דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עו
יבאר אע"פ דכהן אינו מטמא לקרוביו משום רובא דפריש אבל למ"מ מטמא ברובא דפריש. אי ספק עשה דוחה ספק ול"ח. אם כהן מטמא לבנו בתוך שלשים. אם האב מטמא לבתו נשואה. אם הרחיצה מותרת לאבל בתוך הרגל.
ענף א
יו"ד (סי' שע"ד סק"ג) כתב הרמ"א מת הנמצא ולא ידעינן אם עכו"ם או ישראל הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם לא שנוכל לומר כל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל, וכתב עלה הש"ך (סק"ג) בשם הלבוש דאם הוא קבוע אז אזלינן לחומרא דצריך לקוברו ומ"מ אין הכהן מטמא מספק כדלעיל (סי' שע"ג ס"ת) יעו"ש. מבואר מדבריהם דבפריש במקום שרוב ישראל אז גם הכהן חייב לטמא משום דכל דפריש מרובא פריש. ולכאורה צ"ע לפי מה שמבואר בשמ"ק לב"מ (דף ו') גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דפטור מן המעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, והקשו הא קי"ל כל דפריש מרובא פריש, ותי' דאע"ג דאנו הולכין בתר דפריש מרובא בין להקל בין להחמיר אינו אלא מצד הלכה, אבל אינו ודאי במציאות ואינו מסברא לומר דפריש יותר מרובא ויכול להיות דפריש מן המעוט כמו מן הרוב, ומשו"ה במעשר כיון דמיטעה התורה בפירוש עשירי ספק גם החלוק בתר רובא דפריש נתמעט, כיון דהרוב הזה מצד המציאות ספק הוא אלא שהתורה התירתו, והתורה הקפידה דוקא על עשירי ודאי א"כ גם רובא דפריש שהוא מידי ספיקא לא נפקא ג"כ נתמעט, ועי' ש"ש (ש"ב פט"ו) שהאריך בדבריו ועי' בפליתי ופמ"ג (יו"ד סי' ק"י), וא"כ הכא בטומאות כהנים שנתמעט ספק בפירוש מדרשה דלה יטמא על הודאי הוא דמיטמא ואין מיטמא על הספק והוא דרשא מפורשת בתו"כ, והובא ברי"ף הלכות טומאה, וא"כ לשיטת השמ"ק ממילא גם רובא דכל דפריש שהוא ספק במציאות נמי נתמעט, ובכן גם ברוב ישראל ופירש אחד מהם ומת נמי יהיה אסור לכהן להטמא מצד הספק ולכאורה היא תמיה נכונה.
אכן לאחר העיון ראיתי דאדרבא מדרשא דתו"כ זו תהיה ראיה לשיטת השמ"ק הנ"ל, דהנה הנמוק"י שם הקשה וז"ל וצ"ע למאי איצטריך, דאי למעוטי ספק בן קיימא דלא מטמא פשיטא דהא אמרינן לעיל דאין מטמא לנפלים וספק איסורא לחומרא, ואי למעוטי בני תערובות כגון כהנת וישראלית שילדו במחבא, הא דנקט לישנא כהנת וישראלית אינו מדויק אפי' כהנת וכהנת נמי ספק הוא כיון שהשניה איננה אשתו וצ"ע] וקמ"ל שלא יטמא להם, הא נמי פשיטא דספק איסורא לחומרא עכ"ל הנמוק"י, ובהגהות חדושי אנשי שם שעל הגליון שם כתב לישב את הקושיא דשא"ה משום דאיכא מצוה להטמא לקרובים וה"א ספיקא לחומרא ויטמא קמ"ל עכ"ל. ותירוצו אינו מובן דהא קי"ל בכה"ת דספק אינו מוציא מידי ודאי וא"כ הכא נמי כיון דאיסור טומאת כהן הוא ודאי מצד עצמו, ומ"ע דטומאת קרובים הוא ספק מצד עצמה ואין ספק מוציא מידי ודאי, ואין לומר דכאן לא מיקרי ספק ודאי, רק ספק וספק, דהא אי בן קיימא הוא מחויב הוא להטמא וא"כ מאי חזית דאזלית לחומרא מצד איסור טומאת כהן, זיל