דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן עה
אם שייך חנוך לקטן כאבלות וגלוח במועד. אם אונן על נפלים אסור באכילת בשר ויין כל זמן שלא נקברו.
א) (סימן ש"מ ס"ק כ"ז) כתב המחבר קטן שמת לו מת מקרעין לו, וכתב הט"ז ע"ז דבטור כתוב שהוא מפני עגמת נפש והרי"ץ גאות כתב וקטן שהגיע לחנוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופירש הב"י דהיינו אפי' היכי שמת לו מת דלית בו עגמת נפש וכתוב בדרישה דמכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחנוך צריך לנהוג כל דיני אבלות עכ"ד. והנה"כ חולק עליו וכן הדג"מ ע"ש. והעירותי במו"ק (י"ד ע"א) פריך שם הש"ס לל"ק דשמואל דקטן שנולד קודם המועד אין מגלחין אותו במועד מהא דתניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו, הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואם איתא נמצא אבלות נוהגת בקטן והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש, (שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל רש"י) ודחי שם ע"ש. וקשה לי לפי דעת המקשה דהיה סבור דאבלות ומועד שווין מכל צד, והאסור בזה אסור בזה והמותר בזה מותר בזה, א"כ גם בלא דברי ר' שמואל נמי תקשה דהא ודאי דקטן שייך בחנוך דמועד. דמ"ש מועד מכל מצות התורה שקטן אית בהו בתורת חנוך, ובחנוך דאבלות ליתא לדעת הנה"כ והדג"מ בכדי שלא לבטלו מת"ח כאמור שם, וא"כ אכתי אינו דומה דקטן שהגיע לחנוך אסור לגלחו במועד ובאבלות מותר לגלחו אפי' הגיע לחנוך משום דאין חנוך באבלות, אע"כ הוא כדעת הרי"ץ דגם באבלות שייך חנוך כן הקשיתי בחפזי.
וידידי הרב הגדול מוהר"ר אליעזר ראבינאוויץ מפרוזינא הוא הרב הגאון המד"א במינסק ז"ל] השיבני ע"ז בזה"ל. אני תמה מה חנוך יש בזה הלא ליכא איסורא בגלוח ויע"ש בתוד"ה ושאר כל אדם וכו', אלא הטעם הוא משום קנסא ומה שייך קנס בקטן דאין לו דעת וא"א לו לגלח א"ע קודם המועד, וצ"ל דהקנס הוא לאביו על שלא גלחו קודם ואין זה סברא דליצטער התינוק משום חטא אביו, וע"כ הסברא הפשוטה דגם בקטן שהגיע לחנוך מותר לגלחו במועד, ועיקר הקושיא הוא לשמואל דחדש לן דבר זה דגם בקטן שייך איסורא דלא חלקו חכמים בדבריהם וע"ש בגליון הש"ס מה שהקשה שם בסוגיא והחליט דטעם האיסור הוא משום מלאכת המגלח ואין זה נראה דא"כ היה מותר ע"י פועל שאין לו מה לאכל וע"כ דאיסורא הוא מדבריהם גם על הקטן עכ"פ ראיתו אינה מכרעת לפי דעתי עכ"ל.
והנה מה שהחליט ידידי הנ"ל דקטן ליתא בחנוך באיסור תספורת במועד משום דלדידיה לא שייך למיקנסיה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ובשביל אביו שלא גלחו אין התינוק מחויב להצטער אין זה מוכרח בסברא, דעיקר החנוך הוא שלא יעשה כן בגדלותו וא"כ גם בתספורת שייך לאסור להתינוק הגלוח במועד כדי שלא יתגלח במועד כשיהיה גדול ואע"פ שאינו שייך בטעם האיסור, כמו בהרבה תקנות חז"ל שאסרו החכמים כדי שלא יעבור אדאורייתא כמו בשר עוף בחלב ובשולי עכו"ם וכדומה לרוב שטעמם בכדי שלא יבוא לעבור אדאורייתא, ואע"פ דבקטן לא שייך האי תקנה, דגם אם יעבר אדאורייתא לא עביד מידי דעדיין אינו מצווה, מ"מ דבר פשוט הוא דקטן נמי שייך בחנוך של איסור דרבנן, וא"כ איסור תספורת במועד נמי שייך וא"ל דהכא שאני משום דאיסור תספורת במועד אינו למגדר מלתא אלא קנסא אלעבר וקטן ליתא בקנסא וכמו שדקדק החכם הנ"ל בדבריו, אכן באמת ז"א דלא אמרינן שם "מפני שנכנס לרגל כשהוא מנוול" אלא "שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול" והוא תקנה על דלהבא שלא יסמוך על גלוח המועד ויכנס לרגל כשהוא מנוול ודמי זה לשאר תקנת חז"ל וא"כ פשיטא דגם קטן שייך בזה משום חנוך, כמו דאיתא בחנוך בשאר תקנות חז"ל
אמנם באו"ח (סי' תקל"א) איתא קטן מותר לגלח במועד אפילו נולד קודם הרגל, וכתב המ"א ע"ז משום דלא שייך בו טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ"י כתב דוקא כשיש לו צער רב ומצטער ע"ש וסתמא מלתא משמע דאפי' בבר חנוך איירי, אם כי אינו מוכרח, ואין להוכיח דע"כ בבר חנוך איירי דאל"ה למה לו להמג"א לומר משום דלא שייך גביה שלא יכנס, תיפוק ליה דבקטן ליתא באיסורין די"ל דאיצטריך האי טעמא דאל"ה היה אסור לישראל לגלחו אם לא בפועל עני שאין לו מה יאכל וכמבואר בבה"ט בשם גן המלך משא"כ השתא דלא שייך בו האי טעמא שלא יכנס א"כ נשאר טעמא דצורך הרגל וגם לישראל מותר לגלחו ועדין יש לעיין בזה.
אכן אם נימא להיפך כדעת ידידי הנ"ל דאיסור תספורת במועד ליתא בקטן אפי' הגיע לחנוך, יקשה לי להיפך אשיטת הט"ז דס"ל דקטן איתא בחנוך אבלות וממילא הוא אסור בגלוח האיך תני כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלם, והש"ס דייק ע"ז הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו, והא קטן וכו' והמכוון מזה דדעת הש"ס הוא להשות דין שניהם בין במה דמפורש בברייתא בין במה דנשמע מדיוקא ואי נימא כדעת הט"ז דקטן איתא בחנוך דאבלות, וממילא אסור בגלוח באבלות ומ"מ מותר בגלוח במועד ללישנא תנינא, ואיך תני כל שמותר בזה מותר בזה וצ"ע
ועין במרדכי (סוף סימן תח"ע) שכתב מכאן יש להוכיח שאין אבלות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ודבריו צריכין באור ועי' פ"ת (סי' שצ"ו סק"ב) מה שהביא בשם השיבת ציון (סי' ס"א) ועין ח"א (כלל קנ"ב סקי"ז) בהגה שם דכתב דהרי אפילו ביוה"כ מותרין בכל חוץ מנעילת סנדל ובט"ב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת סנדל ע"ש ודבריו צ"ע שהרי שייך לענין תספורת וכמבואר בסוגיא הנ"ל ואכמ"ל.
ב) עין פ"ת (סי' שמ"א סק"א) שהביא בשם התפאל"מ להסתפק קטן שמת תוך ל' וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כל זמן שלא נקבר, כיון שמוטל עליו לקוברם, או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון דרוב ב"ק ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע ושוב הביא בשם הבר"י שהוכיח מהירושלמי (ס"פ נושאין על האנוסה) דאין לו אנינות אם מת תוך ל' עכת"ד ע"ש וראיתי בס' בית דוד קו"א שהאריך בפרט זה ומסיק לבסוף דחייב באנינות ע"ש.
ולכאורה נראה לי להעיר לפי המובא באשרי (פ' מי שמתו) דאיכא תרי טעמי הא דאונן פטור מכל המצות א) משום העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כדילפינן לה בפ"ב דסוכה, וב') משום כבודו של מת והמ"א (סי' תקכ"ו סק"כ) הביא בשם הג"מ דבנפלים ליכא דין קבורה, א"כ בספק נפל אע"פ שחייב לקברו מצד ספק, מ"מ תליא אי גם בספק מצוה אמרינן העוסק בס"מ פטור ממצוה אחרת ודאית. והשאגת אריה (סי' ל"ז) החליט בפשיטות דבמקריב חטאת העוף הבא על הספק דחייב בתפילין של ראש דכל פטורו אינו אלא משום עוסק במצוה וכיון דעוסק רק בספק מצוה חייב במצוה ודאית.
[בספר הדרושי לבית יעקב להמ"מ דווילנא (דרוש כ"ח) מסתפק בפרט זה ונעלם ממנו שכבר הקדימו הש"א והעיר להקשות מב"מ (כ"ט) מאי פריך הש"ס נימא תהוי תיובתא דר"י דאמר שומר אבידה הוי ש"ש, דלמא איירי המשנה שמצא במקום שהוא מחצה על מחצה ואינו פטור מפרוטה לעני מפני שהוא ספק מצוה ואינו חייב רק משום היתר תשמיש ע"ש, גם בזה כבר הקדימו המלא הרועים בהגהותיו לב"מ (ל"א ע"א) ומשניהם נעלמו דה"ת (ב"מ כ"ה ע"ב) ד"ה ואם נטל שכתבו שם דבספק הינוח וספק אבידה היכי דהגביה מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי ש"ח ולר"י הוי ש"ש ובחדושי הארכתי ואכמ"ל].
אמנם המ"א הרבה להשיג על הג"מ ועין בס' בינה לעתים שדוחה ראיותיו של המ"א ועי' בח"ס (חאו"ח סי' קמ"ד) שמישבן על מכונן ול"נ ראיה לזה מהא דאיתא (סוף תמורה) אלו הן הנקברין קדשים שהפילו יקברו הפילה שליא תקבר, והטעם הוא משום חשש תקלה, ואם נימא כדעת הג"מ דאין לנפלים חיוב קבורה כלל ואינו עובר עליו בבל תלין, ודבר זה פשוט שנפל אנוש אסור בהנאה וכש"כ הבע"ל הנ"ל שם לדבר פשוט משום דכטומאותו כך איסורו ואף שהח"ס שם מפקפק בזה מ"מ לבסוף הודה לו ע"ש, וא"כ קשה טובא אמאי לא חשיב המשנה נמי נפל אדם בכלל הנקברין ככל איסורי הנאה וכמו נפל קדשים משום חשש תקלה אע"כ כדעת המ"א דנפל אדם בלא"ה חייב בקבורה מה"ת וגם עובר עליו בבל תלין.
וגם אי הטעם משום כבודו של מת יש להעיר כיון להש"א אין ספק מוציא מידי ודאי ואחרי דבנפל ליכא כבודו של מת וכמפורש בש"ך (שע"א סקי"ז) בשם הב"ח א"כ גם בספק אין ספק מוציא מידי ודאי אך זה נלמד מדברינו דבנפל ודאי כיון דהתם ליכא משום כבודו של מת א"כ ודאי רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוה כמו בשאר עוסק במצוה ובפרט במקום דאפשר לקיים שניהם ואכמ"ל.