אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן עד

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן עד

סימן עג

יבאר אמאי אין מוליכין את המת מעיר שיש בה כיה"ק לעיר אחרת. אם יש חצות בין לקרובים דשאר ובין קרובים ע"י נשואין בנוול המת.

אירע שאשה אחת מ"ק פלונית שחלכ"ח בעיר אחרת והח"ק דרשו מהבעל דמי קבורה הרבה יתר על המדה ונתעוררתי לברר דין זה אם רשאי הבעל להוליכה למקום אחר. והנה מבואר ביו"ד (סי' שס"ג סק"ב) אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת אא"כ מחו"ל לא"י או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו, וכתב הש"ך ע"ז דהטעם הוא משום כבוד המתים הקבורים באותה עיר שמבזים אותם שלא להניח את זה אצלם, ולפ"ז לכאורה בנ"ד אחרי שרצונו לקברה באותה העיר וגם לשלם כפי המגיע לו ולפי עשרו, אך הם רוצים ביותר מכפלים א"כ לא הוא המבזה את המתים אלא הם הגבאים דח"ק דשם ואינו מחויב לתן להם כל מה שידרשו ממנו ולחוס על כבודה ולהפסיד ממונו שלא כדין.

אכן בפ"ת (שם סק"ד) הביא בשם שו"ת זכרון יוסף שדחה טעם זה דא"כ אף אם הוא מצוה להוליכו משם לא נשמע לו משום כבוד המתים שבה"ק שבמקומו ואע"פ שי"ל כהיכי דלקבורת אבותיו ליכא בזיון המתים דהכא, כיון דאיכא טעם בדבר דערב לאדם לשכב אצל אבותיו וליכא העדר הכבוד ה"נ בצוה אע"פ שהוא לא עשה ישר במה שצוה, מ"מ אחר שצוה אנן אינם מבזים את המתים בכאן דרק רצונו של הנפטר ממלאים ואין הספר הנ"ל תח"י לעיין בו.

והנה הוא חדש טעם אחר משום צער ובזיון המת לטלטלהו למרחוק ואולי בין כך יסריח או יכשלו אבריו ויהיה בזיון המת כאשר באמת קרה הדבר פעמים רבות, ולפ"ז נראה אחרי שמחויב הבעל לקברה לפי כבודו ועשרו אף אם כנסה ערומה כמבואר בב"ש בשם תשו' מהרי"ל (אה"ע סי' פ"ט סק"א), הוא מחויב ג"כ להפסיד ממונו כפי שידרשו ושלא לבזותה ולנולה. וראיה לזה מב"ב (קנ"ד ע"א) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו, אמר להם אי אתם רשאים לנולו, ועוד סימנין עשויין להשתנות לאח"מ, וכו' ה"נ מסתברא מדקאמר להו אי אתם רשאים לנולו ואישתקו, אי אמרת בני משפחה מערערי משו"ה אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקי לימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול, ופירשב"ם אין אנו חוששין בבושתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה וכן פי' התוס' בד"ה זוזו בתירוץ השני, משמע מזה דקרוב מחויב להפסיד ממונו כדי שלא לבזות ולנוול את המת אכן לתירוץ קמא שבתוס' שם שכתבו אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי עכ"ל. וכונתם לדעתם, כי להפסיד ממון אין שום אדם אפי' קרוב מחויב להציל את המת מידי נוולו, אבל היכי שרוצים להרויח ולירש ע"י נוולו של מת זה אין יכולים, וא"כ ה"נ בנ"ד אין הבעל מחויב להוציא ממון ולהפסיד מכיסו יותר ממה שחייבו תורה ע"פ הדין שמחויב בקבורתה לפי כבודו בכדי להצילה מנוולה.