לחומרא מצד מצות טומאת קרובים, זה אינו דהא כה"ג כתב הר"ן (ר"ה פ"ד) ד"ה ולענין ברכה, שהוכיח דלא תשא מברכה שאינה צריכה אינה רק מדרבנן, דאי מדאורייתא אמאי במספקא לו אם אמר אמת ויציב חוזר ואומר הא הוי ספק דאורייתא וקעביד איסורא בידים וכו' ע"ש, דלמא משום דאתי עשה דאמירת או"י ודוחה לל"ת דברכה שאינה צריכה, דהא מסתברא כמו דעשה ודאית דחי לל"ת ודאית, כן ספק עשה לידחי לספק ל"ת והכא אינו אלא ספק ל"ת, דהרי אם לא אמר או"י אין כאן ל"ת כלל, ואדרבא הוא מחויב לאמרו, אע"כ דהסברת הדברים כך הוא דאנו אומדין אילו היתה הל"ת זו בפני עצמה כגון אילו בודאי אמר אמת ויציב, אז הל"ת ודאית ולא ספיקא, משום דאיסור ברכה שאינו צריך מצד עצמו איסור ודאי הוא, והעשה דזכירת יציאת מצרים היא עשה מסופקת גם בלתי איסור דברכה שא"צ. דאפי' אי נימא דאין איסור בברכה שא"צ, מ"מ רק ספק עשה היא וא"כ אמרינן כאן אין ספק מוציא מידי ודאי, ואין ס"ע דוחה לל"ת ודאית דהל"ת מצד עצמה הא ודאית והעשה מצד עצמה מסופקת, וכך הוא הסברת הדברים בכ"מ בש"ס דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ועי' ביבמות (ל"ז ע"ב) אח"ז מצאתי בתפא"י (משניות ברכות פ"ח) כבאורי בכונת הר"ן בר"ה ונהניתי שהתכונתי לדעתו הרמה.
[ובעצם הספק שנגעתי כלאחר יד אי ספק מ"ע דוחה ספק ל"ת ראיתי שהעירו בזה גם הס' יעלת חן בקו"א (אות כ"ה) ובהגהות אמרי ברוך על טו"א למס' מגילה (כ"ה ע"ב) דרך אגב ע"ש:
ואנכי הבאתי ראיה ממה שהקשו התוס' (עירובין ק' ע"א) ד"ה מתן ד', דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף ולפי מה שמוקי בזבחים (פ"א) דאיירי שנתערבו בכוסות א"כ בכל נתינה אינו אלא ספק עשה וספק ל"ת ומ"מ מקשו התוס' דלידתי, עוד העירותי מיומא (מ"ז ע"ב) דבעי שם על מה שבין האצבעות אי קומץ או שירים הוי, הדר פשטה דהוי ספק ועיין שם בתוד"ה הדר פשטה וקשה מאי פריך הש"ס ע"ז אח"כ האיך מקטיר קומץ תחלה ואח"כ בין הבינים, איקרא כאן כל שממנו לאישים הריהו בבל תקטירו וכו' ע"ש, ואמאי לא נימא דאתי ספק עשה דהקטרת קומץ ודחי לספק ל"ת דכל שממנו לאישים הריהו בבל תקטירו, ועוד דאיכא תרי עשה דכ"ז שלא נקטר הקומץ בשלמות השירים אסורים באכילה ואיכא עשה דואכלו את הנותרת ממנה, ואין לומר דהכא הוי ל"ת שבמקדש ואין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאמר רבא בזבחים (צ"ז ע"ב) ובזה גם תהא מיושבת קושית הגאון ר' ברוך פרענקעל אמאי בספק בכורים כגון בקונה ב' אילנות דמביא ואינם קורא דליתי ספק מ"ע דהבאת בכורים ולידחי ספק איסור של שקר אשר יאמר האדמה אשר נתת לי אבל השתא ניחא דבמקדש ליתא כל הכלל של דחיית עשה לל"ת אבל אכתי תקשה לרב אשי דמשני שם בזבחים שנויא אחרינא. מכלל דס"ל דאפי' במקדש דוחה עשה ל"ת, וכ"כ כתב הנוב"ת (חאה"ע סי' קמ"א) ע"ש ומקושית הש"ס ביומא האיך מקטירין בין האצבעות משמע דפריך לכו"ע אפי' לרב אשי, אעכצ"ל דס"ע אינו דוחה ספק ל"ת ושפיר קפריך הש"ס ואכמ"ל בפרט זה *)].
וא"כ בנדון דידן נמי נדחה תירוץ של חא"ש, כיון דאיסור טומאת כהנים מצד עצמו הוא איסור ודאי ומצות טומאת קרובים מצד עצמה הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולמה איצטריך קרא למעוטי.
אכן לשיטת השמ"ק הנ"ל מיושבת קושית הנמוק"י דלהכי מעטה התורה בטומאת קרובים לאסור טומאה מספק, כדי לגלות לן דאסור לטמאות מצד ודאי ולא מצד ספק בלבד ונ"מ דאפילו רוב דכל פריש לא מהני בזה דרך משל, אם היו עומדים כאן שלשה אחין של הכהן יחד עם נכרי ביניהם ופירש אחד מהם ונפל עליו הגל ומת אין הכהן רשאי לטמאות עליו מצד רובא דכל דפריש שנימא שבודאי אחיו הוא דכיון דמיעטה התורה כאן ספק א"כ גם רוב דכל דפריש לא מהני בזה ועוד נ"מ הוא לענין מלקות דמצד סד"א לחומרא לא היה לוקה מספק אבל כיון דאסרהו התורה בפירוש לטמאות לספק ופטרתהו מצד ודאי אם נטמא לוקה עליו ונ"מ גם בזה"ז לענין פסול עדות.
אבל המעוט הזה שמעטה התורה מלטמא לספק לא מצינו אלא בטומאת קרובים, ולא במת מצוה ואין למילף במת מצוה שאינו מטמא ג"כ על הספק מטומאת קרובים דשאני מ"מ דחמיר טפי דאפי' כה"ג ונזיר מטמא עליו, וא"כ הא דאין מטמא כהן לספק מת מצוה כגון ספק נכרי ספק ישראל אינו אלא מצד סד"א לחומרא, אבל המעוט לא קאי על טומאת מת מצוה וכיון דליכא מעוט שוב דיינינן בו דינא דכל דפריש בין לקולא בין לחומרא והלכך שפיר פסקו האחרונים בנמצא במקום שרוב ישראל היכי דליכא דין קבוע דיינינן בו מטעם רובא דכל דפריש שישראל הוא ומחויב הכהן להטמא לו, והמסקנא בזה דבטומאת קרובים לא דיינינן בה דכל דפריש מרובא פריש, ובמת מצוה דיינינן להאי כללא כמו בכה"ת כולה.
ענף ב
א) ולענין אי כהן מטמא לבנו שהוא פחות משלשים לא מצאתי הדבר מפורש בגדולי האחרונים, ולכאורה כיון דאינו מתאבל עליו אין כהן מטמא עליו דהא כללא הוא דכל שכהן מטמא עליו מתאבל עליו וה"ה להיפך, אך י"ל עוד דבאבלות שהוא מדרבנן אזלינן לקולא, אבל לענין טומאת קרובים שהוא מצוה מדאורייתא, אזלינן לחומרא מטעם רוב, והכא לא שייך כשיטת השמ"ק האמורה לעיל דכיון דאיתמעט ספק גם רוב איתמעט, דהאי כללא לא נאמר אלא ברובא דאיתא קמן שהוא רוב מטעם כל דפריש מר"פ, אבל לא ברובא דליתא קמן שהוא רוב בטבע וכש"כ הש"ש (ש"ב פט"ו) ע"ש. ומצאתי בהגהות *) ועפ"ז אמרתי להעיר מה שכתב המנחת חנוך (מצוה ה' בסוף אות ז') לדבר פשוט שמצות עשיית פסח ואכילתו בטומטום מפני שהוא ספק ערל:
ולכאורה אם אמרינן נשים בראשון חובה וכן פסק החנוך והרמב"ם אמאי לא אתי ספק עשה של עשיית פסח ואכילתו ודחי ספק ל"ת דכל ערל לא יאכל בו, ואע"ג דאמרינן (יבמות ע"ב ע"א) דטומטום אינו אוכל בתרומה, י"ל שאני תרומה אע"ג דנשים מותרות. בה מכל מקום אינו מצוה אכילתה אלא היתר בעלמא וכמו שביארתי במק"א בסוגיא דטעה בד"מ (פסחים ע"ב) שקרי לה עבודה ועבודה אינה בנשים ואע"ג דאיתא שם ביבמות דטומטם נמי אינו אוכל בקדשים, היינו נמי בשאר קדשים אבל לא בפסח:
ועין (יבמות ע"ב) דקתני שם פסח וקדשים ועביד שם צריכותא ויש לפלפל בזה, וי"ל דאיתא בזבחים (צ"ז ע"ב) דרבא ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים ועי' (פסחים פ"ה ע"א) תוד"ה כשהוא אומר ולפי הסכמת האחרונים הטו"א והשעה"מ גם ר"א ס"ל לתירוצא דרבא עי' נוב"ת (חאה"ע סי' קמ"א) וא"כ ה"ה ספק עשה אינו דוחה ס' ל"ת בקדשים ועין בזה עשה אינו דוחה ס' ל"ת בקדשים ועין בזה. יד שאול שכתב באמת שכהן מטמא לו מטעם רוב וכמו דמטמא נמי לאביו, שאינו אלא מטעם רוב, אך לדעתי אין הדבר מוחלט וכמו שהערנו נטיל דהא טומאה ואבלות מדמינן להדדי. שוב ראיתי שהדבר מפרש (סי' שע"ג סק"ד) וז"ל אלו הם הקרובים שמיטמא להם וכו' ולבנו ולבתו דקים לו שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך עכ"ל ודברי הי"ש שכתב להיפך תמוהים מאד, אכן באמת טעמא מ"ש מאביו, ולכאורה י"ל דשא"ה לענין טומאה דאיכא תרי מעוטי דלמא לאו בנו ודלמא לאו בר קיימא ותרי מעוטי דמי לפלגא, כדאיתא (ריש פרק המוכר פירות) אך בכלל הזה יש כמה עקולי ופשורי ועין מש"כ לקמן ואמ"ל. ועוד י"ל עפ"ד הר"מ (פ"ב מהל' אבל) דטומאות כהנים לקרובים הוא משום אבלות וכל היכי שאינו מתאבל אסור לטמאות והובא בפ"ת (שע"ג סק"א) וא"כ ניחא פשוט, אך להר"מ דגם אבלות יום ראשון דאורייתא ואז אבלות גופא בעי טעמא אמאי אינו מחויב מחמת ספק וצ"ע.
ב) ואגב אורחא ארשום כאן הערה נכבדה מה שאמרתי מענין לענין באותו ענין הנה בקידושין (י"א ע"ב) תוד"ה בשלמא אירוסין מאירוסין וכו' וז"ל ולכן יש לישב פי' הקונטרס הכי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני דאכתי ברשותיה דאב היא לכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה עם בעלה וכו' עכ"ל, מה שצרפו התוס' טומאה ביניהם צ"ע דנראה מדבריהם אלו דס"ל דבתו לאחר נשואיה. אין האב מטמא לה והוא תמוה מאד, דברייתא ערוכה היא במו"ק (כ' ע"ב) וז"ל ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן. אבל מתאבל עליהן ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו, (דקרא משמע מאביו שלא מאמו רש"י) ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו (דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה רש"י) עכ"ל, אבל בתו הנשואה לא נזכרה בהוספה, משום דקרא איירי בין שבתו בתולה ובין נשואה הרי שעל בתו נשואה כהן מיטמא לה מדאורייתא, וכן מבואר מלשון השו"ע (סי' שע"ד סק"ד) בנקטו שם החלוק בין אשתו, דעל ארוסה ופסולה אינו מתאבל אבל בנו ובתו אפי' הם פסולים מיטמא להן, ומדוע לא נקט דמשכחת דגם על בתו אינו מתאבל אם היא נשואה כיון דאינו מיטמא לה אינו מתאבל עליה, אע"כ ס"ל דגם על בתו נשואה מתאבל עליה דגם לה מיטמא, ולא אשכחן דאינו מתאבל על בתו אלא היא משפחה ונכרית, ואין לומר דכונת התוס' שבעודה ארוסה האב מצווה ומוכרח ליטמא לה, אבל בנשואה רק מותר לו, ליטמאות ולא הכרח כיון דהבעל חייב בקבורתה וכדרך שפירש"י (יבמות כ"ט ע"ב) בהא דאשתו ארוסה לא אוננת ולא מיטמאת לו ע"ש ז"א דמנלן להם הא לחלק בזה, ואם התוס' מכת הסוברים דכהן מוכרח לטמא אפי' שלא לצורך גם בבתו נשואה כן, ואם הם מכת הסוברים דבשלא לצורך אינו מטמא גם בבתו ארוסה כן, ועי' בפרט זה (ברכות כ' ע"א) בתוס' שם ובמ"ח (רס"ד) וא"א השיבני דנ"מ לגוססת, דהא דאמרה התורה דאב מותר ליטמא לבתו נשואה היינו אחר מיתתה משום דלאחר מיתתה שוב אינה מקושרת לבעלה ונפרדה ממנו, משא"כ בגוססת דעדין בעלה הוא אז אסור לאב ליטמא לה דגם לגוסס אסור לכהן לטמא כדאיתא בנזיר (מ"ד) ע"ש עכ"ד החכם, אמנם זהו רחוק דהא גם לאחר מיתת אשתו עדין שארו נקראת עי' (יבמות נ"ה ע"ב וב"ב קי"ד ע"ב) בתוס' שם וצע"ג.
ג) יו"ד (סי' שפ"א) העיר הפ"ת (אות ב') להתיר לאבל שפגע בתוך שבעה הרגל לרחוץ ולא שייך לגזור משום תספורת כטעמו של הרש"ל כיון לכו"ע התספורת אסורה משום חומ"ה לא יבוא להקל האבל נמי בתספורת הרגיל אחר הרחיצה במרחץ ע"ש וכן הוריתי הלכה למעשה ועין בתולדות הגריא"ס שמובא שם שהוא זצ"ל התיר גם למי שפוגע ימי הספירה בתוך שלשים שמותר לרחוץ ולא שייך למיגזר משום תספורת כיון כו"ט נהגי אז באיסור תספורת ואע"פ שאין זה אלא מנהגא בעלמא, מ"מ גם איסור הרחיצה לאבל בתוך שלשים אינו אלא ממנהגא ע"ש.
והעירותי ע"ז בפגע הרגל תוך שבעה כיון שאז לא היה אפשר לו לגלח קודם משום איסור אבלות, א"כ מותר לו לגלח בחומ"ה ואין איסור חומ"ה חל עליו, והא דנקט הש"ס במו"ק ההיתרא דוקא מי שספר שמונה ימים קודם הרגל היינו אף להתירו משום איסור אבלות, אבל איסור חומ"ה בטיל אפי' אם ספר רק יום או יומים קודם הרגל, כיון דהיה אנוס קודם מותר לו לגלח בחומ"ה כמו מנודה ואינך דלא נ"מ מידי אם זמן ארוך או קצר היה קודם הרגל וא"כ כיון דלדידיה ליכא רק איסור אבלות שוב ראוי לאסור עליו הרחיצה משום תספורת כמו בכל האבלים ולא דמי כלל לרחיצה בחו"מ שמותר ולא גזרינן הרחיצה אכו"ע משום תספורת דרבים מדכרי אהדדי ולא יבאו להקל התספורת בחו"מ, האסור אכו"ע משם אחד מצד איסור חו"מ, משא"כ הכא באבל שלדידיה איסור חו"מ ליכא רק איסור אבלות א"כ יש לאסור עליו כמו בשאר אבל ובתר דידיה אזלינן ובאיסור אבלות הוא רק יחיד בזה, אלא שיש לצדד ולומר דעכ"פ אכו"ע אסורה תספורת משום איסור חו"מ שוב ליכא למיגזר דיבוא להקל בתספורת כיון דחזי דכו"ע פרישי מתספורת ובתר דעלמא אזלינן בכה"ג וכן מסתבר, ועוד י"ל כיון דאסור משום אבלות א"כ גם איסור חו"מ איכא עליו דלגלח באיסור אבלות היה יכול ג"כ להתגלח ולהסתפר גם קודם המועד כמו עתה שהוא ג"כ באיסור אבלות וממילא אסור גם מדין חו"מ ושוב שוה הוא בזה לכו"ע שאסור אף מדין חו"מ ומ"מ נ"מ במש"כ לעיל שאבל שהיה גם מנודה שהתירו לו חכמים שבודאי ליכא בו משום איסור חו"מ ורק מדין אבל אפ"ה הרחיצה מותרת לו ולא גזרינן משום תספורת כיון דלכו"ע נמי אסורה התספורת מדין חו"מ ויל"ע בכ"ז