכה ונדונים לפי חרב, או מקרי מחוצה לה ובכלל שללה המה ודינם בשרפה הוא.
ואכתי אני מפקפק בזה, לפי המבואר בעיהנ"ד הכה תכה מ"מ. אם אין יכול לקיים בהכאה הכתובה בתורה, אתה יכול להמיתן בכל הכאה (ב"מ ל"א ע"ב) ואע"ג דהריבוי הכה תכה את יושבי העיר ההיא באדם כתיב, אפ"ה קאי נמי על סיפא דקרא, דמסיים שם, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, היינו אפילו בהמה רשאי להמיתה בכל מיתה, אם אינו יכול להתיז את ראשה בחרב, ועוד הרי כללא הוא דאמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, ולכאורה אף לחומרא של שור אמרינן כן, בלתי היכא דכתיבה להיפך וממילא כי היכי דהבעלים מומתין בכל מיתה, ה"ה הבהמה והשור מומתין בכל מיתה, אם אי אפשר בחרב, וא"כ האיך אפשר להסתפק בדגים בביברין אם נדונין לפי חרב או לא הרי ע"כ לא יתיז את ראשיהם בשעה שהמה במים כי זה כמעט מן הנמנעות הוא אלא יוציאן לראשונה מהמים ואח"כ יתיז את ראשם, וקשיא אמאי מחויב עוד להתיז בחרב כיון דהוצאו הדגים על ידו מהמים ממילא ועוד מעט וימותו וקיים בהם הכה תכה מ"מ, מה שנטלם מן מקור חייהם, דאטו אם עשה את האדם לגוסס ע"י הכאה בעלמא הכי מחויב עוד להרגו בחרב אתמהה?
אכן יש לישב דאיירי בחיות. הים, דיש ביניהן כמה מינים אשר יוצאין מהמים ושוכבים בחול ומתחממים נגד השמש כמו הקראקאדיל ועוד ואח"כ חוזרין המימה, וממילא אלו החיות ע"י הוצאה מהמים עוד לא נתנזקו כלל דיכולין לחזור מעצמם להמים ומספקא להירושלמי אם הדגים, כלומר החיות האלה בביברין. דינן בחרב או לא, אבל דוחק הוא לאוקמיה הכי, חדא חיות כאלה אינן נמצאות כלל בביברין אלא בים וביאור ועוד חיות כאלה אינן בני תרבות כלל וכל הקודם להורגן זכה עי' (סנהדרין ע"ו ע"ב) ומצוה לבערן אפילו אינן מהעיר הנדחת.
מלבד זה באור הירושלמי תמוה א"כ אמאי נשאלה שאלה זו דוקא על חיות, עופות ודגים בביברים, הרי כה"ג מצי למיבעיא אף על בהמה, כיון דצדדי הספק אינם אלא אי כה"ג כשהם נמצאים בביברים מקרי בתוך העיר או מחוצה לה רק נדחוק לומר דחיות ועופות אורחייהו, להיות בביברין, אבל בהמה מקומה ברפת הבנוייה על הקרקע גם זה דוחק משום דהביברים נעשו תחת הקרקע יקרא ע"י זה מחוץ לעיר". ובעצם החדוש דבהמה נדונית לפי חרב אלא כשנמצאה בעיר אבל מחוצה לה נכנסת תחת "שללה" ונשרפת כבר הקדימו בזה הס' נטע שעשועים להרב מסטאראסעלא ע"ש.
ואגב אורחא אמרתי לציין מה שראיתי במנחת חנוך (מצוה תס"ד) כשהביא בעית הירושלמי גרם בזה"ל, בנכסין של בהמה חיה ועוף מהו, ועי' בס' פ"מ דאפשר מחוסר צידה ובנכסין הם בחפירות תחת הקרקע וכו' עכ"ל, וגירסא משובשת היא. הרי בירושלמי לא נזכרה בהמה וכן הוא בפר"ח ובקרבן העדה המובא שם בעית הירושלמי לא נזכרה בהמה ואלא על חיה עוף ודגים בלבד השאלה ולא על בהמה ובלתי ספק טעות הוא, שוב התבוננתי ואמרתי דספק הירושלמי בזה הוא, אם חיה ועוף בכלל ואת בהמתה לפי חרב? כיון דבין אלו אשר חשיב המשנה בב"ק (נ"ד) דחיה ועוף בכלל בהמה, לא נזכרה העיר הנדחת אבל אכתי תמוה נהי דעוף לא ילפינן מבהמתך בהמתך משבת, דגז"ש נתנה אלא היכא דכתובין בהמתך אבל בעיר הנדחת כתוב בהמתה וכיו"ב כתב אבא מארי הגאון זצ"ל בשמן למנחה, קונטרס אחרון על מנחת חנוך, דמשו"ה מסתפק היראים (עמוד עריות סי' ה') אי עוף איתא בסקילה ברביעה משום דלא ילפינן משבת, כיון דברביעה בהמה כתיבא, ובזה מיושבת קוה"ת מהר סיני ע"ש שהאריך בזה, אבל חיה היא בכלל בהמה כדיליף בפ' בהמה המקשה ועוד, ואמאי מסתפק הירושלמי גם בחיה?
ובחפשי בספרים מצאתי בפר"ח (האו"ח) שלהי הספר בבאוריו על לשונות הר"מ ומביאו ג"כ הקרבן העדה במקומו, אשר נדפס בתוצאה חדשה של הירושלמי דפוס ראם, ודרך ג"כ לבאר את הירושלמי בבאורי, וזהו כי האיבעיא בירושלמי הוא, אי הורגין חיה ועוף או לא, ולא אפשיט והו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ומשו"ה פסק הרמב"ם לחומרא שהורגין כל נפש חיה אשר בהן אלא דקשיא ליה מאי קמבעיא בביברין של חיה הא קי"ל דחיה בכלל בהמה וכדאיתא בפ' בהמה המקשה ועוד עכת"ד של הפר"ח ע"ש.
ונראה מדבריו של הפר"ח לפי האיבעיא של הירושלמי, דאי לא קאי הקרא ואת בהמתה לפי חרב על חיה ועוף, אז פוטרין אותם לגמרי מדמסיק הא דפסק הר"מ והורגין בה כל נפש חיה, משום דאזיל בספיקא דאורייתא לחומרא, וקשה לי הא קי"ל ספק נפשות להקל וה"ה שור וחיה אין נהרגין מספיקא משום דאמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, ואין לומר לפירש"י ורשב"ם (כתובות ט"ו וב"ב נ' ע"ב) דספק נפשות להקל מפאת דכתיב והצילו העדה, אבל בשור וחיה דלא כתיבא ביה והצילו העדה נהרגין מספיקא, כמבואר בסנהדרין (ל"ו) עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה, ומבואר שם ברש"י הטעם, דאינך דברים משום הצלה ומה לנו לחוס על השור מוטב לקיים ובערת הרע ע"ש, ז"א הא מבואר בכריתות (כ"ד ע"א) שור הנסקל עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר (אם נודע שלא הרג) ה"ד אלימא דאתי תרי אמרי הרג ובי תרי אמרי לא הרג, מאי חזית דציית לבתראי, ציית להו לקמאי, והקשו שם בתד"ה אם עד שלא נסקל וכו' ואית מאי פריך הא אמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, וכיון דאין הבעלים נהרגים בעדות מוכחשת, השור לא יהרג וכו' עכ"ל, וכן הוא בר"מ (בהלכות מלכים פ"ע ה"ו) ואין הורגין הבהמה אם ב"נ בא עליה, וכתב שם הכ"מ משום דהיא בעיא דלא אפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן מספיקא ע"ש והמסקנא מדברינו אלו דבספיקא אפילו בבהמה אזלינן לקולא ואינה נהרגת מספק, וא"כ האיך פסק הר"מ לפי באורו של הפר"ח חיה ועוף בעיהנ"ד נהרגין מספיקא דכיון דהוא בעיא דלא אפשיטא אזלינן לחומרא, אדרבה הר"מ לשיטתו בהלכות המלכים דפסק בהמה הנרבעת מב"נ אינה נהרגת מספיקא הו"ל גם לפסוק בעיהנ"ד דחיה ועוף אין נהרגין מספיקא.