ועוד נראה לצדד בזה אפילו לפי תירוצם השני עפ"מ דאיתא (חו"מ סי' ק"ז סק"ב) ברמ"א ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן יכול שמעון לעכב הקבורה עד שיפרע לו, ואם שמעון הוא קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב קבורתו שלא לנוולו והוא כתי' הב' של התוס' הנ"ל ועי"ש בש"ך (סק"ו) דאיירי שרוצים היורשים לפזר הממון לצורך קבורה והוא היה מעכב שישלמו לו תחלה וראיה דגם אשתו יכולה לעשות כן כמש"כ באה"ע (סי' קי"ח סקי"ח) ואע"ג דהכא בקרובו מוחה בידו י"ל דהיינו בקרובו ממש, אבל לא בקרוב מחמת נשואין כמו אשתו וגיסו וכה"ג עכ"ל הש"ך וא"כ בנ"ד הבעל שהוא קרוב מחמת נשואין אינו מחויב להפסיד ממון להציל את אשתו מנוול, ולתירוץ השני של הש"ך שם דבאמת אין נ"מ בין קרוב שאר בשר ובין קרוב ע"י נשואין אלא באה"ע (סי' קי"ח) איירי שיש קופה של צדקה לקבורת מתים ובכה"ג אפילו קרוב יכול לעכב אע"פ שבעכובו הוא בזיון למת, מ"מ אין כאן בזיון גדול, משא"כ כאן מיירי שאין כאן קופה של צדקה ואיכא בזיון גדול שיוטל עד שיוגבה לצורך קבורתו, ואפ"ה אחר יכול לעכב ולא קרוב ולפי חלוק זה צ"ל דבב"ב שם הוא נוול גדול לפתוח הקבר ולבדקו ולכן אולי ג"כ בנ"ד דמי לזה דאיכא בזיון גדול להוליך את המת למקום אחר, אבל מ"מ יש להקל בדבר זה לכאורה אחרי שיש לנו סמך מתירוץ קמא של התוס' וגם מתירוץ ראשון של הש"ך כאמור לעיל.

אכן בשו"ת שיבת ציון (סי' ס"ה) נתעורר אם רשאי האשה לפתוח הקבר כדי להצילה מעגון, וז"ל שם ובגוף הדבר מה שמדמה נ"ד ללקוחות שהאשה ג"כ מציא אמרה מה לי בניוולו לינוול ולינוול וסימנין אלו אינן עשויין להשתנות, לדעתי אין בזה ממש, דאטו האשה בעצמה תפתח הקבר לראות בסימני גופו. הלא אנשים אחרים צריכים לעשות זה ומה איכפת להאנשים אחרים בתקנת האשה ואין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך ושם במס' ב"ב במעשה דב"ב הלקוחות עצמם היו רוצים לפתוח הקבר בשביל עצמם שלא יפסידו עכ"ל, וא"כ בנ"ד נמי שהבעל בעצמו לא היה מוליכה רק ע"י אנשים אחרים שמשי ח"ק לכאורה ראוי לאסור

ותמהני על הס' ש"צ שלא העיר להסיק דלתי' השני שבתוס' קרוב מחויב נמי להפסיד כדי לבלתי לנוולו, וא"כ גם האשה בעצמה אינה רשאית לפתות את הקבר כי אף לאח"מ שארו נקרא ותליא בשני תירוצי הש"ך הנ"ל אם קרוב ע"י קידושין נקרא קרוב אכן לדעתי י"ל דלא פתיחת הקבר בלבד הוא הנוול אלא גם הבדיקה הוא הנוול, והבדיקה ע"כ תהיה ע"י אחרים, דלקוחות לא יהיו נאמנים דבעלי דבר הם וממילא מוכח דגם לאחרים הותר לנוול וצ"ע.

עוד אמרתי להעיר. שראיתי בחו"י בסוף הספר וגם בנו"ב ובש"צ דפתיחת הקבר איכא חרדת הדין והעירו מסוגיא דב"ב הנ"ל דאמאי לא קאמר נמי משום חרדת הדין ולכאורה לפי המבואר במקור הדברים שבטור (סי' שס"ג) חרדת הדין איכא רק בפתיחת הקבר וטלטול המת, אבל בפתיחת הקבר בלבד רק נוול איכא ולא חרדת הדין, ולכאורה בעובדא בבני ברק היתה רק פתיחת הקבר בלבד וצ"ע.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה